נדרים לא ע"ב

דף לא - ב

ומשנינן: אלא,  מתניתין מדובר בה בזבינא מיצעא. שהנאת המוכר והקונה שוים בה.

ואילו דשמואל מדובר בזבינא חריפא.

תניא כותיה דשמואל:

חתן מאורס, הלוקח כלים מן התגר, כדי לשגרן כמתנה לבית חמיו.

ואמר לו החתן לתגר: אם מקבלין אותן ממני בבית חמי, שמתאימה להם מתנה זו, אני נותן לך דמיהם.

ואם לאו, אחזירם לך. ובתמורה לשימוש שעשיתי בהם, שהראתי להם את רצוני בשיגור המתנה, אני נותן לך לפי "טובת הנאה", שהכירו לי טובה, שהיה לי בהן -

אם נאנסו הכלים בהליכה, כאשר הוליכן לבית חמיו - חייב החתן לשלם דמיהם, שהיות ובשעה שמוליכם החתן להית חמיו כל ההנאה שלו היא, הרי הוא חייב באונסים.

אך אם לא קיבלו את הכלים בבית חמיו, ונאנסו בשעת חזרה למוכר - פטור, מפני שעתה אין כל הנאה שלו.

שהרי מעתה, אין לו בהם שימוש, כי הוברר שאין מקבלים אותם בבית חמיו.

ודינו בזמן החזרת הכלים הוא כנושא שכר, שחייב בגניבה ואבידה בשכר זה שנהנה מהכרת הטוב שהכירו לו בית חמיו על שיגור הכלים.

ועתה מביאה הגמרא מעשה, בההוא ספסירא, סרסור המתווך בהמות בין המוכרים לקונים, דשקל חמרא, שלקח חמור כדי לזבוני למוכרו עבור בעליו, ולא איזבן.

בהדי דהדר, כאשר עמד הסרסור להחזיר את החמור לבעליו, איתניס חמרא.

חייביה רב נחמן לסרסור לשלומי דמיו לבעליו.

איתיביה רבא לרב נחמן מהברייתא ששנינו כאן:

נאנסו בהליכה - חייב, בחזרה - פטור! אמר ליה רב נחמן לרבא: חזרה דספסירא - הולכה היא נחשבת!

הואיל דאילו משכח לזבוני, אם היה הסרסור מוצא קונה שיקנה את החמור, הרי אפילו היה מוצא את הקונה אבבא דביתיה, על שער ביתו של המוכר, מי לא מזבין ליה? האם לא היה מוכרו אז?

ומכאן ראיה, שכל זמן שלא החזיר הסרסור את הבהמה הוא נחשב כסרסור המוליך את הבהמה למכור, וכיון שכל ההנאה היא שלו, הרי הוא חייב באונסיה.

מתניתין:

האומר: קונם שאני נהנה לערלים - מותר בערלי ישראל, כי אף על פי שיש להם ערלה הם אינם נקראים "ערלים", ואסור אפילו במולי עובדי כוכבים, כי אף על פי שהם נימולים, שמם הוא "ערלים".

ואם אמר: קונם שאני נהנה למולים - אסור הוא אפילו בערלי ישראל, כיון שגם הם נקראים מולים, ומותר במולי עובדי כוכבים.

לפי שאין הערלה קרויה אלא לשם עובדי כוכבים, אפילו לאותם שהם מולים.

שנאמר [ירמיהו ט] "כי כל הגוים ערלים, אפילו הנימולים.

ואילו כל בית ישראל - ערלי לב הם [כאילו מכסה שכבת ערלה את לבם מלשמוע את דבר ה'] ".

וכן הוא אומר בספר שמואל א [יז לו], שאמר דוד על גלית: "והיה הפלשתי הערל הזה". הרי שקראו דוד ערל, אף על גב שלא ידע בודאות שלא נימול או שנולד מהול.

וכן הוא אומר [שמואל ב א] "פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלוזנה בנות הערלים". ובתוך עם שלם מצויים כמה מולים, ובכל זאת קרא הכתוב לכולם ערלים.

רבי אלעזר בן עזריה אומר: מאוסה היא הערלה - שנתגנו בה רשעים,

שנאמר "כי כל הגוים ערלים".

רבי ישמעאל אומר: גדולה היא מילה - שנכרתו עליה, שנאמרו בפרשת מילה, שלש עשרה פעם "בריתות".

רבי יוסי אומר: גדולה מילה - שדוחה את השבת, החמורה.

רבי יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה - שלא "נתלה" לו, שלא המתינו למשה הצדיק עליה, על העיכוב בעשייתה, אפילו לא מלא שעה. וכפי שיבואר בגמרא.

רבי נחמיה אומר: גדולה מילה שדוחה את הנגעים. שמלים את התינוק אפילו אם יש נגע צרעת במקום המילה, והתורה אסרה את הורדת הנגע מהמצורע שלא במקום מצות מילה.

רבי אומר: גדולה מילה - שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא "שלם" עד שמל את עצמו.

שנאמר [בראשית יז] "התהלך לפני במצות מילה, והיה בכך תמים "שלם".

דבר אחר: גדולה מילה - שאלמלא היא, לא ברא הקב"ה את עולמו.

שנאמר [ירמיהו לג] "כה אמר ה': אם לא בריתי יומם ולילה - חקות שמים וארץ לא שמתי".

גמרא:

תניא, רבי יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה - שכל זכיות שעשה משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה.

שנאמר [שמות ד] "ויפגשהו ה', ויבקש המיתו".

אמר רבי: חס ושלום לומר שמשה רבינו נתרשל מן המילה.

אלא כך אמר משה: אם אמול עתה את בני, ואצא לדרך לאחר שנימול -

סכנה היא לו שלשה ימים. ^[1] שנאמר [בראשית לד] "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים", וגומר. ומשמע מכאן שלפחות שלשה ימים יש סבל מהמילה.

ואם אמול ואשהא שלשה ימים עד שיתרפא מקום המילה -

הרי הקב"ה אמר לי [שמות ד] "לך שוב מצרים"!

אלא, אם כן, מפני מה נענש משה?

שאיני נהנה מישראל אוקימנא למתניתין *בזבינא מציעאה אבל זבינא חריפא הנאת לוקח היא ושאיני נהנת מישראל מוכר ביותר ולוקח שוה בשוה וזבינא דרמי על אפיה הנאת מוכר היא ושאיני נהנה מישראל מוכר בפחות ולוקח שוה בשוה שאין ישראל נהנין לי מוכר שוה בשוה ולוקח בפחות: תוספתא. הנודר מישראל אסור בגרים מן הגרים מותר בישראל הנודר מישראל אסור בכהנים ובלוים מכהנים ולוים מותר בישראל הנודר מן הכהנים מותר בלוים מן הלוים מותר בכהנים תנא המודר הנאה מבני העיר כל ששהה שם י"ב חדש אסור ליהנות ממנו מיושבי העיר עד שלשים יום מותר ליהנות ממנו מכאן ואילך אסור ליהנות ממנו והמודר הנאה מבנים מותר בבני בנים:

קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות העולם קונם שאיני נהנה למולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי אומות העולם שאין הערלה קרויה אלא על שם העובדי כוכבים שנאמר #כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב רבי אומר גדולה מילה שהיא שקולה כגגד כל מצותיה של תורה שנא' #הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה:

סליק פירקא

רבא אמר אפילו תימא דברי הכל. כלומר אפילו לבני כהנים גדולים, וטעמא דמודר הנאה דשרי דמיירי בשלוה על מנת שלא לפרוע, כלומר שלא ידחקנו המלוה נמי שיזדמן ללוה ויפרענו מרצונו, דהשתא אף על פי שפרעו מדיר לבעל חוב דמודר לא חשבינן ליה כמהנה, פירוש [דהא בלאו הכי – לפי השי"מ] אי לא בעי למפרע לא פרע.

ושוקל לו את שקלו. דוקא בששלח שקלו ונגנב או נאבד לאחר שנתרמה תרומה, אי נמי לאחר שבא לידי גזבר לא הספיק להביאו ללשכה עד שנאבד דתו לא מחייב (דתנן) [דתנו – לפי השי"מ] תורמין על האבוד (ותני') [ותנן שקלים פרק ב' הלכה א'] בני העיר ששלחו את שקליהם ונגנבו או שנאבדו אם משנתרמה תרומה נשבעין לגזברין, והכי מוקי לה נמי בכתובות [קח, א] בפרק שני דייני, כלומר כטעמא דמתניתין דתורמין על האבוד גבי פלוגתא דתנן ובני כהנים גדולים. ומיהו משמע דדוקא לרבנן דחנן מוקמינן לה הכין, אבל לחנן לא אצטרכינן לאוקמוה בהכין, אלא בלאו הכין שרי דהא לעולם הוה ליה מבריח ארי מנכסיו, וכולה מתניתין דהכא לחנן משום אברוחי ארי הוא, ותורמין את תרומותיו אפילו בתורם משלו על של בעל הכרי, וכדאמרינן נמי לאוקמה בגמרא. ואף על גב דאמרינן במסכת כתובות, בשלמא שוקל לו את שקלו דתנן תורמין על האבוד, מחזיר לו אבדתו נמי מצוה קא עביד, אלא פורע לו חובו הא קא משתרשי ליה, אמר רב הושעיא הא מני חנן היא, רבא אמר אפילו תימא וכו', דמשמע לכאורה דשוקל את שקלו דכולי עלמא משום דתורמין על האבוד היא, ופורע לו את חובו הוא דמוקי מר כחנן ומר ככולי עלמא, אפילו הכי לא מסתברא אלא כדכתיבנא. וטעמא דמבריח ארי מנכסיו בין בפורע את חובו בין בשוקל את שקלו סגי, אלא דמעיקרא הוא דלא הוה משכח טעמא לפורע את חובו, ומשכח טעמא לשקול את שקלו, ולבתר דאוקי לפורע את חובו כחנן תו לא אצטרכינן לההיא טעמא דשוקל לו את שקלו. אלא מיהו בירושלמי משמע דשוקל לו את שקלו לכולי עלמא, משום ההוא טעמא דתורמין על האבוד הוא דגרסינן התם [כתובות פרק שלשה עשר הלכה ב'] ומייתי הריא"ף בהלכות בפרק שני דייני, רבי אבא בר ממל (או') [בעי – לפי השי"מ] הפורע שטר חוב לחברו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים, אמר רבי יוסי טעמא דבני כהנים גדולים התם לית עלה בדעתו שתמות אשתו ברעב, ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחלי לי (ואף על גב דגבי) [הגע עצמך דהוה גבי – לפי השי"מ והירושלמי] משכון מפייס הוינא ליה והוה קא יהיב לי משכוני, עד כאן בירושלמי. והאי טעמא לא סליק אלא לפורע את חובו אבל לא לשוקל את שקלו, ואף הוא אינה ראיה דרבי יוסי הוא דסבירא ליה דחנן ורבנן לא פליגי אלא במפרנס אשת חברו אבל בעלמא לא, אלא תרווייהו בחדא שיטתא קיימי, והוא הדין נמי לרבה דאוקי לה למתניתין דהמודר הנאה ככולי עלמא, ופירש טעמא דפורע בשלוה על מנת שלא לפרוע, קסבר דשוקל לו שקלו ככולי עלמא היא, ומשום דתורמין על האבוד, אי נמי דבין רבה דהכא בין רבי יוסי דירושלמי אליבא דרבנן דחנן קאמרי, אבל לחנן כולי אעלמא אמרי דמשום מבריח ארי מנכסיו הוא, וכטעמא דמסיק בירושלמי, דאפילו בבעל חוב דוחק וכדכתיבנא לעיל, ומשום דלא נכנס לתוך ידו כלום. ותדע לך דעל כרחך מאן דמוקי לקמן [נדרים לו, ב] תרם את תרומותיו בתורם משלו על של בעל הכרי לית ליה טעמא דירושלמי, דהא בתרומה לא שייך למימר מפייס הוינא. ויש מי שפירש כאן דיהיב על מנת שלא לפרוע, כלומר דיהיב האי מדיר לבעל חוב של מודר על מנת שלא (יחזיר) [יחזור – לפי השי"מּ] ויפרע ממנו, ואיברא דלישנא דגמרא אתיא שפיר להאי פירושא, מדקאמר דיהיב על מנת שלא לפרוע, ולא קאמר שלוה על מנת שלא לפרוע, כדאמרינן התם בפרק שני דייני, והתם מוקי לה בחד טעמא, והכא בטעמא אחרינא, והיינו נמי דהתם אמרינן רב הושעיא לא אמר כרבה (כסיפא) [כיסופא – לפי השי"מ] מיהא מי לית ליה, והכא אמרינן טעמא אחרינא דשייך למאי דקאמר דיהיב לבעל חוב על מנת שלא לפרוע מן הלוה, והיינו דקאמר גזרה שלא לפרוע אטו לפרוע. ומיהו אינו מחוור בעיני כלל, חדא דהא לא איצטריך ליה לרבה כלל למימר על כרחין (או) [אי – לפי השי"מ] כרבנן דחנן מוקמת לה מתניתין, ודאי מסתמא בדיהיב מדיר על מנת שלא לפרוע מן המודר (היא) [הוא – לפי השי"מ] בדיהיב על מנת ליפרע היינו מלוהו, דהא לדידהו חוזר הוא ונפרע ממנו דמלוה ממש חשבינן ליה, ואם כן אמאי נקט פורע את חובו ליתני מלוהו, ועוד דתנן במתניתין המודר הנאה מחברו לא ילונו, אלמא פורע לו את חובו דקתני פורע על מנת לפרוע היא מתניתן אלא דמדיר יהיב לבעל חוב על מנת שלא ליפרע הא לא מעלה ולא מוריד, דהא כיון דמדינא (בפרע) [בפורע – לפי השי"מ] סתם חייב הלוה להחזיר לו לפורע כאילו הלוהו, אם חוזר ונפרע [הרי זה אסור משום דמלוהו ותנן לא ילוהו, ואם אינו חוזר – לפי השי"מ] (אלו) [אלא – לפי השי"מ] שנתן על מנת שלא (לפרע) [ליפרע – לפי השי"מ] היינו נותן לו מתנה, דהא אי בעי יהיב בתורת פרעון וחוזר וגובה, וכל שהוא יכול ליתן ולחזור ולגבות, כשנותן על מנת שלא לגבות היינו מתנה, וכדתנן מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש, אבל לחנן דסבירא ליה דכל שפורע ואפילו על מנת ליפרע אינו יכול לחזור ולגבות דמבריח ארי מנכסיו הוא, אם כן בין בפורע על מנת שיחזור ויגבה ממנו, בין בפורע על מנת שלא יפרע ממנו אינו (אלא) [לא – לפי השי"מ] כמלוה ולא כנותן מתנה, אלא כמזיק נכסיו על מנת שיבריח ארי מנכסי חברו, וגרמת הנאה בעלמא היא דקא גרים ליה, והיינו דאמרינן להדיא בגמרא, אלמא מבריח ארי מנכסיו הוא, ואי בפורע על מנת שלא ליפרע ממנו שרי, אפילו למאן דלית ליה מבריח ארי מנכסיו, מנא ליה דהאי תנא סבר דפורע חובו של חברו מבריח ארי מנכסיו הוי, דלמא משום דיהיב על מנת שלא לפרוע הוא מתניתין לכולי עלמא, והא דאמרינן הכא בדיהיב על מנת שלא לפרוע, והתם אמרינן בשלוה על מנת שלא לפרוע, תרוייהו לחד פירושא סלקן, ולישני בעלמא נינהו, ודאמרינן נמי התם (כסיפא) [כיסופא] מיהא (אית) [לפי הגמרא בכתובות ק"ח ע"ב צריך לומר: מי לית, וכן כתב רבינו] ליה, והכא אמרינן גזרה שלא לפרוע אטו על מנת לפרוע תרי טעמי נינהו, והכי קאמר חדא והתם קאמר חדא וטובא איכא דכותיה. כן נראה לי. ותורם את תרומתו מעשר מעשרותיו דקתני, בתורם ומעשר משל בעל הכרי על בעל הכרי, ובאומר כל הרוצה לתרום יתרום, והא דהוה מוקי לה בגמרא בתורם משלו על בעל הכרי, ההיא אליבא דחנן היא, אבל לרבנן לא אפשר לאוקמה בהכי, דהא קא משתרשי ליה, וכדכתיבנא לעיל.

עמד אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי. מסתברא לי דדוקא בפורע ומפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכי האי גוונא הוא אינו חייב לשלם, כיון דלא אמר לו שיפרע לה בשבילו, והיא נמי אינה חייבת לשלם שהרי לא לותה ממנו לא אכלה אלא בתורת פרעון חוב, אבל כשפרנס סתם חוזר הוא וגובה, שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה, והראיה [עיין בחושן משפט סימן ר"ד בבית יוסף שכן כתב רבינו בתשובותיו] מיתומים שסמכו אצל בעל הבית דיתומים קטנים אינן יכולין להתנות, ועוד מן [בבא מציעא קא, א] היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות. ועוד דגרסינן בירושלמי [פרק חמישי הלכה א'] במסכת מציעא, גבי המלוה את חברו לא ידור בחצרו, חד בר נש אשאיל לחבריה דינרין אשריתיה גו ביתיה, אמר ליה הב לי אגר ביתי אמר ליה הב לי דינרי, אתא עובדא קומי ר' בא בר בינא [בירושלמי לפנינו גריס: אמר ליה וקים] ומריקא ליה מאי דהוה חזי למשרייה, והכא ודאי בשהשרה אותו בגו ביתיה סתם קא מיירי, ולא במעמידו מפורש בשכר, דאי לא לא הוה אמר ליה אידך הב לי דינרי, ואשרותיה נמי לא באגר משמע, וכן נמי לא משום רבית קאמר, דאם כן לא הוה אמר ליה אלא הב לי אגר ביתי, אלמא כל שמשרה את חברו בתוך ביתו סתם, לא לתורת מתנה ולהעמידו בחנם מתכוון אלא בשכר, וכיון שכן המפרנס אשת חברו סתם, לא בתורת מתנה מפרנס ולא בתורת פרעון חיוב מזונות הבעל אלא בתורת מלוה, והיא או בעלה חייבין לשלם. ונראה לי דכיון שכן המפרנס סתם אשת חברו הרי הוא חוזר ונפרע מן הבעל, כיון שהבעל חייב במזונותיה בתנאי בית דין, דהוה ליה כיורד לתוך שדה של חברו כדאמרן, והוא הדין לזן את עבדו ואת שפחתו העבריים, שאין הבעלים יכולים לומר להם עשה עמי ואיני זנך, דכל המלוה מזונות סתם לאלו כאילו מלוה לאדון, תניא לקמן [נדרים מז, ב] בפרק השותפין האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו, וההיא לא משמע לי דבלוה ממש היא, דאי בשלוחה היא בפירוש מן המלוה בכי הא אין בעל חוב יכול לחזור על בעלה, שהוא לא הלוה את הבעל אלא את האשה, וממנה הוא גובה והיא חוזרת וגובה ממנה, וכמו שפירש רש"י ז"ל במסכת כתובות [קז, ב במשנה דיבור המתחיל חנן וכו'] בפרק שני דייני גזרות, לותה ואכלה תובעה ממנה והיא תובעת מן הבעל. וכיון שכן אם בעלי חוב באים ונפרעים מן הבעל ומדעתו, הוה ליה כמודר הנאה מחברו שפורע לו את חובו דגרם הנאה בלחוד היא, ולא שייך למידק מינה אי כגדולים דמו או לא, בכי האי גוונא דהאי מבריח ארי מנכסיו והוא לחנן, ולרבנן דחנן הרי זה אסור לגמרי. ועוד דאי בכי האי גוונא קא מיירי, למה לן לאהדורי בתר ברייתא דהאומר לאשתו, לידוק ממתניתין דבפרקין [לקמן (נדרים מג, א)] דתנן המודר הנאה מחברו, ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו, הוא נותן לו ובא ונוטל מזה, הלכך על כרחך בשלא לותה היא קא מיירי, אלא ודאי במפרנס סתם, ולוה לאו דוקא לוה בפירוש אלא אוכלת סתם מידו לוה קרי לה, משום דדינא הכי דמלוה היא ולא מתנה, ומיהו ההיא דלוה ובעלי חוב באים ונפרעין ממנו דאייתינן לאו ראיה הוא כל כך, דאיכא לדחויי דלא דמי לפורע לו חובו, דשאני התם שהבעל חייב לשלם מלותה, והלכך איכא לדמויי לחליפי איסר, ולקמן במקומה נאריך בה יותר בסייעתא דשמיא.

קונם שאני נהנה להם והם לי יהנה לאומות. פירש הרב פינחס הלוי ז"ל דהא קא משמע לן דלא תימא דהוה ליה כנשבע על דבר שאי אפשר לקיימו כנשבע שלא יישן שלשה ימים דהא אכתי מצי ליתהני לאומות העולם ודבר שאפשר לקיימו הוא אבל אבל נדר שלא יהנה לעולם לבריות ולא יהנו הם לו הוי דבר שאי אפשר לקיימו והיו מלקין אותו ונהנה לאלתר:

תוספתא הנודר מישראל אסור בגרים. פי' דגרים נמי בכלל ישראל והיינו גר שמל וטבל כראוי:

מן הגרים מותר בישראל. דלאו גרים מיקרו ופשיטא אלא דתנא לה אגב רישא:

מישראל אסור בכהנים ולוים. דכולהו בכלל ישראל:

מכהנים ולוים מותר בישראל הנודר מן הכהנים מותר בלוים מן הלוים מותר בכהנים. פירוש ואע"ג דבעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים לוים כדאי' ביבמות [דף פו:] לא קרו אינשי לוים אלא ללוים ממש ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם ומסתברא דנודר מן הכהנים אסור בחללי כהונה דהנהו נמי כהנים מיקרו והיינו דלא נקט אלא מותר בלוים וכ"ד מורי נ"ר:

תניא המודר הנאה מבני העיר כל ששהה שם שנים עשר חדש. פירוש קודם נדרו הוו מבני העיר ואסור בהם וכן הדין בנודר מאנשי העיר כדמוכח בב"ב בפרקא קמא [דף ח.] והתם תנן שכל שקנה שם בית דירה הרי הוא כאנשי העיר (א) מיירי לתת בפסי העיר ובמסים וארנוניות והוא הדין לנדרים דכי הדדי נינהו כדאיתא התם ודעת מורי נר"ו שהנודר או (ב) המאחרי' על מי שהוא מקהל פלוני דינו כנודר מבני העיר:

מיושבי העיר עד שלשים יום מותר ליהנות ממנו. מכאן ואילך כלומר שנשתהה בעיר שלשים יום קודם לנדרו של זה ואפילו דעתו לחזור חשוב יושבי העיר ואסור ליהנות ממנו:

והמודר הנאה מבנים מותר בבני בנים. פירוש דאע"ג דבלשון תורה מיקרו בני בנים בנים בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא מיקרו בנים אלא בנים ממש מיהו יש במשמע אפילו בנו ממזר ומסתברא דנודר הנאה מזרעו אפילו בני בנים בכלל דהכי מיקרו אפילו בלשון בני אדם (בתוס' שלפנינו לא הוזכר הך בבא דהמודר מבנים ואולם הרא"ש הביא ברייתא זו ועיין בספר משכנות יעקב פרשת בלק דף קע"ו ע"ב ועיין במס' בתרא דף קמ"ג ע"ב שהביאו הש"ס):

מתני' קונם שאיני נהנה מן הערלים מותר בערלי ישראל. פי' שלא נימול מפני שמתו אחיו מחמת מילה ואסור במולי עובדי כוכבים דעובדי כוכבים אפילו ישמעאל מהול וגבעוני מהול ערלים מקרו בלשון בני אדם וגם בלשון תורה כדכתיב כי כל הגוים ערלים ואין שום ישראל נקרא ערל סתם אלא ערלי לב (עי' במ"ש התוס' במס' יבמות דף ע"א סע"א ובמס' ע"ז דף כ"ז ע"א):

גמ' רבי אומר גדולה המילה שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה שנאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה מלמד ששקול הברית כנגד כל דברי התורה:

כטובת הנאה שאני נהנה. במה שמחזיקים לי טובה שהייתי רוצה לכבדם:

פטור מפני שהוא כנושא שכר. אחזרה קאי דתו לא הוי שואל דפסקה הנאתו ומיהו ש"ש הוי וחייב בגנבה ואבדה דהואיל ונהנה מהנה:

ההוא ספסירא. סרסור מקבל החפץ בקצבה אם ימכור ביותר המותר שלו ואם לא ימצא קונים יחזיר החפץ לבעליו:

מותר בערלי ישראל. שמתו אחיו מחמת מילה:

מותר במולי עובדי כוכבים. כגון ערבי מהול או גבעוני מהול:

י"ג בריתות נכרתו עליה. בפרשת מילה שנאמר לאברהם אבינו ע"ה כתיב י"ג פעמים ברית:

שהיא דוחה את השבת. כדדרשינן בפרק ר"א דמילה (שבת קלא:) וביום ואפילו בשבת:

שהיא דוחה את הנגעים. דדרשינן ימול ואפילו במקום בהרת ואין כאן משום קוצץ בהרתו שהוא בלאו דכתיב השמר בנגע הצרעת:

מפני שנתעסק במלון. וקרוב למצרים היה ואין עוד סכנה:

הלוקח כלים מבית האומן לשלחם לבית חמיו ר"ל לארוסתו והתנה במקחו על מנת שאם מקבלין ממנו יתן דמיהם כמו שהתנה ואם לא יקבלוה יהא נותן שכרו כפי טובת הנאה שיקבל מהם במה שמחזיקים לו טובה על שהוא משגיח בכך נאנסו בהליכה חייב שכל שלא נתברר אם יקבלום אם לאו הרי הם בחזקת לקוחים וחייב באחריותם ולא מפני שרוב חותנים מקבלים שהרי אין הולכין בממונות אחר הרוב אלא שמאחר שהורגלו לקבל חזקה הוא שיקבלהו והרי יש כאן רוב וחזקה וזו ודאי פירושו בשהדמים קצובים או שקצץ דמיהם עמו בחזרה פטור ר"ל מן האונסין שמאחר שנתברר שלא קבלום נסתלק מעליו דין מקח ונעשה עליהם שומר שכר להתחייב בגניבה ואבידה:

לקחה על מנת למכור אפילו התנה שיביאם למקום פלוני ואם לא ימכור שם שיחזירנה לו אף בחזרה חייב שכל שעה דעתו למכור בכל מקום שיוכל ולא יצאה מחזקת מקח עד שתחזור לרשות בעלים וכמו שביארנו במציעא פרק האומנין וכן אם היה סרסור והוא שהוא לוקח מזה ומוכר לזה וכשאינו יכול למכור הוא מחזירה ונטל בהמה מאחד למכרה בשוק ולא מכרה והיה מחזירה ומתה בחזרה חייב שכל שהוא נוטל מזה רגיל הוא למכור בכל מקום שיוכל בין בהליכה בין בחזרה ויש מפרשים בסרסור זה כסרסורים שלנו שנוטלים חפצים של בעלי בתים ונותנין להם שכר ואין הדברים נראין לחייב באלו כלל לא בהליכה ולא בחזירה:

בתוספתא אמרו הנודר הנאה מבני העיר ובא אחד וישב שם ור"ל שהיה שם בשעת הנדר אפילו עמד שם כל שלשים בתורת דירה מותר בו כלומר עד שיעמוד שם שנים עשר חדש אבל אם נדר מיושבי העיר אפילו לא היה שם בשעת הנדר כל שעמד שם שלשים יום בתורת דירה אסור בו:

נשלם הפרק תהלה לאל:

אין בין המודר וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק החמישי שבה שהכונה בו לבאר במודר הנאה מחבירו באי זה דבר אסור בהנאתו ובאי זה דבר מותר ודין שותפין שנדרו הנאה זה מזה ושזה החלק יתבאר בפרק זה ובפרק שאחריו ר"ל השותפין ומכל מקום בזה הפרק יבאר בכל מודר הנאה על אי זה צד אסור בהנאת חבירו ועל אי זה צד מותר ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר במה נאסר מודר הנאה מחבירו סתם יותר ממודר הימנו מאכל השני לבאר בו מה שהמדיר את חבירו יכול לההנאותו ואלו דברים יצאו מכלל הדברים הדומים לאלו לאיסור השלישי מה שהותר בו על ידי אמצעי ולא על ידי עצמו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

תניא כוותי' דשמואל הלוקח כלים לשגר לבית חמיו ומא רלו אם מקבלין אוו ממני אני נותן לך דמיהן ואם לאו אני נותן לך כפי טובת הנאה שבהן ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכיר פי' האי דתני ואם לאו אני נותן לך כפי טובת הנאה שבהן רבותא נקט דלא מבעיא אי יהבינהו ניתלי' בחנם דחייב באנוסין שהרי כל ההנאה שלו אלא אע"פ שהוא פורע שכר הכבור שנתכבד בהן בבית חמיו אפילו הכי חייב באנוסין דנהי דפרעי' מן הכבוד שנתכבר וקנה אותה ההנאה בדמים עדיין יש לו ההנאה שמפיק מאויי לבבו ומוצא הכלים שחפץ בהם לקנותם ואם יתרצו בבית חמיו הרי הן מוכנין לו לקנותם ואין עיכוב בדבר דבקייצי דמי' בעינן לאוומה כי ההיא דשמואל ודמיא ללוקח כלי לבודקו ונאנס בידו שהוא חייב והויא סייעתא דשמואל והאי דקתני מפני שהוא כנושא שכיר לאו אנאנסו בהליכה חייב קיא דנושא שכיר פטור מן האנוסין אלא אבחזרה פטור קאי ולמימרא דפטור מן האנוסין אבל מיהו חייב בגניבה ואבידה דלא גרע מנושא שכיר דבההיא הנאה דאיתהני מינייהו בהליכה נעשה עליהן שומר שכיר אפי' בחזרה עד שיגיעם ליד הבעלים והכי אמרי' בפ' השוכר את האומנין בה' כל האומנין תנן התם או שאמר לו השואל שלח ושילחה ומתה חייב וכן בשעה שמחזירה אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא ל"ש אלא שהחזירה בתוך ימי שאלתה אבל לאחר ימי שאלתה פטור ואמרי' איבעיא להו פטור משואל וחייב כשור שכיר או דלמא שומר שכיר נמי לא הוי אמר אמימא מסתברא פטור משואל וחייב כשומר שכיר הואיל ונהנה מהני הוי תנאי כוותי' דאמימר הלוקח כלים כו' עד מפני שהוא כשומר שכיר ופי' המורה התם ומהו נשיאות שכרו הואיל ומתפאר בהן ונהנה שנתפאר בהן והיינו כוותי' דאמימר דאע"ג דיהיב ליה כפי טובת הנאה שבהן הוי עלייהו כשאומר שכיר אפילו לאחר שכלתה שמירת המקח הואיל ונהנה וכ"ש גבי שאלה דלא יהיב מידי ואינו נ"ל שזהו שכירות נשיאות שכרו שנתפאר בהן שהרי פרעו והו"ל כשור ובההיא הנאה לאא הוי מתחייב בהליכה אלא בגניבה ואבידה ובחזרה הוי פטור אפי' מגניבה ואבידה כשומר חנם כדאמרי' התם בההיא הילכתא דשומר שכיר בחזרה פטור מגניבה ואבדה אלא ההנאה היא שתפיק זממו ומאויי לבבו ומוצא לקנות כלים הצריכים לו ואותה ההנאה בא אצלו בחנם ובעבור אותה ההנאה נתחייב באנוסין נשואל ובעבור אותה ההנאה מתחייב בחזרה כשומר שכיר ושתי הנאות יש כאן אם מקבלין אותן יש לו הנאת המקח שמצוי לו והי' נותן מעות לסרסור שימצא לו ובאו לו בחנם והנאת הכבוד אם לא יקבלו אותן ועל זו ההנאה פרעו אבל על הנאה הראשונה לא פרעו ועל ההנאה ראשונה הוא מתחייב באונסין בהליכה ונעשה עליהן ש"ש בחזרה:

ההוא ספסירא דשקל חמרא לזבוני בשוקא כו' היא היא המעשה שמביא בפ' השוכר את האומנין ההוא גברא דזבין ל'י חמרא לחברי' וא"ל קא ממטינא לי' לדוך פלן כו':

מתניתין כולה בין רישא בין סיפא בזבינא מציעא דלא חריפא כולי האי ולא רמיא על אפיה ומשום דליכא למיקם עלה דמילתא הי מינייהו קא מתהני קא פסיק ותני דשוה בשוה לא. פירוש.

לשגרן לבית חמיו ואמר חתן לתגר אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהם. לפי הטובה שיחזיקו לי. צריך לומר שיש בהן פחת קצת שאם לא כן חושש אני בו משום רבית כדודא דמר עוקבא דאי לאו פחתא דנחשא הוה אגריה אסור פרק איזהו נשך. ודומה לצאן ברזל שאסור לקבל מישראל. בהליכה חייב. דהוי כשואל דכל הנאה שלו וחייב באונסין. בחזרה פטור שכבר פסקה הנאתן דמאחר שברצונו תלוי להשיבם הוי שואל עליהו בשעת הולכה אבל בחזרה לא שכבר נפסקה הנאתן אלא כשומר שכר או כשוכר הוי וחייב לכל הפחות בגנבה ואבדה דנושא שכר הוא במה שהחזיקו לו טובה בבית חמיו. וכן משמע פרק השוכר את האומנין דמפני שהוא כנושא שכר אחזרה קאי. הרא"ם. והרי"ץ ז"ל כתב כשיטת רש"י ז"ל וז"ל: בהליכה חייב. דשמא יקחוהו מידו והנאת לוקח הוא ולפיכך חייב. אבל בחזרה פטור מלשלם אלא כדי טובת הנאה שהיה לו ממה שהראה בדעתו שרצה לקנות כלים לצורך בית חמיו ולא נשאר בשבילו כלל. ומכל מקום לשלם תשלומין גמורין לא דהא לית הנאה גמורה מינייהו דהא לא קבלוהו. מפני שהוא כנושא שכר. אחיוב דרישא קאי. חייביה רב נחמן לשלומי. לפי שהסרסור הוא נושא שכר שאם ימכרנו יתנו לו שכרו. ומאד קשה בעיני האי מסקנא דהכא משמע דנושא שכר חייב באונס מיתה והתם בבא מציעא קיימא לן הילכתא פסיקתא ולית מאן דפליג דנושא שכר פטור מאונסין ואינו חייב אלא בגניבה ואבידה. ואם נאמר דאין לחוש על מסקנא זו יש תימה כי הכא עיקר הפוסקים של התלמוד מודו בזה דהיינו רב נחמן ורבא. על כן צריך עיון גדול. עד כאן.

תוספתא הנודר מישראל אסור בגרים. פירוש דכיון שנתגיירו הוו כישראל ובשם ישראל יכנו. מן הגרים מותר בישראל. הנודר מישראל אסור בכהנים ולויים מכהנים ולויים מותר בישראל. הנודר מן הכהנים מותר בלויים מן הלויים מותר בכהנים. תניא המודר הנאה מבני העיר כל ששהה שם שנים עשר חדש. מיושבי העיר עד שלשים יום מותר ליהנות ממנו מכאן ואילך אסור ליהנות ממנו. פירוש דיושבי העיר נקרא בשלושים יום. המודר הנאה מבנים מותר בבני בנים. פירוש דאף על גב דאמרינן בני בנים הרי הן כבנים בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואינן קורין בנים לבני בנים. הרנב"י.

מתני' מותר בערלי ישראל. כגון שמתו אחיו מחמת מילה דמכל מקום מולי לב הם. אבל מי שהניח ברשעו למול לא יהיה מותר בו. במולי אומות העולם. ערבי מהול גבעוני מהול דלאו מולי לב נינהו. שאין הערלה קרויה אלא לשם הערלים. שכולם ערלי לב כדכתיב כי כל הגוים ערלים. הרא"ם ז"ל.
וזה לשון הרי"ץ ז"ל: כי כל הגוים ערלים. אפילו המולים שאירע להם דבר ונימולו. וכל בית ישראל ערלי לב מכלל דלא שייך בהם לומר ערלות סתם. צריך עיון אמאי לא בעי בגמרא מאי ואומר. ושמא לאו דרכיה דתלמודא למיבעי מאי ואומר אלא היכא שיודע בו לומר נפקותא וכזאת הסברא אנו צריכין לומר בכמה מקומות שאין התלמוד מוליך השיטה כמו שמוליכה במקום אחר ודוק ותשכח. שנתגנו בה רשעי ישראל לקרותן ערלי לב.

ר' יוסי אומר. לא פליגי הני תנאי אלא דורשים בשבח מילה. אפילו שעה אחת. מדפגעו בדרך מכלל דאז היה זמנה דאין מזמן מרובה ועבר כבר קודם (א"ה נ"ל דצ"ל דאי זמן מרובה עבר כבר קדם) היה לפגעו ולא בדרך דאנוס היה. וכי תימא דשטן מקטרג בשעת הסכנה כמו בדרך זה אינו דשליח מצוה היה. ואין להקשות אם כן למה פגע בו דיש לך לומר דאין המצוה מצלת שלוחה מן העבירה אם עושה אותה בדרך. הרא"ם ז"ל.

מלא שעה. ויש גורסין מלא שער כלומר כל זכיות שעשה משה לא עמדו בעדו להגן עליו בשעת שנתרשל מן המילה שנאמר ויפגשהו ה'.

אם לא בריתי. דהיינו ברית המילה יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ובפרק קמא דע"ז נדרש אם לא ברית התורה שנוהג יומם ולילה דכתיב והגית בו יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. והכי משמע טפי כי לפי דרשא דהכא קשה כי חקות שמים וארץ היינו יומם ולילה כי הם תלויים בתנועת הגלגל. שהיא שקולה כנגד כל המצות. דכתיב גבי תורה הנה דם הברית וכתיב במילה ואתנה בריתי. או איבעית אימא כי הכל דריש מההוא קרא כי אשכחן שברמז דם ברית וכתיב על כל הדברים האלה דהיינו תורה. הרי"ץ ז"ל:
הנה דם הברית וסיפיה דקרא על כל הדברים האלה. והלא אינו אלא דבר אחד אלא ששקולה וכו':

אמול ואצא לדרך סכנה היא לתינוק. וכתיב וחי בהם ולא שימות בהם. ואף על פי שלא ניתנה תורה להתיר איסור במקום סכנה נראה לומר כן לחלל דבר אחד כדי לקיים מצות הרבה. ועוד שמצות מילה קלה מהריגת נפש דלא אמרינן אזהרתן זו היא מיתתן אלא בשבע מצות דידהו הילכך טוב לבטל מצות מילה ולא למול בסכנה. שיטה.

מפני מה נענש מפני שנתעסק במלון תחלה. קודם שעלה במחשבתו לחשב דבר זה ונענש על שנתעסק תחלה בצרכים הגשמיים מצרכים הרוחניים. אבל זה תימה לי מה היה מסופק משה ממה שאמר אמול ואשהא שלושה ימים המקום אמר לי לך שוב מצרים ולמה לא ידחה המילה זה הדיבור כמו שדוחה שבת דחמירה. ונראה לי כי משה נסתפק בזה ואמר אולי מאחר שהשם אמר לי לך שוב מצרים מכלל דאין לי למולו בדרך עד שאגיע למצרים שאם כן הוא שצריך אני למולו קודם ביאת מצרים לא היה ה' מצוה אותי בציווי הזה ללכת מצרים עד עבור יום השלישי ממילת התינוק. הרי"ץ ז"ל. וכן כתב הרא"ם ז"ל וז"ל: הקדוש ברוך הוא אמר לי שוב מצרים מיד ויודע הוא שיש לי בן למול אם כן רצונו שתדחה מצות מילה. עד כאן.

במתניתין ואסור במולי עובדי כוכבים שאיני נהנה למולים אסור בערלי ישראל מותר במולי עובדי כוכבים שאין כו' כצ"ל:

ברש"י נאנסו בהליכה חייב כו' בההיא הנאה כו' ערלים הן הס"ד ביני ובניך הס"ד כצ"ל:

ברא"ש בטובת הנאה שאני נהנה כו' רוצה לכבדם הס"ד כצ"ל:

בר"ן נמי סמכא הס"ד הנאת מוכר הס"ד מזבין ליה הס"ד על אפיה הס"ד אלא למוכר הס"ד דסיפא אתינן הס"ד הנאה שלו הס"ד ומ"ה כשאסר הנאת כו' דמתניתין לית לה כו' דשמעתא הס"ד התם בל"א הס"ד נכתבו בפ' מילה והס"ד כצ"ל:

שנאמר כי כל הגוים ערלים גו' ואומר והיה הפלשתי הערל גו'. עי' פי' הר"ן מאי ואומר והוא דחוק ויש לפרש דמקרא קמא יש ללמוד כשנודר לערלים בלשון רבים גם המולים בכלל כדכתיב כל הגוים גו' אבל בנודר בלשון יחיד מערל זה אימא דאם הוא נימול אינו נקרא ערל ומייתי והיה הפלשתי הערל גו' ודוד לא ידע אם הוא נימול וכ"ת אולי עובדי כוכבים בכלל דשייך בהו ערלה אבל בנותיהן אינן בכלל וקאמר בנות הערלים דגם הבנות נתגנו הכי ע"ש אביהם וע"ז אר"א מאוסה היא הערלה שהרי גם המולים מהם נתגנו בשם זה לגנאי דומיא דכל בני ישראל ערלי לב דהיינו לגנאי כמפורש בקרא וק"ל:

גדולה מילה שדוחה הנגעים. כו'. לכאורה מלתא זוטרתי היא שדוחה נגעים לגבי שבת דקאמר לעיל מיניה וי"ל לפי שר' ישמעאל שאמר גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות עיקרה במילה בזמנה נאמרו ומסיים בהו את בריתי אקים את יצחק שנימול לח' וכן שדוחה שבת היינו דוקא מילה בזמנה וקאמר רבי נחמיה דגם מילה שלא בזמנה גדולה מיהת שדוחה נגעים וכן מ"ש גדולה מילה שאברהם לא נקרא שלם כו' במילה שלא בזמנה הוא וק"ל:

לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה כו'. וא"ת וכי חייב מיתה משום שנתרשל והרי אין בה רק עשה לאב וי"ל דעם סביביו נשערה מאד א"נ דעדיין מבני נח היה דאזהרתן זו היא מיתתן ע"כ מפענח רזי:

אמול ואצא סכנה היא שנ' ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים כו'. כבר כתבנו בפ' הפועלים לשטת רש"י דכל ג' ימים הוא סכנה כמפורש בדברי הר"ן בפר"א דמילה וכן מוכיחין דבריו כאן וזה שהוצרכו המפרשים לפרש שנענש לפי שהיה סמוך למצרים ולא היה סכנה כלל באותו מועט הדרך ולדברי הרא"ם שכתב דביום הג' הוא יותר מסוכן ניחא טפי גם אם לא היה סמוך כ"כ למצרים אלא היה עוד ג' ימים למצרים לא היה כאן עוד סכנה בדרך אבל הסוגיא אינה מוכחת כן אלא כמ"ש הר"ן וכתב עוד הרא"ם ע"ק איך הותר לעבור על מצות עשה דמילה משום סכנה והלא עדיין לא נתנה התורה דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם כו' עכ"ל והאריך ע"ש ולפי מ"ש התוס' בכ"פ בן סורר דאצטריך וחי בהם כי היכי דלא נילף שאר מצות מרוצח ונערה מאורסה ניחא דודאי מן הסברא לא ניתן שום מצוה שימות בהם אלא וחי בהם ובישראל אצטריך קרא וחי בהם כו' משום דלא נילף ליה מרוצח ונערה מאורסה ודו"ק:

ד"ה שהיא שקולה כו'. שנאמר הנה דם הברית. לפנינו ליתא במשנה כלל. רק בברייתא לקמן ומקרא דכי ע"פ הדברים האלה וגו':

רש"י בסה"ע וכתיב בתריה ואתנה כו'. התוי"ט הקשה עליו ופי' בע"א. ולא זכר שכ"ה לקמן בברייתא:

גמ' שאין הערלה קרוי' אלא לשם עבודת כוכבים כצ"ל:

רש״י ד"ה נאנסו בהליכה כו' מפני שהוא כנושא שכר. נ"ב ל"ד:

שם ד״ה מי לא מזבין כו' ובחזירה נמי כנושא שכר הוי נ"ב לא דייק:

גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁשְּׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת נִכְרְתוּ עָלֶיהָ. כתב הרמב"ם בפירוש המשניות שלש־עשרה בריתות הם מילת (בראשית יז, ז- ט) ברית ובריתי הנכפלים בפרשה במצות השם יתברך לאברהם אבינו עליו השלום בברית מילה (בראשית יז, ב-ד) וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וכו' והמה עולים שלש־עשרה תיבות כאשר מנאן הרמב"ם שם עיין שם.
ונראה לי בס"ד טעם למספר שלש־עשרה בריתות שהם מספר אחד [13] מפני כי ממקום המילה ניכר ונודע ונברר שהשם יתברך הוא אחד ולא כמו שאומרים המינין שיש חס ושלום שתי רשויות אחד פועל טוב ואחד פועל רע וכמו שאמרו בסנהדרין (סנהדרין לט.) דאמר לו ההוא מין לאמימור מפלגך ולעילא דהורמיז ומפלגך ולתתא דאהורמיז דהיינו דחושב פועל טוב לחוד ופועל רע לחוד ולכן חצי העליון של גוף האדם שהוא טוב מייחסו לפועל טוב וחצי התחתון שהוא מקום טנופת מייחסו לפועל רע! ואמר לו אמימור אם כן היכי שביק פועל רע לפועל הטוב למעבר מיא בארעיה? עיין שם.
והנה באמת המשכיל יבין שיש הוכחה אחרת מגוף האדם יותר חזקה וברורה מזאת והוא ממקום המילה שהסריס שנסתרס שם לא יהיה לו זקן בחצי העליון, ותקשי לך והלא הסירוס נעשה בחצי התחתון של הגוף ואיך מגיע כוחו ופועל שלו בזקן שהיא בחצי העליון? אלא ודאי חצי העליון וחצי התחתון הם של אלוק אחד אשר יצרם ואין כאן שתי רשויות.
ובזה מובן הטעם דנכרתו על המילה שלש עשרה בריתות כמנין אחד לרמוז כי ממקום המילה ששם עושין הסירוס יש הוכחה ברורה דהשם יתברך הוא א־ל אחד ואין שתי רשיות שאומרים המינין שפועל הטוב אינו פועל הרע.
ועוד נראה לי בס"ד במספר 'אחד' לרמוז כי על ידי המילה יהיו ישראל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ (דברי הימים א' יז, כא) שלא יהיו יכולין האומות להחליף אמונתם ולשנותם כמו שאמרו בגמרא דסנהדרין דף ט"ל דאמר לו אותו מין לרבי תנחום תא להוי כולן לעמא חד אמר לו לחיי אמנם אנן דמהלינן לא מצינן למהוי כוותייכו אתון מהליתו והוי כוותן עיין שם. נמצא על ידי המילה יהיו ישראל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב (במדבר כג, ט).

שֶׁלֹּא נִתְּלָה לְמֹשֶׁה הַצַּדִּיק עָלֶיהָ אֲפִלּוּ מְלֹא שָׁעָה. הא דקרי ליה כאן בשם 'צדיק' והדרך לקראו בשם 'רבינו', נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל דמשה רבינו ע"ה זכה ליסוד דחכמה לכך וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ (שמות יג, יט) וידוע כל יסוד נקרא בשם צדיק ולכן כאן קראו בשם צדיק לרמוז הטעם שדקדק עמו במצוה זו של מילה ביותר מפני כי הוא היה צדיק כלומר ביסוד דחכמה והמילה בסוד היסוד.
ומה שאמר אֲפִלּוּ מְלֹא שָׁעָה אַחַת קשה הוה ליה למימר 'אפילו שעה אחת' ולמה אמר מלא שעה? ונראה לי בס"ד כי משה רבינו ע"ה נשתבח בתורה במידת ענוה יותר מכל מדות כי זה פסוק מפורש בתורה וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם (במדבר יב, ג) ללמד כי זכה למדת ענוה יותר מכל הצדיקים.
והנה הענוה רמוזה במלוי אותיות שָׁעָה כזה שי־ן עי־ן ה־י המלוי עולה ק"ל ועם הכולל קל"א כמנין ענוה [131] ולזה אמר אפילו מדת הענוה הרמוזה במלוי שעה אחת לא הגינה עליו להצילו מעונש דבר זה.

גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁהִיא שֶׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל דהעטרה היא בסוד מ־ם של שם אלקים גם כתבו המקובלים דהעטרה היא בסוד יו־ד של שם שדי נמצא העטרה של אות ברית קודש אשר בה נעשית מצות המילה שכורתין הערלה ונגלית העטרה הנה היא אותיות מ־י ונרמז זה באותיות מילה שהוא 'מי לה' והנה אותיות מי במילואם כזה מ־ם יו־ד המלוי עולה תרי [610] כי מלוי המ־ם היא מם סתומה שמספרה ת"ר ועם הכולל ג' אותיות עולה תרי"ג לזה אמר גְּדוֹלָה מִילָה שֶׁהִיא שֶׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת.

אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: אָמוּל וְאֵצֵא, סַכָּנָה הִיא!. הקשה מהרש"א ז"ל בשם הרא"ם ז"ל איך הותר לעבור על מצות עשה דמילה משום סכנת הולד והלא עדיין לא נתנה תורה דכתיב בה (ויקרא יח, ה) וָחַי בָּהֶם, ולא שימות בהם (יומא פה:)? עיין שם. ונראה לי בס"ד דסבירא ליה שב ואל תעשה שאני שאינו עובר בידים.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ כיון דלא מבטל לעשה לגמרי אלא יקיימנה אחר כך בבואו למצרים אין לחוש למהר לקיימה ולמעבד סכנה. ועוד תירץ הוא נר"ו דסבירא ליה כיון דעסוק במצוה לקיים דבר ה' ללכת למצרים ובכל פסיעה הוא מקיים דבר ה' פטור מן המצוה עד כאן דבריו נר"ו.

גמ' בהליכה חייב. עי' בהר"ן פ"ק דמס' ע"ז דף שלג ע"ב:

קונם שאני נהנה למולים. פי' רש"י ערלי ישראל דסיפא שמתו אחיו מחמת מילה. וכתב ב"י לאפוקי מומר לערלות. וכתב המשנה למלך דברישא מודה רש"י דאפי' מומר לערלות אינו בכלל שאני נהנה לערלים והאריך שם בטעם הדבר. ולפ"ז מומר לערלות יצא מכלל מהול ולכלל ערל לא בא ועמ"ש תוס' מס' ע"ז (כז ע"א) ד"ה איכא בינייהו כו'. ועמ"ש אבן עוזר בש"ע א"ח סי' קפט והארכתי בזה במקום אחר:

ואומר והיה הפלשתי הערל הזה. כ' הר"ן דלא תימא דלמא נולד מהול הוה וכו' לאו דוקא נולד מהול דהא לחד מ"ד ודאי ערלה כבושה היא ומטיפין ממנו דם ברית בשבת. וא"כ להך מ"ד קשה מאי ואומר. אבל י"ל דנימול לשם מורנא וכי האי גוונא:

וביום השמיני ימול ודרשינן ביום אפילו בשבת. במתניתין דנדרים (דף ל"א ע"ב) איתא ר' יוסי הגלילי אומר גדולה היא המילה שדוחה את השבת החמורה וכו' ר' נחמיה אומר גדולה מילה שדוחה את הנגעים. הקשה בתוס' י"ט מאי אולמא דנגעים משבת החמור' דאמר רבי יוסי. ומה שתירץ כבר תמה עליו בתוס' חדשים שבגליון ע"ש. ולפע"ד משבת אין ראיה דס"ל לרבי נחמיה מקלקל בחבורה פטור ואלא דבשבת (דף קו) מסיק תקוני גברא הוא והיינו ע"פ ההנחה דמאוסה היא הערלה וחרפה היא לנו ע"כ ה"ל תקוני גברא. אבל במשנתנו רצה להוכיח דמאוסה היא הערלה א"כ א"א להוכיח זה מדחיית שבת דהרי אפשר שקלקולו יותר מתקונו ומש"ה מוהלין בשבת ע"כ הוכיח מנגעים. ומיהו בתוס' שם במס' שבת לחד דעה תיקון קיום המצוה הוה תיקון ע"ש אך רש"י לא ס"ל הכי:

תו איתא התם תניא ר' יהושע בן קרחה אומר גדולה מילה שכל זכיות שעשה מרע"ה לא עמדו לו בשעה שנתרשל מן המילה רבי יוסי אומר ח"ו שמרע"ה נתרשל וכו'. י"ל ריב"ק ס"ל כקו' הרא"מ פ' שמות דקודם מ"ת לא כתיב וחי בהם מנ"ל למרע"ה לבטל מצוה מפני הסכנה. ורבי יוסי ס"ל כתי' נחלת יעקב כיון דמצות ביום השמיני עליו רמיא ולא על התינוק אין לו להכניס הבן בסכנה ע"ש:

אמול ואשהה וכו'. בס' המכריע סי' נון כתב שאין שום סכנה במילה שהרי אינו מכה של חלל ובש"ס לא הוזכרה אלא לענין חלול שבות דרחיצה בשבת ולא במלאכה דאורייתא ע"ש. וצע"ג דהא עכ"פ מכת חרב היא. והנה הרמב"ם בהלכות מילה כתב בכל מלין ומצוה מן המובחר למול בברזל. והשתא י"ל אי היה מרע"ה רוצה למול בצור בלי ברזל היה יכול למול ולצאת דבצור ליכא סכנה אלא דהוה ס"ל כיון דמצוה מן המובחר בברזל טוב להשהות המצוה ולעשותה מן המובחר. ועיין בזה תשובת חכם צבי סי' ק"ו ובמ"ל פ"א ממגלה ה' י"א:

גדולה מילה שדוחה שבת החמורה. לכאורה תיבת החמורה יתר ושמעתי שרמז באומרו שבת החמורה לומר דאפי' חל יה"כ בשבת דחמיר משבת דעלמא והנה צור"ף יום הכפורים אפ"ה מילה דוחה שבת החמורה דאיכא יוה"כ בהדה. ואחז"ר ראיתי שכ"כ הרב ישרש יעקב:

גדולה מילה שהיא דוחה את הנגעים פי' אף אם חלה בשבת ויש בו נגע וז"ש שדוחה את הנגעים סתם באיזה יום שיהיה אפי' בשבת כמ"ש הרב כנסת הגדולה בתשובה א"ח ח"ב וזה בא להוסיף חידוש שדוחה תרתי ורמז זה במאי דקפסיק ותני שדוחה את הנגעים אחר שאמר שדוחה שבת:

ר"מ אומר גדולה מילה שכל המצות שעשה אאע"ה לא נקרא שלם עד שמל וכו' בבריתא אמרו רבי אומר גדולה מילה שאין לך צדיק גמור כא"א ולא נקרא תמים וכו' ולפי גירסא זו צריכים אנו למודע"י במאי פליגי ר"מ ורבי דכל אחד נקט סגנון אחר. והרב מהרח"א בעץ החיים פ' שמות פירש דר"מ הכי קאמר שכל המצות שעשה לא נקרא שלם להיות לו שכר כמצווה ועושה עד שמל דהמצווה יצרו תוקפו. ורבי ס"ל דמאחר שלא שלט יצה"ר מה לי מצווה מ"ל אינו מצווה וז"ש שאין לך צדיק גמור וכו' עש"ב:
ולפי דרך הרב ז"ל אפשר לומר דפליגי ר"מ ורבי בטעם גדול המצווה מאינו מצווה כי הנה התוספות כתבו דהטעם משום יצה"ר דיצרו תוקפו. אך הריטב"א פ"ק דקדושין דף ל"א פירש דטעם גדול המצווה הוא שיש לו יתרון שמקיים גזרת מלך ע"ש ואפשר דר"מ ס"ל דטעם גדול המצווה היינו כמ"ש הריטב"א דמקיים גזרת מלך ומשו"ה קאמר שכל המצות שעשה לא נקרא שלם להיותו מקיים גזרת מלך ומצווה ועושה עד שמל. ורבי ס"ל דטעם גדול המצווה הוא בשביל יצה"ר שיצרו תוקפו ולגבי אאע"ה דלא שלט בו יצה"ר מצווה ואינו מצווה כהדדי נינהו ויש מקום לומר דאינו מצווה עדיף וז"ש אין לך צדיק גמור כאברהם אבינו כי האף אמנם צדיק דעלמא יש להם יתרון דגדול המצווה והא לא משכחת באאע"ה הא מיהא יש לו יתרון דגם בו נמצאת מעלת גדול שאינו מצווה ושפיר אמרינן אין לך צ"ג כאברהם אבינו ע"ה ועכ"ז לא נקרא שלם עד שמל ועוד כתבתי בעניותי בהך פלוגתא בספרי הקטן ראש דוד פ' לך לך בס"ד ע"ש:

מתני' בזבינא מיצעא. דלא הוי זבינא חריפא ולא זבינא דרמיא על אפיה לפיכך שוה בשוה לא דזימנין הוי הנאת מוכר וזימנין הוי הנאת לוקח: ודשמואל. דאמר חייב: בזבינא חריפא. דודאי הוי הנאת לוקח לפיכך כי נאנס בידו חייב אפי' שוה בשוה דהנאת לוקח היא: נאנסו בהליכה חייב. (מפני שהוא כנושא שכר) בההיא הנאה דאית ליה שמניחו להוליכו לבית חמיו גמר ומקני נפשיה: בחזרה פטור. דלית ליה הנאה שלא נתקבלו: ספסירא. מי שלוקח בהמה ע''מ למוכרה לאלתר: בחזרה פטור. וה''נ כי אתניס בחזרה אתניס לפטור: מי לא מזבין ליה. ובחזירה נמי כנושא שכר. הוי: מתני' ואסור במולי עובדי כוכבים. דבכלל ערלים הן: ערלי ישראל. בכלל מולים הן כגון שמתו אחיו מחמת המילה: שהיא דוחה שבת חמורה. דכתיב וביום השמיני ימול (ויקרא ט) ואפילו בשבת: שכל זכיותיו של משה לא עמדו לו. בשעה שנתרשל מן המילה שנאמר ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו (שמות ד): שדוחה את הנגעים. דכתיב וביום השמיני ימול ואע''פ שיש שם בהרת יקוץ: דכתיב התהלך לפני והיה תמים. וכתיב בתריה ואתנה בריתי ביני ובינך: גמ'

שנכרתו עליה י''ג בריתות צא וחשוב [מואתנה] (את) בריתי ביני וביניך עד בריתי אקים את יצחק (בראשית יז) יש י''ג בריתות: הנה דם הברית אשר כרת וכו'. אע''ג דפשטיה דקרא בהרצאת דמים בדם שנתן משה באצבעו משתעי מ''מ מוקי ליה נמי בדם מילה כשנכנסים לברית כדאמרינן (כריתות דף ט.) במה נכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים מצינו דם מילה קרי דם ברית דכתיב (שמות כד) הנה דם הברית אשר וגו':

ר"ן
דמיה סמך ליה אסוגיין דבפרק הספינה כי היכי דהתם נמי לא חש לאוקמה דוקא בזבינא חריפא כדמוקי לה בסמוך משום דההיא סוגיא דהתם אסוגיא דהכא נמי סמכא: ואי הנאת לוקח היא אפילו שוה בשוה נמי. דהא אמרת דבמקח ליכא הנאת מוכר: מתני' בזבינא דרמי על אפיה. הלכך שוה בשוה הנאת מוכר היא שאינו מוצא לוקחין ולאו הנאת לוקח דכיון דלא קפיץ עליה זבינא מצוי הוא תמיד ללוקח ואינו נהנה במקחו ודשמואל בזבינא חריפא ומש''ה הנאת לוקח היא שהכל קופצין עליו ואין למוכר שום הנאה במכירתו דהא כל אימת דבעי מזבין ליה: א"כ אימא רישא לוקח ביתר וכיון דזבינא דרמי על אפיה הוא למה ליה ליקח ביתר אפילו לוקח שוה בשוה לא מיתהני ביה איהו כלל אלא מוכר כיון דזבינא דרמי על אפיה הוא ועוד אימא סיפא היכא דאסר הנאתו על ישראל דקתני מוכר ביתר ואי זבינא דרמי על אפיה הוא אפילו שוה בשוה דליכא הנאה ללוקח כלל אלא למוכר: סיפא בזבינא חריפא. כלומר רישא אשמועינן דינא דזבינא דרמי על אפיה וסיפא אשמועינן דינא דזבינא חריפא ומיהו אכתי לא מפרקא קושיין אמאי רישא לוקח ביתר אלא לפרוקי קושיא דסיפא אתינן: אי הכי לוקח בפחות אפי' שוה בשוה נמי. דהאמר שמואל דבזבינא חריפא לוקח מתהני ולא מוכר דמשום הכי חייב באונסין לפי שכל הנאה שלו:(ע''כ שייך לע''א) מתניתין בזבינא מציעא ודשמואל בזבינא חריפא. כלומר דבזבינא מציעא איכא הנאת מוכר ולוקח ומש''ה כשאסר הנאת ישראל עליו לוקח ביתר ומוכר בפחות כי היכי דלא לתהני וכשאסר הנאתו על ישראל לוקח בפחות ומוכר ביתר כי היכי דלא ליתהנו אינהו דבזבינא מציעא כי מזבן ליה שוה בשוה תרוייהו מתהנו ונראה בעיני דגמרא ודאי כי מוקי מתני' בזבינא דרמי על אפיה א''נ בזבינא חריפא מידע ידע דמתני' לית לה אוקימתא בהכי אלא לגלויי דיני קא בעי ולאשמועינן דזבינא דרמי על אפיה הנאת מוכר ולא לוקח וזבינא חריפא הנאת לוקח ולא מוכר וזבינא מציעא הנאת שניהם והני מילי כשנמכר שוה בשוה אבל כי נמכר ביותר אפילו זבינא חריפא הנאת מוכר ולא לוקח וכי נמכר בפחות אפילו זבינא דרמי על אפיה הנאת לוקח ולא מוכר הדין הוא כללא דשמעתא: ואם לאו אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהן. כלומר לפי מה שנהניתי במה שיחזיקו לי טובה כשהן רואים שאני מחזר לשגר להם כלים: נאנס בהליכה חייב. לפי שכל הנאה שלו והיינו סייעתיה דשמואל: ובחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר ונושא שכר פטור על האונסין ומיהו בגנבה ואבדה חייב כנושא שכר דהא אסיקנא בפרק האומנין שכל שואל לאחר שכלו ימי שאילתו נעשה שומר שכר דהואיל ונהנה מהנה ומוכח לה התם מהך ברייתא דכיון דבהליכה הוה שואל בחזרה מיהא נהי דלא הוי שואל שומר שכר הוי: ההוא ספסירא דשקל חמרא לזבוני בשוקא. דרכן של אותן סרסורין היה ליקח בהמה בדמים קצובים והיו מתנים עם הבעלים שאם לא ימצאו לוקחין שיחזירוה להם והכי מוכח בהדיא בפרק האומנין בהאי עובדא גופיה דמייתי לה התם בלישנא אחרינא: חזרה דספסירא כהליכה היא. כלומר כהליכה דמשגר לבית חמיו דמי דהכא נמי בחזרה אי משכח לזבוני מזבין לה: מתני' שאני נהנה לערלים וכו' שאין הערלה קרויה אלא לשם העובדי כוכבים. דכולהו אפילו מולים מיקרו ערלים כדכתיב כי כל הגוים ערלים אע''ג דאית בהו מולים: ואומר והיה הפלשתי הערל. כלומר דאי מקרא קמא איכא לדחויי דכי קאמר כל הגוים ערלים ערלי לב קאמר והיינו דקאמר סיפיה דקרא דכל בית ישראל ערלי לב כמותם מש''ה אמר ואומר והיה הפלשתי הערל הזה דקא קרי ליה דוד ערל אע''ג דלא ידע אי נולד כשהוא מהול וכ''ת נולד כשהיא מהול לא שכיחא ואומר פן תעלוזנה בנות הערלים ואי אפשר לעם גדול שלא יהיו בהם כמה אנשים שנולדו כשהם מולים ואפילו הכי אמר בנות הערלים: ששלש עשרה בריתות נכרתו עליה. שלש עשרה בריתות נכתבו בפרשת מילה: גדולה מילה שהיא דוחה שבת החמורה. דכתיב וביום השמיני ימול ביום ואפילו בשבת: מלא שעה. אלא מיד שנתרשל בקש המלאך להורגו: שהיא דוחה את הנגעים. דכתיב ימול בשר ערלתו ואפילו יש שם בהרת יקוץ: לא נקרא שלם עד שמל. דכשצוהו על המילה א''ל הקב''ה התהלך לפני והיה תמים: שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה. שנאמר הנה דם הברית ואע''ג דהאי דם לאו דם מילה הוא אלא קרבן מ''מ כיון דבתורה כולה כתיב ברית ובמילה נמי כתיב ברית מצותה שקולה כנגד כל המצות: גמ' אמול ואצא סכנה היא. אם ילך בדרך תוך ג' ימים דכל ג' ימים כאיב ליה: דכתיב ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ולאו למימרא דביום השלישי כאיב ליה טפי מיומא קמא אלא לכך המתינו שמעון ולוי עד יום השלישי כדי שיהו חלושין ביותר שנכאבו ג' ימים והכי מוכח בפ' ר''א דמילה (שבת קלד:):