נדרים לב ע"א

דף לב - א

מפני שכאשר הגיעו למלון בדרך, נתעסק משה רבנו בסידור עניני המלון תחלה, ולא מל מיד את בנו.

שנאמר [שמות ד כד] "ויהי בדרך - במלון, ויפגשהו ה', ויבקש המיתו".

הרי שחיוב המיתה היה על עיסוקו של משה בענין המלון. ^[1] רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא למשה רבינו בקש שטן להרוג, אלא לאותו תינוק.

שנאמר [שמות ד כה] "כי חתן דמים אתה לי".

צא וראה מי קרוי כאן "חתן"? הרי אין משה רבינו ראוי להקרא על ידי ציפורה אשתו בשם "חתן" - ולכן הוי אומר: זה התינוק.

דרש רבי יהודה בר ביזנא: בשעה שנתרשל משה רבינו מן המילה, באו שני מלאכי חבלה, הקרויים "אף" ו"חימה", ובלעוהו למשה, ולא שיירו ממנו אלא רגליו.

מיד "ותקח צפורה צור, ותכרת את ערלת בנה".

ומיד "וירף ממנו".

באותה שעה, ביקש משה רבינו להורגן, לשני מלאכי חבלה אלו.

שנאמר [תהלים לז] "הרף מאף, ועזוב חמה".

ויש אומרים: למלאך "חימה" אכן הרגו.

שנאמר [ישעיהו כז] "חמה - אין לי!" ומקשינן: והכתיב [דברים ט] שאמר משה זמן רב לאחר מכן, "כי יגורתי מפני האף והחמה"!

ומשמע שגם מלאך החימה עדיין קיים!

ומשנינן: תרי שמי מלאכי "חימה" הוו. אחד הרג משה, והשני נשאר.

ואיבעית אימא, יש לתרץ תירוץ אחר: גונדא חילותיו דמלאך "חימה" נשארו, ומהם חשש משה, אך הוא עצמו נהרג על ידי משה.

תניא, רבי אומר: גדולה היא מצות מילה -

שאין לך מי שנתעסק במצות כאברהם אבינו, ובכל זאת לא נקרא אברהם אבינו "תמים" אלא על שם המילה, כאשר נימול.

שנאמר [בראשית יז] כאשר ציווהו הקב"ה על המילה: "התהלך לפני, והיה תמים".

וכתיב לאחר מכן: "ואתנה בריתי ביני ובינך ".

דבר אחר: גדולה מילה -

ששקולה כנגד כל המצות שבתורה! שנאמר [שמות לד] "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל". ^[2]

דבר אחר: גדולה מילה -

שאילמלא מילה, לא נתקיימו שמים וארץ.

שנאמר [ירמיהו לג] "אם לא בריתי יומם ולילה - חוקות שמים וארץ לא שמתי".

ופליגא דרשה זו אדרבי אלעזר. ^[3]

דאמר רבי אלעזר: גדולה תורה - שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ.

שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה, חקות שמים וארץ לא שמתי". וגומר.

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו "התהלך לפני והיה תמים" - אחזתו לאברהם רעדה.

אמר אברהם, כאשר שמע את דבר ה' אליו "היה תמים": שמא יש בי דבר מגונה במדותי!? ^[4]

כיון שהמשיך ואמר לו הקב"ה "ואתנה בריתי ביני ובינך", ובזה תהיה תמים, נתקררה דעתו.

[בראשית טו] "ויוצא אותו החוצה" -

אמר לפניו אברהם: רבונו של עולם! הסתכלתי במזל שלי בכוכבים, ורואה אני, שאיני ראוי להוליד בן!

אמר לו הקב"ה: צא מאיצטגנינות שלך! אין מזל לישראל!

והיינו, שיכולים הם לשנות את מזלם במעשיהם הטובים, ובתפילותיהם. ^[5]

אמר רבי יצחק: כל המתמים עצמו, שבוטח באמת ובתמים רק בהקב"ה ולא בכל גורם אחר - הקב"ה מתמים עמו. שממלא צרכיו בשלמות.

שנאמר [שמואל ב כב] "עם חסיד - תתחסד. עם גבר תמים - תתמם".

אמר רבי הושעיא: כל המתמים עצמו - שעה שבה עולים לגדולה, עומדת לו, לזכות בגדולה.

שנאמר [בראשית יז] "התהלך לפני, והיה תמים".

וכתיב לאחר מכן "והיית לאב המון גוים".

אמר רבי: כל המנחש את העתידות, בכל מיני אמצעי ניחוש - לו נחש! רודפים אחריו הנחשים והקסמים, שהרי הוא ניזוק בכל דבר [הר"ן]. שנאמר [במדבר כג] "כי לא נחש ביעקב". שהמנחש - לו נחש!

ופרכינן: והא המילה "לא" שבפסוק "כי לא נחש ביעקב" - בלמ"ד אל"ף כתיב, ולא כתיב באותיות למ"ד וא"ו, כמו שדרשת מ"כי לו נחש ביעקב"!

ומשנינן: אין זה לימוד מ"לו נחש", אלא, משום מדה כנגד מדה. שכל המנחש נפגע מניחושיו.

תני אהבה בריה דרבי זירא: כל אדם שאינו מנחש - מכניסין אותו במחיצה שאפילו מלאכי השרת אין יכולין ליכנס בתוכה.

שנאמר "כי לא נחש ביעקב, ולא קסם בישראל - כעת יאמר ליעקב ולישראל: מה פעל אל!"

והיינו, שהיות ובני ישראל אין בהם ניחושים וקסמים, זוכים הם להכנס מעבר למחיצה שמלאכי השרת רשאים להכנס.

ולכן, יבואו מלאכי השרת, וישאלו את בני ישראל הנכנסים מעבר למחיצה הזאת, וישאלום "מה פעל אל"? מה ראיתם שם שאנו לא זכינו לראות! ^[6]

ועתה מביאה הגמרא שלש סיבות לעונש הגלות במצרים, שנענש בה אברהם אבינו.

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים?

א. מפני שעשה אנגרייא, שימוש של מלחמה, בתלמידי חכמים בשעה שהוציאם להלחם כנגד המלכים, כדי להציל את לוט שנשבה על ידם.

שנאמר [בראשית יד] "וירק, הזדרז אברהם, לקחת את חניכיו, ילידי ביתו".

ועל אף שהיתה זאת מלחמת מצוה של הצלת נפשות, והיתה המלחמה לילה אחד בלבד, נענש כל זרעו של אברהם בשיעבוד מצרים.

ב. ושמואל אמר: מפני שהפריז, הגדיל לבקש, על מדותיו, יתר על המידה, של הק ב"ה.

בכך שביקש לדעת מהקב"ה, כיצד תתקיים הבטחתו של הקב"ה לתת לזרעו את ארץ ישראל, ולא הסתפק במאמר ה' אודות ההבטחה.

שנאמר לאחר שקיבל אברהם אבינו את הבטחת הארץ: [בראשית טו] במה אדע כי אירשנה!?

והיינו, שביקש לדעת זאת בצורה יותר מוחשית מאשר ההבטחה שהבטיחו הקב"ה.

ולפיכך ענהו הקב"ה ב"ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם"!

ג. ורבי יוחנן אמר: לפי שהפריש אברהם בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה.

שהיה אברהם יכול להשאיר את השבויים, ששבה מאת המלכים, תחת ידו, ואילו הוא הסכים להענות לבקשת מלך סדום, ולש חררם.

שנאמר [בראשית יד] בבקשת מלך סדום: "תן לי הנפש, והרכוש קח לך". והסכים לכך אברהם, על אף שבכך הוא הפרישם מלהכנס תחת כנפי השכינה.

"וירק את חניכיו ילידי ביתו" -

רב אמר: שהוריקן זירזם ^[7] בתורה.

ושמואל אמר: "וירק" לשון "ירוק" הוא [ובלשון חכמים "ירוק" הוא צבע צהוב, הדומה לצבע של זהב]. מלמד הכתוב שהוריקן בהרבה זהב כדי שיצאו להלחם עמו כנגד המלכים.

"שמנה עשר ושלש מאות" -

אמר רבי אמי בר אבא: מלמד הכתוב שאליעזר, שמספר זה הוא הגימטריא שלו, היה שקול כנגד כולם.

איכא דאמרי: אליעזר הוא בלבד יצא עם אברהם. והמספר האמור בתורה הוא רמז לאליעזר, דחושבניה, שחישוב שמו של אליעזר בגימטריא, הכי הוי.

ואמר רבי אמי בר אבא: בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו!

שנאמר [בראשית כו] "עקב אשר שמע אברהם בקולי".

חושבניה, חישוב הגימטריא של "עקב" הוא מאה ושבעין ותרין [172], והיינו, כמנין שנות "עקב", שמע אברהם בקולו של הקב"ה.

וכיון שאברהם נפטר בן מאה שבעים וחמש, נמצא שהוא הכיר את בוראו בגיל שלש שנים [3 = 172 - 175].

ואמר רבי אמי בר אבא:

הוי אומר זה התינוק. שמחתנין אותו במצוה ראשונה:

שנאמר הרף מאף ועזוב חמה. אלמא שרצה להרגם אלא שנצטווה להרפות ידיו מהם:

על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. אלמא ברית מילה חשובה ככל הדברים האלה:

אלא מדה כנגד מדה. מאן דקפיד קפדי בהדיה:

כעת יאמר ליעקב. שאין נחש לישראל אז אפילו המלאכים צריכין לישאל מה פעל אל:

מפני מה נענש אברהם אבינו ע"ה ושתעבדו ביו כו'. אע"פ שעבירת העונש מפורשת על אומרו במה אדע מ"מ עבירה זו הענישתו להיות נופל בבמה אדע:

שהוריקן בתורה. זרזן בזכות התורה ובשבילה נצחו במלחמה:

שהוריקן בזהב. פתח להם אוצרותיו כדי שילכו עמו בנפש חפצה:

שנתעסק במלון תחלה. וכבר היה קרוב למצרים ויכול היה למול ואין כאן סכנה לתינוק שכל עיקר הסכנה ביום השלישי כדכתיב ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. עוד שמעתי דלכך נענש דמאחר ששם לדרך פעמיו קיים היטיב מצות המקום דלך שוב מצרימה ואם כן כשהיה במלון היה לו למול התינוק ולאחר עד שיתרפא. שיטה:

בדרך במלון על עסקי מלון. משמע שהיה לו להזכיר הדרך אף על פי שכבר ידוע שיצא לדרך. הרא"ם ז"ל:

כי חתן דמים. משמע הקרוי חתן היה רוצה לעשות דמים והתינוק קרוי חתן שנתחתן בהקדוש ברוך הוא על ידי הברית. שיטה. ומסיים הרא"ם ז"ל: על שנתחתן בהקדוש ברוך הוא נקרא חתן על דין ואירשתיך לי. עד כאן.

ובלעוהו האחד סייע לחברו לבלוע. אבל שניהם לא בלעוהו דקרא וירף ממנו אחד משמע. אלא רגליו. שנאמר ותגע לרגליו שלא מצאה מגולה ממנו כי אם רגליו. הרף מאף. הקדוש ברוך הוא אמר לו למשה מכלל שהיה רוצה להרגו על שפגעו בו בשליחותו של מקום. חמה אין לי. ומסתמא משה הרגו כיון שנתגרו יחד והכתיב כי יגורתי מפני האף ובתר הכי הוה. הרא"ם ז"ל. וז"ל הרי"ץ ז"ל: באו אף וחימה ובלעוהו ולא שיירו ממנו אלא רגליו. כנוי הוא לערוה כי האחד בלעו מראשו עד אותו מקום והאחר מפרסת רגלו עד אותו מקום. ורמז הוא זה לומר כי חמה היתה עליו מאת ה' עד שלא מלו וכמעט שלא נענש עליו עונש מיתה. ובראות משה זה בקש רחמים מאת ה' לבטל ממנו אף והחימה שנאמר הרף מאף ועזוב חמה ולא עלה בידו. ויש אומרים לחמה הרגו. כלומר ומה שאמר תרי חמה הוו ואיבעית אימא גונדא דחמה דהיינו חיל שלה לרמוז (בו) כי מדת החמה לא נתבטלה לגמרי וכל זה רמז לנקמת פורענות הרשעים כדרך האדם הרוצה לינקם מחברו נענש עליו תחלה ועל ידי כן מתנקם ממנו כי דברה תורה כלשון בני אדם. עד כאן.

שמא יש בי דבר מגונה. שהוצרכתי להתמים עצמי. צא מאצטגנינות שלך. מחכמה שלך ואל תחוש אליה שאין מזל לישראל להתקיים כנגד מעשיהם אם רעים ואם טובים שנאמר אם תאבו ושמעתם אם בחקתי תלכו ואם בחקותי תמאסו. וכתיב ועשיתי את אשר בחקי תלכו שהתורה והמצוות מבטלות מזלות השמים שהרי המזלות תלויות בתורה דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה. מתמים עמו מסייעו לטהר. הרא"ם ז"ל.
וזה לשון הפירוש ז"ל: כל המתמים עצמו לילך בתמימות הקדוש ברוך הוא מתמים עמו שהקדוש ברוך הוא ממציא לו תמימות יותר. ושמא הכי קאמר הקדוש ברוך הוא מתמים עמו שאף הקדוש ברוך הוא מטפל עמו להלוך בתמימות דכיון דעובר על דבר קל הקדוש ברוך הוא פורע ממנו כמו שאמר להלן וסביביו נשערה מאד. פירוש.

שעה עומדת לו. מזלו עולה. וכן יש במדרש שכשישראל נולד במזל רע והוא מטיב מעשיו הקדוש ברוך הוא לוקח כוכבו של אחד מן האומות שנולד לו במזל טוב ומחליפו במזל של ישראל שנאמר מונה מספר לכוכבים וגו' ולעיל מיניה כתיב הרופא לשבורי לב שקורא לכוכב הטוב שמו של ישראל ומחליפו במזלו. וכן מצינו באברהם שנאמר מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו כדאיתא התם. וכתיב נתתי בפרך מצרים ואומר ידבר עמים תחתנו וגו'. וכן נדרש מונשא השעיר עליו את כל עונותם שעיר עשו תם יעקב. וכן במדרש למכה מצרים בבכוריהם מה ענינו אחר את הירח וכוכבים. מלמד שהפך הקדוש ברוך הוא מזלן של ישראל שהיה להם להיות שם ארבע מאות שנה על ידי הכוכבים שהחליף מקומן ולא היו שם כי אם רד"ו. מפי הרב ר' נתן.

לו נחש. אחריו הולכים הנחשים שאם משנה נחשו נותן רשות לשטן לשטנו בנחשו על שעבר מצות הקדוש ברוך הוא ומנחש לשמור גופו ומניח לבטוח בהקדוש ברוך הוא ובוטח על נחשו. והקדוש ברוך הוא אמר תמים תהיה עם ה' אלהיך שיניח שמירתו עליו לכן מכשילו בו מדה כנגד מדה. הרא"ם ז"ל:

אנגריא. אין אגרא שהטריחם בלא שכר. שיטה. וכתב הרא"ם ז"ל: ולפי סברתי לא פליגי אלא כל אחד מהם אומר גם זה גרם לבניו. עד כאן.

וזה לשון שיטה: ושמואל אמר מפני שהפריז. לשון מפריז אדם על שדהו. הפריז ויתר והפקיר. גם ר' אלעזר מודה ביה אבל שמואל למעוטי דר' אלעזר אתא. כלומר לא היה כי אם זה. עד כאן.

שהוריקן בתורה. זרזן בתורה שאמר להם הזהרו בתורה ובטחו בה. ולי נראה לפי שאמר להם מי האיש הירא שצותה תורה לומר בצאתם למלחמה. זהב נתן להם כדי שלא יתנו עיניהם להרויח ממון כי אם לעשות מלחמה. הרא"ם ז"ל.

שהריקן התורה. מפני הבטול שנתבטלו בלכתם למלחמה שכחו תלמודם שהיה בידם ונתרוקנו ממנו. שהריקן בזהב. שנתן כל השלל שלקחו למלך מחוט ועד שרוך נעל. ויש מפרשים שהריקן בתורה שלמדן תורה הרבה כאדם שמריק מכלי אל כלי וכן בזהב. ופירוש הראשון נראה בעיני. הרי"ץ ז"ל:

ברש"י ולא נפיק מקרא הס"ד לימדן תורה הס"ד כצ"ל:

בר"ן שיעזבם אלמא רוצה היה כו' ויתר הפקיר הס"ד כצ"ל:

רשב"ג אומר לא למשה רבינו בקש כו'. יראה לפרש לדעתו שלא נתרשל משה במילת בנו מפני התנאי שהיה בינו ובין יתרו שא' מבניו לא ימול כדאמרינן במדרשות דאל"כ כיון שלא בקש להרוג את משה ולא בלעו המלאך אלא התינוק אמאי קאמר ותכרות את ערלת בנה ולמה לא מלו משה גופי' מצות אב היא אך אחר שראתה צפורה שהיה התינוק ניזוק בשביל המילה ותקח צפורה צור גו' ודקאמרינן פ"ב דע"ז דאתיא איהי ומתחלא ואתי משה ואגמרה א"ש נמי לר"ש בן גמליאל כשראה משה שרצונה לבטל התנאי ואתחלא אתי איהו ואגמרא משום דמילה פסולה באשה ומיהו האי שנויא אחרינא דאיכא התם הא דכתיב ותכרת גו' דאמרה לאיניש אחרינא ועבד המילה כולה ע"כ לאו לרשב"ג קאמר הכי דא"כ להאי שנויא נמי הל"ל דאמרה ליה למשה ועבד אבל למ"ד למשה בלע ניחא שהוא לא היה יכול להתחיל דבלוע היה ודו"ק:

מי קרוי חתן כו'. מפני שדוחק הוא לו שתקרא צפורה למשה חתן שאישה הוא ולא חתנה אבל התינוק נקרא לה חתן שמחתנין אותו במצוה ראשונה שהיא המילה וק"ל:

באו אף וחמה כו'. לפי שהם מלאכי השם ושלוחיו להפרע מחוטאיו נגדו אמר ויבקש ה' המיתו ומלשון וירף ממנו אמרו שהיו מלאכי משחית כדכתיב רב עתה הרף ידך גו' ובש"ר אמרו מדכתיב ויבקש ה' המיתו שהיה מלאך של רחמים ואע"פ כן ויבקש המיתו:

בלעוהו ולא שייר ממנו אלא רגליו כו'. למדו לומר כן מדכתיב ותגע לרגליו ופירושו לפי הדרשה ותכרות את ערלת בנה ותגע הורה לא שכרתה ערלת בנה ממש אלא ותגע בצור בערלת בנה וכדאמרינן בפרק ב' דע"ז דאתיא איהי ואתחלה וכו' ואמר הכתוב שעשתה כן בשביל רגליו בשביל שראתה שהמלאך בלעו עד רגליו שהיא המילה ולמ"ד לרגליו במקום בשביל וכמוהו הרבה והוא מבואר בש"ר וכי מנין ידעה צפורה שעל עסקי מילה נסתכן אלא בא מלאך ובלע למשה מראשו ועד המילה כיון שראתה צפורה שלא בלע אותו אלא עד המילה הכירה שעל עסקי המילה הוא ניזוק וידעה כמה גדול כח המילה שלא היה יכול לבולעו יותר מכאן מיד ותכרות כו' ורש"י בחומש פי' שהיה בולעו מראשו ועד ירכיו וחזר ובלעו מרגלו ועד אותו מקום הבינה צפורה כו' עכ"ל דבריו מכוונים לדברי ש"ר דודאי בפעם ראשון דבלעו עד ירכיו מזה לא היתה יכולה להבין שעל עסקי מילה בא דאולי במקרה הוא כך אלא אחר שחזר ובלע אותו גם בפעם שנית עד אותו המקום ולא יותר מזה הבינה כמה גדול כח המילה שלא יוכל לבולעו יותר מכאן ועוד פרש"י בחומש וירף המלאך ממנו אז הבינה שעל עסקי המילה בא להורגו עכ"ל וכ' הרא"ם לא הבנתי מאמר הרב ז"ל כי אם כוון בזה לומר שבעת שהיה בולעו כו' לא הבינה שבא להורגו אלא חשבה שבא להורות לו שימול בנו לבד וכשהרף ממנו אז הבינה שבא להורגו על שלא מל אותו איך הבינה ממה שהרף ממנו שבא להורגו דלמא לא בא אלא להורות לו שימול את בנו כו' ועוד אחר שלא הבינה כו' עכ"ל עיין בדבריו באורך ועיין ישוב לזה בביאורי מהר"ן וגם אנן נימא בזה מלתא דרש"י ז"ל דקדק כן מדכתיב וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולות דמשמע מזה שאחר שהרף המלאך ממנו אז הבינה דבר נוסף ואמרה חתן דמים למולות והוא שמתחלה חשבה שעל כל פנים אף אם יהיה נימול על ידה יהרג משה בעונש שלא מל את בנו וזהו שהבינה שבלעו המלאך פעם אחר פעם עד המילה להורות לה שהוא נענש על שלא מל אותו שתימול היא אותו אבל אחר שראתה שתיכף בהתחלתה בכריתת ערלת בנה וירף המלאך ממנו אז אמרה והבינה דבר נוסף כי חתן דמים הוא למולות כי המלאך לא בא שיהרג ויענש משה עכ"פ אלא הצלתו תלוי בעסק מילת בנו שעל עסקי מילת בנו בא להורגו אלא אם יתעסק במילתו ואז ינצל אבל טרם שראתה שהרף המלאך ממנו לא חשבה שהצלתו תלוי במילת בנו אלא שעכ"פ יהרג משה על שלא מל אותו וע"כ לא אמרה אלא חתן דמים אתה לי ולא אמרה למולות ובזה יתיישב נמי מה שהקשה הרא"ם גם לפירש"י שפי' תרוייהו על דמי הריגה תרי זימנא חתן דמים ל"ל עכ"ל דלפי דברינו ודאי צריכי תרוייהו דלפי מה שחשבה בתחלה שעכ"פ יהרג משה לא אמרה אלא חתן דמים אתה לי עד אחר שהרף המלאך ממנו הבינה דבר נוסף שהצלתו תלוי במילת בנו ואמרה חתן דמים למולות ודו"ק:

ביקש מרע"ה להורגן כו'. כי לפי דעתו שאמר אמול ואצא סכנה היא לו כו' לא היה משה ראוי ליענש בהתרשלות המילה וע"כ חשב כי לא בא בשליחות השם לעונשו ולהורגו ולזה בא להורגו ע"ד בא להורגך השכם להורגו עד שאמר לו הקב"ה הרף מאף ועזוב וגו' שסיים בהאי קרא אל תתחר אך להרע שאמר לו הקב"ה הרף מאף וגו' להורגם כי לא לחנם באו להורגך אלא בציוי שלי באו שאל תתחר להרע לעשות רע בהתרשלות מילת בנך:

ויש אומרים לחימה הרגו. מה שיש לדקדק בזה מההיא דפרק קמא דבבא בתרא שאמרו שם אף כופה חימה אינו כופה ע"ש בתוספות:

חימה אין לי וגו'. פ"ה בישעיה חימה אין לי מי יתנני שמיר ושית במלחמה אפשעה בה אציתנה יחד ופי' לפי דרש דהכא חימה אין לי שהרגו משה מי יתנני אם היה לי חימה שלא הרגו משה הייתי פוסע פסיעה. אחת הייתי שורפם כלם יחד:

והכתיב כי יגורתי מפני האף והחמה תרי חימה כו'. ע"פ זה יתפרשו כל הני חימה דכתיבי במקרא בתר מעשה שהרגו משה לחימה למאן דסבירא ליה הכי והכוונה מבואר שבקש שטן להרוג את משה והוא השטן והוא המלאך המות הוא היצה"ר והוא נקרא ערל ואילו אף וחימה הם חייליו וגונדתו והם שני קליפי הערלה וכחם וע"כ באו הם להזיקו על שלא הפריד את קליפות הטומאות החיצונות אלו מבנו ואמר שבקש משה להרגן היינו לבטל כחן ע"י מילת בנו שיפרידן ממנו עד שא"ל הקב"ה כל זה אינו מועיל לבטל כחן אלא בצירוף שאל תתחר אך להרע שישמור האדם את עצמו מלעשות רע וי"א לחימה הרגו שהוא ביטל כחו במילת בנו בהפרידו ממנו ערלתו ואולי לפי שמשה לא מל מתחלה ועד סוף אלא שגמר המילה כדאיתא בפ"ב דע"ז ע"כ אמר שהוא הרג ובטל כח קליפה השניה שהוא חימה וכיון שלא התחיל לכרות קליפה ראשונה שהוא כח האף וצפורה דאתחלא וכרתה קליפה ראשונה כיון דאינה במצות המילה דמילה פסולה באשה גם היא לא בטלה כח האף וד"ל:

שאין לך מי כו' כאברהם לא נקרא תמים כו'. מבואר כמ"ש המורה פ"ט ח"ג כי לא נתנה מצוה זו להשלים חסרון יצירה רק להשלים חסרון המדות עכ"ל ולזה אמר שאין לך מי שהיו בו כל המעלות כאברהם שאין לך כו' אעפ"כ לא נקרא שלם ותמים במעלות המדות אלא עד שנימול ולזה אמרו כשא"ל הקב"ה היה תמים אחזתו רעדה כי חשב אברהם שמא יש בו דבר מגונה ומום ביצירה וכיון שא"ל אח"כ את בריתי גו' שהוא מום וגנאי הערלה נתקררה דעתו שאין מום זה חסרון ביצירה שכל אדם כן נברא אלא שזה הוא חסרון המדות ובהסתלקו אהיה שלם ותמים במדות וז"ש ג"כ כל המתמם ומשלים עצמו במדות כאברהם יש לו מעלה גדולה על יצירה כי השעה עומדת לו לבטל מזל שעה של היצירה כדלקמן באברהם וק"ל:

גדולה מילה כו' שנאמר כי ע"פ הדברים האלה כרתי גו'. ר"ל שכל מצות התורה תלוין במילה וכיון שעדיין לא נימול אינו בכלל מצות התורה ואדרבה אסור ללמוד תורה ולשמור שבת כדאמרי' פ"ד מיתות ודו"ק:

גדולה מילה שאלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ גו'. ויש לדקדק אם קיום העולם גם בשביל המילה ה"ל למחשבי' במתני' גבי על ג' דברים העולם קיים על הדין כו' גם למ"ד שאלמלא תורה לא נתקיימו כו' הרי תורה נמי בכלל קיום העולם ולא חשיב התורה בכלל מקיימי עולם אלא בכלל מעמידי עולם כמו שמחלק הטור בשם רבינו יונה וי"ל דהתם לא חשיב אלא ג' מקיימי עולם בין איש לחבירו כמ"ש הטור כי אלמלא הדין כל דאלים גבר וכן האמת כו' וכן השלום כו' ע"ש אבל הכא קאמר דעולם כולו שהם חקות שמים וארץ נתקיימו אי למר בשביל מילה ולמר בשביל תורה וק"ל:

אלמלא תורה כו' שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה גו'. משמע ליה דהאי ברית תורה היינו ברית של יומם ולילה דכתיב ובתורתו יהגה יומם ולילה וק"ל:

ויוצא אותו החוצה כו' הסתכלתי במזל שלי ואין לי אלא בן א' כו'. אבל בספ"ב דמסכת שבת איכא בלשון אחר נסתכלתי באצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן כו' ולכאורה שהם סותרין אהדדי והיה נראה ליישב דהתם נמי ה"ק אברם אינו מוליד בן הראוי ליורשו וכה"ג כתב הרמב"ן והרא"ם על דברי הב"ר אבל לא משמע כן מדקאמר התם מאי דעתיך דקאי צדק במערב אוקימנא ליה במזרח כו' ופירש"י דקאי צדק במערב שהוא מצונן ואינו ראוי להוליד עכ"ל משמע בהדיא דאינו ראוי להוליד כלל קאמר דהיינו שהוא מצונן בטבעו ונראה להעמיד המאמרים כפשטן דהתם בנבואת בין הבתרים שהיה אברהם בן ע' ומזל שלו צדק היה מצונן ולא היה ראוי להוליד כלל כי קאמר התם דהוציא הקב"ה אותו החוצה במזל צדק שהיה מצונן במערב ואוקמיה במזרח שיהא ראוי להוליד ובלי שינוי נשתנה מזלו אז דהא לא נשתנה שמו עד אחר לידת ישמעאל אבל סוגיא דהכא דריש ליה מדשינה שמו אברם וקראו אברהם כדאמרינן בב"ר והוא אחר שנולד ישמעאל הוציאו פעם שנית ע"י שינוי שם אברם אינו ראוי להוליד בן אחר ליורשו אבל אברהם ראוי להוליד בן אחר ליורשו א"נ מקרא דוהיה תמים וסמיך ליה והיית לאב המון גוים כמפורש בסמוך ולא נקט הכא קרא דויוצא אותו החוצה הנאמר כבר בבין הבתרים אלא לסימנא בעלמא דכמו שהוציאו הקב"ה ממזלו כבר בהיותו בן ע' שנה שיהא ראוי להוליד כך הוציא אותו ממזלו בהיותו בן צ"ט שנה ע"י שינוי השם שיהא ראוי להוליד בן הראוי ליורשו וניחא דלא מייתי הכא הך דקאי צדק במערב כו'. דכבר קם ליה צדק במזרח מברית בין הבתרים ובפ"ק דר"ה דקאמר דשנוי השם של שרה גרם לשנות מזלה להוליד בן ה"ה דשינוי השם דאברהם גרם לו לשנות מזלו להוליד בן הראוי ליורשו כדקאמר בב"ר והכא אלא דעדיפא קאמר בר"ה דשינוי השם דשרה גרם לה להוליד גם שאינה ראויה להוליד כלל ואפילו למ"ד פ"ק דר"ה דשינוי מקום של אברהם גרם לו להוליד בן היינו בשינוי מזלו בראשונה כדמייתי התם מדכתיב לך לך והדר כתיב ואעשך לגוי גדול שבצאתו מחרן היה בן ע"ה שנה ולא היה ראוי להוליד כלל ושינוי המקום גרם לו לשנות מזלו להוליד אבל הך דהכא להוליד בן הראוי ליורשו כשהיה בן צ"ט שנה גרם לו שינוי שמו כדאיתא בב"ר ולה גרם שינוי שמה שתלד כדאמר בר"ה ודו"ק:

אין מזל לישראל כו' עיין בתוס' סוף מסכת שבת ובחידושינו סוף מסכת קידושין:

כל המתמם עצמו הקב"ה מתמם כו'. כענין דלעיל ובסמוך באברהם שהיה תמים עם ה' לבטוח בו ולא שמע להאצטגנינים ולהוברי השמים והתמים הקב"ה עמו לשנות מזלו והיינו השעה עומדת לו כמ"ש מזל שעה גורם והקב"ה שינה מזל שעה שלו לטובה ומייתי מדכתיב גביה התהלך לפני והיה תמים שלא תשמע למעוננים וקוסמים ואח"כ והיית לאב המון גוים אע"פ שלפי מזלך אינך ראוי אלא לגוי אחד דהיינו ישמעאל וק"ל:

כל המנחש לו נחש כו' אלא משום מדה כנגד מדה כו' בכל שאר דברים נמי ודאי דהקב"ה משלם מדה כנגד מדה כדאמרינן פ"ק דסוטה גם אינו דומה דחזר בו מקרא דמייתי כי לא נחש גו' אבל נראה דה"ק דמדה כנגד מדה נשמע מהאי קרא דכי לא נחש ביעקב גו' מדכתיב בתר הך נבואה ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים גו' שמעינן דקודם ששמע בנבואה ששם הש"י בפיו כי לא נחש ביעקב הלך לקללם ולהזיקם בנחשים שהיה סבור שהיו ביעקב מנחשים והיינו כל המנחש לו נחש ודו"ק:

כל שאינו מנחש מכניסין אותו כו'. מסיפא דקרא קדריש כפירש"י דכתיב כעת יאמר ליעקב גו' דבר שמצינו שנאמר לאברהם ע"י מלאך שנאמר כעת חיה וגו' ישאלו את יעקב ולישראל מה פעל אל באותו עת ולא ישאלו עוד את המלאכים כי הם יהיו לפנים ממחיצתן ועיין בר"ן שגם זה מדה כנגד מדה ע"ש:

מפני מה נענש אברהם כו'. כתב הרא"ש אע"פ שעבירת העונש מפורשת על אומרו במה אדע כו' עכ"ל ואין זה מוכרח דאמרינן במס' מגילה ותענית ובב"ר במה אדע גו' לא כקורא תגר אלא באיזה זכות כו' והכי סברי כל הני אמוראי דשמעתין דפליגי אדשמואל וק"ל:

מפני שעשה אנגריא בת"ח כו'. וכה"ג אמרינן בפרק המקנא מפני שעשה אנגריא בת"ח כו' ושם דרש ליה במפורש מדכתיב אין נקי אבל הכא אינו מפורש מהיכא דריש ליה ועיין פי' הר"ן ויותר נראה לפרש דדריש ליה מדכתיב ילידי ביתו כמ"ש בערובין כל המלמד בן חבירו תורה כאילו ילדו:

שהפריש מלהכנס כו' שנאמר תן לי הנפש גו'. מלך סדום אמר כן לאברם אלא שלא הי"ל לקבל דבריו להחזיר לו נפשות השבי שהרי זכה בהן מן ההפקר והיה לו להכניסן תחת כנפי השכינה אצלו כמ"ש פ' חלק ואת הנפש אשר עשו בחרן אברהם גייר את האנשים ושרה גיירה את הנשים: (אמר המגיה מ"ו הגאון הגדול מוהרר"ש ז"ל קאיידינובר הקשה דע"פ חשבון המובא בתוס' פ"ק דברכות דף ז' בהכרח במה אדע קודם למלחמת המלכים דו"ק ותשכח וא"כ איך עבירה זו הענישתו להיות נופל בבמה אדע דקדים וצ"ע):

שהוריקן בתורה כו' והוריקן בזהב כו'. מפורש בבראשית רבה ר"ל אמר שהוריקן באבנים טובות כד"א ואברותיה בירקרק חרוץ גו' שלא יהו להוטין אחר הממון ויתעסקו בהצלת נפשות ר' לוי אמר בפ' שופטים הוריקן כד"א מי האיש הירא גו' ע"ש:

א"ד אלעזר הוא דחושבניה הכי הוה והא דכתיב ענר אשכול וממרא יקחו חלקם יושבים על הכלים היו וכה"ג איתא בב"ר:

בן ג' שנים שנאמר עקב אשר שמע גו' חושבניה כו'. נראה שתחלת ידיעתו להכיר בוראו היה בן ג' שנה מיהו לא נחשבו לו ימי תורה עד נ"ב שנים שאז נשלם ידיעתו לרבים כדאמרינן פ"ק דע"ז ב' אלפים ימי תורה גמירא דמתחילין מנ"ב שנין שנאמר בו ואת הנפש גו' והרמב"ם בספר המדע ח"ד כתב בן מ' שנין הכיר אברהם את בוראו ע"ש וכבר השיג עליו הראב"ד מדהכא וק"ל:

גמרא ופליגא דר' אלעזר דא"ר אלעזר כו'. כצ"ל. ועמש"כ בשבת (סג):

גמ' שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך. נ״ב וכתיב בתריה הרמותי ידי וגו' אם אקח מכל אשר לך. ויש לדקדק בזה דהא לא קאמר אלא מכל אשר לך ונפש לאו דיליה היא דעובדי כוכבים אינם קונים זא"ז לגופו כדאיתא בהשולח [דף לח.] הא ודאי לא אהדר ליה נפשות דלאו דיליה נינהו ו"יל דעכ״פ אשתו ובניו החזירו שהם ודאי נכללים בכל אשר לך והא איהו תן לי הנפש קא״ל ולא מיאן גם בזה הא מיהו נפשות ביתו השיב לו לפחות וגם זאת לא היה רשאי:

בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְרַשֵּׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ מִן הַמִּילָה, בָּאוּ אַף וְחֵמָה וּבְלָעוּהוּ (שמות ד, כה). נראה לי בס"ד הא דהוצרך לבא שנים כדי שיעשו שניהם מלאכתם בבת אחת ובזה ניכר יותר מקום השיור שהוא מקום המילה ובזה ניכר טפי ונתברר יותר שבעבור המילה באו מה שאין כן אם היתה הבליעה של שני חצאי הגוף בזה את זה לא היה ניכר ומבורר דבר זה יפה.
ונראה לי מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל, לא למשה רבינו ע"ה בקש השטן להרוג אלא לאותו תינוק, מודה שהבליעה היתה אליו ורק סבירא ליה מה שבלעו לאו משום דרצה להרגו אלא רצה להודיע על חסרון המצוה של התינוק כדי שתמול אותו אמו, וכן היה שהרגישה אמו ומלה אותו. אך משה רבינו ע"ה היה בלוע ולכן לא מל אותו בעצמו.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם שבאו שנים האחד בעבור עיכוב מצות המילה והשניה בעבור עיכוב מצות הפריעה לכן תמצא אות שניה של חמה היא אות ראשונה של מילה ואות שניה של אף היא אות ראשונה של פריעה ונמצא מצות המילה קיימתה צפורה על ידי הצור שמלה התינוק בו.
ובזה יובן מה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו ע"ה וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם (שמות יז, ו) כי המילה [90] מספרה מים [90] והייינו בזכות מצות המילה שנעשית בצור תכה עתה בצור להוציא ממנו מים.

וְלֹא נִקְרָא 'תָּמִים' אֶלָּא עַל שֵׁם הַמִּילָה (בראשית יז, א). נראה לי בס"ד דידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים בקדושה הוא תם וכנגדו בקליפה הוא מת ובזה פירש אמ"ל ז"ל מאמר רז"ל (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת, כלומר הוא בקדושה שהוא תם ולא מת דכתיב וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם (בראשית כה, כז).
והנה האדם קודם שנימול שעדיין דבוק בו הערלה שהיא זוהמת הנחש דרגא דמותא אין האדם נקרא חי וכיון שנכרתה הערלה נפרד מן חלק מת ונכנס בחלק חי שנעשה תם שהוא הכינוי שבקדושה בסוד וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם.
גם ידוע מה שכתב הרב ש"ש ז"ל בקדושה יש חמשים שערי בינה וכנגדן בקליפה חמשים שערי טומאה אך החמשים של קדושה נרמזים באותיות מ־י וחמשים של טומאה נרמזים באותיות טמ־א עיין שם.
נמצא קודם שנימול דעדיין דבוקה בו הערלה שהיא דרגא טמא כי על שם זה היצר הרע נקרא בכלל שבע שמותיו בשם טמא כנזכר בגמרא (סוכה נב.) הנה זה האדם דבק בו דרגא דטמא ואחר שנימול שנכרתה הערלה נפרד מן חלק הטמא ודבק בחלק הקדושה שנקרא באותיות מ־י. לכן המילה בשמיני כנגד ספירת הבינה שהיא ספירה שמינית ואלו החמשים שערים שבקדושה הם בבינה כי הם חמשים שערי בינה הנקראת מי ולכן המילה שבה דבק האדם בדרגא דקדושה הנקרא מי ניתנה ביום השמיני שהוא כנגד בינה.
ובזה יובן בס"ד הטעם שנקראת מצוה זו בשם מילה כי תחלק התיבה לשתים וקרי בה 'מי לה' דעל ידה האדם דבק במי שהוא חלק הקדושה ונפרד מן טמא שהוא חלק הקליפה.
וזהו שאמר לֹא נִקְרָא 'תָּמִים' אֶלָּא עַל שֵׁם הַמִּילָה כי תיבת תמים תחלקנה לשתים וקרי בה 'תם ים' שהנימול יצא מחלק מת ודבק בחלק תם וגם יצא מחלק טמא ונדבק בחלק ים שהוא חמשים שערים שבקדושה ולכן דקדקו רז"ל בלשונם ואמרו לֹא נִקְרָא 'תָּמִים' אֶלָּא עַל שֵׁם הַמִּילָה, שֵׁם דייקא כי בשם המילה רמוז ענין של מי כאמור דמילה קרינן בה 'מי לה'.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד שנקרא תמים על ידי מצות המילה דידוע אברהם אבינו עליו השלום אחוז בחסד. גם ידוע על ידי המילה יהיה גילוי החסדים. ובזה פרשתי בס"ד מילה ראשי תיבות הנה מלאכי יהלך לפניך והיינו 'מלאכי' אותיות 'מיכאל' שהוא שר החסד ילך לפניך על ידי מצות המילה.
וידוע כי החסדים נקראים בשם 'מים' והם המתגלים על ידי מצות המילה אשר נעשית באות ברית קודש וידוע ת־ו רומז על ברית קודש שנקרא אות כי הוא אות המבדיל בין זכר לנקבה ואות ת־ו הוא רוצה לומר אות כמו וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים (יחזקאל ט, ד).
ולכן נקרא אברהם אבינו עליו השלום תמים על ידי מצות המילה כי ת' רומזת לאות ברית קידש ונשאר מים שהוא סוד החסדים הנקראים מים וצירוף ת' עם מים הוא תמים.
ולכן אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי (בראשית יז, א) רוצה לומר כשר החסד שהוא מיכאל שהוא שר הפנים וזהו 'הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי' כשר הפנים שהוא מיכאל וֶהְיֵה תָמִים ת' מים שתמשיך חסדים במצוה הנעשית בתי־ו שהוא אות ברית קודש והיה שלם באותיות תמים.
ולכן אמר לו השם יתברך וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ (בראשית יז, ב) שעל ידי המצוה של ברית קודש אתנה לך שפע חסדים שהם ביני וביניך בסוד אהבה מסותרת כי החיצונים אין להם יניקה מן החסדים.

בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ: (בראשית יז, א) "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָּמִים", אָחֲזָה רְעָדָה אֶת עַצְמוֹתָיו. נראה לי בס"ד טעם לרעדה זו, כי ידוע מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בשם מרן ז"ל דתואר 'תמים' נאמר על הנשמר מעבודה זרה ותואר 'צדיק' נאמר על הנשמר מגילוי עריות עיין שם.
ולכן כיון שאמר לו 'וֶהְיֵה תָּמִים' אחזתו רעדה כי הוא כבר מסר עצמו לכבשן האש בשביל שלא לעבוד עבודה זרה והרי נשמר היטב ומה בידו לעשות יותר מזה? וכיון שאמר לו וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ (בראשית יז, ב) נתקררה דעתו כי עתה הבין לעולם הוא נשמר מעבודה זרה כראוי אך ירצה השם יתברך שיהיה בבשרו סימן מובהק וקבוע שיהיה נודע לכל שהוא מובדל מן עובדי עבודה זרה וזה יהיה על ידי המילה שכולם ערלים והוא נימול ואי אפשר להתערב עמהם כי הנימול אי אפשר להיות ערל להתערב עם הערלים עובדי עבודה זרה ולכן כיון שאמר לו 'וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ' שהוא יעשה מצות המילה שבה יהיה ניכר שהוא עובד את ה' ואינו מתערב עם עובדי עבודה זרה אז נתקררה דעתו כי הבין דלא אית ליה מחסור בשמירתו מן עבודה זרה ורק רוצה השם יתברך שיהיה לו סימן מובהק בגופו להיות נבדל מן עובדי עבודה זרה.
ועוד נראה לי בס"ד דיש שייכות למצות המילה עם מצות שמירת האדם מעבודה זרה והבדלתו מן עובדי עבודה זרה והוא כי עובדי עבודה זרה טוענים אם הקדוש ברוך הוא אינו חפץ בעבודה זרה למה אינו מבטלה? ותשובה לדבריהם הוא דרוצה השם יתברך שהאדם יבטלנה דמעשה ידי אדם עדיף קמי שמייא. וכן הטעם הזה עצמו ישנו במצות המילה דגם כן טוענים אם הקדוש ברוך הוא אינו חפץ בערלה למה לא בראו מהול? וגם כן התשובה על זה מעשה ידי אדם עדיף שרוצה השם יתברך שהאדם יסיר הערלה.
והא דאמר אֲחָזַתּוּ רָעֲדָה ולא אמר פחד או יראה או רתת או חלחלה או לשון אחר, נראה לי בס"ד כי תיקון המילה הוא למטרה דצריך לכרות הערלה כדי לגלות העטרה ולכן נקיט לשון רעדה [279] שהוא מספר עטר [279] שנמשך ונתעורר לו רעד מצד העטרה שהיא מכוסה בערלה וצריכה עתה להתגלות.

כָּל הַמַּתְמִים אֶת עַצְמוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתַּמֵּם עִמּוֹ (תהלים יח, כו). נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל שהאדם יש לו צלם בפנימיותו נמשך לו משם הוי־ה ויש לו צלם בחיצוניותו נמשך לו מאותיות שם אלקים.
וקודם שנימול בעוד שהעטרה מכוסה בערלה אינו מאיר בו אלא רק אותיות יה־ו משם הוי־ה בפנימיותו ועדיין חסר ממנו הארת ה־א אחרונה כי הארת אות ה־א אחרונה היא בפנימיות מקום העטרה והיא עודנה מכוסה בערלה ואין לה הארת אות זה. וכן בחיצוניותו אינם מאירים אלא רק אותיות אלק־י משם אלקי־ם ועדיין חסר ממנו הארת אות מ־ם כי היא הארתה בחיצוניות מקום העטרה עדיין היא מכוסה בערלה.
וכיון שנימול שהוסרה הערלה ונתגלית העטרה אז נשלם בו הארת שתי אותייות משמותיו של הקדוש ברוך הוא שהם אות ה־א אחרונה משם הוי־ה בפנימיותו ואות מ־ם משם אלקי־ם בחיצוניותו.
ובזה פירשתי בס"ד מה שאמר אברהם אבינו עליו השלום להשם יתברך קודם שנימול הֳ' אֱלֹקִים מַה תִּתֶּן לִי (בראשית טו, ב). ובזה פירשתי וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה הֳ' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ (דברים י, יב) ועוד פירשתי בס"ד כמה מקראות ומאמרי חז"ל במקום אחר.
וידוע שהאדם קודם שנימול הוא חסר ואחר שנימול הוא תמים ושלם כי הערלה היא חסרון בגוף ולכן לא נקרא אברהם אבינו תמים עד שנימול וזהו שאמר כָּל הַמַּתְמִים עַצְמוֹ כלומר שנימול דאז הוא תמים ואינו חסר הנה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתַּמֵּם עִמּוֹ פירוש משלים הארת שמותיו הקדושים עמו שהם אות ה־א דשם הוי־ה ואות מ־ם דשם אלקים.
ועוד נראה לי בס"ד הכונה כָּל הַמַּתְמִים עַצְמוֹ שעובד את עבודת הקודש במעשה ודבור וכונה ומחשבה אז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתַּמֵּם עִמּוֹ שמאיר לו מן ד' אותיות שמו כי המעשה ודבור וכונה ומחשבה הם כנגד אותיות שם הוי־ה וכנגד ד' מלואים ע־ב ס־ג מ־ה ב־ן.
או אומרו עמו על דרך מה שאמרו המקובלים על פסוק כִּי חֵלֶק הֳ' עַמּוֹ (דברים לב, ט) כי השם מתמלא בארבע מלואים עם ע־ב שעולים רל"ב [232] וחצי רל"ב הוא מספר עַמּוֹ [116] דדיו לעולם שישתמש בחצי השם וזהו חֵלֶק הֳ' עַמּוֹ, רוצה לומר מספר 'עמו' וחלק לשון חלוקה והמתמם עצמו בשלימות העבודה נשפע גם מן חלק השני של עמ"ו.
או יובן מִתַּמֵּם עִמּוֹ רוצה לומר מתמם תורה ותפלה ומצות של אחרים שלא שלא עשו אותם כראוי הוא יתברך משלים אותם על ידי שיצרפם עמו כמו ספינה של אש שמושכת עמה ספינה פשוטה ומגעת עמה ביחד ובזה חולק עמהם.
או יובן בס"ד מִתַּמֵּם עִמּוֹ רוצה לומר ששולח לו נשמות צדיקים בסוד העיבור שיהיו לו לעזר והם נשלמים בשכר המצות עמו.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות בדרושי הלילה דף נ"ד ע"ד) וזה לשונו: הכלל העולה מכל זה הוא כי נתבאר לך איך כמה גדולה ונפלאה מעלת האדם העושה בסדר שאמרנו שיכוין אל הזווגים הנעשים בכל יום מתחלת תפלת ערבית עד סוף תפלת המנחה ואין ספק שהיודע לכוין כל זה על אמיתותו גורם שהזווגים הנזכר נעשים על ידו ממש ואין קץ ותכלית לשכרו ואין למעלה ממנו וכו' עד כאן לשונו.
וזהו שאמר כָּל הַמַּתְמִים עַצְמוֹ לכוין אל הזווגים הנעשים בכל יום מתחלת תפלת ערבית עד סוף תפלת המנחה אז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתַּמֵּם הזווגים שנעשים בעולמות העליונים עִמּוֹ כלומר נעשים על ידו ממש כמו שאמר רבינו זלה"ה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתַּמֵּם עִמּוֹ שתהיה הנהגתו על ידי יתברך ולא על ידי השרים ורבי אושעיא פירש 'שָׁעָה עוֹמֶדֶת לוֹ' רוצה לומר משלים הכוכבים והמזלות עמו שיהיו פועלים עמו לטובה עד כאן דבריו נר"ו.

כָּל הַמְנַחֵשׁ, לוֹ נַחַשׁ! שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר כג, כג) "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב". וְהָא, בְּלָמֶ"ד אָלֶ"ף כְּתִיב? אֶלָּא מִשּׁוּם 'מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה'. קשא וכי אם הוה כתיב בלמ"ד וא"ו מי ניחא? ונראה לי בס"ד דהמקשן הבין כונת רבי לוי למילף זה מהאי קרא דקאמר אם לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב, לֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל, הא אם יש נחש אז פועל הקסם ואם כן שמע מינה 'כָּל הַמְנַחֵשׁ לוֹ נַחַשׁ' כי נחש וקסם ענין אחד הם ושורש יש להם.
והכי מקשי וְהָא קְרָא בְּלָמֶ"ד אָלֶ"ף כְּתִיב דנקיט קרא למילתא על מי שאין לו נחש ולכן גם רבי לוי הוה ליה למנקט כסגנון הכתוב לומר 'כל מי שאינו מנחש אין לו נחש' ולמה נקיט מילתיה על המנחש?
ותירץ דאין כונת רבי לוי ללמוד דבר זה מגוף הפסוק הזה דכתיב 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב' אלא קאמר כן מסברא דכך הסברא מחייבת המנחש לו נחש משום 'מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה' ואייתי האי קרא לאו למילף מניה כדי שתאמר הוה ליה למנקט כמו סגנון הכתוב דאיירי באינו מנחש אלא אייתי האי קרא לדוגמה לומר מצינו דוגמה למדה כנגד מדה זו בהאי קרא דכתיב כִּי לֹא נַחַשׁ וכו' שהוא רוצה לומר כיון דלא נחש ביעקב לכן לא קסם בישראל.

כָּל אָדָם שֶׁאֵינוֹ מְנַחֵשׁ, מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לִמְחִיצָה, שֶׁאֲפִלּוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵינָם יְכוֹלִין לִכָּנֵס לָהּ (במדבר כג, כג). נראה לי בס"ד רמז לעולם הבריאה שאין המלאכים נכנסים בה כי המלאכים שרשם ביצירה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בסוד הכתוב הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה (ישעיה לג, ז) וידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בסוד מה שאומרים 'וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבודֶךָ' דקאי על הבריאה הנקרא 'כסא הכבוד' וידוע שכחה היא שורש החיצונים. ולכן כל שאינו מנחש דמתרחק הוא מן החיצונים ששם הניחוש אז מדה כנגד מדה מכניסין אותו למחיצה שאין מלאכי השרת נכנסין בה היא עולם הבריאה שאין שם שכחה שהיא שורש החיצונים והוי מדה כנגד מדה.

מִפְּנֵי מַה נֶּעֱנַשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ וְנִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּנָיו לְמִצְרַיִם מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנִים?. קשה אמאי פלגינהו דהא העונש של אברהם אבינו הוא זה שנשתעבדו בניו ואם כן הכי הוה ליה למימר מפני מה נענש אברהם אבינו 'שנשתעבדו' בניו וכו' כי באומרו 'ונשתעבדו' משמע דתרתי קאמר דחלקנהו בוא"ו?
ונראה לי בס"ד כי באמת תרתי אינון והוא כי השם יתברך לא העלים דבר השעבוד של בניו ממנו אלא גילה אותו לו ואמר לו יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ (בראשית טו, יג) ובידיעה זו נעשה לו צער גדול אחר שידע שבניו יהיו גולים כמה שנים וזה עונש בפני עצמו לאברהם אבינו עליו השלום.

מִפְּנֵי שֶׁהִפְרִישׁ אֶת בְּנֵי אָדָם מִלָּבוֹא תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. הכונה כיון שאמר לו מלך סדום תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ (בראשית יד, כא) משמע שהוא מודה שזכה אברהם אבינו בנפשות אלא שהוא שואל אותם בדרך בקשה שיתנם דאם לא זכה בהם למה אומר לו: תֶּן לִי? ועל כן נתנו אשמה לשונאי אברהם אבינו בדבר זה דהיה לו לומר: לא אתן לך הנפש שכבר זכיתי בהם ושלי הם!
אך קשה דאף על גב דמלך סדום אמר 'תֶּן לִי' ודאי הוא דבר בדרך כבוד ולא היה מודה לאברהם אבינו שנעשו הנפשות שלו! ואם כן, אם אברהם אבינו היה אומר לו 'לא אתן לך הנפש' היה מוכרח להעיז פניו ולומר לא זכית בנפשות ולא היה מרוצה בכך ומה אשמה יש על אי אפשר בזה?
ונראה לי בס"ד דאין הכי נמי ודאי מצד הנפשות לא היה מתרצה מלך סדום ליתן לאברהם אבינו עליו השלום דאם כן הוא בטל ממלכותו! ומה אהני ליה? אך האשמה מפני שאמר לו 'וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ' ולא רצה אברהם אבינו ליקח כלום ואם היה לוקח הרכוש אף על פי שלא היה תובע הנפשות הם מאליהם היו רובם או חציים באים אליו להתגייר כדי שיתן להם הרכוש ומתוך שלא לשמה היו באים לשמה ועוד בכלל הרכוש הם העבדים והשפחות שהיה לאנשי סדום ואם היה אברהם אבינו לוקח הרכוש היה לוקחם והיה מגיירם.

"וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו", רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: שֶׁהֵרִיקָן בַּתּוֹרָה. וְחַד אָמַר: שֶׁהֵרִיקָן בְּזָהָב. פירוש שאמר לו דברי תורה קודם הליכתם בדרך להיות להם שמירה בדרך כמו סדר לויה והכתוב אמר וַיָּרֶק (בראשית יד, יד) שהוא אותיות ירק כי דברי תורה נמשלו לירק מה ירק מגרר גריר (שבת דף קמ:) שמרבה תאות האכילה באדם כן דברי תורה כל מה שירבה בה האדם יותר מגרר גריר תרבה תאותו בתורה יותר! ולכן חזקיהו המלך ע"ה היה מאכלו כל יום ליטרא ירק (סנהדרין צד:) לרמוז בזה לאנשי דורו להרבות בעסק לומר לחם התורה דומה לירק דמגרר גריר.
ולמאן דאמר שֶׁהֵרִיקָן בְּזָהָב נראה לי בס"ד שנתן להם זהב ירוק כי שבעה מיני זהב הם וחד מנייהו הוא זהב ירוק והרבה להם זהב להשביע עיניהם כדי שלא יקחו מן רכוש סדום כלום.

זֶה הוּא אֱלִיעֶזֶר, 'אֱלִיעֶזֶר' בְּחוּשְׁבְּנָא, הָכִי הֲוֵי (בראשית יד, יד). נראה לי בס"ד גם מאן דאמר זה מודה שלקח עמו מחניכיו ילידי ביתו ורק את מספר של שי"ח דריש ליה על אליעזר [318] והכי קאמר קרא שלקח עם חניכיו שהם ילידי ביתו את שמונה עשר ושלש מאות שהוא אליעזר.

בֶּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ (בראשית כו, ה). נראה לי בס"ד שלש שנים היו כנגד שלש שנים של ערלה וכיון שנכנס ברביעית נכנס לקדושה והיה פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים (ויקרא יט, כד) ונמצא שנים של ידיעת האמת הם מספר קבע [172] כי שנות הצדיקים הם שנות קבע מה שאין כן הרשעים שנותיהם נקראים ערלה. גם נרמז בהם מדת ענוה שלו שהיה רואה עצמו עקב [172] בכל קע"ב שנים אלו.

מפני שנתעסק במלון תחלה. פי' רש"י לא היה באותה שעה אלא בן שמנה ימים. והרא"מ פ' שמות תמה על זה. והנה צריך להבין לפמ"ש רמב"ן ריש פ' יתרו דהר חורב היה סמוך למדין שהרי מרע"ה היה רועה שם צאן יתרו והנה אחר מעשה דמלון כתיב גבי אהרן ויפגשהו בהר האלהים ש"מ דהמלון היה בין מדין להר חורב וא"כ היה המלון קרוב למדין. ואם לא היה מהמלון למצרים רק דרך מועט כמ"ש הר"ן א"כ הכל היה דרך מועט. ע"כ אני אומר דפי' רש"י בכאן הוא מהסוברים דליכא סכנה אלא ביום המילה וביום השלישי ולא ביום השני. וממדין למצרים פחות ממהלך ב' ימים ויותר מיום אחד וצריך להתעסק במלון אחד בנתים וביום נסיעתו ממדין היה יום ח' ואמר אם אמול ע"כ א"א לצאת היום מפני סכנת יומא קמא. ולמחר ביום ב' דליכא סכנתא לא יכול לילך דלא יגיע למצרים באותו היום ויהיה גם מקצת יום ג' על הדרך ואיכא סכנת יום ג' למילה. ע"כ לא מל ונסע לדרכו. אך לעתותי ערב ההוא שהיה עדיין יום שמיני היה יכול למולו ולמחרת כאור הבקר כבר יהיה יום שני דהני יומי לא מחשבינן מעל"ע כידוע והיה יכול ליסע בלי סכנה ביום ב' ולהגיע באותו היום למצרים והוא נתרשל בזה ע"כ לא נתלה לו:

ואיתא תו התם דרש רב יהודה בר זבינא בשעה שנתרשל משה מן המילה באו אף וחמה לבלעו וכו' גונדא דחמה הוה בפ"ק דע"ז הארכתי בזה וכתבתי דעיקר מדה"ד דהאי מלאך הם אותיות חם. ושם י"ה משולב בו לצנן חמימותו כמשאחז"ל (סוטה דף יג ע"א וברש"י שם) גבי איש אשה אש אש ושם י"ה ביניהם לצנן האש וה"נ כן. והנה כשהוא משולב חימה אזי הוא בראשי תיבות חסד י"י מלאה הארץ. וכשח"ו אותיות ח"מ מקורבים ואותיות י"ה מרוחקים כזה יחמ"ה ראשי תבות יתמו חטאים מן הארץ ואז שולטים על החוטא ח"ו ורצה לבלוע את מרע"ה דבעידן ריתחא וחימה מענשינן אביטול עשה (כדאיתא במנחות דף מא ע"א) ואמנם כשזוכים למחקו לגמרי אזי שם יה מפסיק בין אותיות ח"מ ומבטלו לגמרי כזה חיה"מ ר"ת חדות י"ה היא מעזכם. ושארי אגדתא עד סוף הפרק הארכתי במקומות אחרים קחם משם:

בעזרת המאיר לארץ ולדרים. סיימנו חי' מפ' ארבעה נדרים. אתה אל רועי. תהי משגבי בפרק רביעי:

אמר רב יהודה אמר רב בשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה התהלך לפני והיה תמים אחזתו רעדה אמר שמא יש בי דבר מגונה וכו'. צריך להבין מה כל החרדה הזו הלא לפי ידיעת וחכמת אברהם אע"ה ידע דמה יצדק אנוש עם אל ובכל אשר יעשה עדיין לא הגיע לחיובו. ואפשר במה ששמעתי מיסוד מרן הקדוש מהר"י קארו ז"ל בכונת פסוק נח איש צדיק תמים היה בדורותיו דצדיק נאמר על שמירת היסוד ותמים נאמר על שהוא נשמר מע"ז דכתיב פרשת שופטים לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש וכו' ושואל אוב וידעוני וכו' תמים תהיה עם ה' אלהיך וכו' ומזה נלמד דנשמר מע"ז ומעונן וכו' ושואל אוב וכו' נקרא תמים ונח היה בדור המבול שפגמו בעריות ובדור הפלגה שפגמו בע"ז וז"ש איש צדיק ששמר היסוד תמים שנשמר מע"ז בדורותיו תרתי דור המבול ודור הפלגה. אמנם בדור המבול אמר לו הקב"ה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה דייקא דור המבול שפגמו בג"ע ואתה צדיק שומר הברית עכ"ד. ולפ"ז תמים נאמר על שנשמר מע"ז זאת היתה לו לאברהם אע"ה בשעה שא"ל הקב"ה התהלך לפני והיה תמים מע"ז מכלל שעדיין לא היה תמים בע"ז לכך רעדה אחזתו שאחר אשר הגדיל לעשות לאבד ע"ז ומסר עצמו לכבשן האש עדיין אינו תמים אמר שמא דבר מגונה יש בי שאני עושה איזה דבר שהוא תשמיש איזה ע"ז ואנכי לא ידעתי וז"ש דבר מגונה מע"ז יש בי בבלי דעת. כיון שא"ל ואתנה בריתי וכו' דאינו משום לתא דע"ז אלא להשלים רמ"ח אברים והוא תמים בענין אחר נתקררה דעתו שלא הי"ל פגם מלתא דע"ז כאשר חשב:

אמר רבי הושעיא כל המתמים עצמו שעה עומדת לו. אפשר לרמוז בזה פירוש יהי לבי תמים בחקיך. וכדי שלא נאמר דמה שאמר יהי לבי תמים בחקיך היינו שמכוין להנאתו ולטובתו שכל המתמים עצמו שעה עומדת לו. לזה אמר לא כי אלא מה ששאלתי הוא למען לא אבוש. והעד על זה שאיני מכוין להנאתי כלתה לישועתך נפשי לדברך יחלתי כלומר לפניך גלוי כי כלתה נפשי בעבור ישועתך ולא להנאתי. ובכל חצות לדברך יחלתי ליחד הדודים מלשון ראוה מדברת יחלתי עת דודים וזהו חשקי ותאותי לא לכבודי והנאתי:

והא בלמד אלף כתיב קשה ממ"ש בסוטה פ' כשם דמשמע הכי ומשמע הכי וכבר עמד על זה הרב מופת הדור מהרח"א בס' ישרש יעקב ועמ"ש התוס' בחולין דף ס"ה באורך ובמקום אחר כתבתי בעניותי בזה קצת:

מפני שנתעסק במלון תחלה. ואח''כ במילה והיה לו להתעסק במילה תחלה ואותו מלון סמוך למצרים דלא היה סכנה ואותו התינוק לא היה באותה שעה אלא בן שמונה ימים: להורגן. לאותן שני מלאכים: גונדא דחימה חיל שלו אבל איהו גופיה נהרג: . שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה. דכתיב (שמות כד) הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה וכתיב במילה (בראשית יז) ואתנה בריתי וגו' כרתי ברית וגו' וכתיב להלן (שם) ואתנה בריתי מה להלן ברית אף כאן ברית: אם לא בריתי יומם ולילה. מה להלן תורה אף כאן תורה והיינו פליגא דהכא מוקי לה להאי קרא במילה והתם מוקי לה בתורה: שמא נמצא בי דבר מנוגה. (עד) עכשיו שלא אמר לו והיה תמים עד עכשיו: כל המתמים. מתמם עמו: כל המנחש. כלומר שרודף אחרי המנחשים: לו נחש. אחריו רודפין ניחושין דכל דקפיד קפדי בהדיה: בלמ''ד אל''ף. דמשמע דאין רודפין אחריו: מדה כנגד מדה. דבמדה כאדם מודד בה מודדין לו ולא נפיק מקרא: שנאמר כי לא נחש. כל זמן שאינו מנחש מה כתיב בתריה כעת יאמר ליעקב כלומר עדיין יהא אותו עת דמלאכי השרת יהיו שואלין אותו שאינו מנחש מה פעל אל לפי שהוא נכנס למקום שאין מלאכי השרת יכולין ליכנס: שהפריז על מדותיו. שהגדיל לישאל על מדותיו של הקב''ה שאמר במה אדע: תן לי הנפש והרכוש קח לך. ולא היה לו לעשות כן שהיה לו לגיירם: שהוריקן בתורה. שלימדם תורה כאדם שמריק מכלי זה לתוך כלי זה כך הוא לימדן תורה: שהוריקן. לשון ציהוב שנא' (תהלים סח) ואברותיה בירקרק חרוץ שנתן להם זהב הרבה: אליעזר. היה שקול כנגד כולן: אליעזר הוא חושבניה. דאליעזר בגימטריא שמונה עשר ושלש מאות שלא היה עמו אלא אליעזר לחוד: מאה ושבעים ותרתין. דהכי משמע עקב כמנין עק''ב שנים שמע אברהם בקולי וכל שנותיו היו קע''ה אלמא בן שלש שנים הכיר את בוראו:

אין תוס' לעמוד זה

ר"ן
שנתעסק במלון תחלה. שנאמר בדרך במלון דמשמע דמיד שבא מן הדרך נתעסק במלון והיה לו למול מתחלה וכ''ת היאך ימול כיון שהיה לו עדיין לצאת בדרך י''ל דאותו מלון סמוך למצרים היה ובאורחא פורתא ליכא סכנתא: הוי אומר זה התינוק. שנעשה חתן ע''י ברית: ולא שיירו ממנו אלא רגליו. מקום המילה כדכתיב (שמ''ב יט) ולא עשה רגליו: שנאמר הרף מאף ועזוב חמה. כלומר הקב''ה אמר לו שיעזבם אלמא רוצה היה להרגם: שנאמר חמה אין לי. אלמא נהרג: גונדא דחימה. חיל של חימה: כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. כלומר ברית מילה ששקולה ככל הדברים דהיינו כל המצות: צא מאצטגנינות שלך. ממשפט חכמת מזלות שלך והיינו דכתיב (בראשית טו) ויוצא אותו החוצה: שעה עומדת לו. שעולה לגדולה: כל המנחש לו נחש. שהנחשים והקסמים רודפין אחריו שנזוק בכל דבר וכדאמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קי:) מאן דקפיד קפדין ליה שנאמר כי לא נחש וגו': כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. שמלאכי השרת ישאלו לישראל מה פעל אל לפי שמתוך שאינן מנחשין מכניסין אותן למחיצה שאין מלאכי השרת יכולין ליכנס בה ונראה בעיני דהכי נמי מדה כנגד מדה שמתוך שאינו הולך לקראת נחשים לידע העתידות אלא בוטח בהקב''ה משום הכי הקב''ה מגלה לו רזי עולם שאינם גלויים למלאכי השרת: שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים. שהוליכן למלחמה כדכתיב וירק את חניכיו דהיינו בני אדם שחנך לתורה. שהפריז על מדותיו. שהרבה להרהר על מדותיו של הקב''ה. הפריז ויתר והפקיר: שנאמר תן לי הנפש. ואברהם אבינו נתנם לו ואילו עכבן לעצמו היה מכניסן תחת כנפי שכינה: שהוריקן בתורה. זרזן בתורה לשון אחר הריקן מן התורה מלשון והבור רק שעשה בהן אנגריי': הוריקן בזהב. כדכתיב בירקרק חרוץ דהיינו זהב כלומר שנתן להם זהב הרבה כדי שילכו: שנאמר עקב אשר שמע. כמנין עקב שמע ואברהם חיה קע''ה נמצא שבן שלש הכיר את בוראו: