נדרים לב ע"ב

השטן בחושבניה תלת מאה ושיתין וארבעה ואמר רמי בר אבא כתיב אברם וכתיב אברהם בתחלה המליכו הקב''ה על מאתים וארבעים ושלשה אברים ולבסוף המליכו על מאתים וארבעים ושמונה אברים אלו הן שתי עינים ושתי אזנים וראש הגוייה ואמר רמי בר אבא מאי דכתי' {קהלת ט-יד} עיר קטנה ואנשים וגו' עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט אלו אברים ובא אליה מלך גדול וסבב אותה זה יצר הרע ובנה עליה מצודים וחרמים אלו עונות ומצא בה איש מסכן וחכם זה יצר טוב ומלט הוא את העיר בחכמתו זו תשובה ומעשים טובים ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא דבשעת יצר הרע לית דמדכר ליה ליצ''ט {קהלת ז-יט} החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים החכמה תעוז לחכם זו תשובה ומעשים טובים מעשרה שליטים שתי עינים ושתי אזנים ושתי ידים ושתי רגלים וראש הגוייה ופה אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל ביקש הקב''ה להוציא כהונה משם שנאמר {בראשית יד-יח} והוא כהן לאל עליון כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום הוציאה מאברהם שנאמר {בראשית יד-יט} ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון אמר לו אברהם וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו מיד נתנה לאברהם שנאמר {תהילים קי-א} נאם ה' לאדני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך ובתריה כתיב נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק על דיבורו של מלכי צדק והיינו דכתיב והוא כהן לאל עליון הוא כהן ואין זרעו כהן:

הדרן עלך ארבעה נדרים

מתני' אין בין המודר הנאה מחבירו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהם אוכל נפש המודר מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה וריחים ותנור אבל משאיל לו חלוק וטבעת וטלית ונזמים:
גמ' מאן תנא אמר רב אדא בר אהבה רבי אליעזר היא דתניא ר' אליעזר אומר אפי' ויתור אסור במודר הנאה: המודר מאכל מחבירו לא ישאילנו כו':

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - ב

השטן, בחושבניה, בגימטריא, הוא תלת מאה ושיתין וארבעה, שלש מאות וששים וארבע.

ואילו מספר הימים של שנת החמה הוא שלש מאות ששים וחמש יום, נמצא שיש יום אחד בשנה שאין לשטן רשות לקטרג בו, ביום הכיפורים.

ואמר רבי אמי בר אבא: כתיב בתחילה, שהיה שמו של אברהם אבינו "אברם", וכתיב אחר כך, שהוא נקרא "אברהם".

בתחלה, המליכו הקב"ה ל"אברם" על מאתים וארבעים ושלשה אברים בלבד, כמנין אברם.

ולבסוף, משנימול אברהם, המליכו הקב"ה על חמשה איברים נוספים, שיהיו תחת שליטתו, ולא יפעלו מאליהם, על אף שלכל אדם אין עליהם שליטה, וביחד הם מאתים וארבעים ושמונה אברים, כמנין אברהם:

ואלו הן חמשת האיברים הנוספים:

שתי עינים, ושתי אזנים, וראש הגוייה.

כי השמיעה והראיה, אינם נמצאים בשליטת האדם, ורק אברהם זכה שלא יסתכל ולא ישמע אלא דבר מצוה, וכמו כן זכה על ידי ברית המילה, לשלוט בקדושת אבר המילה.

ומביאה הגמרא דרשה נוספת של רבי אמי בר חמא:

ואמר רבי אמי בר אבא: מאי, מהו ביאור המשל דכתיב בספר קהלת [פרק ט]:

"עיר קטנה, ואנשים בה מעט. ובא אליה מלך גדול, ובא אליה מלך גדול, וסבב אותה, ובנה עליה מצודים וחרמים.

ומצא [ונמצא] בה איש מסכן וחכם, ומלט הוא את העיר בחכמתו.

ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא".

"עיר קטנה" - זה הגוף של האדם, שקל לכובשו.

"ואנשים בה מעט" - אלו אברים של האדם, שתחת שליטתו.

"ובא אליה מלך גדול, וסבב אותה" - זה יצר הרע, שכוחו גדול, המסבב את האדם בעבירות.

"ובנה עליה מצודים וחרמים" - אלו עונות. לפי שאדם העושה עבירה, נופל בשבי יצר הרע, והוא משול למי שנתון בתוך טבעת המצור. ^[1] "ומצא בה איש מסכן, שאין בידו כח גופני, ואולם הוא חכם" - זה יצר טוב, המפעיל את שכלו של האדם שיעמוד מול כח הפיתוי של יצר הרע, שכולו דמיון, ואין לו מעמד נגד השכל, הרואה נכונה.

"ומלט הוא את העיר בחכמתו" - זו תשובה ומעשים טובים.

היצר הטוב מחכים את האדם לעשותם, ובכך הוא ממלטו משבי היצר הרע.

"ואולם, אדם לא זכר את האיש המסכן ההוא" - מלמד הכתוב דבשעת יצר הרע, בשעת מעשה העבירה, כאשר יצר הרע שולט באדם - לית דמדכר ליה, אין מי שיזכירנו ליצר טוב!

דהיינו, המילוט מהיצר הרע, יכול להיות רק בשעה ששקט האדם מתאוות העבירה, והוא יכול לחשוב ולהתבונן במעשיו, ולא בשעה שהוא להוט לעשות את העבירה.

עוד אמר שלמה המלך בספר קהלת [פרק ז]:

"החכמה תעוז לחכם, מעשרה שליטים".

"החכמה תעוז לחכם" - זו תשובה ומעשים טובים, שנותנים "עוז" לאדם להתגבר על כוחות הגוף, השולטים בו.

ובעשותו תשובה ומעשים טובים, עז הוא יותר "מעשרה שליטים" שבגופו - שתי עינים, ושתי אזנים, ושתי ידים, ושתי רגלים, וראש הגוייה, ופה".

אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל: ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם, שנאמר [בראשית יד יח] "והוא כהן לאל עליון".

אך כיון שהקדים שם את ברכת אברהם לברכת המקום - הוציאה הקב"ה לכהונה מאברהם. ^[2]

שנאמר [בראשית יב, יט כ] "ויברכהו שם תחילה לאברהם, ויאמר: ברוך אברם לאל עליון, קונה שמים וארץ", ובהמשך, "וברוך אל עליון".

אמר לו, תמה אברהם לשם: וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו? מיד נתנה הקב"ה לכהונה לאברהם.

שנאמר בספר תהלים [פרק קי א] פסוק העוסק בתיאור מלחמתו של אברהם במלכים, ובפגישתו עם שם, לאחר נצחונו ^[3] -

"נאם ה', אמר הקב"ה לאדני, לאברהם הנקרא בפי כל "אדוני" ^[4] -

אתה, אברהם היוצא למלחמה נגד המלכים, שב לימיני, המתן והתעכב לתשועת יד ימיני, עד אשית אויביך, אמרפל וחביריו, הדום לרגליך".

ובתריה, ולאחר מכן כתיב, כיון שנתיירא אברהם, שמא יענש על האוכלוסים שהרג במלחמה ^[5] - נשבע ה', ולא ינחם!

אתה אברהם - תהיה כהן לעולם, שתירש את הכהונה ואת המלכות משם, שיהיו צאצאיך כהנים ומלכים -

על דברתי, מלכי צדק" -

על דיבורו של שם, הנקרא מלכי צדק, שהקדים ברכת עבד לרבו הוא נענש, ועברה הכהונה ממנו לאברהם.

והיינו דכתיב בשם "והוא כהן לאל עליון".

מלמד הכתוב כי הוא, שם בלבד, כהן - ואין כל זרעו כהן, אלא רק אברהם אבינו בלבד.

הדרן עלך פרק ארבעה נדרים

הערות

^[1] ספר נפש החיים מרחיב את הדיבור אודות השליטה שמקבל יצר הרע בעקבות מעשה עבירה של אדם. כי נפש האדם נפגעת כתוצאה מהעבירה, ובהיות הנפש פגועה, יש כח ליצר הרע להשפיע על נפש האדם לרעה, יותר ממה שהיה יכול להשפיע עליה לפני שחטא. וכל מעשה עבירה, שכאמור הוא פוגע בנפש האדם, מביא בעקבותיו כח יותר חזק להשפעת היצר הרע. והפרי מגדים [בספרו על התורה תיבת גומא, במאמרים] מבאר שיש שלשה גורמים המשפיעים על דרכו של אדם בחיים: האחד, הוא ההתמודדות המתמדת בין יצר הטוב ויצר הרע, הנטועים שניהם, בלב האדם. השני, הקרב על האדם המתנהל בין כוחות הקדושה ובין כוחות הטומאה, הצמודים לכל אדם. כוחות הטוב נקראים "שני מלאכי השרת" המלווים את האדם, שמושכים אותו לצד הטוב, וכוחות הרע נקראים מלאכי החבלה המלווים, גם הם, כל אדם. [באגרת המוסר לרבי ישראל סלנטר הרחיב את החילוק בין שני היצרים ובין כוחות ההשפעה של הטומאה והקדושה]. והשלישי, שלדעתו הוא הגורם החשוב ביותר המשפיע על האדם, הוא מעשי האדם עצמו, היות שמכל מעשה מצוה נוצר מלאך טוב, ומכל מעשה עבירה נוצר מלאך חבלה. והאדם מוקף משני צידיו בכתות של מלאכים טובים ורעים! ואם הוא נוטה אל הצד הרע, הרי הוא נופל שבוי בידיהם של אותם מלאכי חבלה, שהוא עצמו יצר אותם. והקושי לצאת מן השבי הזה, הוא הרבה יותר גדול מאשר לעמוד בהתמודדות בין יצר הטוב ויצר הרע, או במאבק שבין כוחות הקדושה והטומאה!

^[2] המדרש [במדבר רבה ד ח] מבאר שהמושג "כהונה" היה קיים עוד לפני שנבחר אהרן הכהן וזרעו, ותפקידו של הכהן היה להקריב קרבנות לה'. תחילה היתה הכהונה שייכת לבכורים, ואף אדם הראשון הקריב קרבן לה', ככהן, לפי שהוא היה "בכורו של עולם". ומוסיף המדרש, שכתנות העור שעשה הקב"ה לאדם ולחוה, שימשו לאדם הראשון כבגדי כהונה, והיו הבכורות הבאים אחריו משתמשים בהן לעבודת הקרבנות! כיון שמת אדם הראשון, מסרן לשת, ושת מסרן למתושלח, וכיון שמת מתושלח מסרן לנח. מת נח, מסרן לשם. ואף על פי שיפת היה הבכור ולא שם, בכל זאת מסר נח את הכהונה לשם, לפי שצפה ברוח הקודש ששלשלת האבות עומדת לצאת ממנו. מת שם, מסרה לאברהם, אף על פי שאברהם לא היה בכור, כיון שהיה צדיק. ומסיבה זאת זכו יצחק ויעקב בכהונה, על אף שלא היו בכורים. וגם אהרן זכה בכהונה על אף שלא היה בכור, שהרי מרים היתה הבכורה [עיין תוס' בכורות ד א שהביאו את דברי המדרש שמרים היתה הבכורה]. ועיין בהרחבת הענין במשמר הלוי למסכת בכורות [סימן א], שדן, בין השאר, בשאלה אם לפני שהתכהן אהרן, הוא כיהן בתורת בכור, שהיה בכור ביחס למשה. ויש להתאים את לשון הגמרא כאן לדברי המדרש, ועיין כאן בתוס'. וכתב הר"ן, שאברהם זכה בכהונה מצד עצמו, ולא מחמת היותו זרעו של שם, ולכן נטל הקב"ה את הכהונה מכל בני שם, ונתנה רק לאברהם. ועיין בספר דברי תורה [על פרשיות השבוע, פרשת בא] לפי החזון איש, שתמה החזון איש [אורח חיים, קכה ו], כיצד נאמר כבר ביציאת מצרים הציווי "וכל בכור בניך תפדה", כאשר באותה שעה עדיין היתה העבודה בבכורות, שהרי לא נתקדשו הכהנים עד שהוקם המשכן. ותירץ, שכבר ביציאת מצרים הודיע הקב"ה שהכהנים הם שיהיו קדושים לעבודת הקרבנות, ולכן, על אף שהמשיכו הבכורים בעבודת הקרבנות עד הקמת המשכן, היה כבר ידוע וקבוע מעת שנאמרה פרשת פדיון בכורות ביציאת מצרים, שעבודתם של הבכורות היא זמנית, עד להקמת המשכן.

^[3] ביאור הפסוקים להלן, הוא לפי ביאור רש"י בספר תהילים.

^[4] וכך אמר עפרון החתי: "שמעני אדוני". רש"י בתהילים שם. והרא"ש בפירושו כאן, מבאר לפי דברי הגמרא במסכת ברכות ז ב, שאברהם אבינו הוא זה שקרא ראשון להקב"ה "אדון".

^[5] וכדברי הכתוב בספר בראשית טו, שאמר לו הקב"ה "אל תירא אברהם". רש"י בתהילים שם.

פרק רביעי - אין בין המודר

מתניתין:

אין חילוק בין אדם המודר הנאה מחבירו, שנדר שלא יהנה מחבירו בשום דבר, או שהדירו חבירו, שלא ייהנה ממנו, למי שמודר הימנו, מחבירו, רק מדבר מאכל, אלא דברים אלו:

א. דריסת הרגל, דהיינו, לעבור דרך חצירו. שהמודר הנאה מחבירו - אסור אף לעבור בחצירו, ואילו המודר ממנו מאכל - מותר.

ב. וכלים שאין עושין בהם אוכל נפש [מאכל]. שהמודר הנאה מחבירו - אסור בהם, ואילו המודר ממנו מאכל - מותר. [והיינו דווקא במקום שאין משכירין כלים אלו, כמבואר בגמרא].

המודר מאכל מחבירו, לא ישאילנו חבירו אפילו נפה, וכברה, וריחים, ותנור. אף שאין עושין בכלים אלו את המאכל עצמו, אלא הם רק גורמים למאכל שייעשה, והרי הם "גורם לגורם", מכל מקום אסור. וכל שכן שלא ישאילנו קדרה שמבשלין בה את המאכל עצמו, או שפוד שצולין בו בשר.

אבל משאיל לו חלוק, וטבעת, וטלית, ונזמים [ובגמרא יתבאר אם יש חידוש בדברים אלו, או ששנה אותם התנא אגב דבריו ברישא של המשנה, שלא ישאילנו נפה וכברה וכו'].

גמרא:

והוינן בה: מאן תנא? מיהו התנא שסובר שמודר הנאה אסור אף בדריסת הרגל?

אמר רב אדא בר אהבה: רבי אליעזר היא.

דתניא: רבי אליעזר אומר: אפילו ויתור, דהיינו, מה שדרכן של מוכרים לוותר לקונים, שכשקונים הלקוחות פירות, דרכן של המוכרים להוסיף להם על המקח פרי או שנים, אפילו אותו ויתור - אסור במודר הנאה, כשהקונה מודר הנאה מהמוכר. ואף כשמדובר בסחורה שהמוכר רוצה להיפטר ממנה, שאז עיקר ההנאה היא של המוכר, שאין איסור לקונה לקנות את הסחורה עצמה, בכל זאת אסור לו ליהנות מה"ויתור".

לכן אף דריסת הרגל אסורה, אף שאנשים אינם מקפידים על כך ^[1].

אבל רבנן חולקים על רבי אליעזר, וסוברים שכיון שאין בני אדם מקפידים על כך, אין זו נחשבת הנאה ^[2] ^[3], ולכן מותר בדריסת הרגל ^[4] ^[5].

שנינו במשנתינו: המודר מאכל מחבירו לא ישאילנו כו'.

הערות

^[1] כתבו התוס', דהיינו דווקא כגון בבקעה בימות החמה, שאין אנשים מקפידים בכהאי גוונא על דריסת הרגל. והקשו, למה לא העמידה הגמרא שמדובר בחצר, שלכו"ע מקפידין על כך? ותירצו, דאם כן, הוה ליה מקום שמשכירין כיוצא בו, והיה אסור אף במודר מאכל.

^[2] והרשב"ם במס' בבא בתרא כתב, דהאי דשרו רבנן ויתור במודר הנאה, היינו משום שהרי בשביל המקח הוסיף לו, ואילו לא היה לוקח ממנו בדמים, לא היה נותן החנוני לבעל הבית כלום. ונמצא שלא נהנה המודר כלום.

^[3] והגרעק"א על המשניות [בריש פרק השותפין] כתב, דהיינו משום שאין זה נקרא שמהנה לחבירו. וכתב לפ"ז, דדווקא במודר הנאה מחבירו, מותר בויתור. אבל אם אסר על עצמו ליהנות מנכסיו, אסור אף להלך בהן. שהרי כשהולך בחצירו - נהנה מהקרקע שהולך עליה. ועיי' בלשון הריטב"א, שכתב: "ואינו סבור שיהנה לחבירו בכך". והיינו, שהמדיר אינו מחשיב זאת להנאה. ובטורי אבן על מסכת מגילה [ח' ע"א], שכתב דהיינו משום דמידי דלא קפדי עלייהו אינשי, ואין דעתם עלייהו, אין בדעת המדיר לאסור על חבירו. ותמה, וכי איסורי הנאה שאין מקפידין עליהם מותר ליהנות מהם? והרי שנינו במס' ע"ז שאסור אפילו לעבור תחת צילו של עץ אשירה! ותירץ הגר"ש רוזובסקי [שיעורי רבי שמואל עמ' רל"ה], שבפשטות משמע מל' הר"ן שהנאה כזאת אינה נחשבת כהנאה מהבעלים, כיון שאין הם מקפידים עליה, ולכן אין הנהנה נחשב כמי שנהנה מהבעלים. אך אם יאסור את ההנאה מהחפץ, יהיה אסור להנות ממנו הנאה של ויתור אפילו לרבנן. והיינו כדברי הגרעק"א.

^[4] הקשה הר"ן, דהכא משמע דבדריסת הרגל לא קפדי אינשי, ומש"ה שרו רבנן. ואילו בפ' חזקת הבתים גבי אלו דברים שאין להם חזקה, אמרינן: הכא בחצר של שותפות עסקינן, דאהעמדה כדי לא קפדי. משמע שדוקא שותפין לא קפדי על העמדה, הא אינשי דעלמא - קפדי! וכיון שכן, שייאסר בדריסת הרגל אפילו לרבנן! ותירץ הרמב"ן, דהעמדה דאמר התם - היינו להתעכב ולישב בחצר, דומיא דהעמדת בהמה דתנן התם במתני'. ובכי האי גוונא הוא דאמר דוקא שותפין לא קפדי, הא אינשי דעלמא - קפדי. אבל הכא בדריסת הרגל בעלמא עסקינן, דהיינו לעבור דרך חצרו, ולא להתעכב שם. ובכך אפילו אינשי דעלמא דלא שותפין - לא קפדי, ולכן שרו רבנן.

^[5] ולענין הלכה פסק הרמב"ן כרבי אליעזר שסובר שויתור אסור, כיון שסתם לנו כך התנא. ועוד, שכך הוא מהלך הסוגיא לקמן בפרק השותפין שנדרו [מ"ח]. אבל הר"ח כתב בפרק חזקת הבתים גבי אלו דברים שאין להם חזקה, שאין הלכה כרבי אליעזר. וכן דעת ר"ת.

"השטן" בחושבניה [בחשבונו בגימטריה] תלת מאה ושיתין [שלוש מאות ושישים] וארבעה כנגד ימות השנה, חוץ מיום הכיפורים שאין הוא שולט בו. ואמר רמי בר אבא: כתיב [נאמר] בתחילה השם "אברם", וכתיב [ונאמר] לאחר שנצטווה על המילה ששינה ה' את שמו ל"אברהם" (בראשית יז, ה). בתחלה המליכו הקדוש ברוך הוא על מאתים וארבעים ושלשה אברים כגימטריה של "אברם", ולבסוף כשנימול המליכו על מאתים וארבעים ושמונה אברים כגימטריה של "אברהם",

אלו הן האברים הנוספים: שתי עינים, ושתי אזנים, וראש הגוייה (אבר המין), שיהא לו שלטון גמור עליהם ולא יפעלו אלא לפי רצונו בלבד.

ואמר רמי בר אבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים. ומצא בה איש מסכן חכם ומלט הוא את העיר בחכמתו, ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא" (קהלת ט, יד-טו). "עיר קטנה" — זה הגוף, "ואנשים בה מעט" — אלו אברים, "ובא אליה מלך גדול וסבב אתה" — זה יצר הרע, "ובנה עליה מצודים וחרמים" — אלו עונות,

"ומצא בה איש מסכן וחכם" — זה יצר טוב, "ומלט הוא את העיר בחכמתו" — זו תשובה ומעשים טובים שהיצר הטוב גורם לאדם לעשותם. "ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא" כוונתו שבשעת התגברות יצר הרע לית דמדכר ליה [אין מי שזוכר אותו] ליצר טוב.

ובאותו אופן פירשו את הפסוק "החכמה תעז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר" (קהלת ז, יט). "החכמה תעז לחכם" — זו תשובה ומעשים טובים, "מעשרה שליטים" — אלו שתי עינים, ושתי אזנים, ושתי ידים, ושתי רגלים, וראש הגוייה, ופה, שהם החלקים החשובים שבהם פועל ונפעל האדם.

אמר ר' זכריה משום (בשם) ר' ישמעאל: ביקש הקדוש ברוך הוא להוציא (להמשיך) כהונה משם, כלומר, שגם בניו יהיו כהנים, שנאמר בשם עצמו: "והוא כהן לאל עליון" (בראשית יד, יח). כיון שהקדים שם ברכת אברהם לברכת המקום — הוציאה את הכהונה מאברהם, שיהיו בני אברהם כהנים ולא בני שם.

ומנין שהקדים ברכת עבד לברכת הרב — שנאמר: "ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ וברוך אל עליון" (בראשית יט-כ). אמר לו אברהם: וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו? היית צריך לברך קודם את הקדוש ברוך הוא! מיד נתנה הקדוש ברוך הוא את הכהונה לאברהם, שנאמר: "נאם ה' לאדני שב לימיני עד אשית איביך הדם לרגליך" (תהלים קי, א), ובתריה כתיב [ואחריו נאמר]: "נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק" (תהלים קי, ד). כלומר, על (בגלל) דיבורו ("דברתי") של מלכי צדק שדיבר שלא כהוגן, לכן יהיה זרע אברהם כהן לעולם לה'.

ומעירים: והיינו דכתיב [וזהו שנאמר] בדקדוק לשון הכתוב על מלכי צדק "והוא כהן לאל עליון" (בראשית יד, יח) להדגיש: הוא כהן, ואין זרעו כהן.

א משנה אין הבדל בהלכה בין המודר הנאה מחבירו שנאסר בנדר שלא להנות מחבירו כלל, למודר הימנו רק ממאכל, אלא לענין דריסת הרגל בחצירו ובביתו, ושימוש בכלים שאין עושין בהם אוכל נפש.

ולכן המודר מאכל מחבירו לא ישאילנו חבירו גם כלים שעושים בהם מאכל, כגון נפה וכברה וריחים ותנור, אבל משאיל לו חלוק וטבעת וטלית ונזמים, שאינם כלים למאכל, ואילו המודר הנאה אסור להשאיל גם כלים אלה.

ב גמרא מאן [מיהו] התנא ששנה משנה זו? אמר רב אדא בר אהבה: שיטת ר' אליעזר היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא] ר' אליעזר אומר: אפילו ויתור, דבר שכרגיל אנשים מוותרים עליו לאחרים ואין מקפידים בו, אסור במודר הנאה. ולכן נאמר במשנה שהמודר הנאה אסור אפילו לדרוס בחצירו של חבירו, למרות שאין זה דבר שאנשים מקפידים עליו כרגיל.

ג שנינו במשנה: המודר מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה וכו'.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The letters of the term the Satan [haSatan] in numerical value is 364, which equals the number of days of the year, except for Yom Kippur, during which he has no power. And Rami bar Abba said: It is written “Abram,” and after he was commanded to perform circumcision it is written “Abraham” (Genesis 17:5). Initially the Holy One, Blessed be He, enthroned him as ruler over 243 limbs, which is the numerical equivalent of the letters of the word Abram. And in the end, after he was circumcised, He enthroned him as ruler over 248 limbs, which is the numerical equivalent of the letters of the word Abraham.

These are the additional limbs: Two eyes, and two ears, and the tip of the sex organ. Following his circumcision, he had total control over them, and they performed only according to his will.

And Rami bar Abba said: What is the meaning of that which is written: “There was a little city and few men in it, and there came a great king against it, and besieged it, and built great bulwarks against it. Now there was found in it a man poor and wise, and he by his wisdom delivered the city; yet no man remembered that same poor man” (Ecclesiastes 9:14–15)? “A little city,” this is referring to the body; “and few men in it,” this is referring to the limbs; “and there came a great king against it and besieged it,” this is referring to the evil inclination; “and built great bulwarks against it,” these are sins.

The Gemara expounds on the next section of the verse: “Now there was found in it a man poor and wise,” this is referring to the good inclination; “and he by his wisdom delivered the city,” this is referring to repentance and good deeds that are caused by the good inclination. “Yet no man remembered that same poor man” means that when the evil inclination overcomes the good inclination no one remembers the good inclination.

The Gemara interprets the following verse in a similar homiletical manner: “Wisdom is a stronghold to the wise man more than ten rulers that are in a city” (Ecclesiastes 7:19). “Wisdom is a stronghold to the wise man,” this is referring to repentance and good deeds. “More than ten rulers,” these are the two eyes, and two ears, and two hands, and two legs, and the tip of the sex organ, and the mouth, which are the limbs that are used by a person to interact with the world.

Rabbi Zekharya said in the name of Rabbi Yishmael: The Holy One, Blessed be He, wanted the priesthood to emerge from Shem, so that his children would be priests, as it is stated: “And Melchizedek king of Salem brought forth bread and wine; and he was priest of God the Most High” (Genesis 14:18). Once Melchizedek, traditionally identified as Shem, placed the blessing of Abraham before the blessing of the Omnipresent, He had the priesthood emerge from Abraham in particular, and not from any other descendant of Shem.

As it is stated: “And he blessed him and said: Blessed be Abram of God Most High, Maker of heaven and earth, and blessed be God the Most High” (Genesis 14:19–20). Abraham said to him: And does one place the blessing of the servant before the blessing of his master? You should have blessed God first. Immediately the Holy One, Blessed be He, gave the priesthood to Abraham, as it is stated: “The Lord says to my lord: Sit at My right hand, until I make your enemies your footstool” (Psalms 110:1), and afterward it is written: “The Lord has sworn, and will not repent: you shall be a priest forever, because you are a king of righteousness [al divrati malki tzedek]” (Psalms 110:4), which is explained homiletically to mean: Due to the improper words [divrati] of Melchizedek, the offspring of Abraham shall be priests of God forever.

The Gemara comments: And this is as it is written: “And he was priest of God the Most High” (Genesis 14:18), which emphasizes that he, Melchizedek, is a priest, but his children will not be priests.

MISHNA: The difference between one for whom benefit from another is forbidden by vow [hamuddar hana’a meḥaveiro] and one for whom benefit from his food is forbidden by vow concerns only setting foot on the other person’s property and borrowing from that person utensils that one does not use in preparation of food but for other purposes. Those two benefits are forbidden to the former but permitted to the latter.

Therefore, with regard to one for whom benefit from another’s food is forbidden by vow, that person may not lend him utensils used in the preparation of food, e.g., a sieve, or a strainer, or a millstone, or an oven. However, he may lend him a garment, or a finger ring, or a cloak, or nose rings, as these are not used in the preparation of food. However, he may not lend them to one for whom benefit from him is forbidden by vow.

GEMARA: Who is the tanna who taught this mishna? Rav Adda bar Ahava said: It is Rabbi Eliezer, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer said: Even overlooking [vittur] a matter for which one is typically indifferent to the actions of others, e.g., people setting foot on one’s property, is prohibited in the case of one prohibited by vow from deriving benefit from another.

§ We learned in the mishna: With regard to one for whom benefit from another’s food is forbidden by vow, that person may not lend him utensils used in the preparation of food.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אין בין המודר הנאה מחבירו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהם אוכל נפש המודר מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה וריחים ותנור אבל משאיל לו חלוק וטלית וטבעת ונזמים וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש מקום שמשכירין כיוצא בהם אסור:

אוקמה רב אדא בר אהבה למתני' כרבי אליעזר דתניא ר"א אומר אפילו ויתור אסור במודר הנאה ומשום הכי אסור בדריסת הרגל אע"ג דלא קפדי אינשי ואסור בכלים אע"פ שאין משכירין כיוצא בהן וכיון דסתם לן תנא כר"א הלכתא כוותיה דקי"ל הלכה כסתם משנה ועוד דסוגיין בהשותפין שנדרו* כר"א אתיא:

גמרא: מאן תנא פירות דמודר הנאה אסור בדריסת הרגל רבי אליעזר היא. וקיימא לן כותיה הואיל וסתם לן תנא כותיה בכולה מכלתין, אבל מצאתי לר' חננאל ז'ל וכן פסק הרמב"ן ז"ל בפרק חזקת הבתים, גבי אלו דברים שאין לה חזקה שכתב דלית הלכתא כרבי אליעזר, וכן דעת רבינו תם בפרק השותפין לקמן. הכא משמע דריסת הרגל לא קפדי בה איניש, ואפילו באינשי דעלמא דלאו שותפין נינהו, ואינו אסור במודר הנאה אלא לרבי אליעזר משום דויתור אסור במודר הנאה. ואיכא למידק דהא בשלהי פרק חזקת [בבא בתרא נז, ב] גבי אלו דברים שיש להם חזקה אמרינן, הכא בחצר השותפין עסקינן בהעמדה בכדי לא קפדי אינשי, והכין סלקא שמעתא דהתם דאלמא שותפין בלחוד לא קפדי אהדדי, הא אינשי דעלמא קפדי ולאו ויתור הוא. ותירץ רבינו תם ז"ל [שם תוספות ד"ה רבינא] דהכא בבקעה עסקינן דלא קפדי אפילו אעלמא, והתם בחצר דאעלמא קפיד, ושותפין לא קפדי, ותדע לך דהכא בבקעה, דאי בחצר הוה ליה דבר שכיוצא בו משכירין ואסור אפילו במודר הנאה. ואינה ראי' דחצר נמי אין משכירין אותה לכך (נתלה לי') [והוה ליה – לפי הש"מ] (לסוס) [כסוס – לפי השי"מ] לרכוב עליו וטבעת לראות בה, שאף על פי שסוס וטבעת משכירין ביוצא בהם, אפילו הכי כיון שאין משכירין אותן לכיוצא בזה דבר שאין משכירין כיוצא בהם קרינן להו. ויש מי שאומר דנזמים וטבעת שאני, משום דאיהו משאילן ואינו מקפיד עליה, הואיל ואין כיוצא בהן משכירין, אבל חצר כין דלאו איהו קא משאיל ליה אלא מנפשיה קא עייל קפדי אינשי בהא, ואפילו אין כיוצא בהן משכירין, אלא הכא בבקעה היא. ויש מפרשים דהתם בשלהי [פרק] חזקת, מעיקרא דקא סלקא דעתך דקפדי, לאו ליכנס בלבד דהיינו דריסת הרגל אלא ליכנס ולעמוד שם, דומיא דהעמדת בהמה דמתניתן, אבל דריסת הרגל בלבד לא קפדי אינשי. ומיהו למסקנא דאוקימנא למתניתין דהשותפין שנדרו הנאה זה מזה כר' (אלעזר) [אליעזר – לפי השי"מ] דאמר ויתור אסור במודר הנאה, אפילו (ויתיר) [ויתור – לפי השי"מ] דלאו שותפין אלא ויתור דכולי עלמא מותרים ליה אהדדי, אפילו ליכנס נמי אסור למאן דלית ליה ברירה, כך מצאתי שם לרמב"ן [ז"ל – לפי השי"מ]. ולי נראה דהתם משום דקתני דמעמיד בחצר ומגדל תרנגולין בחצר אינה חזקה, ועושה מחיצה לחצר להעמיד בהמתו הויא חזקה, אקשינן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא כלומר, דאפילו ברישא איכא קפידא דאהעמדת בהמה וגדול תרנגולין ולהעמיד אצלו בחצר כולי עלמא קפדי ביה אפילו בלא עשיית מחיצה תהוי חזקה, ואוקימנא בחצר השותפין דלא קפדי אפילו אהעמדה דהני, ואקשינן ושותפין לא קפדי אהעמדה דהני והתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס בחצר, אלמא אפילו אדריסת רגל קפדי וכל שכן אהעמדה דהני, ואוקמה רבינא למתניתין דהשותפין כרבי אליעזר, ומשום חומר של נדרים דאפילו ויתור אסור בהם, הא בעלמא אפילו אהעמדה דהני שותפין לא קפדי לכולי עלמא, אבל (דריסה) [דריסת – לפי השי"מ] הרגל לרבנן אפילו במודר הנאה מותר, בעלמא דלאו במודר הנאה בין לרבנן בין לרבי אלעזר לא קפדי ואפילו איניש דעלמא. ומיהו אכתי קשיא לי דהכא משמע שלרבי אליעזר דוקא אסור בדריסת הרגל הא לרבנן שרי, ואילו בפרק דלקמן [נדרים מו, ב] קתני השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר, רבי אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס בתוך שלו וזה נכנס בתוך שלו, ואוקימנא פלוגתייהו בחצר שאין בה דין חלוקה, אבל בחצר שיש בה דין חלוקה דברי הכל אסור, אלמא אפילו לרבי אליעזר בן יעקב איניש דעלמא אסור, ואפילו שותף דיש בה דין חלוקה ויש לומר דרבי אליעזר בן יעקב נמי אית ליה ויתור אסור. ואינו מחוור, דאם כן למה תלו אותה בכל מקום כרבי אליעזר, ועוד כיון דפליגי רבנן עליה דרבי אליעזר וסבירא ליה דויתור מותר, למה העמידו משנתינו בחצר שאין חלוקה וביש ברירה ואין ברירה, לוקמוה אפילו בחצר שיש בה דין חלוקה דרבי אליעזר שרי בכי האי, ותנא קמא אסר בין בזו ובין בזו. (ואלו) [ואולי – לפי השי"מ] נאמר דאי אפשר להן לאוקמה בהכין, מדקתני סיפא דסיפא היה אחד מן השוק מודר מאחד מהם הנאה לא יכנס לחצר, רבי אליעזר בן יעקב אומר יכול הוא לומר לו לתוך של חברך אני נכנס איני נכנס לתוך שלך, דאלמא אפילו רבי אליעזר בן יעקב מודה דבחצר שאינה של שותפין אסור, אלמא ויתור אסור אפילו לרבי אליעזר בן יעקב, אף על פי שתלו בה בכל מקום כרבי אליעזר, יש כיוצא בזה בתלמוד, ואחד מהם דבר שלא בא לעולם שתלו אותה בכל מקום כרבי מאיר, ואף על גב דתליא בכמה אשלי רברבי כדאיתא ביבמות [ג, א], וכמוה בתלמוד במקומות אחרים, ולפי זה שלושה מחלוקות בדבר, תנא קמא דהכא דהיינו רבי אליעזר ורבי אליעזר בן יעקב, דרבי אליעזר אין לו ברירה, ורבי אליעזר בן יעקב יש לו ברירה, ושניהם אית להו דויתור אסור במודר הנאה ורבנן פליגי עלייהו בהא, וסברי ויתור מותר במודר הנאה. כן נראה לי.

מתני' אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל. פרישנא בגמרא דהכי קתני אין בין המודר הנאה מחבירו למודר שלא יהנה ממנו הנאה המביאה לידי מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהם אוכל נפש דאילו במודר הנאה אסור בדריסת הרגל דהיינו ליכנס לחצירו ואסור להשאילו שום כלי משלו אפילו כלים שאין עושין בהן אוכל נפש דהא מהניא ליה אבל כשאינו מודר ממנו אלא הנאה המביאה לידי מאכל מותר בדריסת הרגל ובכלים שאין עושין בהם אוכל נפש דדברים אלו אין באה מהם הנאת מאכל:

המודר מאכל מחבירו. פי' הנאה המביאה לידי מאכל:

לא ישאילנו נפה וכברה וריחים ותנור. פי' כל אלו מביאין הן לידי מאכל דמכשירי אוכל הם:

אבל משאילו חלוק טלית נזמים וטבעות וכל דבר שאין עושין בהן אוכל נפש. שאין אלו מביאין לידי הנאת מאכל:

ומקום שמשכירין כיוצא בהן אסור. פי' ובמקום שמקפידין שלא להשאיל כלים אלו אלא הצריך אותם מצטרך לשכור אותן אסור להשאילן למודר הימנו הנאה המביאה לידי מאכל דכיון דכולי עלמא מוגרי אי משאיל ליה בחנם קא משתרשי ליה זוזי דאגרא ואותו שכר הנאה המביאה לידי מאכל הוא שיכול ליקח בו מיני מזונות ודוקא כשמשכירין אותן לתשמיש כזה אבל היכא שמשכירין אותן לתשמיש מרובה הרי זה מותר מכאן אתה למד דהמודר מחבירו הנאה המביאו לידי מאכל הוא דמזבן האי וזבין מאכל וזה פשוט:

גמ' אוקמה רב אדא בר אהבה למתני' כר' אליעזר. פי' מתני' דקתני המודר הנאה סתם אסור בדריסת הרגל אע"ג דלא חשיבא הנאה כולי האי דליכא שום פסידא לבעל החצר ואין הנכנס סבור ליהנות ממנו בכך ר' אליעזר היא דתניא ר' אליעזר אומר אפילו וויתור אסור במודר הנאה פירוש אפילו דבר שדרכו לוותר אצל חבירו ואינו סבור שיהנה לחבירו בכך אסור למודר הנאה סתם לפי שכבר נהנה מכל מקום ומשום הכי אסור בדריסת הרגל ואסור בכלים אע"פ שאין משכירין כיוצא בהן אלא שמשאילין אותן בחנם אבל לרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר מותר בדברים אלו וכ' רבינו ז"ל וכיון דסתם לן תנא כרבי אליעזר הלכתא כותיה דקי"ל הלכה כסתם משנה ועוד דסוגיין בשותפין שנדרו הנאה זה מזה כותיה דרבי אליעזר אתיא ע"כ וכבר כתבתיה גם אני בפרק חזקת הבתים בס"ד:

המודר (ג) הנאה מחבירו והא מן מאכל נדר. פי' ולמה אסור להשאילו נפה וכברה וחבריו דהני לאו מאכל הן:

השטן בגימטריא שס"ד הוי. וימות החמה שס"ה רמז שכל השנה יש לו רשות לקטרג חוץ מיום אחד והיינו יוה"כ:

שתי עינים ושתי אזנים וראש הגוייה. והם אברים המסרסרים בעבירה ואינן מסורין ביד האדם ומרוב צדקתו מסרם בידו כדכתיב (שמואל א ב׳:ט׳) רגלי חסידיו ישמור כשאדם מתגבר על יצרו סוף שהקב"ה מוסרו בידו:

זה יצר הרע. כדכתיב מלך זקן וכסיל:

איש מסכן וחכם זה יצה"ט. כדכתיב טוב ילד מסכן וחכם וזהו יצ"ט שהוא ילד בשנים כנגד יצה"ר שהוא פחות ממנו י"ג שנה וחכמתו בזויה שאין האברים נשמעין לו:

נאם ה' לאדי. אדוני הוא אברהם אבינו שקראו [ראשון] להקב"ה אדון כדאיתא בברכות (דף ז:) למען אדני למען אברהם שקראו אדון:

הדרן עלך ארבעה נדרים אין בין המודר הנאה וכו' אלא דריסת הרגל. לעבור דרך ארצו או להשאיל כלים שאין עושין בהן אוכל נפש שמותרין במודר הימנו מאכל ואסור במודר הימנו הנאה:

נפה וכברה רחים ותנור. שמתקנין בהן אוכל נפש ואיצטריך לאשמועינן כלים הללו דלא תימא דוקא קדרה ושפוד שהאוכל עומד בתוכו לאכילה אבל הני גורם דגורם מיקרו קמ"ל דה"ה רחיים ותנור:

אבל משאיל לו חלוק וכו'. מילתא דפסיקא נקט:

גמ' מאן תנא. דמחמיר במודר הנאה לאסור אף דריסת הרגל:

אפי' ויתור אסור במודר הנאה. מה שדרך אדם לוותר משלו ואינו מקפיד עליו כגון החנווני אחר שנתן המנין או המדה שרגילין ליתן בפונדיון הוא רגיל להוסיף משלו כדי להרגילו לבא אצלו אותו ויתור אסור למודר הנאה כיון שהוא מוותר שלו אבל שוה בשוה מותר דהיינו זבינא דרמי על אפיה וכיון דמחמיר כולי האי הלכך אפי' דריסת הרגל שאין דרך להקפיד עליו אסור במודר:

המשנה הראשונה ממנו תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר אין בין המודר הנייה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושים בהן אוכל נפש המודר מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה וריחים ותנור אבל משאילו חלוק וטלית נזמים וטבעות וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור. אמר הר"ם המודר מאכל הוא שיאמר לו הנאת מאכליך עלי ואז תחייב הוא לו הדינין הנאמרים:

אמר המאירי אין בין המודר מחבירו מאכל וכו' פירשו בגמרא כגון שאמר לחבירו קונם כל הנאה המביאה לידי מאכל ממך עלי למודר הימנו סתם ר"ל שאמר קונם הנאתך עלי אלא דריסת הרגל ר"ל לילך דרך שדהו או דרך ביתו שאסור במודר סתם שאע"פ שהוא דבר מועט ושאין דרך להקפיד עליו מכל מקום משנתנו ר' אליעזר היא שסובר שאפילו ויתור אסור במודר הנאה ר"ל שאם לקח פירות ממנו במדה או במנין ונותן לו יתר על המדה או המנין אסור אע"פ שדרך המוכר בכך לכל אדם ואין זו קרויה הנאה אצל שאר בני אדם ואפילו בדבר הגרוע שמותר לו למכרו שוה בשוה ויתור מיהא אסור וכן לדעתו דריסת הרגל אע"פ שהוא דבר מועט ושאין דרך להקפיד עליו אסור במודר הנאה סתם ובהנאה המביאה לידי מאכל מותר וכן יש ביניהם כלים שאין עושין בהן אוכל נפש כגון חלוק וטלית ודומיהם שהמודר סתם אסור להשתמש בהם והמודר דוקא בהנאה המביאה לידי מאכל מותר הא כלים שעושין בהן אוכל נפש אף במודר הנאת מאכל אסור וכבר פירשנו דוקא בשאמר הנאה המביאה לידי מאכל אבל אם אמר קונם מאכלך עלי אינו אסור אלא בעניני מאכל לבד ובענין אכילה אבל לא בהנאה אפילו בדבר מאכל כגון לעיסת חיטיו על גבי מכתו וכן אם אמר קונם הנאת מאכלך עלי אסור בכל מאכל אף דרך הנאה ואסור לו ללעוס חיטיו על גבי מכתו אבל משתמש הוא בכליו אע"פ שעושין בהן אוכל נפש הא אין משנתנו אלא באומר הנאה המביאה לידי מאכל וזו אסורה בכלים שעושין בהם אוכל נפש כגון נפה וכברה וכיוצא בהם או שק להביא פירות או חמור לנשאן או אפילו קרדום לבקע עצים וכל שכן בנתינת פרוטה או הלואה שהרי מוציאה למאכל וכן אסור בנתינת כל דבר שהרי אפשר לו למכרו ולהוציא למאכל אבל בהשאלת דבר שאינו מביא לאכילה כגון חלוק וטלית נזמים וטבעות מותר ומכל מקום אף באלו שאלו בגמרא אם כיון בזו להנאת אכילה כגון סוס לרכוב עליו לילך לסעודת אוהבו טלית או טבעת להתנאות בו כדי שיחזיקוהו בנכבד ויתנו לו מנה יפה או מיפסע ואזיל בארעיה ר"ל שמפסע דרך ביתו ושדהו לקצר דרכו לילך לסעודה אם אסור או מותר ונשארה בספק ומתוך כך מחמירין בה אלא שאין מלקין עליה:

ולבאר דינין אלו עוד בפרט אמרו אחר כן והמודר הנאה מחבירו מאכל ר"ל הנאה המביאה לידי מאכל לא ישאילנו נפה וכברה ריחים ותנור אבל משאילו חלוק וטלית נזמים וטבעות וביאר אחר כן שאף כלים שאין בהם אוכל נפש שהתרנו במודר הנאה המביאה לידי מאכל דוקא במקום שאין משכירין כיוצא בהן אלא שדרכן להשאילו זה לזה אבל במקום שמכירין אסור שהרי עכשו מהנהו בפרוטה זו שהיה נותן לשכר הכלים ומוציאה למאכל הא כלים שעושין בהן אוכל נפש אף במקום שאין משכירין אסור וכדעת האומר אפילו ויתור אסור במודר הנאה ומכל מקום יראה משיטת המשנה שמותר לו להשכירם ויש חולקין בה מפני שכל שמעמיד כלים לשכר הנאת שניהם היא ואסור מכל צד וצריך שתדע שהנאה זו שאסורה במודר הנאה פירושה אף בפחות משוה פרוטה ויש מפקפקין בשאר איסורי הנאה אם איסור הנאתם אף בפחות משוה פרוטה אם לאו ולא הוכרעה בידם:

מכל מקום למדת ממשנתנו שהלכה כר' אליעזר שאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה ומכל מקום גאוני הראשונים פסקו בפרק חזקת הבתים שאין הלכה כמותו וכן כתבוה אחרוני הרבנים למטה בפ' שותפין שנדרו וכו' אלא שרוב פוסקים כתבוה כדעת ראשון ושיטת התלמוד מוכחת כן בכמה מקומות ולענין ביאור מיהא יש שואלין היאך אמרו שדריסת הרגל אינה קפידה עד שלא נאסרה אלא לדעת האומר בויתור שאסור והלא בסוף פרק חזקת הבתים אמרו הכא בחצר השותפין עסיקינן דאהעמדה כדי לא קפדי אלמא שותפים הוא דלא קפדי הא אחריני קפדי ותירצו אחרוני הרבנים שכל דריסת הרגל שבבית וחצר ודאי קפדי ואסירה לדברי הכל ומשנה זו בדריסת בקעה ובקעה אין קפידא בדריסתה ולא נאסרה אלא לדעת ר' אליעזר ועיקר התירוץ שאף זה בבית וחצר בדריסת הרגל אין קפידא ולא נאסרה אלא לדעת ר' אליעזר וזו של פרק חזקת הבתים פירושה ליכנס ולעמוד ודומיא דהעמדת בהמה השנויה שם והוא שאמר אהעמדה כדי וכו' זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

ר"א אומר אפילו ויתור אסור במודר הנאה פי' ר"א סבר כל הנאה שבעולם אסור המודר ליהנות מחבירו אם היא לדעתו של מודר ואע"פ שכיוצא בה הי' עושה לכל אדם ואין המודר מחזיק לו בה טובה. ורבנן סברו איזו הנאה אסורה עליו אותה הנאה שעושה לו בעבור כבודו שמחזיק לו טובה על דבר זה אבל הויתור שדרכו לוותר לכל אדם וגם כל ב"א מוותרין לו לזה אינו חשוב הנאה ואינו מחזיק לו בו טובה וכן נמי דריסת הרגל וכן נמי כלים שאין עושין בה אוכל נפש במקום שאין משכירין שדרכן של שכנים להשאיל זה לזה ואינן נמנעין ונמצא שיותר הוא חמור לרבנן קניית המקח שוה בשוה מן הויתור שנותן לו משלו שקניית המקח היא חשובה הנאה חמורה שהי' נותן שכר לסרסור להמציא לו אבל הויתור כיון שניאותו בדמי המקח אינה חשובה לו זה ההנאה כלום:

השטן חושבניה שס"ד ושנת חמה שס"ה. ויום החסר רמז ליום הכיפורים שאין בכל השנה ראוי לומר שהוא אותו היום כמו יום הכפורים. הרא"ם ז"ל:

ואלו הם שתי עינים ושתי אזנים וראש הגויה דהיינו האבר. ועל כן כשמל אברהם והוסר ממנו הערלה הגורמת תאוות הגשמיות אז מלך על העינים ועל האזנים הגורמים לו לחטוא על הרוב. ומאחר שמלך עליהם הוסיף השם בשמו ה' ואז מלך על כל האיברים כי כולם היו נכנעין לפניו ולא היו גורמים לו לחטוא. על כן אמר לו השם התהלך לפני והיה תמים כי אז נקרא תמים באמת.

עיר קטנה זה הגוף. ודימהו לעיר קטנה שיש עיירות גדולות ממנה הרבה כך יש בריות שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו גדולות מאד ממין האדם. ואחר שדמה הגוף לעיר קטנה אמר כי אנשיה הם מועטים שהם רמז לאיברים. ובא אליה מלך גדול וסבב אותה זה יצר הרע וקורהו מלך גדול על שם הממשלה הגדולה שנותנים לו האיברים עליהם. ואמר כי המלך הגדול הזה בנה בעיר מצודים גדולים לילכד בהם בני אדם ולהכשילם רמז ליצר שפורס מצודו ללכד ולהכשיל בהם האיברים והם התאוות הגשמיות שגורמים האדם לחטוא. ומצא בה איש מסכן וחכם. הורה באמרו ומצא בה כי תחלה נתן באדם יצר טוב מיהא. וכן משמע מדבריהם כאמרם אימתי ניתן באדם יצר הרע באדם משעה שננער לצאת ממעי אמו שנאמר לפתח חטאת רובץ. וידוע הוא שיצר הטוב ניתן בו משעה שיש חיות באיבריו שאז נתנה בו נשמה. וקרא ליצר הטוב מסכן לפי שהאיברים אין נותנים לו ממשלה כלל והוא מסכן וחכמתו בזויה. ואם האיברים שומעים לו וממליכים אותו עליהם יכול הוא להציל את העיר בחכמתו שיגרום לאיברים שנדמו לאנשים לעשות תשובה ומעשים להציל הגוף שהוא נדמה לעיר. ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא. דבשעת שהאיברים נמשכים אחר טבעם ויסורם והם תאוות הגשמיות ואז היצר הטוב נשכח לגמרי. ומה שכתוב החכמה תעוז לחכם היא הנפש החכמה והמשכלת שהיא יצר הטוב והיא תעוז לחכם בתשובה ומעשים טובים ויצילהו מפעולת עשרה שליטים אשר בעיר שהן עשרה האיברים שעיקר תנועת האדם בהם ועל ידם נעשית כל עבירה והם הידים שגוזלין וחומסים והורגים ומכים והרגלים שהולכים לעשות העבירה והעינים שרואים והם התחלת כל עבירה והם הסרסורים המרגלים כל עבירה ואזנים השומעים לשון הרע וראש הגויה שבסבתה נעשית כל עבירה של ניאוף והפה שמדבר לשון הרע ומחרף ומגדף והרבה עבירות הנעשות על ידו. ושאר האיברים הם שמשים לאלו. הרי"ץ ז"ל.

שתי עינים ושתי אזנים וראש הגויה. אלו הוסיף לו לשלוט בהם כדי שלא יחטא שאלו החמשה נותנים תאוה ללב לחטוא. ואם יזכה מסייעין לו בתורה ובמצות וגם הם המסייעים לו להיות שולט עליהן שלא יחטיאוהו. מלך גדול. יצר הרע שהרוב שומעין לו ושולט בהן. יצר טוב שמנהיג עצמו במסכנות ובענוה. וגם השומעים לו מעשרה שליטים שבאלו עשרה אדם חוטא וזוכה והחכמה תעוז להדריכם בדרכי יושר. כי ההוא מעשה בחכם אחד שלח דמות פרצופו לחכם אחר שהיה מכיר בדמות הפרצופין. נטמן מפני מביעתותיה דההוא פרצוף לסוף שאל לו למה נטמן ממנו וענה אותו הפרצוף מאדם רע שאין כדמותו חמדן ונואף וליסטים ואין להביט אליו. והמביאו נתירא מלשוב אל אדניו עד ששלח אליו שלא יירא ממנו ושאל לו כל הענין. ואמר לו כל מה ששמע ולכן יראתי לשוב אליך. אמר בודאי אין חכם כמו אותו בעל הפרצוף שמן הכל אמר אמת שיצרי מגרה בי ומסית אותי לעשות כל זאת אבל החכמה שבי מונעת אותי מכל זה. והחכמה תעוז לחכם להדריכו בדרכי יושר. הרא"ם ז"ל:
סליק פרק ארבעה נדרים פרק אין בין המודר

מתני'. בשני פרקים ראשונים איירי באסר עצמו לאכול כדקתני לחולין שאוכל לך קרבן לא אוכל לך. ובפרק ארבעה נדרים מיירי באיסורי הנאה כדקתני שאני נהנה לבני נח שאני נהנה לזרע אברהם. והשתא מפרש איזה חילוק יש בין מודרי הנאה למודרי מאכל. שיטה.
אין בין המודר הנאה מחברו כלומר סתם שלא פירש ממאי נדר למודר הימנו מאכל שפירש שאסר ממנו הנאה המביאה לידי מאכל (עלי) והכי מפרש בגמרא. הרנב"י ז"ל. אין בין המודר הנאה מחבירו. אין חילוק בין זה לזה כי כל מה שאסור בזה אסור בזה. חוץ מדריסת הרגלים וכלים שאין עושין בהם אוכל נפש. כי המודר הנאה סתם אסור לעבור דרך שדהו ודרך חצירו דאית ליה הנאה שמקצר דרכו. ואפילו אין מקצר דרכו נמי אסור כדמשמע בסוף פירקין. הרי"ץ ז"ל.

אלא דריסת הרגל אפילו במקום דלא קפדי אינשי. כגון בקעה בימות החמה והכי מקשה עלה פרק קמא דמגילה דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי כו'. אבל בכותל או בחצר אתרא דקפדי אסור לכולי עלמא כדתנן לקמן בהשותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס לחצר. ואפילו ר' אלעזר בן יעקב לא שרי אלא דוקא בחצר השותפין ומטעם ברירה אבל בחצר היחיד מודה דאסור משום הכי בעי בגמרא מאן תנא דריסת הרגל. שיטה.

וכלים שאין עושין בהן. הא אותם שעושין בהן אסורין לשניהם כדקאמר בגמרא דמוקי לה באומר הנאה המביאה לידי מאכלך עלי וכל שכן ליתן שום מתנה שוין. הרא"ם ז"ל. וכל דבר שאין עושה וכו'. לא בעי תלמודא עלה דהך לאיתויי מאי דטובא איכא לאיתויי וכגון כסא וספסל ודדמי להון. מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור. אם לא יתן לו שכירותו יותר מעט כדאמר לעיל ומוכר ביותר. אבל בלא שכירות אסור דכיון שדרכם להשכירם ומוחל לו השכירות הרי כאילו נותן לו מתנה ומתנה אסור ליתן שהרי יקנה במתנה אוכל נפש והוי כמהנהו בדבר מאכל דהא הנאה המביאה לידי מאכל אסר עליה כדאיתא בגמרא וזו מביאה לידי מאכל. שיטה. ומיהו אם משאילו בשכר נראה שהוא מותר דכיון שנותן לו שכר כמו שהיה צריך ליתן לאחר אין כאן הנאה המביאה לידי מאכל. ומיהו במודר הימנו מאכל איכא לאיסתפוקי אם מותר לשכור ממנו ביותר. הריטב"א ז"ל. וז"ל הרנב"י ז"ל: מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור. כלומר מקום שהן מקפידין הרבה להשאיל דברים אלו אלא שהן משכירין אותן אסורין הן להשאילן למודר ממנו מאכל שאותו שכר שהוא מניח לו מהם הנאה המביאה לידי מאכל הוא. והוא הדין שהוא אסור לתת לו במתנה שום דבר דהנאה המביאה לידי מאכל הוא. מיהו במודר מחבירו מאכל סתם אינו אסור בדברים אלו כדמפרש בגמרא. עד כאן.

גמ' אוקמה רב אדא בר אהבה למתניתין כר' אלעזר. כלומר מתניתין דקתני דריסת הרגל אסורה למודר הנאה מחבירו סתם אף על גב דליכא פסידא בכך לבעל החצר ואין המודר סבור לקבל ממנו הנאה בכך כר' אלעזר. דתניא ר' אלעזר אומר אפילו ויתור אסור במודר הנאה. כלומר אפילו דברים שדרכו של אדם לוותר אצל חבירו ואין המוכר מחשב לההנות את חברו בכך אסור במודר הנאה סתם דמכל מקום הרי נהנה. ומשום הכי אסור בדריסת הרגל אף על גב דלא קפדי אינשי. פירוש בין בחצר בין בבקעה. ואסור בכלים אף על פי שאין משכירין כיוצא בהן. הרנב"י ז"ל.

הכא משמע דדריסת הרגל לא קפדי בה אינשי ואפילו באינשי דעלמא דלאו שותפין נינהו. ואינו אסור במודר הנאה אלא לר' אליעזר משום דויתור אסור במודר הנאה. ואיכא למידק דהא בשילהי פרק חזקת גבי אלו דברים שיש להם חזקה אמרינן הכא בחצר השותפין עסקינן דבהעמדה בכדי לא קפדי אינשי. והכי סלקא שמעתא דהתם דאלמא שותפין בלחוד לא קפדי אהדדי הא אינשי דעלמא קפדי ולאו ויתור הוא. ותירץ ר"ת ז"ל דהכא בבקעה עסקינן דלא קפדי אפילו אעלמא והתם בחצר דאעלמא קפדי דשותפין לא קפדי. ותדע לך דהכא בבקעה דאי בחצר הוה ליה דבר שכיוצא בו משכירין ואסור אפילו במודר הנאה. ואינה ראיה דחצר נמי אין משכירין אותה לכך והוה ליה כסוס לרכוב עליו וטבעת לראות בה שאף על פי שסוס וטבעת משכירין כיוצא בהן אפילו הכי כיון שאין משכירין אותן לכיוצא בזה דבר שאין משכירין כיוצא בהם קרינן להו. ויש מי שאומר דנזמים וטבעות שאני משום דאינו משאילן ואינו מקפיד עליהם הואיל ואין כיוצא בהן משכירין. אבל חצר כיון דלאו איהו קא משאיל ליה אלא מנפשיה קא עייל קפדי אינשי בהא ואפילו אין כיוצא בהן משכירין אלא הכא בבקעה היא. ויש מפרשים דהתם בשילהי חזקת מעיקרא דקסלקא דעתין קפדי לאו ליכנס בלבד דהיינו דריסת הרגל אלא ליכנס ולעמוד שם דומיא דהעמדת בהמה דמתניתין. אבל דריסת הרגל בלבד לא קפדי אינשי. ומיהו למסקנא דאוקימנא למתניתין דהשותפין שנדרו הנאה זה מזה כר' אליעזר דאמר ויתור אסור במודר הנאה אפילו ויתור דלאו שותפין אלא ויתור דכולי עלמא פותרים ליה אהדדי אפילו ליכנס נמי אסור למאן (דאית) דלית ליה ברירה. כך מצאתי שם לרמב"ן ז"ל.
ולי נראה דהתם משום דקתני דמעמיד בחצר ומגדל תרנגולין בחצר אינה חזקה ועושה מחיצה לחצר להעמיד בהמתו הויא חוקה אקשינן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא כלומר דאפילו ברישא איכא קפידא דאהעמדת בהמה וגידול תרנגולין ולהעמיד אצלו בחצר כולי עלמא קפדי ביה אפילו בלא עשיית מחיצה תיהוי חזקה. ואוקי בחצר השותפין דלא קפדי אפילו אהעמדה דהני. ואקשינן ושותפין לא קפדי אהעמדה דהני והתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס בחצר אלמא אפילו אדריסת רגל קפדי וכל שכן אהעמדה דהני. ואוקמה רבינא למתניתין דהשותפין כר' אליעזר ומשום חומר של נדרים דאפילו ויתור אסור בהם הא בעלמא אפילו אהעמדה דהני שותפין לא קפדי לכולי עלמא. אבל דריסת הרגל לרבנן אפילו במודר הנאה מותר ובעלמא דלאו במודר הנאה בין לרבנן בין לר' אליעזר לא קפדי ואפילו איניש דעלמא. ומיהו אכתי קשיא לי דהכא משמע דלר' אליעזר דוקא אסור בדריסת הרגל הא לרבנן שרי. ואילו בפרקין דלקמן קתני השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס בחצר ר' אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס בתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ואוקי פלוגתייהו בחצר שאין בה דין חלוקה אבל בחצר דיש בה דין חלוקה דברי הכל אסור אלמא אפילו לר' אליעזר בן יעקב איניש דעלמא אסור ואפילו שותף דיש בה דין חלוקה. וי"ל דלר' אליעזר בן יעקב נמי אית ליה ויתור אסור. ואינו מחוור דאם כן למה תלו אותה בכל מקום כר' אליעזר. ועוד כיון דפליגי רבנן עלה דר' אליעזר וסבירא להו דויתור מותר למה העמידו משנתנו בחצר שאין בה דין חלוקה וביש ברירה ואין ברירה. לוקמה אפילו בחצר שיש בה דין חלוקה דר' אליעזר שרי בכי האי ותנא קמא אסר בין בזו ובין בזו. ואולי נאמר דאי איפשר להו לאוקמה בהכין מדקתני סיפא דסיפא היה אחד מן השוק מודר מאחד מהם הנאה לא יכנס לחצר ר' אליעזר בן יעקב אומר יכול הוא לומר לו לתוך של חברך אני נכנס איני נכנס לתוך שלך דאלמא אפילו לר' אליעזר בן יעקב מודה דבחצר שאינה של שותפין אסור אלמא ויתור אסור אפילו לר' אליעזר בן יעקב. ואף על פי שתלו בה בכל מקום כר' אליעזר יש כיוצא בזה בתלמוד. ואחד מהם דבר שלא בא לעולם שתלו אותה בכל מקום כר' מאיר ואף על גב דתליא בכמה אשלי רברבי כדאיתא ביבמות. וכמוה בתלמוד במקומות אחרים. ולפי זה שלוש מחלוקות בדבר: תנא קמא דהכא דהיינו ר' אליעזר. ור' אליעזר בן יעקב דר' אליעזר אין לו ברירה ור' אליעזר בן יעקב יש לו ברירה ושניהם אית להו ויתור אסור במודר הנאה. ורבנן פליגי עלייהו בהא וסברי ויתור מותר במודר הנאה. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

ברש"י הוא אבר הס"ד ואח"כ מ"ה מעשרה שליטים שהן מועילים לגוף כו' הוציאה לכהונה הס"ד כצ"ל:

בר"ן דבר מצוה הס"ד שנימול הס"ד על ידיהם הס"ד לאדוני דהיינו אברהם כו' במודר מאכל הנ"מ כו' קמ"ל הס"ד אגב רישא הס"ד ואח"כ מ"ה מקום שמשכרין כו' זבינא דרמי על כו' כצ"ל:

ברא"ש דגורם מקרו קמ"ל דה"ה ריחים ותנור והס"ד ואחר כך מ"ה אבל משאיל לו חלוק כו' מלתא דפסיקא נקט אסור למודר הנאה כיון שהוא מוותר שלו אבל שוה כו' על אפיה וכיון דמחמיר כו' כצ"ל:

השטן חושבניה כו'. שורשו שען בלא ה' וכן נמצא בכמה מקראות בלא ה' אבל דרשו ליה השטן בה' משום דהיכא דמשתעי קרא במלאך המשחית כתיב השטן בה' בכל מקראות באיוב גם בזכריה לרמוז על שטן הידוע וע"כ גם הה' בכלל החשבון לרמוז דכל השנה שס"ד ימים הוא שטן הידוע להשטין נגד בוראו כמ"ש באיוב ובזכריה השטן בה' חוץ מיום א' בשנה דהיינו יוה"כ אין לו כח להשטין כמ"ש שישראל דומין אז למלאכים ואין להאריך וק"ל:

בתחלה המליכו על רמ"ג כו' אלו הן ב' עינים כו'. עיין פי' התו' ופי' הר"ן ועוד י"ל כידוע שב' החושים שהם הראות והשמע משמשות למעלות דברים הרוחניים משא"כ בשאר החושי' שאינן משמשין רק לדברים הגופניים וע"פ מ"ש לעיל בפסוק והיה תמים שהמילה משלמת האדם במעלות השכליות והמדות ולזה אמר כי במצות המילה השליטו גם על ב' החושים היותם רוחניי' דהיינו הראות והשמע מב' עינים ומב' אזנים להשתמש בהן כראוי למעלות האדם בשכליות ובמדות להיות שלם ותמים על ידיהם ברמ"ח אברים וניחא שהביא רש"י בפי' החומש דרשה זו על פסוק והיה תמים גו' ע"ש ודו"ק:

עיר קטנה גו' זה הגוף ואנשים כו'. דלפי פשוטו ה"ל להזכיר שבא עליה מלך גדול באנשים רבים וחיילותיו דאין מלך בלא עם כמו שהזכיר בעיר דאנשים בה מעט גם וסבב אותה ובנה גו' משמע שהוא עצמו סבב אותה ובנה עליה גו' בלי עם אין זה דרך המלך ולפי הנמשל מלך גדול זהו יצה"ר שהוא עצמו סובב העיר שהוא הגוף והוא עצמו בנה עליה גו' והאנשים פירש"י בס' קהלת לפי הנמשל שהם אבריו של אדם וכ"ה ברבתי אבל התרגום מפרש ליה לפי הנמשל היכמא דקלילן זכוותיה בגו לבא דאינשי כו' וע"ש בתרגום כל הענין מפורש לפי הנמשל גם שם ברבתי קצת בע"א ע"ש:

בחכמתו זו תשובה ומ"ט כו'. ע"פ מ"ש פ' היה קורא תכלית חכמה תשובה ומע"ט כו' שנאמר ראשית חכמה יראת ה' גו' ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם כו':

מעשרה שליטין ב' עינים כו'. עיין פירש"י בספר קהלת ונראה לפי שעשרה אברים אלו כוללים הד' חושים ב' עינים חוש הראות וב' אזנים חוש השמע ב' ידים וב' רגלים וראש הגויה חוש המישוש הפה חוש הטעם וכל מעשה אדם המורגשים נעשים ונגמרים על ידם כי חוש הה' הריח באף אין בו צורך כ"כ למעשה וצרכי אדם ומצינו כמה בני אדם תותרין וע"כ י' אברים אלו נקראו בגוף שליטין וק"ל:

בקש הקב"ה להוציא כהונה משם כו'. בתו' תימה דאברהם נמי מזרעו שלשם היה כו' ע"ש ובר"? תירוצים לזה ועוד נ"ל דה"פ להוציא כהונה משם היינו מבניו שילדו לו עוד ולא נתכהנו בניו שנולדו מקודם דכה"ג אמרו גבי פנחס דלא נתכהן עד מעשה זמרי לפי שנולד מקודם שנתכהן אלעזר אבל כיון שהקדים כו' נתנה לאברהם שנולד מקודם:

ושא"ל אברהם וכי מקדימין כו'. אין זה מפורש שא"ל אברהם כן ושהוכיחו על כך אבל ממה שנטלה ממנו ונתנה לאברהם ולא נתנה לאחר למדו לומר משום דהוכיחו על כך ואפשר דקרא אתה כהן על דברתי מלכי צדק הכי מפורש על שדברת בשבילי למלכי צדק:

וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו. לפי הענין הל"ל לברכת רבו שהוא לשון הנופל גבי עבדו אבל נקט הכי לפי שאברהם קנין אחד נלמד מהאי קרא ברוך אברם לאל עליון קונה גו'. והוא מבואר שברכה לקונה הוא המשפיע לקנויו שהוא מקבל ברכת השפע וראוי ודאי שיהיה ברכת המשפיע קודם לברכת מקבל השפע:

שנאמר נאום ה' לאדוני שב לימיני כו'. עיין ברא"ש ובר"ן ואולי נעלם מהם אגדה דפ' חלק דאליעזר אמר כן לשם אייתי הקב"ה לאדוני אברהם ואותבי' לימיני' כו' שנאמר נאם ה' לאדוני שב וגו' ופירש"י שם אליעזר אמר זה נאם ה' לאדוני אברהם שב גו' והיא תשובה יפה ונצחית להמתעקשים במזמור הזה דאליעזר שפיר קרא לאברהם אדוני ודו"ק:

גמרא השטן בחושבניה שס"ד. יומא (כ) וע"ש:

שם ובנה עליה מצודים גדולים אלו עונות ומצא בה איש מסכן חכם. כצ"ל. והטעותים נמשכו מפסוקי (ז' כו: ד' יג):

שם החכמה תעוז לחכם זו תשובה כו'. כצ"ל:

ר"ן ד"ה ראש הגויה. שנימול. ול"נ לפרש דר"ל תאות המשגל דאינה ברשותו ש"א דלפעמים כשרואה אשה יפ"ת נכנס בלבו הרהור עבירה:

במשנה אבל משאיל לו חלוק וטבעת כו'. לקמן בגמרא הגי' טלית קודם לטבעת וכ"ה בהר"ן כאן ובפסקי הרא"ש ובמשנה שבירושלמי והיא יותר נכונה:

בִּתְחִלָּה הִמְלִיכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם עַל מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁלֹשָׁה אֵיבָרִים. פירש הר"ן ז"ל בתחילה המליכו על מאתים וארבעים ושלשה איברים שהם ברשותו ליזהר מעבירה אבל עיניו ואזניו אינם ברשותו שבעל כרחו יראה בעיניו ובאזניו ישמע, ולבסוף כשנימול המליכו על אלו שלא יסתכל ולא ישמע כי אם דבר מצוה עד כאן.
ולפי פשוטן של דברים קשה איך צדיק גמור ונביא להשם יתברך כאברהם אבינו לא היו אותם איברים ברשותו בכל משך תשעים שנה קודם שנימול?
ונראה לי הכונה דודאי גם קודם לא היה רואה ושומע אלא רק בדבר מצוה אך הוא כבר ביטל את היצר הרע של מאתים וארבעים ושלשה איברים עד שעשאו כמו יצר הטוב וכמו שאמרו רז"ל על פסוק וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ (נחמיה ט, ח) 'לבו' לא נאמר אלא 'לבבו' דהיינו שני יצירים. ולכן באותם חלקי היצר של מאתים וארבעים ושלשה לא היה צריך לעשות מלחמה ורק בחלקי היצר הרע של חמש איברים היה צריך לעשות מלחמה והיה נוצח בודאי אך לא שלט בחלקי היצר של אלו לעשותם כמו חלקי יצר הטוב כאשר שלט בחלקי היצר של מאתים וארבעים ושלשה איברים ואחר שנימול שלט גם ביצר הרע של אלי האיברים לעשותו יצר הטוב שלא יצטרך עוד להלחם בו! וכל זה אני אומר לפירוש הר"ן ז"ל.
ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר המליכו בתחלה על מאתים וארבעים ושלשה אברים וכו' היינו דידוע כל אבר שבאדם הוא מרכבה לאור אחד שכנגדו וזהו ענין אומרם המליכו על מאתים וארבעים ושלשה איברים שנעשו כל אבר ואבר מרכבה שלימה לאור עליון המכוונים כנגדו ורמוזים אליו ורק חמשה אברים אלו לא נעשו מרכבה בשלימות לאורות הרמוזים כנגדן אלא עד שנימול.
וכבר ידוע בסוד המרכבה שבאדם שהעינים ימין ושמאל הם מרכבה לחמשה הויו־ת חסדים וחמשה הויו־ת גבורות שהם ק"ל וק"ל [עין = 130] והאזניים מרכבה לשם הוי־ה במלוי זה יו־ד ה־י וא־ו ה־ה [58] שעולה מספר אזן [58] וראש הגויה מרכבה לשם הוי־ה בשור"ק.
ובזה מובן הטעם שיש שייכות לעינים במילה כי עין ימין היא מרכבה לחמשה הויו־ת של חסדים שהם מספר עין [26×5=130] וכן עין שמאל הם מרכבה לחמשה הויו־ת של גבורות שהם גימטריא עין.
וידוע דתיקון וגילוי חמשה הויו־ת שהם חמשה חסדים וכן חמשה הויו־ת שהם חמשה גבורות הוא נעשה על ידי מצות המילה שהוסרה ונפרדה הערלה ונגלית העטרה ואז אתגליין עשר הויות הנזכר בפומא דאמה כנודע, לכן שלימות העינים תלויה במצות המילה וכיון דשייכי העינים שייכי נמי האזנים כי הם כחדא נפקין וכחדא שריין ולכן תמצאם בגוף האדם כשורה אחת ולכן נתאחרה אצל אברהם אבינו עליו השלום שלימות האזנים עד שהגיעה שלימות העינים.

(קהלת ט, יד) 'עִיר קְטַנָּה' זֶה הַגּוּף. נראה לי בס"ד קראו 'עִיר' אותיות 'יַעַר' בהיפוך אתוון שהוא בתחלתו כמו היער שאין אילנות שבו עושים פירות כן אבריו אין עושים פירות לא בענייני הגשמיות ולא בענייני הרוחניות.
'וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט' אֵלּוּ הָאֵיבָרִים. קראם מעט, לאו במספרם משתעי קרא אלא באיכות שלהם כי בתחלה אחר לידת הגוף כל אבריו הם חלושי הכח והיכולת וקצירי ההבנה והידיעה בכל העניינים. וּבָא לָהֶם מֶלֶךְ גָּדוֹל שהוא פקח על כן נמצא דומה עניינם כאדם פקח שנושא ונותן עם אדם פתי דודאי אין מעשיו כלום לפום דינא דיש לפתי דין אנוס!

(קהלת ט, יד) 'וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ', זֶה יֵצֶר־הָרָע. נראה לי בס"ד קרי ליה מֶלֶךְ גָּדוֹל כי כחות היצר הרע נמשלו לגלי הים והאדם הוא כספינה ההולכת בים שבאים גלי הים עליה ומטבעים אותה והיצר הרע יש לו שני מיני כחות שהם שני גלים האחת לצורך ביטול מצוות עשה שבו מבטל את האדם ממצות עשה ואחת להעבירו על מצות לא תעשה ולכן קרי ליה גָּדוֹל שהוא אותיות 'ד־ו גל' והיינו דו רוצה לומר שנים כמו טָב לְמֵיתַב טַן דּוּ. או ענין שני גלים אלו הם גל אחד מטביעו בעונות שבין אדם למקום וגל אחד מטביעו בעונות שבין אדם לחבירו.
ואמר וסבב את העיר היינו קודם אותיות עִיר יש אותיות 'קסט' ועם הכולל ג' אותיות הם קע"ב [172] ואחר אותיות עִיר יש 'פכש' ועם הכולל ג' אותיות הם מספר ת"ג [403] וסך הכל מכאן ומכאן קע"ב ות"ג הם עולים מספר יצר הרע [575].
ולזה אמר 'וְסָבַב אֹתָהּ' זֶה יֵצֶר־הָרָע 'וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים', גדולים אלו מצודת העושר ומצודת העוני כי יש נלכד להרע ולחטוא על ידי שיתעשר ויש נלכד על ידי עוני שיעני. 'וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם' זֶה יֵצֶר־הַטּוֹב קראו מסכן אותיות סמ־ך נו־ן שהסמ־ך נרמז במסכן מלא אך נו־ן נרמז בלא מילוי כי היצר הטוב סומך לאדם מנפילתו סמיכה מלאה והנון רומז לנפילה דכתיב סוֹמֵךְ הֳ' לְכָל הַנֹּפְלִים (תהלים קמה, יד). וקראו חכם [68] מספר חיים [68] כי ממנו תוצאות חיים לאדם. 'וּמִלַּט אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ' זוֹ תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים.

(קהלת ט, טו) 'וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא', דְּבִשְׁעַת יֵצֶר־הָרָע לֵית דְּמִדְכַּר לֵיהּ לְיֵצֶר־הַטּוֹב. נראה לי בס"ד יש עתים ביום ובלילה שהם מיוחדים לעסק הגשמי וחמריי שמתייחס ליצר הרע שהם עת אכילה ושתיה ושינה ומשא ומתן ומלאכה ובעתים אלו אינו זוכר ליצר הטוב כדי שיעשה כל מעשים גשמיים אלו לשם שמים ככתוב בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ (משלי ג, ו) אבל בעתים המיוחדים לעסק הנפשיי שמתייחס ליצר הטוב דהיינו עת תפלה ועת תלמוד תורה ומצות הנה הוא זוכר היצר הרע ועצותיו בהם לעשותם לשם פניה זרה וגשמית כאשר מיעצו היצר הרע תמיד לכך והרי זה עול למאוד.

(קהלת ז, יט) "מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר", אֵלּוּ שְׁתֵּי יָדַיִם וּשְׁתֵּי רַגְלַיִם וּשְׁתֵּי עֵינַיִם וּשְׁתֵּי אָזְנַיִם וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה וּפֶה. נמצא אלו העשרה הם העיקרים והחשובים ששולטים בגוף לכך קראם אנשים כי כל אנשים רוצה לומר חשובין ועליהם אמר וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט (קהלת ט, יד) אנשים רוצה לומר חשובין וקראם מעט כי הם עשרה כמנין יו"ד שהוא אות המעט כמו שאמרו רז"ל (איכה רבתי ד , טו) על פסוק וְנַעַר יִכְתְּבֵם (ישעיה י, יט) שהיו עשרה מה דרכו של תינוק לכתוב אות יו"ד שהוא מעט.
והנה כל אברים אלו הם עומדין כשורה זה לעומת זה כי שני ידים הם חסד וגבורה שבתפארת ושני רגלים הם נצח והוד שבתפארת ושתי עינים הם נצח והוד שבחכמה ושני אזנים הם חסד וגבורה שבחכמה ובפה יש שפתים שהם נצח והוד שבבינה ושתי לחיים הם חסד וגבורה שבבינה והלשון הוא יסוד שבבינה וראש הגויה יסוד שבתפארת.
ברם איכא למידק אמאי נקיט להו שלא כסדר שהתחיל מאמצע הגוף וירד למטה עד רגלים וחזר ועלה עד למעלה ונקיט עינים ואזנים וירד למטה ונקיט ראש הגויה וחזר ועלה למעלה ונקיט פה?
ונראה לי בס"ד דנקטינהו כפי ערך הפעולות שלהם והוא כי פעולת הידים ורגלים ממשית וגם נראית לעיני הכל ואחר כך נקיט עינים ואזנים דאין פעולתם ממשית ואין נראית ונרגשת לעיני בני אדם כי יש עיניו פקוחות ואינו רואה ואזניו פתוחות ואינו שומע ובמה יכירו בני אדם לזאת ואחר כך נקיט ראש הגויה שהוא עומד במקום מוצנע ונסתר ופעולתו עושה בהצנע אך פרי היוצא ממנו הוא ממשי שמזריע ועושה פרי ממשי מן הזרע ואחריו נקיט פה שהוא עומד במקום גלוי ואינו מכוסה אך פרי היוצא ממנו שהוא הדיבור אינו ממשי דאין ממשות בדיבור.

וְכִי מַקְדִּימִין בִּרְכַּת עֶבֶד לְבִרְכַּת רַבּוֹ? לְפִיכָךְ הוֹצִיא הַכְּהֻנָּה מֵאַבְרָהָם. כתב הר"ן ז"ל אף על גב דאברהם הוא מזרעו של שם לא זכה בכהונה מחמת שם אלא מחמת עצמו. וקשא על ישוב זה כיון דאברהם אבינו עליו השלום לא היה הוא עצמו כהן אלא זרעו אחר כמה דורות בעת שניתנה הכהונה וכיון דהכל הם מזרעו של שם מאי חזית למתלי הזכיה באברהם ולא תתלה אותה בשם שהוא אב הראשון והיה כֹהֵן לְאֵ־ל עֶלְיוֹן (בראשית יד, יח)? והתוספות ז"ל נמי הקשו קושיא זו ותירצו בדוחק עיין שם.
ונראה לי בס"ד דידוע אברהם אבינו עליו השלום היה עקר שאינו מוליד ואם כן נפסק החבל של אבותיו המקשר התולדות זה בזה ומה שהוליד אחר כך נתן לו הקדוש ברוך הוא כח חדש של הזרעה שעשאו בריה חדשה מצד הזרעה ולכן כל זרעו עד סוף כל הדורות לא יתייחסו אלא רק אליו שחבל אביו נפסק ואין לו חלק ונחלה בזרעו של אברהם ולא שום שייכות כלל.
ובזה פירשתי בס"ד מה שאמר על אברהם אבינו 'כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ' (ישעיה נא, ב) פירוש מתחיל בו מספר אחד מצד התולדה כי חבל אביו נפסק כיון שילדו עקר אך אני ואברכהו אחר כך בכח ההזרעה וארבהו להוליד בנים.
ובזה יתורץ הקושיא לנכון שאם לא הקדים שם הברכה לאברהם אבינו לא היה אברהם אבינו נולד עקר ואז ממילא זרעו עד דור שניתנה להם כהונה וגם שאחריהם כולם יתייחסו לשם מכח קשר התולדה שאז הכהנים נקראים זרעו של שם שזכו לכהונה מכח ראש בית אב הוא שם שהיה כֹהֵן לְאֵ־ל עֶלְיוֹן. אמנם כיון שהקדים הברכה ניטלה כבוד הכהונה וניתנה לאברהם כי אברהם אבינו נולד עקר ובזה נפסק החבל שהיה משוך בתולדה מן שם ונעשה אברהם אבינו הוא ראשון בתולדה אחר שנתן לו הקדוש ברוך הוא כח הזרעה להוליד ונמצא הכהנים יתייחסו לאברהם אבינו עליו השלום.
אך מקשים איך סלקא דעתיה דשם להקדים ברכת עבד לקונו? ונראה לי בס"ד בתחלה לא עלה על דעתו לברך את השם יתברך עם ברכה של אברהם אבינו אלא נתעורר לברך את אברהם אבינו בלבד ואחר שבירך את אברהם אבינו אז בא לדעתו שצריך לברך את השם ובירך ושגה בזה דלא היה לו לסמוך ברכה של הקדוש ברוך הוא עם ברכה של אברהם אבינו אלא היה ראוי שישתוק עתה ויברך את הקדוש ברוך הוא אחר שעה אחרת דאז לא תהיה ניכרת הקדימה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש שם חשב לברך אברהם אבינו עליו השלום תחלה להמשיך על ידי ברכתו שפע לארץ ואחר כך בירך את הקדוש ברוך הוא להמשיך שפע על ידי ברכתו לשמים כסדר דנקיט להו בבריאה אחר כך כאומרו 'בְּיוֹם עֲשׂוֹת הֳ' אֱלֹקִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם' (בראשית ב, ד) דארץ נבראת תחלה ונענש מדה כנגד מדה הוא הקדים ברכה של הנשפע קודם ברכה של המשפיע.
לפיכך הכהונה שהיא משפעת לעולם כי הכהנים הם המברכים לישראל תלקח ממנו ותנתן לאברהם. ועוד נענש מדה כנגד מדה הוא לא הקדים ברכה של הקדוש ברוך הוא שדינה להיות היא ראשונה לכך הכהונה שנותנת לבעלה חלוקה ראשונה דכתיב (ויקרא כא, ח) 'וְקִדַּשְׁתּוֹ' לכל דבר שבקדושה לברך ראשון ולפתוח ראשון וליטול מנה יפה ראשון תלקח ממנו ותנתן לאברהם שנתן כבוד לברכתו שעשאה ראשונה אף על פי שצריכה להיות אחרונה, עד כאן דבריו נר"ו.

ואמר רמי בר אבא השטן בחושבניה תלת מאה ושיתין וארבעה. פירש"י ז"ל לבר מיום הכפורים דלית ליה רשות לאסטוני וכתב הרב הגדול מהר"י דוד ז"ל משם החכם השלם מהר"י אשכנזי ז"ל דהדין הוא אם העד הוחזק כפרן פסול וישלם מביתו והכא כל הימים הוא מדבר רע על ישראל וביה"כ אומר שאין אומה קדושה כישראל שהם כמו מלאכי השרת ואם כן הוחזק כפרן וישלם מביתו וזה טעם ונשא השעיר עליו את כל עונותם עכ"ד. ואני בעניי אומר דמלבד דהוחזק כפרן לוקח שחד. ונמצא דבעבור יום כפור לשוא צרף כל שס"ד יום דלמפרע חלף הלך הכל דהוחזק כפרן ולוקח שחד. וזה רמז יגער ה' בך השטן:

ואמר רמי בר אבא מאי דכתיב עיר קטנה וכו' עיר קטנה זה הגוף וכו'. יש לדקדק כמה דקדוקים. וזאת לפנים אני בעניי פירשתי ותורף הדברים דהנה לכאורה היצה"ר יש לו חזקה באדם נעל גדר ופרץ דהיינו נעל סתם האור אחז שמורות עיניו וכתבו ז"ל דכן נקרא ס"מ שהוא מקור היצה"ר כי מסמא עיני האדם והוא סמו"י מן העין ועיניו פקוחות. גדר עשה מחיצה בינו לשמים. ופרץ הרבה להשחית ופרץ י"ג פרצות גימטריא אחד שנגע ח"ו בכבוד ה'. גם נשתמש בשדה ואכל פירות כמה שנים והוא נשתמש. עין רואה נסתכל בנשים ובהבלי העולם. אזן שומעת דברי נרגן ולה"ר נבלות הפה וליצנות. ידיו אסורות וסגורות מלתת צדקה. רגלים לרוץ לרעה ולרקד עם הנשים. פה דובר נבלה ולה"ר, הרי שהיצה"ר שמש כל צרכו באברים דרך תשמישן כמה שנים והחזיק חזקה גמורה:
ואולם בעבור זאת הבל יפצה פגום יוצא דקי"ל בח"מ סימן קמ"ט אין מחזיקין בנכסי קטן וכתב מור"ם דאפילו הגדיל ועברו ג' שנים אינה חזקה הואיל וירד לשדה כשהיה קטן. גם כתב הרב החסיד מהר"ל ז"ל בספר דעת חכמה פ"ד כי על ידי העונות נכנס טומאה בפנימיותו. וגם בחיצוניותו מלאכי חבלה סט"א יסובבוהו והכי אתמר בזהר הקדוש פרשת תזריע דף נ"א ע"א כי הן בעון בורחת ממנו הקדושה וסט"א שם מזומנת לשרות בו ע"ש. גם כתוב בפסקי תוספות הכא בדף זה דכשבא היצה"ר מוצא היצר הטוב באדם שהיה במעי אמו ומגרש אותו ואח"כ חוזר היצה"ט בהיותו בן י"ג שנה. ויש מי שכתב דדייקי מדכתיב ומצא בה איש מסכן וחכם. ובמקום אחר כתבנו דהני מילי דפסקי תוספות נעלמו מכמה רבנים אחרונים לא ע"ט האסף:
ולפי זה אגלאי בהתיה דהיצה"ר דאין זה מחזיק רק גזלן ואלם ובליעל דהיצה"ט קדם והיה במעי אמו והוא באלמותו גרשו והוציא האדם להרבות רעה וברחה הקדושה שבקרבו ובאה הסט"א וישבה וכל זה גזל ומעשים רעים:
והיינו דקאמר במאמרינו עיר קטנה זה הגוף להודיע כי היצה"ר החזיק בנכסי קטן שאינה חזקה וז"ש ואנשים בה מעט אלו אברים שהיו מעוטי הכח והשכל. ובא אליה בפנימיותה מלך גדול זה יצה"ר והוא גדול שעיקרו הגאוה ולבזות לחכמים ויראי שמים. וסבב אותה דמקיף מבחוץ מלאכי חבלה ולא עשה כלום דאין מחזיקין בנכסי קטן. ועוד אעיקרא דדינא פרכא והוא גזל דהרי ימצא בה איש מסכן יצה"ט ומגרשו. וחכם חוזר ושורה באדם ונעשה שר צבא אמיתי וישר ומוציא לאור ומחזיר האברים אליו ומלט את העיר בחכמתו בתורה ויראה ומצות ודוק:

ואנשים בה מעט אלו האברים ובא אליה מלך גדול וכו' פירוש דבצאתו לאויר העולם דהאברים הם אכי"ם ורכי"ם מיעוטים וז"ש מעט כי מעטו בכמות ואיכות אז ובא אליה בהיות העיר בצביונה שכבר יצא לאור ונולד וכמ"ש פ' חלק דיצה"ר שולט משעת יצירה כדכתיב לפתח חטאת רובץ:

ומצא בה איש מסכן וחכם זה יצה"ט. כתוב בפסקי תוספות דמכילתין סוף פרקין דיצה"ט נתון באדם במעי אמו ובצאתו מגרשו היצה"ר וחוזר בהיותו בן י"ג שנה. ויש מי שכתב דדייקי מדכתיב ומצא בה עכ"ד. ודבר זה נעלם מכמה גדולים כמו שכתבנו בעניותנו בשאר דוכתי בס"ד:

ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא דבשעת יצה"ר לית דמדכר יצה"ט וכו' יש להעיר דהא הול"ל קודם ומלט העיר בחכמתו שהוא בתשוב' ומעשים טובים. ותו מה בא ללמדנו דעובר עבירה אינו מעלה בזכור"ו יצה"ט הא פשיטא. ואפשר במה שנחלקו האחרונים אי שכחה הוי פשיעה או אונס ואני השפל זכרתי מחלקת זה בספרי הקטן ראש דוד פ' האזינו והגיעני כפו"ל בדברים אחדים דרוש א' ומשם באר"ה. והנה המצוות אצלנו הם כמו פקדון כמ"ש רבני אשכנז והבאתיו שם. והשתא היצה"ר סבר דשכחה הוי פשיעה ואף שהחוטא שוכח בשעת עבירה מהמצוות ומיראתו יתברך הו"ל פושע כדעת הפוסקים דסברי דשכחה הוי פשיעה וכמ"ש כל לא ידענא פשיעותא ומטעם זה עלה בקבץ עונות גדולות לרוב. אך לפי מ"ך דשכחה הוי אונס כיון דשב החוטא וידע שחטא ויחר"ט חרט"ה גדולה ומקבל לעשות מ"ט מתכפר לו כיון דשכח אנוס הוא ורחמנא פטריה. וז"ש ומלט את העיר בחכמתו בתשובה ומ"ט וכ"ת הך תשובה בחרטה היכי סגיא למצודים גדולים אשר בנה היצה"ר שהם עבירות גדולות אשר העבירו לז"א ואדם לא זכר דבשעת יצה"ר לית דמדכר יצה"ט כלומר דמלט העיר בחכמתו וזוהי החכמה בטענת דאדם לא זכר היצה"ט בשעת עבירה והו"ל שוכח ודינו כאנוס וחכמה רבה היא להוכיח ולהכריע דהדין כך הפך היצה"ר דסובר דשכחה הוי פשיעה והחכמה תעז לחכם בתשובה ומ"ט והנהו עונות חלפו הלכו דשכחה אונס:

(לב רע"ב) ולבסוף המליכו על רמ"ח איברים ואלו הן ב' עינים ב' אזנים וראש הגויה.—הנה באהלות סופ"א נמנו רמ"ח איברים באדם, ואלו החמשה לא נמנו ביניהם, כי שם לא נמנו אלא איברים, שיש בהם בשר גידים ועצמות, שאז הם מטמאים באהל כבתוספתא שם פ"א. אבל לשון "רמ"ח איברים" דהכא אינו אלא אשגרת לישנא, ולסימנא בעלמא נקטיה, כי מצינו גם לענין אבר מן החי, שאף אבר שאין בו עצם חייב עליו משום אבר מן החי^*עי' חולין קג א ורמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"ה ה"ב.. ועי' מ"ש בתמורה כח ב.

שס''ד ימים אית ליה וכו'. וימי השנה שס''ה ימים: המליכו. השליטו: אלו הן שתי עיניים. דלאחר שמל היה שלם בכל אבריו: ראש הגוייה. הוא אבר: מעשרה שליטים. שהן מועילין לגוף יותר מעשרה שליטים ואלו הן כו': הוציאה. לכהונה: על דיבורו של מלכי צדק. ניטלה ממנו הכהונה:

הדרן עלך ארבעה נדרים

אין בין המודר הנאה מחבירו. שחבירו הדירו שלא יהנה ממנו בשום ענין: למודר ממנו מאכל. שלא הדירו אלא הנאת מאכל: אלא דריסת הרגל. לעבור בחצרו ולקצר דרכו: וכלים. ולהשתמש בכלים של מדיר שאין עושין בהם מאכל דמודר הנאה אסור בדריסת הרגל דהיינו הנאה שמקצר דרכו ולהשתמש בכליו אבל מודר ממנו מאכל מותר בשתיהן לפי שזה לא הדיר ממנו אלא מאכל: גמ' מאן תנא. דמודר הנאה אסור בדריסת הרגל ובכלים וכו' אע''ג דלא מיחזי הנאה: רבי אליעזר היא דאמר אפילו ויתור כו'. ויתור זהו כגון שלקח מדה של תפוחים בפרוטה ולאחר שמדד לו המדה מוסיף לו שתים או שלשה וזהו דרך של חנוונין להוסיף על המדות משלהן הואיל ובלא תנאי נותן לו לא מיחזי כמקח אלא כמתנה ואליבא דרבי אליעזר אסור המודר באותו הויתור של מדידת פירות הכא נמי אף על גב דדריסת הרגל לא הויא הנאה גמורה אסור:

שתי עינים וב' אזנים וראש הגוייה. ראש האבר שנימול ושמע וראה ושלט בעיניו ואזניו שהמצות מפקחות את העינים והאזנים כדכתיב (דברים כט) ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה אבל הכא לא קחשיב לב דהא כתיב (נחמיה ט) ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכרות עמו הברית ונדר על המילה אלמא קודם המילה היה כבר לבו שלם לשמים: להוציא כהונה משם. תימה דאברהם נמי היה מזרעו של שם וי''ל דמכל בניו של שם קאמר ולבסוף ניטל משאר בניו וניתנה לאברהם לבדו א''נ י''ל לפי שלא היה בכור בכל בניו ולא היה לו לירש הכהונה מן הדין אלא דוקא הבכור:

הדרן עלך ארבעה נדרים

אין בין המודר הנאה וכו' אלא דריסת הרגל. במקום דלא קפדי אינשי כגון בקעה בימות החמה: ולא ישאילנו נפה וכברה. אבל לא נקט מחבת ופיטפוט שלא ישאילנו דהא פשיטא שלא ישאיל דהנאה המביאה לידי מאכל הוא אלא אפי' נפה וכברה שאינו יכול לאכול אחר תיקון זה בכלי זה אלא צריך תיקון אחר אפייה ובישול אפ''ה אסור לשאול לו נפה: מקום שמשכירים אסור. דחשיב הנאת מאכל ממה שנהנה השוכר וראוי לקנות מן המעות מאכל: מני ר''א היא. ומיירי בבקעה בימות החמה דלא קפדי כדפרישית וא''ת ולוקמה הכא בחצר דקפדי וכ''ע וי''ל דא''כ הוה ליה מקום שמשכירין והיה אסור במודר מאכל: אפי' ויתור. שמוותר לו כדרך המוכרין ומתני' דלעיל דמוכר בפחות ולוקח ביותר מסתברא דאתי כר''א:

ר"ן
השטן בחושבנא תלת מאה ושיתין וארבע הוו. וימות החמה שס''ה א''כ איכא חד יומא דלית ליה רשותא למשטן דהיינו יוה''כ: שתי עינים ושתי אזנים. שבתחלה המליכו הקב''ה על אבריו שהם ברשותו ליזהר מעבירה אבל עיניו ואזניו של אדם אינם ברשותו שהרי על כרחו יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבסוף כשנמול המליכו הקב''ה אפי' על אלו שלא יסתכל ולא ישמע כי אם דבר מצוה: ראש הגוייה. שנמול: מעשרה שליטים. שולטים באדם שרוב מעשי האדם נעשין על ידיהם: ומלכי צדק. הוא שם בן נח: לפיכך הוציאה מאברהם. ואע''פ שאברהם מזרעו של שם לא זכה בכהונה מחמת שם אלא מחמת עצמו והיינו דאמרינן הוא כהן ואין זרעו כהן כלומר שלא זכה זרעו בכהונה מחמתו מש''ה נטלה מכל שאר זרעו של שם ונתנה לאברהם: נאם ה' לאדני. דוד הוא דקאמר דנאם ה' היה לאדני דהיינו אברהם שב לימיני שהבטיחו במלחמת ארבעה מלכים שישב לימין השם כלומר שיהא בעזרו לשית אויביו הדום רגליו וכתיב בההוא מזמור אתה כהן לעולם:

הדרן עלך ארבעה נדרים

אין בין המודר הנאה וכו' אלא דריסת הרגל. שהמודר הנאה אסור לעבור דרך חצרו ומודר ממנו מאכל שרי: וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש. דשרו במודר מאכל כל שאין משכירין כיוצא בהם כדמפרש ואזיל ובמודר הנאה אסור: לא ישאילנו נפה וכברה רחים ותנור. איצטריך למיתני הני כי היכי דלא תיסק אדעתין דכי אמר דכלים שעושין בהם אוכל נפש אסירי נמי במודר מאכל ה''מ קדרה שמבשלין בה א''נ שפוד שצולין בו בשר אבל הני גורם דגורם נינהו ולישרו במודר מאכל קמ''ל: אבל משאילו חלוק וטלית נזמים וטבעות. בגמ' שקלי וטרי אי אשמועינן רבותא בהני או לא אלא דתנינהו אגב רישא: גמ' מאן תנא. דמודר הנאה אסור בדריסת הרגל: אפי' ויתור. מה שדרכן של מוכרים לוותר ללוקחין שמוסיפין להם כשלוקחין פירות אחד או שנים אפילו אותו ויתור אסור במודר הנאה ואע''ג דהוי זבינא דרמי על אפיה הלכך דריסת הרגל אסור אע''ג דלא קפדי בה