נדרים לג ע"ב

דברי חנן היא רבא אמר אפי' תימא דברי הכל גבי מודר הנאה דיהיב על מנת שלא לפרוע מאי חנן דתנן מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו חנן אמר איבד את מעותיו נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול א''ר דוסא בן הרכינס כדבריהם אמר ר' יוחנן בן זכאי יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי רבא לא אמר כרב הושעיא דקא מוקים לה למתניתין כד''ה רב הושעיא לא אמר כרבא גזירה שלא ליפרע משום ליפרע: מחזיר לו את אבידתו: פליגי בה ר' אמי ור' אסי חד אמר לא שנו אלא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה דכי מהדר ליה מידעם דנפשיה קא מהדר ליה אבל נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר לא קא מהדר ליה דקא מהני ליה פרוטה דרב יוסף וחד אמר אפי' נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר מהדר ליה ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לג - ב

אמר רב הושעיא: זו דברי חנן היא ^[16]. שסובר, שאם הלך אדם למדינת היום, ובא אחר וזן את אשתו, אף שפרע עבורו את חובו, שהרי חיוב הוא על הבעל לזון את אשתו, בכל זאת, הרי הוא כמניח מעותיו על קרן הצבי, ואין חבירו חייב לשלם לו כלום ^[17], משום שאינו אלא כמבריח ארי ^[18].

כך גם כאן, אף שפרע המדיר עבור המודר את חובו, אין הלווה חייב לשלם לו עבור זה, ולכן אין זה נחשב שההנהו.

רבא אמר: אפילו תימא משנתינו דברי הכל היא. שאפילו לרבנן שחולקין על חנן, ואומרים שחייב הבעל להחזיר לזה את מה שפרע בשבילו, אין זה דומה לענינינו.

לפי שגבי מודר הנאה, דהיינו במשנתנו, מדובר דיהיב על מנת שלא לפרוע. דהיינו, שכשהלוהו התנה עמו שלא יוכל המלוה לכופו לפרוע, אלא כשירצה הלוה - יפרענו מדעתו.

ולכן, כשפרע המדיר את אותו חוב, אף שיתכן הדבר שלולא שפרע הוא, היה הלווה פורע מחמת בושה, מכל מקום, כיון שהיה יכול שלא לפרוע, אין זה נחשב שנתן המדיר דבר למודר ^[19].

מאי חנן? לגבי איזה ענין אמר חנן את דבריו?

דתנן: מי שהלך למדינת הים, ועמד אחד ופירנס את אשתו במקומו.

חנן אמר: איבד הלה את מעותיו, ואין הבעל חייב לשלם לו.

נחלקו עליו בני כהנים גדולים, ואמרו: ישבע אותו אדם כמה הוציא עבורה, ויטול את הדמים מהבעל.

אמר רבי דוסא בן הרכינס כדבריהם [כדברי בני כהנים גדולים].

אמר רבן יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן! באמת הניח אותו אדם את מעותיו על קרן הצבי, ואין לו מהבעל כלום.

ואמרינן: רבא, שהעמיד את משנתנו בשלוה על מנת שלא לפרוע, לא אמר כרב הושעיא שהעמיד את משנתינו כשיטת חנן, משום דקא מוקים לה למתניתין כדברי הכל, שרצה רבא להעמיד את משנתינו אף כשיטת רבנן.

ואילו רב הושעיא לא אמר כרבא, שהעמיד את דברי משנתינו בשלוה שלא על מנת לפרוע, משום שהוא סובר שאף במקרה כזה אסור למדיר לפרוע את חובו לשיטת רבנן, משום שגוזרים גזירה שלא ליפרע - משום ליפרע. דהיינו, שאם נתיר במקרה שלוה על מנת שלא לפרוע, יבואו להתיר אף כשלוה על מנת לפרוע.

שנינו במשנתינו: מחזיר לו את אבידתו. פליגי בה, בביאור דברי משנתנו, רב אמי ורב אסי.

חד [אחד] מהם אמר: לא שנו שמחזיר את אבידתו, אלא בשנכסי מחזיר האבידה אסורין על בעל אבידה. דאז, כי מהדר ליה המדיר את אבידתו - מידעם דנפשיה קמהדר ליה [דבר של עצמו הוא מחזיר לו, ואינו נותן לו דבר משלו].

אבל כשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר - לא קא מהדר ליה המודר למדיר את אבידתו, משום דקא מהני ליה המדיר על ידי כך "פרוטה דרב יוסף". דהיינו, שבזמן שמחזיר לו את אבידתו, הרי הוא נחשב כעוסק במצוה, ואם בא באותו זמן עני לבקש ממנו פרוטה לצדקה - הרי המחזיר פטור מלתת לו ^[20].

וחד מהם אמר: אפילו כשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר - מהדר ליה, ואין לאסור משום ההנאה שנהנה המודר בכך שנפטר מלתת פרוטה לעני, דפרוטה דרב יוסף - לא שכיח. שאין זה שכיח שיבוא עני דווקא באותו זמן שמשיב את האבידה ^[21], ולכן אין זה נחשב הנאה ^[22].

הערות

^[16] ובירושלמי איתא, דאף לרבנן דמחייבי לבעל לשלם לזה שפרנס את אשתו, התם הוא משום דחוב מזונות דאשה לא מתפרע, שהרי אין לה במה לזון את עצמה. אבל בפורע חובו של חבירו - פטור, משום שיכול הלווה לומר: מפייס הוינא ליה - ומחיל לי.

^[17] כתב הרשב"א, דהיינו דווקא כשפירש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה. אבל אם פרנסה סתם, חוזר וגובה מהבעל, לפי שכל המפרנס סתם, אינו מפרנס בתורת מתנה, אלא בתורת הלואה, ונמצא שהיא חייבת לו, ומי שפרנס אותה גובה ממנה, והיא גובה מבעלה. וכן כתב רש"י במס' כתובות [ק"ז ע"ב]. ועיי' בר"ן שנחלק עליו.

^[18] כתבו התוס', דאף שהבעל חייב במזונות אשתו, מכל מקום יכול הוא לומר שהיתה האשה מסתפקת במעשה ידיה.

^[19] ואף את מה שנאמר במשנתינו ששוקל את שקלו, אפשר להעמיד גם אליבא דרבנן, ובכגון ששלח כבר המודר את שקלו, ונגנב או אבד משנתרמה תרומה, שבכהאי גוונא פטור מלשלם, כדתניא במסכת בבא מציעא: "בני העיר ששקלו את שקליהם ונגנבו או אבדו, אם משנתרמה תרומה - נשבעין לגזברים". ולכן, כששוקל המדיר את שקלו, הרי הוא נותן עבורו דבר שאינו מחוייב בו. ואף על פי שהדרך היא לפרוע גם כשנגנב או אבד, בכל זאת מותר, כיון שאין הגזברים יכולין לכופו.

^[20] והגמרא קוראת לדין זה "פרוטה דרב יוסף", משום שנחלקו רבה ורב יוסף במסכת בבא קמא לגבי שומר אבידה, האם דינו כשומר שכר. ורב יוסף סובר שדינו כשומר שכר, ששכרו הוא זה שנפטר מלתת פרוטה לעני.

^[21] והריטב"א הביא, דמה שנפטר מפרוטה לעני, היינו דווקא בזמן שמטפל בה להשיבה, או לזונה [אם מדובר בבהמה], או לנערה [אם מדובר בגלימא]. ולא שכיח שיבוא עני באותה שעה.

^[22] כך היא סוגיית הגמרא לפי גירסת הר"ן. ובפירוש הגירסה שלפנינו - עיי' במפרש.

דברי חנן היא במחלוקת המבוארת להלן, שהפורע חוב עבור אדם אחר, אין לו זכות תביעה עליו שישיב לו את כספו ואינו אלא כמסיר ממנו נזק.

רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שהלכה זו של מודר הנאה היא כדברי הכל באותה מחלוקת, אולם נאמר הדבר גבי [אצל] מודר הנאה דיהיב [שנתן] לו המלווה למודר את הכסף על מנת שלא לפרוע. כלומר, התנה עימו שלא יוכל לכוף את פריעת החוב, אלא אם ירצה הלווה — ישלם לו. ובמקרה כזה לא סילק ממנו המדיר התחייבות ממונית ממש.

ושואלים: מאי [מה] היא אותה דעה של חנן שהזכרנו? ומשיבים: דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שהלך למדינת הים (חוץ לארץ) ועמד אדם אחד מרצונו ופירנס את אשתו, ולאחר שחזר הבעל תובע ממנו המפרנס את הכסף שנתן לאשתו. חנן אמר: איבד הנותן את מעותיו, ואין כאן מקום לתביעה, כיון שהבעל לא התחייב לתת לו דבר, והנותן עשה זאת מרצונו.

נחלקו עליו בני כהנים גדולים, ואמרו: ישבע הנותן כמה הוציא, ויטול. אמר ר' דוסא בן הרכינס כדבריהם של בני כהנים גדולים. אמר ר' יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן, שבכל מקרה כזה הניח מעותיו על קרן הצבי. כלומר, סיכן את כספו בדבר שאין בו שום בטחון.

ומסבירים את טעם המחלוקת בין רבא ורב הושעיא בפירוש המשנה: רבא לא אמר כרב הושעיא וסבר שפירושו עדיף משום דקא מוקים לה למתניתין [שמעמיד אותה, מסביר את משנתנו] כדברי הכל, ועדיף להסבירה כך מאשר להסבירה כדעת חכם אחד. ומצד שני רב הושעיא לא אמר כרבא משום שיש מקום לגזור גזירה ולאסור לפרוע עבור המודר מלוה שניתן על מנת שלא ליפרע משום מלוה שניתן על מנת שיוכל לכפותו ליפרע. ולכן הוא מסביר את המשנה דווקא כשיטת חנן שפריעת חוב של אחר אינה אלא מניעת נזק לו.

א שנינו במשנה: מחזיר לו את אבידתו. פליגי בה [נחלקו בכך] ר' אמי ור' אסי, חד [אחד] מהם אמר: לא שנו אלא בשנכסי המחזיר אסורין על בעל האבידה, דכי מהדר ליה [שכאשר הוא מחזיר לו] — מידעם דנפשיה קא מהדר ליה [דבר משל עצמו הוא מחזיר לו]. שהרי אין האיש שנאסר בנדר נהנה כלל מחבירו, ורק את רכושו שלו הוא מקבל בחזרה. אבל אם היה להיפך שנכסי בעל האבידה אסורין על המחזיר — לא קא מהדר ליה [אינו מחזיר לו] מפני שאז מתברר דקא מהני ליה [שמהנה אותו] בעל האבידה את המחזיר בעקיפין, שהוא מרוויח על ידי כך פרוטה של רב יוסף. שאמר רב יוסף ששומר אבידה נחשב כשומר שכר כי העוסק במצוה אחת פטור ממצוה אחרת באותה שעה, ונמצא פטור מלתת פרוטה של צדקה לעני. ומכאן שלמשיב האבידה יש רווח מסויים מן האבידה, ואסור לו הדבר משום שהוא מודר הנאה מבעל האבידה.

וחד [ואחד] מהם אמר: אפילו כשהיו נכסי בעל האבידה אסורין על המחזיר — מהדר ליה [מחזיר לו], ומה שאמרת שיש בכך הנאה למחזיר משום פרוטה של רב יוסף — הרי דבר זה לא שכיח [מצוי] שיזדמן לו עני בדיוק בשעה שדואג לאבידה, ולכן אין לומר שהשבת אבידה יש בה רווח כלשהו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

is the statement of Ḥanan in a dispute pertaining to one who pays the debt of another. Ḥanan holds that he cannot demand to be reimbursed for that payment, since he merely prevented potential damage.

Rava said: Even if you say that everyone agrees that this is the halakha, it was stated with regard to one prohibited by vow from deriving benefit from another who borrowed money, and the creditor stipulated that it was on the condition that if he so chooses he does not need to repay the loan. In that case, by repaying the loan, one who vowed and imposed the prohibition did not actually repay his debt.

The Gemara asks: What is the opinion of Ḥanan to which the Gemara referred? The Gemara answers that it is as we learned in a mishna: In the case of a husband who went to a country overseas, and one other man arose and supported his wife on his own initiative and then demanded to be reimbursed for that support when the husband returned, Ḥanan said: The one who took the initiative to support the wife lost his money, since the husband neither asked him to do so nor committed to compensate him.

The sons of High Priests disagreed with him and said: The one who took the initiative to support his wife will take an oath as to how much he spent and take repayment from the husband. Rabbi Dosa ben Harkinas said in accordance with the statement of the sons of High Priests. Rabbi Yoḥanan ben Zakkai said: Ḥanan spoke well, as in any case of this type he placed his money on the antler of a deer, i.e., a risky venture with no guaranteed return.

The Gemara explains the dispute between Rava and Rav Hoshaya with regard to attribution of the mishna: Rava did not say that the mishna is in accordance with the opinion of Ḥanan, as did Rav Hoshaya, and he preferred a different explanation, as he establishes the mishna in accordance with the statements upon which everyone agrees, rather than attributing it to an individual tanna. Rav Hoshaya did not say that the mishna is in accordance with the opinion of all the tanna’im as did Rava, as there is basis to issue a rabbinic decree prohibiting repayment of a loan for one for whom benefit from another is forbidden by vow on the condition that he does not need to repay the loan, due to a standard loan that he is required to repay. Therefore, he prefers to establish the mishna in accordance with the opinion of Ḥanan.

§ We learned in the mishna: He returns his lost item to him. Rabbi Ami and Rabbi Asi disagree about this. One said: They taught this only in a case where the property of the one returning the lost item is forbidden to the owner of the lost item, as when he returns it to him he is returning to him something of his own and is not giving him anything new. Consequently, returning a lost item in no way violates the vow. However, in a case where the property of the owner of the lost item is forbidden to the one returning the lost item, he may not return it to him, as in that case the owner indirectly benefits the one returning the lost item by enabling him to acquire the peruta of Rav Yosef. Rav Yosef said that the legal status of one tending to the return of a lost item is like that of a paid bailee. Since one who is engaged in a mitzva is exempt from performing another mitzva, while he is tending to the lost item he is exempt from giving charity to a pauper. Since the one returning the lost item profits from engaging in the return of the lost item, it is prohibited for him to do so, as he is prohibited by vow from deriving benefit from the owner of the lost item.

And one said: Even in a case where the property of the owner of the lost item is forbidden to the one returning the lost item, he returns it to him. And with regard to the concern due to the peruta of Rav Yosef, it is not a concern because it is uncommon for a pauper to happen upon a person just when he is tending to the lost item. Therefore, it cannot be said that there is profit in the return of a lost item.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

חנן היא. דאמר איבד את מעותיו ואינו יכול לומר את חובך פרעתי שלם לי וה"ה ה"נ לכל חוב שעליו ועמד זה ופרעו וזה לא אמר לו הלויני אינו חייב לו כלום וכיון דאילו פרעיה לשם הלואה לאו הלואה כי פרעיה נמי לשם מחילה לאו מידי קיהיב ליה:

ע"מ שלא לפרוע. עד שירצה לפרוע מעצמו אבל לא יכול ללוחצו הלכך לא מהני ליה מידי. כך פרש"י ז"ל בפ' בתרא דכתובות:

מידעם דפשיה קמהדר ליה. מצוה בעלמא קעביד ולא מהני ליה מידי:

מהי ליה פרוטה דרב יוסף. דאמר בפרק המפקיד (ב"מ כט.) דשומר אבידה כש"ש בההוא הנאה דלא קבעי למיתב ריפתא לעני אם יזדמן לו עני בשעה שהוא עסוק בשמירת האבידה כגון לשטחה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכן נמי הכא בשעה שהוא מוליך האבידה לביתו פטור מן הצדקה:

פרוטה דרב יוסף לא שכיח. שיזדמן לו עני באותה שעה:

ונשוב לענין משנתנו והוא שאמר שמותר להחזיר לו אבדתו מפני שאינו מהנהו כלום שהרי שלו הוא מחזירו ואם מטורח השבה מתוך שמצוה היא הרבה מצויים להחזיר והרי אין כאן שכר עד שנאמר בשבילו שאם הוא מחזירה בחנם יהא מהנה ומכל מקום במקום שנוטלין עליה שכר מתורת מנהג שאם מניחו נמצא מהנה אם אין זה רוצה לקבלו תפול הנאה להקדש ר"ל שיהא המודר נותן אותו שכר להקדש אלא שאם זה רוצה לקבלו יקבלנו וכן הדין בכל מקום בשכר בטול מלאכה שהוא גובהו מן הדין ומכל מקום לפי מה שהתבאר בגמרא אם היתה אף הנאת בעל האבידה אסורה על המחזיר כגון שהיו שניהם מודרים זה מזה אף הוא אסור לקבל את השכר ויפול להקדש שעל כל פנים דבר זה אין לפרשו בשכר ביטול מלאכתו שאין זה הנאה ורשאי ליטלו אלא במקום שרגילין ליתן שכר למוצא מתורת מנהג אע"פ שלא נתבטל ממלאכתו ויש אומרים שאף שכר בטול מלאכתם אינו יכול ליטול שהרי נמצא משכיר עצמו למלאכתו ומודר הנאה מחבירו אסור להשכיר עצמו למלאכתו אלא שמכל מקום יראה שאין שכירות זו אסורה הואיל ומצות התורה מכריחתן בכך ומכל מקום נמצאת למד מכל הדברים שאף בשניהם מודרים מותרים להחזיר אבדה זה לזה שלא במקום שכר או אף במקום שכר בנתינת שכר להקדש:

ומכל מקום יש חולקים בזו בקצת דברים והריני צריך להעירך במה מחלקתם תלויה והוא שבגמרא נחלקו בה ר' אמי ור' אסי ונאמרו במחלקתם שתי לשונות לישנא קמא חד אמר לא שנו ר"ל שמחזיר לו אבדתו אלא בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבדה ועל הדרך שפירשנוה במשנה אבל אם נכסי בעל אבדה אסורים לא מהדר ליה שהרי המחזיר נהנה בפרוטה דרב יוסף ר"ל שגורם לו ליפטר מליתן פרוטה לעני שהעוסק במצוה פטור מן המצוה והוא קוראה פרוטה דרב יוסף שמפני שהוא אומר מטעם זה ששומר אבדה כשומר שכר דמי וכן הלכה לדעתנו כמו שביארנו בקמא בפרק דיר וחד אמר אף בזו מותר פרוטה דרב יוסף לא שכיחא ר"ל שיזדמן לו עני בעוד שהוא הולך להחזירה והקשו בה ממה שאמרו במשנתנו מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש ונתבלבלו נסחאות שבספרים בקושיא זו והנכונה שבהם בשלמא למאן דאמר בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבדה היינו דקתני תפול הנאה להקדש וכגון שהוא אדם חשוב ואינו רוצה לקבלה כמו שביארנו אלא אפילו נכסי בעל אבדה אסורין למחזיר מחזיר אמאי תפול הנאה להקדש כלומר בשנכסי בעל אבדה אסורין למחזיר אבל נכסי המחזיר מותרין לבעל אבדה אמאי תפול הנאה להקדש הרי מותר לבעל האבדה לעכב שכרו שהרי מותר הוא בנכסי המחזיר ובזו אין לפרש באדם חשוב שאין לך חשוב בעולם שלא יקבל אבדתו שלא בשכר וכל שכן במקום שהשכר אסור למחזיר ואם באת לפרשה בשניהם מודרים הרי משנתנו בשהאחד מודר נאמרה שהרי בלשון יחיד הוזכרה ר"ל המודר הנאה וכו' ותירץ לו אחדא קתני כלומר ודאי לענין החזרת אבדה בין שהמחזיר מודר בין שבעל אבדה מודר מחזיר אבל זו שאמר מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש לאו אתרויהו קאי אלא אחדא ר"ל כשנכסי המחזיר אסורין לבעל האבדה ונמצא לתירוץ זה שאף בשניהם מודרים מחזירים זה לזה ואין חוששין לפרוטה דרב יוסף משום דלא שכיחא:

רבא אמר אפילו תימא דברי הכל כלומר אפילו לבני כהנים גדולים וטעם דמודר הנאה דשרי דמיירי בשלוה על מנת שלא לפרוע כלומר שלא ידחקנו המלוה עד שיזדמן ללוה ויפרענו מרצונו דהשתא אף על פי שפרעו מדיר לבעל חוב דמודר לא חשבינן ליה כמהנה דהא בלאו הכי אי לא בעי למפרע לא פרע. ושוקל לו את שקלו דוקא בששלח שקלו ונגנב או נאבד לאחר שנתרמה תרומה. אי נמי לאחר שבאה לידי גזבר לא הספיק להביאו ללישכה עד שנאבד דתו לא מיחייב דתנן תורמין על האבוד ותניא בני העיר ששלחו את שקליהם ונגנבו או שאבדו אם משנתרמה תרומה נשבעין לגזברים. והכי מוקי לה נמי בכתובות בפרק שני דייני כלומר כטעמא דמתניתין דתורמין על האבוד גבי פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים. ומיהו משמע דדוקא לרבנן דחנן מוקמינן לה הכין אבל לחנן לא אצטריכינן לאוקמה בהכין אלא בלאו הכין שרי דהא לעולם הוה ליה מבריח ארי מנכסיו (ויכול להמתין) אמר המגיה צריך לומר: וכולה מתניתין דהכא לחנן משום אברוחי ארי הוא ותורמין את תרומותיו אפילו בתורם משלו על של בעל הבית וכדאתמר נמי לאוקמה בגמרא ואף על גב דאמרינן בכתובות בשלמא שוקל לו את שקלו דתנן תורמין על האבוד מחזיר לאבידתו נמי מצוה קא עביד אלא פורע לו את חובו הא קא מישתרשי ליה אמר רב הושעיא הא מני חנן היא רבא אמר אפילו תימא וכו' דמשמע לכאורה דשוקל לו את שקלו דכולי עלמא משום דתורמין על האבוד היא ופורע לו את חובו הוא דמוקי מר כחנן ומר ככולי עלמא אפילו הכי לא מסתברא אלא כדכתיבנא דטעמא דמבריח ארי מנכסיו בין בפורע את חובו בין בשוקל לו את שקלו סגי אלא דמעיקרא הוא דלא הוה משכח טעמא לפורע את חובו ומשכח טעמא לשוקל את שקלו ולבתר דאוקי לפורע את חובו כחנן תו לא איצטריך לההוא טעמא דשוקל לו את שקלו. אלא מיהו בירושלמי משמע דשוקל לו את שקלו לכולי עלמא משום ההוא טעמא דתורמין על האבוד הוא דגרסינן התם ומייתי הריא"פ ז"ל בהלכות כתובות בפרק שני דייני ר' בא בר ממל הפורע שטר חוב לחברו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים אמר רבי יוסי טעמא דבני כהנים גדולים התם לית עלה בדעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחיל לי הגע עצמך דהוה גביה משכון מפייס הוינא ליה והא קא יהיב לה משכוני עד כאן בירושלמי. והאי טעמא לא סליק אלא לפורע חובו אבל לא לשוקל שקלו. ואף היא אינה ראיה דרבי יוסי הוא דסבירא ליה דחנן ורבנן לא פליגי אלא במפרנס אשת חברו אבל בעלמא לא אלא תרויהו בחדא שיטתא קיימי והוא הדין נמי לרבא דאוקי לה למתניתין דהמודר הנאה ככולי עלמא ופריש טעמיה דפורע בשלוה על מנת שלא לפרוע קסבר דשוקל לו שקלו ככולי עלמא היא משום דתורמין על האבוד. אי נמי דבין רבא דהכא בין רבי יוסי דירושלמי אליבא דרבנן דחנן קאמרי אבל לחנן כולי עלמא אמרי דמשום אברוחי ארי מנכסיו הוא וכטעמא דמסיק בירושלמי דאפילו בבעל חוב דוחק וכדכתיבנא לעיל ומשום דלא נכנס לתוך ידו כלום. ותדע לך דעל כרחך מאן דמוקי לקמן תורם את תרומותיו בתורם משלו על של בעל הכרי לית ליה טעם דירושלמי דהא בתרומה לא שייך למימר מפייס הוינא. ויש מי שפירש כאן דיהיב על מנת שלא לפרוע כלומר דיהיב האי מדיר לבעל חובו של מודר על מנת שלא יחזור ויפרע ממנו. ואיברא דלישנא דגמרא אתיא שפיר טפי להאי פירושא מדקאמר דיהיב על מנת שלא לפרוע ולא קאמר שלוה על מנת שלא לפרוע כדאמרינן התם בפרק שני דייני והתם מוקי לה בחד טעמא והכא בטעמא אחרינא. והיינו נמי דהתם אמרינן רב הושעיא לא אמר כרבא כיסופא מיהא מי לית ליה והכא אמרינן טעמא אחרינא דשייך למאי דקאמר דיהיב לבעל חוב על מנת שלא לפרוע מן הלוה והיינו דקאמר גזירה שלא לפרוע אטו לפרוע. ומיהו אינו מחוור בעיני כלל. חדא דהא לא איצטריך ליה לרבא כלל למימר על כרחי' אי כרבנן דחנן מוקמת לה מתניתין ודאי מסתמא בדיהיב מדיר על מנת שלא לפרוע מן המודר הוא דאי בדיהיב על מנת ליפרע היינו מלוהו דהא לדידהו חוזר הוא ונפרע ממנו דמלוה ממש חשבינן ליה ואם כן אמאי נקט פורע את חובו ליתני מלוהו. ועוד דתנן במתניתין המודר הנאה מחברו לא ילונו אלמא פורע לו חובו דקתני פורע על מנת שלא ליפרע הוא. ועוד דלענין דינא נמי לא איפשר לאוקמה בהכין דאם איתא דלוה על מנת לפרוע היא מתניתין אלא דמדיר יהיב לבעל חוב על מנת שלא ליפרע הא לא מעלה ולא מוריד דהא כיון דמדינא בפורע סתם חייב הלוה להחזיר לו לפורע כאלו הלוהו אם חוזר ונפרע הרי זה אסור משום דמלוהו ותנן לא ילוהו ואם אינו חוזר ונפרע אלא שנתן על מנת שלא ליפרע היינו נותן לו מתנה דהא אי בעי יהיב בתורת פרעון וחוזר וגובה וכל שהוא יכול ליתן ולחזור ולגבות כשנותן על מנת שלא לגבות היינו מתנה וכדתנן מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש. אבל לחנן דסבירא ליה דכל שפורע ואפילו על מנת ליפרע אינו יכול לחזור ולגבות דמבריח ארי מנכסיו הוא אם כן בין בפורע על מנת שיחזור ויגבה ממנו בין שפורע על מנת שלא יפרע ממנו אינו לא כמלוה ולא כנותן מתנה אלא כמזיק נכסיו על מנת שיבריח ארי מנכסי חברו וגרמת הנאה בעלמא הוא דקא גרים ליה והיינו דאמרינן להדיא בגמרא אלמא מבריח ארי מנכסיו הוא ואי בפורע על מנת שלא ליפרע מיניה שרי אפילו למאן דלית ליה מבריח ארי מנכסיו מנא לה דהאי תנא סבר דפורע חובו של חבירו מבריח ארי מנכסיו הוי דילמא משום דיהיב על מנת שלא לפרוע הוא מתניתין לכולי עלמא והא דאמרינן הכא בדיהיב על מנת שלא לפרוע והתם אמרינן בשלוה על מנת שלא לפרוע תרויהו לחד פירושא סלקן ולישני בעלמא נינהו ודאמרינן נמי התם כסופא מיהא אית ליה והכא אמרינן גזרה שלא לפרוע אטו על מנת (שלא) לפרוע תרי טעמי נינהו והכא קא קאמר חדא והתם קאמר חדא וטובא איכא דכותיה. ותורם את תרומתו ומעשר מעשרותיו דקתני בתורם ומעשר משל בעל הכרי על בעל הכרי ובאומר כל הרוצה לתרום יתרום והא דהוה מוקי לה בגמרא בתורם משלו על בעל הכרי ההיא אליבא דחנן היא אבל לרבנן לא איפשר לאוקמה בהכי דהא קא משתרשי ליה וכדכתיבנא לעיל. הרשב"א ז"ל.

עמד אחד ופרנס אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי. מסתברא לי דוקא בפורע וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ונראה לי דכיון שכן המפרנס סתם אשת חברו הרי הוא חוזר ונפרע מן הבעל כיון שהבעל חייב במזונותיה בתנאי בית דין דהוי ליה כיורד לתוך שדה חברו כדאמרן. והוא הדין לזן את עבדו ואת שפחתו העבריים שאין הבעלים יכולים לומר להם עשה עמי ואיני זנך וכל המלוה מזונות סתם לאלו כאלו מלוה לאדון. ותניא לקמן בפרק השותפין האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לווה ובעל חוב באין ונפרעין ממנו וההיא לא משמע לי דבלוה ממש היא דאי בשלותה בפירוש מן המלוה בכי הא אין בעל חוב יכול לחזור על בעל שהוא לא הלוה את הבעל אלא את האשה וממנה הוא גובה והיא חוזרת וגובה ממנו וכמו שפירש רש"י ז"ל בכתובות בפרק שני דייני לותה ואכלה תובעין ממנה והיא תובעת מן הבעל וכיון שכן אם בעלי חוב באין ונפרעים מן הבעל ומדעתו הוה ליה כמודר הנאה מחברו שפורע לו את חובו דגרם הנאה בלחוד הוא ולא שייך למידק מינה כגדולים דמו או לא בכי האי גוונא דהאי מבריח ארי מנכסיו הוא לחנן ולרבנן דחנן הרי זה אסור לגמרי. ועוד דאי בכי האי גוונא קא מיירי למה לן לאהדורי בתר ברייתא דהאומר לאשתו לידוק ממתניתין דבפירקין דתנן המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו הוא נותן לו ובא ונוטל מזה הילכך על כרחך בשלא לוותה היא קמיירי אלא ודאי במפרנס סתם ולוה לאו דוקא לוה בפירוש אלא אוכלת סתם מידו לווה קרינן לה משום דדינא הכי דמלוה היא ולא מתנה. ומיהו ההיא דלוה ובעל חוב באין ונפרעין ממנו דאייתינן לאו ראיה היא כל כך דאיכא לדחויי דלא דמי לפורע לו חובו דשאני התם שהבעל חייב לשלם מלותה והילכך איכא לדמויי לחליפי איסור. ולקמן במקומה נאריך בה יותר בסייעתא דשמיא. הרשב"א ז"ל.

ישבע כמה הוציא. דהנאה גמורה היא כמו והראה לו בשל חברו אבל בלותה ואכלה אפילו חנן מודה שהרי גילתה דעתה שאינה רוצה לטרוח במזונותיה. וא"ת אם היא מודה במה שלוותה או בכמה האכילה שבועה זו למה. ושמא נוכל לומר להפיס דעת הבעל כי ההיא דחנוני על פנקסו דשבועות הניח מעותיו על קרן הצבי כלומר מדעת הפסידם. ונראה לומר שאם לא אמר על בעליך אני סומך שיפרע לי שעליה לפרוע אם תתגרש. מצאתי. הרא"ם ז"ל.
וכן בשיטה וזה לשונה: ישבע כמה הוציא ויטול דהנאה גמורה היא לו כמי שפורע חובו גמור וחוזר ונוטל ממנו מה שמהנהו אותו כדאיתא גבי פועל. ובלוותה ואכלה מודה חנן שפורע דהא גליא דעתה שאינה רוצה לטרוח. והכי מוכח בכתובות דאמרינן התם לוותה ואכלה עמדה ומיאנה אין לה מזונות ודייקנא התם טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה. ומה שנשבע מוציא דחשבינן לה מוציא ברשות כדתנן בכתובות בפרק המוציא הוצאות על נכסי אשתו ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול ושבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית ודומה לחנוני על פנקסו שמוציא ונותן ברשות בעל הבית להכי נשבע ונוטל והיינו נמי טעמא דלא חשיב האי בכלל דנשבעין ונוטלין דהאי בכלל חנוני על פנקסו. הניח מעותיו על קרן הצבי כלומר הפסידם. ונראה לי שאם תגרש האשה שיגבה ממנה אם פרנסה סתם אבל אמר על בעליך אני סומך הרי פטר את האשה. עד כאן.

גזירה שלא לפרוע אטו לפרוע. אבל פרנס את אשתו לא דמי לשאר פריעת חוב וליכא למיגזר ולהכי מוקי לה כי ההיא דחנן דאליביה אפילו ליפרע שרי. הרא"ם ז"ל.
פיסקא פליגי בה במחזיר אבידה דמתניתין ר' אמי ור' אסי דאף על גב דכולה מתניתין מיירי בין בשנכסי מדיר אסורין על המודר בין בשנכסי מודר אסורים על המדיר כגון שאמר המדיר נכסיך עלי קונם גבי אבידה פליגי. הרי"ץ ז"ל.
דמהני ליה בעל אבידה למחזיר בפרוטה דרב יוסף דפטור למיתן ריפתא לעניא כל זמן שהוא עסוק להחזירה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה בפרק אלו מציאות דאמר רב יוסף שומר אבדה כשומר שכר ונמצא נהנה בממונו של זה. וא"ת מכל מקום יחזיר אותה ותפול הנאה להקדש. תריץ דלא ידעינן ההנאה כמה היא דלא מסיימי כמה ריפתי בעי למיתן לענייא או שמא לא יבא עני לפתחו כל זמן שטורח בה ולא שייך ביה הקדש בדבר שאינו מסוים.

לא שכיחא בשעה שהוא עוסק בה ולא מיקריא הנאה ומכל מקום לענין דברים אחרים שומר שכר הוא עליה. ומכל מקום למאן דאמר פרוטה דרב יוסף שכיחא וחשיבא אפילו לחנן אסור להחזירה שהרי פורע לעני חובו מאבדת חברו הילכך הואיל ונהנה אסור לכולי עלמא. הרא"ם ז"ל. וכן כתב הריטב"א משום דמהני בפרוטה דרב יוסף דגורם לו ליפטר מליתן פרוטה לעני כל זמן שעוסק במצוה פטור מן המצוה הילכך אסור להחזיר לו. וא"ת מי עדיף מפורע חובו דשרי לחנן. וי"ל כיון שהמודר מחזיר האבידה ועל ידי כך הוא פטור מפרוטה דרב יוסף הוי כאלו נוטל אבדת המדיר ונותן לעני. עד כאן.

ברא"ש דגורם מקרו קמ"ל דה"ה ריחים ותנור והס"ד ואחר כך מ"ה אבל משאיל לו חלוק כו' מלתא דפסיקא נקט אסור למודר הנאה כיון שהוא מוותר שלו אבל שוה כו' על אפיה וכיון דמחמיר כו' כצ"ל:

גמרא פליגי בה רבי אמי ורבי אסי כו' כצ"ל:

ברש"י לגבות מן הלוה ולהכי כו' ממנו ואסור הס"ד מהני ליה כלל הס"ד כצ"ל:

ברא"ש קא יהיב ליה הס"ד באותה שעה הס"ד הנאה להקדש הס"ד ואחר כך מ"ה אחדא על דרך אחד כו' כצ"ל:

בר"ן במתנה קיהיב כו' איצטריך לאוקמא למתני' בשלוה ע"מ שלא לפרוע כו' אבידתו מעליו והס"ד ואחר כך מ"ה דקא מהני ליה כו' שכר הוי הס"ד כצ"ל:

גמרא ח"א לא שנו כו' אבל נכסי בעל אבדה כו' דקא מהני ליה פרוטה דר"י. הפוסקים ל"פ כוותיה עי' לקמן בר"ן ובפסקי הרא"ש. ולכאורה נ"ל להביא ראיה לדבריהם מר"ה (כח) א"ר המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה ש"מ וכן עוד שם כיוצא בזה. ועי' שבועות (מד ב) תד"ה ור"י:

ר"ן ד"ה אפילו תימא. כדתניא בהזהב בני העיר ששלחו את שקליהם. כצ"ל. והיא משנה ברפ"ב דשקלים:

ר"ן ד"ה גזירה. וכמו שפרש"י ז"ל בפ' שני ד"ג דאי לותה ואכלה היא נפרעת מבעלה ובע"ח גובה ממנה. כ"נ דצ"ל. ופרש"י הוא שם במשנה על דברי חנן:

רא"ש ד"ה מהני ליה פרוטה דר"י. דאמר בפ' אלו מציאות כו'. כצ"ל. אבל גם שם ליתא לטעמא משום דלא קבעי למיתב כו' רק בהכונס (נו ב):

רא"ש ד"ה אחדא. דאי בשכר פשיטא. ק"ק מאי פשיטותא. הלא בזביני מציעי אסור במודר הנאה ללוקחו בשוה אע"ג דיכול ללוקחו במק"א. כש"כ באבדה דאולי אין שם אחר ואם לא יחזיר תאבד לגמרי:

גמ' על מחזיר לא קא מהדר ליה. נ"ב צ"ע היכי דמי או באבדה גמורה שחייב להחזיר מד״ת וכדמשמע מלישנא דתלמודא דקאמר דכי מהדר ליה מדעם דנפשיה קמהדר ליה וכ"מ נמי מפרוטה דר״י א״ה מי מצי לעכובי אבדתו לעבור על ד"ת ותו דא״כ פשיטא דמתהני מיני' ודוחק לומר (חסר כאן איזה תיבות) טובא. ואי בדלא מחייב לאהדורי כגון המציל מזוטו של ים כה"ג רחמנא זכי ליה ומאי פרוטה דר״י איכא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. ותו קשי' רישא דל"ש אלא בשנכסי מחזיר אסורין כו' דהא ודאי מהני ליה ולא מדעם דנפשיה קמהדר. וי"ל אב"א באבדה שחייב בה ד"ת ודקאמר השתא דלא קמהדר היינו איהו גופיה לא מהדר ולא מצי לקיומי מצוה בגופיה. אלא אי איכא אחריני קרי להו ואינהו מהדרי לי'. ואי ליכא אחריני ודאי לא מצי שביק לאבדה וכי טרח בה נמי לא מעכב לה גביה אלא מהדר ליה ע״י אחרים או קורא לבעל אבדה שיטלנה. ונ״ל אם לא מצא מי שישיבנה אלא הוא שמין שכרו מה שמרויח פרוטה דר"י ואותה הנאה תפול להקדש דרחמנא חייביה לקיומי מצוה. ואב״א אי בשל תורה איירי מתני' אה"נ דבכל גוונא מהדר אליבא דכ"ע וליכא טצדקי למפטרי מחיובא דרמי רחמנא עליה. אלא הב״ע באבדה דרחמנא שריי' ואפ"ה מצוה לאהדורי לפנים משורת הדין ולא יהא אלא צדקה וג"ח. נמי מיפטר מפרוטה דר"י כי עסיק בה. ודאוקימנא למתני' בשנכסי מחזיר אסורין כו' דמהדר ליה מדעם דנפשי מתוקמה כשהדירו מנכסיו בלבד ולא אסר הנאתו עליו וטרח בהשבת האבדה ע"מ שלא לזכות בה לעצמו אלא לבעל אבדה. ודוק זה נראה נכון:

רש״י ד"ה דברי חנן היא כו' דאי מתני' כהנים גדולים כצ״ל:

שם ד"ה פרוטה דרב יוסף כו' דליהבי שביק. נ״ב נראה דלא ניחא ליה לפרושי דלא שכיח עני כי לא יחדל אביון ובגמ' רפ"ק דר"ה (דף ו ע״א) לענין ב"ת צדקה עובר עליה לאלתר דהא קיימי עניים:

ר״ן ד"ה גזירה שלא לפרוע כו׳ ומריקו ליה מאי דהוי חמי. נ״ב פירוש וניכה לו מה שראוי לתת בשביל שכירות שהיה שרוי בביתו:

דיהיב ע"מ שלא לפרוע והתם בכתובות הב"ע בלוה ע"מ שלא לפרוע. ועיין רשב"א שיטה א' דשמעתין דהכא לא מוקי ליה בלוה אלא דהפורע פורע ע"מ שלא לחזור ולפרוע מהלוה. ולבאר זה אומר כי מבואר בתוס' כתובות ק"ח ע"א ד"ה הא מני דהרי מותר לומר לחנוני פלוני זה מודר הנאה ממני וכו' א"כ מכ"ש שיהיה מותר לפרוע חובו. אלא מפני דלרבנן אחר שכבר פרע חייב הלוה לשלם לזה שפרע בשבילו. נמצא כשאינו חוזר ונוטל ממנו ה"ל מהנהו מדידיה לדידיה ממש בלי אמצעי וזה אסור. דדוקא ע"י אמצעית החנוני מותר. נמצא תחלת הפרעון אין בו איסור דה"ל מהנהו ע"י אמצעי רק אח"כ שנתחייב הלוה להפורע לשלם. והוא מוותר נגדו ה"ל מיניה לדידיה ואסור. ומה"ט כשנכסי בעל אבדה אסורים למחזיר אסור להניח שכרו אצלו אפילו לחנן ויפול השכר להקדש. היינו משום דהוה מדידיה לדידיה. משא"כ פורע חובו בשעת הפרעון ה"ל אחר מפסיק ביניהם והוה כמו הפסק חנוני. ורק אח"כ ויתר הפרעון מהלוה להפורע. תליא בפלוגתת חנן ורבנן לחנן דלא מחייב ליה מידי שריא ולרבנן אסור. וא"כ תינח כשמתחלה פורע חובו סתם. אבל כשפורע מיד ע"מ שלא לחזור ולפרוע מהלוה כנותן מעות לחנוני דה"ל אמצעי מפסיק ביניהם ושרי גם לרבנן. זה נראה כוונת אותם המפרשים שברשב"א ומה שהקשה רשב"א על זה נקל ליישב לפ"ז עיין ר"ן:

והנה נקל להבין מ"ט לא משני בכתובות הכי משום דהתם בתחלת השקלא וטריא מתחיל בשלמא שוקל שקלו באבוד וגבוי וכו' א"כ שוב לא הדר ביה מסברת הס"ד ומוקי לפורע חובו ג"כ כיוצא בו שהלוה אינו חייב לפרוע דומיא דשוקל שקל שכבר שקל פ"א שאינו חייב לפרוע אבל הכא בשמעתין לא נדחוק כלל למימר דמיירי באבוד וגבוי אלא בפורע ושוקל ע"מ שלא לחזור ולפרוע ממנו. ובזה א"ש דלא קאמר הכא סברא דכסופא. ואש"נ דהתם לא אמר גזרה שלא לפרוע אטו לפרוע דאין לגזור שני מיני הלואות הא אטו הא אך הכא יש לגזור אי שרית לו בפורע ומפרש ע"מ שלא לחזור ולפרוע גזרינן אטו שיפרע סתם ויתחייב זה לו בתשלומין רגע א' ואז אי שוב נזכר ומוותר נגדו ה"ל מהנהו מדידיה לדידיה ושפיר איכא למיגזר:

ובזה ניחא נמי הא דקאמר במס' כתובות רבא מוקי כרבנן ובשמעתין קאמר מוקי ליה כדברי הכל והיינו משום דלפי אוקימתא דהתם צ"ל דרבא לא חייש להברחת כיסופא. והיינו דלא כר"א דס"ל ויתור אסור במודר הנאה דודאי לרבנן דס"ל הברחת ארי מילתא היא. א"כ הברחת כיסופא לא גרע מויתור וע"כ כדמוקי לה רבא כרבנן לא אתיא כר"א ולא שייך לומר אתי כד"ה דהרי כר"א לא אתיא. משא"כ בשמעתין דלא אתינן להך דכיסופא רק רבא לא גזר שלא לפרוע אטו לפרוע א"כ אתי אפי' כד"ה. וא"ש נמי מה דקשה לשיטת ר"ת דמאן דמוקי כחנן היינו בפירנס אשתו ולא בשאר חוב ושוקל שקלו דוקא באבוד וגבוי וקשה הא הך מ"ד גוזר שלא לפרוע אטו לפרוע ה"נ לגזור אטו אינו אבוד וגבוי. ולפי הנ"ל א"ש. דלעולם לא גזרינן הלואה אטו הלואה. רק בפרעון גזרינן שיפרע סתם ואח"כ יוותר וכנ"ל וק"ל. ויתר חי' בסוגיא זו כתבתי בקונטרס שנת קע"ה לפ"ק:

דקמהני ליה פרוטה דרב יוסף וכו'. לכאורה אפילו להך מ"ד דחייש לפרוטה דרב יוסף מ"מ ודאי לא משמע לאינשי איסורא בכך טפי מלא ילונו ולא ישאלנו לקמן (מג ע"א) ובר"ן שם בסוף דבריו ע"ש היטב וא"כ ממילא בשנכסי בעל אבדה אסורים על המחזיר שניהם אסורים להחזיר אבדה זה לזה משום גזרה. ולא משמע כן בשמעתין וצ"ע קצת:

משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיח. פי' ריטב"א ואין דעת המודר הנאה בשעת נדרו על הגרמא רחוקה כזו. אבל מ"מ שומר שכר הוה בההיא הנאה אפילו לא שכיחא מ"מ כיון דעכ"פ בכל פעם שמטריח בפקדונו אי היה נמצא עני היה פטור בההיא הנאה ה"ל ש"ש. אבל הכא לא היה דעת הנודר על הנאה הבאה לפרקים ולעתים רחוקים:

לא שכיח. פי' רש"י ד כה"ג דליהוי שביק ולא יהיב פרוטה לעני וכו'. משמע דאפשר לקיים שניהם. אלא מכיון דעסיק והתחיל כבר במצוה זו אינו צריך להניחה מידו ולפנות פניו אל העני אלא גומר מצות השבתו והולך. אבל אם ירצה להניח האבדה מידו כרגע ולתת פרוטה לעני ולחזור למצותו אפשר בהכי. וא"כ שישבוק העני בשביל מצוה אע"פ שפטור הימנה. ואין סתירה מזה למ"ש הר"ן פ"ב דסוכה ע"ש וק"ל:

אך קשיא לי למאן דחייש לפרוטה דרב יוסף אמאי פוטרו ממצות השבה. מפני נדרו נימא ליה דיחזיר וגם יתן פרוטה לעני. וגם קשה קושית תוס' דתפול הנאה להקדש. ואין מובן לתי' תוס' לכאורה. ואמנם סתם השבת אבדה דקרא הוא במוצא אבדה במקום ישראל ואינו יודע למי היא. וכתיב ואספתו אל תוך ביתך עד דרוש אחיך אותו. וכל משך אותו הזמן הוא מטפל באבדה ופטור מפרוטה דרב יוסף. ושוב כשדורש אחיו אותו נודע לו שהוא אבדת המודר הנאה ממנו. אם אז יגמור מצותו וישיבהו לו לחצרו וקרפיפו כדינו נמצא נהנה למפרע ממנו מפרוטה דרב יוסף וא"א ליתן להקדש כי לא ידע כמה פעמים באו עניים ואז היה מילתא דלא רמיא עליו. לכן אמרינן שלא יחזיר ולא יגמור מצותו. אלא יבא בעל האבדה ויוציאה בדיינים ממנו אבל הוא לא יחזיר וכיון שאינו גומר המצוה גם תחלת ההשבה לא היה מצוה למפרע. כן משמע מנמוקי יוסף פ' אלו מציאות גבי כהן והוא בבית הקברות ע"ש נמצא מה שהרויח פרוטה דר"י שלא כדין הרויח וצער היא לו ולא הנאה שהפקיעו ממצות עני שלא כדין. ומש"ה אמרו לא יחזיר לו אבדתו. וכל זה דוחק. ולא א"ש אלא כשלא ידע בשעת מציאה של מי הוא. אבל בידע בשעת מציאה שהיא של מודר הנאה ממנו. א"כ יחזיר ויתן לעניים וצ"ע לכאורה:

דברי חנן היא. דאמר איבד מעותיו שאין למלוה על בעלה של זו כלום הואיל ולא נתן בידו אלא הבריח ארי מעליו שפירנס את אשתו' שהוא חייב לזונה ה''נ כי פרע חובו אברוחי ארי הוא שאין לו לפרוע על החוב כלום ולהכי שרי דאי כהנים גדולים דפליגי עליה דחנן היא כיון דאמרי ישבע כמה הוציא ויטול מן הבעל הכא נמי סבירא להו כי פרע חובו יכול הפורע לגבות מן הלוה ולהכי הוי הנאה גמורה אם אין הפורע חוזר וגובה ממנו ואסור: דיהיב ליה ע''מ שלא לפרוע. מזה דהשתא כי פורעו זה לא הוי הנאה הואיל ואי בעי לא מצי למיגבא מיניה כלום ושוקל לו את שקלו נמי מוקמינן ליה לדברי הכל כה''ג שאינו מהנה לו כלום כגון שהוא עצמו שקל את שקלו ושגרו לירושלים ונגנב או אבד לאחר שנתרמה הלשכה והאי לא נתחייב באחריותו ולא היה לו לפורעו דהכי קיי''ל (ב''מ נז:) בני העיר ששיגרו את שקליהן ונגנבו או שאבדו אם נתרמה התרומה נשבעין השלוחין לגזברים שאבדו ובעלים פטורים דתורמין על האבוד ואם קודם שנתרמה הלשכה נשבעין לבני העיר לפיכך כי חזר הנודר ופרע שקלו מותר דלא מהנה ליה כלל: משום לפרוע. דהתם אי הוה פרע תובו הוה מהני ליה: תפול הנאה להקדיש. מפ' בגמרא: לא שנו. דמחזיר לו אבידתו אלא כשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה שהמחזיר הדירו מנכסיו: דכי מהדר ליה מידעם דנפשיה קמהדר ליה. וליכא הנאה שאינו מהנהו מנכסיו כלום: אבל נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר. דמחזיר מודר מבעל אבידה לא מצי מהדר ליה אבידתו משום דאי מהדר ליה הוה מתהני מבעל אבידה: פרוטה דרב יוסף. דאמר רב יוסף העוסק במצוה פטור מן המצוה ולא בעי למיתב ליה פרוטה לעניא בשביל אותה מצוה שמקיים הלכך אין מחזיר לו אבידתו: פרוטה דרב יוסף לא שכיח. דלא שכיח כה''ג דלהוי שביק ולא יהיב פרוטה לעניא בשביל אותה מצוה ולא מתהני מיניה כלל לפיכך מחזיר לו אבידתו:

חנן אומר איבד מעותיו. משום דהוי מבריח ארי בעלמא ואע''ג דחייב במזונות אשתו מ''מ יכול לומר שהיתה מסתפקת ממעשה ידיה וא''ת והא פרק השוכר [את] הפועלים (ב''מ צג:) דרועה שהקדים ברועים ובמקלות חוזרין ונוטלין שכרם מבעל הבית ואמאי מבריח ארי בעלמא וי''ל דלאו מבריח הוא כיון דברי היזיקא שאם לא הקדים הארי היה אוכל הבהמות והיכא דלא ברי היזיקא שהארי אינו ממש עומד ומזומן ואינו מצילו כי אם מפחד הארי לא הוי ברי היזיקא וא''ת בפורע חובו מבריח מיניה והלא ידוע לכל שיש לו לפרוע חובו וא''כ מהנהו וי''ל דפורע חובו היינו זן אשתו ובניו דאיפשר שיתפרנסו ממעשה . ידיהם ולא ברי היזיקא אבל לא נראה דמדקאמר אחרי כן וזן את בניו ואת בנותיו אלמא משמע דמה שאמר זן בניו לאו פורע חובו וי''ל דרישא מיירי שזן אשתו ואת בניו שלא בפניו וסיפא מיירי בפניו וזהו חידוש ואף על גב שמפרנסם בפניו ואין מוחהו אפ''ה חשבינן להו מבריח עי''ל דפורע חובו היינו פורע ממש וא''ת א''כ ודאי [לאו] מבריח ארי י''ל דיכול לומר בע''ח לפורע חובו מפייסינן ליה דמחיל לי ואפילו במשכון מפייסנא ליה והדר לי משכוני הלכך לאו ברי היזיקא ולכך הוי מבריח ארי: דמהני ליה פרוטה דרב יוסף. פי' בשעה שעסק במצות אבידה וא''ת ישיב לו אכילת הנאה להקדש אותה פרוטה במקום שנוטלין עליה שכר וי''ל דלא מצי לדיין לדעת כמה פעמים פטור הוא על ידה ממיתב ריפתא לעניא וא''ת והא אברוחי ארי בעלמא הוא שמבריח מעליו העני דאפי' גבי פורע חוב חשבינן ליה מבריח ארי משום דמצי למימר מפייסי' ליה לפיכך לא ברי היזיקא כ''ש הכא גבי פרוטה שאינה מצויה כ''כ והא לא חשיב הנאה וי''ל דפורע חובו היינו אותו שפורע חובו עבורו מבריח ארי מעליו הלכך לאו ברי היזיקא ולכך הוי כמבריח ארי אבל הכא המחזיר עצמו כמבריח הארי מעל עצמו ע''י שמתעסק באבידת חבירו והרי הוא כאילו נוטל מכיסו של בעל אבידה ונותנה לעני ה''נ גבי פורע חובו אם הבעל חוב נוטל מעות מזה לפטור חובו כמו כן היה אסור:

ר"ן
אפי' תימא דברי הכל. דאפי' לרבנן דאמרי שחייב לוה להחזיר לזה דמי החוב שפרע בשבילו גבי מודר הנאה דהיינו מתני' דיהיב על מנת שלא לפרוע עסקינן. כלומר דכשהלוהו התנה עמו שלא יהא כח בחבירו לכופו אלא כשירצה הלוה יפרענו מדעתו הלכך כי פרע ליה מדיר לאותו חוב דאע''ג דאפשר דמודר משום כסופא פרע ליה אפ''ה כיון דאי בעי לא פרע ליה לאו מידי יהיב ליה למודר וכ''ת תינח פורע לו חובו אלא שוקל לו את שקלו היכי שרי אליבא דרבנן איכא למימר דמתניתין לדידהו משכחת לה כגון ששלח את שקלו ונגנב או אבד משנתרמה תרומה דכי ה''ג פטור מלשלם כדתניא בהזהב (ב''מ נז:) בני העיר ששקלו את שקליהם ונגנבו או אבדו אם משנתרמה תרומה נשבעין לגזברים הלכך כי שוקל מדיר את שקלו מידי דלא מחייב בה מודר קיהיב וקמ''ל שאע''פ שהיה דרכן לפרוע אותו שרי כיון שאין הגזברים יכולין לכופו: גזירה שלא לפרוע אטו לפרוע. כלומר דאי אמרי' דמדיר פורע לו חובו של מודר כשלוה ע''מ שלא לפרוע איכא למיגזר דלמא פרע ליה אע''פ שלוה אותו המודר ע''מ שיכפנו המלוה לפרוע הלכך אי מתני' רבנן ליכא גוונא דשרי אלא ודאי חנן היא ומותר בכל ענין. ובפרק שני דייני גזירות (כתובות קח.) מסקינן בגוונא אחרינא דאמר התם נהי. דהנאה לית ליה כסופא מי לית ליה והאי עמד א' ופירנס את אשתו דאמר דלחנן הניח מעותיו על קרן הצבי כתב הרשב''א ז''ל דדוקא במפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכה''ג אמר חנן דפטור אבל פרנס סתם חוזר וגובה לפי שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה ונמצא שהיא חייבת לו ומי שפרנס אותה גובה ממנה והיא גובה מבעלה וכמו שפרש''י ז''ל בפרק שני דייני גזירות גבי לוותה ואכלה מאי דאמר דאכלה והיא נפרעת מבעלה ובעל חוב גובה ממנה והביא ראיה דהמפרנס סתם לא אמרי' במתנה קיהיב אלא לשם הלוואה מיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות (כתובות פ. ב''מ קא.) דחייב בעל השדה לשלם ולא כל הימנו שיאמר במתנה נתת לי ועוד ראיה מדגרס בירושלמי בפרק איזהו נשך חד בר נש אישאל לחבריה דינרין אשריתיה גו ביתיה אמר ליה הב לי דינרי אמר ליה הב לי אגר ביתי אתא עובדא קמיה דר' אבא בר זבינא ומריקו ליה מאי דהוה חמי למשרייה והכא ודאי בשהעמידו סתם בתוך ביתו מיירי ולא בשהעמידו בפירוש בשכר דא''כ לא הוה אמר ליה אידך הב לי כל דינרי דהוה פרע ליה מה שהתנה עמו לתת לו בשכירותו וכן נמי ליכא למימר דמשום רבית קאמר דא''כ הוה ליה למימר נכה לי אגר ביתי אלמא המשרה חבירו בתוך ביתו סתם לא למתנה איכוון אלא לשכירות וכיון שכן המפרנס אשת חבירו סתם חוזר וגובה ממנו אלו דבריו ז''ל. ואינם מחוורים לדעתי דנהי דהני מוכחי דהמהנה את חבירו סתם לאו לשם מתנה קא מכוון אפילו הכי המפרנס את אשת חבירו סתם לחנן הניח מעותיו על קרן הצבי משום דנהי דלאו בתורת מתנה קעביד מיהו סתמא זו אדעתא דבעל נחית ולאו אדעתא דידה שכבר הוא יודע שאין לאשה זו נכסים שיהא נפרע מהן אלא מבעלה ולא מסיק אדעתיה לומר שתתחייב היא בהן כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבותו דלאו כולהו אינשי דינא גמירי אלא סתמא אדעתא דבעל נחית ומש''ה נהי דלאו בתורת מתנה קעביד כדמוכחי הנך ראיות דאייתי הרשב''א ז''ל אפילו הכי לחנן הניח מעותיו על קרן הצבי. דמסתמא אדעתא דבעל קעביד: ולענין הלכה קיי''ל כחנן הלכך פורע חובו של חבירו הניח מעותיו על קרן הצבי ואפילו בבעל חוב דוחק נמי דליכא למימר דטעמא דחנן משום דמצי אמר ליה מפייס הוינא ליה והוה מחיל לי דהא מתני' דשוקל לו את שקלו אתיא לן שפיר כחנן אף על גב דלא מצי אמר שימחלו לו הגזברים. ומסתברא לי דבמלוה שיש עליה משכון נמי אבד מעותיו דהא אמרינן הכי בירושלמי אליבא דבני כהנים גדולים דאמר התם דאפילו לבני כהנים גדולים דאמרי במפרנס את אשתו דישבע כמה הוציא ויטול התם היינו טעמא משום דלא עלה על דעתו שתמות אשתו ברעב אבל בפורע חובו מודו לחנן דפטור דמצי אמר מפייס הוינא ליה והוה מחיל לי ואמרינן התם הגע עצמך שהיה בידו משכון מפייס הוינא ליה ומהדר לי משכוני ונהי דבגמרא דילן לא סבירא לן הכי אליבא דבני כהנים גדולים דא''כ לא הוה מצטריך לאוקמא למתניתין בשלוה על מנת שלא לפרוע אפילו הכי נקטינן מהא דירושלמי דחנן אפילו מלוה שיש עליה משכון אמר דכיון דבירושלמי אמר בפשיטות דמודו ליה רבנן דחנן בהכי אלמא שמיע להו דחנן אמר הכי ונהי דלפום גמרא דילן בני כהנים גדולים לא מודו אפילו הכי גמרינן מירושלמי דחנן אמר אפילו במלוה שיש עליה משכון ובהא לא אשכחן איפכא בגמרא דילן כן נראה לי: מידעם דנפשיה קא מהדר ליה. ולא מהני ליה מידי אלא שמבריח נזק אבידתו מעליו: דקא מהני ליה פרוטה דרב יוסף. דכי מהדר ליה אבידתו מיפטר מלמיתב ליה פרוטה לעני שהעוסק במצוה פטור מן המצוה ותלי לה בדרב יוסף משום דפליגי רבה ורב יוסף פ' הכונס צאן לדיר (ב''ק נו:) בשומר אבידה אי הוי כשומר שכר וסבירא ליה לרב יוסף דכיון דמיפטר מלמיתב פרוטה לעני שומר שכר הוי: פרוטה דרב יוסף לא שכיח. שיבא עני לישאל ממנו באותה שעה דנימא לא מהדר משום דמתהני מידי דכי האי גוונא כיון דלא שכיח לא הוי בכלל איסור הנאה ומיהו כיון דאפשר דאתי ומתהני מינה שומר שכר הוא עליה וחייב בגניבה ואבידה:

נדרים לג ע"ב - טקסט הדף

דף לג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד