שבת מד ע"ב

ומה נר דלהכי עבידא כי לא הדליק בה שרי לטלטולה מטה דלאו להכי עבידא לא כ''ש אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב יהודה אמר רב מטה שיחדה למעות הניח עליה מעות אסור לטלטלה לא הניח עליה מעות מותר לטלטלה לא יחדה למעות יש עליה מעות אסור לטלטלה אין עליה מעות מותר לטלטלה והוא שלא היו עליה בין השמשות אמר עולא מתיב ר' אליעזר מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אין חיבור לה ואין נמדדת עמה ואין מצלת עמה באהל המת ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות הא אין עליה מעות שריא אף על גב דהוו עליה ביה''ש ההיא ר' שמעון היא דלית ליה מוקצה ורב כרבי יהודה סבירא ליה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מד - ב

ואם כן תיקשי: ומה נר חדש, דלהכי עבידא, בכל זאת כי לא הדליק בה - שרי לטלטולה. ^[1] מטה, דלאו להכי עבידא - לא כל שכן שאין היא מוקצה, על אף שייחדוה למעות!?

ומשנינן: אלא, אי איתמר - הכי איתמר:

אמר רב יהודה אמר רב: א. מטה שיחדה למעות, הרי אם הניח עליה מעות מערב שבת - אסור לטלטלה אפילו אם ניטלו ממנה המעות לפני שבת. שאין זה ייחוד של "הזמנה" גרידא, אלא השתמש בה בפועל עבור מעות.

לא הניח עליה מעולם מעות - מותר לטלטלה על אף שייחדה למעות.

ב. לא יחדה למעות, ועתה בשבת יש עליה מעות - אסור לטלטלה.

אין עליה מעות - מותר לטלטלה, אפילו היו עליה מעות בימי חול. והוא שלא היו עליה בין השמשות. כי אם היו המעות עליה בין השמשות וניטלו ממנה בשבת, על ידי גוי או תינוק, אמרינן מיגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולי יומא.

אמר עולא, מתיב רבי אלעזר:

אדם או כלי המאהילים על מת או על קבר - נטמאים בטומאת מת.

כלי עץ שמידת הנפח שלו היא למעלה מארבעים סאה המאהיל על המת - אינו נטמא כלל.

והוא אף מהווה חציצה מפני הטומאה לכלים אחרים הנמצאים בתוכו. כי נחשב הדבר כאילו נמצאים הכלים ב"אהל" אחר, ואינם מאהילים על המת.

לצורך חישוב מדידת נפחו של כלי העץ, אם הוא מכיל יותר מארבעים הסאה, מחשבים גם את עובי דפנות הכלי ואת בסיסי הרגליים הקטנות שהוא עומד עליהם.

אחת הצורות של כלי עץ גדול, המכיל בחישוב כולל יותר מארבעים סאה, היא עגלה [הנקראת "שידה"] העשויה עץ המוקפת מחיצות, ובצידיה גלגלי עץ, ובתוכה מושבים לאנשים.

האנשים והכלים המצויים בתוכה של עגלת העץ אינם נטמאים כאשר עוברת העגלה בבית הקברות ומאהילה על הקברים. כיון שהעגלה עצמה אינה נטמאת, עקב היותה גדולה מארבעים סאה. והיא אף חוצצת בין הטומאה ובין האנשים והכלים המצויים בתוכה.

גלגל העץ של העגלה, הנקרא "מוכני", היה בו בית קיבול, והוא היה פחות מארבעים סאה. לעיתים הוא היה מחובר באופן קבוע בעגלה, ולעיתים באופן שניתן לפרקו ולהרכיבו.

שנינו במשנה במסכת כלים פרק יח: השידה, העשויה עץ - מוכני, שהוא גלגל העץ שלה, בזמן שהיא [ה"מוכני" היא לשון נקיבה] נשמטת, שאין הגלגל קבוע בעגלה אלא הוא עשוי להתפרק ממנה ולחזור ולהיות מורכב בה, הרי אז אין הגלגל נחשב כחלק מן העגלה, אלא הוא כלי עץ בפני עצמו, ולכן דינה של אותה ה"מוכני" [גלגל העץ]:

א. אין חבור לה לענין טומאה.

שאם ה"שידה" אינה מכילה ארבעים סאה והיא מקבלת טומאה, הרי אם נטמאה העגלה לא נטמאה בכך גם המוכני, לפי שהיא כלי הנבדל ממנה.

וכן אם נטמאה המוכני לא נטמאה העגלה.

וכן אם העגלה מכילה ארבעים סאה ואינה נטמאת, בכל זאת המוכני נטמאת, כיון שאינה חלק מהעגלה, אלא היא כלי בפני עצמו.

ב. ואין נמדדת המוכני עמה, עם השידה, לשער אם יש בעגלה בצירוף המוכני ארבעים סאה.

ג. ואין מצלת עמה באהל המת. שאם עוברת העגלה בבית הקברות ומעל דפנות העגלה מלמעלה בולטים החוצה כלים, ומתחתם של הכלים נמצא גלגל העגלה, אין עובי הגלגל חוצץ ביניהם ובין הטומאה שהם מאהילים עליה. כי אין הגלגל חלק מהעגלה אלא הוא כלי נפרד, שיש בו בית קיבול שהוא פחות מארבעים סאה, ומקבל טומאה, ואינו חוצץ בפניה [על פי הר"ב במשניות בגירסא המתוקנת שם, והמהרש"א כאן].

ד. ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות. כי אם לא היה הגלגל כלי בפני עצמו אלא חלק מהעגלה עצמה היה מותר לגרור את העגלה בשבת על אף שהמעות מונחות על הגלגל, כיון שאין המעות מונחות על עיקר הכלי אלא על דבר הנספח אליו. אבל כיון שהגלגל הוא כלי בפני עצמו אסור לגרור את העגלה יחד עם הגלגל והמעות שעליו, כי הגרירה של הגלגל היא גרירת כלי בפני עצמו, ואסור לגוררו בגלל המעות המצויות עליו.

ומדייקינן: הא אין עליה של המוכני עתה מעות - שריא בטלטול, אף על גב דהוו עליה המעות בין השמשות!

ומשנינן: ההיא מתניתין דמסכת כלים - רבי שמעון היא, דלית ליה מוקצה בדבר הראוי, ולא אמרינן בו מיגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולי יומא.

ואילו רב - כרבי יהודה סבירא ליה דאית ליה מוקצה.

הערות

^[1] פמוטות בזמננו. כתב החזון איש [מד - יג] שבימינו הפמוטות הם מוקצה למרות שמדינא דגמרא מותר לטלטלם. כי בזמנם היו לפמוטות שימושים נוספים [כמבואר בתוס' ד"ה לא הניח] ולא בזמננו. והגר"מ פיינשטיין זצ"ל סבור כי כל שימוש בכלי, ואפילו אם הוא שימוש בכך שהוא ראוי ליתנו על גבי ניירות כדי שלא יתעופפו ברוח, הרי שימוש המתיר את טלטולו.

ומסביר את קושייתו: ומה נר דלהכי עבידא [שלכך, להדלקה, הוא נעשה], ובכל זאת כי [כאשר] לא הדליק בה שרי לטלטולה [מותר לטלטלו], מטה דלאו להכי עבידא [שלא לכך, להנחת כסף היא עשוייה] לא כל שכן שעל ידי קביעתה לצורך זה לא תיאסר?! אלא, אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר, כך נאמר], אמר רב יהודה אמר רב: מטה שיחדה להניח עליה מעות, אם באחד הימים הניח עליה מעות — הריהי נעשתה מיוחדת לכך, ואסור לטלטלה. לא הניח עליה מעות — מותר לטלטלה. ואילו מיטה שלא יחדה למעות רק אם יש עליה מעות בשבת עצמה אסור לטלטלה, אין עליה מעות — מותר לטלטלה. והוא שלא היו עליה מעות בשעת בין השמשות שבין ערב שבת לשבת. שאם היו מעות עליה באותה שעה, נעשתה אף המיטה מוקצה מחמת איסור לכל אותה שבת, אף אם נפלו ממנה המעות במשך היום.

א אמר עולא: מתיב [מקשה] ר' אליעזר ממה ששנינו במשנה על דברי רב. ומשנה זו העוסקת בעיקרה בדיני טומאה דנה ביחס בין עגלה לבין המוכני (מערכת הגלגלים והבסיס לתיבתה של העגלה). ואמרו חכמים: מוכני שלה, של העגלה, בזמן שהיא נשמטת מן העגלה אין היא נחשבת חיבור לה להיחשב כיחידה אחת לא לענין קבלת טומאה ולא לענין טהרה מטומאה. ואין נמדדת עמה לשיעור ארבעים סאה. כי כלי הגדול משיעור זה שוב אינו מקבל טומאה, ולכן המוכני של עגלה אינו נמדד עמה לצורך זה. וכן אין מצלת עמה באהל המת, כי עגלה גדולה נחשבת כאוהל (בית) לעצמו, והכלים שבתוך העגלה אינם נטמאים אם העגלה מאהילה על המת, ואולם המוכני של העגלה אינו מצטרף עמה לצורך זה. ואם יש בעגלה עצמה נקב אין סתימתו על ידי המוכני סותמתו לענין טומאה. וכן אין גוררין אותה, את המוכני, בשבת בזמן שיש עליה מעות.

ואם נדייק בלשון נלמד מכאן: הא [הרי] אם אין עליה מעות — שריא [מותרת] העגלה בטלטול, אף על גב דהוו עליה [אף על פי שהיו עליו] המעות בין השמשות, שהרי במשנה זו תנאי האיסור הוא רק מציאות הכסף על העגלה באותה שעה! ומתרצים: המשנה ההיא שיטת ר' שמעון היא דלית ליה [שאין לו, שאינו מקבל] דין מוקצה, ואילו רב כר' יהודה סבירא ליה [סבור], וכיון שלדעת ר' יהודה קיים דין מוקצה, הוקצתה העגלה משימוש עם שעת בין השמשות, ונשארת אסורה לכל השבת כולה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

He explains his objection: And just as a lamp, which is made for this purpose, for lighting, when he did not light it, he is permitted to move it, a bed, which is not made for that purpose, for placing money on it, all the more so moving it would be permitted. Rather, if it was stated, it was stated as follows: Rav Yehuda said that Rav said: A bed that one designated for money to be placed upon it, if one left money upon it one day, it becomes designated for that purpose and it is prohibited to move it on Shabbat. If one did not leave money upon it, it is permitted to move it on Shabbat. A bed, which one did not designate for money to be placed upon it, if there is money upon it on Shabbat itself, it is prohibited to move it on Shabbat. If there is not money on it, it is permitted to move it. And that is only when there was not money on it during the twilight period between Shabbat eve and Shabbat. If there was money on it at that time, the bed itself becomes set aside due to prohibition for the entire Shabbat, even if the money fell off the bed in the course of the day.

Ulla said: Rabbi Eliezer raised an objection to Rav’s statement from that which we learned in a mishna. This mishna deals primarily with the laws of ritual impurity and discusses the relationship between a wagon and its undercarriage [mukheni], the system of wheels and the frame at the base of the wagon. And the Sages said: The wagon’s undercarriage, when it is detachable from the wagon, it is not considered connected to it and they are considered independent units as far as the halakhot of ritual impurity are concerned. And it is not measured with it. This refers to calculating the volume of forty se’a, as a vessel with a volume larger than forty se’a does not have the legal status of a vessel and cannot become ritually impure. And the undercarriage likewise does not protect together with the wagon in a tent over the corpse. A large wagon is considered a tent in and of itself and the vessels inside the wagon do not become impure if the wagon is over a corpse. However, the undercarriage is not included with the wagon in this regard. If a hole in the wagon is sealed by the undercarriage, it is not considered sealed with regard to preventing ritual impurity. And, likewise, one may not pull the wagon on Shabbat when there is money upon it.

By inference: If there is not money on it, one is permitted to move the wagon even though there was money on it at twilight. In this mishna, the prohibition is contingent exclusively on whether or not there is money on the wagon at that time. The Gemara answers: That mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who is not of the opinion that there is a prohibition of set-aside. And Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Since according to Rabbi Yehuda there is a prohibition of set-aside, the wagon became set aside from use during the twilight period and remains prohibited for the entire Shabbat.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

זהב באה קנים אינה באה זהב אינה באה קנים השיבו ההוא פמוט מיתקרי והפמוט שהזכיר ר' זירא בשמועה זו נחשת היא וחדש ואינו נמאס ואם הדליקו עליו נר באותו שבת הרי הוא מוקצה מחמת איסור ולפי שהוא מנוקה מלכלוך לא הוי מוקצה מחמת מיאוס ועל דעת ר' מאיר שהיה מתיר טלטול הפמוט אם לא הדליקו עליו באותה שבת זה הפמוט אע"פ שהוא כחדש שאינו נמאס אסור לטלטלו לפי שנהיה מוקצה מחמת איסורו מפני הנר שהדליקו עליו באותו יום ועל דעת ר' יהודה שהיה אוסר טלטול נר [נר ישן] (חדש) [של חרש] הרי הפמוט מותר לטלטלו לפי שנראה נר חדש ואינו מאוס ולפיכך באה הקושיא מידי למימרא דר' יהודה מוקצה מחמת מיאוס אית ליה מוקצה מחמת איסורו לית ליה והתניא ובגמ' דבני מערב גרסי מעשה היה וטילטלו פמוט מתחת הנר בשבת מה אנן קיימין אי כר' מאיר אפילו פמוט יהא אסור כמו שאמר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בה באותה שבת וזה הפמוט הדליקו בו באותה שבת והרי הוא לר' מאיר אסור ואי כר"ש אפילו נר עצמו יהא מותר וכל שכן הפמוט שיהא מותר ואין אנו צריכים להודיענו זה ההיתר בפמוט על דעת ר' שמעון שהיה סובר נר עצמו מותר לטלטלו וכ"ש פמוט מתחתיו אלא כן אנן כר' יהודה דר' יהודה אומר נר מאוס פמוט אינו מאוס וזה סיוע הפירוש שפירשנו אבל בארתי זה הטעם כי ראיתי מי שפירש אותו בטעם אחר וסבר שר' שמעון שהוא מתיר בנר אוסר בפמוט ולדבריהם בתלמוד ארץ ישראל או כר' שמעון אפילו נר עצמו יהא מותר נתבאר כבר שר' שמעון מתיר הנר עצמו וכ"ש הפמוט:

ואסיקנ' הכי לדברי הכל פמוט שהוא מנורה שאין לה אלא קנה אחד ואין על ראשה אלא כף אחת הדליקו עליו באותה שבת דברי הכל (אחד) [אסור]. לא הדליקו עליו דברי הכל מותר. הא דאמר רב מטה שייחדה למעות והניח עליה מעות והיו עליה המעות כל בין השמשות. אע"פ שנטלו המעות עכשיו ואינם במטה אסור לטלטלה. אסיקנא דרב כר' יהודה אמרה לשמעתיה. מתיב ר' אליעזר הא דתנן בכלים פ' י"ח מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אינה חבור ואינה נמדלת עמה ואינה נצלת באהל המת. פי' (כאן) [כן] של שידה בזמן שהיא נשמטת אינה כמו השידה ואינה נשלפת עמה ולא נצלת עמה מפני שהשידה כלי וזו אינה כלי מכללא לפיכך אמרו אין גוררין אותה בשבת.

ומה נר דלהכי עבידא כי לא אדליק בהו שרי. פי' רש"י ז"ל דלא מיתסר בהזמנה מדלא קתני אבל לא את המיוחד לכך וק"ל דילמא היא גופה קא משמע לן דישן אף על פי שלא יחדו אסור דמוקצה מחמת מיאוס הוא ואסור (דבנר) [דהא נר] של מתכת שרי ר"י אפי' ישן ופרש"י בשלא ייחדו שאלו ייחדו לכך אף על פי שאין בו מיאוס אסור דהו"ל מטה שייחדוהו והניח עלי' דאסורה אם כן של חרס ישן דאסרי' ליה מחמת מיאוס, ע"כ בשלא ייחדו הוא. ובתוס' ראיתי שמפרשים, דנר של חרס עשוי להדליק בה בכל יום אבל נר של מתכת אינו עשוי להדליק בה אלא לפעמים לפיכך אף על פי שהדליקו עליו מטלטלין אותן אלא אם כן הדליקו אותה באותה שבת ולא דמי למטה שייחדה למעות שאם הניח בה אסור לטלטל מפני שהיא עשוי להניח בה מעות כל שעה ודמי כמי שהניחו מעות שם בשבת משא"כ בנר של מתכת שאין מדליקין בה אלא לפעמים אף על פי שהוא מיוחד לכך. ואף זה ק"ל דמ"מ של חרס מיוחד הוא לכך וישן בלא מיאוס (מיתסר) [ליתסר]. ול"נ, שמטה שייחדה למעות לאו משום מוקצה מחמת איסור נאסרה דהא כלים שמלאכתן לאיסור מותרין בין לצורך גופן בין לצורך מקומן אלא מתוך שאדם מקצה דעתו מהן מישובה שלה ואין אדם משנה אותה לשום תשמיש אחר בטל תורת כלי ממנה וזו היא הקצאה שלה ולדעת ר"י אתמר דומיא דקנה של תרנגולים לקמן בשמעתין וקאמר רב מעיקרא ר"י אוסרה אלמא לענין מוקצה הזמנה כמעשה וכל שאלו עשה בה מעשה נאסרה במוקצה מחשבתו אוסרתו. ולהכי אקשי', אם כן נר של חרס חדש כיון דישן מוקצה מחמת מיאוס הוא הזמנה שלו תחשב כמעשה דכל נר מיוחד ועשוי להדלק' הוא ומעתה הוא מסלק דעתו ממנו ואין דעתו עליו לשום תשמיש אחר כיון דאינו ראוי לתשמיש אחר עם תשמישו המיוחד לו כמטה ודחי' לה דבעי' במטה עד שייחדנה ויעשה מעשה ותבטל ממש מתורת כלי מעתה נר של מתכת ישן מותר אפי' מיוחד דהא חזי לכמה מילי ושל חרס מיאוסו אוסרו כך נראה לי, ודבר נכון הוא:

מוכני. פרש"י ז"ל דגבי שידה תנן במס' כלים והיא עגלה של עץ מוקפת מחיצות למרכב ופי' מוכני אופן אין חיבור לה דחשוב כני לעצמה ואם נטמאת השידה כגון שאינה מחזקת מ' סאה דבת קבוני טומאה הוא לא נטמאת המוכני ואם נטמאת המוכני לא נטמאת השידה. ואין דבריו הללו נכונים, דא"כ מוכני פשוטי כלי עץ הוא ואינה מקבלת טומאה לעצמה ועוד שאין אופן עשוי להניח עליו מעות ולא ראוי לכך. ועוד הקשו עליו בתוס' שאם השידה עשוי למרכב אנשים כמו שאמר למה נמדדת שהרי כל הראוי למדרס טמא אע"פ שהוא מחזיק מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש ולא גמרי' משק דהנך חזו למדרסות כדאמרי' במס' בכורות בפ' אלו מומין וכן פרש"י ז"ל עצמו בפ' במה אשה שלא הוזכרה טהרת פשוטי כלי עץ אלא לטומאת מגע ואוהל משום דאיתקש לשק והא נמי משום הקישא דשק הוא דבעי' מטלטל מלא וריקן וכיון שטמאה מדרס מטמא טמא מת ועוד דכיון שמקבלת שום טומאה אינה מצלת באהל כדאי' בפרק אר"ע לקמן. וכן מה שפי' באינה מצלת עמה באהל המת כגון שגובה המוכני מגין על הכלים שלמעלה מדפני השידה ואין מצלת משום שהמוכני כלי לעצמו ומקבל טומאה אע"פ שהשידה גדולה כ"ז אינו מחוור שהרי המוכני ראוי' להציל בעצמה לפי שהוא פשוטי כלי עץ ואינה מקבלת טומאה. ור"ח ז"ל פי' מלשון את הכיור ואת כנו וכתיב ואת המכונות ות"י בסיסייא וכך פירושה שכני קיבול הוא אינה חיבור לה לפיכך אינה מקבלת טומאה עמה ואין מצלת עמה באהל המת פי' בשהיו שניהם בבית שהמת בתוכו ואע"פ שגג האוהל מאהיל על הכל מה שבתוך השידה טהור לפי שהשידה מכוסה מלמעל'. והכי משמע במס' נזיר דאמרי' הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טהור דלא גזרי' שמא יוציא את ראשו לפי שהוא מכוסה מלמעל' בקרון או בספינ' טמא משום שמא יוציא את ראשו שהן מגולין הלכך שידה גדולה שאינ' מקבלת טומאה היא עצמה ודאי מצלת על כלים שבתוכה אפי' בתוך אהל של מת אבל מוכני בזמן שהיא נשמטת אינה מצלת שאם היתה השידה נקובה למטה בפותח טפח ומוכני סותם הנקב או ממעטו מפותח טפח טמאין לפי שהמוכני מקבל טומאה ואינו חוצץ ואם אינה נשמטת שאינה עשוי' לינטל משם לעולם מצלת לפי שהיא טהורה עמה. וי"מ בין טמאה בין טהורה נשמטת ועשוי' לינטל משם אינה מצלת דהו"ל כפתוח ואינו ממעט בשיעורו טומאה ואי ק"ל הא דאמרי' בפ' לא יחפור וחביות גופה תיחוץ ואע"פ שהן עתידין נינטל משם ש"ה שהוא סותם כל הנקב אבל הכא בסותם מקצת הנקב אינו ממעט ומיירי שאין הטומאה כנגד מה שנשאר מן הנקב (אנ) כנגד הסתום או בשאר השידה שאם היה הטומאה כנגד הנקב ממש אע"פ שאין שם פותח טפח טמא. ואיכא דמפרשי לה אפי' בסותם כל הנקב שאין דבר העתיד לינטל חוצץ בפני הטומאה לעולם והתם בשבטלה לחביות ואע"ג דאמרי' במס' מגילה לישקלוה לתיבותא ולנחה התם והו"ל כלי העשוי לנחת וחוצץ לפני הטומאה ש"ה שמתוך שהוא עשוי לנחת כמי שאינו נשמט דמי שהרי אינו מטלטל מלא וריקן והרי שמו מוכיח עליו שלפיכך קראוהו כלי העשוי לנחת ואלו סברותיהן ושם במקומה אפרש מה שחדשו בו הצרפתים ז"ל בתוס' בס"ד. וזה הפי' שכתבנו במוכני הוא הנכון ודרך ארץ להניח מעות עליו. וק"ל אמתני' בזמן שאינ' נשמטת גוררין אותה ואע"פ שאינה נשמטת גוררין אותה ואע"פ שיש עליו מעות והרי נעשה בסיס לדבר האסור. ובשם ה"ר אפרים ז"ל אמרו משכחת לה בשיש פירות בשידה או בגדים שסתמא כך הוא ומעות במוכני ובזמן שאינה נשמטת ה"ל כלי א' ומותר לגוררה כדתנן נוטל אדם כלכלה של פירות והאבן בתוכה ויפה פי'. ורבותינו הצרפתים ז"ל מפרשים בתוס' דבזמן שהיא נשמטת נעשית מוכני שהוא כלי בפני עצמו בסיס לדבר האסור אבל בזמן שאינה נשמטת כוון שהשידה עיקר הכל מותר:

ואע"ג דהוה עלה כל בהש"מ, וק"ל ולימא ליה מתני' בשוכח ובזמן שיש עליו מעות אסור נפלו מותר ואף על גב דהוי עלי' בה"ש והכי איתא לקמן בפ' נוטל ול"ק דאי בשוכח הא אמרי' התם ל"ש אלא לצורך גופן אבל לצורך מקומו מטלטלין ועודן עליו ואפי' לצורך גופו נמי בשאי אפשר לו מטלטלן ועודן עליו והכי מוכחא שמעתא התם והכא קתני אין גוררין אותה בשבת דמשמע כלל כלל לא:

ומה נר דלהכי עבידא כי לא אדליק בה שרי לטלטלה. פירש רש"י ז"ל: מדקתני אבל לא ישן ולא קתני אבל לא את המיוחד לכך אלמא לא מיתסר בהזמנה אלא בהדלקה, ובלישנא בתרא דאוקימנא בשהניח עליו מעות, פירש ולא דמי לנר של מתכת שאם לא הדליקו בו באותו שבת מותר וכדתניא כל הנרות של מתכת מטלטלין אותן חוץ מן הנר שהדליקו בו באותה שבת משום דההוא בשלא יחדו. ואיכא דקשיא ליה אם כן מאי קא דייק בלישנא קמא מדקתני אבל לא ישן דדוקא ישן אבל בהזמנה לא, דדלמא הוא הדין להזמנה והכא רבותא קאמר אבל לא ישן אף על פי שלא הזמינו משום דהוה ליה מוקצה מחמת מיאוס מה שאין כן בשל מתכת.
על כן פירשו בתוס' דנר של מתכת אף על פי שיחדו לכך מותר לטלטלו אם לא הדליקו עליו באותה שבת, מפני שאין מדליקין בו אלא לפעמים, והלכך דוקא הדליקו בו באותה שבת הא לא הדליקו בו באותה השבת שרי שהרי לא נעשה בשבת זו בסיס לדבר איסור, ולא דמיא למטה שיחדה למעות מפני שהיא עשויה להניח עליה מעות בכל שעה ולפיכך הרי היא כאילו הניחו שם מעות בשבת, והוא הדין לנר של חרס שאף הוא מדליקין בו תמיד ומשום הכי ישן אסור ולעולם הרי הוא כבסיס לדבר האיסור.
ואם תאמר אם כן מאי טעמא אסרינן לנר של חרס ישן משום מוקצה מחמת מיאוס, אפילו בלא מיאוס נמי ליתסר כיון דמיוחד הוא לאיסור דומיא דמטה. נראה לי משום דעיקרא דמילתא משום מיאוסו הוא, דמשום שהוא נמאס בהדלקתו ואינו ראוי למלאכה אחרת אדם מדליק בו בכל שעה, אבל של מתכת שאינו מאוס אדם חס עליו ואינו מדליק בו בכל שעה.
ומיהו לענין עיקר קושיא הראשונה נראה לומר דאינה קושיא, דהא מדקתני מטלטלין נר חדש אבל לא ישן ולא קתני אין מטלטלין נר ישן אבל מטלטלין את החדש נראה דעיקר משום שריותא דנר חדש הוא דאתא, וכיון דלא תנא איסורא אלא בישן שמע מינה דכל חדש מותר ואפילו מיוחד לכך מדלא קתני אבל לא את המיוחד לכך, כדברי רש"י ז"ל.
ומיהו בנר של מתכת נראין דברי התוספות דאפילו יחדו והדליק בו לשבת אחרת מותר, שהרי פמוט ודאי לכך הוא עשוי וכיון שהדליק עליו לכך הוא מיחדו, ואפילו הכי אם לא הדליקו עליו באותה שבת לכולי עלמא שרי.

אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב יהודה אמר רב מטה שיחדה למעות. קשיא לי דהוה ליה למימר הכי איתמר אמר רב הונא מטה שיחדה למעות וכו', דהא מימרא דאתינן עלה רב הונא הוא דאמרה ולא רב יהודה וכדי אמרה ולא משמיה דרב. ונראה לי דהא דרב יהודה אמר רב ידיעא להו דאיתמר הכין, ומשום דרב הונא ורב יהודה תרווייהו תלמידי דרב הוו אמרינן דהא דרב הונא דרב היא, והכי קאמרינן אלא אי איתמר דרב הונא הכי איתמר כדאמר רב יהודה משמיה דרב ותרווייהו מיניה דרב שמיעא להו.

מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אין חבור לה וכו'. פירש רש"י ז"ל: דגבי שידה תנן לה במסכת כלים (פי"ח מ"ב) והיא עגלה של עץ מוקפת מחיצות למרכב אנשים, ופי' מוכני אופן, ופי' אינה מצלת עמה באהל המת כגון שגובה המוכני מגין על הכלים שעל דפני השידה ואין מצלת מפני שהמוכני כלי לעצמו ומקבל טומאה. והקשו עליו בתוס' טובא, חדא שאם מוכני הוא האופן לא היה לו לומר מוכני בלשון יחיד אלא בלשון רבים, שאין עגלה הולכת באופן אחד. ועוד שאין האופן עשוי להניח עליו מעות. ועוד כי מה שפירש שאם היו כלים על דפני השידה אין האופן מגין עליהם, אינו מחוור, שאע"פ שהמוכני כלי לעצמו הוה ליה פשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה וכל שאינו מקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה. ועוד כי מה שפירש גם כן שהשידה עשויה למרכב אנשים, אינו מחוור, דאם כן למה נמדדת שהרי כל הראוי למדרס טמא אף על פי שהוא מחזיק יותר מארבעים סאה, דלא גמרינן משק בכלים העשוין למדרסאות וכדאיתא בבכורות בפרק אלו מומין (לח, א), וכיון דמטמא מדרס מטמא טומאת מת. ועוד שכל שהוא מקבל שום טומאה אינו מציל באהל המת.
אלא הפירוש המחוור כמו שפירשו ר"ח ור"ת ז"ל, שהמוכני הוא בסיס שהשידה יושבת עליו מלשון את כנו (עיין שמות ל, כח) כן של זהב (עיין יומא לז, ב), והשידה הזו עשויה לשמור בתוכה כלים או פירות ומכוסה היא מלמעלה, ולפיכך בזמן שהיא גדולה אינה מקבלת טומאה שהוקש לשק, ואם השידה נקובה כנגד דפני המוכני בזמן שאינה נשמטת הוה ליה כלי אחד ואין המוכני מקבל טומאה ולפיכך חוצץ בפני הטומאה, אבל בזמן שהיא נשמטת הוה ליה כלי בפני עצמו ומטלטל הוא מלא וריקן ולפיכך אינו חוצץ בפני הטומאה.

ואין גוררין אותה [בשבת] בזמן שיש עליה מעות. ואם תאמר בזמן שיש עליה מעות אף על פי שאינה נשמטת ממנו מפני מה גוררין אותה. תירץ רבנו אפרים ז"ל בשיש בשידה פירות או כלים, והלכך בשאינה נשמטת הוה ליה הכל כלי אחד ונעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר ומותר לגוררה, וכדתנן (לקמן שבת קמא, ב) נוטל אדם כלכלה מלאה פירות והאבן בתוכה ובתוס' פירשו דבזמן שהיא נשמטת אינו בטל לגבי השידה, וכיון שנעשה בסיס לדבר האסור אסור לגוררה, אבל בזמן שאינה נשמטת הרי הוא בטל לגבי השידה, ואף על פי שנעשה הוא בסיס לדבר האסור לא חשבינן השידה לבסיס לו מפני שהמוכני טפלה לשידה.

הא אין עליה מעות שריא אע"ג דהוו עליה כל בין השמשות. ואם תאמר מאי קושיא, דלמא בשוכח, דכל זמן שהוא עליה אסור לטלטלה טלטול גמור אבל אם נטלו מותר לטלטלה כדאיתא בפרק נוטל (לקמן שבת קמב, ב) גבי מעות שעל הכר. תירצו בתוס' דאין גוררין אותה בזמן שיש עליה מעות משמע להו דאין גוררין אותה כלל ואפילו לצורך גופה ולצורך מקומה, והלכך על כרחין לא מיירי בשוכח אלא במניח, דאי בשוכח אפילו בעודן עליו מותר לצורך מקומו, כדאמרינן התם לא שנו אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטלן ועודן עליו.

הא מני רבי שמעון היא. ואם תאמר והא מודה רבי שמעון בכוס וקערה ועששית. ויש לומר דהכא נמי דעתו עליה ומצפה אימתי יפלו או ינטלו המעות מעליה, והוה ליה דומיא דנר קטן.

מטה שיש עליה מעות אסור לטלטלה שהרי היא נעשית בסיס לדבר האסור אין עליה מעות מותר לטלטלה אע"פ שהיא מיוחדת לכך ושהוא מניח עליה בחול תמיד והוא שלא היו שם בין השמשות שכל שהוקצה בין השמשות אף מחמת איסור סופרים הוקצה לכל היום:

כשם שביארנו במוקצה מחמת איסור שאין הלכה כר' שמעון ולא עוד אלא שאף הוא מודה ברוב מוקצים שבו כך הדין במוקצה מחמת חסרון כיס כמו שיתבאר בפ' כל הכלים קכ"ג ב' בשמועת המסר ויתד של מחרישה לא הקלו אלא במוקצה מחמת מיאוס ובמוקצה מחמת הכנה חוץ מגרוגרות וצמוקים כמו שיתבאר:

השידה והתיבה והמגדל ושאר הכלים הגדולים כל שמחזיקים ארבעים סאה בלח אין מקבלין טומאה שכל כלי שאינו עשוי להטלטל מלא וריקן אינו מקבל טומאה וכבר ידעת שכל כלי שיש בשבורו אמה על אמה ברום שלש הוא מחזיק ארבעים סאה בלח ופירשו בסדר קדשים שכשמודדין את הכלי מודדין אותו מבחוץ שאם היה משפתו לשפתו כשיעור זה אע"פ שאין תוכו כשיעור זה טהור שרואין אותו כאלו הוא בתוך כלי אחר וכל שחלל הכלי האחר מחזיק ארבעים סאה אף זה טהור היה בצד השידה כלי קטן שכך היה דרכם בשידה זו שהיא עגלה של עץ מוקפת במחיצות שמשימים אותו עגול בצדה לאיזה תשמיש בזמן שהוא נשמט ממנה ר"ל שאינו מחובר לה אינו נמדד עמה להשלים החזקת ארבעים סאה כדי לטהרו אלא רואין אותו כאלו הוא ניטל והשאר נמדד לארבעים סאה וכן אינו חבור לה שאם נגעה טומאה במוכני אינו נחשב כשידה עצמה אלא טמא לעצמו ואם השידה בת קיבול טומאה כגון שאינה מחזקת ארבעים סאה ונגעה טומאה בשידה לא נטמא המוכני ואינה מצלת עמה באהל המת והוא שכל שאין השידה מקבלת טומאה הרי היא אהל לעצמו ומצלת כלים שבתוכה באהל המת אם הוא מכוסה ואין המוכני בדין זה אע"פ שהוא מכוסה שאם אינה מכוסה הרי גג הבית מאהיל על מה שבתוכה ואם אתה רוצה לפרשה במגולה כסתם כל השיטות אתה מפרשה בבית הקברות שאין עליו גג ולדעת האומר אהל זרוק שמיה אהל ואין לפרשה בשל חרס ובמוקפת צמיד פתיל שאף המוכני כן אם הוא מוקף ועוד שסתם שידה של עץ היא וכן היא שנויה במקומה עם כלי עץ ואם היו מעות באותה המוכני בין השמשות אין גוררין אותה בשבת שכבר הוקצה בין השמשות ואם אינה נשמטת הרי היא כעגלה עצמה לענין חיבור ומדידה והצלה ואפי' מלאה מעות מיטלטלת עם השידה אגב כלים או פירות שבתוכה כמו שאמרו מטלטלים תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין וכן נוטל אדם כלכלה והאבן בתוכה:

מטה שייחדה למעות והניח עלי' מעות אסור לטלטלה פי' אבל פמוט כל זמן שלא הדליקו בו באותה שבת מותר ואע"פ שהדליקו עליו בחול. מפני שכיון דלא מאיס לא מיחד לי' לנר בלחוד אלא גם לשאר תשמישין:

כעין שמן שבנר קאמינא הואיל והוקצה למצותו. הנה מיכן מוכיח דנר שבת הוי מצוה ואפ"ה אי כבה שרי לי' משמע א"כ גם בנר חנוכה נמי אע"פ שהוקצה למצותו אם כבר מותר ליהנות ממנו. ומיכן תשובה לרבי' אחאי גאון שכתב דנר חנוכה שכבה עושה לו מדורה ושורפו בפ"ע שכיון שהוקצה למצותו אסור להשתמש ממנו דמאי אולמי' דנר חנוכה מנר שבת בודאי כל שמנת ימי חנוכה המותר הוא אסור. מפני טעם הנרות שהוקצו לכל שמנת ימי חנוכה ואסור להשתמש בהן כל שמנה דומיא דאתרוג שהקצהו לכל שבעת ימים והילכך השוון הנותר בהן אין להתירו דאדעתא דהכי שם אותו שידליק בו כל ימי חנוכה ואם ישאר ביל ראשון מדליקו בליל שני אב הלילה האחרון לא הקצה לאא מה שראוי להדלקי אבל הנותר לאחר שכבה מורת בהנאה כמו שמותר נר שבת לר"ש ואל כמו שכתבתי בהלכה י' דספר הלקט:

בפרש"י בד"ה אין עליה מעות בשבת מותר לטלטל דאף על גב דהניח עליה מעות בחול עכ"ל רבותא טפי ה"מ למנקט דאפי' אם היה מונח בשבת אם אין עליה עתה מותר לטלטלה דהא לא קפיד בסיפא אלא שלא היה עליה בין השמשות וכן נראה לפרש מדברי התוס' ממה שהקשו אמאי לא מוכח מהכא דאין מוקצה לחצי שבת כו' והיינו ממאי דשרי באין עליה מעות עתה אפי' אם היה כבר מונח היום בשבת מדלא קפיד אלא אבין השמשות ואפשר דנקט הניח עליה בחול דבשבת איך יניח עליה לדעת כמו שהקשו התוס' ודו"ק:

תוספות בד"ה יש עליה כו' דבשכח תנן פ' נוטל מנער הכר והן נופלות כו' עכ"ל דליכא למימר דאיירי בטלטול גמור דאסור אפילו בשוכח וכמו שהקשו התוס' לקמן בהך דמוכני דטלטול גמור פשיטא דאסור והתם במתניתין דמוכני איכא למימר דמשום סיפא דאינה נשמטת קתני לה דשרי אפילו טלטול גמור כמ"ש התוס' לקמן משא"כ הסיפא דהכא דאין עליה מעות דלא שייך ביה טלטול גמור אלא טלטול המטה וה"נ צ"ל ביש עליה מעות דאסור דאיירי בטלטול המטה על ידי שמנער הכר ודו"ק:

בא"ד כגון שהניחה לדעת ישראל כדי להסירה כו' והוי כגמרו בידי אדם כו' עכ"ל יש להקשות דדומיא דהכי בהיו עליו בבין השמשות אם היה דעתו להסירם אחר שעה בשבת הוי כגמרו בידי אדם דאין לחלק בזה בין ביום השבת ובין בין השמשות כדמוכח מדברי התוס' לעיל גבי אפרוחים דאי הוה מקרי גמרו בידי אדם ביום השבת מקרי נמי גמרו בידי אדם בבין השמשות וי"ל דודאי לעיל גבי אפרוחים אי משום דבידו להפריחם הוי מקרי גמרו בידי אדם אין לחלק בין בשבת ובין בבין השמשות אבל הכא יש לחלק דבשבת כיון דא"א להניח ולהסיר אלא ע"י נכרי מקרי שפיר גמרו בידי אדם דהנכרי מניחו ומסירו בהיתר לדעת ישראל משא"כ בבין השמשות דמסתמא הישראל גופיה מניחו מבע"י ודעתו נמי שהוא יסירו אין זה גמרו בידי אדם כיון שבאיסור יסירו אך קשה אכתי כיון דדעתו להסירו דומיא דהכי בבין השמשות נמי תשתרי דהוי כשכח כמ"ש התוס' לעיל דבר שדעתו ליטלו בשבת כו' אפי' מניח חשיב כשכח כי ההיא דמנער את הכיסוי ע"ש ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בד"ה ואין מצלת כו' וקשה דמי יביא טומאה על הכלים כו' עכ"ל היינו לפי מה שפירש רש"י דהמוכני מפסיק מן הצד כמו שפי' שהכלים עולין למעלה מדופני השידה ואין השידה חוצצת עליהם אלא שהמוכני עליה יותר בגובה מהשידה גם מהכלים וחוצץ בפניהם מן הצד וע"ז הקשה דמי יביא טומאה על הכלים כיון דבב"ה הוא לא יביא שום טומאה מן הצד ומלמטה נמי הרי שידה חוצצת על הכלים אבל לפי מה שפי' רע"ב בפירוש המשניות שהכלים בולטין מחוץ לדופני השידה ומאהילים על הקברות והמוכני שתחתיהם חוצצת עליה אין מקום לקושיית התוס' ודו"ק:

בא"ד ויש בשידה נקב מתחתיה כנגד המוכני והיא בב"ה כו' עכ"ל ר"ל לפירושו יש לקיים שהיא בב"ה שהטומאה יבא מלמטה דרך הנקב על הכלים משא"כ לפי' ריב"א שהטומאה נכנסת מן הצד דאין לפרש אלא בשהיא באהל המת וק"ל:

בד"ה הא אין עליה כו' אפי' בשכח שהוא טלטול גמור וקמ"ל דבאינה נשמטת כו' עכ"ל דבנשמטת ולטלטל טלטול גמור פשיטא דאסור לגוררה אלא משום סיפא דבאינה נשמטת דשרי לגוררה טלטול גמור קתני לה ואין להקשות דהשתא נמי מאי פריך הא אין עליה מעות שריא ואימא דה"ה אין עליה מעות דאסור אלא דקתני ברישא יש עליה משום רבותא דסיפא דבאינה נשמטת שרי לגוררה אפי' ביש עליה וי"ל דמשום רבותא דסיפא לא ה"ל למשבק רבותא דרישא דאסור אפי' באין עליה משא"כ אי איירי בטלטול גמור דליכא למתני שום רבותא ברישא ואיכא למימר דשפיר קתני לה משום סיפא ודו"ק:

בא"ד ומיהו מטה שיחדה והניח כו' ופר"ת דהכל מודים כו' ולפי זה לא קשה לעיל כו' עכ"ל כל דברים אלו עד סוף הדיבור דברי התוס' הם ואין להם מקום כאן רק בסוף הדיבור שאחר זה המתחיל הנ"מ דרב כו' וקרוב לדברי התוס' כתב הרא"ש בזה בשם רבינו תם ע"ש ומשום דהך דמטה שיחדה כו' בשמעתין היא ואי הוה אתיא דוקא כר"י ודאי דה"ל לאתויי טפי מינה אלא דאיכא למימר דאתיא כר"ש ומהרש"ל דחק עצמו לגמגם בזה בחנם וק"ל:

בא"ד ונראה לר"י דרב הונא ושמואל לא אסרי התם משום טלטול וכו' ואיידי דאיירי לעיל בגומא וכו' ר"ל וכ"ת אי הוי טעמייהו משום גומא למה נקטי התם דבשלמא אי הוה טעמייהו משום טלטול מן הצד איידי דמיירי התם בענין חזרת הקדירה לתוך הקופה שטמן בה בתוך מוכין וגיזי צמר המוקצין דאסור להחזיר משום דמטלטל הגיזי צמר מן הצד כשמחזירה לתוך הגומא שייך נמי הא דשמואל ורב הונא התם דאיירי נמי בטלטול מן הצר אבל אי הוה טעמייהו משום דמרחיב הגומא לא שייך לסוגיא דהתם לכך כתבו דלפי טעם זה נמי שייך לסוגיא דהתם דאיידי ראיירי התם בגומא וכו'. בא"ד ומותיב מהטומן לפת וצנון וכו' ר"ל ואם תקשה לפי טעם זה דמשום גומא מאי מותיב עלה התם מהטומן לפת וצנון דלמא האי דהטומן לפת וצנון איירי בדצה ושלפה ולכך שרי דבשלמא אי הוי טעמייהו משום דמזיז ומטלטל העפר מן הצד ולכך אסרי בה דצה ושלפה פריך שפיר דבהטומן לפת וצנון אפי' בדצה ושלפה כשמוציאה מן הקרקע והגומא א"א שלא יזיז עפר שעל גבי הצנון מלמעלה אפי' היכא שמקצת עלין מגולין ומוציאה על ידם ואפ"ה שרי וא"כ הוי תיובתא לדידהו אבל לפי מאי דמפרשינן דטעמייהו הוי משום גומא מאי מותיב מהטומן לפת וצנון דלמא התם איירי בדצה ושלפה ואינו מרחיב גומא ולכך שרי ותירצו דלכך מותיב מהטומן לפת וצנון משום דסתם לפת וצנונות לאו דצה ושלפה ומאי דמסקי התוספות ורב ושמואל הוי ידעי לה וכו' ר"ל והשתא נמי אתי שפיר דלפי' רש"י דאפי' מיירי ההיא דהטומן בדצה ושלפה הוי תיובתא לדידהו יש לתמוה וכי לא הוי ידעי רב הונא ושמואל ההיא דהטומן דהא מתני' היא בסדר זרעים אבל השתא לפי מה דפירשנו דלא מותיב מההיא דהטומן אלא משום דסתם לפת וצנון לאו דצה ושלפה אתי שפיר דרב הונא ושמואל הוו ידעי לה אלא דדחקי לאוקמי בדצה ושלפה וכו' וק"ל:

ד"ה שבנר ושבקערה אסור וכו' מסוכה רעועה דעלמא פירוש שאינה של מצוה דבסוכה של מצוה יליף במס' ביצה דף ל' מקראי דלא מהני בה תנאי:

בד"ה לדברי המתיר כו' וה"נ אמרי' בפ"ק דחולין ע"כ לא שרי ר"מ פי' בשוגג במבשל אבל בשוחט לא משום דהוי מוקצה מחמת איסור אלא שצריך ליישב למה להו להתוס' להביא ראיה זו לפי פי' ר"ת ור"ח יותר מלפי' רש"י דהא לפי' רש"י נמי מסיק נמ' דמוקצה מחמת איסור לחודיה דהיינו פמוט של מתכת שהדליקו עליו בשבת אסור לכ"ע דהיינו אפי' לר"מ וק"ל:

תוס' בד"ה ואין מצלת כו' כל הבית טהור לפי כו' כצ"ל. ונ"ב פי' מן הבור לעלייה ודו"ק:

בא"ד פירשן על כו' רישא דמפסיק בין כו' כצ"ל:

בד"ה הא אין עליה כו' ומיהו מטה שיחדה כו' עד סוף הדבור. נ"ב גליון הוא והדבור שאחריו יוכיח ודו"ק. ויש מגיהין האי ומיהו אחר דבור של אחריו דהיינו ה"נ מסתברא כו' וטעות הוא בידם דלא שייך לומר ומיהו כו' דנהי דממטה אין ראיה מכל מקום איכא ראיה מכרכי דזוזי כו' וק"ל:

רש"י סד"ה ואינה מצלת. דנמדדת לא שייך בכ"ח דלא איתקש לשק כו'. כ"ה בהדיא (לקמן פ"ג ב'):

רש"י סד"ה הניח כו' בלא יחדו. נ"ב ע"י הדלקה ודו"ק:

ד״ה ואינה מצלת כו' וכלים בולטים. נ"ב בזה מסולקת קושית תוס' (וע' במהרש"א):

תוס' ד"ה יש. כגון שהניח כו'. נ"ב נ"ל דוחק. וגם תינוק אינו בר דעת ולא שליח הוי. אבל עו"ג י"ל שליחות לחומרא אלא נ"ל דמיירי שהניחם לצורך חולה לפנות לו מקום וכדומה. א"נ במציל מפני הלסטים. וכמאן דשרו כה״ג:

גמ' בזמן שהיא נשמטת. עי' לקמן דף מח ע"ב תוס' ד"ה דבר תור':

תוס' ד"ה הא אין וכו'. איכא למימר דמודה ר"ש. עי' לעיל ד' לו ע"א תוס' ד"ה הא ר' יהודה:

תד"ה, יש עליה מעות וכו' והוי כגמרו בידי אדם.
קשה לי דבלא הניח בה"ש וגם אין דעתו להניח שם כל השבת ודאי לא הוי בסיס כדמוכח לקמן בפרק מי שהחשיך (דף קנד ע"ב) הב"ע בשליפי זוטרי והא מ"מ א"א לשומטו והוי בסיס, אלא ע"כ אי דכיון דלא הי' עליו בה"ש לא הוי בסיס אי מטעם דלא הי' דעתו להניח שם כל השבת [עי' מג"א רס"י רס"ה], ואף המניח שליפי זוטרי ע"ג כרים של חבירו, הא מדברי תוס' דהכא מוכח דאפילו בשל חבירו מדעתו מקרי בסיס [עי' מג"א ס"ס ש"ט].
ומרנא ר"ש איידלש הקשה מדברי תוס' לעיל דבאין דעתו להניח כל השבת לא הוי בסיס, ולדידי תמוה יותר דבתרתי לטיבותא דלא הי' עליו בה"ש ולא הי' דעתו להניח כל השבת מוכח מהאי דשליפי זוטרי דלא הוי בסיס, ולומר דבהאי דשליפי זוטרי מיירי במניח עליהם ג"כ דברים החשובים כמו האיסור, זה דחוק, וד' יאיר עיני:

בתוס' ד"ה יש עלי' מעות וכו' וי"ל דאיכא לאוקמי כגון שהניחם לדעת ישראל כדי להסירם אחר שעה והוה כגמרו בידי אדם עכ"ל וקשי' הא לעיל דף מ"ג ע"א כתב התוס' ד"ה בעודן תימא הא בידו להפריח הוה כגמרו בידי אדם ותי' אבל הכא רצונו הי' שיעלו ולא מיקרי גמרו בידי אדם. וא"כ היכא כתבו התוס' הכא דהוה כגמרו ב"א אך בשלמא התם כשהניחם לשם בדעתא להניח שם כל היום אע"פ שבידו להפריח לא הוה כגמרו ב"א אבל הכא הניחו לשם כדי שיסירם מיד לאחר שעה הוי כגמרו בידי אדם:

אלא אי אתמר הכי אתמר כו' מטה שיחדה למעות הניח עלי' מעות כו' לא יחדה למעות יש עליה מעות כו'. נראה בכל הנך בבי דלא יחדה למעות לאו משום הך קושיא דמה נר מסיק לה הכי אלא דאפילו ללישנא קמא דבעי למימר דיחדה לחוד אסור נמי הוי בעי לאסוקי הני בבי דלא יחדה אלא משום דאפסקה ר"נ בר יצחק בתיובתא דמה נר והדר ביה הש"ס וקאמר אלא אי אתמר דלא אסר ר"י אמר רב אלא ביחדה והניח ואסור אפילו בהניח מימות החול מש"ה מסיק נמי לכולהו בבי דלא יחדה לחלק בכמה גווני. אלא דאכתי קשה דלכאורה כל הנך בבי דלא יחדה דאמר רב משנה שאינה צריכה היא דמה שאוסר ביש עליה מעות כיון דלפירוש התוס' ע"כ במניח איירי ולא בשוכח א"כ לא משתמע שפיר הך מילתא ממימרא דרב לחוד אלא ממתני' דפ' נוטל וממימרא דר"ה אמר רב התם דאמר לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר איסור א"כ ממימרא דרב התם שמעינן לה שפיר טפי והא דמסיק בסיפא דאין עליה מעות מותר לטלטלה נמי ליכא למימר דאתי לאשמעינן דאין מוקצה לחצי שבת שהרי כתבו התוספת דליכא למיפשט מינה מידי וכ"ש דהך בבא דמסיק והוא שלא היה עליה בה"ש דמוקמינן לה ע"כ כר"י דאית ליה מגו דאיתקצאי לא אשכחן בה שום רבותא דאטו מי לא ידעינן דר"י אית ליה מיגו דאיתקצאי הא משנה שלימה שנינו בסוף מכילתין דאוסר ר"י בנבילה שנתנבלה בשבת אע"ג דלא דחי בידים וכ"ש הכא כיון דבמניח איירי לשיטת התוספות הוו דחי בידים ואשכחן נמי לר"י בברייתא דנר של מתכת דלעיל דאוסר בנר שהדליקו בו באותו שבת והיינו נמי משום מיגו דאיתקצאי וא"כ אי ס"ל רב כר"י לימא הלכה כר"י ואף את"ל דאיכא שום רבותא בחד מהנך בבי דסיפא טפי הוי ליה לרב למימר הך מילתא אנר שהדליקו בו באותו שבת דאיירי ביה הנך תנאי דברייתות דלעיל ולמימר דאפילו בהדליקו בשבת עצמו על ידי עכו"ם לדעת ישראל אפילו הכי אסור לטלטל בעודו דולק ולאחר שכבה מותר כיון דלא איתקצאי בין השמשות ועוד דהתם בהיתירא נמי משכחת לה כגון שהדליקו לחולה או לחיה כמ"ש הפוסקים באמת בא"ח סי' רע"ט ע"ש:

ולולי דברי התוספות היה נראה לפרש דהא דקאמר רב יש עליה מעות אסור לטלטלה היינו בכל גוונא ל"ש שוכח ל"ש מניח משום דלכאורה עיקר החילוק שבין שוכח למניח לענין בסיס לדבר איסור בעוד שמונח עליו היינו משום דבמניח דחיא בידים ובשוכח לא דחיא בידים. א"כ לפ"ז תליא הך מלתא בפלוגתא דר"י ור"ש דלר"ש לא מיתסר אלא היכא דדחי בידים כדמסקינן לקמן הנח לנר שמן ופתילה דנעשין בסיס לדבר איסור משא"כ לר"י אשכחן דאפילו בלא דחיה בידים אוסר כגון בהמה שנתנבלה בשבת וכה"ג טובא. א"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דהא דאמר רב לקמן ל"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס היינו משום דמתניתין דפרק נוטל ע"כ לא מתוקמא אלא כר"ש דלר"י אפילו בשוכח אסור משא"כ רב גופא דסבר כר"י ולא איכפת ליה בהנך סתמי דמתניתין דבלא"ה אשכחן כמה סתמי כר"ש וכמה סתמי כר"י כדמשמע מסוגיא דהכא ולקמן בדף הסמוך בענין מוכני גופא ובסוף מכילתין וברפ"ק דביצה וא"כ שפיר אשמעינן רב הכא דביש עליה מעות אסור לטלטלה ל"ש שוכח ול"ש מניח משום דנעשה בסיס לד"א אע"ג דלא דחי בידים אפילו באיסורא דרבנן דהא מעות גופא לא מיתסר לטלטל אלא משום איסור מוקצה דרבנן כך היה נ"ל לולי שהתוספות לא פירשו כן:

מיהו מסתימת לשון רש"י והרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל נראה שמפרשים להך דיש עליה מעות בכל גווני ל"ש שוכח ול"ש מניח וכפשטא דמימרא דרב דלא איירי בשוכח ומניח בשבת עצמו אלא כולה מילתא בע"ש איירי ובזה נתיישב ג"כ לשון הרי"ף בפרק נוטל שהוצרך להביא ראיה דהלכתא כרב בהא דאמר לא שנו אלא שוכח אבל במניח כו' אף ע"ג דלכאורה לא אשכחן מאן דפליג עליה ולמאי דפרישית א"ש שהוצרך לכך דלא נימא לאידך גיסא דהא דאמר רב במניח דנעשה בסיס היינו משום דס"ל כר"י משו"ה הוצרך להביא ראיה מדרבי יוחנן דאע"ג דס"ל כר"ש אפ"ה מודה במניח דנעשה בסיס כנ"ל ואין להאריך כאן יותר ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה יש עליה מעות כו' ע"כ במניח איירי דבשוכח תנן בפ' נוטל מנער את הכר כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דאכתי הוו מצי לאוקמי בשוכח בטלטול גמור כו' ע"ש שנדחק ליישב ולענ"ד א"צ לדחוק אלא דכ"ש דאי אפשר לאוקמי מימרא דרב הכא בכה"ג דהא ממתניתין דהתם שמעינן לה דקתני מנער הכר ומוקי לה רב התם בשוכח אלמא דמנער אין טלטול גמור לא ואדרבא קשיא ליה לאידך גיסא דטפי הו"ל להתוס' להוכיח בפשיטות דבמניח איירי דאי בשוכח אמאי קאמר רב דאסור לטלטלו דמשמע אפילו לצורך מקומו שהוא עיקר הטלטול הנזכר בש"ס לענין מוקצה וכ"ש במטה שיש עליה מעות שאין דרך לטלטלה אלא לצורך מקומה ולקמן בפרק נוטל אמרינן דלצורך מקומו מטלטלן ועודן עליו והיינו בשוכח ובענין זה נראה שדקדק הר"נ ז"ל ע"ש:

מיהו אפשר דלא ניחא להו להתוספות הך הוכחה כיון דלא אמר רב גופא הך מילתא דלצורך מקומו מותר ואפשר דלית ליה הך סברא משום הכי ניחא להו לאיתויי מעיקר מילתא דבשוכח מותר לנער דהיינו מימרא דרב גופא התם ובלאו הכי ע"כ מתניתין דשרי לנער מוקמינן לה בשוכח ומשמע להו להתוס' דסתם לשון אסור לטלטל היינו אפילו לנער. כן נ"ל בכוונת התוס'. מיהו לפמ"ש בסמוך דאפשר דלקושטא דמילתא דרב איירי בכל גווני לא שנא שוכח ולא שנא מניח וכדפרישית אפ"ה לא תקשי מהא דאמרינן התם דלצורך מקומו מותר דאפשר דסוגיא דהתם היינו אליבא דר"ש דמיקל במוקצה דהא משמיה דר' יוחנן אמר התם ואיהו כר"ש ס"ל אבל לרב דס"ל כר"י שפיר מצי סבר דאפילו לצורך מקומו אסור כנ"ל ודו"ק :

בא"ד דאיכא לאוקמא כגון שהניחם לדעת ישראל כדי להסירם אחר שעה כו' והקשה מהרש"א ז"ל דבכה"ג אפילו אם היה עליה בה"ש אמאי אסור שהרי כתבו התוספות לעיל שאם היה בדעתו לסלקו הו"ל כשוכח כו' ע"ש. ונראה שנתכוין למ"ש התוס' לעיל בד"ה דכ"ע טלטול מן הצד ע"ש שהביאו ראיה לסברא זו מהא דאמרינן ס"פ במה טומנין מנער הכיסוי והן נופלות ומשמע ליה למהרש"א ז"ל שדברי התוספות בזה הלכה פסוקה היא והא ודאי ליתא דהך מילתא תליא באשלי רברבי דאדרבה בלשון רש"י בס"פ במה טומנין מבואר להיפך דכל שמניחם קודם השבת אף ע"פ שדעתו לסלקם מיד לאחר בה"ש אפ"ה מיקרי מניח ובטור א"ח והש"ע סי' ש"ט הביאו שני דעות בזה ועוד שהרי התוספות עצמם כתבו לעיל דף מ"ג גבי אפרוחים דכיון שכפאו הסל בה"ש והקצה אותו שעה אחת לצורך אפרוחים אף ע"ג שבידו להפריחם לאלתר אפילו הכי איתקצאי לכולי יומא וא"כ לפי סברת מהרש"א נראין דברי התוס' כסותרים זא"ז ואם באנו לחלק בין האי דאפרוחים ובין הנך שכתבו התוס' לעיל ד"ה טלטול מן הצד א"כ כמו כן יש לחלק במטה דיש עליה דשמעתין ועיין מה שאכתוב בזה ס"פ במה טומנין ומ"ז ז"ל האריך שם בענין זה ובפרק כל הכלים אבאר יותר אי"ה:

בפרש"י בד"ה מוכני שלה גבי שידה תנן כו' מוקפת מחיצות למרכב אנשים ונשים והקשו בתוספות דא"כ חזיא למדרס ותו לא שייך בו מדידה דמדוס לא איתקש לשק כו'. ובמנחות דף ל"א הקשו התוס' ג"כ קושי' זו ותירצו דמה שעשוי למרכב אנשים מעיר לעיר לא מיקרי מדרס והביא ראיה מהאי דאנקטמין טהורין לקמן ס"פ במה אשה ור"ת דחה שם ראיה זו נראה דמש"ה לא מייתו התוס' הכא הך שינויא דהתם ועיין בתי"ט פ' כ"ד דכלים שהאריך לחלק בענין אחר בין פשוטי כלי עץ דחזי למדרסות ובין כלים הבאים במדה דבהנך לא שייך האי כללא דכל מטמא במדרס מטמא בטמא מת וכתב דכן נראה משיטת הרמב"ם והביא שם ג"כ לשון רש"י מ"ש גבי מפץ במת לקמן בפרק ר"ע ובפרק כיצד הרגל עיין שם באריכות ויש לתמוה דאישתמיט ליה לשון רש"י והתו' דהכא בשמעתין וכבר הארכתי בזה ג"כ במקום אחר לחלק בכמה גווני בין פשוטי כלי עץ דחזי למדרסות ובין כלים הבאים במדה וכאן אין להאריך:

בד"ה ואין מצלת כו' דאם השידה מחזקת ארבעים כו' ולא שנכנסה לבית שהמת בו דא"כ אין כאן הצלה שהרי הגג מאהיל כו' עס"ה. לכאורה נראה דמשמע לרש"י דהך שידה אע"פ שמוקפת מחיצות אפ"ה אין לה גג מלמעלה ולא הוי דומיא דתיבה ומגדל אם כן לפ"ז שפיר כתב שהרי הגג מאהיל על הטהרות מלמעלה כיון שהשידה פתוחה מלמעלה כלפי גג הבית משא"כ אם נאמר שהשידה מכוסה ג"כ מלמעלה וסתומה לגמרי כמו תיבה ומגדל א"כ לא שייך לומר שהרי הגג מאהיל על הטהרות כיון שגג השידה מפסיק בין הטהרות לגג הבית והוי כאהל בתוך אהל ששנינו להדיא בפ"ד דאהלות דמגדל שעומד בתוך הבית טומאה בתוכו הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס וכמ"ש שם כל מפרשי משניות דאיירי במגדל הבא במדה ודלתותיה מגופות מש"ה מצלת על טהרות שבתוכה דהוי כאהל בתוך אהל כיון שגג המגדל מפסיק בין גג הבית לטהרות שבתוכה וא"כ ע"כ לא משמע ליה לרש"י לפרש שידה דהכא בכה"ג ואפשר דהיינו שאין דרך השידה להיות סתומה מלמעלה אלא דאכתי קשה על מ"ש רש"י בסוף דבריו שרבותיו דוחקין ומפרשין אותה באהל המת ממש ובשל חרס מוקפת צמיד פתיל ע"ז כתב רש"י דהרבה תשובות יש וא"כ יש לתמוה על רש"י ועל רבותיו דמאי דוחקייהו לאוקמי בשל חרס ומוקף צמיד פתיל שהיא סתומה מכל צד אף מלמעלה וטפי הו"ל לפרש בפשיטות בשל עץ כה"ג גופא שהיא מכוסה כגג מלמעלה ואם כן דמיא לגמרי להאי דמגדל דפ"ד דאהלות ובפשיטות הוי מצי רש"י לפרש דלא מצי איירי שנכנס לבית שהמת בו דאם כן למה לא יטמא הכלים שחוץ למגדל נגד המוכני כשאין המוכני נשמטת שהרי גג הבית מאהיל על הטהרות (דהמוכני בפני עצמה ודאי אינה מוקפת צמיד פתיל כדמסיק רש"י גופא על לשון רבותיו) אע"כ בב"ה איירי וצ"ע ליישב ודו"ק:

בגמרא הא אין עליה מעות שריא כו' ההיא ר"ש היא. כבר כתבתי בסמוך דיש לדקדק דמעיקרא מאי קשיא ליה לעולא ממוכני ומדיוקא אטו בלא"ה מי לא אשכחן כמה משניות דלר"ש לית ליה מיגו דאיתקצאי ור"י אית ליה ומאי משני נמי ההיא ר"ש היא פשיטא דר"ש היא דהא ר"י ודאי אית ליה מיגו דאיתקצאי אע"ג דלא דחי בידים כגון ההיא דנתנבלה בשבת. ואפשר דניחא ליה לאקשויי מסתם מתני' דמוכני דאיירי במעות כגוונא דמימרא דרב גופא ולא ניחא ליה למימר דרב פליג אסתם מתני' ע"ז משני הש"ס שפיר האי ר"ש היא ואפ"ה רב כר"י ס"ל היינו משום דסתמא אחרינא אשכח והיינו סתם מתני' דאין משקין ושוחטין את המדבריות דמייתי הש"ס בסוף מכילתין וכה"ג טובא. מיהו יותר נראה דמעיקרא הוי סבר דרב גופא במוקצה לטלטול כר"ש ס"ל כדאשכחן לר"ה תלמידיה בר"פ מפנין דהכי ס"ל וכמו שאבאר. ולפ"ז הא דאסר הכא בהיה עליה בה"ש היינו אפילו כר"ש דר"ש גופא לא שרי במותר השמן ובטלטול הנר שהדליקו בו אלא משום דאדם יושב ומצפה אימתי יכבה נרו משא"כ בהאי דמטה שהיה עליה מעות בה"ש קס"ד דלא שייך לומר אדם יושב ומצפה א"כ הוה ליה ככוס וקערה ועששית דמודה ר"ש דלא יזיזם ממקומם כדאיתא לעיל וכדאשכחן נמי בבכור שנפל לבור דמייתי הש"ס לקמן דאוסר ר"ש משום דלא שייך לומר אדם יושב ומצפה א"כ לפ"ז מקשה שפיר מדיוקא דמוכני דאשכחן סתם מתניתין וע"כ היינו כר"ש וע"ז משני הש"ס שפיר ההיא ר"ש היא דלית ליה מוקצה והיינו נמי משום דבכה"ג שייך נמי אדם יושב ומצפה שמא יטלנה תינוק או עכו"ם כמ"ש התוס' בפ"ק דחולין גבי השוחט בשבת ע"ש וכמ"ש הפוסקים לחלק בין מטה דהכא לכוס וקערה ועששית דלעיל מיהו רב כר"י ס"ל אפילו במוקצה לטלטול והיינו דמייתי ה"נ מסתברא כנ"ל ודוק ועיין בסמוך:

ועוד נ"ל דהמקשה הוי סבר דהאי דמוכני ע"כ ר"י היא דכר"ש לא מתוקמא הא דקתני רישא יש עליה מעות אסור לטלטלה ומדנקיט סתמא משמע אפילו שוכח ואפילו לצורך מקומו ולר"ש ודאי שרי וא"כ ע"כ ר"י היא ואפ"ה כשהיה עליה בה"ש מותר דהא דאסר ר"י בנר שהדליקו בו היינו משום דלדידיה הוי מוקצה מחמת איסור דאורייתא כדפרישית משא"כ במוכני דמעות גופא אינו אלא מוקצה דרבנן מש"ה מקשה שפיר וע"ז משני הש"ס שפיר ההיא ר"ש היא ורישא במניח כמ"ש התוס' כנ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה הא אין עליה מעות כו' קשה לרשב"א מאי פריך כו' מיהו מטה שייחדה והניח עליה כו' עס"ה. עיין במהרש"ל שכתב שהוא גליון וכן נמצא בש"ס חדשים שמצא בתוס' ישנים על הגליון. ובאמת אין זה גליון דכל הני מילי מעליותא אתמר משמיה דגברא רבה ופה קדוש אמרו כמ"ש הרא"ש ז"ל בשמעתין בשם ר"ת שפסק כן והיינו לפי שיטתו שכתבו התוס' כאן בשמו דהכל מודים בסיכי זיירי ומזורי כו' והאי הכל מודים היינו אפילו ר"ש ודלא כפרש"י לקמן בר"פ כל הכלים דהאי הכל מודים היינו רבנן דפליגי עליה דרבי נחמיה ע"ש וא"כ זה ג"כ שיטת התוספות לעיל ד"ה ומה נר ובסמוך ד"ה ה"נ מסתברא דהנך בעלי התוספות לא משמע להו הך סברא דר"ת אלא כשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שפסקו במטה שיחדה והניח עליה מעות שרי לדידן למאי דקי"ל כר"ש בכולהו מוקצה ומפרשים נמי דהאי הכל מודים דפרק כל הכלים כפירש"י דלא קאי אר"ש ובטור וש"ע סימן ש"י הובאו שני הדיעות נמצא זכינו לדין שאין זה גליון ולפ"ז מ"ש ג"כ מהרש"א ז"ל דהאי ומיהו שייך לקמן אין צורך לזה כלל דשפיר שייך הכא בקושיות הגמרא והיינו למאי דפרישית בסמוך דהמקשה הוי סבר דרב ס"ל כר"ש במוקצה לטלטול ומש"ה פריך לרב מהאי דיוקא וע"ז כתבו התוס' שפיר דהאי דמטה שיחדה והניח עליה נמי מצינן לאוקמי אפילו כרבי שמעון דאל"כ לא הוי מקשה הש"ס מידי כנ"ל ודו"ק:

גמ' ורב כר"י ס"ל. הנה סליק אדעתא דמקשה דרב. אפי' אליבא דר"ש אמרה לשמעתא וסובר דמונח עליה מעות דומה לכוס וקערה שאין דעתו להיות מצפה שיוקח משם המעות בשבת והקושית הרשב"א בחידושיו ועל זה הקשה לו ממוכני ולכן השיבו דלר"ש באמת שרי וכפי שכתב הרשב"א דג"כ מצפה מתי יפלו המעות ורב כר"י סבירא ליה:

שם ורב כר"י ס"ל הנה לפי שיטת התוס' ד"ה הא נר וכו' דנר ומטה שוים כמש"ל במתני' א"כ ר"מ ודאי דמתיר ייחדו והניח שהרי כל נר של חרס לשיטת התוספות הוי יחדו כמבואר בדבריה' בד"ה והרי נר וכו' וכיון שהוא ישן כבר הודלק בו ואפ"ה מתיר ר"מ א"כ ס"ל דייחוד והניח אינו אוסר ור' יהודה לא אשכחן דפליג עליה. והא דאוסר ר"י נר ישן הוא משום מיאוס וא"כ מנ"ל לרב דאוסר ר' יהודה מטה שיחדה והניח עליה מעות ששם אין הקצאה מחמת מיאוס ולמה נעשה מחלוקת חדש בין ר"מ לר"י לחנם. אמנם לפי מש"ל דטעמי' דרב מדסתם במשנתנו ולא פירש בשל חרס ש"מ דגם בשל מתכות איירי ובלא יחדו ודאי מתיר ר"י כמבואר בדבריו דכל הנרות של מתכות מטלטלין וכו' ומוקי לה רש"י בשמעתין בלא יחדו ובמשנתנו דאסר גם בשל מתכות איירי ביחדו:

הניח עליה מעות. אפילו בחול הרי הוקצה לאיסור ואסור לטלטלה ואפילו נסתלקו המעות מבעוד יום ולא דמי לנר של מתכת דשרי רבי יהודה דהתם בלא יחדו: לא יחדה למעות. אין עליה מעות בשבת: מותר לטלטלה. ואע''ג דהניח עליה מעות בחול: והוא. שנסתלקו מבעוד יום. שלא היו עליה כל בין השמשות אבל היו עליה כל בין השמשות איתקצי לכולי יומא: מוכני שלה. גבי שידה תנן במסכת כלים והיא עגלה של עץ מוקפת מחיצות למרכב אנשים ונשים: מוכני. אופן: בזמן שהיא נשמטת. כעין אופני עגלה שלנו שאדם יכול לסלקו מן העגלה: אינו חיבור לה. דחשובה היא כלי לעצמה דאי שידה בת קבולי טומאה היא כגון שאינה מחזקת מ' סאה בלח ונטמאה השידה לא נטמא המוכני ואי לאו בת קבולי טומאה היא ונגעה טומאה במוכני המוכני טמאה לעצמה דלא חשיבה משידה והיא מטלטלה מלאה וריקנית דיש לה בית קיבול: ואינה נמדדת עמה. לענין טומאה כדפרישית דכלי עץ המחזיק מ' סאה בלח שהן כוריים ביבש טהור כדאמרי' בבמה מדליקין (דף לה.) דכלי עץ איתקש לשק שיהא מיטלטל מלא וריקן וזו אינו מיטלטל מלא ותנן במסכת כלים ומייתינן בגמ' דמנחות השידה ב''ה אומרים נמדדת מבחוץ דרואין אותה כאילו היא עומדת בתוך כלי גדול ואם מחזיק אותו כלי מ' סאה טהורה השידה ואע''פ שהיא אינה מחזקת מ' סאה דקסבר אף עוביה נמדד עמה והמוכני אינו נמדד עמה להשלים דרואין כאילו ניטל המוכני ואח''כ תנתן השידה לתוך הכלי: ואינה מצלת עמה באהל המת. דאם השידה מחזקת מ' [סאה] דאינה מקבלת טומאה מצלת באהל המת והוי אהל לעצמה ולא שנכנסה לבית שהמת בו דא''כ אין כאן הצלה שהרי הגג מאהיל על הטהרות מלמעלה אלא כגון שנכנסה לבית הקברות כדאמרינן בעירובין ר' יהודה אומר אף בבה''ק מפני שיכול לחוץ בשידה תיבה ומגדל בפרק בכל מערבין דקסבר אהל זרוק כלומר אהל המיטלטל שמיה אהל ומפסיק כלפי הטומאה והמוכני אם הוא גבוה מדופני השידה וכלים [בולטים] מלמעלה מדופני השידה וגובה המוכני מגין עליהם אינו מצילן דמוכני כלי הוא לעצמו ומקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה ורבותי דוחקין ומפרשין אותה באהל המת ממש ובשל חרס המוקפת צמיד פתיל והרבה תשובות יש חדא דנמדדת לא שייך בשל חרס דלא איתקש לשק ובין מיטלטל ובין אינו מיטלטל טמא ועוד אם המוכני מוקף צמיד פתיל יציל בפני עצמו כלים שבתוכו ועוד בפירוש נשנית במסכת כלים בהלכות כלי עץ והלכות כלי חרס נשנו לבדן והלכות כלי עץ נשנו לבדן: ההיא ר' שמעון היא. ומיהו מעות לא חזו מידי ומודה רבי שמעון דעודן עליו אסור:

ומה נר דלהכי עבידא כו'. פי' בקונטרס דדייק מדקתני אבל לא ישן משמע דוקא ישן אבל חדש אפילו יחדו וקשה לר''י דלמאי דמסיק נמי מטה שיחדה והניח עליה מעות כו' תקשה ליה מנר של מתכת דשרי ר' יהודה אפילו יחדו לעיל מדקתני חוץ מן הנר שהדליקו בה באותה שבת אבל לא הדליקו בה באותה שבת אע''פ שיחדה והדליקו בה בחול שרי ונראה לר''י דלא דייק כלל מדקתני אבל לא ישן אלא דוקא בנר של חרס הוא דקאמ' דלהכי עבידא שתחלת עשייתה היא להדלקה והוי כמו יחוד שמיד שמדליקין בה פעם אחת נמאסת ואין ראויה לתשמיש אחר ולכך תחלת עשייתה אינה אלא להדלקה אע''פ שראויה לתשמיש אחר בין עשייה להדלקה מ''מ אין עושין אותה לכך שאין זה אלא זמן מועט אבל בנר מתכת אין עשייתה להדלקה לבד דראויה כל שעה לתשמיש אחר: לא הניח עליה מעות מותר לטלטלה. וחצוצרות דאסר ר' יהודה לעיל (דף לו.) נראה לר''י דאסר אפי' לא תקע בה דחצוצרות לא חזיא אלא לתקיעה ואין לחלק בין תקע ללא תקע אבל מטה ונר חזי לתשמיש אחרינא: יש עליה מעות אסור לטלטלה. ע''כ במניח איירי דבשכח תנן פרק נוטל (לקמן קמיב:) מנער הכר והן נופלות ובמניח בשבת איירי דבהניח מבעוד יום והיו עליה בין השמשות אפילו אין עליה מעות אסור לטלטלה כדקאמר בסיפא דמילתיה וקשה דאיך יכול להיות שמניח לדעת בשבת וי''ל כגון שהניח נכרי או תינוק לדעת ישראל וא''ת אמאי לא מוכח מהכא בפ' אין צדין (ביצה כו:) דאין מוקצה לחצי שבת וי''ל דאיכא לאוקמא כגון שהניחם לדעת ישראל כדי להסירם אחר שעה והוו כגמרו בידי אדם ולמאי דפרישית לעיל דהא דיש מוקצה לחצי שבת היינו באיסור אכילה ולא בטלטול א''ש: מוכני שלה. פי' בקונטרס דגבי שידה תנן לה במסכת כלים (פי''ח מ''א) והיא עשויה למרכבת אנשים ונשים ואין נראה לר''י דאי חזיא למדרס לא שייך בה מדידה דלא איתקש לשק ולא בעינן מיטלטל מלא וריקן כדמוכח בפרק אלו מומין (בכורוח לח. ושם) דפריך ושאין לו תוך בכלי שטף מקבל טומאה הוא והא דומיא דשק בעינן ומשני בהנך דחזו למדרסות לכך נראה דאינה עשויה אלא לכלים והא דאמר לקמן בפרק רבי עקיבא (דף סד. ושם) שלש תיבות הן תיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס מלמעלה טמא מת פי' אבל מדרס לא לפי שאומרים עמוד ונעשה מלאכתנו והבאה במדה טהורה מכלום פי' שיש לה מ' סאה אור''י דצריך לומר דלא קאי אפתחה מצדה דכיון דחזיא למדרס אפילו באה במדה טמאה כדפי'): ואין מצלת עמה באהל המת. פי' בקונט' בבית הקברות שהכלים על דופני השידה וקשה דמי יביא טומא' על הכלים ומפרש ריב''א דמיירי שפיר דקיימא השידה באהל המת ומוקפת צמיד פתיל ואע''ג דכלי עץ אינו מציל בצמיד פתיל היכא דמקבל ארבעים סאה מציל כיון דלא מקבל טומאה כדתנן במסכת כלים ואלו מצילין בצמיד פתיל כלי גללים כו' וכלי עץ הטהורים ואין צ''ל דמוכני יש לו בית קיבול אלא פשוטי כלי עץ הוא ויש נקב בשידה בצדה והכלים בתוך השידה והמוכני חופפת שם וממעטת אותו נקב עד שאין נשאר פותח טפח וקאמר כיון דנשמטת אינו ממעט דדוקא כי מבטלו שם ממעט בחלון כדמוכח בלא יחפור (ב''ב כ: ושם) דפריך אהא דקתני דכלי חרס ממעט בחלון הא קחזי ליה פי' ולא מבטל התם והיכי ממעט ומשני דמטונף ומיירי שאינו סותם כל הנקב דאם סותם כל הנקב אפי' אינו מבטלו שם סותם כדאמר בפ' בתרא (דף קנז.) בימי אבא שאול בן בטנית פקקו את המאור בטפיח והתם לא בטלוהו שאם ביטלוהו בשבת היה חייב משום בונה דהא מוסיפים על הבנין אלא ודאי בלא ביטול איירי ואפ''ה סותם ובכלי עץ אמרינן נמי בפ' בתרא דמגילה (דף כו:) ההיא בי כנישתא דרומאי דהות פתיחה לההוא אנדרונא דהוו מחתי בה מיתי בעו כהני למיזל לצלויי התם אמרו ליה לרבא אמר להו זילו דלו תיבותה ואותבוהו אבבא דה''ל כלי עץ העשוי לנחת ומסתמא לא היו מבטלין אותו שם שהרי ס''ת מניחין בתוכו ומיהו תבן וגרוגרות אין להם דין כלים דאפי' סותמין כל החלון צריכין ביטול כדמוכח בפרק לא יחפור (ב''ב יט:) ולר''ת אין נראה לפרש דמוכני הוי אופן דאין דרך להניח מעות על האופן דקתני ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות ומפרש דמוכני היינו כן של שידה כמו את הכיור ואת כנו (שמות ל) וכמו מכונות במלכים (א ז) פי' בסיס שהשידה מונחת עליו ויש בשידה נקב מתחתיה כנגד המוכני והיא בבה''ק והטומאה נכנסת דרך נקב בשידה ואין המוכני מצלת כיון שהיא נשמטת ואין מבטלין אותה שם ומיירי נמי שאין סותמת כל הנקב אלא ממעטת אותו מפותח טפח כדפי' לעיל וצ''ל דמיירי שאין הטומאה כנגד הנקב דכשהטומאה נגד הנקב אפילו אין בו פותח טפח בוקעת ועולה כדאמר בפ''ק דסוכה (דף יח. ושם) ארובה בבית ואין בה פותח טפח טומאה כנגד ארובה כל הבית טהור לפי שבוקעת ועולה וכן במסכת אהלות ומייתי לה בהעור והרוטב (חולין קכה:) חבילי המטה וסריגי חלונות כו' פירסן על המת באויר הנוגע כנגד הנקב טמא שלא כנגד הנקב טהור והתם אין בנקבים פותח טפח דקתני רישא דמפסיק בין בית לעלייה: אין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות. מפרש ר''י דכשהיא נשמטת היא כלי בפני עצמה אבל כשאינה נשמטת מותר לגוררה אע''פ שיש עליה מעות דכיון שאינם ע''ג השידה שהיא עיקר הכלי שרי: הא אין עליה מעות שריא אע''ג דהוו עליה כל בין השמשות. קשה לרשב''א דמאי פריך לוקמא בשכח ולהכי אין עליה מעות אע''ג דהוו עליה כל בין השמשות שריא כדאמר בפרק נוטל (לקמן קיב:) ובזמן שיש עליה מעות אסור לגוררה אפי' בשכח שהוא טלטול גמור וקמ''ל דבאינה נשמטת שרי לגוררה טלטול גמור ומתרץ דע''כ במניח איירי דהא אין גוררין אותה משמע אפי' לצורך מקומה ואי בשכח הא אמרי' בפרק נוטל (ג''ז שם) לא שנו אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטלו ועודן עליו (ומיהו מטה שיחדה והניח עליה מעות איכא למימר דמודה ר''ש דמדקפיד עליה מיחד לה מקום כדאמרי' בריש כל הכלים (שם קכג. ושם) הכל מודים כיון דקפיד עליה מיחד לה מקום ופר''ת דהכל מודים אפי' ר''ש והא דפריך לעיל מנר היינו משום שאין לחלק בין מטה לשאר דברים אלא כשהניח עליה מעות ולפ''ז לא קשה לעיל אפי' הקונטרס שפי' דדייק מדקתני אבל לא ישן):

שבת מד ע"ב - טקסט הדף

דף מד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד