נדרים לה ע"א

דף לה - א

איתיביה רב חייא בר אבין לרבא מהא דתניא: אמר לו אדם לחבירו: השאילני פרתך זו המונחת לפנינו, שקנויה לך!

ורצה חבירו לתרץ עצמו, שאינו יכול להשאילו, ואמר לו: קונם עליך פרה זו, שאני קנוי לך [אם קניתי פרה אחרת חוץ מזו]! ^[36]

או שאמר לו: נכסי אסורים עליך, אם יש לי ^[37] פרה אלא זו!

וכן אם אמר לו: השאילני קרדומך!

ואמר לו: קונם קרדום שיש לי, שאני קנוי!

דהיינו, שאוסר על עצמו את ההנאה מקרדום זה, אם הוא קנה קרדום נוסף. ועושה זאת כדי להוכיח לחברו שאין הוא משאיל לו את הקרדום אלא משום שהוא צריך את קרדומו היחיד לשימוש שלו.

או שאמר לו: נכסי עליך, אם יש לי קרדום אלא זה!

ולבסוף נמצא שיש לו פרה אחרת, או שיש לו קרדום אחר,

אזי, כך הוא הדין: בחייו של בעל הפרה והקרדום - אסור בהם חבירו.

אבל אם מת בעליהם, או שנתנה לו במתנה - הרי זה מותר.

ומוכח, שעל ידי נתינת המדיר למודר במתנה - הותר הדבר, כיון ששוב אין הוא נחשב של המדיר!

וקשיא לרבא, האוסר מתנה של קונם, כיון שמוציא מרשות לרשות, ודבר זה אסור בקונם, כמו בהקדש, שאסור להוציאו מרשות לרשות, גם כשלא נהנה בדבר.

אמר רב אחא בריה דרב איקא: אין מכאן ראיה לענינינו, משום שאפשר לומר שכאן מדובר שניתנה לו על ידי אחר. דהיינו, שנתנו המדיר לאדם אחר, ואותו אדם נתנו למודר. ובמקרה כזה - ודאי שמותר, שהרי לא נהנה המודר מהמדיר, אלא מאדם אחר.

אמר רב אשי: לשון הברייתא דיקא נמי כדברי רב אחא בריה דרב איקא. דקתני לשון "שנתנה לו" [הנו"ן הראשונה נקודה בחיריק. שכך היתה קבלה בידם, אף שאין בכתיבה שום הבדל], ולא קתני "שנתנה לו" [בשווא תחת הנו"ן]. משמע, שניתנה לו על ידי אחר ^[38].

בעא מיניה רבא מרב נחמן: האם יש דין מעילה בקונמות ^[39], או לא? ^[40] כלומר, האם על ידי הקונם - עשאו עליו כקרבן, ואם נהנה, הרי הוא חייב אשם מעילה כנהנה מן הקדשים ^[41], או לא?

אמר ליה, תניתוה במשנתינו: מקום שנוטלין עליה [על השבת האבידה] שכר - תיפול הנאה להקדש.

ומזה שנקט התנא שתפול הנאה להקדש, ולא אמר כדרך ששונה בדרך כלל במקרים כגון אלו, שאסור בהנאה: "יוליך הנאה לים המלח" ^[42], משמע למימרא - כי הקדש. דהיינו, שקונם דומה להקדש.

מה הקדש - יש בו מעילה, אף קונמות - יש בהן מעילה ^[43].

ואמרינן, ששאלה זו, אם יש מעילה בקונמות או לא, כמחלוקת תנאי היא.

שכך שנינו בברייתא: אם אמר אדם "קונם ככר זו, שתהא הככר אסורה לכל כמו הקדש", ואכלה לאחר מכן, בין אם אכלה הוא, ובין אם אכלה חבירו - מעל, משום שיש מעילה בקונמות, והרי הוא אסר את הככר בקונם על כולם.

ולפיכך, כיון שיש בככר זה דין מעילה, הרי יש לה גם דין פדיון. ואם פדה את הקונם בדמים, הרי הדמים נתפסין אף הם באיסור. [עיין בהערות הקדמה לסוגיא].

אבל אם אמר: "ככר זו עלי הקדש", ולאחר מכן אכלה, אזי אם אכלה הוא בעצמו - מעל, שהרי אסרה על עצמו בקונם.

אבל אם אכלה חבירו - לא מעל, שהרי לא אסרה עליו כלל.

וכיון שאין הככר אסורה על כולם, אין "קדושת הקונם" חזקה כל כך, ולפיכך אין לה ל"קדושת הקונם" דין פדיון ^[44]. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בין כך ובין כך, בין בקונם כללי, שאסר על כולם, ובין בקונם פרטי, שאסר רק על עצמו - לא מעל, לפי שאין דין מעילה בקונמות כלל.

ומוכח שנחלקו תנאים בדבר זה, אם יש מעילה בקונמות או לא ^{[45] [46]}.

אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: אלובא דרבי מאיר, הסובר שיש דין מעילה בקרבנות, אם אמר לחבירו "ככרי עליך", ונתנה לו לחבירו במתנה, שעל ידי כך נעשתה מעילה, כמו שבהקדש, מי שנטל אבן או קורה של הקדש לקחתם לעצמו - מעל על ידי שזכה בה, אף שלא נשתמש בה עדיין. הוא הדין כאן, כיון שיצאה מרשות אוסר, ונכנסה לרשות מקבל - הרי נעשתה מעילה.

מי מעל בנתינה זו? ^[47]

למעול נותן?! אי אפשר לומר כן, דהא לא אסירא עליה, ולמה שתיחשב לו מעילה? ^[48] למעול מקבל? הרי יכול הוא דאמר: היתירא - בעיתי, דבר היתר רציתי לקבל, אבל איסורא - לא בעיתי! ואילו הייתי יודע שהככר של איסור, לא הייתי מקבלה. ואם כן, הרי זו זכיה בטעות - שאינה נחשבת זכיה!

אמר ליה רב אשי: אכן, מטעמים אלו שאמרת, אין אחד מהם מועל עתה.

אבל, מקבל מעל - לכשיוציא [דהיינו, כשישתמש בככר].

לפי שכל המוציא מעות הקדש לחולין, אף אם כשהוציא היה סבור שהמעות של חולין - הרי הוא מועל, לכן אף זה, המודר, כשישתמש בככר, אף שלא נתכוין להשתמש בדבר איסור - הרי הוא מועל.

ומקשינן עליה דרבא מהא דתניא א"ל השאילני קרדומך א"ל קונם קרדום שיש לי שאני קנוי נכסי עלי אם יש לי קרדום אלא זה ונמצא שיש לו בחייו אסור מת או שנתנה לו במתנה ה"ז מותר ופריק רב אחא בריה דרב איקא בשניתנה לו על ידי אחר אמר רב אשי דיקא נמי דקתני שניתנה לו ולא קתני שנתנה לו הך שמעתא חזינא בה פירושא לרבוותא דלא דאיק דקא פרישו הא דאמרינן לאפוקי מאי לאפוקי דאי מגנב גנבא דה"ק כי קאמר ככרי עליך כל שהיא ברשותו קאמר לאפוקי דאי אגנבא ובאה לידי זה לא יהא אסור בה הואיל ולא נתנה לו א"ל לא האי דאמר ככרי עליך לאפוקי דאי אזמניה למיכל מההוא ככר מעיקרא והדר אמר ככרי עליך כיון דאזמניה קנה חלקו ולא מצי למיסרה עליה דלאו ככרי הוא אלא ככר דמזומן ואנן קשיא לן האי פירושא דהא ר' חייא בר אבין נתנה לו במתנה בעא מיניה דרבא ואסר ליה משום דאי לא עליך דקאמר לאיסורא לאפוקי מאי וא"כ אמאי דקאמר ליה איבעיא ליה לאהדורי עליך לאפוקי הכי והכי לאיסורא אי נמי ליבעי מיניה מעיקרא ונתנה לו במתנה או שגנבה מהו ועוד דלא קאמרינן בגמ' אלא עליך לאפוקי דאי מיגניב גנבא ולא דייקינן בה ככרי דאי להאי פירושא הוה ליה למימר ככרי לאפוקי דאי אגנובי מגנבא ועוד דקאמר דאי אזמניה עליה מעיקרא לא חל עליה נדרא היכי דמי אי דאמר לו קני מעכשיו ומשוך פשיטא אפילו לא אמר ככרי אלא כל מאי דמצי למימר לימא (א) (לעולם) כל הימנו שיאסור ממון חבירו על בעליו ואי דלא אמר לו קני ומשוך אכתי ככרי הוא ואי תימא כיון דאמר ככרי אין דעתו על מה שהזמין עליו הא בכה"ג אמרי' לקמן בשלהי פרקין* כל הנודר אין דעתו על מה שהפקיר ואיפרכא לה הך סברא בגמ' כיון דנדר סתם חאיל נדרא אכל מאי דאית ליה לא אזלינן בכי הא מילתא בתר דעתו וכל שכן הכא דמדקאמרינן דאי אזמניה עליה משמע דמוכחא מילתא מהאי ככרי קאמר כגון דפריש וליכא למימר אין דעתו על זה הככר ותו התינח היכא דאזמניה עליה מעיקרא לא אזמניה עליה מעיקרא ככרי עליך לאפוקי מאי על כרחך לאפוקי דאי איגניב מיגנב אלא האי פירושא פירוכא הוא ולית בה מששא ועיקר פירושא דהא דאמרינן לאפוקי דאי מיגניב איגניבא לישנא דאתמהא הוא ורבא הוא דקאמר לה דקא בעא מיניה ר' חייא בר אבין ככרי עליך והוא הדין לנכסי עליך ונתן לו במתנה מהו ואמר ליה מאי קא מיבעיא לן פשיטא דאסור דאי לא עליך למה לי כלומר האי גברא למיסר עליה דהאי קא מיכוין [ואי] נתנה לו במתנה מותר בה עיקר נדרים דקאמר ליה עליך קונם מאי קא מהני ליה מידע ידעי דאי לא יהיב ליה לא מצי למשקל מככר דיליה כלום ולמאי הלכתא הוא צריך למנדר כלל וכי אפשר לך למימר דלא נדר אלא דאי מגניב גנבא דאכתי ככרי הוא תתסר עליה דהאי הא לא מסיק איניש אדעתיה דמיגניב ככריה מיניה (ב) ואית לידיה דהאי כי היכי דליתסריה עליה בנדר מהשהא אלא ודאי לא נדר אלא למיסר עליה במתנה דלא ליסרהיב ביה למיתן מיניה כלום וא"ל רב חייא דילמא לעולם לא אסר עליה מהנה דהא ככרי אמר ליה ודקאמרת א"כ למה לי דנדר לאפוקי דלא ליזמניה עליה דההוא ככר משום דהזמנה מילתא דמזמין הוא וככר דמאריה וטיבותא דמאריה ומיניה הוא דמתהני זמינא אבל נתן לו במתנה מעיקרא למיעבד בההוא ככר כל מאי דבעי כיון דלאו ברשותיה הוא דלמא שרי ליה לקבולי דכי איתיה ברשותיה בלחוד הוא דאסריה עליה ורבא לא קביל מיניה דרב חייא בר אבין האי טעמא ולפום הכי אותבינן עליה דרבא מהך ברייתא דקתני השאילני פרתך הפנויה ואמר ליה בעל הפרה קונם עליך שאני קנוי חוץ מזו לומר שאין לו ונמצא שיש לו פרות אחרות אסורות הן על השואל בחיי המשאיל אבל במותו או שניתנה לו לשואל אותה פרה במתנה מותר הוא בה דהא לא קאמר מדיר אלא שאני קנוי דהיה ליה דומיא דככרי כי איתיה ברשותיה הוא דאסור נתנה לו מדיר למודר שריא ופריק רב אחא בריה דרב איקא בשניתנה לו ע"י אחר כגון שנתנוה בעלים לאחר והוא נתנה לזה המודר וה"ה נמי דאפי' כי איתיה ברשותיה דההוא מקבל מתנה ראשון שהמודר מותר בה דתנן לביתך שאני נכנס מת או שמכרו לאחר מותר אלא הא קמ"ל דוקא ע"י אחר אבל נתנה לו הוא אסור [אמר ר"א דיקא נמי] דקתני שניתנה ולא קתני שנתנה לו וכיון דדייק רב אשי ממתני' כרבא הלכתא כוותיה:

קונם ככר זה הקדש. פירוש קונם יהא כהקדש, וכיון שאסרו אכולי עלמא יש בו מעילה ונפדה כהקדש, אבל כשלא אסרו אלא עליו, ואי נמי על אדם אחד לבד ולא אכולי עלמא יש בו מעילה לפי שנאסר עליו, ואפילו הכי אינה כהקדש לפדיון שאין לו פדיון, ודאמרינן בריש פרק האשה רבה ביבמות [פח, א] דלמאן דאמר יש מעילה בקונמות יש להם פדיון רבי מאיר היא ובקונמות דכולי עלמא.

ירושלמי [כאן פרק רביעיי הלכה ב']: ר' בון ב"ר חייא בעי נדר מן הככר מהו לחמם בו את ידיו, נשמעינה מן הדא קונם הככר הזה ואכלו בין הוא בין אחר מעל לפיכך יש לו פדיון, אם אמר הרי הוא עלי אכלה מעל בו (אפילו) [בירושלמי לפנינו תיבה זו מיותר] בטובת הנאה שבו דברי רבי מאיר, אחרים אומרים לא מעל לפיכך אין לו פדיון, לא אמר אלא אכלו הא לחמם בו את ידיו מותר, תלמידו דרבי יונה משום ר' בון ב"ר חייא כיני באומר לא אוכלנו ולא אטעמנו לא אסרו עליו אלא לאכילה, עד כדון צריכא נדר מן הככר מהו לחמם בו את ידיו.

הא דבעי מיניה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי ככרי עליך ונתנה לו מי מעל. יש מי שפירש בשלא הוציאו המקבל, ויש מי שפירש בשהוציאו המקבל וזה נראה לי עיקר, מדקא מאריך בלישנא ואמר שכל מוציא מעות הקדש לחולין מעל אף זה מעל, אלמא בכך היתה שאלה.

קונם פרה שאני קנוי. כקונם יהא עליך אם יש לי פרה אלא זו ולזו אני צריך ויש לו פרות אחרות ונאסרו נכסיו על המודר:

או שנתה לו במתנה הרי זה מותר. ותיובתא דרבא:

שנתנה לו על ידי אחר. שנתנה לאחר והוא נתנה למודר:

דיקא נמי דקתני שניתנה ולא קתני שנתנה לו. בעל פה היתה הגירסא שגורה בפיהם:

למימרא כהקדש. כדפרישנא במתני' מדקתני דדוקא להקדש צריך ליתן השכר ואינו יכול להשליכו לאבוד אלמא כל הנאה הבאה לו ממנה הרי הוא הקדש ויש לו בה מעילה:

ככר זה הקדש. פירוש הקדש גמור ומילתא דפשיטא היא ולא איצטריך להך בבא כלל אלא אגב סיפא נקט:

הוא מעל. דקסבר יש מעילה בקונמות:

אין לה פדיון. דאין בו מעילה לכל כמו הקדש דלא אלים למתפס פדיוניה:

וחכ"א אחד זה ואחד זה לא מעל. בין הוא בין חבירו לא מעל דאין מעילה בקונמות:

מי מעל. למאן דאמר יש מעילה בקונמות:

למעול ותן. כמו הנותן הקדש בשוגג לחבירו דמעל:

הא לא אסרה עילויה. ולא מצינו מעילה בדבר המותר לו לאדם:

איסורא לא בעי דליקני. דכל מעילה בשוגג הוא ואילו הייתי יודע שהיא אסורה לא הייתי מקבלה אבל המוציא מעות של הקדש בשוגג מעל אע"פ שאילו היה יודע שהיה של הקדש לא היה רוצה לזכות בהם כיון שהוא עצמו לקחם כדי לזכות בהם אבל מה שנותן לו על ידי אחר מצי למימר איסורא לא בעינא למקני:

מקבל מעל לכשיוציא. דכל דבר של הקדש אינו יוציא עד שימעול בו והכי אמרינן במעילה האומר לשלוחו תן דינר לחנווני ונזכר בעל הבית קודם שנתנו לחנווני חנווני מעל לכשיוציא:

איתבי' השאילני פרתך אמר קונם פרה שאני קנוי או נכסי עליך. השאילני קרדומך קונם קורדם שאני קנוי או נכסי עליך בחיי אסור מת או שנתנה לו במתנה ה"ז מורת כך נ"ל הגירסא וכך פירושו שאל לו פרתו או קרדומו והוא השיבו קונם פרתי וקרדומי שאני קנוי עליך או שאמר לו קונם נכסי עליך בחייו אסור מת או שנתנה לו במתנה ה"ז מותר כך נ"ל הגירסא וכך פירושו שאל לו פרתו או קרדומו והוא השיבו קונם פרתי וקרדומי שאני קנוי עליך או שזאמר לו קונם נכסי עליך בחייו אסור בהם אבל מת או שנתנם מתנה כיון שיצאו מרשותו מורת ליהנות בהם:

בתנאי קונם ככר זו ואכלה בין הוא בין חבירו מעל כו' עיין מ"ש בפ' שבועות בתרא במדורא תניינא:

איתיביה אמר לו השאילי פרתך הפנויה קונם פרה שאני קנוי פירוש המשאיל השיב זה לשואל. ואמר לו קונם עלי פרה שאני קנוי כלומר שיש לי ורצה לומר לו שאין לו פרה כלל. נכסי עליך אם יש לך פרה אלא זו אפילו אמר לו השואל למשאיל נכסי יאסרו עליך אם יש לך פרה אחרת ולא תשאילנה לי. אמר לו השאילי קרדומך אמר לו פירוש בעל הקרדום קונם קרדום שיש לי שאני קנוי נכסי לך אם יש לך קרדום אחר אלא זו בחייו. אסור פירוש אם נמצאו שיש לו אחרים בחייו אסור ליהנות מנכסיו מת או שנתנה לו במתנה הרי זה מותר. וקא סלקא דעתין שאם נתנה המדיר למודר במתנה מותר וקשיא לרבא דאמר דאף על גב דיהביה ניהליה במתנה אסור. הריטב"א ז"ל.
וזה לשון הרי"ץ ז"ל: פרתך הפנויה כלומר שאינה עושה מלאכה. וחבירו אומר לו שאין לו אלא זו שעושה מלאכה ואם יש לו אחרת תהיה קונם על כל העולם כי הוא לא קנה אלא זו לבד. והאחר לא האמין לגמרי לדבריו על כן אמר לו נכסי עליך קונם אם יש לך פרה אלא זו. וכן גבי קרדום בחייו אסור כלומר אם הוא אמת שיש לו פרה אחרת או קרדום אחר דהשתא חייל עליהו תורת קונם בחיי המדיר אסור מת או שנתנה לו הפרה או הקרדום במתנה מותר לו להנות ממנה. או נוכל לפרש דהכל אמר מדיר והכי קאמר או שאמר לו נכסי עליך קונם אם יש לי פרה אלא זו וכן גבי קרדום השתא הנכסים אסורין בחייו מת המדיר או שנתן לו למודר במתנה מותר ולשון שאני קנוי הוא זר בעיני דמשמע שגוף האדם הוא קנוי דהוה ליה למימר שלא קניתי. ואמת הוא שכוונת האומר היא כן אלא שלא כיון לשונו על כן אמר קונם פרה שאני מקנה לך תהיה קונם. נכסי עליך אם יש לי פרה אלא זו והיה לו פרה אחרת או שאמר השאילני קרדומך ואמר קונם קרדום שאני וכו' נכסי עליך אם יש לי אלא זו והיה לו קרדום אחרת בחייו אסור מת או שנתנה לו במתנה לנאסר שעתה יצאו הנכסים מיד האוסר מותר הנאסר בהם דנכסי משמע כל זמן שהם שלו. וקשיא לך דקאמרת בככרי לאו דוקא דהא חזינן דנכסי דוקא. שניתנה לו על ידי אחר דכיון שהפסיקו אחר שניתנו לו או שקנאם לא מיקרו נכסי האוסר כלל ומותר בהם הנאסר אבל אם האוסר נתנם לנאסר לעולם אימא לך שהם אסורין לו ונכסי האוסר נקראין עדיין.
יש מעילה בקונמות כיון דמיתפיס בקרבן דקונם היינו קרבן יש בו מעילה כשאר הקדש או אין מעילה דלא דמי לשאר הקדש שאסור לכולי עלמא וזה אינו אסור כי אם למודר הילכך לא יתחייב אם יהנה ממנו קרבן. אמר ליה תניתוה תפול הנאה להקדש למימרא כהקדש דהכי משמע ליה לישנא דאם לא כן ליתניא אסור להחזיר בשכר. הרא"ם ז"ל.
אמר ליה תניתוה שונה אתה אותה מקום שנוטלין עליו שכר תפול הנאה להקדש אלמא כי הקדש הוי ויש בה (בה) מעילה. ומתניתין נמי בנאסר לאדם אחר קאמר. כתנאי אם יש מעילה בקונם הנאסר ליחידים יש מעילה בקונמות להתחייב קרבן מעילה או לא. וא"ת תיפשוט ממתניתין דלעיל נטיעות הללו קרבן יש להן פדיון אם כן יש בהם מעילה כדאמרינן פרק האשה רבה דמאן דאמר יש מעילה הואיל ובידו לפדות. וי"ל דמבעיא ליה אי אמרינן דהמעילה תלויה בדין פדיון דשמא כי יש נמי פדיון אין מעילה. ככר זו הקדש בין הוא בין חברו מעל דהקדש גמור הוא לפיכך יש לו פדיון משום דבעי מתני סיפא דאין בו מעילה תנא רישא הקדש. ככר זו עלי הקדש ואכלה הוא מעל דקסבר רבי מאיר יש מעילה בקונמות לפיכך אין להן פדיון דקדושין קדושת הגוף ואיסור רכיב עלייהו ולא מצי פקע וחכמים אומרים בין הוא בין חבירו וכו' הכי גרסינן דסברי אין מעילה בקונמות. והקשה הר' יצחק בר מרדכי דאם כן מתניתין דנטיעות הללו קרבן דהוי קונם וקאמר יש להם פדיום מני לא רבי מאיר ולא רבנן. לכך מפרש ר"ת דגרסינן ברישא וכו' ככתוב בתוספות דהשתא מודה רבי מאיר וכו' בקונמות מיהא דאסורין לכולי עלמא דיש להם פדיון וההיא דיבמות מיירי בקונם כהקדש ורבי מאיר הוא וכל מתניתין דנטיעות אתיא כרבי מאיר. שיטה.
הכי גרסינן ככר זה הקדש ואכלה בין הוא ובין חברו מעל שהרי בלשון הקדש קאמר ויש לה פדיון בתורת הקדש. אבל אמר ככר זה עלי הקדש ואכלה שהוא לשון קונם מעל וחבירו לא מעל שאינה קודש עליו ולפיכך אין לה פדיון יש אומרים אין פדיון אלא לדבר שהוא הקדש לכל. או נוכל לפרש דמשום הכי הוא אינו יכול לפדותה דאפילו לאחר פדייה מעל דכיון דאמר עלי חל עליו שם נדר לשם הקדש ולעולם מעל אפילו אחר פדייה. ויש גרסאות דגרסי בין ברישא בין בסיפא קונם. ואין הגירסא נכונה דבשלמא בסיפא יתכן לגרוס אותו לאשמועינן פלוגתא דרבי מאיר וחכמים אבל ברישא לא יתכן לגרוס אותו דאם כן שמעינן מינה דאליבא דכולי עלמא קונם כהקדש ובסמוך מחלוקת על כן לא יתכן כלל. הרי"ץ ז"ל. ואמרינן בירושלמי שהאומר ככר זה עלי סתם אסור לחמם בו ידיו אלא אם כן אמר לא אכלנו ולא אטעמנו דלא אסרו אלא באכילה. הריטב"א ז"ל.

ככרי עליך ונתנה לו מי מעל למאן דאית ליה יש מעילה בקונמות ואסור בככרי עליך קאמר. לימעול מקבל המקבל יתחייב קרבן מעילה בקבלותו שהוא מוציא הקדש מרשותו ושינוי רשות הוי מעילה. יכול למימר היתירא בעיתי כלומר לא נתכוונתי לקנות כי אם התירא ואיסורא לא בעיתי. אילו ידעתי (שהיא הבגד אסורה עלי לא הייתי מקבלו) שהככר ההיא אסורה עלי לא הייתי מקבלה. מהשמטה דבקבלה בשוגג עסקינן דלא כתיב קרבן מעילה אלא בשוגג דאילו במזיד פליגי רבי ורבנן בסנהדרין הזיד במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה. מקבל מעל לכשיוציא מידי דהוה אכל מוציא מעות משל הקדש שמעל הנייתו שהמקבלו כשמוציאו זה מתכוין לקנותו אפילו הוא הקדש שאינו חושש כיון שהמעילה אינה בו כי אם לנותנו לו והוי קנין גמור ושינוי רשות. אבל כשהנותן אינו מועל והמעילה תלויה במקבל מפקיעין קנין מהאי טעמא דלא ניחא ליה למיקני מילתא דליעביד בה איסורא ואין כאן שינוי רשות. וגם צריך לומר דאינו מועל רק לכשיוציא אבל בקבלה גרידא עד שלא הוציאה לא מעל. דהכי תנן פרק בתרא דמעילה נתנה לחנוני ונאבד החנוני מעל כשיוציא ולא דמעל החנוני מיד שקבלה עד שיוציא כיון דהאחר אם לא נתנה לו מעל דאיהו לא מידי עביד שיטה. וכן כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: הא דבעא מיניה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי ככרי עליך ונתנה לו מי מעל יש מי שפירש שלא הוציאו המקבל ויש מי שפירש בשהוציאו המקבל. וזה נראה לי עיקר מדקא מאריך בלישניה ואמר שכל מוציא מעות הקדש לחולין מעל אף זה מעל אלמא בכן היתה שאלה. עד כאן.

בגמרא השאילני פרתך כו' כצ"ל:

ברש"י אסורין עליך אם יש כו' אמר לן המורה כו' נכסי עליך מת או כו' המדיר מותר בפרה כו' במתנה אסור הס"ד על ידי אחר שבעל כו' הד"א מרשותו מדעתו הס"ד ליה להקדש הס"ד בתורת איסור הס"ד חולין הן מעל כו' הד"א כצ"ל:

ברא"ש על המודר הס"ד דרבה הס"ד בפיהם הס"ד לו לאדם הס"ד ואחר כך מ"ה אסורה לא בעי כו' מעות של הקדש כו' כצ"ל:

בר"ן פרה זו או שאסר כו' לרבא דאסר הס"ד זה למודר הס"ד מן הקדשים הס"ד לכל אדם הס"ד פדיונו הס"ד לרשות מקבל הס"ד ואלו מותרין הס"ד אלא שקבלה הס"ד טעמי דאמרת אלא כו' כצ"ל:

ר"ן ד"ה דיקא. שכך היתה קבלה כו'. וכ"פ הרא"ש. ולע"ד אינו מן הצורך דמגופה מוכח דהקריאה היא שנתנו (ובגמרא שנתנה ט"ס וצ"ל שנתנו כמש"ה בהר"ן). הנון הא' חרוקה. ומובנו לרבים נסתרים וכולל כל הני דלעיל פרה נכסים וקרדום. משא"כ אם נקרא שנתנו בשו"א קמץ וחולם שהוא כינוי ליחיד נסתר ע"כ לא יהיה קאי רק אקרדום ואינך שייר:

גמ׳ דיקא נמי דקתני שנתנה לו. נ"ב דכוותה בכתובות [דף ב ע״ב] לא נשאו לא קתני כו׳:

רש״י ד"ה יש מעילה וכו׳ מי הוה כהקדש מעליה (כך היה בנוסחתו) והגי' עלי׳ כצ"ל אבל בנוסחתינו מעליא:

ברא״ש ד"ה מקבל מעל כשיוציא כו׳ אינו יוצא לחולין עד שימעול כצ״ל:

בהר"ן ד"ה מת וכו' וק' לדבא דאסר. ק"ל הא רבא פשט רק מכח הוכחה דאילו ככרי עליך לאפוקי מאי וכדפי' הר"ן לעיל וזהו שייך בככר דסתם הנאת ככר רק לאכילה וכמ"ש הרא"ש אבל הכא בפרה ובקורדום ל"ש הוכחה זו דבא לאפוקי בעוד שהפרה שלו אסור להשאילו ליהנות ממנה אם כן י"ל דרבא מודה בזה דמותר בנותן במתנה וצ"ע:

בהר"ן ד"ה דיקא נמי וכו' שאין בכתיבה שום וכו'. וכיוצא בזה כתובות ב ע"ב:

למימרא כי הקדש וכו'. משמע דוקא בנדר אבל בשבועה אה"נ דלא תפול להקדש דוקא אלא לים המלח ע' פי' הרא"ש במתני' ולא משמע כן בפוסקים ובפי' המשנה להרמב"ם. וצ"ל בשבועה שהזכיר שם שמים פשיטא ליה דתפול להקדש רק בקונם אי לאו דהוה כהקדש לא הוה אמרינן תפול הנאה להקדש:

נכסי עליך אם יש לי פרה חוץ מזו וכו'. פי' קושית הש"ס היא למאי דמסיק דאע"ג דאפשר דכוונת הנודר היה לאפוקי דאי אזמניה עליה אפ"ה אסור ליתן במתנה א"כ בנכסי עליך נמי לאסור במתנה. אבל להס"ד לא הוה קשה מידי די"ל בשלמא ככר סתם ככר לאכילה משא"כ נכסי י"ל בהנאה קאמר וכל זמן שהנכסים שלו וכמ"ש פי' הרא"ש אבל ע"כ למסקנא לא נחית להכי דא"כ בככר נמי נימא לאפוקי דאזמניה ופשוט:

אלא פלפולא בעלמא. יש להעיר דמאחר דהפלפול ניתן למשה רבינו ע"ה והוא נהג טובת עין לתתו לישראל א"כ נראה שאין חיוב לישראל לפלפל בתורה דזהו מתנת משה רבינו ע"ה ומי שאינו מפלפל אין בו חטא. והרי אמרינן בשבת דף ל' כי בעה"ב שאול ישאלו פלפלת בחכמה נראה שהפלפול חיוב הוא. ואפשר היה לומר דמשה רבינו ע"ה אדון הנביאים ורבן של ישראל איש האלהים ומלך נתנו לישראל הפלפול וציוה את בני ישראל שיפלפלו בתורה. איכו השתא מי שאינו מפלפל עובר על ציווי רבו ונביא הגדול ומלך וענש יענש ומשו"ה שואלי"ם הלכו בו פלפלת בחכמה להורות דהגם כי לא ציוה הקב"ה לפלפל אם לא פלפל הנה האש והעצים כי ביזה ועבר על ציווי משה רבינו ע"ה:
אמנם יותר נראה לומר דאיכא תרי גווני פלפול האחד הוא לאחר שידענו שהדין כך הוא מהקבלה או מדקדוק הכתוב ואין ספק בדין כלל ועם כל זה שקיל וטרי משום יגדיל תורה דדילמא כונת הפסוק כך או דמאי שנא נדון זה מאחר ומותיב ומפרק ומעין דוגמא פרי עץ הדר דידעינן ודאי מהקבלה דהוא אתרוג וכך הוחזקו שנות דור ודור ליקח אתרוג ועכ"ז שקיל וטרי הש"ס מנ"ל דהוא אתרוג ואימא פלפלין וכיוצא והוא להכריח הקבלה ולדיוקי מקרא וכמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה. ועל חלק פלפול זה וכיוצא בו הוא דאמרינן שניתן למשה רבינו ע"ה והוא נתנו לישראל. דפלפול זה וכיוצא בו לא נצרך למעשה כי ידענו הדין בודאי. אמנם כי יקרא ספיקא דדינא וכן לדבר דלא ידענו הדין ואז שקלי וטרו במדות שהתורה נדרשת ומביאין ראיות מדינים אחרים עד יצא כנגה צדקת הדין ההוא. זה הפלפול מעיקר התורה שניתנה לנו וחיובא רמיא על כל ישראל בפלפול זה ועל זה שואלים ליום הדין פלפלת בחכמה להוציא לאור העלם דבר:

אמר ר"י אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר ועניו וכלם ממשה וכו' יש לדקדק דמה דמות לשאר נביאי עם משה ומאי תלמודא שאני משה דכתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ואמטו להכי במעלו"ת אח"ז ואימא דשאר נביאי לאו הכי. ותו יש להעיר אמימרת ר"י בסמוך דכל הנביאים עשירים היו ויליף ממשה שמואל עמוס ויונה ואמאי אצטריך להכי והרי בהך מימרא קמא כללא כייל דאין הקב"ה משרה שכינתו בקביעות אלא על חכם גבור ועשיר:
ונראה דחדא מתרצתא בירך חבירתה דסבר ר' יוחנן דכי היכי דמעלת העושר אשכחן ללהקת נביאים ילמוד סתום מן המפורש דגם שאר מעלות דאשכחן במשה מסתמא הכי הוו בשאר נביאי אלא דלענין החכמה והענוה מדרגות מדרגות יש ודרך כלל סתם נבי"א לבב חכמה ועקב ענוה ואולם יש חכם ועניו יותר מחבירו כי כמה מדרגות יש וכל חד לפי שיעורו השג ישיג לערכו מדרגת הנבואה וגדול אדונינו משה רבינו עולה על כלן במעלותיו וגם השגת נבואתו היא נפלאת לעילא מכל ועמ"ש במאמר זה בשבת על דף צ"ב בס"ד:

קונם פרה שיש לי שאני הנאה לך נכסי עליך אם יש לי פרה אלא זו. שני נדרים הוו ואי קאמר שאומר לו קונם פרה שיש לי שאוכל ליהנות לך ממנה כלו' שאין לי פרה אחרת ואם יש לי תהא קונם עליך או שאמר בלשון הזה נכסי עליך קונם אם יש לי פרה אלא זו שאני עושה בה מלאכתי ונמצא שיש לו פרה. אחרת ועתה נאסרה הפרה והנכסים עליו וגבי קונם נמי ה''פ כדפירשתי: מת. או שנתנה לו במתנה מותרת. מת דתו לא מיקרו פרה וקרדום שלו וכן שנתנה לו במתנה מותרת וקס''ד שנתנה המדיר למודר ומשני שניתנה לו על ידי אחר לפירוש שני דלעיל ניחא דפריך מנתנה לו במתנה דאפרה ואקרדום קאי ואע''ג דלא אמר עליך אבל לפי' ראשון דלעיל דדייק מעליך קשה מאי פריך מנתנה לו פרה וקרדום הא לא אמר עליך וי''ל דלפי פירוש ראשון גרס שניתנו לשון רבים וקאי נמי אנכסים ודוחק הוא שבכל הספרים גרסי' שניתן לשון יחיד דמשמע דקאי דוקא אפרה ואקרדום לכ''נ כפירוש שני וא''ת אכתי היא גופה תקשה לך אמאי לא תנא שניתנו משום נכסים הלא מיירי משנה גם מנכסים וי''ל מ''מ לא נחת לאשמועינן לאשריותא דפרה וקרדום שהיה רוצה לישאל ממנו היה עיקר הנדר וגם בכלל נכסים הם דמיתסר נמי בנדר כנכסים: הוא מעל וחבירו לא מעל לפיכך אין לו פדיון וחכ''א בין כך ובין כך לא מעל פירוש וחכמים לא קאי לרישא אלא קאי לסיפא דבעי למימר בין הוא בין חבירו לא מעל וקשה דלישנא דבין כך ובין כך משמע דקאי לכולה מלתא דר''מ ועוד משמע דאפילו לר''מ דיש בו מעילה מכל מקום אין לו פדיון וקשה בפרק האשה רבה (יבמות דף פח.) משמע האי יש בו מעילה משום דבידו לפדותו אלמא משמע דיש בו פדיה בקונמות וע''ק ברישא קאמר ככר זה הקדש מעל מאי קמשמע לן פשיטא דהקדש גמור יש בו פדיון ומעילה לכ''נ לפרש דרישא לא מיירי בהקדש ממש אלא בקונם בלשון הקדש שאסר הככר לכל כמו הקדש ולכך יש בו מעילה כיון שנאסר לכל כהקדש גמור ככר זה עלי הקדש דמיירי בקונם שאינו אסור לכ''ע אלא לדידיה לכך אין לו פדיון דהא דאמרינן בשיש בו מעילה משום שבידו לפדותו היינו קונם שאסור לכל כמו הקדש. וחכמים אומרים בין כך ובין כך כו' קאי אפילו לרישא משום דאין מעילה בשום קונמות וכיון שאמר הקדש בלשון קונמות אין מועלין:

ר"ן
איתיביה וכו' השאילני פרתך הקנויה. פרה המונחת בפניהם: קונם פרה שאני קנוי עליך. קונם עליך פרתי זו אם אני קניתי אלא פרה זו או שאוסר עליו כל נכסיו אם יש לו פרה אלא זו: בחייו אסור. אם נמצא שיש לו פרה אחרת או קורדום אחר: מת או שנתנה לו במתנה הרי זה מותר. משום דכי מת או שנתנה לו במתנה לא פרתו ולא קרדומו ולא נכסיו הן וקס''ד שהמדיר נתן למודר ואפ''ה שרי וקשיא לרבא דאסר: שנתנה לו על ידי אחר. שנתנו מדיר לאיניש דעלמא ואח''כ נתנו זה למודר: דיקא נמי דקתני שניתנו לו. כלומר שכך היתה קבלה בידם לקרות נתנו בחירק אף על פי שאין בכתיבה שום הפרש: ולענין הלכה קיימא לן אע''ג דיהביה ניהליה במתנה אסור דהכי פשט ליה רבא ואסיקנא דיקא נמי דקתני כו' וכתב הרשב''א ז''ל דכי היכי דיהבה במתנה אסור ה''ה אם לקחו מודר ממנו דחד טעמא הוא: יש מעילה בקונמות. האוסר דבר עליו בקונם ונהנה ממנו מי מחייב מעילה או לא מי אמרינן דעשאו כקרבן וחייב עליו אשם מעילה כנהנה מן הקדשים: תפול הנאה להקדש למימרא כהקדש. דאי לא דמי קונמות להקדש הוה ליה למימר יוליך הנאה לים המלח כדקתני בכל דוכתא אלא משום דבקונמות יש בהן מעילה כהקדש כיון דבהקדש עסיק תנא תפול הנאה להקדש: קונם ככר זו הקדש. שאסרה בקונם לכל כהקדש שהוא אסור לכל אדם: אכלה בין הוא בין חברו מעל. דיש מעילה בקונמות: לפיכך יש לה פדיון. דכיון דמתסר אכולי עלמא כהקדש תפיס פדיונו: ככר זו עלי הקדש אכלה הוא מעל. דנהי דלא מיתסרה אלא עליה כי מתהני איהו מינה מעל: חבירו לא מעל לפיכך אין לה פדיון. דכיון דחבירו לא מעל לא אלים כהקדש למתפס פדיונה: וחכ''א בין כך ובין כך לא מעל לפי שאין מעילה בקונמות. בין בקונם כללי שאסר לכל בין בקונם פרטי: ולענין הלכה קי''ל כר''מ דיש מעילה בקונמות דהא רב נחמן פשיט ליה לרבא ממתניתין שיש מעילה ובפ' שבועות שתים בתרא (דף כב:) נמי מפכינן דר''מ לרבנן הלכך קי''ל דיש מעילה וקי''ל נמי דקונם כללי יש לו פדיון ומסתפקא לי מאן דמעל בקונמות אי מישתרי ההוא קונם לבתר דמעיל כהקדש שיוצא לחולין ע''י מעילה: ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל. כלומר מי מעל בנתינה זו דכיון דיש מעילה כי היכי דאמר בהקדש דנטל אבן או קורה של הקדש מעל אע''פ שלא הוציאה הכא נמי מכיון שזכה בה שייכא מעילה שיצאה מרשות אוסר ונכנסה לרשות מקבל: למעול נותן הא לא אסרה עליה. ומכאן תשובה להרמב''ם ז''ל שכתב (בפרק) המדיר את חבירו והאכילו לוקה משום לא יחל דברו כמו שכתבתי למעלה בפ' ואלו מותרים: למעול מקבל יכול דאמר התירא בעינא איסורא לא בעינא. שאילו היה יודע שהוא של איסור לא היה רוצה לזכות בה ונמצא זכיה בטעות ואינה זכיה ואע''ג דבמוציא מרשות הקדש אפשר דאפי' בטעות מעל שאני הכא שהוא לא הוציאה אלא חבירו הוציאה וזה לא עשה אלא שקבלה: אמר ליה מקבל מעל לכשיוציא. כלומר מהשתא אין אחד מהם מועל מהנך טעמי דאמרת אלא מיהו לכשיוציא מעל נהי דגבי זכיה אמרינן דזכיה בטעות היא לכשיוציא לא אמרינן הכי מידי דהוה אכל מוציא מעות הקדש לחולין: ירושלמי נדר מן הככר מהו לחמם בו את ידיו ולא איפשיטא: