נדרים לה ע"ב

דף לה - ב

מתניתין:

ותורם המדיר את תרומתו ומעשרותיו של המודר לדעתו [ובגמרא להלן [לו ב] יתפרש לדעת מי].

ומקריב עליו, דהיינו - לצורך המודר, קיני זבין, קיני זבות, קיני יולדות [קרבנות אלו נקראים קינים, משום שמביאים שני תורים] , חטאות ואשמות.

ומלמדו מדרש, הלכות ^[49] ואגדות [דברי חכמים שהסמיכום על הפסוקים], כיון שמצות לאו ליהנות נתנו.

אבל לא ילמדנו מקרא [ובגמרא יתפרש הטעם].

אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא ^[50].

גמרא:

איבעיא להו: הני כהני [הכהנים], כשהם מקריבים עבורנו קרבנות, האם שלוחי דידן הוו [האם הם נחשבים שלוחים שלנו], או שלוחי דשמיא הוו? ^[51]

למאי נפקא מינה?

לענין מודר הנאה. דהיינו, אם ישראל מודר הנאה מהכהן.

אי אמרת דשלוחי דידן הוו, הא מהני ליה הכהן לישראל בהקרבת קרבנותיו, שעושה את שליחותו, ואם כן, אסור לו להקריב קרבנותיו.

ואי אמרת שלוחי דשמיא נינהו - שרי. אף על גב שעל ידי עבודת הכהן הוא ניתר באכילת קדשים, היות וגרמת הנאה בעלמא הוא.

מאי?

תא שמע ממשנתינו. דתנן: מקריב עליו קיני זבין כו'.

ואי אמרת שהכהנים שלוחי דידן הם, הרי קא מהני ליה הכהן למודר בהקרבת קרבנותיו, ולמה מותר לו להקריב עבורו?

אלא על כרחך, שלוחי דשמיא הם, ולכן מותר לכהן להקריב עבור המודר.

ודחינן: וליטעמיך, לדבריך, שאתה רוצה לפשוט ממשנתינו ששלוחי דרחמנא נינהו, אם כן, למה שנה התנא שמקריב עליו קרבנות מסויימים: קיני זבין וכו', ליתני סתם: "מקריב עליו קרבנות", שהרי אם הכהנים שלוחי דרחמנא הם, מותרים להקריב עבורו כל קרבן! ^[52]

אלא על כרחך צריך לומר, שנקט התנא דווקא קרבנות אלו, משום שמחוסרי כפרה, דהיינו, זב וזבה, יולדת ומצורע [נקראים "מחוסרי כפרה", משום שאסורים להכנס למקדש ולאכול בקדשים עד שיביאו כפרתן] - שאני [שונה הדבר], ודווקא עבורם מותר לכהן להקריב.

דאמר רבי יוחנן: הכל [כל הקרבנות] צריכין דעת בעלים ^[53] - חוץ ממחוסרי כפרה. וראיה לדבר, שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים, אף שאין זה נחשב מדעתם, שהרי לקטן אין דעת. שנאמר: "זאת תורת הזב", "תורת" הוא כלל, ובא לרבות, בין אם הוא גדול, ובין אם הוא קטן.

אם כן, הוא הדין שיכול אדם להביא קרבן על חבירו שלא מדעתו, כאשר הקרבן אינו על חטא, כמו הקרבנות שבמשנתנו, אך קרבן על חטא צריך דעת בעלים [ר"ן].

ואם כן, אדרבה, מזה ששנה התנא דווקא קרבנות אלו, אפשר לפשוט שכהנים שלוחי דידן נינהו, ולכן מקריב עליו דווקא קרבנות מחוסר כפרה, ולא שאר קרבנות ^[54].

ותמהינן: אלא מעתה, לרבי יוחנן, שדרש ממה שכתוב "זאת תורת הזב", שהיינו בין גדול ובין קטן, האם נדרוש כך גם במה שכתוב "זאת תורת היולדת וגו'", שהכוונה בין קטנה ובין גדולה?

הרי אי אפשר לומר כך! וכי קטנה בת לידה היא?!

והא תני רב ביבי קמיה דרב נחמן: שלש נשים משמשות במוך [חייבות ^[55] לשמש בהנחת מוך באותו מקום, כדי שלא יתעברו, משום שעיבורן - סכנה היא להן]: קטנה, ומעוברת, ומניקה.

והטעם שקטנה משמשת במוך - שמא תתעבר ותמות! ומוכח שקטנה אינה יכולה ללדת, ואם כן, אי אפשר לדרוש כך מהמקרא!

ומתרצינן: ההיא, מה שנאמר "זאת תורת היולדת", לא בא הכתוב "תורת" לרבות קטנה, אלא ללמדנו שמביא אדם קרבן אשתו, בין אם היא פקחת, ובין אם היא שוטה. שכן באמת כך הוא הדין, שאדם מביא קרבן על אשתו שוטה, כדברי רבי יהודה.

דתניא, רבי יהודה אומר: לענין קרבן עולה ויורד, דהיינו, קרבן שדינו שונה בין אדם עשיר לאדם עני, שעשיר מביא קרבן יקר, ומי שאין ידו משגת - מביא קרבן פחות ממנו, הדין הוא, שאף שאשה נשואה לעולם אינה נחשבת עשירה, שהרי מה שקנתה אשה - קנה בעלה, מכל מקום, אדם עשיר, מביא קרבן עשיר על אשתו ^[56]. ומביא כל קרבנות שחייבת.

[אבל אינו חייב להביא עבורה נדרים ונדבות שחייבה היא את עצמה ^[57]].

לפי שכך כותב לה בכתובתה: ואחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא ^[58].

איבעיא להו הני כהני שלוחי דידן הוו או שלוחי דרחמנא הוו. למיפשטא ממתניתין או ממתניתא הוא דבעי, אבל להלכתא ודאי שלוחי דרחמנא נינהו, וכדפשיט לה רב הונא בפרק קמא דקדושין [כג, ב] מהאי טעמא דאי אמרת שלוחי דידן הוו מי איכא מידי דאנן לא מצי עבדינן ושלוחי דידן מצי עבדי.

אלא מחוסר כפרה שאני דאמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת חוץ ממחוסר כפרה. כלומר ארבעה מחוסרי כפרה הם דהיינו זב וזבה ומצורע ויולדת, והא דלא פשטיה מהא דרבי יוחנן דאמר הכל צריכין דעת וכו' דאלמא שלוחי דידן הוו, איכא למימר משום דלא אתא למיפשטא אלא ממתניתין וממתניתא כדאמרן. ואי נמי יש לומר דאי הוה אמרינן דאין צריכין דעת ודאי שמעינן [מינה – לפי השי"מ] דשלוחי דרחמנא נינהו, דאי שלוחי דידן ודאי צריכין דעת וכדאמר בעלמא [בבא מציעא כב, א] מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, אבל כי אמרינן דצריכין דעת לא מוכחא מלתא דשלוחי דידן נינהו, דדלמא הכי אמר להו רחמנא לכהני כי יהיב אינש (לדעחיה) [לדעתיה – לפי השי"מ] הוו שלוחי דידיה להקריב וזה נראה לי עיקר, דאי לא ליפשטוה מהא דתניא בהדיא בערכין [כא, א וב] פרק משקלי עלי, חטאתו ואשמו של פלוני עלי לדעת יצא שלא לדעת לא יצא, ומוכח סוגיא התם דבין בהפרשה בין בהקרבה צריך דעת, ותדע לך עוד דאי לא תיקשי לן הלכתא אהלכתא, דקיימא לן דהכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה, וקיימא לן דשלוחי רחמנא נינהו וכדפשיט רב הונא בקדושין.

קטנה בת לידה היא והא תני רב ביבי כו' קטנה שמא תתעבר ותמות. קשיא לי לימא ליה אימא שמא תתעבר ושמא תמות, והכי נמי מוקמינן לה בפרק קמא דיבמות [יב, ב] ויש לומר דאין הכי נמי דהוה מצי לשנויי ליה הכין, אלא דניחא ליה לשנויי אפילו לפום מאי דסליק אדעתיה דמקשה [ואי נמי – לפי השי"מ] משום דאי ילדה לאו קטנה היא אלא איגלי מלתא (דמהכא ולהבא) [דמיהרה להביא – לפי השי"מ] גדלותה, וכדאמר רב ספרא בפרק קמא דיבמות [יב, ב] דבנים הרי הן כסימנין, ואיכא דאמרי עדיפי מסימנין.

הא דאמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת. קשיא להו לרבותינו בעלי התוספות ז"ל הא דאמרינן בקדושין [נה, א] בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר זכרים עולות נקבות שלמים, והתם לא ידעי בעלים מאן נינהו אלמא אין צריך דעת. ותירצו דהתם כיון שנאבד, דעת הבעלים היא שכל כהן שירצה להקריב יקריב, וכדאמרינן לקמן [נדרים לו, ב] גבי תרומה כל הרוצה לתרום יבא ויתרום, ואפילו יש כהן שמודר הנאה חברו ממנו אפילו הכי יכול להקריב כיון שלא עשה אותו שליח ממש, וכדאמרינן לקמן גבי תרומה, ולא איבעי להו הכא אלא (בשר קרבן) [אלא כשהקרבן – לפי השי"מ] עדיין בבית בעלים, אם יכול כהן המודר הנאה לקחת אותו מבית בעלים להקריבו.

ויש מי שגורס: שכך כתב לה אחריות דאית לך עלי מן קדמת דנא. כלומר שהוא כתב לה בשעת נשואין שהוא מקבל עליו אחריות שהוא חייבת קודם לכן. ויש מי שגורס שכך כותבת לו, כלומר שהיא כותבת לו שובר בשעת קבלת כתובתה, ולפי גירסא זו לא מוכחא מהכא שיהא הוא חייב בקרבנות שהיא חייבת קודם נשואין, אלא אותם שנתחייבה בהן בעודה תחתיו.

ותורם לו את תרומותיו ואת מעשרותיו. בגמ' מפרש לה:

ומקריב עליו קני זבין קני זבות ויולדות וחטאות ואשמות. פי' למאן דס"ל דכהני שלוחי דרחמנא נינהו פשיטא טעמא דמקריב עליו כל קרבן דלאו שליחותא דידיה קא עביד ולאו דוקא נקט הני אלא ה"ה כל קרבן ונקט הני לרבותא דאע"ג דמחוסרי כפרה ומתכשרי בהאי קרבן למיכל בקדשים ושוייה שליח בהדיא מותר דשלוחי דרחמנא נינהו ולמאן דאמר דכהני שלוחי דידן נינהו דוקא נקט הני משום דהוו מחוסרי כפרה וקיימא לן כרבי יוחנן דאמר הכל צריכים דעת שאין כהן מקריבן אלא לדעת בעלים חוץ ממחוסרי כפרה שאין צריכין דעת ומשום הכי לא חשיב דעבד שליחותיה ובמכילתין בגמרא [שם] איבעיא לן הני כהני שלוחי דידן נינהו או שלוחי דרחמנא נינהו ואתינן למיפשט מהא מתני' דשלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן הוו מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדין ושלוחי דידן מצי עבדי והכא במכלתין לא איבעיא לן עיקר דינא דסברא הוא אלא דבעינן מתניתין מנא תיתי ולא בעינן למיפשטה ממימרא ודכוותה בתלמודא:

ויש שפירשו דכי אפשיט היינו בקרבן ישראל דלא חזי איהו גופיה לאקרובי הילכך כהן לא הוי שלוחיה וכי איבעיא לן בשל כהן דחזי איהו לאקרובי והא דאתיא למיפשטה ממתניתין דהכא ולא דחינן דמתני' במודר ישראל משום דסתמא קתני ומקריב עליו דמשמע בכל אדם ואפילו במודר כהן ועדיף ליה למדחייה כר' יוחנן. מיהו לכולהו פירושי כשהמודר ישראל מקריב עליו כהן כל קרבן ובכהן הוא דמיפלגי ולחומרא:

ומלמדו מדרש הלכות ואגדות. פירוש מפני שאין נוטלין עליהם שכר בלימודם:

ולא ילמדנו מקרא. פי' מפני שמותר ליטול ממנו שכר וכי מלמדו בחנם הא מהני ליה:

אבל מלמד הוא את בניו מקרא וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שחייב במזונותיהן. דהא גרע מפורע חובו של חבירו דהנאה דידהו היא ולאו הנאה דמודר גופיה:

ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה. פי' שמוסיף שומן בבשרה ומטי הנאה למודר אם ירצה לאכלה או למכרה:

גמ' ומחזיר לו אבדתו פליגי בה רב אמי ורב אסי חד אמר לא שאנו אלא בשנכסי בעל אבדה אסורים על מחזיר. והא קמ"ל דאע"ג דמתהני מחזיר בהשבה זו בפרוטה דרב יוסף דכל כמה דמיטפל באבדה זו מיפטר מלמיתב פרוטה לעני שהעוסק במצוה פטור מן המצוה אפ"ה שרי ולא חיישינן להנאה זו דלאו משום הנאה זו הוא מחזיר אלא לקיים מצותו ואילו פרוטה דרב יוסף לא שכיח כלומר דהא לא מיפטר מפרוטה דעני אלא בעוד שמיטפל בגוף האבדה להחזירה או לזונה או לנערה ולא שכיח דאתי (ג) מעליא כההיא שעתא דמיפטר אמטו הכי הא אילו הוה מיפטר מלמיתב פרוטה לעניא כל זמן שהאבדה היא ברשותו ואפילו בשאינו מיטפל בה הא ודאי שכיח ושכיח אלא ודאי כדאמרן וכן פירשו גדולי רבותינו ז"ל:

אבל נכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה כלומר דאסיר בעל אבדה לאתהנויי ממחזיר:

אינו מחזיר לו. דהא מהנהו ליה ואע"ג דמידחיא מצות השבה הא קיי"ל [טז.] דנדרים חלים על דבר מצוה:

וחד אמר אף כשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה מחזיר לו. ולא חשיבא הנאה דכי מהדר ליה מידעם דנפשיה מהדר ליה כלומר ואין הנאת חזרה כדאי לדחות מצות השבה ואקשינן בגמרא מסיפא דתנן מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש ולמאן דאמר דמתניתין דוקא בשנכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר ומשום דפרוטה דרב יוסף לא שכיחא מאי תפול הנאה להקדש למה ליה לבעל אבדה למיתן כלום להקדש דהא איהו לא אסיר בהנאת מחזיר אלא ודאי מתניתין אף בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה כלומר ששניהם אסורין זה בזה הלכך תפול הנאה להקדש דמחזיר לא מצי שקיל ליה ובעל אבדה לא מצי מעכב ליה ואפ"ה קתני רישא דמחזיר לו אבדתו דלא קא מהנה ליה דהא מידעם דנפשיה מהדר ליה ואסיקנא בקשיא ולהכי פסק רבינו ז"ל הלכתא דאפילו בשנכסי מחזיר אסורין על בעל האבדה מחזיר לו אבדתו וכ"ש בשנכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר וה"ה בששניהם מודרין זה מזה דבעל אבדה לא מתהני דדידיה אהדר ליה ומחזיר לא מתהני דפרוטה דרב יוסף לא שכיח וכן הלכה:

ויש שסבורים דכיון דאמרינן בהדיא בשמעתין דפרוטה דרב יוסף לא שכיח א"כ שומרי אבדה שומרי חנם ולא עבדינן ליה שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף דלא שכיח ומסתברא דהא ליתא דהכא דכולי עלמא שומר אבדה הוי שומר שכר מדרב יוסף כיון דאפשר בשום צד דמתהני בשמירה זו ואע"ג דלא שכיח אבל הכא משום דאיכא מצות השבה מש"ה אמרינן דאי הוה שכיח פרוטה דרב יוסף הוה פטרי ליה מהשבה דנדרים חלין על דבר מצוה אבל השתא דפרוטה דרב יוסף לא שכיח משום מילתא דלא שכיח ליכא למיפטריה מסתמא ממצוה דהשב תשיבם וכן עיקר:

בעא מיניה רב חייא בר אבין מרבא ככרי עליך ונתנו לו מהו. פי' האומר לחברו ככרי אסור עליך ונתנה לו במתנה גמורה בהגבהה כראוי מהו מי שריא ליה למודר או לא (ד) בכדי א"ל כי איתיה ברשותיה הוא דאסור פי' דהוי ככרו של מדיר אבל השתא לאו ככרו הוא או דלמא עליך אמר ליה ועילויה שוייה הקדש פירוש ואפילו לבתר דהדריה לרשותיה דמודר וכאילו פריש הכא בהדיא דמי דהא תלמוד [מז.] אוסר אדם נכסיו על חבירו אפילו לאחר שיצאו מרשותו א"ל פשיטא דאע"ג דיהביה ליה במתנה אסור דאי לא מיתסר ליה ביה בתר דיהביה ליה עליך דאמר ליה לאפוקי מאי לאפוקי דאי מגנב גנבא אמר ליה לאפוקי דאי אזמניה עליה יש (ה) משפרשו עליך לאפוקי מאי לאפוקי גנבא מיגנב שאם גנבה ממנו המודר אינו נאסר בה דהא קניא ולאו ככרו דמדיר הוא א"ל לא האי דאמר ככרי עליך לאפוקי היכא דאזמניה מדיר מעיקרא קודם נדרו למיכל מיניה והדר אמר ככרי עליך דלא חייל נדרא עליה דהא קודם הנדר קנה המודר חלקו בככר זה ולא כל הימנו של זה שיאסרנו עליו. ורבינו ז"ל השיב על פי' זה כמה תשובות חדא דאנן השתא לאו אדיוקתא דככרי קיימין אלא אדיוקתא דעליך הוא דקיימין דאי לא אסריה ניהליה לאחר מתנה עליך למה לי לאיסורא ואהא הוא דבעינן לאהדורי דאתי בהכי והכי לאיסורא והיכי מהדרינן אנן דאמר ככרי להיתרא לאפוקי דאי גנבא מיגנב או אזמניה עליה הוי מה שטענו לא הודה לו ותו היכי לא מבעיא לן מעיקרא נתנה לו או שגנבו ממנו מהו ותו הא דקאמר דאי אזמניה עליה מעיקרא לא חייל עליה נדרא בתר הכי היכי דמי אי דאמר ליה מעיקרא קודם נדרו קני מעכשיו ומשוך פשיטא דלא מצי אסר ליה בשום אנפא ובשום לשון שאין אדם אוסר נכסי חבירו על חבירו וא"כ מאי איריא כי אמר ככרי אפילו אמר ככר זה ואי דלא אמשכיה ניהליה מעיקרו אכתי ממונו דמדיר הוא ואמאי לא חייל נדרא עליה וכי תימא אין דעתו של אדם על מה שהזמין והא היכי אפשר דהא ככרי זה קאמר והיאך לא דעתו עליו ותו דתינח דאזמניה עליה מעיקרא לא אזמניה עליה מעיקרא לאפוקי מאי על כרחך לאפוקי גנבא מיגנב דלא מיתסר עליה וכ"ש נתנה לו ואילו אנן מסקינן דאסור אלא עיקר הפירוש דכי מהדר לאפוקי דאי מגנב בלשון תמיהא מהדרינן ליה והכי קאמר אי סלקא דעתך דכי יהביה ניהליה משתרי ליה א"כ עליך לאפוקי מאי וכי תסיק אדעתך כי אמר ליה עליך לאפוקי דאי מיגנב גנבא תיתסר עליה הא ודאי לית לן למימר דלא מסיק איניש אדעתיה דמיגנב ככריה ואתי לידיה דהאי דליסרי ליה מהשתא אלא ודאי לא נדר אלא משום מתנה דלא ליסרהיב ביה למיתן ליה כלום ואהדר ליה דודאי לגנבה לא אתא לאיסורא דהא לא אסיק אדעתיה ואפילו הכי למתנה נמי לא אתא לאיסורא וכי יהביה ניהליה אשתרי ליה ודקאמרת למה לי למנדר דלא ליכול מיניה בעוד שהוא ברשותו דהא בלאו נדר לא מצי שקיל מיניה בעל כרחיה. האי מדיר הוה חייש דליסרהיב ביה מודר דליזמניה עלוה ולהכי אמר ככרי עליך אסור דהשתא ודאי אי אזמניה עליה אסיר ליה דבהזמנה לא נפק מרשותיה דמדיר ועדיין ככרו הוא אבל נתנו לו במתנה גמורה לעשות בו כרצון נפשו הא ודאי שרי ליה למודר דלאו ככריה דמדיר הוא:

ומקשינן עלה דרבא מהא דתניא א"ל השאילני פרתך הפנויה א"ל קונם פרה שאני קנוי (א) מזו. פי' תאסר עליך פרה שיש לי חוץ מזו שאני חורש בה לומר שאין לו פרה אחרת אלא זו. נכסי עליך אם יש לך פרה אלא זו פירוש השואל השיב לו כן נכסי אסורין עליך אם יש לך פרה אחרת אלא זו. השאילני קרדומך א"ל קונם קרדום שיש לי חוץ מזה נכסי עליך אם יש לך קרדום אלא זה פי' ואחר כך נמצאת לו פרה אחרת וקרדום אחר והם אסורים על השואל דהא אסרינהו משאיל עליה ועל הא דאמרינן קרדום בחייו אסור מת או שנתנה לו במתנה הרי זה מותר וקס"ד דמדיר נתנו למודר אלמא ככרי עליך אסור נתנו לו מותר ופרקינן דמתני' שניתנה למודר ע"י אחר כלומר שהמדיר נתנו לאחרים ואותם אחרים נתנוהו למודר ולפיכך מותר והוא הדין דבעודו ברשות אחרים מותר אלא דהא קמ"ל דכל כמה דלא נפיק מרשותיה דמדיר לרשות אחרים אלא לרשות מודר המודר אסור בה דלהכי אסריה ניהליה אמר רב אשי דיקא נמי דקתני שניתנה לו ולא קתני שנתנה לו וכיון דדייק רב אשי ממתני' כרבא הלכתא כוותיה ורבינו ז"ל האריך בזה בהלכותיו והכל מפורש יפה עם מה שכתבנו בקצרה. ואסיקנא בגמ' דהלכתא כר' מאיר דאמר יש מעילה בקונמות והאוסר דבר על חבירו ונתנה לו במתנה בלא דעתו מקבל מעל לכשיוציא שכל המוציא מעות הקדש לחולין וכסבור שהן חולין מעל ואף זה מעל ולא הביא זה רבינו ז"ל בהלכות לפי שאין מעילה נוהגת בזמן הזה:

ותורם את תרומותיו ומעשרותיו לדעתו. אוקימנא למתניתין בדקאמר מודר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום. פי' דהשתא לאו שליחותיה קא עביד דבדעתיה דתורם תליא מילתא ואפילו בתורם משלו על של חבירו דהוי כפורע חובו והכי מוכח בגמ': כתב רבינו ז"ל אבל אמר לו תרום אסור משום דקא עביד שליחותיה ואפילו בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי כדמוכח בגמ' והיינו דדייק רבינו ז"ל ושמעינן מינה שהמודר הנאה מחבירו לא מיבעי ליה למעבד שליחות ואפילו הוי שליחותיה כגון קריאת שם דתרומה דלא עביך למישקל עליה שכר אסור דכיון דקאמר ליה ועביד מהנה ליה ע"כ והיכא דאמר כל השומע קולו יתרום אסור לזה לתרום דשליחותיה קא עביד דכי האי לישנא שליחות הוא כדתנן [גיטין דף סו.] לגבי גט כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו כותבין ונותנין לו אבל אמר כל התורם אינו מפסיד לאו שליחות הוא כלל ודכוותה במודר הנאה מותר והכי כ' רבינו ז"ל לקמן:

ומלמדו מדרש ואגדות ולא ילמדנו מקרא מקרא מ"ע דלא ילמדנו משום דקא מהנה ליה מדרש נמי קא מהנה ליה. אמר שמואל במקום שנוטלין שכר על המקרא. פי' ולהכי קתני דלא ילמדנו בחנם דקא מהנה ליה דשביק ליה אגרא ואין נוטלין על המדרש וקמ"ל דאפילו במקום שנוטלין שכר. על המקרא שרי ליה לרב למשקל אגרא וליכא משום ואותי צוה ה' וגו' אבל על המדרש לא שרי ליה למשקל אגרא ודוקא אגר למוד אבל אגר בטלה שרי בכל מקום והכי אמרינן בפרק שני דייני גזירות [דף קה.] שהיו נוטלין שכר מתרומת הלשכה וה"נ מוכח במס' בכורות[כט:] דאגר בטלה שרי בכל דבר ולא אסרה תורה אלא שכר לימוד והוראה ואמרינן מאי שנא מדרש דלא שרי אגריה דכתיב ואותי צוה ה' ללמד אתכם מה אני בחנם אף אתם בחנם מקרא נמי בחנם הוא:

ופרקינן רב אמר שכר שמור התינוקות ולמקרא מסתמא הם קטנים ובעי שימור ולמדרש לא בעי שימור דמסתמא גדולים הם כדתנן בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה ר' יוחנן אמר שכר פיסוק טעמים דבעי למקרא כדנפקא לן מקרא דכתיב ויקראו בספר תורת האלהים וגו' ויבינו במקרא זה פיסוק טעמים והא ליתי' בכלל ואותי צוה ה' ושכר לימודו שרי:

מתני' ומקריב עליו קיני זבין וקיני זבות. כהן שהדיר את ישראל הנאה ממנו יכול להקריב קרבנותיו זב וזבה מביאין שתי תורין או שני בני יונה ביום טהרתם וכן יולדת עניה:

ותורם תרומתו. בגמ' מפרש לה:

מלמדו מדרש. ספרא וספרי שהוא מדרש הפסוקים:

הלכות. הלכה למשה מסיני:

ואגדות. דברי חכמים שהסמיכום על הפסוקים:

לא ילמדנו מקרא. בגמ' מפרש טעמא:

אבל מלמד הוא את בנו מקרא. דמצוה קעביד ואע"פ שמצוה על האב ללמד את בנו שמא היה מוצא אחר שהיה מלמדו. בכל מילי דלא עביד לנפשיה דמודר בטעמא כל דהו אמר דלא מיקרי הנאה:

גמ' אלא מחוסר כפרה שאני. דלא בעינן דעת הלכך לאו שליחותיה קא עביד כיון דיכול להקריב בלא דעתו אבל שאר קרבנות דבעי דעת שלוחי דידן נינהו ואסור:

הכל צריכין דעת. אם ראובן חייב קרבן אין שמעון יכול להפרישו ולהקריבו שיפטר בו ראובן חוץ ממחוסר כפרה דגלי ביה קרא שהאב מביא על בניו להתירם בקדשים והכהן מקריבו אע"פ שאינו יודע שהוא של קטן:

זאת תורת הזב בין גדול בין קטן. לענין קרבן כתיב וקטן לאו בר דעת הוא להביא קרבן אלא אביו מביא על ידו:

קטנה בת לידה היא. וכיון דביולדת לא מצי למידרשיה לרבות קטנה גבי זב נמי לא דרשינן ליה לרבות קטן:

שלש נשים משמשות במוך. צריכות לשום מוך באותו מקום לקלוט את הזרע שלא תתעבר:

בין פקחת בין שוטה. נהי דלא מצינן לרבויי קטנה מרבינן שוטה דגם היא לאו בת דעת היא ובעלה מביא עליה בלא דעתה להתירה בקדשים כדברי רבי יהודה דאמר הבעל חייב להביא קרבנות אשתו הלכך אפילו שוטה נמי מביא קרבן עשיר על אשתו ולא מצי למימר עניה היא אביא עליה קרבן עני אלא כיון שהוא מחוייב להביא קרבנותיה והוא עשיר צריך להביא קרבן עשיר וכן כל קרבנות שהיא חייבת כשהיא מחוסרת כפרה או אכלה חלב או אם חייבת אשם אבל לא אם נדרה קרבן דאם כן תדור בכל יום כדי להקניטו:

שכך כתבה לו כל אחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא. כשהבעל מגרשה היא כותבת לו שובר שהיא פוטרתו מכל אחריות שהיה לה עליו אלמא כל דבר שהיה עליה באחריות היה הבעל חייב קודם שגירשה:

המשנה ותורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו ומקריב עליו קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות חטאות ואשמות ומלמדו מדרש הלכות והגדות לא ילמדנו מקרא אבל מלמד הוא את בניו מקרא וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שהוא חייב במזונותן לא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה ר' אליעזר אומר זן את הטמאה ואינו זן את הטהורה אמרו לו מה בין טמאה בין טהורה אמר להן שהטהורה נפשה לשמים וגופה שלו וטמאה נפשה וגופה לשמים אמרו לו אף הטמאה נפשה לשמים וגופה שלו שאם ירצה הרי הוא מוכרה לגוים או מאכילה לכלבים. אמר הר"ם כבר ביארנו שהוא כאשר נתן בעבורו דבר שהוא מחייב בו הנה מותר ולא יקרא הנאה ואמנם היא הנאה במקרה בעבור שמנע ממנו היזק ובמה שהיקל יהיה לו קורת רוח לבד ולא יגיע לידו כלום ואמר לא ילמדנו מקרא במקום שילמדו בו המקרא בשכר אבל במקום שילמדו אותה בחנם הנה יהיה מותר ללמד אותו מקרא ולא נצטרך לשנות בהלכות והגדות ומדרשות דבר מזה לפי שאין מותר מצד התורה בשום פנים שנלמד מין ממיני התורה בשכר באמרו ואותי צוה ה' ובאה הקבלה מה אני בחנם אף אתה בחנם ואולם מותר ללמד גרסת המקרא בשכר במקומות אשר פשט המנהג בזה ובלבד שיהיה זה השכר שכר למוד ושכר שמירת הנערים שלא יתבטלו ויפסדו ואני תמה מאנשים גדולים סמו את עינם קבול ההנאה והכחישו האמת ולקחו לעצמם המעלות הנכבדות בהיותם שופטים ורבנים ותלו בכותל חלוש ואני עתיד לדבר בזה הענין במקומות מאבות ואשר יחויב שיאסר עליו שיאכל בהמתו לפי שכל הנוסף בשמנה וכחה יוסיפו דמיה ואמר ר' אליעזר שבהמה טמאה שאין מותר לאכלה הנה אין תועלת בשמנינותה ובתוספת בשרה וחכמים יאמרו שכבר יוסיפו דמיה או משקלה אם ישחטנה או ימכרנה לגוים או יאכילנה לכלבים ואין הלכה כר' אליעזר:

ואמר אחר כן ותורם לו ר"ל המדיר למודר תרומתו ומעשרותיו לדעתו של מודר ופרשו בגמרא לא שיעשהו הוא שליח לתרום שאם כן הרי עושה שליחותו ונהנה והמודר מחבירו אסור לעשות לו שום שליחות ואף שלא לדעת כלל אין תרומתו תרומה ומתוך כך פירשוה בשאמר המודר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום וזה שומע ותורם לו וזו פירושה כשתורם משל בעל הכרי על הכרי שבזו צריך דעת אבל אם תרם משלו על שם הכרי של מודר אין צריך דעת ותרומתו תרומה ואף הוא מותר לעשות כן אע"פ שמהנהו מפני שהלכה כחנן ואני תמה אחר שהעמידו משנתנו כחנן מה הוצרך לומר לדעתו ושמא רצה ללמדה אף בתורם מבעל הכרי או שמא מפני שלא הוברר יפה בגמרא אם התורם משלו על חבירו צריך דעת אם לאו עד שהרבה מן הפוסקים הניחוה בספק ומחמירין בה:

ומקריב עליו ר"ל שאם המדיר כהן מקריב קני זבים וזבות שהם קרבנות שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת ביום שמיני שאחר שבעה נקיים וקני יולדות והוא תור או בן יונה לחטאת ואם אינה מספקת לכבש לעולה מביאה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכן מקריב עליו חטאות ואשמות אף של מצורע הוא הדין לכל הקרבנות אלא שהזכיר זב וזבה ויולדת ומצורע מפני שארבעתם מחוסרי כפרה ר"ל שאע"פ שטבלו והעריבו שמשן אסורין לאכול בקדשים עד שיביאו כפרתן בשמיני ובא ללמד שאף קרבנות אלו שבאין להכשירן בקדשים נעשין על ידו וכל שכן האחרים ואע"פ שבגמרא נראה שבאלו דוקא ראוי לומר כן מפני שאין צריכין דעת כמו שיתבאר בסוגיא כבר נדחו והעלינו בה שבכל הקרבנות כן וטעם הדבר שאין הכהנים שלוחין לבעל הקרבן אלא של הקב"ה ובשל הקב"ה הוא עוסק ומה שמכשירו לאכול בקדשים גרמא בעלמא הוא או שחובה עליו בכך:

ומלמדו מדרש הלכות ואגדות ובכלל כל תורה שבעל פה ר"ל המדיר למודר שהרי אסור לו ליטול שכר וכמו שאמרו ואותי צוה ה' ללמד אתכם וכו' מה אני בחנם ר"ל שהב"ה מלמדני דרך חנינה או שאני מלמדכם בחנם אף אתם בחנם ונמצא שאינו מהנהו ואם מפני שהוא למד הימנו מצות לאו ליהנות ניתנו ועוד שהלמוד דבור הוא ואין הדבור אסור אלא אם כן אמר קונם פי לדבור שכל שלא אמר כן דבר שאין בו ממש הוא והגאונים כתבו שכל הנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו יכול לדבר בעצמו או עם אחר והוא שומע ואמר אחר כן אבל אסור ללמדו מקרא מפני שמותר ליטול ממנה שכר פסוק טעמים לא שכר הקריאה ונמצא כשמלמדו בחנם מהנהו בשכר שיהיה ראוי ליתן לו ולמדת שפיסוק טעמים אינו מן התורה עד שיכללהו איסור למודו בחנם הא מכל מקום כל שנוהגים ליטול שכר אף בתורה שבעל פה אסור ללמדו וכל שנוהגים ללמד בחנם אף במקרא מותר אף במקרא הא אומנות ודאי אסור לו ללמדו שהרי נמצא מהנהו מודר למדיר מיהא אף במקום שנוטלין שכר מותר שאין השכר הנאה שהרי בעמלו הוא ואמר אחר כן אבל מלמד הוא ר"ל המדיר את בניו של מודר אע"פ שאפשר שהאב המודר היה צריך לחזר אחר מלמד אחר שהיה לו ליתן לו שכר:

וכן זן את אשתו ואת בניו אפילו קטני קטנים אע"פ שהוא חייב במזונותיהם וכן הדין בעבדיו העבריים ואף הכנענים יתבאר בגמרא שעבדים ושפחות אע"פ שהשומן משביחן מכל מקום אינן עשויין אלא לעבודה לנקות את הבית וכיוצא בה והוא שאמרו עבדים ושפחות למנהרותא עבדי ואין פטומן מעלה ומוריד כלל אבל לא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה שמתוך מאכלן הן משביחות בבשרן ונמצא מהנהו בטהורה בהשבחת בשרה ובטמאה בהשבחת דמים ר' אליעזר אומר זן הוא את הטמאה שאינה עומדת לאכילה שנפשה וגופה אינן ראויות בשום צד אלא לשמים ר"ל לבדק הבית אבל לא לאכילה את הטהורה שאע"פ שנפשה לשמים ר"ל שיש בה צד שראויה לשמים והוא להקריב ממנה קרבן מכל מקום גופה שלו ר"ל ראויה לו לאכילה ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא שאף זו גופה שלו שאם ירצה מוכרה לגוים או נותנה לכלביו זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מי שהיתה ככר של הפקר לפניו ונתן דעתו לזכות בו וקודם שהגביהה אמר הרי זו הקדש הרי היא הקדש ואע"פ שלא זכה בה עדין מכל מקום לכשיגביהנה הרי היא הקדש מעכשו ודבר זה פירשוהו בתוספות דוקא כשהככר תוך ארבע אמותיו וכמו שאמרו במציעא שארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום הא כל שאינה בתוך ארבע אמותיו אינה הקדש מעכשו אף לכשיגביהנה ויש מפרשים שאף ברחוק מקום כן הואיל ובידו ליטלה יכול להקדישה:

ומאחר שביארנו שהיא הקדש אם תוך ארבע אמות לשיטה ראשונה או אף ברחוק מקום לשטה שניה אם נטלה על דעת לאכלה יצאה לחולין מיד כשהגביהה על דעת לאכלה וכמו שאמרו בראשון של חגיגה בענין נטל אבן או קורה של הקדש ונתנה לחבירו שמעל שהקשה מכדי משקל שקליה מה לי הוא מה לי חבירו מדאגבהה נפקא לחולין ומחייב עד שהעמידה בגזבר הא אחר מעל מיד ומאחר שיצא לחולין מעל לפי כולה ר"ל לשלם את כולה:

נטלה להורישה לבניו מעל לפי טובת הנאה שבו ולא לפי כולו ופרשו הטעם בתוספות שהרי לא יצאה לחולין על פי הגבהתו שהרי אינו מתכוין לקנותו אלא להקנותו לבניו ואף הם אינם קונים עד שיבא לידם וכמו שאמרו נתנה לבלן מעל ופרשו בפרק הזהב בנטל פרוטה מן ההקדש ונתנה לבלן שמעל דוקא לבלן ר"ל בעל המרחץ שתכף שנתנה לו רוחץ שם כל זמן שירצה ואין הקונה זכות המרחץ צריך משיכה שאין משיכה בדבר שאינו מטלטל משום דלאו מחוסר משיכה הוא אבל נתנה לספר לא מעל לפי שלא קנאה הספר אלא במשיכת הבעלים את התספורת והרי הוא מחוסר משיכת התספורת וכל שלא נקנית להדיוט הקדש היא אלא שמכל מקום לפי טובת הנאה שבניו מחזיקין לו על שהגביהם בשבילם ועל הדרך שאמרו בפרק השואל בקרדום ונמצא לפי פירושם שמעל האב לפי טובת הנאה אע"פ שלא באה ליד בניו ומכל מקום גדולי הדור חולקים לומר שעד שלא ניתנה להם לא מעל כלל וכן נראה בפרק השואל בשמועת המשאיל קרדום של הקדש ששאלו בה משאיל אמאי מעל ליהדר ולא לימעול וכו':

אע"פ ששמועה זו נאמרה בשל הפקר שהקדישו כל שכן בהקדש דעלמא שהגביהו על דעת לאכלו ולא תפסוה בהפקר אלא ללמד שההקדש חל אע"פ שלא הגביה ושמא תאמר לישמעינן בככרו שלו אם הקדישו במקומו כשיטול על דעת לאכלה מעל יראה שזו לא הוצרכה ומכל מקום גדולי הדור כתבו שדוקא אמרו שנטלה על דעת לאכלה מעל בשל הפקר שהוא כנטלה מרשות גזבר ויש לומר בה מדאגבהה נפקא לחולין אבל בככר שלו שנטלו מרשות עצמו לא מעל עד שיאכלנה או עד שיתננה לאחרים:

מי שאמר לחבירו ככרי עליך והדבר ידוע שאם נתנה המדיר או מכרה לאחר מותר הככר לזה שהודר בו הואיל ולא אמר ככר זה אלא ככרי שהרי עכשו אינה ככרו וכבר אמרו קונם ביתך שאני נכנס מת או מכרה לאחר מותר וכן ידוע שאם אמר לו ככר זה לעולם אסור בו אפילו מכרה או נתנה וכמו שאמרו קונם בית זה שאני נכנס מת או מכרו לאחר אסור וכן הדבר ידוע שאסור למדיר ליתנו למודר וכדתנן היה מהלך בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשום מתנה הא לדידיה לא מכל מקום שאלו בכאן אם עבר המדיר ונתנו למודר וכן עבר המודר וקבלו שנמצא עכשו שהוא שלו אע"פ שבא לידו באיסור אם מותר עכשו לאכלו אם לאו או שמא אף לכתחילה הוא שואלה אם יכול ליתנה אם לאו שמא לא אמרו נותן לאחר הא לדידיה לא אלא במדיר הנאה שאף המתנה הנאה אבל מדיר ככרו או נכסיו שמא יכול הוא ליתן אף למודר ויהנה בהם לאחר שיהו שלו ולשון הגמרא בזה ככרי אמר ליה כי איתיה ברשותיה כי ליתיה ברשותיה לא או דלמא עליך אמר ליה דעילויה מיהא שויה הקדש לעולם כל שתבא לידו מצדו אפילו אחר נתינה שהרי כונתו לאסרה עליו על זמן שהוא שלו ואין נתינתו למודר עצמו גורמת היתר שכונתו לאסרה לו מעכשו כל זמן שתהא שלו או שתבא לידו מצדו:

ויש בלבול בגרסת הספרים בתשובת השאלה ועיקר הגרסא פשיטא דאע"ג דיהבא ליה אסירא דאי לא עליך לאפוקי מאי גנבה מיגנב בתמיהה אמר ליה לא לאפוקי אי אזמניה עליה ופי' הדברים פשיטא וכו' דאי לא עליך לאפוקי מאי ונראה לי לפרש כלומר למה הדירו כלל על אותו ככר לא יתן לו ולא יצטרך להדירו אילימא לאפוקי וכו' שחושדו בגניבה ואוסרו לו מעכשו שמא יהא עון הנדר חמור בעיניו הא ודאי לא מסיק איניש אדעתיה ועוד הא לא נפקא מרשותיה בהכי שאע"פ שסתם גניבה יאוש בעלים היא לא קנאה ביאוש כדי ועוד יניחנה במקום המוצנע אלא ודאי לא כיון להדירו אלא שהוא מטרידו ליתנו לו והוא אוסרה עליו כי היכי דלא ליטרדוה ואם כן הרי כונתו שאפילו יתננה לו תהא אסורה לו שאם לא כן לא הועיל כלום והשיבו השואל שמא כל שנתנו לו במתנה מותר וזה שהוצרך לאסרה עליו דאי אזמניה עליה כלומר שהזמינו בעל הבית לזה על אותו ככר וכשבאו לסעוד אינו ערב לו והוא שולח לקנות לו פת חשובה מן הפלטר והלה מסרב בכך דרך מוסר ואף זה מדירו בככרו דרך כבוד כדי שיניחנו לקנות ומתוך כך הוצרך לאסרו הא מכל מקום אם נתנו מותר כך נראה לי בפירושו אע"פ שהם דברים מחודשים ודין נדרי זרוזין אין כאן שכל אחד בגמר דעת ולב שלם הוא נודר וגדולי הרבנים פרשו בזו דברים שלא נתישבו לי ומתוכם אתה למד שאם הזמין ראובן את שמעון לסעוד עמו אינו יכול לאסור עליו עוד חלקו מאותה סעודה מפני שכבר זכה ודברים מתמיהים הם ובמחילה מהם אין ראוי לסמוך עליהם ואף גאוני הראשונים כתבו דאזמניה עליה ולתסר משום דלא דמי למתנה שהמוזמן משל מדיר הוא בא לאכול ויכול לאסור וכן יש בכאן גירסאות אחרות ופירושין אחרים ואיני רואה בהם דברים הראויים לסמוך:

ולענין פסק רוב פוסקים ראיתי שכתבו שאם נתנו לו אסור ואע"פ שאם מת מותרת אף ליורש אם היה הוא המודר עליו אף זו אינה באה מיד המוריש ליורש אלא הוא מת והירושה באה מאליה אבל כל שבא מיד המדיר למודר אסור כדעת המשיב אלא שאם מת או נתנו לאחר או מכרו מותר בו או אם נגנב ונשתנה רשותה לאחר הגניבה שכבר נקנה ביאוש ושינוי רשות:

מי שראה חברו חורש ואמר לו השאילני פרתך ר"ל פרתך שבבית שאינה צריכה לך ואמר קונם פרה שאני קנוי כלומר שקניתי אלא זו שאני חורש בה והלה חושדו בשקרות ואומר לו קונם נכסי עליך אם יש לך פרה אלא זו וכן אם מצאו בוקע עצים ואמר לו השאילני קרדומך ר"ל אותה שבבית שאינה צריכה לך והלה אומר לו קונם קרדום שאני קנוי אלא זו שאני מבקע בה ומתוך שהלה חושדו בשקרות אומר לו קונם נכסי עליך אם יש לך קרדום אלא זו ונמצא שיש לו פרה אחרת או קרדום אחרת ונאסר בנכסיו של זה שהיה בא לשאול ממנו בחייו אסור מת ובאו הנכסים ליד יורש מותר שהרי אינן עוד נכסיו נתנן לו במתנה אסור כמו שביארנו נתנן לאחר ובאו ליד זה על ידי אותו אחר מותר הכל כמו שביארנו ויש מפרשין בסוגיא זו דרך אחרת וזה עקר:

הקונמות כל שאסרן דרך כלל כגון שאמר ככר זה קונם או קרבן הרי הן הקדש כאלו אמר ככר זה הקדש וכל שנהנה בה מעל ויש לה פדיון ואם דרך פרט כגון ככר זה עלי הקדש או קרבן או קונם או על פלוני אם בלשון קרבן או הקדש אמרה הוא או אותו פלוני מעל הא אחר לא מעל ולפיכך אין לה פדיון ואם בלשון קונם אף הוא לא מעל וכבר ביארנו ענין זה בפרק שלישי במשנה השניה וצריך לברר שכל שלא הזכיר בקונמו או בהקדשו לא לשון אכילה ולא לשון הנאה אלא שהקדישו סתם אם אסור לכל הנאה שבו או לאכילה לבד ונראה שהוא אסור לכל הנאה שבו בכלל והוא שאמרו בתלמוד המערב נדר מן הככר מהו לחמם בו ידיו והיו מביאין אותה ממה שאמרו קונם עלי ככר זה הקדש ואכלה כלומר דוקא אכלו אע"פ שהוקדש סתם והשיבו תמן באומר לא אוכלנו ולא אטעמנו כלומר שהזכיר לשון אכילה או טעימה אבל כל בסתם הרי הוא כאוסר הנאתו ונאסר בכל הנאה שבו וכן למטה בפרק שתוף אמרו בההיא קונם פירות אלו עלי אסור בחלופיהן:

מי שאסר ככרו על חבירו ובלשון הקדש או קרבן שנמצא הקדש אצלו ואחר כך נתנה המדיר למודר שניהם לא מעלו לא זה בנתינה אעפ"י שנתן דבר של הקדש ולא זה בקבלה לא זה בנתינה שהרי חול היא אצלו ואין בה שום קדושה אצלו ולא המקבל שהרי אף הוא אומר לא קבלתיה אלא על דעת היתר ואחר שיש בה איסור אין קבלת טעות כלום ומכל מקום (אם) המקבל מעל בשעת הוצאה אע"פ שעדין היה עומד בטעותו שכל המוציא מעות של הקדש (לא) לחולין וכסבור של חולין הן מעל:

כל שמחוייב קרבן שבא אחר והקריב עליו שלא בידיעתו וכל שכן אם ידע ולא רצה אינו כלום ואם אמר חטאתו של פלוני עלי או אשמו או עולתו אם רצה המחוייב בכך מניחין לו להקריב והלה מתכפר על ידו והתבאר בערכין פרק משקל כ"א ב' שאם רצה בשעת הפרשה וחזר בו בשעת הקרבה בעולה ושלמים מקריב זה והלה מתכפר ובחטאת ואשם לא יקריב ואם הקריב לא נתכפר זה בהקרבתו הא כל שלא רצה או שלא ידע אין הקרבת האחר בשבילו כלום וכן אין הכהן יכול ליטול את הבהמה שהפריש זה מביתו להקריבה שלא בידיעתו חוץ מארבעה מחוסרי כפרה ר"ל זב וזבה ומצורע ויולדת שכל שהקריב בשבילם בלא ידיעתם מתכפר להם שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים אם היו מחוסרי כפרה ומאכילן בזבחים והרי אין כאן דעת:

ולענין ביאור הביאוה לחלוק במה שהיינו למדין ממשנתנו שהכהנים שלוחי שמים הם ושמא שלוחים שלנו הם בשאר קרבנות אלא שבאלו שהזכרנו במשנתנו הם שלוחי שמים אחר שאין צריכין דעת וחטאת ואשם שבמשנתנו כבר בארנוהו בשל מצורע וכן מה שהיו סבורים להביאה מדתניא אם היה כהן יזרוק דם קני זב וזבה וחטאתו ואשמו תירצוה בחטאת ואשם של מצורע ועדין בספק אם יכול להקריב לו שאר קרבנות אם לאו ושמא תאמר ואחר שכן ליפשוט מינה דשלוחי דידן נינהו וליתסר דאי שלוחי דרחמנא אמאי צריך דעת אין זה כלום אפשר שכך הוא הענין כל שהביא זה מדעתו הם שלוחי שמים בהקרבתו ומכל מקום הלכה ששלוחי שמים הם וכמו שאמרו בקידושין דאי שלוחי דידן נינהו אנן לא מצינן למעבד שליחא משוינן אלא שלוחי דרחמנא נינהו ובכל קרבנות מותר ומשנתנו שהזכיר מחוסרי כפרה לבד לרבותא נקטינהו כמו שביארנו במשנה ושמא תאמר אף כשהם שליחים שלנו יהא מותר מדין מצוה אינו כן שאף לדבר מצוה כל שצריך שליחות והוא עושהו שליח' אסור וכמו שאמרו בתורם שאלו היה צריך דעת היה אסור לתרום כמו שיתבאר:

זה שביארנו שאדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים אם היו מחוסרי כפרה פירושו בכל אחד ממחוסרי כפרה שהיולדת בכללם ואע"פ שהקטנה אינה מצויה לילד כבר ביארנו בראשון של יבמות שאפשר לה שתלד וכמו שאמרו בנים הרי הן כסימנין ומה שאמרו שלש נשים משמשות במוך ואחת מהן קטנה שמא תתעבר ותמות כבר תירצנוה שם שמא תתעבר ושמא תמות וזה שלא תירצוה כאן בדרך זה מפני שרצה לתרצה אף לדעת האומר שאי אפשר לה לילד ומכל מקום כבר ביארנו שם שהלכה כחכמים שכולן משמשות כדרכן ומן השמים ירחמו ומה שיש לפקפק בביאור השמועה כבר כתבנוה שם:

זה שביארנו שכל הקרבנות צריכין דעת ופירשנו בה שאף הבהמה שהפריש הוא אין הכהן יכול ליטלה להקריבה שלא מדעתו בתוספות שאלו בה מה שאמרו במסכת קידושין בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר זכרים עולות וכו' והרי בזו אין הבעלים יודעים בכך ואינה קושיא שבזו דעת הבעלים שכל שהיא נמצאת יקריבה כל כהן שירצה:

ששה הם שמביאים קרבן עולה ויורד שנים מהם מחוסרי כפרה והם המצורע והיולדת והמצורעת בכלל המצורע היא ואינם נמנים אלא באחד ואע"פ שמנינו זב וזבה בשנים למנין מחוסרי כפרה אינו אלא מפני שזיבת האיש אינו כזיבת האשה ואין להם דמיון אלא בשם לבד אבל צרעת האיש והאשה אחד הוא וארבעה מהם משאר מחוייבי קרבנות והם הנשבע שבועת העדות לשקר בין במזיד בין בשוגג והנשבע שבועת ביטוי לשקר בשוגג וטמא הנכנס למקדש בשוגג וטמא שאכל קדש בשוגג:

והדבר ידוע שכל שנתחייבה האשה קרבן חייב בעלה להביא על ידה ר"ל בכל קרבן הבא שלא בנדר ונדבה אלא על כרחה כגון לידתה וצרעתה ושגגותיה ומעתה אם תחייבו באחד מקרבנות עולה ויורד והיה הבעל עשיר אף ע"פ שהאשה אין לה כלום הואיל והוא עשיר הוא מביא קרבן עשיר על ידה אבל מה שביארנו למעלה שהוא מביא קרבן על בנו ובתו הקטנים להאכילן בזבחים יכול הוא לפטור עצמו בקרבן עני אע"פ שהוא עשיר וכן הדין שאם רצה להביא על ידי עבדו ושפחתו מביא קרבן עני להאכילן בקצת זבחים שהן אוכלין היתה אשתו שוטה יראה לי שמעכשו מביא על ידה קרבן לידתה וצרעתה שבאין מאליהן אבל על שגגותיה יתבאר למטה שאם שגגה בשטות אין כאן חיוב קרבן כלל שאין מעשיה כלום ואם שגגה כשהיא פקחת ונשתטית אינו מביא עד שתשתפה הא משנשתפית מיהא יביא וכן מי שאכל חלב ונשתטה וחזר ונשתפה חייב להביא קרבנו ואם הפרישו ואחר כך נשתטה וחזר ונשתפה אע"פ שנדחה הקרבן בנתים חזר ונראה ואינו צריך להביא קרבן אחר שאין בעלי חיים נדחין:

זה שאנו מחייבין הבעל בקרבנות אשתו יש מפרשים בה אף באותן שנתחייבה קודם שנתארסה לו וממה שאמרו שכך כותב לה אחריות דאית ליך עלאי מן קדמת דנא והם מפרשים שלשון זה בתוך הכתובה הוא שכותב לה בשעת נישואין שהוא מקבל עליו אחריות קרבנותיה שהיא חייבת קודם לכן ויש מפריזין על מדותיהם לומר כן אף באותם שנתחייב בה קודם שנתארסה ואין הדברים כלום אלא אינו חייב אלא משנשאה ולשון זה לא בכתובה הוא אלא בשובר שהיא פוטרתו ואומרת שנתקבלה מכתובתה ומכל הנכלל בה וגורסים ואחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא וזהו אחריות הקרבנות ומכל מקום דוקא באותם שנתחייבה משנשאת וכן היא בהדיא בתורת כהנים:

פיסקא ומקריב עליו קיני זבין אלא מחוסרי כפרה שאני פ'י ולא בכהן בלחוד עסקי' אלא אפילו באנוש אחרינא שאם נדר ראובן משמעון נהנאה יכול להביא עליו משלו קינין ולפוטרו מקיניו ולהתירו ליכל בקדשים דכיון דבלא ידיעתו מקריב להו ואינו יכול לתבעו בדין משום דמצוה קעביד אע"ג דזה נהנה ואם הוא ניתר ליכל בקדשים על ידו שרי וגם לשון המשנה מוכיח דלא בכהן קא מיירי מדקתני ומקריב עליו ולא קתני ומקריב לו:

הכל צריכין דעת פי' אע"ג דקי"ל דזכין לאדם שלא בפניו ושלא מדעתו בקרבנות אינו כן דבעי' לרצונו:

שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה כר' יהודא פי' או בעי הוה מתרץ לי' דר' יהודא לא אמר אלא על אשתו פקחת אלא דטפי עדיף לי' לתרוצי ולמיעקר מילתי' לגמרי דלא יתכן שיביא קרבן על אשתו שוטה:

מתניתין ותורם את תרומתו ואת מעשרותיו. ראובן המדיר על שמעון המודר מן הכרי של שמעון ומדעתו של שמעון כגון שאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום. ומקריב עליו קיני זבין וזבות וקיני יולדות שהן שתי תורים או שני בני יונה אם ראובן המדיר כהן יכול להקריב לשמעון המודר קרבנותיו כאלו שהן מחוסרי כפרה ואין יכולין לאכול בקדשים עד שיקריבו עליהם קרבנות הללו דאשכחן בהו דאפילו שלא מדעת יכול להקריב קרבנות אלו ומאחר שכן הוא יכול להקריב ראובן המדיר בשביל שמעון המודר ולא שייך כאן איסור הנאה מאחר שיכול להקריבו אפילו שלא מדעתו. הרי"ץ ז"ל.
וזה לשון הפירוש: מקריב עליו אותו שהדיר הנאה מאכל אמר המגיה נראה לי דצריך לומר: ממנו אם כהן הוא מקריב קרבנותיו דקיני זבים וזבות ויולדות וחטאות ואשמות דמצורע. אם הוא זב או מצורע או אשה היא שהדירה הנאה מאותו כהן והיא זבה יכול להקריב לה קינה ואם היא יולדת כמו כן דליכא הנאה בהכי דאי איהו לא מקריב כהן אחר אתי ומקריב. עד כאן.

ומלמדו מדרש הלכות ואגדות שאם לא ילמדנו ימצא אחרים שילמדהו בחנם. ואף על גב שמהנהו במה שלמדו כל ישראל ערבין זה לזה ובשכר אסור ללמד תורה שבעל פה דמה אני בחנם אף אתם בחנם. ומדרש הוא מדרש הפסוקים כגון סיפרא וסיפרי. הלכות הלכה למשה מסיני כגון המשניות שרובן הלכה למשה מסיני. ואגדות כמשמען. ולא ילמדנו מקרא שאם זה לא ילמדנו לא ימצא אחרים שילמדהו בחנם מאחר שהותר להם ליקח שכר לא יעשו חנם וזה שמלמדו חנם מהנהו. אבל מלמד את בניו מקרא בין שיהיו דכרים בין שיהיו נקבות שהרי אינו מהנהו שיתן משלו כלום. הרי"ץ ז"ל.

ומקריב עליו על אותו שהדיר קיני זבים. זב בהטהרו כתיב ביה וביום השמיני יקח לו שתי תורים או שני בני יונה וקיני יולדת דכתיב בה ולקחה שתי תורים או שני וגו'. (וה"ק) והוא הדין שמקריב עליה קרבן עשיר ואגב קיני זבות תנא קיני יולדות. חטאות ואשמות מפרש בגמרא דמחוסרי כפרה כחטאת ואשם של מצורע. ומלמדו מדרש דרשות של פסוקים. הלכות הלכה למשה מסיני. ואגדות דברי חכמים ויש להם מקראות לאסמכתות. ולא ילמדנו מקרא וכו' עשרים וארבעה ספרים ובגמרא מפרש מאי טעמא. (שנא) אבל מלמד בניו מקרא לפי שלא נדר מבניו ומצוה קא עביד. ואף על פי שהוא מצוה ללמדם שהרי אם לא היה זה מלמדם היה מלמדם אחר בשביל מצוה וכל מידי שאינו מהנהו בודאי דמי לפורע חובו דאוקימנא במפרנס אשתו דשרי שאם לא היה מפרנסה היתה מספקת עצמה ועושה ואוכלת הכא נמי אם לא היה מלמדם היו הבנים מחזירים אחר בני אדם שהיו מלמדים אותם כדי לעשות מצוה אבל לעצמו לא שרינן בכי האי גוונא. שיטה.

ותורם את תרומתו. אוקימנא למתניתין בדאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום פירוש דלא הוי שלוחו כי האי גוונא אבל אמר לו תרום אסור משום דקא עביד ליה שליחותיה כגון קריאת שם דתרומה. ואף על גב דלא עביד למשקל עליה שכר אסור דכיון דקאמר ליה ועביר קא מהני ליה. ומלמדו מדרש הלכות ואגדות ולא ילמדנו מקרא. מקרא מאי טעמא לא ילמדנו משום דקא מהני ליה מדרש נמי הא קא מהני ליה. אמר שמואל במקום שנוטלין שכר על המקרא פירוש בלימוד המקרא וקאמר דלא ילמדנו מקרא בחנם דהא מהני ליה כי שביק אגרא ניהליה אבל על המדרש לא שרי למשקל פירוש שיטול שכר בלימוד המדרש מטעמא דמפרש בסמוך. ומשום הכי פסיק ותני ומלמדו מדרש דליכא אנפא דליתסר דבשום דוכתא לא שקלי מיניה אגרא. וכי תימא ואכתי אמאי שרי ללמדו מדרש בחנם סוף סוף הא קא מהני ליה. יש לומר דמלמד במצוה דנפשיה קא עסיק ולא איכפת לן אי הלה מתהני מיניה ממילא. ולא דמי למודר הנאה שאין המדיר יכול ליתן לו צדקה אפילו אין לו מה יאכל אלא נותן לאחר והלה נותן לו כדאיתא לקמן ולא אמרינן במצוה דנפשיה קא עסיק ואף על גב דהלה מתהני מיניה שרי דהתם הנאת נכסיו של מדיר נמשכת אצל המודר אפילו לאחר שנעשית מצותו שהלה נהנה כל שעה ושעה מנכסיו של מדיר שנתן לו מה שאין כן בענין הלימוד. והיינו נמי טעמא במחזיר אבדתו ומבקרו בחליו דשרי' כולהו משום דמצוה דגופיה קא עביד ואף על גב דבעל אבדה וחולה מיתהנו ממילא דכולהו הנך המצוה לפי שעה היא דהיינו חזרת האבדה והבקור והלמוד. מיהו במידי דלאו מצוה הוא אף על גב דהוא מידי דמדיר במידי דנפשיה קא עסיק ולא מיכון דליתהני מודר מיניה אסור הואיל וסוף סוף מיתהני והיינו דתנן לקמן לא יישן עמו במטה בימות הגשמים ואינו רוחץ עמו באמבטי קטנה כדבעינן לפרושי קמן. הרנב"י ז"ל.

גמרא שלוחי דידן או שלוחי דשמיא. למיפשט ממשנה או מברייתא קא בעי דאלו מדברי אמורא מצינו פרק קמא דקידושין דאמר רב הונא בריה דרב יהושע דמסתברא שלוחי דרחמנא נינהו. ושמא משם לא רצה להוכיח שהרי רב הונא עצמו לא אמר אלא מסתברא ולא מדברי קבלה.
נפקא מינה למודר הנאה מן הכהן דאף על גב דמצוה קא עביד מכל מקום אי הוי שליח דידיה אסור כמו שאסר במתניתין ללמדו תורה ומה שמותר ללמד בניו היינו ללמד בניו שלא בשליחותו. הרא"ם ז"ל.
וזה לשון שטה: נפקא מינה למודר הנאה מן הכהן שהכהן אסור לההנותו אי מקריב קרבן (טמא אי לא) בשבילו ואף על גב דמצוה קא עביד ודמי למלמד בניו דתנן מותר אף על פי כן אי הוה שליח דידיה אסור כדאמרינן לקמן בשמעתין בתורם את תרומתו אי לדעת בעל הבית הא קמהני ליה דעביד שליחותיה דאף על גב דמצוה עביד אסור כרפרישית. אלא אי אמרת וכו'. וא"ת לישני דאמר כל הרוצה להקריב יבא ויקריב דכי האי גוונא לא מהני ליה ועביר לשליחותיה כדאמרינן לקמן גבי כרי. ויש לומר דמשמע לו דמיירי במודר מכל כהנים דהא ודאי לא שרינן כי אמר כל הרוצה כו' דלקמן נמי אם מודר מכל אדם לא שרי לתרום לו כי אמר כל הרוצה לתרום דדוקא היכא שאינו מודר כי אם מאדם אחר שרי מודר כי אמר כל הרוצה כו'. שיטה.

אלא על כרחך להכי נקט הני מחוסרי כפרה דלגבי דידהו לא הוו כהנים שלוחיהו דשאני אלו דלא בעי כהנים דעת בעלים (דכתיב לרצונו) דאמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת דכתיב לרצונו חוץ וכו'. כשהן קטנים אף על גב דלאו בני דעת נינהו בניו לאו דוקא דהוא הדין על אחריני אלא אורחא דמילתא נקט. מצאתי.
דכתיב זאת תורת הזב קרא יתירא הוא למידרש מיניה הזב בין גדול בין קטן וקאמר קרא דיביאו קרבן ולהם לא מצוה קרא דלאו בני דעת נינהו אלא לאחרים עליהם אלמא לא בעינן דעת. הרא"ם ז"ל. וז"ל הרי"ץ ו"ל וכיון דבתחלה כתוב איש כי יהיה זב מבשרו והדר כתב זאת תורת הזב סתם בין קטן בין גדול משמע והילכך מתניתין לאו שליחותיה עביר. עד כאן.
אלא מחוסר כפרה שאני דאמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה כלומר ארבעה מחוסרי כפרה הם דהיינו זב וזבה מצורע ויולדת. והא דלא פשטוה מיהא דרבי יוחנן דאמר הכל צריכין דעת חוץ וכו' דאלמא שלוחי דידן הוו איכא למימר משום דלא אתא למיפשטה אלא ממתניתין וממתניתא כדאמרן. ואי נמי יש לי לומר דאי הוה אמרינן דאין צריכין דעת ודאי שמעינן מינה דשלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן ודאי צריכין דעת וכדאמרינן בעלמא מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. אבל כי אמרינן דצריכין דעת לא מוכחא מילתא דשלוחי דידן נינהו דדילמא הכי אמר להו רחמנא לכהני כי יהיב איניש לדעתיה הוו שלוחי דידי להקריב. וזה נראה לי עיקר דאי לא ליפשטוה מהא דתניא בהדיא בערכין פרק משקלי עלי חטאתו ואשמו של פלוני עלי לדעת יצא שלא לדעת לא יצא ומוכח סוגיא התם דבין בהפרשה בין בהקרבה צריך דעת. ותדע לך עוד דאי לא תיקשי לן הילכתא אהילכתא דקיימא לן דהכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה וקיימא לן דשלוחי רחמנא אינהו וכדפשיט רב הונא בקידושין.

קטנה בת לידה היא והא תנא רב ביבי וכו'. קטנה שמא תתעבר ותמות. קשיא לי לימא ליה אימא שמא תתעבר ושמא תמות והכי נמי מוקמינן לה בפרק קמא דיבמות. וי"ל דאין הכי נמי דהוי מצי לשנויי ליה הכין אלא דניחא ליה לשנויי אפילו לפום מאי דסליק אדעתיה דמקשה. ואי נמי משום דאי ילדה לאו קטנה היא אלא איגלאי מילתא דמיהרה להביא גדלותה וכדאמר רב ספרא התם בפרק קמא דיבמות דבנים הרי הן כסימנין ואיכא דאמרי עדיפי מסימנין. הא דאמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת קשיא להו לרבותינו בעלי התוספות ז"ל הא דאמרינן בקידושין בהמה שנמצאת מירושלם ועד מגדל עדר זכרים עולות נקבות שלמים והתם לא ידעי בעלים מאן נינהו אלמא אין צריך דעת. ותירצו דהתם כיון שנאבד דעת הבעלים הוא שכל כהן שירצה להקריב יקריב וכדאמרינן לקמן גבי תרומה כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ואפילו יש כהן שמודר הנאה חברו ממנו אפילו הכי יכול להקריב כיון שלא עשה אותו שליח ממש וכדאמרינן לקמן גבי תרומה ולא איבעיא להו הכא אלא כשהקרבן עדיין בבית בעלים אם יכול כהן המודר הנאה לקחת אותו מבית בעלים להקריבו. הרשב"א ז"ל.

זאת תורת היולדת וכו'. בתמיהא דהכא נמי מיותר קרא. קטנה בת לידה בתמיהא שלש נשים משמשות במוך חייבות לשמש במוך מפני הסכנה. ומפי מורי אחי הר' יהודה יקר זצ"ל שמעתי שמותרות לשמש אבל אחרות אסורות לשמש ולא מפני השחתת זרע שלהן דלא בנות איסור הרגשה נינהו אלא מפני שנותנות מכשול לפני בעליהן וכל אלו מותרות. הרא"ם ז"ל.
וכתוב בשטה משמשות במוך אין לפרש רשאות לשמש כמו דבעינן למימר דיבמות רישא מעוברת חבירו מטעם מוך ועוד כיון דאיכא סכנה בקטנה ליכא למימר רשות. עד כאן.

טעמא דמעוברת מפרש בברייתא שמא תעשה עוברה סנדל ומניקה שמא תגמול את בנה. יכול היה גבי קטנה לאוקמי קרא בדורות הראשונים. ומתרץ זאת תורת היולדת בין פקחת בין שוטה דאף על גב דשוטה לאו בת אתויי קרבן מרבינן מקרא שאחרים יביאו עליה שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה כרבי יהודה. האי שכן לא אתא לאשמועינן דבר בשוטה דמקרא דקאמר תורת היולדת מפקינן ליה דאחרים יכולים להביא עליה קרבן ולא בא להשמיענו אלא מי הן שחייב להביא עליה קרבן. (לבן שכן מביא שלו מדברי) אולי צריך לומר: לכן הביא שכן וכו' כדברי רבי יהודה אבל לא הביא דברי רבי יהודה לומר שבשיטה יכול בעלה להקריב עליה דהא פשיטא היא דאפילו אחרים יכולין להביא מזאת תורת. ועוד דרבי יהודה לא דבר בשוטה כלל ודבריו של רבי יהודה הם על דבר אחר שאומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו אף על פי שהיא ענייה דבתר דידיה אזלינן שחייבו הכתוב בקרבנותיה. וקשיא לי דמכל מקום מה היינו צריכין ליה (השבן) שכן הא על מה שאמר לא הביא דבר וכבר נפקא ליה מקרא הכל בין אחרים בין בעלה דלא גרעי מאחרים. ונראה לי דהאי שכן קושיא והכי קאמר מזאת תורת היולדת אין אתה יוכל להוכיח דלא בעינן דעתה דשאני גבי יולדת שכן בעלה חייב בקרבנותיה ועליו הם שהוא בר דעת וקרא דזאת תורת היולדת לא בא להשמיענו אלא שאין צריך לבעלה להמתין עד שתהיה פקחת אבל אחרים לעולם אינן יכולין להביא עליה קרבן ומכאן לא תוכיח דבר וכך נראה לי השטה. הרא"ם ז"ל.

וזה לשון שטה: שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה כדברי רבי יהודה. פירוש מאחר שחייב המקרא על אחרים קאמר מי (הרי) הם אחרים שיטפלו בה. ומתרץ מצינו מיטפל בה לדברי רבי יהודה דאמר אדם מביא קרבן על אשתו ושוטה לא אשכחנא לדברי רבי יהודה מיהו בעל מטפל בה אשכחנא הילכך שוטה שחייבה תורה הבעל מטפל בה קאמר. ולעיל גבי זב דמרבינן קטן לא אמר שכן לומר המטפלין בו דקטן אתי לכלל גדלות והוא יטפל בעצמו בחובה שהוטלה עליו כשהוא קטן אבל שוטה לא אתי לכלל דעת הילכך הוצרך ללמוד מי מטפיל בה עד כאן. והוא הדין דזב קטן שוטה חייב אביו להביא קרבן בשבילו דכל הקטנים כשוטים חשבינן להו דלאו בני דעת נינהו אבל זב גדול שוטה אין מי שיביא בשבילו והוא אינן יכול דלאו בר הכי הוא. הרי"ץ ז"ל.

שכך כתב לה אחריות דאית לה וכו'. וקרבן דמביא על אשתו שוטה כגון דהויא זבה או יולדת או מצורעת כדלקמן אדם מביא קרבן על אשתו כגון דהויא עניה והיא חייבת להביא קרבן עניות ולא הספיקה להביא קרבן עני עד שנישאת לעשיר חייב להביא קרבן עשיר על אשתו. ע"א אדם מביא קרבן עשיר וכו' ככתוב בעמוד. פירוש.

ברש"י בגמרא הס"ד יהנה ממנו הס"ד שמיא נינהו הס"ד לא ידע ומותר והס"ד כצ"ל:

ברא"ש עניה הס"ד על ידו הס"ד קודם שגירשה הס"ד חטאות ואשמות הס"ד כצ"ל:

בר"ן או מברייתא הס"ד ושרי הס"ד צריכין דעת משמע כו' דעת בעלים הס"ד צריכין דעת הס"ד מדעתו על חבירו הס"ד מיתה איכא למימר מאן כו' חייבת אמר רבי יהודה לפיכך כו' כצ"ל. :

במשנה אבל לא ילמדנו מקרא (היינו במקום שנוטלין עליה שכר כדאוקמיה שמואל בגמרא) אבל מלמד הוא את בניו מקרא (ואת בנותיו ליתא בגי' הרא"ש בפסקיו ובהל' הרי"ף והרמב"ן ולקמן בגמרא (לז) וכ"נ להדיא בפי' הרא"ש שם ד"ה בנות וכ"מ שם (ע"ב) בהר"ן ד"ה גדול ועתוי"ט). וכ' התוי"ט בשם התוס' משום דאין המודר חייב לתת שכר מלמד לבניו. ותמיהני עליו איך לא הביא דעת הרמב"ם בפ"א מהל' ת"ת הל"ג שכ' שחייב אדם לשכור מלמד לבנו. וכן שם בה"ז וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה. וכ"פ הטוש"ע סי' רמ"ה. והרמ"א הוסיף שם דכייפינן ליה כו' ע"ש. ולעד"נ דלכאורה קשה הא דאיתא לעיל דאם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה במקום שנוטלין עליה שכר אסור להחזיר לו בחנם. מ"ש מפורע את חובו אליבא דחנן דרשאי וה"ה אם יש לו חוב בעצמו עליו יוכל למחול לו כמש"כ הבאה"ט בסי' רכ"א סק"ה. ומדוע לא יכול למחול לו השכר. אלא דפתרון הדברים דלא שרי אלא דוקא היכא שאינו מהנה לו כלום בנתינת איזה דבר לידו בשעה שהוא מבריח את הארי מעליו וכלשון הרמב"ם בפ"ו מהל' נדרים ה"ד. וכן פורע חוב שעליו שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום אלא מונע ממנו התביעה. ולכן להחזיר לו אבידה אף דזה גופא לא מיקרי הנאה דשלו הוא מ"מ קרינן ביה שהגיע לידו כלום בשעה שמוחל השכר (ולא דמי לחזרת המשכון דשרי בשו"ע שם. דשם מוחל לו החוב קודם חזרתו. אבל הכא באותו העת שמשיב לו אז מתחיל החוב דשכרו והמחילה עליו). ולכן אסור ללמד אותו בעצמו מקרא דמיקרי הגיע לידו כלום. אבל לבניו שאינו מגיע לידו כלום רק שמצילו מהשכר ה"ל כמו מוחל את חובו דשרי. ומזה נראה דמה שהביא התוי"ט לקמן מ"ד מהב"י על הא דשרי לומר לו סם פלוני יפה לה כו' דבמקום שנוטלין עליה שכר אסור. אינו מוכרח כיון שאינו מגיע לידו כלום וכן בשו"ע השמיטו. ואולי דהאמירה אליו הוה כמו שמגיע לידו מאומה כמו רבית דברים שאסור בס"פ א"נ:

גמרא ת"ש דתנן מקריב עליו קיני זבין כו'. הא דלא מפרש הש"ס דהכוונה הוא שהמדיר יכול להביא משלו קרבנות אלו בעד המודר וכמו שוקל לו את שקלו כו'. דא"כ הל"ל מביא. לא מקריב:

ר"ן ד"ה אלא מח"כ שאני. ומדריו"ח נמי כו' לא מיפשטא כו' דשלוחי דידן נינהו. תימה דריו"ח מיירי במפריש קרבן משלו על חבירו. אבל כהן המקריב איכא למימר דאין צריך דעת בעלים כי שלוחי דרחמנא נינהו:

ר"ן ד"ה הכי גרסינן בסופו. והא דאמר כו' כר"י ל"ד כר"י דהא תני רישא סתמא כו'. תמיהני דהרי בנזיר (כד) איתא להדיא דחכמים פליגי עליו בזה. ועתוי"ט פ"ד דנגעים מי"ב ד"ה וכן בסופו שכ' דהרמב"ם לא הביא דבר זה דר"י בחבורו משום דס"ל דלרבנן א"ח בקרבנותיה. אבל אישתמיטתיה שהביאו בפ"י מהל' שגגות ד"ו וכ"ע הכ"מ אע"ג דר"י קתני לה משמע דליכא מאן דפליג עלי'. ודע דהלכה זו מהרמב"ם נשמטה מהתוי"ט גם בד"ה מביא אדם. ושם כבר הושג מהתו"ח:

רא"ש ד"ה הכל צריכין דעת. אע"פ שאינו יודע שהוא קטן. כ"נ דצ"ל:

רא"ש ד"ה בין פקחת. הילכך אפי' שוטה נמי הס"ד ומה"ד מביא כו':

במתני׳ ומלמדו מדרש הלכות ואגדות ולא ילמדנו מקרא כצ״ל ותי' אבל נמחק:

תוס' ד״ה שהרי מקריב כו׳ אלמא דאין צריך דעת בעלים כצ״ל:

בהר"ן ד"ה ומלמדו מדרש דמצות וכו'. עיין ר"ה דף כח ע"א ובטורי אבן שם ד"ה ובשופר:

ד"ה איבעיא להו וכו'. ממתני' או מברייתא. עיין לקמן דף ע"ב ע"א בר"ן ד"ה ולענין:

ד"ה משמשות במוך וכו' קטנה שתלד. עיין בסדרי טהרה בחי' למסכת נדה דף נב ע"ב ד"ה ודע דמסקינן:

הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו וכו'. עיין תוס' יומא וקידושין שכ' רב הונא התם אמר דעיקר שלוחי דרחמנא נינהו ונפקא מיניה דאינו יכול לברור לו איזה כהן שירצה חוץ למשמר ומשיביא קרבנו לדעתו שוב מקריבים אותו אנשי המשמר ההוא. ועיין היטב ס"פ הגוזל עצים. אבל עכ"פ עדיין אפשר שגם קצת כח שליח דידן נמי הוה ונפקא מיניה למודר הנאה וזה הוא איבעיא דשמעתין ולא אפשיטא זהו כוונת התוס' שם. ונתחבטו האחרונים בס' שיח יצחק ויד דוד בשם לחם שלמה א"כ מאי פריך ביומא ממתני' דאתה שלוחנו הא לר"ה אפשר דהוה ג"כ שלוחא דידן להתוס' ולק"מ דהא להמקשה דלא ידע דהך דשלוחנו לענין שבועה על דעתנו קאמר אלא הוה ס"ל דאתה שלוחנו וא"א לך להקריב בלא דעתנו ואם אתה משנה דבר אין אנו עושים אותך שלוחנו. ותיקשי לר"ה דס"ל כהני משמר מקריבים אותו בלא דעתו ומכ"ש כה"ג ביה"כ ותיקשי לר"ה וא"ש. וי"ל נמי קושית התוס' דה"ל לאוקמי בשאמר כל הרוצה להקריב יקריב. דז"א דלאו בדידיה תליא מילתא וכנ"ל:

והנה לשיטת תוס' הנ"ל לא אפשיטא האיבעיא והיה לנו להחמיר במודר הנאה. והרמב"ם פסק לקולא ולזה נתכוון הלח"מ לפע"ד. ומ"מ נ"ל דאע"ג דדחי הש"ס פשיטות דכהנים שפגלו דכתיב לא יחשב דיחוי בעלמא הוא דלמסקנא נמי דהיינו טעמא דקרא דתליא במחשבת המקריב משום דשלוחא דרחמנא הוא ולא שלוחא דיד' ואפשיטא איבעיין דבזה א"ש דתני כהנים שפגלו במקדש ולא תני סתם המפגל בקדשים. אע"כ משום דתני עלה דהך מתני' בברייתא שבשוגג פגולן פגול והיינו דוקא כהנים בהקרבה דשלוחא דרחמנא נינהו אבל ישראל בשחיטה דשלוחא דידן הוה לא הוה פיגולו בשוגג פיגול וכהנים נמי במקדש אבל בבמה דאין כיהון בבמה ואפילו ישראל כשר להקריב שם הוה שלוחא דידן אין פיגולו בשוגג פיגול וק"ל:

ושחט את בן הבקר. הקשה הגאון מהר"מ א"ש הא דמיבעיא בגמרא (נדרים ל"ה ע"ב) הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן תפשוט מדכתיב איש איש לרבות נכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל ואי ס"ד שלוחי דידן הא אין שליחות לעכו"ם. ולע"ד לק"מ דאפילו נימא שלוחי דידן ויהיה מוכח מזה דבקדשים יש שליחות לעכו"ם מ"מ בעלמא אין שליחות לעכו"ם דילפינן שליחות מתרומה דכתיב גם אתם מה אתם בני ברית וכו' ושאני קדשים דכל מעשיהם ע"י שליח. ומה שהקשה הפני יהושע בחולין לשיטת הר"י דנכרי אפילו אינו עובד ע"ז איננו בר זביחה א"כ איך שחט קרבנו הא בשחיטה לכ"ע שלוחי דידן נינהו. וגם זה לק"מ לפע"ד דוקא ישראל מצווה במצות עשה לשחוט קרבנו הוא עצמו כדכתיב ושחט את בן הבקר ונעשה השוחט שלוחו דבעלים. אבל על העו"ג אין מ"ע לזבוח קרבנו והשוחטו עושה מצוה לעצמו ולא נעשה שליח בעלים כלל:

וחקרתי לפרש מקראי קדש במ"ש בנבואת מלאכי והוא בהפטרת תולדות והבאתי את הגזול ואת הפסח וגו' הקריבהו נא לפחתך וגו' אליכם המצוה הזאת הכהנים וגו' בריתי היתה אתו החיים והשלום וגו' ורבים השיב מעון וגו' כי מלאך ה' צבאות הוא. יש לפרש דבמה שהביאו הפסח מה שאין ראוי להקריב אפי' לפחה. היינו משום שהם ס"ל כהנים שלוחי דידן ואין מגיע להי"ת אלא בשעת הקרבה נתח טוב וירך ואז אינו ניכר אי היה בעל מום או תם וגם לשר ופחה מכבדין כיוצא בו. וכן גזול כיון שאינו מגיע לגבוה עד אחר כל המעשים א"כ כבר קנאו הוא ע"י שינוי מעשה ע"י שחיטה והפשטה וניתוח. אך האמת אינו כן כי הכהנים שלוחי דרחמנא נינהו לקבל קרבנותיו מידינו נמצא מביא גזול קודם שינוי מעשה ונותנו לשלוחו של הקב"ה וכן מביא פסח וחולה לשלוחו של הקב"ה. ולברר להם זה ע"ד הסברא שהרי אהרן הכהן בריתי היתה אתו וגו' ורבים השיב מעון והיה גדול וחשוב היתכן שיהיה הוא שלוחנו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא אע"כ מלאך ה' צבאות הוא פי' מלאך ושליח של ה' צבאות הוא ולא שלוחנו. ומעתה הקריבהו נא לפחתך כנ"ל:

אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכו' לשון הר"ן בזה לכאורה קשה ואני בעניי באתי לכלל ישו"ב דבריו ז"ל בספרי הקטן ראש דוד פ' ויקרא בס"ד ועיין מה שרמזתי בקונטריס זה פי"ד דנגעים:

(לה רע"ב משנה) ומקריב עליו קיני זבין וכו'.—בתלמוד מוכח דהיינו, שאם היה כהן מקריב קרבנותיו על המזבח, ומש"ה לא פירשו דהמדיר מותר להפריש בעד המודר קרבנות שהוא חייב להביא, דא"כ ה"ל למיתני "ומביא עליו". אבל בירושלמי דפרקין ה"ה מבואר, שהם פירשו כפי' האחרון, וביארו את הטעם מפני שלא נכנס לתוך ידו של מודר כלום, וה"ל כפורע את חובו (עי' לעיל לג ב ר"נ ד"ה ולענין הלכה).

והנה במפריש עליו קיני זבין קיני זבות קיני יולדות חטאת ואשם של מצורע, שהם מחוסרי כפרה ואינם צריכים דעת, וכל מי שירצה יכול להפריש על חבירו שלא מדעתו, נראה דאף לתלמוד שלנו יכול המדיר להפרישם על המודר שלא מדעתו. אבל חטאת חלב ואשם ודאי ואשם תלוי, שצריכים דעת (ולתלמוד שלנו כל שצריך דעת הרי הוא כמהנהו, עי' לקמן לו ב), ודאי אין המדיר יכול להפרישן על המודר. אבל לשיטת הירושלמי בפרקין ה"ג, שהמדיר יכול לתרום משלו על המודר מדעתו של מודר כל זמן שאין למודר טובת הנאה מן התרומה, ה"נ יכול המדיר להפריש על המודר מדעת המודר חטאת חלב אשם ודאי ואשם תלוי.

מתני' ותורם את תרומתו וכו'. מפרש בגמרא: [ומקריב עליו]. אם היה כהן אותו שנדר שלא יהנה ממנו יכול להקריב עליו קיני זבין וקיני זבות וכו': גמ' הני כהני. שמקריבין קרבנות: שלוחי דידן. דבעלי קרבן: הא קא מהני ליה. שליח לכפר כפרתו ואיהו הדירו שלא יהנה ממנו: אלא. מדקתני מקריב עליו קיני זבין וכו' ש''מ דשלוחי דשמיא נינהו: [וליטעמיך] אם כן דשלוחי דשמיא נינהו ליתני סתם מקריב עליו קרבנות אלא מדלא קתני אלא קיני זבין וכו' ש''מ דשלוחי דידן נינהו ודקשיא לן הא קמהני ליה תריץ לא קמהני ליה דבמחוסרי כפרה שאני כי הני דמתני': דא''ר יוחנן הכל צריכין דעת. כל הקרבנות צריכין שיהו מקריבים בעלים חוץ ממחוסרי וכו': על בניו ועל בנותיו הקטנים. כשהן מחוסרי כפרה דכתיב זאת תורת הזב וגו' ונשים שמביא קרבן עליהן אע''פ שאין להם דעת הם הכי נמי גדולים אין צריכין להביא כפרתן לדעתן הלכך הואיל ומקריב עליו שלא לדעתו לא מהני ליה דהא לא ידע ומותר: אלא מעתה לר' יוחנן. דמפיק מזאת תורת הזב בין גדול בין קטן הכא נמי מצי למימר מהאי קרא נמי: שמא תתעבר ותמות. ודאי אלמא לאו בת לידה היא: אמר לך רבי יוחנן. ההוא זאת תורת היולדת לא מרבי לה לקטנה אלא בגדולה מיירי וקא מרבה אפילו יולדת שוטה: שכן אדם מביא קרבן עשיר אפילו על אשתו שוטה. אדם מביא קרבן עשיר על אשתו בין פקחת בין שוטה ולא אמרינן דאע''פ שנשאת לעשיר עניה היא דמה שקנתה אשה קנה בעלה אלא כל הקרבנות שחייבת מביא עליה: שבך כתב לה ואחריות כו'. דהכי משמע אחריותא עלי וכי היכי דהאי מביא קרבן על אשתו יולדת אפילו שוטה כך כל מחוסרי כפרה אין צריכין דעת ולעולם שלוחי דידן נינהו:

מקריב עליו קינין וכו'. אם היה המדיר כהן מקריב לזה המודר: לא ילמדנו מקרא. מפרש בגמרא דבלימוד מקרא נוטל שכר אבל מלמדו מדרש כמו ת''כ והלכות דאין נוטלין עליה שכר ובגמ' מפרש טעמא דנוטלין שכר על המקרא ואין נוטלין שכר על המדר': אבל מלמד בניו מקרא. מצוה קא עביד ולא הוה אלא גורם הנאה בעלמא ואפילו במקום נמי דנוטלין שכר עליה דמ''מ לא היה המודר נותן שכר למלמד לבניו: איבעי' להו הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו וכו'. ואי אמרת שלוחי [דידן] נינהו הא מהני ליה דעבד שליחותא. דודאי גוף הקרבן מצוה קעביד מיהו כיון דהאי כהן שלוחו בזה אסור וה''נ אמרינן גבי תורם דאי אמרת צריך דעת הא קמהני ליה וה''נ אי שלוחי דידן נינהו אסור מיהו קשה אמאי לא פשיט ליה מההוא דפ' קמא דקידושין (דף כג.) אמר רב כהנא הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס''ד שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו קא עבדי וי''ל דרוצה לפשוט ממשנה או מברייתא: ת''ש ומקריב עליו קיני זבים ואי אמרת שלוחי דידן הא קמהני ליה. ויש להקשות דלמא דאמר כל הרוצה להקריב יבוא ויקריב דכה''ג לא מהני ליה ושמא נראה לו דמיירי במודר הנאה בכל כהני דהאי ודאי לא מצינו למימר כי בכה''ג שאני דאז לא יצטרך דעת בעלים ואותן הוו שלוחי דידן: כדרבי' יוחנן. דאמר הכל צריך דעת בעלים אם מחוייב אדם עולה ושלמים אינו יכול לפטור אותו חבירו שלא מדעתו: שהרי מקריב אדם על בניו ועל בנותיו. להתירן לאכול בקדשים דכתיב זאת תורת הזב בין גדול בין קטן וקטן לאו בר דעת הוא אלמא דאין צריך דעת בעלים להתירו לאכול בקדשים במחוסר כפרה: אלא מעתה לרבי יוחנן זאת תורת היולדת וכו'. קצת קשה דבלאו רבי יוחנן ברייתא היא בפ' בנות כותים (נדה דף לד:) דכתיב זאת תורת הזב בין גדול בין קטן: ומשני ההיא זאת תורת היולדת בין פקחת בין שוטה. שכך מצינו שאדם מביא קרבן על אשתו שוטה: מביא אדם קרבן עשיר על אשתו. אם היא חייבת קרבן לידה או מצורעת ואין יכול לומר עניה היא ואין לה שום דבר שכך כתב לה בכתובתה דאחריות דאית לך עלי מן קדמת דנא דמשמע ליה אפילו שוטה צ''ע מנא ליה הא דמשמע שהוא חייב כל מה שחייבת קודם מזה יש ללמוד דאדם חייב לפרוע חובות אשתו שהיא חייבת קודם שישאנה ולא נראה דבפרק יש נוחלין (ב''ב דף קלט.) איבעיא ליה אי בעל בנכסי אשתו לוקח הוי או יורש הוי דאי לוקח הוי לא יפרע לבעלי חובות של אשתו שלוותה קודם ואפילו מנכסי מלוג שלה ואם יורש הוי יפרע מנכסי מלוג שלה כמו יורש שפורע חובות אביו מקרקעי ואם כן לא מיבעי אלא מנכסי מלוג שלה אבל מנכסים שלו לא יפרע שום דבר. והך בעיא דלוקח הוי או יורש הוי פסק רבינו שמואל בן בתו של רש''י קבלה מרבינו חננאל דיורש הוי וצריך הבעל לפרוע מנכסי מלוג שהכניסה לו אשתו והכי הלכתא שאדם פורע חוב אשתו שהיא חייבת קודם לכן אם יש מטלטלין או חובות כעין שהכניסה לו אע''פ שיורש אינו פורע ממטלטלין מיהו לאחר תקנות גאונים שתיקנו להיות עתה מטלטלין כמקרקעי וגובה כתובתה ממטלטלין אע''ג דממנה אין לגבות כ''א ממקרקעי כמו כן גם החובות נמי יתפרעו מן המטלטלין דכל הדין הנוהג בקרקעות נוהג במטלטלין והא דאמר הכא כל קרבנות שהיא חייבת דוקא קרבנות אבל חוב לא יפרע אלא ממה שהכניסה לו דכיון דיורש הוי ומטלטלין כקרקעות עתה שיעבודם על אותן נכסים אין יכולת ביד הבעל להפקיען אבל יותר ממה שהכניסה לו [אינו פורע] וקרבנותיה נמי דוקא קרבנות חובה אבל לא נדרים ונדבות ואם לאחר נישואין [נדרה קרבן] לא ישלם נדריה דאם לא כן יכולה להחריב בעלה. והכי משמע בירושלמי. גרסא אחרת אם פטרה אינו חייב וה''פ כל קרבנות שהיא חייבת כשהיא תחתיו חייב לפרוע ולפיכך אם פטרה שגירשה אינו חייב שכך כתבה בשובר של כתובה והתקבלתי כתובתי ואחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא ולגירסא זו אינו חייב לשלם כלום מקודם נישואין:

ר"ן
מתני' ותורם את תרומתו ואת מעשרותיו לדעתו. מפרש בגמ' לדעתו דמאן: ומקריב עליו. אי האי מדיר כהן הוא: קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות. לפי שכל אלו מביאין שתי תורים קראם כן: ומלמדו מדרש דמצות לאו ליהנות ניתנו: ולא ילמדנו מקרא. בגמ' מפרש טעמא: גמ' איבעיא להו הני כהני שלוחי דידן הם. אע''ג דבפ''ק דקדושין (דף כג:) אסיק רב הונא דשלוחי דרחמנא נינהו דאי ס''ד שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו עבדי אפילו הכי בעי הכא למיפשטא ממתני' או מברייתא: הא קמהני ליה. וכיון דעביד שליחותיה מהני ליה הוא דבשלמא אי שלוחי דשמיא נינהו אע''ג דשרי להו בהאי קרבן למיכל בקדשים אין זה אלא גרמת הנאה בעלמא ושרי: וליטעמיך. דבעית למיפשט ממתני' ליתני מקריב עליו קרבנות: אלא מחוסר כפרה שאני. כלומר ואדרבה תפשוט לאידך גיסא דכיון דתנא מחוסרי כפרה בלחוד דאין צריכין דעת משמע דוקא הני משום דכיון דאין צריכין דעת ודאי כהן לאו שליחותן קעביד אבל בשאר קרבנות הצריכין דעת שלוחי דידן נינהו דאי לא ליתני מקריב עליו קרבנות והוה רבותא טפי ומיהו לא מיפשטא בעיין לגמרי דאיכא למימר דתנא מחוסרי כפרה לאשמועי' רבותא דאע''פ שמתירו לאכול בקדשים שרי וכל שכן בשאר קרבנות ומדרבי יוחנן נמי דאמר הכל צריכין דעת לא מיפשטא בעיין לומר דשלוחי דידן נינהו דאיכא למימר דרחמנא שוינהו לכהני שלוחין כל היכא דאיכא דעת בעלים: חוץ ממחוסרי כפרה. זב וזבה ומצורע ומצורעת ויולדת ובכולהו כתיב תורת וקרי להו מחוסרי כפרה משום שאסורין ליכנס למקדש ולאכול בקדשים עד שיביאו כפרתן והני כיון דאין קרבנן בא לכפרה אין צריכין דעת אבל כל שצריכין כפרה על חטא צריכין דעת: שנאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן. וכי היכי דאדם מביא קרבן על בנו קטן שאין לו דעת הכי נמי שלא מדעתו על חבירו: אלא מעתה לרבי יוחנן. דס''ל דתורת אתי לרבויי קטן זאת תורת היולדת מאי איכא לרבויי אילימא בין גדולה בין קטנה והא תני רב ביבי וכו': משמשות במוך. חייבות לשמש במוך משום סכנה שמא תתעבר ותמות אלמא לא משכחת לה יולדת שהיא קטנה וכי תימא מאי קושיא הא אסיקנא בפ''ק דיבמות (דף יב:) דשמא תמות קאמר ואפשר נמי דלא מייתא איכא למימר מאן דסבר הכי התם ס''ל דבנים הרי הן כסימנים אי נמי עדיפי מסימנים הלכך גדולה היא ולא משכחת קטנה שתלד: ההיא זאת תורת היולדת בין פקחת בין שוטה שכן אדם מביא קרבן על אשתו כר' יהודה: כלומר אי לא אשכחן דאדם מביא קרבן על אשתו לא הוה מרבינן שוטה דלמאן קא מזהר רחמנא בשלמא בקטן לאבוה קא מזהר אלא שוטה למאן אבל השתא דאמר רבי יהודה דאדם מביא קרבן על אשתו איכא לאוקמי קרא דזאת תורת ליולדת שוטה שאין אנו צריכין דעתה אלא דעת הבעל כיון שהוא מביא קרבנותיה: ה''ג דתניא אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכל קרבנות שהיא חייבת א''ר יהודה לפיכך אם פטרה אינו חייב באחריותן שכך כותבת לו אחריות דאית לי עליך מן קדמת דנא. וה''פ אדם מביא קרבן עשיר על אשתו שאע''פ שכל אשה שיש לה בעל לא הויא עשירה שהרי כל מה שקנתה אשה קנה בעלה אפ''ה כיון שבעלה עשיר מביא בשבילה קרבן עשיר בקרבנות שהיא בעולה ויורד לפי שהבעל חייב בקרבנות אשתו וכן כל קרבנות שהיא חייבת למעוטי נדריה ונדבותיה ר' יהודה אומר לפיכך אם פטרה כלומר שגרשה אינו חייב באחריותן שכך כותבת לו בשובר שהיא עושה לו בשעת גירושין מכתובתה כותבת לו שהיא מוחלת כל אחריות שיש לה עליו מקודם לכן ויש בכלל לשון זה אפילו קרבנות דר' יהודה דריש לשון הדיוט ומהכא ילפינן לה בפ' המקבל (ב''מ קד.) והא דאמר הכא שכן מביא אדם קרבן על אשתו כר' יהודה לאו דוקא כר' יהודה דהא תני רישא סתמא אדם מביא קרבן עשיר על אשתו אלא משום דלא ידעינן מאן ניהו ת''ק ור' יהודה איירי בה תלינן לה לדידיה: