נדרים לו ע"ב

איבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך דעת או דלמא מצוה דיליה היא וניחא ליה למיעבדיה ת''ש תורם את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו במאי עסקינן אילימא מן בעל הכרי על של בעל הכרי ולדעתו דמאן אילימא לדעתו דיליה מאן שוויה שליח אלא לדעתו דבעל הכרי הא קמהני ליה דקעביד שליחותיה אלא משלו על של הכרי ולדעתו דמאן אילימא לדעתו דבעל הכרי הא קמהני ליה אלא לאו לדעתיה דנפשיה ומשלו תורם על של חבירו וא''א צריך דעת הא קמהני ליה אלא לאו אין צריך דעת לעולם משל בעל הכרי על בעל הכרי כדאמר רבא באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום הכא נמי באומר וכו' בעא מיניה רבי ירמיה מר' זירא התורם משלו על של חבירו טובת הנאה של מי מי אמרינן אי לאו פירי דהאיך מי מתקנא כריא דההוא או דלמא אי לאו כריא דההוא לא הויין פירי דהדין תרומה א''ל אמר קרא {דברים יד-כב} את כל תבואת זרעך ונתת איתיביה תורם את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו ואי אמרת טובת הנאה דבעל הכרי הא קא מהני ליה אלא ש''מ טובת הנאה דיליה אמרי לא משל בעל הכרי על של בעל הכרי ולדעתו דבעל הכרי באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ת''ש דאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן המקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה והתורם משלו על שאינו שלו טובת הנאה שלו: מלמדו מדרש הלכות ואגדות אבל לא ילמדנו מקרא: מקרא מ''ט לא ילמדנו משום דקמהני ליה מדרש נמי קמהני ליה אמר שמואל במקום שנוטלין שכר על המקרא ואין נוטלין שכר על המדרש מאי פסקא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לו - ב

איבעיא להו: התורם מתבואה שלו - על תבואתו של חבירו, האם צריך דעתו של חבירו, שידע חבירו שהוא תורם עבורו, או לא? ^[65] וצדדי הספק:

מי אמרינן, כיון דמה שהוא תורם עבור חבירו זכות הוא לו לחבירו - לא צריך דעת, שהרי זכין לאדם שלא בפניו, והרי הוא כשלוחו,

או דלמא, נתינת תרומה - מצוה דיליה היא, של בעל התבואה, וניחא ליה למיעבדיה בעצמו, ולא שיעשנה אחר עבורו.

תא שמע ממשנתינו: תורם את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו. במאי עסקינן?

אילימא שמפריש מן הפירות של בעל הכרי

- על של בעל הכרי,

ולדעתו דמאן [לדעתו של מי] הפריש?

אילימא שהפריש לדעתו דיליה, של המדיר, מאן שוויה [מי עשאו] שליח לזה?! הרי דורשין מהכתוב: "כן תרימו גם אתם", מה אתם - מפרישים תמיד לדעתכם, אף שלוחכם - צריך שיפריש לדעתכם! ואלא שתרם משל בעל הכרי על של בעל הכרי, ועשה זאת לדעתו דבעל הכרי, הא קמהני ליה, דקעביד שליחותיה! שבכל מקרה שאדם עושה את שליחותו של חבירו - הרי הוא מהנהו!

אלא, צריך לומר מדובר שהפריש תרומה מפירות שלו - על של בעל הכרי.

ולדעתו דמאן?

אילימא לדעתו דבעל הכרי, הא קמהני ליה, שהרי עשה שליחותו!

אלא לאו - מדובר שתרם לדעתיה דנפשיה, ומשלו תורם על של חבירו ^[66].

ואי אמרת שהתורם משלו על של חבירו צריך דעת, הא קמהני ליה בזה שעשה שליחותו! אלא לאו - אין צריך דעת!

ונפשוט מכאן שתורם משלו על של חברו אף שלא מדעתו.

ודחינן: לעולם מדובר שתרם מתבואתו של בעל הכרי - על של בעל הכרי.

וכדאמר רבא להלן, בבעיא של רבי ירמיה: באומר: "כל הרוצה לתרום - יבא ויתרום", הכי נמי מדובר באומר וכו'.

שלגבי תרומה, די בזה שגילה דעתו שניחא לו שיתרום מי שירצה, והתרומה חלה. אבל לענין נדר, אין זה נקרא שעשה שליחותו - וההנהו בזה ^[67].

בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: התורם משלו על של חבירו, טובת הנאה, דהיינו, מה שיתן לו ישראל דבר מועט כדי שיתן את התרומה לבן בתו שהוא כהן ^[68], של מי היא, מי זכאי בנתינה זו?

וצדדי הספק:

מי אמרינן, אי לאו פירי דהאיך, לולי פירותיו של התורם, מי מתקנא כריא דההוא [האם היה נתקן הכרי של בעל הפירות]?!

או דלמא, אי לאו כריא דההוא, של בעל הכרי, לא הויין פירי דהדין [לא היו פירותיו של התורם] תרומה!

אמר ליה רבי זירא: אמר קרא: "את כל תבואת זרעך - ונתת". משמע שתלה הכתוב את הנתינה בבעל הזרע, דהיינו בעל הכרי.

איתיביה ממשנתינו: תורם המדיר את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו [וסוברת עתה הגמרא שמדובר שתורם המדיר מפירותיו שלו].

ואי אמרת שטובת הנאה דבעל הכרי היא, הא קא מהני ליה המדיר, בכך שיכול עתה המודר לתת את התרומה למי שירצה, ולקבל דמים עבור טובת הנאה זו!

אלא שמע מינה, טובת הנאה דיליה [של התורם]! אמרי: לא. במשנתינו מדובר שתורם משל בעל הכרי על של בעל הכרי, ולדעתו דבעל הכרי, באומר: כל הרוצה לתרום - יבא ויתרום. ובכהאי גוונא, ודאי שטובת ההנאה שייכת לבעל הכרי.

תא שמע, דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: המקדיש בהמה לקרבנו של חבירו, ונפל בה מום, ורוצה עתה לפדותה, שהרי אינה ראויה כבר לקרבן, הדין הוא שהמקדיש הוא זה שמוסיף חומש כשפודה [שהדין הוא שרק הבעלים מוסיפין חומש כשפודין את קדשיהם, דכתיב: "ואם המקדיש יגאל וגו'"].

אבל אם חבירו רוצה לפדותה, אינו צריך להוסיף חומש.

ולענין תמורה, שהדין הוא שאם הבעלים ממיר את הבהמה באחרת, נתפסת הקדושה גם בבהמה השניה, רק המתכפר נחשב בעלים לענין זה, והוא זה שעושה תמורה.

והתורם משלו על שאינו שלו - טובת הנאה שלו [של התורם] ^[69].

שנינו במשנתינו: מלמדו מדרש, הלכות ואגדות, אבל לא ילמדנו מקרא.

ותמהינן: מקרא מאי טעמא לא ילמדנו - משום דקמהני ליה המדיר בזה שאינו נוטל ממנו שכר על הלימוד! ^[70]

אם כן, כשמלמדו מדרש נמי קמהני ליה מאותה סיבה עצמה, ולמה מותר לו ללמדו מדרש?!

אמר שמואל: באמת מן הדין מותר ליטול שכר רק על המקרא, ולא על המדרש, וכפי שיתבאר להלן הטעם. אלא שיש מקומות שהחמירו על עצמם שלא ליטול שכר אף על המקרא, ובמקומות אלו באמת מותר ללמדו אף מקרא. אבל משנתינו מדברת במקום שנוטלין שכר על לימוד המקרא, ואין נוטלין שכר על לימוד המדרש. ולכן מותר ללמדו דווקא מדרש ולא מקרא.

ותמהינן: מאי פסקא? למה העמיד התנא דבריו דוקא במקרה כזה, שנוטלין שכר רק על המקרא ולא על המדרש?! והרי היה לו לומר דין עקרוני, שמותר לו ללמדו רק דבר שאין נוטלים עליו שכר!

הערות

^[65] הרמב"ן הרשב"א והריטב"א במס' קידושין [כ"ג] כתבו, שספק הגמ' נפשט מהדין האמור במס' בכורות [י"א] שהפודה פטר חמור של חבירו, הרי הוא פדוי, ואפילו אם פדאו שלא מ דעתו. ותמה כאן הקרן אורה, הרי פטר חמור אינ צריך כלל דעת בעלים לפדותו, ולכן יכול כל אדם לפדות, כמו פדיון הקדש, אפילו שלא מדעת בעליו, ואין הפודע פטר חמור עושה זאת כזכיה עבור הבעלים. אבל בתרומה, כל השאלה היא אם יכול לתרום עבור חבירו שלא מדעתו מדין זכיה, כי בתרומה נאמר "אתם גם אתם", מה אתם לדעתכם - אף שלוחכם לדעתכם. וחילוק זה מבואר בפירוש בדברי התוס' בבבא קמא [ס"ח ע"ב]. ועיי' בקהלות יעקב שביאר שנחלקו ביסוד זה הראשונים, והרמב"ן הרשב"א והריטב"א סוברים שגם פדיון פטר חמור הוא מדין זכיה לבעלים. ועיי"ש עוד שדם בקושיית הגרעק"א [יבמות צ"ג] מהמבואר שרבי ינאי הפריש מפירות טבל שלו על פירות טבל של אריסו, לפני שהביא לו האריס את חלקו, כדי שיחולו כאשר יביא לו את חלקו. והגמ' מסבירה שרבי ינאי סובר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, שהרי הפריש מפירותיו על פירות האריס שעדיין לא באו לידו, שיחולו משיבואו לידו. ומוכח שהתורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים, כי אם אינו צריך דעת בעלים, ויכול להפריש עכשיו משלו על של האריס, אין זה נקרא "מקנה אדם דבר שלא בא לעולם", שהרי כל דבר שהוא יכול לעשות עכשיו, ועושה אותו שיחול לאחר מכן, אינו נחשב בכלל מקנה דבר שלא בא לעולם. ובשם הגר"ח מתרצים, שעתה, כאשר הפירות נמצאים ביד האריס, הם טבל מן התורה. אך משיגיעו לידי רבי ינאי, דינם כטבל לקוח, שאינו חייב אלא מדרבנן. ונמצא, שעתה, כאשר רצה רבי ינאי לתקן את הפירות משיבואו לידו, הוא היה צריך לתקנם על ידי הפרשה מטבל דרבנן, כי אם יקח טבל מן התורה ויעשר על הפירות העתידין לבוא אליו בתורת "לקוח", נמצא שהוא מעשר מן החיוב על הפטור. ואת ההפרשה הזאת של פירות טבל מדרבנן על פירות טבל מן התורה שבידי האריס אין הוא יכול לעשות עתה, אלא אם כן יקח פירות טבל מן התורה, וזה אינו יכול לעשות כי הוא מפרישם על הפירת שיגיעו לידו שיהיו לקוח, שאינם חייבים במעשר אלא מדרבנן. ונמצא שאין זה "בידו" להפריש על של חבירו, ולכן כשמפריש על העתיד לבוא לידו, נחשב הדבר כמקנה דבר שלא בא לעולם.

^[66] ואין זה נחשב שמהנה את חבירו, כיון שהוא עושה מדעת עצמו, ואינו נותן לחבירו דבר. וכתב הרשב"א, שמשנתינו הולכת דווקא בשיטת חנן. שלשיטת רבנן אי אפשר, שהרי לא גרע מפורע חובו - שאסור לשיטת רבנן! וכן כתב הריטב"א [ועיי' בקרן אורה שהעיר דלא דמי לפורע חובו, דהוה דבר שאין לו תובעין]. והר"ן כתב, שאפילו לשיטת רבנן מותר. דכיון שהגמרא מסיקה לקמן שהתורם משלו על של חבירו - טובת הנאה של תורם, איכא למימר שבאמת התורם מתכוין לתת לאותו כהן שהוא רוצה, ואינו מתכוין להנות את בעל הכרי כלל. ובעל הכרי נהנה רק בגרמא של המדיר. והשמ"ק הביא עודטעם בשם הרי"ץ, דכיון דקיי"ל שחיטה אחת פוטרת את הכרי, אין זה חשוב הנאה, כיון שאפשר לו ליפטר בדבר מועט.

^[67] כתב הר"ן [ועוד ראשונים], היינו דוקא בכהאי גוונא, שאמר "כל הרוצה לתרום יבא ויתרום". אבל אם אמר "כל השומע קולי יתרום", שליחות מעליא הוי - ואסור במודר הנאה. דהא אמרינן במס' כתובות [ע' ע"ב]: "כל השומע קולי יזון, שליחותיה קעביד". ואם אמר: "כל התורם אינו מפסיד", אפשר שאף לגבי תרומה לא מהני, דלאו לישנא מעליא הוא, שהרי האומר: "כל הזן אינו מפסיד", והלך אחד וזן, אינו חייב לשלם, שאין זה נחשב שעשאו שליח. אבל מהריטב"א משמע, דחלה התרומה בכהאי גוונא. ולכאו' אזיל לשיטתיה במס' גיטין [ס"ו ע"א], דבתרומה לא בעינן שליחות ממש, אלא רק גילוי דעת דניחא ליה [והגרעק"א במס' בבא מציעא [כ"ב ע"א] ביאר בטעם דבריו, כיון דגוף הדבר, שתורם עבור חבירו, זכות היא לו. אלא שיש בזה קצת חובה, שהיה רוצה בעל הפירות לעשות את המצוה בעצמו. ולזה מהני גילוי דעת, שדבר זה זכות הוא לו. עיי"ש].

^[68] אבל לכהן אסור לתת דבר לישראל על מנת שיתן לו את התרומה. שהרי אפילו על כהן המסייע בבית הגרנות קרינן "שחתם ברית הלוי". ר"ן.

^[69] ולפי זה, צריך לומר שמה שכתוב "עשר תעשר את כל תבואת זרעך ונתת", אין דורשים כפי שאמר רבי זירא, ש"ונתת" שייך למי שהתבואה שלו, אלא דורשים את מה שכתוב "ונתת" על "עשר תעשר", והיינו שזה שמעשר, הוא זה שזכאי בנתינתה, וטובת ההנאה שלו. ר"ן.

^[70] אבל הלימוד עצמו אינו נחשב הנאה, שהרי מצוות לאו ליהנות ניתנו!

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: התורם מהתבואה שלו על התבואה של חבירו, האם על מנת שתחול התרומה צריך לכך את דעתו של בעל התבואה, או לא? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים]: כיון שזכות הוא לו שתהא תבואתו מתוקנת והרי הוא מזכה אותו בכך שתורם לו משלו ונותן לו דבר במתנה, לכן לא צריך דעת, שיכול אדם לזכות לחבירו שלא מדעתו. או דלמא [שמא] מצוה דיליה [שלו] של בעל התבואה היא לתרום תרומה, וניחא ליה למיעבדיה [ונוח לו לעשות אותה] בעצמו, ואם כן כשעושה זאת אדם אחר, אין זו זכות עבורו.

ומביאים ראיה: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנתנו: תורם המדיר את תרומותיו ואת מעשרותיו של המודר לדעתו. ונברר: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] שהוא תורם מן הרכוש של בעל הכרי על הרכוש של בעל הכרי, יש לברר: ולדעתו דמאן [של מי]? אילימא [אם תאמר] לדעתו דיליה [שלו, של התורם] — מאן שוויה [מי מינהו] שליח לתרום? הלא בודאי אינו יכול לתרום משל חבירו.

אלא צריכים לומר כי תורם הוא לדעתו של בעל הכרי, אולם במקרה כזה הא קמהני ליה דקעביד שליחותיה [הרי הוא מהנה אותו בכך שעושה שליחותו]! אלא חייבים אנחנו לומר שמדובר שהוא תורם משלו על של בעל הכרי. ונברר: ולדעתו דמאן [של מי]? אילימא [אם תאמר] כי לדעתו של בעל הכרי הוא תורם — הא קמהני ליה [הרי הוא מהנה אותו] בכך שעושה את שליחותו! אלא לאו לדעתיה דנפשיה [האם לא לדעת עצמו, של התורם] ומשלו תורם על של חבירו. ואי אמרת [ואם אתה אומר] כי צריך דעת — הא קמהני ליה [הרי הוא מהנה אותו]! אלא לאו [האם לא] נלמד מכאן שתורם משלו על של חבירו אין צריך דעת.

ודוחים: לעולם אפשר לומר שמפריש משל בעל הכרי על בעל הכרי, אלא שכאן אין מדובר שעשה את המודר שליח במפורש, אלא כדאמר [כפי שאמר] רבא לענין אחר: באומר "כל הרוצה לתרום יבא ויתרום", הכא נמי [כאן גם כן] באומר שכל הרוצה לתרום יתרום, ונמצא שתורם מדעתו אף שאין נעשה לו שליח.

בעא מיניה [שאל אותו] ר' ירמיה מר' זירא: התורם מפירות שלו על פירות טבל של חבירו, טובת הנאה של מי? כלומר, אותה הנאה שהוא יכול לקבל מפני שהוא נותן את התרומה לכהן מסויים, למי היא שייכת? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים] אי לאו פירי דהאיך, מי מתקנא כריא [אם לא הפירות של זה התורם, האם היה מתוקן הכרי, ערימת הפירות] של ההוא, של בעל התבואה, ואם כן, טובת הנאה של התורם היא. או דלמא [שמא] אי לאו כריא [אם לא הכרי] של ההוא, לא הויין פירי דהדין [היו הפירות של זה] תרומה, והדבר תלוי בבעל הכרי, וטובת ההנאה היא שלו?

אמר ליה [לו], אמר קרא [הכתוב]: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך... ונתת ה" (דברים יד, כב. דברים יד, כו), לומר שכל טובת ההנאה שבנתינה שייכת לבעל הכרי ("זרעך").

איתיביה [הקשה לו] ר' ירמיה לר' זירא: הרי שנינו: תורם את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו. ואי אמרת [ואם אתה אומר] כי טובת הנאה של בעל הכרי, אם כן הא קא מהני ליה [הרי התורם מהנה אותו], שהרי בעל הכרי מקבל את טובת ההנאה באותה נתינה! אלא שמע מינה [למד מכאן] כי טובת הנאה דיליה [שלו היא] של התורם. אמרי [אומרים]: לא, אפשר לומר שהוא תורם משל בעל הכרי על של בעל הכרי, ולדעתו של בעל הכרי, ומדובר באומר "כל הרוצה לתרום יבא ויתרום" ואינו שליחו.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלתו של ר' ירמיה ממה שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: המקדיש קרבן עבור חבירו, ונעשה בעל מום — רק המקדיש מוסיף חומש אם רוצה לפדות אותו, ולא המתכפר, ומתכפר, זה שלמענו הופרש הקרבן — דווקא הוא עושה תמורה, שגוף הקרבן נחשב כשלו, ורק הוא יכול להמיר אותו באחר. והתורם משלו על שאינו שלו — טובת הנאה שלו, של התורם.

א שנינו במשנה כי אף על פי שאדם מודר הנאה מחבירו, מכל מקום הריהו מלמדו מדרש הלכות ואגדות אבל לא ילמדנו מקרא. שואלים: מקרא מאי טעמא [מה טעם] לא ילמדנו — משום דקמהני ליה [שהוא מהנה אותו] בלימודו, מדרש נמי [גם כן] הלא קמהני ליה [הוא מהנה אותו]! אמר שמואל: כאן מדובר במקום שנוטלין שכר על הוראת המקרא ונמצא המודר מרוויח בכך שאינו משלם לו שכרו — ואין נוטלין שכר על הוראת המדרש. ושואלים: מאי פסקא [מה החיתוך], מדוע אתה מפרש שנוטלים שכר על מקרא דווקא ולא על דבר אחר?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

A dilemma was raised before the Sages: In the case of one who separates teruma from his own produce on behalf of the produce of another, does he require the knowledge and consent of the owner of the produce or not? Do we say: Since it is a benefit for the other to have his produce tithed, it does not require his knowledge, as one may act in a person’s interest in his absence? Or, perhaps it is his mitzva, and it is preferable for him to perform the mitzva himself, and therefore, it does not benefit him to have the produce tithed on his behalf.

Come and hear a proof from the mishna: For one for whom benefit from him is forbidden by vow, he separates his teruma and his tithes, provided that it is with his knowledge and consent. The Gemara analyzes this statement: With what are we dealing? If we say that he separates teruma from the produce of the owner of the pile for the produce of the same owner of the pile, the question is: And with the knowledge and consent of whom may he do so? If we say it is with the knowledge of the one tithing the produce, who designated him an agent to do so? One cannot tithe another’s produce unless he is designated as an agent.

Rather, it must be that he is tithing with the knowledge of the owner of the pile. However, in that case, by tithing the produce isn’t he benefiting the owner, as he is performing the action in fulfillment of the agency of the owner? Rather, it must be that he separates teruma from his own produce on behalf of the produce of the owner of the pile. The Gemara asks: And with the knowledge and consent of whom is he doing so? If we say it is with the knowledge of the owner of the pile, isn’t he benefiting the owner? He is performing the action in fulfillment of the agency of the owner. Rather, is it not that he is tithing on the basis of his own knowledge, and he is separating from his own produce on behalf of the produce of another? And if you say that in order to tithe from one’s produce on behalf of the produce of the owner, it requires the owner’s knowledge and consent, isn’t he benefiting the owner? Rather, is it not that one may conclude from here that in order to tithe from one’s produce on behalf of the produce of another, one does not require the knowledge and consent of the owner of the pile?

The Gemara rejects that conclusion. Actually, it is a case where he separates teruma from the produce of the owner of the pile for the produce of the same owner of the pile. However, the circumstances here are parallel to those addressed by Rava in another context, as Rava said that there is a case where one says: Anyone who wishes to come and separate teruma may come and separate teruma. Here too, this is a case where one says: Anyone who wishes to come and separate teruma may come and separate teruma. In that case, one may tithe another’s produce without being designated as his agent.

Rabbi Yirmeya raised a dilemma before Rabbi Zeira: In a case where one separates teruma from his own produce for the produce of another, who is entitled to the discretionary benefit, i.e., the right to give the teruma to the priest of his choosing? Do we say: If not for the produce of this one separating the teruma, would the pile of that owner of the produce be properly tithed, and therefore the one separating the teruma is entitled to the discretionary benefit? Or, perhaps we say: If not for the pile of that owner of the pile, the produce of this one separating the teruma would not be teruma, and therefore the owner is entitled to the discretionary benefit.

Rabbi Zeira said to him that as the verse states: “You shall tithe all the produce of your seed…and you shall give” (Deuteronomy 14:22, 26), this indicates that the discretion to give the teruma to the priest of his choosing is the prerogative of the one to whom the pile of the produce belongs.

Rabbi Yirmeya raised an objection to Rabbi Zeira from the mishna: For someone who is prohibited by vow from benefiting from him, he separates his teruma and his tithes, provided that it is with the knowledge and consent of the owner of the produce. And if you say that the right to the discretionary benefit belongs to the owner of the pile, by separating teruma for his produce, isn’t he benefiting the owner? Rather, conclude from the mishna that the right to the discretionary benefit belongs to the one separating the teruma. The Sages say: No, actually this could even be a case where one separates teruma from the produce of the owner of the pile for the produce of the owner of the pile, and he does so with the knowledge of the owner of the pile, where he says: Anyone who wishes to come and separate teruma may come and separate teruma.

Come and hear a resolution of Rabbi Yirmeya’s dilemma, as Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: In a case where one consecrates an animal as an offering for another and it becomes blemished, only the one who consecrates the animal adds one-fifth to the cost of redeeming the animal, and the one seeking atonement through this offering does not. And since the body of the animal belongs to the one seeking atonement through the offering, only he renders a non-sacred animal, exchanged for the sacred animal, consecrated as a substitute. And in the case of one who separates teruma from his own produce for produce that is not his, the discretionary benefit is his.

§ We learned in the mishna that one teaches someone who is prohibited by vow from benefiting from him midrash, halakhot, and aggadot, but he may not teach him Bible. The Gemara asks: What is the reason that he may not teach him Bible? Is it due to the fact that the teacher benefits the one for whom benefit from him is forbidden by teaching him Bible? When he teaches him midrash he also benefits him. Shmuel said: The mishna is referring to a place where one takes payment for teaching Bible and one does not take payment for teaching midrash. By teaching him Bible, the one for whom benefit is forbidden - benefits from the fact that he does not pay. The Gemara asks: Why was the halakha stated without qualification? There is no apparent fundamental difference between Bible and midrash. Why did the mishna refer specifically to a case where payment is taken for teaching Bible?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ותורם את תרומתו אוקימנא למתני' *בדאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אבל א"ל תרום אסור משום דקא עביד ליה שליחותיה ושמעינן מינה שהמודר הנאה מחבירו לא מבעי ליה למיעבד שליחות ואפי' הו"ל שליחותיה כגון קריאת שם דתרומה דלא עביד למשקל עליה שכר אסור דכיון דקאמר ליה ועביד קא מהני ליה:

הא דאיבעיא להו התורם משלו על של חברו צריך דעת או לא, מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך. קשיא לי והא שליחות לאו מדין דניחא ליה או לא ניחא ליה, אלא גזירת הכתוב היא [בבא מציעא כב, א דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ותדע לך שהרי האומר לחברו צא ותרום לי והלך ומצאו תרום למאן דאמר חזקה אין שליח עושה שליחות[ו – לפי השי"מ], אמרינן בריש פרק קמא דחולין [יב, א] שאינו תרום, דדלמא איניש אחרינא שמע והלך ותרם ורחמנא אמר אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ואף על גב דהתם ניחא ליה שתקנו את כריו. ויש לומר דתורם משלו על חברו שאני, דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי, אבל בתורם משלו על בעל הכרי כיון שאינו של בעל הכרי לא בעינן שליחותו ממש, ואין הדבר תלוי אלא אי זכות לו וזכין לו לאדם שלא בפניו, או לאו זכות לו דמצוה דנפשיה עדיף ליה. כן נראה לי.

אלא לדעתא דנפשיה ואי אמרת צריך דעת הא קא מהנה ליה. נראה לי דלישנא יתירה הוא, והוה ליה למימר הכי אלא לדעתא דנפשיה אלמא אין צריך דעת.

תא שמע המקדיש מוסיף חומש, ומתכפר עושה תמורה, והתורם משלו (ע"מ) [על] שאינו שלו טובת הנאה שלו. דכתיב עשר תעשר ונתת אמעשר קאי, כלומר שתהא נתינה ממי שהמעשר ולא קאי אתבואת זרעך כדאמרינן לעיל, ובפרק קמא דתמורה [י, א] מפרש ליה לקרא הכין, שהמעשר תקינו ביה ונתת שתהא טובת הנאה שלו.

במקום שנוטלים על המקרא ואין נוטלין על המדרש. קשיא לי אם כן ליתני מלמדו ובמקום שנוטלים עליו שכר תפול הנאה להקדש, וכדתניא גבי מחזיר לו אבדתו. ויש לומר דאגב אורחיה קא משמע לן, דאפילו במקום שנוטלין שכר על המקרא שרי למישקל, על המדרש לא בעי למישקל.

כיון דזכות הוא לו. שהוא פוטר כריו בתבואתו לא צריך דעת דאנן סהדי דניחא ליה והוי כאילו עשאו שליח:

או דלמא מצוה דיליה הוא וניחא למעבדה. ויותר הוא חפץ בחסרון ממונו ממה שיעשה אחר מצותו הלכך חוב הוא ולא הוי שלוחו:

מאן שוייה שליח. הא אמרינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם:

אלא לאו אין צריך דעת. דאע"ג דזכות הוא לו הוי כאילו שוייה שליח מ"מ כיון שבלא דעתו היה יכול לעשות לא מיקרי הנאה:

כל הרוצה לתרום יבא ויתרום. דדעת איכא שליחות ליכא:

טובת הנאה של מי. שיקבל סלע מישראל כדי שיתננה לבן בתו כהן:

את כל מעשר תבואתך ונתת. מי שהתבואה שלו קרי ביה ונתת:

ואי אמרת טובת הנאה דבעל הכרי כו'. סד"א דאיירי בתורם משלו על של חבירו:

המקדיש מוסיף חומש. כשפודה הקדשו אבל אם פדאו אחר אינו מוסיף חומש דכתיב ואם המקדיש יגאל ויסף חמישית כסף ערכך:

ומתכפר עושה תמורה. אם ראובן הפריש קרבן להתכפר בו שמעון אם המיר בו שמעון מומר אבל לא ראובן:

טובת הנאה שלו. של התורם דכתיב מעשר תבואתך ונתת מי שעשר משלו קרי ביה ונתת [וכן איתא בתמורה י.]:

התורם משלו על חבירו זכות הוא לו ורשאי לתרום לו שלא בידיעתו ולא אמרו אף שלוחו לדעת אלא בתורם משל בעל הכרי ואע"פ כן יכול המדיר לתרום משלו על המודר ומתורת מה שאמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי על הדרך שביארנו בשוקל את שקלו אבל אם תרם משל בעל הכרי אין תרומתו תרומה אלא מדעת הבעלים ועל זו אמרו מה אתם לדעת אף שלוחכם לדעת ומתוך כך אין המדיר תורם למודר משל מודר שאם תאמר בשליחותו הרי כל שמקיים שליחותו נעשה שלוחו ואע"פ שכל שיש מצוה בדבר כגון מלמדו ומבקרו ומחזיר אבדתו מותר אפילו אמר לו הוא לעשות כן שנמצא מקיים שליחותו פירשו בתוספות שכל שאינו צריך דעת אין בו תורת שליחות אפילו עשהו בו שליח אבל דבר שצריך דעת או שליחות כגון תורם לחבירו כל שבשליחותו אסור אע"פ שהוא מקום מצוה שהנדרים ואף השבועה בכולל חלים הם אף על דבר מצוה אלא שכל שאינו בשליחותו ודבר מצוה מותר בהנאות אלו שאינו הנאה גמורה הא בהנאה גמורה אסור אף במקום מצוה שאם לא כן מה שאמרו במדיר את חבירו ואין לו מה יאכל שנותן לאחר משום מתנה ואם אין שם אחר מניח על הסלע וכו' כל כך למה והרי מצוה היא אחר שאין לו מה יאכל הלא שכל הנאה גמורה אסור ונשוב לדברינו והוא שכל שתורם מבעל הכרי הואיל וצריך דעת אסור הא אם לא עשהו שליח להדיא אלא שאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום וזה שומע ותורם מותר ויצא ידי חובת תורם לדעת בלא שליחות:

התורם משלו על חבירו טובת הנאה של תורם ליתנה לכל כהן שירצה ואם היה זה מדירו ותרם משלו עליו אסור להניח לבעל הכרי המודר טובת הנאתו שהרי ההנהו בכך וכמו שאמרו בסוגיא זו אי אמרת טובת הנאה לבעל הכרי הא מהני ליה ולענין תוספת חומש בפודה את ההקדש המקדיש עצמו מוסיף חומש והוא הדין ליורשיו ואשתו ואע"פ שבמעשר שני אין אשתו מוספת חומש בזו משום דכתיב איש ממעשרו ולא אשה אבל בהקדש אפילו אשתו מוספת חומש הא אם פדאן אחר אין מוסיף חומש ולענין תמורה אם הקדיש אחד בהמה לצורך חבירו לדעתו באותן הצריכין דעת הן שלא לדעתו באותן שאין צריכין דעת חבירו המתכפר בה עושה תמורה אם המירה ולא המקדיש שזכה זה בה ושוב אין לבעלים הראשונים עליו כלום זהו העולה לנו משמועה זו לדעתנו ומכל מקום בתוספות כתבו ששאלת התורם משלו על חברו אם צריך דעת אם לאו לא הובררה ומחמירין בה להיותה תרומה ולחזור ולתרום וכן פרשו במקדיש שהוא מוסיף חומש מקדיש בהמה לקרבן חברו כענין שפירשנו במתכפר עושה תמורה ולענין זה דנין את הבהמה של מקדיש אע"פ שלענין תמורה דנין אותה של מתכפר:

אילימא דלעתו דבעל הכרי הא קא מהני ל'י שליחותי' פי' כל הני דשרינן לא שרינן לי' אלא שלא לדעתו של מודר פורע חובו ושוקל שקלו ומחזיר אבידתו וכל הנך אבל אם הודיעו ונתרצה נמצא שהכל עושה בשליחותו ואסור דכמאן דיהיב לי' מתנה בידי' דמי:

פיסקא ומלמדו מדרש במקום שנוטלין שכר על המקרא פי' אע"פ שנותן לו שכר אסור דסתם קאמר לא ילמדנו מקרא דמשמע אפי' בשכר מדלא מפלג בין בחנם ובן בשכר ש"מ דהכל אסור שהמודר הנאה מחבירו אסור לו להשתכר בפעולתו שאע"פ שנותן לו שכר הנאה היא לו שמשתכר לו ולעיל נמי דתנן מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור סתם קאמר אע"פ שנותן לו שכרו דא"כ הו"ל למיתנ י הכי מקום שמשכירין כיוצא בהן יתן לו שכרו או אסור על שישכור השתא דתני אסור סתם קפסיק ותני דאסור בין בחנם בין בשכר ואל הא שאין אנו צריכין לפרש זו כך מפנ י שבמודר מאכל מיירי. וכיון שלא נדר ממנו הנאה כ"א מאכל אם נותן לו שכרו מותר שאינו נהנה ממנו הנאה המביאה לידי מאכל ובפירקא דלקמן תנן המודר הנאה מחבירו ויש לו שם מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר אם יש לו בהן תפוסת יד אסור ומשמע דאפילו בשכר אסור מדלא תני בחנם אלא אסור סתם וסתם מרחץ ובית הבד בשכר עבד ואפ"ה קתני אסור ש"מ דבכל מידי דמיתהני או מני' או מנכסי' אפי' בשכר אסור למכור לו וליקח ממנו דשרינן מפני שכשלוקח ממנו נמצא כי בשלו הוא נהנה אבל כששוכר ממנו או גופו או כליו אינן קנויין לו ונמצא נהנה בשל חבירו:

א"ל עשר תעשר את כל תבואת זרעך פ'י ר"ת זצוק"ל גורס הוציא את כל מעשר תבואתך ונתתה:

המקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה פי' אם הי' חייב ראובן קרבן כגן שאמר הרי עלי להביא שור עולה והפריש שמעון שור ואמר יהא זה עולה לפטור ראובן מנדרו אם הוא תמים אע"פ ששמעון הקדישו ראובן המתכפר עושה בו תמורה ואל שמעון ואם נפל בו מום ורוצה לפדותו הבעלים מוסיפין חומש ושמעון שהקדישו מוסיף ולא ראובן המתכפר:

הא דאיבעיא להו התורם משלו על של חברו צריך דעת או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך. קשיא לי דהא שליחות לאו מדין דניחא ליה או לא ניחא ליה אלא גזרת הכתוב היא דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם ותדע לך שהרי האומר לחברו צא ותרום לי והלך ומצאו תרום למאן דאמר חזקה אין שליח עושה שליחותו אמרינן בריש פרק קמא דחולין שאינו תרום דדילמא איניש אחרינא שמע והלך ותרם ורחמנא אמר אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם ואף על גב דהתם ניחא ליה שתקנו את כריו. וי"ל דתורם משלו על חברו שאני דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי אבל בתורם משלו על בעל הכרי כיון שאינו של בעל הכרי לא בעינן שליחותו ממש ואין הדבר תלוי אלא אי זכות לו וזכין לו לאדם שלא בפניו או לאו זכות לו דמצוה דנפשיה עדיף ליה כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
הא קא מהני ליה דקא עביד שליחותיה והוא הדין דהוה ליה למימר נמי שנותן התרומה משלו אלא הואיל וקיימא לן דחטה אחת פוטר את הכרי לא חשיבא עיקר הנאה אלא השליחות. ויש נוסחא אחרת דגרסי סתם הא קא מהני ליה והשתא איפשר לפרשו על הכל ואי אמרת צריך דעת הא קא מהני ליה מאחר שהורישו ונתן לו רשות לתרום הוי שלוחו ואמאי קא שרי תנא דמתניתין אלא ודאי אין צריך דעת בעלים דמסתמא ניחא להו ובהכי איירי תנא דמתניתין והשתא לא מהני ליה מידי דהא לא עביד שליחותו ומה שתרם משלו עליו לא חשיב לבעל הכרי הנאה מאחר שאיפשר לו בדבר מועט. הרי"ץ ז"ל.

טובת הנאה של מי. אותה מתנה של תרומה קרי טובת הנאה לפי שאין לישראל בה אלא טובת הנאה שיחזיק לו אותו כהן שנתנה לו או שיבא ישראל אחר ויאמר לו תן זו התרומה לבת בתי כהן ואני אתן לך זוז והיא שוה הרבה זוזים וקא בעי של מי ונפקא מינה למודר הנאה שלא יקבלנה ממי שהיא שלו אם הוא מודר ממנו. הרא"ם ז"ל.

הכי גרסינן אמר ליה אמר קרא את כל מעשר תבואתך ונתת. הכי כתב קרא כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך ונתת דמשמע לבעל התבואה הויא טובת הנאה ליתן אותה לכל כהן שירצה. ואי קשיא הא במסכת תמורה משמע לן דהאי קרא לא מיירי אלא במעשר שני דסמיך ליה ודרשינן ביה את כל מעשר ונתת דמשמע למי שהתבואה שלו טובת הנאה לרבי אבהו משמע הכי וכדנימא בסמוך אבל רבי זירא דריש ליה מתבואתך. ובספרים דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך שבשתא היא דההיא קרא לא מיירי אלא במעשר שני וכדסמיך ליה ואכלת שם לפני ה' אלהיך אפילו למאן דאמר בשני מעשרות הכתוב מדבר מעשר שני ואחר כך ראשון אפילו הכי ליכא לאוקמה האי שמעתא בהאי קרא דעשר תעשר דהא לא כתיב ביה ונתת אלא ונתת בכסף דהאי קרא מיירי במעשר שני להביאו לירושלם. פירוש.

איתיביה תורם את תרומותיו לדעתו ואי של בעל (הבית) הכרי הא קא מהני ליה דסלקא דעתין דמתניתין בתורם משלו על של בעל הכרי לא משל בעל הכרי על של בעל הכרי וכדאוקימנא לעיל באומר כל הרוצה לתרום וכו'. וא"ת היאך יכול לאוקמה למתניתין בתורם משלו על של חברו ואפילו שלא מדעתו הא קא משתרשי לית מדת התרומה. תריץ דאין זה חשיב ריוח דטוב הוא לאדם שיעשה המצוה משלו ויותר היה ראוי לו (במתנה) בנתינה מלהרויח תבואה כמדת התרומה. הרא"ם ז"ל.

תא שמע קשיא להא דאמרת דטובת הנאה דבעל הכרי דלאו כדדרשת ליה לקרא ואוקמת ונתת אבעל הכרי והתורם משלו וכו'. טובת הנאה שלו של תורם והתם בתמורה מפרש טעמא דכתיב אף כל מעשר תבואתך ונתת על המעשר ליתן קאי וטובת הנאה שלו לא מסיק למימר תיובתא דלא הויא ברייתא אלא מגברא לגברא רמי הילכך לא חשיב ליה למימר אלא קשיא ולא תיובתא. שטה.

פיסקא ומלמדו מדרש בחנם כמו תורת כהנים הלכות ואגדות דאין נוטלין עליהן שכר. וא"ת מכל מקום הא קא מהני ליה. יש לומר כיון דמצוה היא אם לא היה הוא מלמדו אחרים היו מלמדים אותו אבל אומנות ודאי אסור ללמדו. ויש אומרים דהיינו טעמא דמותר ללמדו משום דאיהו במצוה דנפשיה קא עסיק ואף על פי שאותו נהנה בכך מותר ומטעם זה הוא דמחזיר אבדתו ומבקרו אם הוא חולה. הריטב"א ז"ל.

במקום שנוטלין שכר שכר לימוד. והיכא דליכא שכר לימוד שרי דסתם מדיר אינו מדיר אדעתא דהנאת מצוה כי האי ואפילו למאן דאמר מחזיר אבדה אסור הכא דלא הוי אלא דיבור בעלמא שרי. שטה.

מאי פסקא וכי נפסק הדבר הכי דקאמר במקום וכי פסקה המשנה כמנהג אותו מקום אין דרך משנה כן. האי מקשה סבר דמנהגא קאמר שמואל. ומשני אין פסקה והא קא משמע לן כלומר לכך נקט שמואל בלשונו מקום להשמיענו דאפילו במקום שנוטלין שכר על המקרא שרי למשקל ולא על המדרש. הרא"ם ו"ל.

במקום שנוטלין שכר על המקרא ואין נוטלין על המדרש. קשיא לי אם כן ליתני מלמדו ובמקום שנוטלין עליו שכר תפול הנאה להקדש וכדתניא גבי מחזיר לו אבידתו. וי"ל דאגב אורחיה קא משמע לן דאפילו במקום שנוטלין שכר על המקרא שרי למישקל על המדרש לא בעי למשקל. הרשב"א ז"ל. ועל טעם זה אנו סומכין עתה ליקח שכר תלמוד שאין אנו קורין לו שכר הלמוד אלא שכר שימור. ואם הם גדולים בזמן כדי שלא יצאו לתרבות רעה. ועוד שהמלמד אם לא ילמוד בשכר מתוך דוחקו יצטרך על כרחו להתעסק במלאכה אחרת ומתוך כך יתבטל הלימוד. ועוד כי שכר טורח הלמוד יכול ליקח וכן בעשיית כל מצוה כדמשמע בסוף האיש מקדש דקאמר התם כאן בשכר הבאה ומלוי כאן בשכר הזאה וקדוש. והרוצה לצאת ידי שמים יתכוין לזה ולא ליקח שכר הלימוד ממש. הרי"ץ ז"ל.

גמרא מעשר תבואת זרעך ונתת וגו' כצ"ל:

ברש"י שלא בפניו הס"ד דיליה היא דבעל כו' הד"א לאו פירי דהאי דתורם כו' שכר על המקרא תריץ כו' כלל והא קמ"ל כו' הד"א כצ"ל:

ברא"ש לא צריך דעת כו' ולא הוי שלוחו הס"ד מ"מ כיון שבלא כו' כצ"ל מפרש טעמא הס"ד לנפשיה דמודר לטעמא כו' כצ"ל:

בר"ן בשלוחיכם לדעתכם הס"ד הרי מהנהו הס"ד מידי למודר ואתיא כו' מתהני הס"ד קא מהניא ליה הס"ד אבל אי אמר כו' ברית הלוי הס"ד כצ"ל:

גמרא איבע"ל התורם משלו על ש"ח צריך דעתו או לא. עי' ב"ק (סח ב) תד"ה הוא:

שם אלא משלו על של בעל הכרי. כצ"ל:

שם אמרי לא משל בעל הכרי כו' באומר כל הרוצה כו'. מהר"ן ד"ה כדאמר רבא מוכח דגריס כאן אמר רבא:

ר"ן ד"ה ה"נ. דהא אמרינן בפ' המדיר כל השומע קולי יזון כו'. כצ"ל:

בא"ד ומפקינן לה כו' דגבי גט מהני כו' הלכך דוקא כו' דלאו שליחות גמור הוא. מוכח מדבריו דגבי גט לא מהני כל הרוצה כו'. ותמיהני דזהו דעת הרמב"ן שהביא בגיטין שם אבל הוא ז"ל תמה עליו שם ומסיק דכל הרוצה שליחות גמור הוא אפי' לגט. אלא לענין מודר הנאה לא חשיב הנאה כיון שלא יחדו. ומה שהקשה הב"ש בסי' קמ"א ס"ק כ"ז דא"כ מאי פריך בהמדיר על הא דמדיר הנאה יכול לומר כל הזן אינו מפסיד מהא דכל השומע קולי יכתוב כו'. לק"מ דע"כ ל"א דלא חשיב הנאה אלא רק זה מאי דעביד המדיר למודר רצונו כענין דשמעתין. אבל בהמדיר דאינש דעלמא יזון ממש להמודר ודאי חשיבא הנאה ממדיר למודר כיון דהמדיר חייב לשלומי להאיש הזן את המודר ע"י מאמרו לפי מאי דס"ד דלשון לא יפסיד הוה ג"כ שליחות לענין גט כמש"כ הט"ז ביו"ד סי' רכ"א ס"ק ל"ז. וכזה חילקו התוס' כאן. ולפ"ד הר"ן דשם נראה דהכא שרי אפילו לאומר כל השומע קולי יתרום:

בסה"ד וה"נ מוכח דהא האומר כל הזן אינו מפסיד כו' א"ח לשלם כו'. וכ"כ בהמדיר. מבואר כדברי הט"ז שם בס"ק ל"ו ודלא כהפרישה והש"ך שם סק"נ. ולפלא בעיני שנעלמו מכולם דבריו אלו. ועוד מוכח מדבריו באומר כל הרוצה לזון דחייב לשלם מדמהני לענין שליחות דתרומה דהא תלי להו אהדדי. וכש"כ כל השומע קולי יזון דמהני כזה אף לשליחות דגט וסייעתא להט"ז שבס"ק ל"ז:

רא"ש ד"ה את כל מעשר תבואתך ונתת. הכוונה על ר"פ דכי תכלה בכי תבוא. ומה שהעלה הגרי"פ גי' הר"ן בצ"ע ע"ש. לק"מ דכיון דנתנה התורה רשות לבעל התבואה לפדותו ע"כ שלו הוא. דאי דשל מעשר לא היה יכול הבעה"ת לפדותו כדמוכח במרובה (סט) בהא דפריך מצנועין על ריו"ח:

רא"ש ד"ה ואי אמרת טה"נ. ס"ד דאיירי בתורם כו'. כצ"ל:

רא"ש ד"ה אבל מלמד. ואע"פ כו' שמא כו' שהיה מלמדו דכל מילי כו'. כצ"ל:

יו"כ התורם משלו על של חברו כו'. עיין פסחים (ד ע"ב) דניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה. ועיין בזה פלוגתת הפוסקים ורמב"ן בטש"ע א"ח סי' תל"ז ובמג"א שם. וצ"ל לרמב"ן דלהפסיד ממון לא אמרינן ניחא ליה לאינש וכו'. מ"מ הכא אפשר דלהרויח נמי לא בעי כיון שכל אדם חייב להפריש תרומות ומעשרות לא בעי להרויח ממון להפסיד מצותיה משא"כ התם להפסיד מכיסו לא בעי. וכן נמי לאידך פוסקים דאפי' מכיסו מפסיד למיעבד מצוה מ"מ איבעיא לן הכא די"ל נהי דמום במקח לא הוה בשביל זה. אבל עכ"פ חוב נמי לא הוה. ואי אמר אח"כ ניחא לי בהפרשתו לא נימא דמ"מ אין חבין אלא בפניו זה לא נימא ועדיין צ"ע. מיהו הא פשיטא לי דבמזכה תבואתו לחברו להפריש אותה על של חברו באופן דהמצוה ג"כ של חבירו. ומשתרשי ליה ג"כ המעשרות בזה ליכא למיבעי כלל דכולו זכות היא. ואין לומר כיון שמזכה לו התבואה תו ה"ל תורם מכרי של בעה"ב על של בעה"ב. דז"א דהתם לא ה"ל זכות אבל הכא כל עצמו אינו מזכה לו תבואתו אלא כדי שתהיה תרומה ומעשר על כריו. וגם המצוה היא שלו הואיל ומזכה לו טרם הפרשה ה"ל מפריש משל בעה"ב על של בעה"ב ופשוט דמהני:

ומ"מ נ"ל לפדות בכור יתום אפילו משל עצמו ומזכהו ליתום ואח"כ פודהו בו אפשר דה"ל חוב דניחא ליה למיעבד מצוה כשיגדיל ויהיה מצווה ועושה ולא עכשיו כשאינו מצווה וסברא זו כתבה תשו' מהר"י מינץ סי' א ותמיה על נה"כ סי' ש"ה שלא נזכר מזה. ואמנם בגר קטן לא שייך זה דלכשיגדיל ויטעום טעמא דאיסורא שוב לא ירצה להתגייר וא"כ עבדינן ליה טיבותא. ועוד כיון דיכול למחות לכשיגדיל ואינו מוחה א"כ הרי עושה מצוה בעצמו ג"כ. מיהו לענין מילה לא שייך זה אבל עכ"פ הסברא ראשונה אמת. ומ"ש עוד שם נה"כ דגר קטן מטעם ב"ד אתינן עלה דהתורה נתנה כח לב"ד כדכתיב ונשיא אחד למטה יש לתמוה היינו נשיא על שבטו וב"ד על עמו אבל ב"ד של ישראל מי עשה אותם אפוטרופסים על קטני או"ה לגיירם אי לאו דזכות גמור הוא להם ומטעם הנ"ל:

ודאתאן עלה לפדות בכור יתום עתה כשהוא אינו מצווה ועושה או להמתין עד שיהיה מצווה ועושה ולאחר המצוה זמן רב יש לעיין. ואפשר דתליא בפלוגתת ח"צ עם רדב"ז ומייתי ליה הגה' במשנה למלך בהלכות מגלה פ"א הלכה י"א ע"ש. ובמקום אחר הארכתי בדין זה בחי' כתובות (יא ע"א) ובתשו' שלי סי' תפ"ב ותפ"ד:

כדאמר רבא כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום. הר"ן גריס כדאמר. משמע הכא לא משני מידי דא"כ ה"ל לאוקמי אפילו בשלו על של בעה"ב וכמו שהקשו תוס'. אע"כ אה"נ אלא רבא לא משני הכא מידי רק לקמן בסמוך ואיידי דאמר התם של בעל הכרי אמרינן ה"נ הכי. והא דלא משני רבא הכי משמע דניחא ליה לדינא כפשטיות הש"ס ואתיא אפילו כרבנן דחנן וכמ"ש הר"ן דהא רבא מוקי לעיל (ל"ג ע"ב) מתני' כדברי הכל. אמנם תוס' שהקשו דה"ל לומר משלו על של בעה"ב והעלו דא"כ לא היה מועיל בכל הרוצה לתרום ע"ש מבואר דגרסי הכא אמר רבא ולקמן כדאמר רבא. אבל רבא בעצמו לא משני לקמן מידי משום דהרי האמת הוא דטובת הנאה של התורם ומדשני רבא הכא ש"מ לא ניחא ליה בהס"ד דהש"ס וס"ל דאפילו לחנן לא א"ש דהכא בתרומה משתרשי ליה טפי מחוב דעלמא וכמ"ש הכ"מ בדעת הרמב"ם:

טובת הנאה של מי. מבואר בתוס' ב"ק (ס"ח ע"ב) ד"ה הוא דאמר וכו' דאי בעי' דעתו של בעה"ב אין ספק שטובת הנאה של בעה"ב וא"כ הכא באת"ל לא בעי' דעת קא בעי ליה וכן פסק הרמב"ם ולזה נתכוון הכ"מ. וביאר דבריו בב"י בטי"ד. ועיין תוס' בכורות (יא ע"א) נ"ל כוונתם דכיון דלא כתיב פטר חמורך כדכתיב בכור בנך ושורך וצאנך. עם כל ישראל דיבר קרא ולא עם בעליו של פטר חמור וממילא אין צריך שליחות. וכ"כ מע"מ שם בבכורות ע"ש. והמשנה למלך רפ"ד מה' תרומות האריך בזה ע"ש והנלע"ד כתבתי:

(לו ב ר"נ) ד"ה הכא וכו' אמר כל התורם אינו מפסיד אפשר שאפי' גבי תרומה לא מהני וכו' דהא כל האומר כל הזן וכו'.—פי' ואע"ג דהאומר כל הרוצה לזון יבוא ויזון אינו חייב לשלם (דאל"כ היה אסור דמודר הנאה כמו "כל השומע קולי" עי' בר"נ לקמן מג א ד"ה ובא) ומהני גבי תרומה, כדאיתא לעיל, שאני התם דעשאו שליח ע"מ שלא לשלם לו. אבל הכא באומר "כל הזן אינו מפסיד" ואם היה עושהו שליח היה חייב לשלם לו, שהרי פירש בדבריו שלא יפסיד, ומדפטור מלשלם מוכח, שאין בזה דין שליחות, ולכך אינו מועיל אף לגבי תרומה.

כיון דזכות הוא לו. שמרויח שתורם עליו משלו ולא צריך ליתן לו כלום: לא צריך דעת. שזכין לאדם שלא בפניו: או דלמא. כיון דמצוה דיליה היא דבעל הכרי ניחא ליה למיעבדיה שיקיים הוא את המצוה לפיכן. צריך שיודיעו: אילימא. משל בעל הכרי על בעל הכרי: אילימא לדעתיה דיליה. לדעתו של תורם שלא הודיעו לבעל הכרי שהוא תורם עליו: מאן שוייה שליח. הא קיימא לן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם: הא קא מהני ליה דעבד שליחותיה. ואיהו הדירו: הא קא מהני ליה. האי שתורם עליו: אלא לאו לדעתיה דנפשיה. שלא הודיע לבעל הכרי שהוא רוצה לתרום עליו: וא''א צריך דעת הא קמהני ליה. כיון שתורם עליו בידיעתו הא קמהני ליה: אלא לאו אין צריך דעת. ולהכי תורם עליו דכיון שתורם עליו שלא מדעתו לא מהני ליה כלל: לעולם משל בעל הכרי. מיירי ולדעתו דבעל הכרי ודקאמרת הא קמהני ליה דעביד שליחותיה ותרים: באומר כל הרוצ' לתרום יבא ויתרום. דכיון דלא שויה שליח ממש טפי מאחריני ואחריני נמי יכולין לתרום כמותו לא מהני ליה כלל דאי לא תרים ליה האי תרים ליה איניש אחרינא ומהכא ליכא למשמע מינה כלל: טובת הנאה משל מי. אותה פרוטה שיכול לקבל מישראל אחר כדי ליתנה לבן בתו כהן משל מי היא: אי לאו פירי דהאי. דתורם לא מתקן כריא דההוא ותיהוי אותה פרוטה דתורם: או דלמא לא . וכו'. ודבעל הכרי הוי טובת הנאה: את כל תבואת זרעך ונתת ונו'. שמע מינה דבעל הכרי היא טובת הנאה מדכתיב זרעך ונתת: תורם את תרומותיו ומעשרותיו לדעתו. של תורם וקס''ד דמשלו על של בעל הכרי הא קא מהני ליה דשקיל טובת הנאה: אלא. מדתורם לו שמע מינה דטובת הנאה של תורם היא: אמרי. לעולם מהא ליכא למשמע מיניה טובת הנאה של מי דהכא לא מיירי אלא בשל בעל הכרי ולדעתו דבעל הכרי ולהכי טובת הנאה שלו ואפילו הכי לא קא מהני ליה: באומר כל הרוצה בו': כדאוקימנא לעיל: המקדיש. שפודה את הקדשו מוסיף חומש ולא אדם אחר כדכתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו (ויקרא כז): ומתבפר עושה תמורה. המפריש קרבן לפטור חובתו של חבירו המתכפר עושה תמורה באותו קרבן דהשתא הוי דידיה ולא המפרישו דמאחר שהפריש לצורכו קנאו המתכפר: והתורם וכו' טובת הנאה שלו. של תורם: שנוטלין שכר על לימוד המקרא וכו'. ולהכי לא ילמדנו מקרא בחנם לזה דקמהני ליה השכר שהיה לו ליתן אבל מלמדו הלכות בחנם דלא קא מהני ליה כלל: מאי פסקא. דבמנהגא תליא מילתא ולאו איסורא איכא אפי' למשקל שכר של המקרא תריץ לא ודאי לאו שפיר עבד דשקל כלל:

ותורם תרומתו לדעתו. בגמ' מפרש לדעת מאן: מי אמרינן כיון דזכות הוא לא צריך דעת. דזכין לאדם שלא בפניו וזכיה מטעם שליחות שפיר הוי שליחותא והא דאמרינן בכל דוכתא דזכייה מטעם שליחות מהכא תניא ליה: מאן שוייה שליח . ואמאי תורם: אלא לדעתו דבעל הכרי הא קא מהני ליה דעביד שליחותיה. כיון דהוא ידע הוי כמו שמצוהו ואיכא איסורא ודאי אי לאו בדעתו לא הוה איסורא דמשום המצוה שרי אבל לדעתו דבעל [הכרי] מכי ידע ביה הוי כמו שמצוהו והוי שלוחו: אלא לאו אין צריך דעת. והא דאמרינן (בב''מ כב.) מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם י''ל דהיינו כשתורם משל בעל הכרי אבל בתורם משלו אז אין צריך דעת וא''ת מיהו קשה לרב דההיא דשוקל שקלו אמאי צריך לאוקמא בהפריש ואבד אפי' בלא הפריש ואבד נמי דמצוה קעביד כי הכא צ''ע מיהו ק''ק מאי שנא גבי תורם דמצריך דעת לתרום אסור דשליחותיה קא עביד וגבי מחזיר אבידתו או ללמדו תורה אפילו לדעת יהא אסור כיון שאין מצוה לו ושמא יש לומר דבתורם בתרומה דהדבר תלוי בשליחות דאין יכול לתרום בלא דעתו ושייך ביה שליחותיה קעביד טפי מאבידה דמתני' וגם מצוה איכא פורתא למבין: כל הרוצה. אפילו אחר מצי תרים ליה הלכך דעת איכא שליחותא ליכא: משל בעל הכרי. תימה דהכא משמע כיון דאמר כל הרוצה לתרום לא מהני ליה ובפרק המדיר בכתובות (דף ע:) גבי המדיר אשתו מליהנות לה עד ל' יום יעמיד פרנס ופריך ופרנס לאו שליחותיה קעביד ומשני באומר כל הזן אינו מפסיד ופריך וכי אמר הכי לאו שליחותיה קעביד והתנן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו ומשני מי קאמר יזון כל הזן קאמר אלמא דאי אמר כ''ל השומע יזון שייך למימר שליחותיה קעביד ויש לומר כל השומע משמע לשון שליחות ציווי אבל כל הרוצה אינו לשון ציווי כ''א מי שיחפוץ יתרום ור''י אמר דודאי התם הוא דמיתסר אם אמר יזון דשליחותיה קעביד דקא מהני ליה שזן אשתו ומוותר לה פרנסה דמצוה לפרנס אשתו אבל בשמעתא דתורם משל בעל הכרי ולא משלו ובדין הוא דאיסורא ליכא דאי משום דתורם ליה מצוה קעביד כדמתני ומחזיר לו אבידתו אלא משום דכיון דבתרומה צריך דעת הוי כמו שלוחו דמצווהו לך ותרום וכיון דרבנן הפקיעו תורת השליחות מיניה שפיר עביד וראיה לדבר דאמרינן לעולם משל בעל הכרי וכדרבא ול''ק לעולם משלו וכדרבא אלא ש''מ דמשלו אפי' אומר כל הרוצה איסורא איכא כי ההיא דהמדיר שהמפרנס מפרנס אשתו משלו: טובת הנאה של מי. שיתן לו ישראל אחר דינר כדי שיתן לבן בתו כהן: איתיביה תורם תרומותיו לדעתו. קס''ד השתא כדפירש לעיל משלו על של בעל הכרי קאמר וא''צ דעת ואי אמרת טובת הנאה של בעל הכרי מהני ליה בתרומה זו שוה דינר שיתן לו ישראל. הכא במאי עסקינן דאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ומיירי דתורם משל בעל הכרי על של בעל הכרי: המקדיש בהמה על מנת שיתכפר בו חבירו המקדיש מוסיף חומש דחומש תלאו הכתוב במקדיש דכתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו ומתכפר עושה תמורה ובפ''ק דתמורה (דף י.) מפרש טעמא מקרא: והתורם משלו על של חבירו טובת הנאה שלו:

ר"ן
איבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך דעת. דזכין לאדם שלא בפניו ומסתמא הוי ליה כשלוחיה: אילימא לדעתיה דיליה. דהאי תורם מאן שוייה שליח דהא דרשי' מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם: אלא לדעתו דבעל הכרי הא מהני ליה דעביד שליחותיה. וכל שעושה שליחותו הרי מהנהו: אלא אדעתא דנפשיה. דתורם ולא חשבינן ליה מהנה כיון דמדעתיה עביד ולא יהיב ליה מידי למודר ואתיא מתני' כחנן דלרבנן אי אפשר דלא גרע מפורע חובו דאסור לרבנן הרשב''א ז''ל ולי נראה אפי' לרבנן שרי דכיון דאסיק לקמן דתורם משלו על של חבירו טובת הנאה של תורם איכא למימר דתורם לתת לאותו כהן שהוא רוצה מתכוין ואדעתא דנפשיה קא עביד ובעל הכרי בגרמא דמדיר בעלמא מתהני: אלא לאו אין צריך דעת. ומאי דכתוב במקצת נסחי ואי אמרת צריך דעת הא קמהני ליה לישנא יתירא הוא דכבר אמרינן אילימא לדעתו של בעל הכרי הא קמהני ליה: כדאמר רבא באומר כל הרוצה וכו'. בבעיא דר' ירמיה בסמוך אמר הכי: הכא נמי באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום. וכי האי גוונא מהני לגבי תרומה דבגלוי דעת בלחוד דניחא ליה סגי ולגבי מודר הנאה לא חשיב מהנה כיון דלא משוי ליה אידך שליח בהדיא ומיהו דוקא באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אבל אי אמר כל השומע קולי יתרום שליחות מעליא הוי ואסור במודר הנאה דהא אמרינן בפ' המדיר (כתובות דף ע:) כל השומע קולי יזון שליחותיה קעביד ומפקינן לה מדתנן בפ' התקבל (גיטין דף סו.) דגבי גט מהני אם אמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הלכך דוקא באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום דלאו שליחות גמור הוא ומיהו כי אמרינן דלתרומה מיהא מהני דוקא דאמריה בהאי לישנא דהא לישנא מציעתא הוה ומש''ה נהי דלגבי מודר לא הוי שליחות לתרומה מיהת מהני אבל אי אמר כל התורם אינו מפסיד אפשר דאפילו לגבי תרומה לא מהני דלאו לישנא מעליא הוא כשיבא ויתרום והכי נמי מוכח דהא האומר כל הזן אינו מפסיד והלך אחד וזן אינו חייב לשלם דלא שוייה שליח כלל: התורם משלו על של חבירו טובת הנאה של מי. כלומר מי זכאי בנתינת תרומה זו תורם או בעל הכרי שתהא טובת הנאה שלו טובת הנאה שיתן לו ישראל דבר מועט שיתן אותה תרומה לבן בתו כהן דאילו כהן אסור ליה למיתב מידי לישראל כדי שיתן לו תרומתו דאפילו כהן המסייע בבית הגרנות (בכורות כו:) קרינן ביה שחתם ברית הלוי: אי לאו פירי דהדין. של תורם: תבואת זרעך ונתת. תלה הנתינה בבעל הזרע דהיינו בעל הכרי: ואי אמרת טובת הנאה לבעל הכרי הא קא מהני ליה. שמזכהו תורם לבעל הכרי ליתן אותה תרומה למי שירצה ושקיל מיניה טובת הנאה ונמצא מהנהו ממש: המקדיש מוסיף חומש. המקדיש בהמה לקרבנו של חבירו והוממה ורוצה לפדותה מקדיש קרוי בעלים לענין שצריך להוסיף חומש שהבעלים בלבד מוסיפין חומש כשפודין את קדשיהם: המתכפר עושה תמורה. כלומר אבל לענין תמורה הזוכה בה לצורך קרבנו קרוי בעלים ומתפיס תמורה בה אבל מקדיש לא ובתמורה יליף לה מקראי [ע''ש בתמורה יוד. וצ''ע]: טובת הנאה שלו. של תורם ולפי זה קרא דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך ונתת אעשר תעשר קאי וה''ק עשר תעשר ונתת דמעשר זכאי בנתינה והכי מפרש לה במס' תמורה: מקרא מאי טעמא לא ילמדנו משום דקא מהני ליה. כשאינו נוטל ממנו שכר: מדרש נמי קא מהני ליה. מהאי טעמא גופיה:

נדרים לו ע"ב - טקסט הדף

דף לו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד