נדרים לז ע"ב

אם אבדו אינו חייב באחריותן ואם היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע נותן לו שכר שבת לפיכך אם אבדו חייב באחריותן אלא גבי שבת היינו טעמא דאין קוראין בתחילה משום דיפנו אבהתהון דינוקי למצותא דשבתא ואיבעית אימא משום דבשבתא אכלין ושתין ויקיר עליהון עלמא כדאמר שמואל שינוי וסת תחילת חולי מעיים ולמאן דאמר שכר פיסוק טעמים מ''ט לא אמר שכר שימור קסבר בנות מי קא בעיין שימור ולמ''ד שכר שימור מ''ט לא אמר שכר פיסוק טעמים קסבר (שכר) פיסוק טעמים דאורייתא הוא דא''ר איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב מ''ד {נחמיה ח-יח} ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא ויקראו בספר תורת האלהים זה מקרא מפורש זה תרגום ושום שכל אלו הפסוקים ויבינו במקרא זה פיסוק טעמים ואמרי לה אלו המסורות אמר רבי יצחק מקרא סופרים ועיטור סופרים וקריין ולא כתיבן וכתיבן ולא קריין הלכה למשה מסיני מקרא סופרים ארץ שמים מצרים עיטור סופרים {בראשית יח-ה} אחר תעבורו {בראשית כד-נה} אחר תלך {במדבר יב-יד} אחר תאסף {תהילים סח-כו} קדמו שרים אחר נוגנים {תהילים לו-ז} צדקתך כהררי אל קריין ולא כתיבן {שמואל ב ח-ג} פרת דבלכתו {שמואל ב טז-כג} איש דכאשר ישאל איש בדבר האלהים {ירמיה לא-לח} באים דנבנתה לה דפליטה {ירמיה נ-כט} את דהגד הוגד {רות ב-יא} אלי דהגורן {רות ג-יז} אלי דהשעורים הלין קריין ולא כתבן וכתבן ולא קריין {מלכים ב ה-יח} נא דיסלח

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לז - ב

לפיכך אם אבדו בשבת - אינו חייב באחריותן, שהרי על השמירה בשבת אינו נוטל שכר, והרי הוא שומר חינם.

ואם היה הפועל שכיר שבת [שבוע אחד], או שהיה שכיר חדש, או שהיה שכיר שנה, או שהיה שכיר שבוע [שבע שני שמיטה], נותן לו שכר שבת. שכיון שלא הזכיר את השבת בפירוש, אלא הבליעה בין שאר הימים, אין זה נחשב שכר שבת.

לפיכך אם אבדו - חייב באחריותן!

רואים שמותר לשלם שכר שבת על ידי הבלעה!

אלא גבי שבת היינו טעמא דאין קוראין בתחילה, משום דיפנו אבהתהון דינוקי למצותא דשבתא [כדי שיתפנו אבות התינוקות למצוות השבת, וישתעשעו עם התינוקות. ואם יהא מותר לקרות בתחילה בשבת, יחושו האבות לביטולם של התינוקות ^[80]].

ואיבעית אימא: משום דבשבתא אכלין ושתין יותר משאר ימי השבוע, ויקיר עליהון [על התינוקות] עלמא, שאיבריהן כבדים עליהם, ולכן אינם יכולים ללמוד בתחילה, לפי שדבר זה צריך עיון מרובה.

כדאמר שמואל: שינוי וסת [שינוי ההרגל, דהיינו, מי שמשנה מהרגלו שהוא רגיל לאכול בכל יום ^[81]] - תחילת חולי מעיים הוא.

והוינן בה: ולמאן דאמר שמה שנוטלין שכר על לימוד המקרא היינו שכר פיסוק טעמים, מאי טעמא לא אמר שהטעם הוא משום שכר שימור?

קסבר: בנות מי קא בעיין שימור? הרי אינן צריכות שימור, לפי שאין דרכן לצאת לחוץ! ואם כן, למה שנה התנא של משנתינו בסתם שלא ילמדנו מקרא, שמשמע בין בנים ובין בנות, הרי בנות יכול הוא ללמד, שהרי אין נוטלין שכר על לימודן!

ולמאן דאמר שהטעם הוא משום שכר שימור, מאי טעמא לא אמר משום שכר פיסוק טעמים?

קסבר: פיסוק טעמים דאורייתא הוא, ואסור ליטול שכר על לימודם - כלימוד התורה עצמה. שכיון שמדאורייתא הוא, הרי זה כחוקים ומשפטים.

דאמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב, מאי האי דכתיב: "ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במק רא"?

"ויקראו בספר תורת האלהים" - זה מקרא.

"מפורש" - זה התרגום, שמפרש את המקרא ^[82].

"ושום שכל" - אלו הפסוקים, הנקודות המפסיקות בין הפסוקים, שעל ידיהם מבין האדם את המקרא על פי תנועת הטעמים ^[83].

"ויבינו במקרא" - זה פיסוק טעמים ^[84].

ואמרי לה [ויש שאומרים]: "ויבינו במקרא"

- אלו המסורות [חסירות ויתירות, מה שנמסר במסורה].

אמר רבי יצחק: מקרא סופרים, דהיינו, צורת הקריאה שמסרו לנו הראשונים, שנקראו סופרים,

ועיטור סופרים, דהיינו, תיבות יתירות שנכתבו לייפות את הלשון, וכפי שיבואר להלן [ונקראו עטור, לפי שהן מעטרין את הלשון ^[85]],

וקריין ולא כתיבן, דהיינו, תיבות הנקראות כשקורין בתורה, אבל אינן כתובות במקרא,

וכתיבן ולא קריין, דהיינו, תיבות הכתובות במקרא, שאינן נקראות -

כל הדברים הללו, הלכה למשה מסיני הם. שכך קיבל משה מסיני, ומסר לישראל.

ומהו מקרא סופרים -

ארץ, שכשיש בו אתנחתא, נקרא בקמץ,

וכן כגון המילים שמים ומצרים, שאף על פי שאין בהם אל"ף בין המ"ם ליו"ד של "שמים", ובין הרי"ש ליו"ד של "מצרים", נקראין כאילו היתה בהם, ואינן נקראין בחיריק.

עיטור סופרים - היינו כגון הפסוקים דלהלן, שהמילה "אחר" שנכתבה בהן - יתירה היא, ואינה אלא לתפארת הלשון:

"סעדו לבכם אחר תעבורו" הנאמר באברהם, שדי היה לו לכתוב: "סעדו לבכם ותעבורו",

"תשב הנערה אתנו ימים או עשור אחר תלך"

הנאמר ברבקה, "תסגר שבעת ימים אחר תאסף" הנאמר במרים, שהיה לו לכתוב: "תסגר שבעת ימים ותאסף",

"קדמו שרים אחר נוגנים", שהיה לו לכתוב "קדמו שרים נוגנים".

וכן מה שנאמר: "צדקתך כהררי אל". שהיה לו לכתוב "צדקתך הררי אל", שכוונת הכתוב לומר, שההרים הרמים, שהם המלאכים, צריכים לצדקת ה'. אלא שכתב "כהררי אל" - לתפארת הלשון ^[86].

ואלו הם המקראות שקריין ולא כתיבן:

המילה "פרת" ד"בלכתו", דהיינו, שקורין באותו מקרא: "בלכתו להשיב ידו בנהר פרת", אף שהמילה "פרת" אינה כתובה בפסוק.

והמילה "איש" ד"כאשר ישאל איש בדבר האלהים",

"באים" ד"נבנתה", דהיינו, המילה "באים" של הפסוק: "הנה ימים באים נאם ה' ונבנתה העיר וגו'",

"לה" ד"פליטה", דהיינו, המילה "לה" של הפסוק: "יהי לה לפליטה",

"את" ד"הגד הוגד", דהיינו, המילה "את" של הפסוק: "הגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך", "אלי" ד"הגורן", דהיינו, המילה "אלי" של הפסוק: "ותאמר אליה את כל אשר תאמרי אלי אעשה" [והגמרא קוראת לפסוק זה "הגורן", על שם הפסוק הבא אחריו: "ותרד הגורן וגו'"].

"אלי" ד"השעורים". דהיינו, המילה "אלי" של הפסוק: "ותאמר שש השעורים האלה נתן לי כי אמר אלי וגו'".

הלין, תיבות אלו דלעיל - קריין ולא כתבן.

ותיבות אלו דלהלן - כתבן ולא קריין:

"נא" ד"יסלח", דהיינו, מילת "נא" של הפסוק "יסלח נא ה' לעבדך בדבר הזה",

הערות

^[80] כך פירש הר"ן. והרא"ש כתב, דאם היו קורין בתחילה, היה חמור להם, והיו צריכים להאריך, והאבות מצפים לסעוד עד שיבואו התינוקות, ומבטלין עונג שבת.

^[81] ולשון הרשב"ם במס' ב"ב [קמ"ו ע"א]: וסת - חוק, כמו עני, שכל ימות החול אוכל פת חריבה, ובשבת אוכל בשר וכו'. עיי"ש.

^[82] הוא תרגום אונקלוס. שניתן כבר מסיני, ושכחום - וחזרו ויסדום, כדאיתא במסכת מגילה [ג' ע"א].

^[83] כך כתב הר"ן. ומהרש"א כתב, כי ערבוב ענין מביא לטעות. אבל ההפסק לפי ענינו, משים שכל וחכמה לכל ענין. וכן ההיא דלהלן "ויבינו במקרא זה פיסוק טעמים", גם זה הוא דבר נוסף להפסיק הענינים להבינו.

^[84] ופיסוק טעמים נקרא הבנה, משום שעל ידי הניגון - מבינים לחבר המקרא למעלה או למטה. רא"ש.

^[85] כך פירש הר"ן. והרא"ש כתב, דהיינו תיבות שהיו ראויות להנתן בתיבה, והוסרו ממנה. ונקרא "עטור", כמו "רק הבמות לא סרו", דמתרגמינן: "לא עטרו".

^[86] עוד הביא הר"ן בשם מורו, דעטור סופרים, היינו שכותבין טעם מפסיק ב"אחר", כי היכי דלישתמע אח"כ תלך, ואח"כ תעבורו, ואחר כן תאסף, קדמו שרים - ואח"כ נוגנים. וכן בפסוק "צדקתך כהררי", נפסק בטעם כהררי ממלת אל, לומר שמלת אל הפוכה, כאילו היתה בתחלת הפסוק. ופירושו של הפסוק: אל, צדקתך נגלית כהרים שהם גלויים. אבל אלמלא ההפסק, היה במשמע אחר שתלכו, אחר שתעבורו, אחר שתאסף, קדמו שרים אחר הנוגנים, שהנוגנים קדמו להם. צדקתך כהרים של אל. ונקראים עטור סופרים, משום שהם מעטרים את הדבר בטעם הקריאה.

אם אבדו בשבת אינו חייב באחריותן — שהרי אינו נחשב כשומר ביום זה. ואם היה שכיר שבת (שבוע), או שכיר חדש, או שכיר שנה, או שכיר שבוע (שבע שנים) — נותן לו שכר מה שעושה בשבת בתוך שכרו, ולפיכך אם אבדו בשבת — חייב באחריותן. משמע שאם מבליע את שכר השבת במשכורת כללית אין איסור בקבלת שכר על מה שהוא עושה בהיתר בשבת.

אלא צריך לומר כך: לגבי שבת היינו טעמא [זה הטעם] שאין קוראין בתחילה — משום דיפנו אבהתהון דינוקי למצותא דשבתא [כדי שיתפנו אבותיהם של התינוקות למצות ועונג השבת] ואם היה מלמד את הילדים דבר חדש יצטרכו האבות לעזור לתינוקות בלימודם וממעטים בכך במצות עונג שבת. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] טעם אחר: משום דבשבתא אכלין ושתין ויקיר עליהון עלמא [שבשבת אוכלים התינוקות ושותים יותר וכבד עליהם העולם], כלומר, ראשם כבד, ואינם מסוגלים ללמוד היטב. כדאמר [כפי שאמר] שמואל: שינוי וסת (הרגל) באכילה וכיוצא בו הוא תחילת חולי מעיים, ומכיון שבשבת אוכלים מאכלים מרובים ומשובחים יותר מבשאר ימי השבוע התינוקות מרגישים חולשה מסויימת, ולכן לא ילמדם דבר חדש שמצריך ריכוז יתר.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שהשכר שמקבל על המקרא הוא שכר פיסוק טעמים, ומשום כך לא ילמד המדיר את בניו ובנותיו של המודר מקרא, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר שהטעם הוא משום שכר שימור? ומשיבים: קסבר [סבור הוא] בנות שאף הן בכלל האיסור מי קא בעיין [האם צריכות] שימור? שהרי הן יושבות בביתן ואינן רגילות לצאת.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] כי זהו שכר שימור, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר שכר פיסוק טעמים? ומשיבים: קסבר [סבור הוא] כי (שכר) פיסוק טעמים דאורייתא [מן התורה] הוא. כלומר, אין זו תוספת הוראה שאינה שייכת לתורה, אלא היא חלק מן התורה עצמה ועל כך בודאי יש איסור לקבל שכר.

שאמר ר' איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ויקראו בספר בתורת האלהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא" (נחמיה ח, ח). ומסבירים: "ויקראו בספר בתורת האלהים" — זה מקרא עצמו, "מפרש" — זה תרגום, "ושום שכל" — אלו הפסוקים היכן כל אחד מהם מסתיים. "ויבינו במקרא" — זה פיסוק טעמים, שעל ידם אפשר להבין כוונת הפסוקים. ואמרי לה [ויש אומרים]: אלו המסורות (מסורת הקריאה במקרא). מכל מקום רואים שרב סבור שפיסוק טעמים הוא חלק מעיקר לימוד התורה.

ובאותו ענין אמר ר' יצחק: מקרא סופרים, האופן שבו קוראים את המילים, ועיטור סופרים, כאשר יבואר, והפסוקים שיש בהם מילים שהן קריין ולא כתיבן [נקראות ואינן כתובות], וכתיבן ולא קריין [וכתובות ואינן נקראות] — כל אלה הם הלכה למשה מסיני.

ומסבירים: מקרא סופרים הוא כגון שבמקום שיש בו הפסק גדול אומרים: ארץ, שמים, מצרים (בקמץ).

עיטור סופרים הם ביטויים כגון — "אחר תעברו" (בראשית יח, ה), "אחר תלך" (בראשית כד, נה), "אחר תאסף" (במדבר לא, ב), "קדמו שרים אחר נגנים" (תהלים סח, כו), "צדקתך כהררי אל" (במדבר לו, ז) — שבכל אלה יש צורך להבין את המקרא בצורה שונה קצת ממה שנשמע תחילה, והוא הקרוי עיטור סופרים.

מילים שהן קריין ולא כתיבן [נקראות ואינן כתובות] כגון המלה "פרת" שנמצאת בפסוק "בלכתו להשיב ידו בנהר פרת" (שמואל ב ח, ג), המלה "איש" בפסוק "כאשר ישאל איש בדבר האלהים" (שמואל ב טז, כג), המלה "באים" שבפסוק "הנה ימים באים ונבנתה העיר לה'" (ירמיה לא, לז), המלה "לה" בפסוק "אל יהי לה פליטה" (שמואל ב נ, כט), המלה "את" של "הגד הגד לי את כל אשר עשית את חמותך" (רות ב, יא), והמלה "אלי" שבפסוק "כל אשר תאמרי אלי אעשה" שבפסוק שאחריו נאמר "ותרד הגרן" (רות ג, ו), והמלה "אלי" שבפסוק "שש השערים האלה נתן לי כי אמר אלי אל תבואי ריקם אל חמותך" (רות ג, יז), הלין [אלה] המילים שהן קריין ולא כתבן [נקראות ואינן כתובות] במקרא.

ומילים שהן כתבן ולא קריין [כתובות ואינן נקראות] — כגון המלה "נא" של "יסלח נא" (מלכים ב ה, יח).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

if the items that the laborer was entrusted to watch were lost on Shabbat, he does not bear financial responsibility to compensate the owners for them, since he is not a paid bailee on that day. And if he is a laborer hired for a week, hired for a month, hired for a year, or hired for seven years, the one who hired him gives him payment for labor performed on Shabbat as well. Therefore, if the items were lost on Shabbat, he bears financial responsibility to compensate the owners for them. If payment for Shabbat is incorporated within payment for a longer period, it is not prohibited to accept payment for permitted actions performed on Shabbat.

Rather, with regard to Shabbat, this is the reason that children may not read a passage in the Bible for the first time on Shabbat, so that the fathers of the children will be at leisure to fulfill the mitzva of delighting in Shabbat. Teaching new material to their children would occupy more of their fathers’ time, limiting their opportunity to fulfill that mitzva. And if you wish, say instead: Due to the fact that on Shabbat children eat and drink more than they are accustomed to eating, their world is heavy upon them, i.e., their head and their limbs are sluggish, and they are incapable of concentrating and studying well, as Shmuel said: A change in routine [veset] in eating and the like causes the onset of an intestinal ailment.

And according to the one who says that the payment for teaching Bible is payment for teaching punctuation of the text with cantillation notes, and therefore in the case of one for whom benefit from another is forbidden by vow, that other person may not teach his sons and daughters Bible, what is the reason that he did not say that it is payment for watching the children? The Gemara answers: He holds: Do girls need watching? They stay home and are not accustomed to going out.

The Gemara asks: And according to the one who says that the payment for teaching Bible is payment for watching the children, what is the reason that he did not say that it is payment for teaching punctuation of the text with cantillation notes? The Gemara answers: He holds that the punctuation of the text with cantillation notes is by Torah law; therefore, it is included in the prohibition against taking payment for teaching Torah.

This is as Rav Ika bar Avin said that Rav Ḥananel said that Rav said: What is the meaning of that which is written: “And they read in the book, in the Torah of God, distinctly; and they gave the sense, and caused them to understand the reading” (Nehemiah 8:8)? The Gemara explains: “They read in the book, in the Torah of God”; that is the Bible. “Distinctly”; that is the Aramaic translation. “And they gave the sense”; these are the division into verses. “And caused them to understand the reading”; this is punctuation of the text with cantillation notes, which facilitate the understanding of the verses. And some say: These are the traditions that determine the proper vocalization of the Bible. Rav holds that the cantillation notes are an integral part of Torah study.

On a related note, Rabbi Yitzḥak said: The vocalization of the scribes, and the ornamentation of the scribes, and the verses with words that are read but not written, and those that are written but not read are all halakha transmitted to Moses from Sinai.

The Gemara elaborates: The vocalization of the scribes is referring to words that when they appear at the end of phrases, clauses, or verses, their vocalization changes, e.g., eretz with a segol under the letter alef to aretz with a kamatz under the letter alef; shamayim with a pataḥ under the letter mem, to shamayim with a kamatz under the letter mem; and mitzrayim with a pataḥ under the letter reish, to mitzrayim with a kamatz under the letter reish.

The ornamentation of the scribes are expressions that the scribes understood in a manner that differs slightly from its plain understanding. For example: “Then [aḥar] go on” (Genesis 18:5); “then [aḥar] she will go” (Genesis 24:55); “afterward [aḥar] you will be gathered” (Numbers 31:2); “the singers go before, the minstrels follow after [aḥar]” (Psalms 68:26); “Your righteousness is like the mighty mountains” (Psalms 36:7).

Words that are read but not written are included in the halakha transmitted to Moses from Sinai. For example, the word “Euphrates” that is in the phrase “as he went to establish his control over the river Euphrates” (II Samuel 8:3) is not written in the text of the Bible. The same is true for the word “man” that is in the verse “now the counsel of Ahithophel, which he counseled in those days, was as if a man inquired of the word of God” (II Samuel 16:23); and for the word “come” that is in the verse “behold, the days come, says the Lord, that the city shall be built to the Lord from the tower of Hananel unto the gate of the corner” (Jeremiah 31:37); and for “her” that is in the phrase “let her not have escape” (Jeremiah 50:29); unto that is in the verse “it has been told me, all that you have done unto your mother-in-law” (Ruth 2:11); and for “to me” that is found in the passage “and she said unto her: All that you say to me I will do. And she went down to the threshing floor” (Ruth 3:4–5); and for “to me” that is in the verse “he gave me these six measures of barley; for he said to me” (Ruth 3:17). These words are read but not written.

And there are words that are written but not read. For example, the word “may” that is in the verse “may God forgive your servant” (II Kings 5:18) appears in the Bible text but is not vocalized.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גדולה מזו אמרו זן את אשתו ואת בניו אף על פי שהוא כו'. תמיהא לי מאי גדולה מזו אמרו דקאמר, דהיא היא שאף הוא חייב להלביש את הבת לכסותה ולתת לה מנכסיו כדי שיקפצו עליה בני אדם לישאה, ועכשיו זה פוטרו וכמו שאמרו בשלהי נערה שנתפתתה [כתובות נב, ב] דאמרינן התם קחו נשים לבניכם ואת בנותיכם תנו לאנשים, בשלמא קחו נשים לבניכם בידו אלא בנותיכם תנו לאנשים בידו הוא, ואמרינן לילבשה לכסייה ויהיב לה מידי כי היכי דליקפצו עלה ואנסבי לה. ויש לומר דמכל מקום אינו חייב כל כך בחייו שנכוף אותו לכך שיתן לה משלו לפרנסה, כבעל שהוא חייב לזון את אשתּו ובניו הקטנים שכופין אותו בבית דין.

בוגרת ומדעתה. וקא משמע לן שאף על פי שאין הבת נשאת לו אלא על ידי דיבור האב אפילו הכי שרי, הואיל ויצאה מרשותו ומדעתה היא נשאת לו. ומכל מקום תמיהא קצת לשון ומדעתה, דלא הוה צריך למימר אלא בבוגרת ואנא ידענא דמדעתה היא נשאת לו. ונראה לי דהאי מדעתה לאפוקי מדעתו, דלא לימא שאם עשאו הוא שליח לדבר עמה על עסקי נשואיו, הרי זה אסור דקא מהני ליה דעביד שליחותיה. אלא דאכתי לא ניחא לי דבכל מידי דלא בעינן דעת משלח משמע לעיל דשרי, אף על גב דעביד שליחותיה ובמקום מצוה, כתורם את תרומותיו ומקריב קרבנותיו, והכי נמי במקום מצוה הוא.

דיפנון אבוהון דינוקא למצותא. אם היו קורין בתחילה היה חמור להם והיו צריכים להאריך והאבות מצפין לסעוד עד שיבואו ומבטלין עונג שבת אבל מה שקראו מאתמול שונין בו היום כי אינן צריכין להאריך בו:

ויקיר להון עלמא. ואינם יכולים לסבול הטורח ללמוד דבר חמור:

שנוי וסת. המשנה וסתו ומנהגו שהוא נהוג בו לסעוד בכל יום:

בנות מי בעיין שימור. שאין דרכן לטייל ברחובות ומאי איצטריך לאשמועינן שמותר ללמוד בנותיו והא אין נוטלים עליהם שכר ואפילו לעצמן יכול ללמד בדבר שאין נוטלין עליו שכר ומתני' סתמא קתני ומלמד את בניו דמשמע אף בנות בכלל:

דאורייתא הוא. ואין נוטלין שכר:

מפורש זה תרגום. שמפרש המקרא:

ושום שכל אלו הפסוקים. שבשבילם מפסיקין בין דבר לדבר:

ויבינו במקרא זה פיסוק טעמים. שעל ידי הניגון מבינין לחבר המקרא למעלה או למטה:

אלו המסורות. חסרות ויתרות:

מקרא סופרים ארץ ארץ. שמשתנה באתנחתא וכן שמים מצרים שאין קורין שמים מצרים בחירק:

עטור סופרים. כמו רק הבמות לא סרו דמתרגמינן לא עטרו שהוסרו מן התיבות אותיות הראויות להנתן בהם:

אחר תעבורו. היה ראוי לכתוב בוי"ו דהוה משמע סעדו לבכם ואח"כ תעבורו אבל השתא דכתיב בלא וי"ו משמע סעדו לבכם אחר שתעבורו וכן כולם:

משפטיך תהום רבה. היה ראוי לכתוב ומשפטיך בוי"ו:

פרת דבלכתו. בלכתו להשיב ידו על נהר פרת פרת לא כתיב וקרי:

איש דכאשר ישאל איש בדבר אלהים. דאחיתופל:

באים דונבנתה. הנה ימים באים ונבנתה:

את דהגד הוגד לי. את אשר עשית דרות:

לי דהשעורים. (את) שש השעורים [האלה] נתן לי:

נא דיסלח. בנעמן כתיב:

אע"פ שביארנו שפיסוק טעמים ותרגום ושאר הדברים שלא מן הקריאה שאינם מן התורה מכל מקום רמז הוא בכתבי הקדש וזהו שאמרו ויקראו בספר בתורת האלהים זה מקרא ר"ל קריאת התורה עצמה מפורש זה תרגום ר"ל שהוא פירוש התורה ושום שכל אלו הפסוקים ר"ל סיומי הפסוקים שנעשו על ידי הזקנים כדי ליתן ריוח ולהפסיק בין ענין לענין ויבינו במקרא זה פיסוק טעמים ר"ל הטעמים עצמן שאף הם מורים טעם הדברים והפסקים במקום הראוי להם כגון באתנח וסוף פסוק וזקף ושאר הטעמים וכן רומז בו על המסורות שהם מקרא סופרים ועיטור סופרים וכתיב ולא קרי או קרי ולא כתיב שכל אלו הלכה למשה מסיני הם וביאור ענינם מקרא סופרים ר"ל אנשי כנסת הגדולה כגון ארץ ארץ ארץ שהם משנים הקריאה מצד הפסק הטעם ר"ל האתנח וכן שמים מצרים שקורין אותן בלא תנועת היו"ד אלא שמניעים אותה בתנועת האלף:

עיטור סופרים יש מפרשים בה הסרת סופרים ומענין והבמות לא סרו תרגומו לא עטרו כמו אחר תעבורו שהיה לו לומר ואחר וכן אחר תלך אחר תאסף ונתקצרו האותיות לתפארת הקריאה ואין נראה כן שלא באו הסופרים לקצר אות אחת של תורה חלילה וכן שבקדמו שרים אחר נוגנים ובצדקתך כהררי אל אין הפירוש נופל יפה אלא שיש מפרשים שלשון עיטור בזו הוא לשון הקף שהתיבה שהיתה ראויה להקדימה הם מקדימים לה אחרת שתהא היא מוקפת בה דרך צחות כגון אחר תעבורו שהיה לו להקדים הפועל למלה לומר תעבורו אחר וכן העצם לפעולה ולומר שרים קדמו וכן כהררי אל צדקתך ומכל מקום אף זה אין נראה לי שלא שנו סופרים את הסדר להקדים את המאוחר אלא שלשון עיטור סופרים לדעתי הוא מה שעשו לעטור הקריאה ר"ל שמחדשים טעמים לתפארת קריאה והוא שלא רמז בפיסוק טעמים אלא הטעמים שמפסיקים בין ענין לענין כגון אתנח וזקף ודומיהם והוא ענין ויבינו במקרא שהטעם מורה להם איזו תיבה חוזרת למה שלפניו ואיזו למה שלאחריו אבל שאר הטעמים כגון שופר ישר ומהפך וטרחא שנותנין מעט הפסק בין תיבה לתיבה שלא להפסק ענין לא נרמז בזה אדרבא הם נותנין הפסק בין התיבות הדבוקות זה בזה ואין הענין אלא לתפארת הקריאה וזהו אחר תעבורו שיש במלת אחר שופר ישר וכן אחר תלך שיש בו טרחא ואחר תאסף שיש בו טרחא ואחר נוגנים שיש בו שופר ישר וכן בצדקתך כן נראה לי:

וקריין ולא כתבן וכתבן ולא קריין לא מפי סופרים יצא הדבר אלא מצד ספיקות חסרונות או יתורים שנמצאו בימי עזרא ופקפקו בהם ורצו לרמוז עליהם ופירש בקריין ולא כתבן פרת דבלכתו ר"ל בלכתו להשיב ידו בנהר פרת בספר שמואל שלא מצאו כתוב בו פרת וכן איש דכאשר ישאל האמור באחיתופל שלא מצאו שם איש וכן ימים דבנבנתה ר"ל הנה ימים באים ונבנתה עיר על תלה שלא מצאו שם ימים וכן לה דפליטה והוא בירמיה אל יהי לה פליטה ולא מצאו כתוב שם לה וכן את דהוגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך שלא מצאו שם את וכן אלי דהגורן האמור ברות גם כן והוא כל אשר תאמר אלי אעשה ותרד הגרן שלא מצאו שם כתוב אלי וכן אלי דהשעורים האמור ברות גם כן והוא שש השעורים האלה נתן לי כי אמר אלי אל תבאי ריקם אל חמותך ולא מצאו שם כתוב אלי כתיבן ולא קריין נא דיסלח והוא שאמור בנעמן בהשתחוייתי בית רמון יסלח נא לעבדך ואין מלת נא נקראת את דהמצוה ר"ל דואתחנן את כל המצוה ידרוך דהדורך בירמיה אל ידרוך הדורך קשתו חמש דפאת נגב ביחזקאל ופאת נגב חמש אמות אם דיש גואל האמור ברות אמנם כי אם גואל אנכי וגם יש גואל קרוב ממני ולא קרינן אם וכן נכלל בענין זה שנוי סיומי הפסוקים ממה שאמרו במערבא הוו פסקי להדין פסוקא בתלתא פסוקי הנה אנכי בא אליך וכו':

מקרא סופרים ארץ ארץ שמים מצרים הברת הא' היא נקראת הנה בהברת הארץ עיטור סופרים היא תיקון הסופרים הגוף יבינו המלה כגון אחר תעבורו שהי' ראוי לכתוב ואחר כן תעבורו השתא דכתיב אחר העבירו משמע וסעדו לבכם אחר שתעבורו אלא שהסופרים מבינים אותי אחר כשתסעדו לבכם תעבורו וכן כולם וכן צדקתך כהררי אל משמע שהיא גבוהה כמו ההרים ואין פתרונו אלא צדקתך מגבהת האדם עד ההרים ומשפטיך מעמיקים אותם עד התהום וכל זה היא הלכה למשה מסיני:

ואם היה שכיר שבת פירוש שבוע שכיר חדש וכו'. וזו אין צריך לומר זו קתני דכיון דתנא דשכיר שבת הויא הבלעה כל שכן שכיר חדש שכיר שנה. נותנין שכר שבת דכיון דאיכא בהדיה שכר חול מיבלע בהדי שכר שבת ושרי. לפיכך שהוא שומר שכר אם אבדו חייב באחריותן כדין שומר שכר דמחייב בגניבה ואבידה כך שמעתי דבפרה אדומה ועומר קאמר. ותמיהא לי הא חפצי שמים ואמאי אין נותנין לו שכר ואפילו להשכירו בתחלה שרי כדתנן משדכין על התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות שלא אסרה תורה אלא חפצך והא נמי מצוה הוא עומר ופרה אדומה. וי"ל דקבלת השכר לאו חפצי שמים הוא כלום. עוד יש לומר דבחול מיירי בזרעים ובפ' חול ובשלהי תוספתא דשבת מצאתיה ולא איירי אלא במילי דחול (כלל) אבל זה לא נהירא דבפרק הזהב מוכח דבהקדש מיירי. שיטה. אבל אם הוא שכיר שבת דהיינו שבוע אחד או שכיר חדש או שנה או שבוע שהוא שמיטה נותנין לו שכר השבת אף על פי שחשבונם הוא לתת לו דבר קצוב לכל יום ויום מכל מקום הואיל ושכרו לזמן מרובה לפי אותו הסך אינו נראה שלוקח שכירות השבת אלא שכירות (השבת) השנה או החדש כפי מה שיעלה סכום הכל ושכירות השבת מובלע בין שאר הימים ונראה כאלו אינו לוקח משכירות השבת כלום אלא כל מה שלוקח ממנו בשכירות ימי החול לוקח ומאחר שאיסור שכירות אינו אסור אלא מדבריהם היכא שאינו נראה כלוקח שכירות שבת ממש בפרט הקלו בו ולא רצו לגזור בזה כלל.

משום דמיפנן אבהתהון דינוקי למצותא דשבתא. האי דאין קורין אפילו באביהם של תינוקות איירי שלא יקראו לבניהם בשבת פרשה שלא למדו אותה מעולם או אפילו בימי החול כבר למדוה ימים רבים יש וכבר שכחוה והטעם כדי שלא יהיו טרודים בלמוד התינוקות ויתבטלו מלעסוק במצות שבת שזהו העונג. אבל אם כבר למדו אותה פרשה בחול אפילו פעם אחת לא יהיה כל כך טרדה ושפיר יהיה להם פנאי להתעסק במצות שבת. ויש נוסחאות דגרסי למיצתא להון והיא ישרה בעיני ופירושו היינו טעמא דאין קורין התינוקות בתחלה פרשה לפני רבן אלא שונין לפני רבן או לפני אביהן מה שקראו בשבוע מפני שאביהם (של) שלהן מופנים בשבת לשמוע מה שקראו בחול לידע אם יודעים אותו על הברור. הרי"ץ ז"ל. גירסא אחרת למצוואתא להגן פירוש שהאבות הם טרודים כל ימות החול ואינן קורין כלל ובשבת הם פנויין ומעכבין את בניהם כדי להיות להם לצוות ויקראו עמהם.

ויקיר עליהון עלמא כדשמואל. ושמעתי שיש במדרש גבי עונג שבת במה מענגו חד אמר בשינה וחד אמר בתלמוד תורה ולא פליגי כאן בתלמיד השונה ימי השבוע לו השינה עונג בעל הבית התלמוד עונג שאינו פנוי כל ימי השבוע ללמוד ובשבת הוא פנוי ותאב ללמוד ומתענג. הרא"ם ז"ל.
קסבר בנות לא מיבעיין שימור דקתני חסורי מחסרא והכי קאמר לא ילמדנו מקרא בקטן דמשמע בין קטן בין קטנה דהוו רגילין דמלמדין נמי נקבות תורה משום הכי אסור דאית להו הנאה דהאיכא שכר שימור. ומי מצית אמרת דקטנה בעיא שימור והכתיב כל כבודה בת מלך פנימה דאין דרכן של בנות לצאת. פירוש בנות מי בעיין שימור והלא אינן יצאנית ומתניתין קתני לא ילמדנו דמשמע בין בנים בין בנות אם הדיר מהם ואידך אין בעיין ובעיין.

ושום שכל אלו הפסוקים שתי טיפות של דיו המפסיקין בין פסוק לפסוק. מקרא סופרים קריאת תלמידי חכמים לפי ששאר העם לא היו מדקדקים בקריאה ומה שהיו הסופרים מדקדקים לקרות כן היו קורין לה מקרא סופרים. ורבי יצחק בא לאשמועינן דלא סופרים אמרו כן מלבם אלא קבלה היא בידם מהלכה למשה מסיני כגון ארץ ארץ שמים מצרים יש שהיו קוראים אֶרֶץ בסגו"ל והסופרים קוראים אָרֶץ בקמ"ץ או הפך. ויש מפרשים שהיו מדקדקים בין קמ"ץ לפת"ח מצרים הסופרים מדקדקים לקרות מצרים בהכרת היו"ד ושאר העם אין מדקדקים בקריאתה ונראה כאלו קורין מצראים באל"ף דיו"ד. וכן שמים. עטור סופרים לשון הסרה רק הבמות לא סרו מתרגמינן לא עטרו והיו קורין הרבה מהעם וסעדו לבכם ואחר תעבורו בו"ו תשב הנערה אתנו ימים או עשור ואחר תלך בו"ו ואחר תאסף אל עמיך בו"ו קדמו שרים אחר נוגנים בו"ו ומשפטיך תהום רבה בו"ו והסופרים (הויין) היו עושין עטרה להני ווי"ן ולא היו קורין אותן כלל ולהני מילי קרי עטור סופרים. ובא רבי יצחק לומר כי מה שקורין הסופרים כן לא מלבם עשו כן אלא הלכה למשה מסיני. ועוד אמר רבינו האיי ז"ל כי עד דורות הקרובים משתבשים בפסוק לא ישמע על פיך שהיו קורין ולא ישמע בו"ו. הרי"ץ ד"ל.

רש"י בד"ה אלא כו' פיסוק ולא משום שכר שימור קאמר דהא כו' כצ"ל מיטרדי בהו הס"ד:

בד"ה בנות כו' בה שכר שמור כו' כצ"ל משתעי הס"ד:

ברא"ש את כו' דרוש לי כצ"ל:

ר"ן מרובה הס"ד. בד"ה צדקתך כו' ופי' אל צדקתך כו' כצ"ל:

מפורש זה התרגום כו' הוא תרגום אונקלוס שכבר ניתן מסיני ושכחום וחזרום ויסדום כדאמרינן ברפ"ק דמגילה:

ואמר ושום שכל אלו הפסוקים כי ערבוב ענין מביא לטעות אבל ההפסק לפי ענינו משים שכל וחכמה לכל ענין:

ואמר במקרא אלו פיסוק טעמים גם זה הוא דבר נוסף להפסיק הענינים להבינו וק"ל:

ר"ן ד"ה עטור. אחר תלך. כצ"ל והוא בבראשית (כד נה):

ר"ן ד"ה צדקתך. ובדברי מורי כו' טעם מפסיק באחר כו' ואח"כ תעבורו. לפנינו מלת אחר דאחר תעבורו דר"פ וירא הוא בטעם מונח דהוא משרת. ולפלא שלא העיר עליו המ"ש בזה:

ומש"כ המ"ש בס"פ בהעלותך ע"ד הר"ן שפי' דהאי אחר תאסף הוא שבסוף בהעלותך. ותמה עליו דבכה"ס כתיב ואחר בו' וא"כ אין לטעות לפרש אחר שתאסף. וכוונת הש"ס ע"כ לאחר תאסף דבפ' מטות ע"ש. וסיים ובמחילה מכבוד הר"ן כו'. נ"ל דמה שכתב הר"ן בתחלת דבריו תסגר שבעת ימים ותאסף היינו לפי' של עצמו דודאי טפי מסתבר לפרש על האי דבהעלותך דקדים. אבל לפירוש מורו גם הר"ן יודה דכוונת הש"ס להאי דפ' מטות:

בא"ד ואלמלא הפסק היה במשמע אחר שתלך. כצ"ל:

ר"ן ד"ה לה דפליטה. יהי לה פליטה כו'. כצ"ל:

ר"ן ד"ה את דהגד. הגד הוגד לי כל אשר כו'. כצ"ל:

ר"ן ד"ה אלי דהגורן. ותאמר אליה כל אשר כו'. כצ"ל:

רא"ש ד"ה פרת. להשיב ידו בנהר פרת כו':

רא"ש ד״ה מקרא סופרים וכו׳ שאין קורין שמים מצרים בחיריק. נ"ב צ״ל בפת״ח:

אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִקְרָא סוֹפְרִים וְעִטּוּר סוֹפְרִים וְכוּ' הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי. פירוש לעולם כך נכתב בספר תורה אשר כתב משה רבינו ע"ה מפי שכינה ולא שהיה אחר כך שינוי אצל הסופרים המעתיקים ונאמר למשה רבינו ע"ה בסיני כי תיבות אלו של (בראשית יח, ה) אַחַר תַּעֲבֹרוּ, וְאַחַר תֵּלֵךְ (בראשית כד, נה) וכיוצא לא נכתבו לדרשה אלא נכתבו ליפות הלשון הנקרא 'עִטּוּר סוֹפְרִים' וכן הכלל של 'מִקְרָא סוֹפְרִים' וקרי וכתיב הכל נאמר כך למשה רבינו ע"ה בסיני ולא שנעשה השינוי הזה אחר כך אצל הסופרים המעתיקים וכן הענין במקראות נביאים וכתובים כך גילו לנו הנביאים אשר כתבום.

אם אבדו. בשבת: אינו חייב באחריותן. הואיל ואינו שכיר ביום שבת: אם היה שכיר שבת. שנותנים לו ז' פשיטים שכרו לשבוע אע''פ שמגיע ליום שבת פשוט אחד כיון דכל יום שבת נבלע עם שכירות שאר השבוע זו היא הבלעה ששכר שבת מבליע בתוך ימי השבוע נותנין שכר שבת דהבלעה שרי: אם אבדו. בשבת חייב באחריותן דהא נותנין לו שכר השבת: אלא גבי שבת. דקתני לא קורין בתחילה אבל שונין לאו משום שכר פיסוק ולא משום שכר שימור קאמר דהא שרי בהבלעה: דיפנו אבהתהון דינוקא למצוותא דילהון. שאם היו עסוקין להקרותן בתחילה בדבר חדש היו טרודין בהן ולא היו פנויין למצות שבת להתענג בו אבל שונין הואיל וכבר למדוהו לא מיטרדי בהו: דיפנו. כדי שיהו פנויין: ויקיר להו עלמא. שכבד עליהם ללמוד מפני המאכל ולהכי אין קורין בתחילה בשבת דמצער להו: בנות. שמלמדין אותן תורה מי בעיין שימור אינהו לאו אורחייהו למיפק אבראי דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מה) וליכא לאוקמא בה שכר שימור: שכר פיסוק טעמים דאורייתא הוא. ולא מצי למשקל עלייהו אגרא: אלו הפסוקים. עד היכן מסיים כל פסוק ופסוק ולהכי קרי להו שום שכל שיכול להשכיל בפסוק בין כל פיסוק ופיסוק: מקרא סופרים ארץ ארץ. כלומר מה שקורין ארץ ארץ דלא כתבינן ההברה דלא כתבינן יו''ד בין אל''ף לרי''ש ובין רי''ש לצד''י וכן נמי ארץ דלא כתבינן ב' אלפי''ן או ה''א סמוך לאל''ף ויו''ד בין רי''ש לצד''י וכן שמים דלא כתבינן שאמים אל''ף בין שי''ן למ''ם ובין מ''ם ליו''ד וכן מצרים: הלכה למשה מסיני. דנקראין הכי: עיטור סופרים אחר תעבורו. ולא כתיב תעבורו אחר והיינו עיטור שמעטרין הדיבור דהכי משמע יפה: קדמו שרים אחר נוגנים. ולא כתיב אחר נוגנים קדמו שרים: צדקתך כהררי אל. ולא כתיב כהררי אל צדקתך דהכי מסתבר טפי ובדווקא משתעי: איש דכאשר ישאל איש בדבר האלהים. באחיתופל כתיב: באים דונבנתה. [קרי ולא] כתיב: לה דפליטה. שניהן כתובין בירמיהו: את דהגד הוגד אלי. דכולהו הני קריין ולא כתיבן: וכתיבן ולא קריין נא דיסלח. דנעמן:

שכר שבוע נותנין לו שכר שבת ואם אבדו חייב באחריותן. כדין שומר שכר דמחייב בגניבה ואבידה ואין להקשות חפצי שמים הוא דקבלת שכר לאו חפצי שמים: אלא היינו טעמא דאין קורין בראשון דיפנו אביהם של תינוקות ולאו משום שכר שבת כלל אלא אפי' כשאביהם של תינוקות מלמדין אותן בחנם שיהיה להם פנאי שיהא פנוים לסעודת שבת ואם יקראו בראשון ישהו שהייה מרובה וה''ה אם יש להם מלמד בשכר שאסור מהאי טעמא: אבל שונין בראשון. דתו ליכא שהייה כל כך כיון שמלמדים כבר: למצותיה. דשבתות: ואיבעית אימא. טעמא דאין קורין משום דבשבת אוכלים טפי מבחול ויקיר עלייהו עלמא כלומר שכבדין הם מפני שינוי ווסת דאין יכולין לעסוק ולטרוח וללמוד בראשון: בנות מי בעיין שימור. ומתני' סתמא קתני בין בנים ובין בנות ובנות ליכא יוצאניות ולא בעיא שימור א''כ לא שייך בהן שכר שימור: שכר פיסוק טעמים דאורייתא. ואסור ליטול שכר עליהם: אלו הפסוקים. מקום שהפסוק מסיים שם: ואמרי לה אלו המסורות. מאן דאית ליה פיסוק טעמים לאו דאורייתא מפרש אלו המסורות חסירות ויתירות: מקרא סופרים ארץ ארץ. [שמשתנין] באתנחתא וזקף קטן שמים מצרים: עיטור סופרים. דלכאורה משמע דאחר תעבורו וסבריה ואחר תעבורו וכן אחר תאסף ואחר מסתבר אחר נוגנים ואחר משמע: פרת דבלכתו. להשיב ידו בנהר פרת פרת אינו כתוב ונקרא: איש דכאשר ישאל. פי' כאשר ישאל איש בדבר האלהים איש קרי ולא כתיב: באים דונבנתה. הנה ימים באים ונבנתה באים קרי ולא כתיב: את דהגד הוגד. הגד הוגד לי את אשר עשית: אלי דהגורן. אלי אם לא: נא דיסלח בנעמן:

ר"ן
אם נאבדו בשבת דכיון דלא שקיל אגרא בשבתא הוה ליה שומר חנם: אם היה שכיר שבת. שבוע אחת: שכיר שבוע. שמטה אחת: נותן לו שכר שבת. כיון שלא הזכירו בפירוש אלא שהבליעו בכלל שאר הימים: לפיכך. כיון דהוי שומר שכר אם אבדו בשבת חייב באחריותן: דיפנו אבוהון דינוקא למצותא דשבתא. שאבות התינוקות פונין למצות שבת ומשתעשעין עם התינוקות ואם יקראו התינוקות לכתחילה יחושו לבטולם: ויקיר עליהון עלמא. על התינוקות שמתוך שאכלו יותר ממה שדרכן לאכול בחול אבריהם כבדין עליהן ואין יכולין ללמוד בתחילה שצריך עיון מרובה: גדול מי בעי שימור. בתמיה כך היא הגירסא במקצת נסחאות ואתי שפיר דה''ק סתמא דמתני' דקתני ולא ילמדנו מקרא בגדול היא מדקתני סיפא אבל מלמד את בניו דמאי דמשנינן לעיל חסורי מחסרא שינויא דחיקא היא אלא ודאי בגדול מתוקמא וגדול מי בעי שימור. ואיכא נסחי דגרסי בנות מי בעי שימור והכי פריך ודאי כל היכא דתנא תכא המודר הנאה מחבירו בין איש בין אשה משמע והיכי פסיק ותנא לא ילמדנו מקרא נהי דמוקמת לה בקטן תינח בנים קטנים דבעו שימור אבל בנות אפי' קטנות לא בעו שימור שאין דרכן לצאת לחוץ: קסבר פיסוק טעמים דאורייתא הוא. ואסור ליטול על לימודם שכר דכיון דמדאוריי' נינהו הוו להו כחוקים ומשפטים: מפורש זה תרגום. דמפרש ליה לקרא: ושום שכל אלו הפסוקים. נקודות המפסיקות בין פסוק לפסוק וקרי להו שום שכל שעל ידיהן אדם מבין המקרא כפי תנועת הטעמים כדאמר פרק קמא דחגיגה (דף ו:) נפקא מינה לפסוקי טעמי: המסורות. מה שנמסר במסרה: אמר רבי יצחק מקרא סופרים. הקריאה שמסרו לנו הראשונים שנקראו סופרים: ועטור סופרים. תיבות יתירות שנכתבו ליפות הלשון ונקראות עטור לפי שהן מעטרין את הלשון: קריין ולא כתיבן. תיבות הנקראות ולא נכתבות: כתיבן ולא קריין. שנכתבות ואינן נקראות: הלכה למשה מסיני. כך קבל משה בסיני ומסר לישראל: מקרא סופרים ארץ ארץ. שכשיש בו אתנחתא נקרא ארץ בקמץ: שמים מצרים. שאע''פ שאין בהם אל''ף נקראים כאילו היתה בהם: עטור סופרים אחר תעבורו אחר תלכו אחר תאסף קדמו שרים אחר נוגנים. כל הני אחר מיותרין הן ואינן אלא לתפארת הלשון דהוה ליה למכתב סעדו לבכם ותעבורו תסגר שבעת ימים ותאסף קדמו שרים נוגנים אלא שנכתבו לתפארת הלשון: צדקתך כהררי אל. הוה ליה למכתב צדקתך הררי אל כדכתיב משפטיך תהום רבה לומר שההרים הרמים כלומר המלאכים צריכין לצדקת השם אלא שכתב כהררי אל לתפארת הלשון ובדברי מורי ראיתי דעטור סופרים היינו שכותבין טעם מפסיק באחר כי היכי דלישתמע אח''כ תלך ואח''כ תעבורו ואחר כן תאסף קדמו שרים ואח''כ נוגנים צדקתך כהררי נפסק בטעם כהררי ממלת אל לומר שמלת אל הפוכה כאילו היתה בתחלת הפסוק ופירוש אל צדקתך עלית כהרים שהם גלויים ואלמלא ההפסק היה במשמע אחר שתלכו אחר שתעבורו אחר שתאסף קדמו שרים אחר הנוגנים שהנוגנים קדמו להם צדקתך כהרים של אל וקרי ליה עטור סופרים משום דמעטרי לה למילתא בטעם הקריאה: קריין ולא כתיבן פרת דבלכתו. בשמואל הוא להשיב ידו בנהר פרת פרת קרי ולא כתיב: איש דכאשר ישאל. בשמואל נמי הוא גבי אחיתופל כאשר ישאל איש בדבר האלהים איש קרי ולא כתיב: באים דונבנתה. בירמיה הוא הנה ימים באים נאם ה' [ונבנתה] העיר וגו' באים קרי ולא כתיב: לה דפליטה. בסוף ירמיה בנבואת בבל יהי לה לפליטה לה קרי ולא כתיב: את דהגד הוגד. ברות ויען בועז ויאמר לה הגד הוגד (את) [לי כל] אשר עשית את חמותך האי את קרי ולא כתיב מיהו בספרים שלנו קרי וכתיב ואף במסרה לא מדכר ליה בהנך דקריין ולא כתיבן: אלי דהגורן. ברות נמי הוא ותאמר אליה את כל אשר תאמרי אלי אעשה והפסוק שאחריו ותרד הגורן ותעש ככל אשר צותה חמותה וקרי ליה אלי דהגורן אע''ג דבההוא קרא ליכא הגורן כיון דסמוך ליה בפסוק דלאחריו: אלי דהשעורים. ברות נמי הוא ותאמר שש השעורים האלה נתן לי כי אמר אלי אלי קרי ולא כתיב: כתיבן ולא קריין נא דיסלח. במלכים בהשתחויתי בית רימון יסלח נא ה' לעבדך כתיב נא ולא מקרי:

נדרים לז ע"ב - טקסט הדף

דף לז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד