שבת מה ע"ב

פצעילי תמרה לרבי שמעון מהו א''ל אין מוקצה לר''ש אלא גרוגרות וצימוקין בלבד ורבי לית ליה מוקצה והתנן אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות ותניא אלו הן מדבריות כל שיוצאות בפסח ונכנסות ברביעה בייתות כל שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום ר' אומר אלו ואלו בייתות הן ואלו הן מדבריות כל שרועות באפר ואין נכנסות לישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים איבעית אימא הני נמי כגרוגרות וצימוקין דמיין ואי בעית אימא לדבריו דר''ש קאמר ליה וליה לא סבירא ליה ואיבעית אימא לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי לית לי מוקצה כלל לדידכו אודו לי מיהת דהיכא דיוצאות בפסח ונכנסות ברביעה דבייתות נינהו ורבנן אמרו ליה לא מדבריות נינהו אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן אמרו הלכה כרבי שמעון ומי א''ר יוחנן הכי והא בעא מיניה ההוא סבא קרויא ואמרי לה סרויא מר' יוחנן קינה של תרנגולת מהו לטלטולי בשבת אמר ליה כלום עשוי אלא לתרנגולין הכא במאי עסקינן דאית ביה אפרוח מת הניחא למר בר אמימר משמיה (דרב) דאמר מודה היה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו שאסורין אלא למר בריה דרב יוסף משמיה דרבא דאמר חלוק היה רבי שמעון [אפי'] בבעלי חיים שמתו שהן מותרין מאי איכא למימר הכא במאי עסקינן בדאית ביה ביצה והאמר רב נחמן מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד דלית ליה מוקצה לית ליה נולד דאית ביה ביצת אפרוח כי אתא רב יצחק בר' יוסף א''ר יוחנן הלכה כר' יהודה ור' יהושע בן לוי אמר הלכה כרבי שמעון אמר רב יוסף היינו דאמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן אמרו הלכה כרבי שמעון אמרו וליה לא סבירא ליה א''ל אביי לרב יוסף ואת לא תסברא דר' יוחנן כר' יהודה הא ר' אבא ורבי אסי איקלעו לבי ר' אבא דמן חיפא ונפל מנרתא על גלימיה דר' אסי ולא טילטלה מאי טעמא לאו משום דרבי אסי תלמידיה דר' יוחנן הוה ור' יוחנן כרבי יהודה ס''ל דאית ליה מוקצה א''ל מנרתא קאמרת מנרתא שאני דא''ר אחא בר חנינא א''ר אסי הורה ריש לקיש בצידן מנורה הניטלת בידו אחת מותר לטלטלה בשתי ידיו אסור לטלטלה ור' יוחנן אמר אנו אין לנו אלא בנר כרבי שמעון אבל מנורה בין ניטלה בידו אחת בין ניטלה בשתי ידיו אסור לטלטלה וטעמא מאי רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל ואדם קובע לה מקום אמר ליה אביי לרב יוסף והרי כילת חתנים דאדם קובע לו מקום ואמר שמואל משום רבי חייא כילת חתנים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מה - ב

פצעילי תמרה, שהם תמרים שנקטפו קודם גמר בישולם ונותנים אותם בתוך סלים העשויים מעלי לולבים כדי שיתבשלו לגמרי, לרבי שמעון - מהו? האם גם הם נחשבים מוקצה כיון שדחאם בידים ליתנם בסלים לצורך בישולם הסופי.

אמר לו: אין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצימוקין בלבד, שמלבד מה שדחאם בידים הן גם מתקלקלות ואינם ראויות לאכילה.

והניחה הגמרא מכך שרבי שמעון בנו של רבי שאל את רבי מה סובר רבי שמעון בפצעילי תמרה, שרבי סובר כרבי שמעון, דלית מוקצה בדבר הראוי.

ותמהינן: וכי רבי לית ליה מוקצה?

והתנן: אין משקין ושוחטין ביום טוב את הבהמות המדבריות, שהסיח דעתו מלשוחטם עתה [ההשקאה האסורה היא השקאה לצורך הפשט העור של הבהמה, שיותר נוח להפשיט את העור של בהמה ששתתה מים לפני השחיטה].

אבל משקין ושוחטין את הבהמות ה"בייתות" העומדות לשחיטה.

ותניא: אלו הן "מדבריות" - כל שיוצאות למרעה באפר בפסח, ונכנסות ברביעה, בזמן הגשמים בחודש חשון.

אלו הן "בייתות" - כל שיוצאות ורועות בכל יום חוץ לתחום, ובאות לקראת ערב ולנות בתוך התחום.

רבי אומר: אלו ואלו "בייתות" הן.

ואלו הן מדבריות - כל שרועות באפר ואין נכנסות לישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. ומוכח דאית ליה לרבי מוקצה בבהמות המדבריות. ^[1]

ומשנינן: איבעית אימא: הני נמי כגרוגרות וצימוקין דמיין. לפי שמלבד זה שדחאן בידים יש טורח ללכת ולהביאן, שמוסיף ענין בהקצאתן.

ואי בעית אימא: רק לדבריו דרבי שמעון קאמר ליה, כיצד הוא יסבור בפצעילי תמרים. אך וליה, רבי עצמו, לא סבירא ליה כמוהו.

ואיבעית אימא: בענין הבהמות המדבריות והבייתות, לדבריהם דרבנן קאמר להו: והכי קאמר: לדידי - לית לי מוקצה כלל. אבל לדידכו דאית לכו מוקצה - אודו לי מיהת, דהיכא דיוצאות בפסח ונכנסות ברביעה, דבייתות נינהו, והן אינן מוקצה.

ורבנן אמרו ליה: לא, מדבריות נינהו.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אמרו בני הישיבה כי הלכה כרבי שמעון.

ופרכינן: ומי אמר רבי יוחנן הכי?

והא בעא מיניה ההוא שנקרא "סבר קרויא" [על שם מקומו]. ואמרי לה "סרויא", מרבי יוחנן: קינה של תרנגולת המיועדת רק לצורך התרנגולת שהיא מוקצה - מהו לטלטולי בשבת?

אמר ליה: כלום עשויה אותה הקינה עבור שימוש אחר אלא [חוץ מאשר] לתרנגולין? וכיון שכל יעודה הוא לדבר האסור משום מוקצה הרי גם היא מוקצה. ^[2]

אלמא קסבר רבי יוחנן כרבי יהודה דאית ליה מוקצה, שהרי הקינה היא כלי ולרבי שמעון כלי אינו מוקצה.

ומשנינן: הכא במאי עסקינן - דאית ביה אפרוח מת בשבת שהוא מוקצה גם לרבי שמעון.

ופרכינן: הניחא למר, בר אמימר, משמיה דרבא. דאמר: מודה היה רבי שמעון בבעלי חיים שמתו שאסורין. ורק בבהמה שהיתה מסוכנת בערב שבת ודעתו עליה שאם תמות בשבת יאכילנה לכלבים סבר רבי שמעון שאינה מוקצה.

אלא למר, בריה דרב יוסף, משמיה דרבא. דאמר: חלוק היה רבי שמעון אפילו בבעלי חיים שמתו, שהן מותרין, לפי שיכול להאכילן לכלבים, מאי איכא למימר? ומשנינן: הכא במאי עסקינן - בדאית ביה בקינה של התרנגולים ביצה שנולדה בשבת. ומודה רבי שמעון במוקצה של "נולד".

ופרכינן: והאמר רב נחמן: מאן דאית ליה מוקצה - אית ליה נמי נולד, אבל מאן דלית ליה מוקצה - לית ליה נמי נולד!?

ומשנינן: הכא איירי דאית ביה ביצת אפרוח. שאין הכלב יכול לאוכלה מחמת קליפתה, וכיון שאינה ראויה לכלום מודה רבי שמעון שהיא מוקצה, שהרי כל מחלוקתו היא בדבר הראוי.

כי אתא רב יצחק ברבי יוסף אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה.

ורבי יהושע בן לוי אמר: הלכה כרבי שמעון.

אמר רב יוסף: היינו דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: "אמרו" הלכה כרבי שמעון. "אמרו" - וליה לא סבירא ליה. וכמו שאמר רב יצחק שרבי יוחנן פסק כרבי יהודה.

אמר ליה אביי לרב יוסף: מדוע היית צריך להגיע לדברי רב יצחק כדי לומר שרבי יוחנן פוסק כרבי יהודה? וכי את, מכח סברת עצמך, לא תסברא דרבי יוחנן כרבי יהודה סבירא ליה.

הא רבי אבא ורבי אסי איקלעו לבי רבי אבא דמן חיפא, ונפל מנרתא על גלימיה דרבי אסי ולא טילטלה.

ודייק אביי: מאי טעמא לא טילטלה רב אסי למנורה שנפלה עליו? לאו, משום דרבי אסי תלמידיה דרבי יוחנן הוה, ורבי יוחנן כרבי יהודה סבירא ליה, דאית ליה מוקצה!

אמר ליה רב יוסף לאביי: מנרתא קאמרת? מנרתא שאני! ואילו לא היה לי את דברי רב יצחק לא הייתי יודע שרבי יוחנן הכריע כרבי יהודה.

דאמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אסי:

הורה ריש לקיש בצידן: מנורה קלה, הניטלת בידו אחת - מותר לטלטלה. אבל מנורה כבידה הניטלת בשתי ידיו - אסור לטלטלה כיון שקובעים לה מקום ואין דרך לטלטלה.

ורבי יוחנן אמר: אנו, אין לנו לנהוג היתר בטלטול אלא בנר כרבי שמעון, אבל מנורה בין ניטלה בידו אחת בין ניטלה בשתי ידיו - אסור לטלטלה.

וטעמא מאי?

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: הואיל ואדם קובע לה מקום.

והיה מסתבר לי לומר שרבי יוחנן פסק כרבי שמעון בכל מקום.

אבל משבא רב יצחק ואמר שרבי יוחנן הכריע כרבי יהודה ידענו שבכל מוקצה מחמת איסור הוא הכריע שהלכה כרבי יהודה, ורק במוקצה מחמת מיאוס אין הוא פוסק כמוהו אלא כרבי שמעון.

ולפיכך התיר רבי יוחנן לטלטל נר של חרס ישן למרות שהוא מאוס.

אמר ליה אביי לרב יוסף: כיצד יש צד לומר שקביעות מקום של חפץ אוסרת אותו בטלטול בשבת?

הערות

^[1] הרשב"א סובר שכל דבר שהובא מחוץ לתחום שבת הרי הוא מוקצה משום שחסר בהכנתו לשבת. וכן פסק הרמ"א להלכה בסוף סימן תקט"ו. ובשער הציון תקט"ו צ"א הביא בשם המאירי שפירות שהובאו מחוץ לתחום אינם מוקצים, לפי שהם מותרים באכילה למי שנמצאים הפירות בתחומו. וכל מוקצה שאינו שוה בכל אינו מוקצה. והבית מאיר סוף סימן תקי"ח כתב שמהרמב"ם מוכח שפירות שהובאו מחוץ לתחום אינם מוקצה, לפי שמבואר ברמב"ם כי המדבריות הן מוקצה דוקא אם באו ביום טוב מחוץ לתחום, אבל אם לנו בתוך התחום אינם מוקצה כי דעת אנשי העיר עליהם. ומשמע, שדין זה נאמר דוקא במדבריות, אבל שאר דברים [שלא נדחו בידיים] אם הובאו מחוץ לתחום אינם מוקצה. וכתב הביאור הלכה [תצ"ח ד"ה אם באו] שאם הבהמה נכנסה מבעוד יום אלא שהוא לא ידע בבין השמשות הרי היא מוקצה. ויש לעיין אמאי לא חשיב מוקצה בטעות שאינו מוקצה.

^[2] מדברי רבי יוחנן שאסור לטלטל קינה של תרנגולין משום שעשויה אך ורק לצורך התרנגולים שהם מוקצה, מוכח שדבר שמיועד רק לצורך מוקצה הוא עצמו נהיה מוקצה. וכתב רש"י שקינה היא "מלאכתו לאיסור", ועל אף שאין עושים בה מלאכת איסור, הרי מכיון שמיועדת לשימוש של דבר האסור מחמת מוקצה היא נאסרת.

פצעילי תמרה (תמרי בוסר שמניחים להם להבשיל בסלים, וכל עוד לא הבשילו קשה לאוכלם), לשיטת ר' שמעון מהו דינם לענין טלטול בשבת? האם יחשוב אותם כמוקצה? אמר ליה [לו] רבי: אין איסור מוקצה לר' שמעון אלא בגרוגרות וצימוקין בלבד.

א על עצם הענין שואלים: וכי רבי לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את איסור מוקצה? והתנן [והרי שנינו במשנה] שביום טוב אין משקין את הבהמות מים לפני השחיטה, כדי שיהיה נוח להפשיטן מעורן, ואף אין שוחטין את הבהמות המדבריות, שהן הבהמות הרועות בשדה במשך כל הזמן, כי מאחר שאין אנשים מטפלים בהן כרגיל נחשבות הן למוקצה, ואין להשתמש בהן. אבל משקין ושוחטין את הבייתות (בהמות הבית). ותניא [ובענין זה שנוייה ברייתא]: אלו הן הבהמות המדבריות? — כל שיוצאות מן הרפתות בפסח ונכנסות לרפתות עם הרביעה (עונת הגשמים). ובייתות הן כל אותן בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום העיר, ובאות ולנות בתוך התחום. ואילו רבי אומר: אלו ואלו בייתות הן. ואלו הן מדבריות שנאסרו משום מוקצה: כל שרועות באפר ואין נכנסות לישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, והן אלה האסורות בהשקייה ובשחיטה ביום טוב. הרי שרבי סבור שיש אף בבהמות משום איסור מוקצה!

לסתירה זו ניתנים תירוצים אחדים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] כי הני נמי [אלה המדבריות הרועות באפר בכל ימות השנה גם כן] כגרוגרות וצימוקין דמיין [הן נחשבות] ואף ר' שמעון יודה בכך. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר לסתירה: שמה שענה רבי לבנו — לדבריו, על פי שיטתו של ר' שמעון קאמר ליה [אמר לו], וליה לא סבירא ליה [ואולם לו, הוא עצמו, רבי, אינו סבור כך].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: שבאותה ברייתא לדבריהם דרבנן קאמר להו [של חכמים אמר להם], וכך יש להבין את דבריו: לדידי לית [לשיטתי אני אין] לי, איני סובר איסור מוקצה כלל, ואולם לדידכו אודו לי מיהת דהיכא [לשיטתכם הודו לי לפחות שבמקום] שיוצאות הבהמות מהרפתות בפסח ונכנסות בחזרה אליהן ברביעה שבייתות נינהו [הן]. ורבנן [וחכמים] מה הם ענו לו? — הם אמרו ליה [לו]: לא, אלה מדבריות נינהו [הן].

ב על עיקרה של המחלוקת בדיני מוקצה אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: אמרו הלכה כר' שמעון שאינו מקבל את איסור מוקצה. ומקשים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והא בעא מיניה ההוא סבא [והרי שאל ממנו זקן אחד] מקרויא ואמרי לה [ויש אומרים] שמ סרויא את ר' יוחנן: קינה (לול) של תרנגולת מהו דינה לענין ההיתר לטלטולי [לטלטלה] בשבת? אמר ליה [לו] ר' יוחנן: כלום עשוי הלול אלא לתרנגולין שיהיו בו, וכיון שאינו מיועד לצורך אדם הריהו אסור בטלטול, הרי שסבר כר' יהודה בענין מוקצה! ומתרצים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה מיוחד, וכגון דאית ביה [שיש בו בלול] אפרוח מת, ומשום האפרוח שהוא מוקצה אסור לטלטל את הלול.

וממשיכים לשאול: הניחא [זה נוח, מובן] לשיטת מר בר אמימר משמיה [משמו] של רב שאמר : מודה היה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו בשבת שהם אסורין כמוקצה בשבת. ואולם לשיטת מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא שאמר : חלוק היה ר' שמעון אפילו בענין בעלי חיים שמתו ואמר שהן מותרין ואינם אסורים כמוקצה, לשיטה זו מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בדאית ביה [בשיש בו, בלול] ביצה שנולדה בו ביום, והביצה, כיון שנולדה בשבת ולא העלה איש על דעתו להכינה מאתמול, אסורה בשימוש משום מוקצה.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] רב נחמן: מאן דאית ליה [מי שיש לו, מקבל] את דין מוקצה — אית ליה [יש לו] גם איסור בדבר נולד, וזה דלית ליה [שאין לו] דין מוקצה — לית ליה [אין לו] גם דין נולד, ואין דינו שונה משאר מוקצה! ומשיבים: מדובר כאן באופן דאית ביה [שיש בו, בלול] ביצת אפרוח, שיש בביצה כבר אפרוח, וביצה כזו, כיון שאינה ראויה לאכילה לא לאדם ולא לבעלי חיים, אף ר' שמעון מודה שאסורה בטלטול.

דברים אלה נאמרו על מנת להסביר שיתכן שר' יוחנן סבור כר' שמעון, ואולם כי אתא [כאשר בא], רב יצחק בר' יוסף מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: הלכה כר' יהודה שיש איסור מוקצה. ור' יהושע בן לוי אמר: הלכה כר' שמעון שאין איסור מוקצה. אמר רב יוסף: היינו [זהו] שאמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: אמרו הלכה כר' שמעון. והכוונה היא שהוא זה שאמר שאמרו, ואולם ליה לא סבירא ליה [לו, הוא עצמו אינו סבור כך].

ג אמר ליה [לו] אביי לר' יוסף: ואת לא תסברא [וכי אתה עצמך אינך סבור] כי ר' יוחנן סבור ופוסק כר' יהודה גם לפני שבא רב יצחק וסיפר את הדברים בשמו, הא [והרי] ר' אבא ור' אסי איקלעו לבי [הזדמנו לבית] ר' אבא שמן העיר חיפא, ונפל מנרתא על גלימיה [ונפלה מנורה על גלימתו] של ר' אסי ולא טילטלה. ומעתה, מאי טעמא [מה טעם] לא טילטלה? לאו [האם לא] משום שר' אסי תלמידיה [תלמידו] של ר' יוחנן הוה [היה], ור' יוחנן כר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא], דאית ליה [שיש לו, שמקבל] את איסור מוקצה, ואם כן מסיפור זה אפשר ללמוד שר' יוחנן סבור כר' יהודה!

אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: בענין מנרתא קאמרת [מנורה אומר אתה] להביא הוכחה? מנרתא שאני [מנורה שונה] כי בדין זה יש הלכה מיוחדת, שאמר ר' אחא בר' חנינא שכך אמר ר' אסי: הורה ריש לקיש בצידן: מנורה הניטלת בידו האחת — מותר לטלטלה בשבת, ואולם אם כבידה היא עד שצריך לטלטלה בשתי ידיו — אסור לטלטלה. ור' יוחנן אמר: אנו אין לנו היתר טלטול אלא בנר וכשיטת ר' שמעון. אבל מנורה, בין ניטלה בידו האחת בין ניטלה בשתי ידיו — אסור לטלטלה.

ושואלים: וטעמא מאי [ומה טעם] יהא איסור מיוחד במנורה? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: הואיל ואדם קובע לה בדרך כלל מפני גודלה ושימושה מקום קבוע ומסויים, הרי זה כאילו היתה חלק בנוי מן הבית, שבהעברתו הריהו כהורסו. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: והרי כילת חתנים שאדם קובע לו מקום, ובכל זאת אמר שמואל משום (בשם) ר' חייא: כילת חתנים

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Unripe dates that are placed in baskets to ripen and until they are ripe can only be eaten with difficulty, according to the opinion of Rabbi Shimon, what is their legal status as far as moving them on Shabbat is concerned? Are they considered set-aside? Rabbi Yehuda HaNasi said to him: There is only a prohibition of set-aside according to Rabbi Shimon in the cases of dried figs and raisins alone.

The Gemara challenges this: And does Rabbi Yehuda HaNasi not hold that there is a prohibition of set-aside? Didn’t we learn in a mishna that on a Festival, before they are slaughtered, one may neither give water to, in order to ease removal of their hides, nor slaughter non-domesticated, desert animals, animals that are always grazing in the fields? Since people do not generally tend to them, they are considered set-aside and may not be used. However, one may give water to and slaughter domesticated animals. And it was taught in a baraita that these are non-domesticated, desert animals: Any animals that leave their sheds on Passover and only enter their sheds with the advent of the rainy season. Domesticated animals are any animals that go out to graze beyond the city limits, and come and sleep within the city limits. Rabbi Yehuda HaNasi says: These and those are both domesticated. And these are the non-domesticated, desert animals that are prohibited due to the prohibition of set-aside: Any animals that graze in the grazing area and neither enter the town during the summer nor during the rainy season. It is these animals that it is prohibited to give water to or slaughter on a Festival. Apparently, Rabbi Yehuda HaNasi holds that there is a prohibition of set-aside even in the case of animals.

Several resolutions are proposed to this contradiction: If you wish, say that these non-domesticated animals that graze in the grazing areas throughout the year are also considered like dried figs and raisins. Even Rabbi Shimon would agree to this halakha. And if you wish, say instead: When Rabbi Yehuda HaNasi told his son that answer, he was saying it to him in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, and he himself does not hold that way.

And if you wish, say instead: In that baraita, he spoke to them in accordance with the statement of the Rabbis, and this is how his statement must be understood: In my opinion I do not hold that there is a prohibition of set-aside at all. However, according to your opinion, at least agree with me that animals that leave their sheds on Passover and only enter their sheds with the advent of the rainy season are domesticated. And the Rabbis said to him: No, those are non-domesticated animals.

As to the essential dispute with regard to the laws of set-aside, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: They said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon who holds that there is no prohibition of set-aside. The Gemara asks: Did Rabbi Yoḥanan actually say this? Didn’t an Elder from Keruya, and some say that he was from Seruya, raise a dilemma before Rabbi Yoḥanan: With regard to a hen’s roost, what is its legal status as far as moving it on Shabbat is concerned? Rabbi Yoḥanan said to him: Isn’t the roost made exclusively for hens to be inside it? Since it is not designated for use by people, moving it is prohibited. Apparently, he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to set-aside. The Gemara answers: With what are we dealing here? With a special case, when there is a dead chick in the roost. Moving the roost is prohibited due to the dead chick, which is set-aside.

The Gemara continues to ask: This works out well according to the opinion of Mar bar Ameimar in the name of Rav, who said: Rabbi Shimon agreed in the case of animals that died on Shabbat, that they are prohibited on Shabbat due to set-aside. However, according to the opinion of Mar, son of Rav Yosef, in the name of Rava, who said: Rabbi Shimon was in disagreement even in the case of animals that died, and said that they are permitted and are not prohibited as set-aside, what can be said? The Gemara responds: With what are we dealing here? With a case where there is an egg that was laid on Shabbat in the roost. Because it was laid on Shabbat it is considered set-aside, and using the egg is prohibited. The thought of using it never entered anyone’s mind before Shabbat.

The Gemara asks: Didn’t Rav Naḥman say: One who is of the opinion that there is a prohibition of set-aside, is also of the opinion that there is a prohibition of an object that came into being on Shabbat or on a Festival; and one who is not of the opinion that there is a prohibition of set-aside, is also not of the opinion that there is a prohibition of an object that came into being. This case is no different than other cases of set-aside. The Gemara responds: This is referring to a case where the roost has an egg with a chick in it. Even Rabbi Shimon would agree that moving an egg of that sort is prohibited since it is fit for neither human nor animal consumption.

This explanation was cited to explain that Rabbi Yoḥanan could hold in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. However, when Rav Yitzḥak, son of Rabbi Yosef, came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda that there is a prohibition of set-aside. And Rabbi Yehoshua ben Levi said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, that there is no prohibition of set-aside. Rav Yosef said: That is what Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: They said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. The inference is: They said; however, he himself does not hold that this is the halakha.

Abaye said to Rav Yosef: And you yourself did not hold that Rabbi Yoḥanan rules in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, even before Rav Yitzḥak came and cited this statement in his name? Didn’t Rabbi Abba and Rabbi Asi happen to come to the house of Rabbi Abba who was from the city Haifa, and a candelabrum fell onto Rabbi Asi’s cloak and he did not move it? What is the reason that he did not lift it? Is it not because Rabbi Asi was a student of Rabbi Yoḥanan, and Rabbi Yoḥanan holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that there is a prohibition of set-aside? Apparently, Rabbi Yoḥanan holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

Rav Yosef said to Abaye: Candelabrum you say; are you citing a proof from the case of a candelabrum? A candelabrum is different because there is a unique halakha in that case. As Rabbi Aḥa bar Rabbi Ḥanina said that Rabbi Asi said that Reish Lakish issued a ruling in the city of Sidon: A candelabrum that can be moved in one of his hands, one is permitted to move it on Shabbat. However, if it is so heavy that one must move it with his two hands, it is prohibited to move it. And Rabbi Yoḥanan said: We have permission to carry only in the case of an oil lamp, according to the opinion of Rabbi Shimon. However, with regard to a candelabrum, both one that is carried in one hand and one that is carried in two hands, it is prohibited to move it.

The Gemara asks: And what is the reason that there is a unique prohibition in the case of a candelabrum? Rabba and Rav Yosef both said: Since a person usually designates a fixed place for it due to its size and its use, it is considered a built-in part of the house, and moving the candelabrum is like dismantling the house. Abaye said to Rav Yosef: A groom’s canopy is an object for which a person designates a set place, and, nevertheless, Shmuel said in the name of Rabbi Ḥiyya: With regard to a groom’s canopy,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן אמרו הלכה כר"ש איני והא בעא מיניה ההוא סבא קרוייה קינה של תרנגולין מהו לטלטלה בשבת ואמר ליה אסור כלום עשוי אלא לתרנגולים מכלל דר' יוחנן כר' יהודה סבירא ליה דאית ליה מוקצה.

ושנינן בדאית ליה בהאי קינה אפרוח מת ומשום הכי אסורה לטלטלה. הניחא למ"ד בעלי חיים שמתו בשבת דברי הכל אסור לטלטלן בשבת הא אפילו לר' שמעון ואלא למ"ד ר"ש מתיר בבעלי חיים שמתו שמותר לטלטלן אע"ג דאית בהאי קינה אפרוח שמת בשבת ר"ש מתיר אמאי קא אסר ר' יוחנן והא איהו הלכתא כר' שמעון סבירא ליה. ואסיקנא בדאית בהאי קינה ביצה שיש בה אפרוח דלדברי הכל אסורה. ואעפ"כ לא נתברר כי ר' יוחנן כר' שמעון סבירא ליה.

וכי אתא רב יצחק בר' יוסף א"ר יוחנן הלכתא כר' יהודה וריב"ל אמר הלכה כר"ש. אמר רב יוסף היינו דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן אמרו הלכה כר"ש וליה לא סבירא ליה. ודייק נמי אביי מדר' אסי נפלה מנרתא על גלימיה [בבי] ר' אבא ולא טלטלה. ואמר (משמיה) [משום] דר' אסי תלמיד דר' יוחנן הוא. ור' יוחנן במוקצה סבר לה כר' יהודה. ודחינן להא דאביי. ואמרינן לא אפילו תימא ר' יוחנן כר' שמעון מנרתא שני דא"ר יוחנן אנו אין לנו כר"ש אלא בנר.

א"ל אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצמוקים בלבד ור' ל"ל מוקצה. תימה הוא הא רבי בהדיא אמר לר"ש ור"ש בנו נמי אליבא דר"ש קא"ל וכדאמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא בנר כר"ש ואע"ג דלא ס"ל כוותי' ק"ל היכי אמרינן אב"ע אליבא דר"ש קאמר ולי' לא סביר' לי' והא אמרי' לקמן הורה רבי במנורה כר"ש בנר וע"כ בנר להתירא הורה כר"ש וי"ל לא שמיע לי' הא דריב"ל וכי מטינן התם לא בעי לאקשויי מהא דסמך אשאר פירוקי' דאתמר הכא כך אמרו בתוס'. ולי נראה דבמוקצ' מחמת איסור ס"ל כר"ש מפני שדעתו עליו אימת תכבה אבל במוקצה שאינו ראוי ואינו מצוי כגון פצעילי תמרים וגרוגרות וצמוקים ובייתיות ומדבריית אפשר דלא ס"ל כוותי' וה"נ משמע בפ' אין צדין דרבי לית לי' מוקצה דשרי בכור תם שנפל בו מום ביום טוב כר"ש ועדיפין מדר"ש משום דקסבר רואין מומין בי"ט ולא אסיר לי' משום מי יימר דנפיל בי' וכו':

והאר"נ למאן דאית ליה מוקצה אית לי' נולד. איכא למידק למאן קאמרי' לר' יוחנן ור"י לית ליה דר"נ דאיהו סבר טעמא דביצה משום גזירה דמשקין שזבו ועוד דר"נ גופי' הוקשה מסברא זו בדוכתא בריש מס' ביצה ולית לה פתרי אלא שאלו מן הדברים שנאמרו בגמ' לרווחא דמילתא לתרוצי סוגיא אליבא דכ"ע כלומר מהא לא תפשוט פלוגתא, ויש כיוצא בה בתלמוד:

ואי בעית אימא לדבריו דרבי שמעון קאמר ליה וליה לא סבירא ליה. פירוש: מהא לא תשמע מינה כלום, ואלא מיהו רבי כרבי שמעון סבירא ליה וכדאמר רבי יהושע בן לוי בסמוך (מו, א) פעם אחת הלך רבי לדיוספרא והורה במנורה כרבי שמעון בנר.

והאמר רב נחמן מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד. איכא למידק והא רבי יוחנן הוא דלית ליה כרב נחמן בההיא אוקמתא בריש פרק קמא דביצה (ב, א), דאיהו סבר (שם ג, א) דטעמא דביצה שנולדה ביום טוב משום גזירת משקין שזבו. ויש לומר שאלו מן הדברים שנאמרו בגמרא לרווחא דמלתא לתרוצי אליבא דכולי עלמא.

ורבי יוחנן אמר אנו אין לנו אלא בנר כרבי שמעון. פירוש: אין לנו שרבי שמעון מתיר אלא בנר וכטעמא דאמרן לפי שהוא מצפה אימתי תכבה נרו, אבל במנורה מודה רבי שמעון וכטעמא דמפרש בסמוך ואזיל, ומיהו רבי יוחנן לית ליה אפילו בנר כרבי שמעון.

אין שוחטין את המדבריות בי"ט אבל שוחטין את הבייתיות והם הלנות בעיר או בתחומה וכבר ביארנוה בסוף מסכת ביצה:

קינה של תרנגולים אסור לטלטלו בשבת שאינו עשוי אלא לתרנגולים ואפי' לא היה שם ביצת אפרוח שהרי הוקצה לתרנגולים שטלטולן אסור ויש אומרים דוקא שהיו שם תרנגולים בין השמשות שהוקצה מחמת איסור טלטולן אבל אם לא היו שם תרנגולים בין השמשות מותר ואפי' היה שם אפרוח מת שהרי טלטולו ראוי לחתכו לכלבים שמחתכין את הנבלה לפני הכלבים ואפי' נתנבלה היום ואפי' בבעלי חיים שמתו ר"ל שלא היתה שם מסוכנת מבערב לדעתנו כמו שביארנו במסכת י"ט ומ"מ אם היה שם ביצת אפרוח אסור מחמת שאינו ראוי לכלבים ואפילו היה שם ביצה שנולרה שהרי טלטולה אסור לא מחמת נולד לבד אלא מחמת הכנה דרבה או גזרת משקין שזבו או גזרת פירות הנושרין כמו שביארנו במקומו:

ממה שכתבנו למדת שאין הלכה כר' שמעון במוקצה מחמת איסור והוא שאמרו בסוגיא זו על ר' יוחנן אמרו הלכה כר' שמעון אמרו וליה לא סבירא ליה ואע"פ שר' יוחנן בעצמו פסק בפרק אחרון כר' שמעון פירושו בשאר מוקצין:

מנורה בין גדולה הניטלת בשתי ידיו בין קטנה הניטלת ביד אחת מותר לטלטלה ולזקפה אם נפלה אע"פ שאדם קובע מקום מיהא לגדולה ואינה עשויה לטלטל:

כילה שאין אהל בנטייתה כגון כילת חתנים שנקלטין יוצאין משני ראשי המטה אחד מכאן ואחד מכאן ופורשים כלונסא מזה לזה ואדם פורש הכילה עליהם הואיל ואין כאן אהל אין בו לא בנין ולא סתירה ומותר לנטותה ולפרקה בשבת:

בד"ה הב"ע דאית ביה כו' דלא נקט בדאית ביה אפרוח חי משום כו' ואין נראה דההיא דכופין את הסל כו' משמע דאסור לטלטל כו' עכ"ל דאין לומר דההיא דכופין את הסל כו' אתיא כר"י דהא מ"מ כיון דלר"י ע"כ אפרוח לא חזי אית לן למימר לר"ש נמי הכי דבמידי דלא חזי לא פליג ר"ש והא דנקט אפרוח מת ולא נקט אפרוח חי לא חשו התוס' לתרץ דאיכא למימר לפי מה שפירשו התוס' לקמן דלאו לענין טלטול גמור קמבעיא ליה דהא ודאי אסור אפי' בשכח כמ"ש התוס' לעיל אלא דקמבעיא ליה אי שרי לטלטולי על ידי ניעור אי חשוב כשכח ושרי או כמניח ואסור והשתא ליכא למיבעי הכא באפרוח חי כיון דבידו להבריח אפרוח חי מתוך הקינה ואין צריך ניעור וכן מצאתי במ"י שכתב כפי' ה"ר יוסף דנקט מת משום דחי חזי לשתק בו התינוק ושוב כתב א"נ אי הוה חי הוי שרי לטלטלה ע"י דידוי והברחה עכ"ל ודו"ק:

בד"ה דאית ביה ביצה דאסור משום נולד צ"ע דר"י כו' משקין שזבו ואפשר כו' עכ"ל נקטו בדבריהם משום נולד נראה משום דעיקר קושייתם לדברי המקשה דפריך דלית ליה מוקצה לית ליה נולד הא לר"י דקיימינן הכא טעמא דביצה דאסור משום משקין שזבו וא"נ דלית ליה מוקצה איכא האי איסורא דמשקין שזבו ואהא תירצו דמה"ט דמשקין שזבו לא הוה אסור לטלטל הביצה שנולדה אבל ק"ק דאין זה מספיק דאכתי המקשה לא ה"ל לאתויי הא דרב נחמן דאמר דלית ליה מוקצה לית ליה נולד אלא מדר' יוחנן גופיה ה"ל לדחויי דהא ביצה שנולדה לא אסר לטלטולי כלל כיון דלית ליה התם טעמא דביצה אלא משום משקין שזבו ויש ליישב דפריך דאף אם נאמר הכא דר' יוחנן למאן דאית ליה נולד קאמר האמר רב נחמן דלית ליה מוקצה כו' ויש מפרשים דברי התוס' הכל בלשון קושיא וצ"ע דר"י כו' משום משקין ואפשר כו' אלא לאכילה וא"כ לא משני מידי ולשון התוס' דחוק גם לא הוו צריכי למנקט בדבריהם דאסור משום נולד ועוד כיון דהקשו קושייתם בלשון אפשר טפי ה"ל לאקשויי אם ר"י אוסר נמי טלטול משום משקין שזבו דא"כ לא פריך מידי ודו"ק:

בד"ה אין לנו כו' קשה לרשב"א כו' היכי שרי ר"ש הא אמרינן כו' הכל מודים כו' עכ"ל דליכא לפלוגי הכא לר"ש כמ"ש לקמן למסקנא דקביעות מקום דמנורה לא הוי קביעות מקום כמו ההיא דפרק כל הכלים דהא כיון דע"כ ר"ש מודה היכא דאיכא קביעות מקום כההיא דפרק כל הכלים מנ"ל לר"י לפלוגי אליבא דר"ש למימר דבמנורה לא הוה קביעות מקום כיון דאיהו גופיה לא מפליג וסבירא ליה דאיכא קביעות מקום למנורה אלא ע"כ דהשתא דאית ליה לר"י קביעות מקום במנורה אית לן למימר דה"נ לר"ש וכמ"ש התוס' דה"ק אין לנו שיתיר ר"ש כו' אבל במנורה גם ר"ש אוסר ולמאי דמסיק ומדמה מנורה לכילת חתנים לכ"ע במנורה לא הוה קביעות מקום ודו"ק:

בתוס' ד"ה הב"ע דאית ביה אפרוח מת פי' ה"ר יוסף דלא נקט אפרוח חי וכו' ואין נראה וכו' ולפי' התוס' צ"ל הא דלא נקט אפרוח חי משום דאורחא דמלתא נקט דאין דרך לטלטל הקינה עם האפרוח חי שבתוכה אלא שמפריחין האפרוח מתוכה ועוד דהא כתבו התוס' לקמן בסמוך שהבעיא היא אי שרי לטלטלו ע"י שינער משם האפרוח או הביצה אי חשיב כמו מניח או כשוכח וגבי אפרוח חי א"צ שום ניעור אלא שמפריח משם האפרוח:

ד"ה דאית ביה ביצה וכו' ואפשר דמש"ה לא הוה אסר ד"ש לטלטלה וכו' והשתא לר' יוחנן אסר ביצה מתרי טעמי מטעם נולד וגם מטעם משקין שזבו ואיצטריך טעמא דנולד כדי שיאסר אפי' בטלטול וטעמא דמשקין שזבו כדי לאסור אפי' היכא דלא שייך טעמא דנולד כגון בתרנגולת העומדת לאכילה:

ד"ה דאית ביה ביצת אפרוח וכו' וקא מיבעיא ליה וכו' נראה דקשה להו להתוס' א"כ מאי קא מיבעיא ליה לההוא סבא הא פשיטא דאסור לטלטל הקינה עם ביצת האפרוח משום דהוי בסיס לדבר האיסור כיון דאיירי בביצת אפרוח דהוי מוקצה לכ"ע כמו כר שעליו מעות וכיוצא ועוד מה השיב לו ר' יוחנן כלום עשוי אלא לתרנגולים הא לאו מהאי טעמא אסר לה ר"י אלא ביצת אפרוח לכך פירשו דקא מבעיא אי הוה כמניח או כשוכח וכו':

ד"ה א"ל מנרתא שאני וכו' אפי' בשמיני אסורה אלמא אית ליה מיגו דאיתקצאי וכו' כר' יהודה פי' כר' יהודה דאית ליה בנר מיגו דאיתקצאי וק"ל:

ד"ה אין לנו אלא בנר כר"ש וכו' וריב"ל אברייתא דממלטלין נר חדש קאי וכו' הא דלא פירשו התוס' דעל מתני' קאי דהא במתני' נמי קתני בהדיא ר"ש אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן נר הדולק בשבת צ"ל משום דבמתני' לא הזכיר ר' יהודה בפירוש אלא סתמא קתני מטלטלין נר חדש וכו':

בסוף אותו דבור כדמוכח בפ' בתרא וכו' והא כילת חתנים דאדם קובע וכו' הספרים הגיהו ועושין מזה דבור בפני עצמו אבל נראה לי שאינו צריך לזה שהתוס' מפרשים והולכים הסוגיא לפי סברת הרשב"א וק"ל:

גמ' פצעילי תמרה כו' נ"ב פ"ה תמרים שאינם מתבשלים באילן לעולם וגודרין אותם מן הדקל ועושין להן חותלות וכונסין לתוכן ומתבשלות ומבעיא לר"ש מהו לאכול מהם ביו"ט ולא נהירי דפצעילי תמרה לא משמע הכי אלא פי' דהוה פגי תמרה שסופן להיות נגמרים ומתוקנין יפה יפה ועדיין לא נתבשלו ופוצעין אותם א' לשנים בסכין ומעלין אותן לגג ליבשן ולא הוי כגרוגרת וצימוקין דלא דחינהו בידים דלא היו ראוים מעולם:

שם ר"ש אפילו בב"ח כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה לדבריו כו' צ"ל וא"א לדבריו כו':

בד"ה דאית ביה ביצה כו' אוסר ר"ש לטלטלה כו'. נ"ב אבל הרא"ש מוכיח בסוף ביצה דר' יוחנן אפילו לטלטלה אוסר מהאי טעמא אלא הוי מצי לשנויי כו':

בתוס' ד"ה אין לנו קשה לרשב"א אבל לר"ש מיהו שרי והא אמרינן בכל הכלים הכל מודים בסיכי וזירי ות' שאני סיכי וזירי דקבוע לו מקום מחמת כבידו והוה מוקצה מחמת חסרון אבל במנורה הוה רק מוקצה לאוצר. וי"ל דהתוס' לשיטתם לא מצי סברו דכאן הוה מוקצה לאוצר דא"כ ע"כ צ"ל דר"י במוקצה מחמת מיאוס סבר כר"ש אבל במ"ל לאוצר אסור וא"כ חמור מוקצה לאוצר ממוקצה מחמת מיאוס וזה אינו דהא לעיל דף י"ט איפכא משמע מתוס' ד"ה הני כרכי דזוזי וכו' ופי' ר"ת דהני כרכי דזוזי מוקצה מ"מ אבל הא דקאמר במוקצה לטלטל סבר כר"ש במוקצה שמקצה אדם מדעתו לעיסקא לאוצר אבל רש"י לשיטתו סבר לעולם מוקצה לאוצר חמור. וקושי' התוס' בלא"ה לק"מ דרש"י גרס כגי' הרשב"א בשר טבוח וממילא לק"מ:

בגליון הקשה והיכי משמע מתוס' בשלמא גבי נבילה שנתנבלה לא דחה בידים אבל הכא דחה בידים אבל היכא דלא דחי מ"מ חמור ממ"א הא במס' חולין דף ט"ו ע"א אמרינן ע"כ לא קאמר ר"מ אלא במבשל אבל בשוחט לא וא"כ בכל ענין חמור מוקצה מחמת איסור ממוקצה מחמת מיאוס. וי"ל דכי היכי דדחי בידים ויושב ומצפה כמו כן לא דחה ואינו יושב ומצפה. ולפ"ז בשלמא התם אינו יושב ומצפה אבל הכא אין דקא מדחי אבל יושב ומצפה ודו"ק:

בתוספות בד"ה לדבריו דר"ש קאמר כו' ותימא אמאי לא מוכח מהאי דלקמן כו' והורה במנורה כר"ש בנר כו' עס"ה. קושיא זו הניחו בתימה ולמאי דפרישית לעיל יש ליישב דמה שהורה במנורה להיתירא היינו משום דאתמול תורת כלי עליו ואפילו לר"י לא מיתסר אלא משום בסיס משא"כ פצעילי תמרה וכיוצא בו שפיר מצי סבר דאסור דהוי מוקצה ועוד נ"ל דשפיר מצינן למימר דנהי במוקצה לטלטול רבי ס"ל כר"ש אפ"ה במוקצה לאכילה ס"ל כר"י כדאיתא לקמן בר"פ מפנין ואף לפי מ"ש לעיל לפרש הך דר"פ מפנין בענין אחר היינו דוקא אליבא דר"ה דתלמידיה דרב הוה ורב אוסר בטלטול כלים משא"כ אליבא דרבי שפיר שייך לחלק מסברא בין מוקצה לטלטול ובין מוקצה לאכילה כמ"ש באריכות במשנתינו. כנ"ל ודו"ק:

אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן אמרו הלכה כר"ש. סתמא דלישנא משמע דאדר"ש אמתניתין וברייתא דלעיל קאי דאיירי בנר שהדליקו בו באותו שבת דמהכא משמע דלית ליה לר"ש אפי' מוקצה מחמת איסור דחמיר מש"ה מקשי שפיר מהאי דקינה של תרנגולין דלמאי דס"ד מעיקרא לא הוי אלא משום דהוי כלי שמלאכתו לאיסור כפירש"י והאי מוקצה ודאי קילי טובא כמו שאבאר וקמ"ל דאפ"ה אוסר רבי יוחנן משום דס"ל כר"י א"כ כ"ש במוקצה מחמת איסור ומש"ה נמי אפילו למאי דמשני דאיירי דאית ביה ביצה והו"ל נולד אפ"ה מוכח שפיר דכיון דאסור בנולד כ"ש במוקצה מחמת איסור דהא לקושטא דמילתא קי"ל בסוף מכילתין דבכולהו שבת הלכה כר"ש לבר ממוקצה מחמת איסור ולשיטת רוב הפוסקים דנולד נמי שרי וכדמשמע נמי סתמא דלישנא דבכולהו שבת א"כ ע"כ דמוקצה מחמת איסור חמיר אפילו מנולד ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בפרש"י בד"ה אלא לתרנגולין הלכך הו"ל מלאכתו לאיסור ואסור עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה טובא דהא לא אשכחן דפליגי ר"י ור"ש כלל בכלי שמלאכתו לאיסור וכמ"ש התוס' לעיל ס"פ שני דלצורך גופו ומקומו אפילו ר"י שרי ומחמה לצל אפילו ר"ש מודה דאסור. מיהו יש ליישב דשאני קינה של תרנגולין דלא חזי כלל למידי אחרינא אלא לתרנגולין וא"כ הו"ל כחצוצרות דמשמע לעיל סוף פרק במה מדליקין דלר"י אסור לצורך גופו ומקומו ולר"ש שרי וכן נראה מדקדוק לשון רש"י כאן בדיבור הקודם שכתב כלום עשוי לשום תשמיש והיינו כדפרישית. כן נ"ל בכוונת רש"י. אלא דמלשון רש"י לעיל ס"פ במה מדליקין שמפרש דהחילוק שבין שופר לחצוצרות היינו דשופר מלאכתו להיתר וחצוצרות מלאכתן לאיסור א"כ משמע דרש"י לא נחית לסברת התוס' דהתם דטעמא דחצוצרות משום דלא חזי למידי אחרינא ואם כן הדרא קושיא לדוכתא לכך נראה יותר דמ"ש רש"י דהו"ל מלאכתו לאיסור אין כוונתו משום כלי שמלאכתו לאיסור דבלא"ה כתבתי לעיל דלא שייך מלאכתו לאיסור אלא כשעושה מלאכה ממש עם הכלי וכן מצאתי בשיטת הפוסקים ואפשר נמי דאין תורת כלי כלל על הקינה אלא דכוונת רש"י בזה הענין עצמו שהקינה נעשית בסיס לדבר איסור שהן התרנגולין דאסורין משום מוקצה דב"ח ואע"ג דבמוקצה דב"ח אפשר דר"ש נמי מודה דאסור מ"מ לענין הקינה שאינה אלא משום בסיס סבר המקשה בפשיטות דכיון דמיקל ר"ש אפילו במוקצה מחמת איסור בין להסתפק ובין לטלטל הנר ולא אמרינן דנעשה בסיס אלא בשעה שהוא דולק א"כ כ"ש דיש להתיר בקינה של תרנגולין וא"כ מדאוסר ר' יוחנן ע"כ כר"י ס"ל. כנ"ל בכוונת רש"י:

מיהו למאי דפרישית לעיל דהא דקאמר רבי יוחנן אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק והיינו משום דהוקצה למצותו אבל בשאר דוכתי לית ליה לר"ש מוקצה כלל אפילו במטה שיש עליה מעות. וא"כ לפ"ז שפיר מדייק הש"ס הכי דאי ס"ד דרבי יוחנן ס"ל כר"ש לגמרי אם כן קשיא מהא דאסר ר"י לטלטל קינה של תרנגולין דודאי לא גריעי ממטה שיש עליה מעות ומנר שהדליקו בו באותו שבת דאי לאו דהוקצה למצותו הוי שרי אלא ע"כ מסיק הש"ס דאיירי בביצת אפרוח דאפילו ר"ש מודה דהוי כמעות עצמן ולא דמי למטה שתורת כלי עליה. ומכ"ש דא"ש למאי דמסיק בסמוך דאמרו וליה לא ס"ל דלפ"ז סבר רבי יוחנן כר"י לגמרי היכא דדחי בידים כמ"ש התוס' בסמוך דלפ"ז תו לא צריך לאוקמי בביצת אפרוח אלא דבלא"ה אסור דהוי כמטה שיש עליה מעות כנ"ל ודוק היטב:

בגמרא הכא במאי עסקינן דאית ביה אפרוח מת. נראה דלפ"ז הא דקאמר רבי יוחנן כלום עשו היינו משום דסתם קינה של תרנגולין שכיח להיות בו אפרוח מת ולזה כיוונו גם כן התוספות שכתבו דהוי כמניח שכוונתם אף שלא הניח האפרוחים אלא הקינה מ"מ הוי כמניח לענין זה דמיקרי דחיה בידים וכה"ג צריך לפרש נמי למאי דמסיק הש"ס דאיירי דאית ביה ביצת אפרוח. כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה הב"ע דאית ביה פי' הר"ר יוסף כו' אלא ודאי ב"ח מוקצים הם כו' עס"ה. ולכאורה יש קיצור בלשון התוספות דהא לפ"ז הדרא קושיא לדוכתא למאי נקיט אפרוח מת. ועוד מ"ש מתרנגולין עצמן שהן ג"כ בעלי חיים. ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל בזה אלא שאני מוסיף על דבריו דלא שייך כלל לומר דהקינה נעשה בסיס ולומר ג"כ דהוי כמניח אלא דוקא באפרוח מת כדפרישית בלשון כלום עשוי והיינו לפי שדרך הקינה להיות בו אפרוחים מתים נמצא דהוי ליה כמניח שישארו שם כל יום השבת משא"כ באפרוחים ובתרנגולין עצמן לא שייך לומר דהוי כמניח סמוך לשבת שהרי כבר מונחים והולכים שם מימות החול כמ"ש הב"י ובש"ע בשם תרומת הדשן דכה"ג לא מיקרי מניח וכ"ש הכא שדרכם לעלות ולירד מעל הקינה א"כ לא שייך בכה"ג לומר דהוי בסיס. כנ"ל ודו"ק:

בגמ' הב"ע בדאית ביה ביצה והאמר ר"נ מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד כו' כבר כתבתי בזה בחידושי ביצה ברפ"ק דקשה מהכא על שיטת הפוסקים שפסקו דליתא לדר"נ משום דכל הנך אמוראי דהתם פליגי עליה כו' ע"ש. וא"כ היאך מקשה סתמא דתלמודא מדר"נ אדר"י וכ"ש לכאורה ר"י גופא מפרש התם טעמא משום משקין שזבו וא"כ לשיטת הפוסקים ע"כ ר"י לית ליה דר"נ ככל הנך אמוראי דהתם. וראיתי שהרשב"א ז"ל בחידושיו כאן הקשה קושיא זו ומיישבה בדוחק. ולמאי דפרישית התם בביצה ליישב הסוגיא דהתם ממילא נתיישב ג"כ הסוגיא דהכא ע"ש (דבכה"ג דהכא כ"ע אית להו הך מילתא דר"נ דהא בהא תליא) אלא דכאן לא באנו למדה זו דבלא"ה מקשה הש"ס שפיר דכיון דלמאי דס"ד השתא דרבי יוחנן בנר שהדליקו בו בשבת גופא ס"ל כר"ש אע"ג דהוי מוקצה מחמת איסור דחמיר טובא א"כ כ"ש דלית ליה נולד דהא לקושטא דמילתא קיי"ל דנולד מותר ומוקצה מחמת איסור אסור והא דאיצטריך לאתויי ממימרא דר"נ משום דבלא"ה היה אפשר לומר דנולד חמיר מכל המוקצות אפילו ממוקצה מחמת איסור שלא היה אתמול בעולם כלל מש"ה מייתי מדר"נ דאמר מאן דלית ליה לית נולד והיינו אפילו במוקצה שלא מחמת איסור א"כ שוב אין סברא לומר דר"י יחמיר כל כך לומר דנולד חמיר אפילו ממוקצה מחמת איסור דהו"ל כסברות הפוכות לגמרי. ועוד נ"ל ליישב בדרך אחר למאי דס"ד השתא דר"י כר"ש ס"ל א"כ תקשי האמר ר"י הלכה כסתם משנה ותנן אין משקין ושוחטין את המדבריות כדמקשו הש"ס בסוף מכילתין ומשני התם דר"י סתמא אחרינא אשכח והיינו מתני' דעצמות וקליפין דר"י בהא כר"נ ס"ל דב"ש כר"י וב"ה כר"ש. א"כ לפ"ז ממילא משמע דר"י סבר דנולד מותר דהא עצמות וקליפין נולד הוא כדמשמע מסוגיא דהתם וכמו שאבאר בעזה"י ולא מייתי הכא מילתא דר"נ אלא משום דר"נ גופא נמי נראה דלאו מסברא דנפשיה פשיטא ליה הכי דמה"ת נאמר דר"י ור"ש פליגי בפלוגתא רחוקה והא קי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן אע"כ משום דמהך מתני' דעצמות וקליפין גופא מדייק לה דהוי נולד ואפ"ה שרי וכן במימרא דרב לעיל בפרק במה מדליקין דר"י ור"ש פליגי בהדיא בקליפי אגוזים וגרעיני תמרים דהוי נולד דדמי נמי לעצמות וקליפין א"כ מקשה שפיר. נמצא דלפ"ז לפי האמת דמסקינן בסמוך דר"י היכא דדחי בידים כר"י ס"ל א"כ שפיר מצינן למימר דר"י לית ליה דר"נ ככל הנך אמוראי דריש פ"ק דביצה כן נ"ל נכון ודוק היטב:

בתוס' בד"ה דאית ביה ביצה כו' צ"ע דר"י גופיה כו' ואפשר דמש"ה לא הוי אסר ר"ש בטלטול עס"ה. נראה דכוונתם בזה דכיון דטעמא דמשום משקין שזבו הוי מותר בטלטול וא"כ מדאסר ר"י הכא לטלטל בקינה של תרנגולין ע"כ היינו בתרנגולת עומדת לגדל איירי משום נולד וא"כ מקשה הכא שפיר מדר"נ והא דאיצטריך ר"י בביצה לטעמא דמשקין שזבו היינו כדי לאוקמי בתרנגולת העומדת לאכילה דאל"כ מ"ט דב"ש כדאיתא התם כנ"ל ברור ולפ"ז אין מקום לקושיית מהרש"א ז"ל. מיהו כבר כתבתי בחידושי ביצה דיש לתמוה היאך אפשר לומר כן דהא בפ"ק דביצה מייתי הש"ס דר"א ב"א אמר לאושפזיכניה דביצה אסור לטלטלה בי"ט ע"ש אע"ג דר"א ב"א גופא סבר לעיל בפ' במה מדליקין דנולד מותר ואפ"ה אוסר לטלטל הביצה וכ"ש דמשמע התם דאליבא דרבי יוחנן איירי וע"ש בחידושינו. מיהו השתא דאתינא להכי נ"ל שלא הוצרכו התוס' כאן לזה דאפילו את"ל דמשום משקין שזבו אוסר נמי בטלטול היינו הביצה עצמה כיון דלא חזיא באכילה ליומיה אבל מ"מ אין סברא להחמיר ולומר דהקינה של תרנגולים יאסר בטלטול בשביל כך אע"כ דהביצה אסורה משום נולד משום הכי הקינה ג"כ אסור דנעשה בסיס לדבר איסור כן נ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה אין לנו אלא בנר כר"ש כו' אע"ג דנבילה מוקצה מחמת איסור כדפי ר"ת התם לא דחייה בידים כו' עכ"ל. ואף על גב דלפ"ז לא מקשה הש"ס שפיר בסוף מכילתין אהא דפסק רבי יוחנן הלכה כר"ש בבהמה שנתנבלה מסתם מתניתין דאין משקין ושוחטין את המדבריות ומאי קושיא דילמא שאני התם במדבריות דחינהו בידים מה שאין כן בהמה שנתנבלה לא דחי לה בידים אלא דבלאו הכי ע"כ הש"ס דהתם לא נחית להך סברא דמדבריות מיקרי דחינהו בידים דהא לעיל בשמעתין אמרינן לחד שינויא דמדבריות לגרוגרות וצמוקין דמו לפי שדחינהו בידים א"כ מאי מקשה התם דהא בגרוגרות וצמוקים ר"ש גופא מודה אלא ע"כ דסוגיא דהתם אליבא דאידך שינויא דלעיל קאי דמדבריות לא מיקרי דחינהו בידים ועי"ל דבלאו הכי לא ניחא ליה להש"ס לומר דרבי יוחנן מסברא דנפשיה ס"ל כר"י בחדא בדחינהו בידים ופליג עליה בחדא בלא דחינהו דמאן פלג ליה אלא דמ"ש התוספות כאן לחלק בין דחינהו ללא דחינהו היינו לפי המסקנא דהתם דרבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח היינו הך דעצמות וקליפין דבית הלל כר"ש אלמא דבלא דחינהו סתם לן תנא כר"ש ובדחינהו סתם לן תנא כר"י כי היכא דלא תקשי סתמא אסתמא ועוד דמקשה דהתם למאי דלא אסיק אדעתיה הא דאמר רב נחמן אנו אין לנו אם כן ס"ד דבעצמות וקליפין נמי מסתמא בית הלל כר"י ואם כן אפילו בלא דחינהו בידים סתם לן תנא כר"י ואם כן הוי ליה תרי סתמי. כנ"ל נכון ודו"ק:

פצעילי תמרה. תמרים הנלקטים קודם בישולן וכונסין אותם בסלים שעושין מלולבין והן מתבשלות מאליהן מהו לאכול מהן קודם בישולן מי מודה בהן דמוקצות הן כגרוגרות וצימוקין או לא: אלא בגרוגרות וצימוקין. דאיכא תרתי דדחינהו בידים ולא חזו: ור' לית ליה מוקצה. דקס''ד מדבעי מיניה אליבא דרבי שמעון אלמא הוה שמיע ליה מאבוה דכרבי שמעון סבירא ליה: משקין. דרך להשקות בהמה לפני שחיטה שתהא נוחה להפשיט: המדבריות. הברייתות: ברביעה. במרחשון: ואלו מדבריות כל שרועות באפר. והני מיהא אסירי אלמא אית ליה מוקצה: איבעית אימא הני. מדבריות נמי כגרוגרות דמי דדחינהו בידים ויש טורח לילך ולהביאם: ואיבעית אימא. ההיא דפצעילי תמרה לדבריו דרבי שמעון קאמר ולר' לא ס''ל: ה''ג אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן אמרו הלכה כר' שמעון: אמרו. בני הישיבה: סרוייא קרוייא. על שם מקומו: כלום עשוי. לשום תשמיש: אלא לתרנגולין. הלכך ה''ל מלאכתו לאיסור ואסור אלמא אית ליה מוקצה: דאית ביה אפרוח מת. דלא חזי למיכל ולכלבים נמי לא חזי ואף על גב דא''ר שמעון מחתכין את הנבלה לפני הכלבים הני מילי במסוכנת אבל בריאה לא דלא הוה דעתיה מאתמול לכלבים והאי אפרוח שמת בשבת נמי לא הוה דעתיה מאתמול לכלבים: הניחא למר כו' דאמר מודה היה ר''ש. דאע''ג דאמר מחתכין הנבלה לפני הכלבים ה''מ במסוכנת דדעתיה עליה מאתמול לכלבים אבל מודה הוא בבעלי חיים כלומר בבריאים שמתו שאסורין שפיר קתרצת דלרבי שמעון גופיה לא חזי לכלבים: מאי איכא למימר. הא חזי לכלבים: דאית בה ביצה. שנולדה היום ומודה ר' שמעון בנולד: והא אמר רב נחמן כו'. בשמעתא קמייתא דביצה: דאית בה ביצת אפרוח. וכלב לא אכיל לה משום קליפה: וליה לא סבירא ליה. לר' יוחנן לא סבירא דתיהוי הלכה כר' שמעון והיינו דרב יצחק: ואת לא תסברא. ומקמי דשמעת ליה לדרב יצחק לא הוה ידעת דר' יוחנן כר' יהודה: בשתי ידים אסור לטלטלה. כדמפרש טעמא לקמיה דלאו לטלטולי עבידא דאדם קובע לה מקום: ור' יוחנן אמר אנו אין לנו. שום היתר בהלכות טלטול נרות: אלא בנר. ישן כרבי שמעון דמתיר אבל מנורה כו' הלכך אי לאו מדרב יצחק לא הוה ידענא ליה אבל השתא ידענא דכר' יהודה סבירא ליה בכולהו בר ממוקצה מחמת מיאוס דנר ישן:

לדבריו דר' שמעון קאמר ליה וליה לא סבירא ליה. משמע דמספקא ליה אי ר' סבר לה כר' שמעון ותימה אמאי לא מוכח מההיא דלקמן דסבר כר''ש דאמר פעם אחת הלך ר' כו' והורה במנורה כר''ש בנר וכן מברייתא דמייתי באין צדין בכור תם שנפל לבור ר' יהודה הנשיא אומר ירד מי שבקי במומין ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט כו' ומיהו במאי דמתיר לראות במומין לא אתי כר''ש אלא במאי דלית ליה מוקצה ומיהו רש''י לא גריס בכור תם אלא בכור שנפל לבור והשתא מצי אתי כר' יהודה ויראה אם היה בו מום זה מעי''ט: הכא במאי עסקינן דאית ביה אפרוח מת. פירש הר''ר יוסף דלא נקט אפרוח חי משום דחי חזי לשתק בו תינוק כשבוכה ואין נראה דהא בההיא דכופין את הסל לפני האפרוחין (לעיל דף מג.) משמע דאסור לטלטל ועוד אי מחיים שרי אמאי קאמר בסמוך דמודה ר''ש בבעלי חיים שמתו שאסורין אלא ודאי בעלי חיים מוקצין הם כגרוגרות וצימוקין ומקצה אותם גם מכלבים ולא דמי לבשר תפל שמותר לר''ש מדפריך בפרק מפנין (לקמן קכח.) על רב הונא דשרי והא תלמיד דרב הוה ורב כר' יהודה סבירא ליה אבל לר' שמעון משמע דשרי משום דאינו מקצהו מכלבים כמו בעלי חיים: דאית ביה ביצה. דאסור משום נולד צ''ע דר' יוחנן גופיה מפרש טעמא דביצה משום משקין שזבו ואפשר דמשום הכי לא הוה אסר ר''ש לטלטלה אלא לאכילה: דאית ביה ביצת אפרוח. נראה לר''י דאסור לר' שמעון משום דכיון דאית ביה אפרוח הוי כמו גרוגרות וצימוקין וקא מיבעיא ליה לסבא קירוייא אי שרי לטלטולי על ידי שינער משם הביצה אי חשיב כמו מניח או כשכח והשיב לו רבי יוחנן כלום עשוי אלא לתרנגולין ואין זה כשכח אלא כמניח ואסור: אמר ליה מנרתא שאני. וא''ת אמאי לא מוכח מהא דא''ר יוחנן בפ' לולב וערבה (סוכה מו:) דסוכה אפי' בשמיני אסורה אלמא אית ליה מיגו דאיתקצאי כו' כר' יהודה ותירץ ר''י דנר אינו מוקצה למצותו מטלטול שאין ביטול מצוה בטלטול ולא דמי לסוכה דאיתקצאי ביה''ש מחמת מצוה ולהכי אינו יכול להוכיח מסוכה אנר: לעיל לאו משום דר' אסי תלמידו דר' יוחנן כו'. וא''ת דילמא ר' אסי כרב רביה סבירא ליה כדאמר לעיל גבי שרגא דחנוכה אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב הילכתא הכי ונראה דרב אסי דלעיל לאו היינו ר' אסי דהכא דההוא דלעיל חבירו של רב כהנא והכא ר' אסי חבירו של ר' אמי: אין לנו אלא בנר כר' שמעון. פי' במוקצה מחמת מיאוס דהיינו נר ישן שלא הדליקו בה באותה שבת ולעיל דפסיק כרבי יהודה היינו בהדליקו בה באותה שבת דהוי מוקצה מחמת איסור והא דפסיק בפרק בתרא כר''ש בנבלה לפני הכלבים אף על גב דנבלה מוקצה מחמת איסור היא כדפר''ת (לעיל יט: ד''ה ושמואל) התם לא דחייה בידים אבל הכא דדחייה בידים סבר כר' יהודה ולפי זה לא קיימי ר' יוחנן וריב''ל דפסקי כר' שמעון אחדא ברייתא דר' יוחנן קאי אברייתא דכל הנרות של מתכת מטלטלין כו' אבל במאי דקאמר ר' יהודה בברייתא דלעיל מטלטלין נר חדש אבל לא ישן לא סבר רבי יוחנן כוותיה וריב''ל אברייתא דמטלטלין נר חדש קאי דבההיא ברייתא שרי

שבת מה ע"ב - טקסט הדף

דף מה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד