שבת מו ע"ב

השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים הנטלים בחצר ואמר עולא מה טעם הואיל ואיכא תורת כלי עליה הכא נמי הואיל ואיכא תורת כלי עליה א''ר נחמן בר יצחק בריך רחמנא דלא כסיפיה רבא לרב אויא רמי ליה אביי לרבה תניא מותר השמן שבנר ושבקערה אסור ורבי שמעון מתיר אלמא לר' שמעון לית ליה מוקצה ורמינהו רבי שמעון אומר כל שאין מומו ניכר מעי''ט אין זה מן המוכן הכי השתא התם אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו הכא אדם יושב ומצפה מתי יפול בו מום מימר אמר מי יימר דנפיל ביה מומא ואת''ל דנפיל ביה מומא מי יימר דנפיל ביה מום קבוע ואם תמצי לומר דנפל ביה מום קבוע מי יימר דמזדקק ליה חכם מתיב רמי בר חמא מפירין נדרים בשבת [ונשאלין לנדרים שהן] לצורך השבת ואמאי לימא מי יימר דמיזדקק לה בעל התם כדרב פנחס משמיה דרבא דאמר רב פנחס משמיה דרבא כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ת''ש נשאלין לנדרים של צורך השבת בשבת ואמאי לימא מי יימר דמזדקק ליה חכם התם אי לא מיזדקק ליה חכם סגיא ליה בג' הדיוטות הכא מי יימר דמיזדקק ליה חכם רמי ליה אביי לרב יוסף מי אמר ר' שמעון כבתה מותר לטלטלה כבתה אין לא כבתה לא מאי טעמא דילמא בהדי דנקיט לה כבתה הא שמעינן ליה לר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר דתניא ר' שמעון אומר גורר אדם כסא מטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ כל היכא דכי מיכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא מיכוין גזר ר''ש מדרבנן כל היכא דכי מיכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מיכוין שרי ר''ש לכתחילה מתיב רבא מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והצנועין מפשילין במקל לאחוריהן והא הכא דכי מיכוין איסורא דאורייתא איכא כי לא מיכוין שרי רבי שמעון לכתחילה אלא אמר רבא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מו - ב

מי לא תניא: ^[2] השירים [אצעדות שעל הידים] והנזמים והטבעות שאסור לצאת בהם לרשות הרבים לפי שאינם דרך מלבוש, הרי הן ככל הכלים, הנטלים בחצר;.

ואמר על כך עולא: מה טעם ניטלים הם, אע"פ שאסור ללובשם אפילו בחצר [עיין תוס'] - הואיל ואיכא תורת כלי עליה.

ואם כן, הכא נמי שרי לטלטל שרגא דנפטא - הואיל ואיכא תורת כלי עליה.

אמר רב נחמן בר יצחק: בריך רחמנא דלא כסיפיה רבא, שלא הצליח רבא לבייש, לרב אויא, אלא מצא לו רב אויא תשובה.

רמי ליה אביי לרבה: תניא, מותר השמן שבנר ושבקערה - אסור, ורבי שמעון מתיר.

אלמא, לרבי שמעון לית ליה מוקצה.

ורמינהו: רבי שמעון אומר: כל בכור בהמה [שהוא קרבן ואינו נאכל אלא במקדש לאחר הקרבתו, אבל אם נופל בו מום הוא נאכל לכהן בעליו כבהמת חולין] שאין מומו ניכר מערב יום טוב - הרי הוא אסור באכילה ובטלטול כדין מוקצה, לפי שאין זה מן המוכן.

אלמא אית ליה לרבי שמעון מוקצה. ואם כן יש סתירה בין שתי הברייתות.

ומשנינו דחינן: הכי השתא!? מהו הדמיון בין המקרים שבשתי הברייתות!?

הרי התם, בנר של נפט - אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו, ואינו מקצה אותו מדעתו.

אבל הכא, בבכור שלא נתגלה מומו לפני יום טוב, וכי אדם יושב ומצפה מתי יפול בו מום?

והרי מימר אמר:

א. מי יימר דנפיל ביה מומא.

ב. ואם תמצי לומר דנפיל ביה מומא - מי יימר דנפיל ביה מום קבוע, שמתיר אותו באכילה.

ג. ואם תמצי לומר דנפיל ביה מום קבוע - מי יימר דמזדקק ליה חכם ביום טוב כדי לקבוע שהוא מום קבוע? ^[1]

מתיב רמי בר חמא: וכי מי אמרינן שאדם מקצה חפץ מצד "מי יימר"?

והרי שנינו: מפירין הבעלים לנשותיהם נדרים בשבת, וכמו כן נשאלין האנשים לחכמים להתרת נדרים שהן לצורך השבת. וכגון שנדרו שלא יאכלו ביום השבת.

ואמאי מותרת האשה לאכול אחרי שהתיר לה בעלה את נדרה? והרי כל זמן שהיה האוכל אסור באכילה מחמת הנדר הרי הוא מוקצה, והיא מסיחה דעתה ממנו.

וכיון שאמרת שיש מוקצה מחמת "מי יימר", אם כן, גם כאן לימא: מי יימר דמיזדקק לה בעל להפר נדריה? וליהווי מוקצה מכח זאת. ומאי שנא מבכור, שהוא מוקצה גם לרבי שמעון מחמת "מי יימר", לדבריך!?

ומשנינן: התם, בנדר אין זה מוקצה - כדרב פנחס משמיה דרבא.

דאמר רב פנחס משמיה דרבא: כל הנודרת - רק על דעת שיסכים בעלה לנדרה היא נודרת. ולפיכך היא מעלה בדעתה שבעלה יתיר לה.

תא שמע: נשאלין האנשים לחכמים להתרת נדרים של צורך השבת, בשבת.

ואמאי לא הוו מוקצה דומיא דבכור, לימא: מי יימר דמזדקק ליה חכם להתרת נדרו? ומשנינן: התם, בנדרים אי לא מיזדקק ליה חכם - סגיא ליה, מספיק להתרת הנדר כשלא נמצא חכם, שיתירו לו נדרו בשלשה הדיוטות, ובנקל ישיגם.

אבל הכא בבכור, שאינו ניתר אלא בחכם מומחה - מי יימר דמיזדקק ליה חכם.

רמי ליה אביי לרב יוסף: וכי מי אמר רבי שמעון "כבתה הנר - מותר לטלטלה", דמשמע כבתה - אין, לא כבתה - לא. ומאי טעמא - דילמא בהדי דנקיט לה ומטלטל לה כבתה.

ותיקשי: הא שמעינן ליה לרבי שמעון דאמר: דבר שאין מתכוין מותר. וכאן הרי אינו מתכוון לכבות בשעת הטלטול.

דתניא, רבי שמעון אומר: גורר אדם כסא מטה וספסל אפילו במקום שיתכן ובגרירתו הוא יעשה חריץ בקרקע, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ!?

ומשנינן: כל היכא דכי מיכוין איכא איסורא דאורייתא, כגון בכיבוי, כי לא מיכוין גזר רבי שמעון, שאסור בכל זאת, מדרבנן. ולכן התיר רבי שמעון את טלטול הנר רק לאחר שכבתה ולא בעודה דולקת.

אבל כל היכא דכי מיכוין איכא רק איסורא דרבנן, כגון עשיית חריץ באמצעות גרירת ספסל, שחפירתו בקרקע היא רק חפירה "כלאחר יד" [כי חפירה כראוי היא רק במעדר], בכהאי גונא כי לא מיכוין - שרי רבי שמעון אפילו לכתחילה. מתיב רבא: מוכרי כסות מוכרין בגדי כלאיים, ולובשים אותם כדי להראותם, בלבישה כדרכן, ובלבד שלא יתכוין המוכר להנות מלבישת הבגד, בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים. והצנועין המקפידים על מעשיהם מפשילין את הבגד במקל לאחוריהן, ואינם לובשים אפילו בלי כוונה להנות.

והא הכא, דכי מיכוין - איסורא דאורייתא איכא, ובכל זאת כי לא מיכוין - שרי רבי שמעון לכתחילה!?

אלא, אמר רבא: הכא, לא משום כיבוי אסר רבי שמעון לטלטל את הנר הדולק, אלא מצד מוקצה.

הערות

^[2] הגמרא מחלקת בין צרורות שבחצר לבין שרגא דנפטא משום שלצרורות אין תורת כלי ואילו לשרגא דנפטא יש תורת כלי. ומוכיחה זאת הגמרא מדברי עולא, המסביר שמותר לטלטל נזמים וטבעות בחצר, משום שתורת כלי עליהם. והקשה החזון איש [מא - יז], אמאי אמר עולא שטעמו של ההיתר הוא משום שתורת כלי על הטבעות? והרי כבר ידענו שכלי, ואפילו מלאכתו לאיסור, הרי הוא ניתר לטלטול לצורך מלאכת היתר, וכל השאלה ביחס לטבעת וכן ביחס לשרגא דנפטא היא: מהו השימוש המותר לעשות בהם בשבת? ועל כך אין לנו ביאור בדברי עולא ! ? והגר"א כתב [בסימן ש"ג סי"ח] שכונת הגמרא להוכיח כי בחצר שאינה מעורבת, ששם הם אינם ראויים לטלטול, בכל זאת אינם מוקצים, לפי שבבית יש להם שם כלי להיתר טלטול.

^[1] בתוס' ישנים באות ב' ככתב שאם נפל בו מום מערב יום טוב והבעלים לא ידעו מכך נחשב הדבר לשלשה "מי יימר", והוא מוקצה אפילו לאדא בר אוכמי. ועיין בספר מגילת ספר סימן סג - ד שהקשה הא הוי מוקצה בטעות, שאינו מוקצה.

השירים (צמידים) והנזמים והטבעות אף שאסור לצאת בהם לרשות הרבים, מכל מקום הרי הן ככל הכלים הנטלים בחצר, שברשות היחיד מותר לטלטלם ואין בהם דין מוקצה. ואמר עולא: מה טעם הותרו הנזמים בטלטול בחצר? — הואיל ואיכא [ויש] תורת כלי עליה [עליו]. הכא נמי הואיל ואיכא תורת כלי עליה, והרי ש"תורת כלי" משמשת נימוק להתיר טלטול בשבת. אמר רב נחמן בר יצחק: בריך רחמנא [ברוך ה'] שלא כסיפיה [ביישו] רבא לרב אויא, שהצליח רב אויא לענות יפה לשאלות רבא.

א רמי ליה [השליך, הקשה לו] אביי לרבה בהבאת שני מקורות סותרים בענין דין מוקצה בשבת. תניא [שנויה ברייתא]: מותר השמן שנותר בנר לאחר שכבה, וכן זה שבקערה — אסור בטלטול בשבת, ור' שמעון מתיר. אלמא [מכאן] שלר' שמעון לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את איסור מוקצה. ורמינהו [ומשליכים אנו, מקשים ממקור דומה] שעסקו חכמים בדין בכור בהמה טהורה שנפל בו מום ביום טוב, ויש לבדוק אם מום זה הוא מן המומים הפוסלים את הבכור לקרבן, ויותר הבכור בשחיטה ובאכילה לחולין לצורך יום טוב. שר' שמעון אומר: כל שאין מומו של הבכור ניכר מערב יום טוב — אין זה נחשב כמן המוכן מבעוד יום, ואסור בשחיטה. ומכאן שדבר שלא הוכן מבעוד יום יש בו לדעת ר' שמעון דין מוקצה!

אמר לו רבה: הכי השתא [כיצד אתה משווה]? התם [שם] בנר, אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו, שברור לו שיכבה הנר, ויש להניח שתישאר כמות מסויימת של שמן בנר או בקערה. ואולם הכא [כאן] וכי אדם יושב ומצפה מתי יפול בו מום? מימר אמר [שאומר הוא] בעל הבכור: מי יימר דנפיל ביה מומא [מי יאמר שיפול בו מום], ואף אם תמצי [תרצה] לומר דנפיל ביה מומא [שכן יפול בו מום] — מי יימר דנפיל ביה [מי יאמר שיפול בו] מום קבוע שיהא מותר לשחטו בשל מום זה. ואף אם תמצי [תרצה] לומר דנפיל ביה מומא [שיפול בו מום] קבוע — מי יימר דמזדקק ליה [מי יאמר שיזדקק לו] חכם לבדוק את מומו? וכיון שמרובים כל כך הספיקות בדבר, אם אין המום ניכר מערב יום טוב אין אדם מעלה בדעתו להשתמש כלל בבכור.

על נימוק אחרון זה מתיב [מקשה] רמי בר חמא ממה ששנינו במשנה: מפירין נדרים בשבת, כגון שנדרה אשה שלא תאכל מאכל מסויים וכיוצא בזה, יכול בעלה להפר את נדרה בשבת. וכן נשאלין לחכם למצוא "פתח" או חרטה כדי להתיר נדרים שנדר אדם שהן קשורים לצורך השבת. וכאן יש לשאול: ואמאי [ומדוע] אף אחר שהפר הבעל לאשתו את נדרה, תהיה מותרת באותו מאכל? שהרי כשנדרה האשה ממאכל מסויים — כבר הקצתה אותו מדעתה, ולכן גם אם ימצא היתר לאחר מכן, יישאר האוכל בבחינת מוקצה. ועל בסיס אותו ספק שהעלינו מקודם לימא [נאמר]: מי יימר דמיזדקק [מי אומר שיזדקק] לה הבעל להפר לה נדרה, ושמא לא יפר?

ומשיבים: התם [שם] בנדרים יש לפרש כמו שאמר רב פנחס משמיה [משמו] של רבא, שבא להסביר כמה מיסודות דיני הנדרים. שאמר רב פנחס משמיה [משמו] של רבא: כל אשה הנודרת — מראש על דעת בעלה היא נודרת. שכיון שהיא יודעת שהבעל יכול להפרם, ממילא אין נדריה מוחלטים, ואישורם הגמור בא רק עם הסכמת הבעל. ולכן אשה שנדרה — לא הקצתה לגמרי את המאכל משימושה.

ומביאים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בהמשך הדברים: נשאלין לנדרים של צורך השבת בשבת, וכגון שנדר ביום השבת שלא יאכל היום. ואמאי [ומדוע] מותר לאכול דבר שנדר ממנו? לימא [נאמר] גם כן: מי יימר דמזדקק ליה [מי יאמר שיזדקק לו] החכם? ומאחר שכן, ודאי הסיח את המאכל מדעתו, ויהיה אסור לאוכלו! ומשיבים: בכל זאת יש הבדל, שכן התם [שם, בדיני נדרים] אי [אם] לא מיזדקק ליה [יזדקק לו] החכם סגיא ליה [מספיק לו] שיותר הנדר בשלשה הדיוטות שאף שלכתחילה החכם הוא שמתיר את הנדר, מכל מקום בשעת הדחק אפשר לעשות בית דין המורכב משלושה אנשים סתם והם יתירוהו, ויודע כל אדם שבודאי יוכל למצוא דרך להתיר את נדרו. אבל הכא [כאן] בבכורות] — מי יימר דמיזדקק ליה [מי יאמר שיזדקק לו] החכם לבדוק את המום, שהרי בדיני בכורות רק חכם מוסמך, שקיבל היתר מיוחד לכך, רשאי לקבוע שזה מום קבוע ולהתיר את הבכור לשחיטת חולין.

ב רמי ליה [השליך, הקשה לו, הראה סתירה] אביי לרב יוסף: מי [האם] אמר ר' שמעון כי כאשר כבתה הנר מותר לטלטלה בשבת. ומכאן נלמד כי כאשר כבתה — אין [כן], מותר לטלטלה, ואולם כל עוד לא כבתה — לא. ומאי טעמא [מה טעם] אסור לטלטל נר בוער? — דילמא בהדי דנקיט לה כבתה [שמא בתוך שיטלטל אותו, את הנר, יכבה], ואולם האם חושש ר' שמעון לכיבוי מעין זה? הא שמעינן ליה [הרי שמענו אותו] את ר' שמעון שאומר כלל שכל דבר של מלאכת איסור בשבת שנעשה בתוך כדי עשיית דבר אחר, שמאחר ואין מתכוין במלאכתו לעשות את דבר האיסור — מותר. דתניא [שכן שנינו בברייתא] שר' שמעון אומר: גורר אדם בשבת וביום טוב כסא מטה וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ בקרקע. ואם בכל זאת נוצר חריץ, כיון שלא היתה זו כוונתו — אין בכך לדעת ר' שמעון איסור. ואם כן לדעת ר' שמעון לא יהא כל איסור בטלטול נר בוער, שאף אם עלול הוא להכבות, כיון שאין זו כוונת המטלטל, לא יהא בכך איסור!

ומשיבים, שיש להבדיל בין הדברים: כל היכא דכי מיכוין איכא איסורא דאורייתא [בכל מקום שאם יתכוון, לעשות את המלאכה, יש איסור מן התורה], כגון בענין כיבוי הנר, אף כי לא מיכוין [כאשר אינו מתכוין] — גזר ר' שמעון לאסור זאת מדרבנן [מדברי סופרים], ואולם כל היכא דכי מיכוין איכא איסורא דרבנן [מקום שאף כאשר הוא מתכוון יש איסור מדברי סופרים בלבד], כגון בחפירת החריץ, שאיננה מלאכת חרישה גמורה האסורה מן התורה, ולא נאסרה עשיית חריץ זה אלא משום גזירת חכמים — כי לא מיכוין שרי [כאשר אינו מתכוין מתיר] ר' שמעון לעשות את הדבר אף לכתחילה.

מתיב [מקשה] רבא על הסבר זה, הרי שנינו: מוכרי כסות מוכרין אף בגדי כלאיים כדרכן ומניחים אף בגדים אלה על גבם, למרות האיסור ללבוש בגד כלאיים, ובלבד שלא יתכוין ללבוש את הבגד בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והצנועין המהדרים בשמירת המצוות מפשילין בגדים אלה ותולים אותם במקל לאחוריהן. והא הכא, דכי מיכוין [והרי כאן שכאשר הוא מתכוין] ללבוש — איסורא דאורייתא איכא [יש איסור מן התורה], ואף על פי כן כי [וכאשר] הוא לא מיכוין [מתכוין] ללבישה — שרי [מתיר] ר' שמעון לכתחילה. והרי שאין ר' שמעון מחלק בדברים מבחינה זו!

אלא אמר רבא הסבר אחר לדעת ר' שמעון בנר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

bracelets, nose-rings and rings, although it is prohibited to go out into the public domain wearing them on Shabbat, they are like all the vessels that may be moved in the courtyard; in the private domain, one may move them and they are not set-aside. And Ulla said: What is the reason that it is permitted to move nose-rings in the yard? It is because the status of a vessel applies to it. Apparently, vessel status is sufficient to permit moving it on Shabbat. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Thank God that Rava did not embarrass Rav Avya and Rav Avya managed to successfully answer Rava’s questions.

Abaye raised a contradiction before Rabba citing two sources with regard to set-aside on Shabbat. It was taught in a baraita: With regard to the remaining oil that is in an oil lamp and in a bowl in which a wick was lit, it is prohibited to use it on Shabbat and Rabbi Shimon permits using it. Apparently, Rabbi Shimon is not of the opinion that there is a prohibition of set-aside. And a contradiction is raised from a parallel source, in which the Sages discussed the halakha of the firstborn of a kosher animal that developed a blemish on a Festival. The firstborn must be examined to determine whether or not that type of blemish disqualifies the animal from being sacrificed as an offering. If it is disqualified, it may be redeemed, slaughtered, and eaten as non-sacred meat on the Festival. Rabbi Shimon says: Any firstborn animal whose blemish is not perceptible before the Festival is not among the animals prepared prior to the Festival for use on the Festival, and it is prohibited to slaughter it. Apparently, an item not prepared in advance has set-aside status according to Rabbi Shimon.

Rabba said to him: How can you compare these cases? There, in the case of the lamp, a person sits and anticipates when his candle will be extinguished. It is clear to him that it will be extinguished, and he can safely assume that a certain amount of oil will remain in the lamp or the bowl. Here, does a person sit and anticipate when a blemish will befall his animal? The owner of the animal says: Who says that a blemish will befall his animal? And even if you say that a blemish will befall it, who says that a permanent blemish that would enable it to be slaughtered will befall it? And even if you say that a permanent blemish will befall it, who says that a Sage will agree to engage in examining the blemish? Since there are so many uncertainties involved, if the blemish is not perceptible before the Festival, the possibility of the firstborn animal becoming available does not enter a person’s mind at all.

Rami bar Ḥama raised an objection to this last point from that which we learned in a mishna: One may nullify vows on Shabbat. A woman who vowed that certain food is prohibited to her, her husband can nullify her vow on Shabbat. And likewise one may request that a Sage find an opening to dissolve his vows, i.e., a factor that the one taking the vow failed to take into account or an element of regret, if that nullification or dissolution is for the purpose of Shabbat. The question arises: And why, after a man has nullified his wife’s vow, should she be permitted to eat that food? When the woman vowed not to eat that food, she consciously set it aside. Even if some way to dissolve the vow is found, the food should remain set-aside. On the basis of the same uncertainty that was raised above, say: Who says that her husband will agree to engage in nullifying her oath? Perhaps he will refuse to nullify it.

The Gemara answers: There, in the case of vows, it can be explained in accordance with that which Rav Pineḥas said in the name of Rava, who came to explain some of the fundamentals of the halakhot of vows, as Rav Pineḥas said in the name of Rava: Every woman who takes a vow, it is from the outset contingent on her husband’s consent that she takes the vow. Since she knows that her husband has the ability to nullify it, her vows are not absolute and their final validation comes only through her husband’s agreement. When a woman vows, she does not set aside the food absolutely from potential use.

Moreover, the Gemara cites proof for this from that which was taught: Come and hear: One may request that a Sage dissolve his vows for the purpose of Shabbat on Shabbat, i.e., one who vowed on Shabbat that eating on that day is prohibited for him. And why is he permitted to eat something that was prohibited to him by his vow? Say again: Who says that the Sage will agree to engage in dissolution of his vow? Consequently, one has certainly diverted his attention from the food, set it aside, and it should be prohibited to eat it. The Gemara answers: Nevertheless, there is a difference, as there, in the halakhot of vows, even if the Sage does not agree to engage in dissolution of his vow, he can suffice with renouncing the vow before three common people. Even though it is preferable to have a Sage dissolve his vow, in exigent circumstances one may turn to a court of three common people to dissolve it. He will certainly find a way to dissolve his vow. However, here, in the case of the firstborn animal, who says that the Sage will agree to engage in examination of the blemish? In the halakhot of firstborn animals only an ordained Sage, who received special license to do so, is authorized to verify that it is a permanent blemish and permit redemption and slaughter of the animal as a non-sacred animal.

Abaye raised a contradiction before Rav Yosef: Did Rabbi Shimon actually say that when a lamp is extinguished, it is permitted to move it on Shabbat? By inference: After it is extinguished, yes, moving it is permitted; so long as it is not extinguished, no, moving it is prohibited. What is the reason that it is prohibited to move a burning candle? It is due to concern that perhaps, as he moves the lamp, the flame will be extinguished. However, is Rabbi Shimon really concerned that a flame will be extinguished under those circumstances? Didn’t we learn that Rabbi Shimon stated a principle: An unintentional act, a permitted action from which an unintended prohibited labor ensues on Shabbat, since he did not intend to perform the prohibited action, is permitted? As it was taught in a baraita, Rabbi Shimon says: A person may drag a bed, chair, and bench on the ground, as long as he does not intend to make a furrow in the ground. Even if a furrow is formed inadvertently, one need not be concerned. Since that was not his intention, there is no prohibition according to Rabbi Shimon. Consequently, according to Rabbi Shimon there should be no prohibition in moving a burning candle, even though it may be extinguished. Since that is not the intention of the one moving it, no prohibition would be violated.

The Gemara answers that there is a distinction between the cases: In every case where if he intends to perform the action, there is a prohibition by Torah law, e.g., extinguishing a candle; even when he does not intend to do so, Rabbi Shimon issued a decree prohibiting it by rabbinic law. However, in every case where even if he intends to perform the action, there is merely a prohibition by rabbinic law, e.g., digging a furrow which is not a full-fledged act of plowing that is prohibited by Torah law, but is prohibited only by rabbinic law, when he does not intend to perform the action, Rabbi Shimon even permits performing this action ab initio.

Rava raised an objection to this distinction from that which we learned in a mishna: Clothing merchants who sell garments made of diverse kinds, a prohibited mixture of wool and linen, may sell them as they normally would to gentiles. A merchant may place the garments he is selling on his shoulders and need not be concerned about the prohibition against wearing diverse kinds, as long as the merchant does not intend to benefit from the garments in the sun as protection from the sun, or in the rain as protection from the rain. However, the modest people, those who are particularly meticulous in their performance of mitzvot, would suspend the wool and linen garments on a stick behind them. And here, isn’t it a case where if one intends to wear the clothing, there is a prohibition by Torah law, and even so when he does not intend to wear it, Rabbi Shimon permits it ab initio. Apparently, Rabbi Shimon does not distinguish between cases on that basis.

Rather, Rava said a different explanation for Rabbi Shimon’s prohibition in the case of an oil lamp:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

התם אי לא מזדקק ליה חכם סגיא בג' הדיוטות. משתכח עיקר דילה במסכתא דנדרים בפרק נערה מאורסה (דף עח) אהרן ובניו וכל ישראל בפרשת נדרים למאי הילכתא אמר רב אחא בר יעקב להכשיר ג' הדיוטות וכותיה גרסי' בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ):

שני צרורו' הואיל ואינה תורת כלי עליהן כמו (ש"מ עולה) [שא' עולא] בשירים ונזמים וטבעות הואיל [תורת] כלי עליהן:

תנא מותר שמן שבנר ושבקערה אסור להסתפק ממנו. ור"ש מתיר. אלמא לר"ש לית ליה מוקצה. איני והא לענין בכור שנפל בו מום ביו"ט אמר ר"ש אין זה מן המוכן. ושנינן שני זה מזה.

אדם מצפה מתי תכבה נרו ויסתפק מן השמן ומכין ליה. אבל לגבי מום ליכא למימר הכי. דאמר מי יימר דנפיל ביה מומא. ואי נפל מי יימר דמזדקיק ליה חכם ומותבינן מהא דתנן מפירין נדרים בשבת לצורך השבת ושנינן כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ומבתחלה כך נדרה בחזקת שיפר לה בעלה והא [דתנן] נשאלין נדרים לצורך השבת נימא מי יימר דמיזדקיק ליה חכם. ושנינן שני התם דסגיא בג' הדיוטות:
רמי אביי ומי אמר ר' שמעון כבה הנר מותר לטלטלו. מכלל דאי לא כבה חייש. דילמא כי מטלטל ליה שמא יכבה והא איהו דאמר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ הנה דאע"ג דנעשה חריץ כיון דבלא כוונה נעשה לא חייש ר' שמעון.

ושני כל היכא דכי מכוין אתי למנגע באיסורא דאורייתא כגון כביית הנר וכיוצא בו חייש ר"ש וגזר מדרבנן. וכל היכא דכי מכוין איסורא [דרבנן] היא. כי לא מכוין שרי ר"ש לכתחלה איני והא מוכרי כסות כו' וכלאים איסורא דאורייתא היא. וכי לא מיכוין שרי ר"ש לכתחלה.

כל היכי דכי מכוין איסורא דאורייתא כי לא מכוין גזר ר"ש. איכא דק' ליה, והכא כי מכבה נמי ליכא איסורא דאוריית' שהרי מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא ולר"ש פטור עליה וניחא ליה הכא בפתילה שצריך להבהבה עסקי' דבההוא אפי' ר"ש מודה ואפשר שאפי' לא הבהבה נמי כיון שאם כבה הוא אב מלאכה ויש מקום שהוא חייב עלי' מן התורה גזר ר"ש בכל טלטול שכשאדם רואה את חבירו מטלטל נר הדלוק מי מפיס לו איזה מהן הבהבה ואיזו לא הבהבה מה שאין כן בגרירת מטה שאין גרירת מטה וספסל בעולם שיכול לבא עלי' איסורא דאורייתא:

מי יימר דנפיל ביה מומא ואם תמצי לומר נפיל ביה מומא מי יימר וכו'. כל הני מי יימר לאו דוקא, אלא לרווחא דמלתא נקט להו. ותדע לך, דהא בההיא דקא מייתי מפירין נדרים ליכא אלא חד מי יימר דמיזדקק לה בעל, ובנשאלין לנדרים מי יימר דמיזדקק ליה חכם.

מתיב רמי בר חמא מפירין בשבת לצורך השבת ואמאי לימא מי יימר דמיזדקק לה בעל. קשיא לי הכא מאי מוקצה איכא, ואע"ג דלא הוי חזי לדידה משום נדרה הא הוי חזי לאחריני וכל דחזי לאחריני לאו מוקצה הוא, וכדתנן לקמן בפרק מפנין (שבת קכו, ב) מפנין תרומה ואמרינן עלה בגמרא (שם קכז, ב) פשיטא, ופרקינן לא צריכא בתרומה ביד ישראל, מהו דתימא כיון דלא חזיא ליה אסור קא משמע לן כיון דחזי לכהן שפיר דמי. ויש לומר דהכא נמי בטלטול ודאי שרי, דהא לא אקצייה מדעתיה לגמרי ואפילו לטלטול כיון דחזי לאחריני, אלא מאכילה בלחוד הוא דאקצייה לדידיה, ומאכילה קא מקשה ליה דומיא דפירות שאין במינן במחובר שהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ומי שבאו בשבילו מותר לטלטלן (ביצה כד, ב. כה, א). ואם תאמר והא כיון דמקצה ליה מאכילה אף בטלטול אסור, דמאי שנא מגרוגרות וצימוקין דמשום דלא חזו ליה לאכילה ומקצה להו מאכילה חשבינן להו מוקצה גמור ואסור לטלטולי להו. יש לומר דשאני התם דלא חזו לאכילה לא לדידיה ולא לאחרים. ואם תאמר והא משמע לקמן בסמוך (שבת מז, א) דכל מידי דלא חזי למריה אע"ג דחזי לאחריני חשבינן ליה מוקצה גמור ואסור לטלטלו ואפילו לצורך דחזי להו, וכדאמרינן קורטין בי רבי מי חשיבי ותניא בגדי עניים לעניים בגדי עשירים לעשירים. יש לומר דשאני התם דכיון דגבי עשירים לא חזי למידי מצד גריעותיה אקצויי מקצה ליה לגמרי ולא מסקי אדעתיהו ליתן לעניים דחזי להו, אבל הכא דאפילו לדידיה חזי ליה אלא דאריה דאיסורא רכיב עליה וחזי לאחריני לא מקצה ליה לגמרי.

כל היכא דקא מכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא מכוין גזר רבי שמעון. איכא דקשיא ליה והא הכא אפילו מכוין לכבות ליכא איסורא דאורייתא לרבי שמעון, דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא. ויש לומר דמשכחת לה בפתילה שצריך להבהבה. ואי נמי בכל פתילה, דכיון דאיכא דוכתא דמחייב עליה מדאורייתא גזר אפילו שלא במתכוין ואפילו בדוכתא דלא אתי בה לידי איסורא דאורייתא.

במסכת י"ט התבאר שאין רואין מומין בי"ט וכל שאין מומו ניכר מבערב אינו מן המוכן שאין דעתו עליו בין השמשות שאע"פ שנפל בו מום סובר הוא שמא אינו קבוע ואפי' מכיר בו שקבוע הרי אין התירו אלא ע"פ חכם וסובר הוא שלא יזדמן לו חכם ומ"מ מיפר אדם נדרים לאשתו בשבת לצורך השבת ואע"פ שנדרה מאתמול שהוקצה מדעתה בין השמשות כל שלא שמע בעלה עד השבת מיפר לה ומותר לה לאכול מה שנדרה עליו ואין בו משום מוקצה שכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ר"ל ע"מ שירצה בעלה וסומכת על הפרתו ואינה מקצה דעתה ממנו וכן נשאלים על הנדרים לחכם בשבת לצורך השבת ומותר לאכול אותו דבר שנדר עליו ואין בו משום מוקצה שהרי היו שלשה הדיוטות מספיקין לו ושלשה הדיוטות מצויים הם בכל מקום ודעתו נשואה עליהם אבל כל שהוא צריך בו חכם כגון מומי הבכור הרי הוא מוקצה גמור כמו שכתבנו [וכבר ביארנוה במסכת] יום טוב:

דבר שאין מתכוין על איזה צד מותר ועל איזה צד אסור ועל איזה צד מחלקין בו בין איסור תורה לאיסור סופרים וכן מוכרי כסות של כלאים על איזה צד מוכרים כדרכן כבר ביארנו הכל בפ"ב:

בד"ה והתנן רש"א כו' משמע דאביי סבר כו' היכא דנפל בו מום מעי"ט אם בקרו מבוקר כו' וא"כ דשני ליה כו' עכ"ל ובפשיטות לא תקשי להו לפי מה שהוכיחו לעיל דאביי גופיה מקשה מדקתני אינו מן המוכן דמיירי אפילו בנפל מום מעי"ט דאם בקרו אינו מבוקר די"ל דהיינו במום עובר אבל ההיא דאדא בר אוכמי דאם בקרו מבוקר היינו במום קבוע שנפל מעי"ט אבל במום עובר מודה דאינו מבוקר כמ"ש התוס' לקמן וק"ל:

בא"ד וי"ל דחזר בו אביי כו' עכ"ל ואע"ג דלמאי דחזר בו איכא לפלוגי בין הך דהתם דאיכא מיהת חדא מי יימר משא"כ הכא דליכא מי יימר כלל אביי לא הוה מפליג מידי ודו"ק:

בד"ה מי יימר כו' נראה דכל הני מי יימר דקאמר רבה לאו דוקא כו' דהא קאי ארבי יהודה כו' עכ"ל כבר הוכיחו דאביי ע"כ חזר בו ואוסר אפילו בדיעבד לר"ש אפילו במום קבוע מעי"ט אלא דאפשר דרבה המתרץ מדנקט תלתא מי יימר במלתיה סבר כאדא בר אוכמי דמתיר במום קבוע מעי"ט ע"כ כתבו דע"כ רבה נמי תלתא מי יימר לאו דוקא קאמר דהא ר"ש ארבי יהודה קאי דמיירי במום קבוע מעי"ט ומסתמא משמע דאוסר בכל גוונא אפילו בדיעבד אע"ג דלא הוי רק חד מי יימר ואפילו לאדא בר אוכמי כו' דאית לן למימר דר"ש לא קאי אר' יהודה בכל גוונא אלא לענין לכתחלה אבל בדיעבד אינו אוסר במום קבוע מעי"ט דהיינו חד מי יימר מ"מ במום עובר מודה דליכא אלא תרתי מי יימר וע"כ לאו דוקא נקט רבה תלתא וניחא לן למימר דרבה סבר כמסקנא דחזר אביי ובחד מי יימר סגי ולאו דוקא נקט תלתא ודע אתה המעיין שמה שכתבו התוס' דנראה כו' דר"ש אוסר אפילו בנפל בו מום קבוע מעי"ט כו' אין זה הדיקא נמי דקאמר התם באין צדין לאסור בדיעבד מום קבוע מעי"ט דההוא ודאי דלא דייקא ליה לאדא בר אוכמי אלא הכא מסברא דנפשם קאמרי דאוסר ר"ש אפילו במום קבוע מעי"ט מדקאי ארבי יהודה והך סברא דייקא נמי לרב אדא בלכתחילה ודו"ק:

בד"ה מי יימר כו' תימה מי דמי התם ודאי לא מזדקק ליה חכם דאין רואין כו' אבל הכא דאין לך איסור בדבר כו' עכ"ל ויש לדקדק דאכתי תקשי להו הך קושיא גבי נשאלין לנדרים מאי פריך ולימא מי יימר כו' מי דמי התם לא מזדקק חכם דאין רואין כו' אבל הכא אין איסור בדבר מזדקק ליה חכם דאין לתרץ כי הכא דלא יהיה ניחא ליה לחכם להתיר נדרים שנדר לדבר מצוה דודאי לא יתיר ועוד מאי משני דסגי ליה בג' הדיוטות דאין סברא לחלק שג' הדיוטות לא יחושו לה על נדרים שנדרה לדבר מצוה טפי מחכם ומבעל ועוד יש לדקדק בדבריהם לקמן שהקשו במומין נמי הרי שלשה מתירין את הבכור ומאי קושיא הרי אמרו דוקא במקום שאין שם מומחה ומאין להם לומר דמיירי הכא באין כאן חכם להתיר וי"ל שכבר הוכיחו התוס' דבחד מי יימר סגי והשתא גבי נשאלין לנדרים בפשיטות פריך מי יימר דמזדקק ליה חכם ר"ל דלא ימצא לו ת"ח להתיר כיון דהיתר נדרים אסור בשבת אלא לצורך שבת מסתמא לא היה דעתו אתמול להתיר ולקמן מבעיא לן דאפילו בצורך שבת אם היה לו פנאי אם מתירין לו בשבת ואפשר שלא ימצא לו ת"ח וכה"ג ודאי אמרינן מי יימר דנפל ביה מום ומי יימר דנפיל ביה קבוע ה"נ מי יימר דיהיה לו מצוי ת"ח כיון דלא היה דעתו אתמול על כך ולא הזמין והכין לו חכם שיתיר ומשני דסגי ליה בג' הדיוטות דודאי יהיו מצוים לו בכ"מ ואין להקשות לרבי יהודה דמתיר לראות מום בי"ט מי יימר דיהיה לו ת"ח מצוי די"ל כיון דרואין מומין ואין איסור כלל בדבר אף אם יהיה לו פנאי אתמול מסתמא היה דעתו להתיר הבכור והזמין לו חכם שימצא לו להתיר והשתא ניחא לפום דקיימינן השתא שלא יהיה לו ת"ח מצוי במקומו הקשו שפיר דהא ג' מתירין המומין במקום שאין חכם מצוי ודו"ק:

בד"ה התם אי לא מזדקק כו' אבל הכא כו' ואע"ג דבפ"ק כו' שלשה מתירין את הבכור כו' עכ"ל אע"ג דשלשה מומחין ודאי דלא הוו מזדקקי ליה משום דאין רואין מומין בי"ט כמו שכתבו התוס' בסמוך דה"נ המ"ל מי יימר דמזדקקי ליה ג' הדיוטות כו' מ"מ תקשי להו דע"כ מדקאמר דבנדרים סגי ליה בג' הדיוטות הכא מי יימר דמזדקק ליה חכם ולא קאמר מי יימר דמזדקקי ליה ג' הדיוטות משמע דשלשה הדיוטות אין מתירין את הבכור כלל בלאו טעמא דמי יימר כו' ותקשי להו שפיר דהא בלאו טעמא דאין רואין מומין ביו"ט ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה ותירצו דמשום מומין שאינן מובהקין נקט כהאי גוונא וה"נ המ"ל כו' ובמומין מובהקין אלא דנקט בכהאי גוונא דבכל מומין איירי דאינו מתיר רק חכם ודו"ק:

בגמ' מתיב רמי בר חמא מפירין נדרים בשבת וכו' בספרים הוגה כאן ונשאלין לנדרים שהן לצורך שבת וטעותם שמצאו בפי' רש"י שפי' כאן מפירים נדרים וכו' ונשאלים לנדרים לחכם וכו' אבל טעות הוא בידם שאין לגרוס נשאלים בתיובתא קמייתא דהא בתר הכי מותיב מינה ורש"י לא בא עתה אלא לפרש החילוק שיש בין מפירין לנשאלין אבל אין כוונתו שגורס כאן בתיובתא קמייתא ונשאלים וכו' וק"ל:

בתוס' ד"ה ואמר עולא וכו' אמר כגון זה מבטל רשות לרבי יהודה וע"ש בפ' הדר:

ד"ה והא תנן ר"ש אומר וכו' וא"ת דבביצה משמע דאביי סבר כאדא בר אוכמי וכו' אין לשון הסוגיא דהתם כהאי לישנא דכותבים התוס' וע"ש ועיקר הענין הוא דאביי הוה ס"ד מעיקרא דבנפל בו מום מעיו"ט ס"ל לר"ש דאם ביקרו מבוקר משום דאין כאן כ"א חד מי יימר וא"כ מאי פריך מנר שכבה הא אתי שפיר דס"ל לר"ש דמותר ותירצו התוס' דאביי חזר בו וס"ל דגם בנפל בו מום מעיו"ט ס"ל לר"ש דאם ביקרו אינו מבוקר אע"ג דאין כאן כ"א חד מי יימר ולכך רמי לה אהך מתני' דנר דהוה ס"ד דאביי דגבי נר איכא נמי חר מי יימר דהיינו מי יימר שיכבה נרו והשיב לו רבה דגבי נר אפי' חד מי יימר אין כאן דאדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו כן הוא קישור התוס' ושיטת ההלכה לפי פירושם:

ד"ה מי יימר דנפיל וכו' דהא פריך וכו' ואם לאו לא ישחוט פשיטא וכו' כצ"ל:

ד"ה מי יימר דמיזדקיק לה בעל וכו' אי נמי בפירות שלה ואסרתן לכל אדם מקשין התלמידים דמ"מ יש להקשות מנא ליה להמקשה להקשות מההיא דמפירים נדרים ולפרש דמיירי בפירות שלה ואסרתן לכל אדם דלמא לא איירי אלא שאסרה עליה איזה פירות שלא לאוכלם וי"ל דהכי מקשה דמסתמא הא דקתני מפירין נדרים בשבת איירי בכל מיני נדרים שהן לצורך שבת בין שאסרה על עצמה בין שהיו הפירות שלה ואסרתם לכל אדם וא"כ מוקצים הן דמי יימר דמזדקק לה בעל:

ד"ה מי יימר וכו' תימה מי דמי וכו' דבעל נמי לא ניחא ליה להזדקק דזימנין דשרי נדרים של מצוה יש מקשין היאך מתורץ בתיובתא דמותיב בתר הכי מי יימר דמזדקק לה חכם תקשה לך קושיא זו של התוס' מי דמי דגבי חכם אין איסור בדבר וכ"ת חכם נמי לא ניחא ליה להזדקק משום דזימנין דשרי נדרים של מצוה א"כ מאי משני נמ' סגי לה בג' הדיוטות וכ"ת דהדיוטות לא אסקי אדעתייהו דזימנין דשרו נדרים של מצוה ולכך ודאי מזדקקי א"כ מאי כתבו התוס' בדבור שאחר זה וה"נ דהוה מצי למימר מי יימר דמזדקקי ליה ג' הדיוטות דודאי לא מזדקקי ליה משום דאין רואין מומין ביו"ט הא ג' הדיוטות לא אסקי אדעתייהו שיש שום איסור בהתרת נדר וה"ה בראיית מומים ולדידהו לא קשה מידי דדוקא בהא דזימנין דשרי נדרים של מצוה לא אסקי אדעתייהו ג' הדיוטות ואפי' אי ידעי אחריני מזה אין שום חיוב למחות בידם להתיר אבל האי דינא דאין רואין מומין ביו"ט דינא הוא ולמ"ד דאין רואין מומין ביו"ט כ"ע ידעי מזה וכל מי שרואה שרוצה לעבור ולראות מומים חייב למחות בידו ולכך כתבו דודאי לא מזדקקי משום דאין רואין מומין ביו"ט וק"ל:

ד"ה כבתה אין וכו' כן דרך הגמ' דאע"ג דהוי מצי לאתויי רישא וכו' מקשין העולם הא לעיל בדף ל"ט דפריך גמ' מאי רחיצה אילימא רחיצת כל גופו וכו' כתבו התוס' הכל היה יכול לדקדק מסיפא וכו' אלא דרך הגמ' מה שיכול לדקדק מרישא מדקדק ונראה דכשהגמ' מקשה איזו קושיא והקושיא מהרישא והסיפא אחת היא כגון הכא דדייק כל זמן שלא כבתה אסור לטלטל זה מבואר ברישא כמו בסיפא אורחא דגמ' שתופס להקשות ממה דמסיים דהיינו מסיפא אבל לעיל מדקדק גמ' דלא ידע פירוש דרחיצה מאי היא והרישא צריכה פירוש כמו הסיפא ואפשר ג"כ שהרישא לא תהא מתפרשת בפירוש דיתרץ ויפרש הסיפא לכך כל מה שיכול להקשות ולדקדק מרישא שיקשה עליו פירושא מקשה ומדקדק לפרש ואם מוצא דרך שתתפרש הרישא ולא יקשה עליה כלום מקשה אח"כ מהסיפא כמו שהוא בסוגיא דלעיל וק"ל:

גמ' נדרים בשבת ונשאלין לנדרים שהן לצורך שבת כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ואמר עולא כו' אמר כגון זה מבטל רשות כו' כצ"ל ונמחק נותן רשות. ונ"ב פי' ולא חשבינן כמומר ממש שאינו יכול לבטל בלא שכירות לאפוקי ר"מ דאמר אפילו מחלל שבת בפרהסיא מבטל רשות ע"ש:

בד"ה והא תנן כו' וא"ת דבביצה משמע דאביי סבר כהך ברייתא דתלתא בבא דאמרי לר"ש היכא דנפל בו מערב יום טוב אם בקרו מבוקר דאמר אביי התם כוותיה דרבה בר רב הונא מסתברא מדקתני שלשה בבי בברייתא וא"כ דשני ליה כו' כצ"ל. ונ"ב כך הוא ראוי להגיה דמה תלוי באדא בר אוכמא כי רק לפי האמת דבעי למימר ברייתא משבשתא היא מוקי כאדא כלומר שהוא רגיל לשנות הברייתא בשבוש שהיה שוכחן וכן פירש רש"י ודו"ק:

בא"ד ולית ליה הך ברייתא מששמע מתניתא דרבי אושעיא דאדא בר אוכמא הוה משבש ותני כו' כצ"ל:

[תוד"ה מי (הא'). ואע"ג כו' אינם מוקצין כו'. עי' לקמן קכ"ז ב' תוס' בד"ה כיון] :

גמ' ואמר עולא. עי' לקמן דף נט ע"ב תוס' ד"ה מאן דרכה:

תוס' ד"ה מי יימר דמזדקק לה בעל ואע"ג וכו' דהא חזי לשאר ב"א. עי' לקמן דף קכז ע"ב תוס' ד"ה כיון דתניא:

שם ד"ה דכל היכא וכו' אע"פ שזה התירוץ דחוק. עי' בבכורות דף כה ע"א תוס' ד"ה דהוי ליה:

גמרא, רמי לי' אביי לרב יוסף מי אר"ש כבתה מותר לטלטלה, כבתה אין לא כבתה לא.
תימא דהו"ל להקשות מרישא דקתני להדיא חוץ מן הנר הדולק בשבת, ובתוס' כתבו כן דרך הש"ס דאע"ג דהו"מ לאתויי רישא דקתני בהדיא מייתי סיפא ודייק מיני', והוא תמוה.
וי"ל דודאי אביי נמי הוי ידע שנויי דר"י דבכבוי כיון דבכוון איכא איסורא דאורייתא, גם כי לא מכוון לר"ש נמי אסור מדרבנן, ומש"ה לא הקשה מרישא, מיהו מדיוקא דסיפא שפיר קשיא לי' והיינו לשיטתי' לקמן ריש פ' תולין [דף קלח ע"א] דאמר אביי מי סברת ר"א אדר"מ קאי [דר"מ מחייב חטאת ביוצא בעיר של זהב ועלה אמר ר"א יוצאת לכתחילה] אדרבנן קאי, משמע דאביי בא לחזק קושיות רב ששת שם דליכא מידי דלהאי חיוב חטאת ולהאי שרי לכתחילה ובפרקין לעיל [דף מד ע"א] ראב"ש אומר מסתפק מן הנר הכבה ואפילו בשעה שהנר דולק [דכיון דכבה והולך תו ליכא משום מכבה, רש"י] ואמר אביי עלה דפליג על אבוה דאלו אבוה סבר כבה אין לא כבה לא [דלא שמעינן דקשרי אלא מותר השמן שבנר ושבקערה דמשמע לאחר שכבה לגמרי, רש"י] וא"כ אביי לגרמי' בהני מקומות שפיר מקשה מסיפא דמותר שמן, ומדייק כבה אין ר"ל כבה לגמרי אין הולך וכבה לא ואמאי הא הוי דשא"מ, וא"א לשנויי שנויי דר"י כיון דבמכוון איכא איסורא דאורייתא דהא בהולך וכבה מתיר ראב"ש לכתחילה וממילא ע"כ לאבוה נמי אסור רק מדרבנן, מיהו ר"י דמשני לי' הכי, לשיטתי' אזיל בריש פרק תולין שם, דאמר שם אפרכת רב ששת אלמה לא הרי עיר של זהב, וסובר דאיכא מידי דלזה חייב ולזה שרי לכתחילה ושפיר י"ל דבהילך וכבה חייב לר"ש וכיון דאיכא איסורא במכוון באינו מכוון נמי גזרו בי' רבנן, והרי זה נכון:

רמי לי' אביי וכו' רש"א אומר כל שאין מומו ניכר מבע"י אין זה מן המוכן אלמא אית לי' לר"ש מוקצה. ומתרץ הגמרא דאה"נ טעמי' דהתם משום מוקצה רק התם אינו יושב ומצפה. ויש להקשות על רש"י בביצה שמפרש התם הטעם משום מתקן או דן את הדין וי"ל דלכאורה רש"י גופא בביצה פי' ארב אדא בר אוכמא רק טעמי' משום מתקן אבל יפה כיון רש"י בזה דלעיל דף מ"ג הקשה תוס' בד"ה טבל מוכן ועוד מ"ש הכא אם עבר ותיקן ובביצה אם עבר וביקרו אין מבוקר. ותי' מגיני שלמה גזירת חכמים אין להשוות זו לזו ומצינו להרחיב סברתו דבשלמא התם גבי טבל אינו אלא משום מתקן לחוד אבל הכא לן טעמא אחרינא כמו שפי' רש"י משום דן את הדין. אבל קשה אביי לשיטתו דסובר מותר לבקר מומין בלילה וע"כ אינו יכול להיות הטעם משום דן הדין דהא זו אינו נקרא דין דמותר לבקר בלילה והדרה קו' התוס' לדוכתה רק אביי סבר כר"א ב"א דאם עבר ולהכי פי' רש"י משום מתקן אבל הכא בסוגי' ע"כ צ"ל דחזר אביי וסבר אם בקרו אינו מבוקר וא"כ ק' קושי' תוס' ולהכי מסקינן דלאביי יש עוד טעם אחר משום מוקצה ודו"ק:

ובאופן אחר יש לתרץ קו' התוס' הנ"ל. דלכאורה קשה מאי בעי התוס' ואב"א משובש וי"ל בלא אב"ע לק"מ קו' התוס' די"ל גבי בכור עסקינן דאית לי' בשרא אחרינא רק זה אינו דא"כ מי הוכרח בגמרא למימר רב אדא בר אוכמא משובש דלמא הא דקאמר ר"א ב"א מבוקר בדליכא בשרא אחרינא אלא ודאי מיירי התם בכל גוני אינו מבוקר. אמנם לק"מ קו' התוס' דבשלמא התם גבי טבל מתוקן דאינו מקצה דעתו מיני' דלמא יזדמן אחד שלא יהיה לו פירות ויעבור ויתקנו ויהי' מותר לאכול מיני' ע"כ אינו מוקצה גמור משא"כ בכור ליכא למימר כך דהא גבי בכור פסקינן דחכם שבקר אינו רשאי למיכל מיני' ואין אדם חוטא ולא לו ולהכי בדיעבד אינו מבוקר דמקצה מיני' דודאי אינו מזדקיק לי' חכם שיעבור ויבקר אע"פ דלית לי' לחכם בשר אחרינא דהא אינו רשאי למיכל מיני'. אמנם כל זה אינו אלא לגבי חכם אבל מג' הדיוטות אינו מקצה דהם רשאים למכור בשר מיניה דתלתא לא חשידי וא"כ קסבר שיזדקק לי' ג' הדיוטות שאין להם בשר ומבקרו ובדיעבד בג' הדיוטות מבוקר כנ"ל ודו"ק:

רמי ליה אביי לרבה תניא מותר השמן שבנר כו' אלמא לר"ש לית ליה מוקצה ורמינהו. ויש לדקדק אהא דמייתי אביי מברייתא דמותר השמן ואמאי לא מייתי ממשנתינו דאמר ר"ש כל הנרות מטלטלין חוץ מנר הדולק בשבת דמשמע לאחר שכבה מותר לטלטלה אלמא דלית ליה מוקצה. ועוד דטפי הוי ליה לאתויי מברייתא דלעיל בעיקר פלוגתא דר"י ור"ש דשמעינן מינה דלר"י אית ליה מוקצה ור"ש לית ליה מוקצה דקתני בהדי' כבתה מותר לטלטלה וא"כ הו"ל לרמויא דר"י אדר"י ור"ש אדר"ש מהך מתני' דבכור שנפל לבור דהתם איפכא שמעינן להו לא מיבעיא למאי דמשמע מלישנא דגמ' דכל השקלא וטריא דהכא דרמי ליה אביי לרבה ובשינויא דמשני ליה דהאי דבכור שנפל לבור איירי בנפל בו מום בי"ט וכמו שאבאר בסמוך דלכאורה לישנא דמתניתין דייק הכי אלא דאפילו לשיטת התוס' דמשמע להו דאיירי בבכור שנפל בו מום מעי"ט ומוכח לה ממילתא דר"י א"כ על כל פנים טפי הוי ליה לאתויי נמי מילתא דר"י דמתניתין וברייתא דלעיל וכן האי דבכור שנפל לבור דלפ"ז הוי מקשה שפיר ממה נפשך אי איירי בבכור שנפל בו מום בי"ט קשיא דר"י אדר"י ואי בנפל בו מום מערב י"ט קשיא דר"ש אדר"ש. והנלע"ד בזה דודאי לא מצי לאקשויי מהא דשרי ר"ש לטלטל הנר לאחר שכבה אהך מתניתין דבכור משום דבפשיטות מצינן למימר דמוקצה לאכילה סבר ר"ש דאסור ומוקצה לטלטול ס"ל דשרי כדמחלק הש"ס בר"פ מפנין בהאי דבשר תפל אליבא דר"ה ואף לפי מ"ש לעיל לפרש הסוגיא דר"פ מפנין בענין אחר לחלק בין טלטול מוקצה דמיני מאכל ובין מוקצה לטלטול הכלים היינו משום דמסברא יש לנו לומר כן כי היכי דלא תקשי סוגיות הש"ס אהדדי משא"כ הכא דבעינן למירמי דר"ש אדר"ש א"כ בקל מצינן לומר דשני ליה בין מוקצה דאכילה למוקצה לטלטול כי היכי דלא תקשי דידיה אדידיה כיון דטעמא רבה איכא לחלק בכה"ג כמ"ש באריכות במשנתינו:

והא דלא מקשה נמי דרבי יהודה אדרבי יהודה מהך ברייתא דטלטול נרות דמחמיר ר"י אף בטלטול אמתני' דביצה דמיקל אפילו במוקצה לאכילה דחמיר אלא דבהא נמי מצינן למימר בפשיטות דהא דמחמיר ר"י בנרות היינו משום דדחי בידים משא"כ בבכור דלא דחי בידים ותדע שכן הוא דהא בחולין גבי השוחט בשבת דאסור ליומיה ונסבין חברייא למימר דטעמא משום מוקצה ור"י דנרות הוא ומייתי הנך ברייתות דלעיל ודחה הש"ס דילמא שאני התם דדחי בידים (וכמו שאבאר עוד בזה בלשון התוס') ומש"ה מסיק הש"ס התם דר"י דמבשל הוא ומשום קנסא אלמא דבדלא דחיה בידים לא שמעינן ליה לר"י דאית ליה מוקצה. וא"כ לפ"ז לא קשיא ליה לאביי כלל דר"י אדר"י אלא דר"ש אדר"ש ומשום הכי הוצרך לאקשויי מברייתא דמותר השמן אמתניתין דביצה דר"ש אית ליה מוקצה ומוקצה דאכילה אדמוקצה דאכילה קשיא ליה כן נ"ל:

אלא דאכתי איכא למידק מאי מקשה דר"ש אדר"ש דילמא שני ליה לרבי שמעון בין שבת ליום טוב דשבת חמיר ולא אתי לזלזולי מש"ה לית ליה מוקצה משא"כ ביו"ט דקיל אית ליה מוקצה כדאמר רב נחמן ברפ"ק דביצה. מיהו בהא מצינן למימר דאביי ורבה לא משמע להו לחלק בהכי והיינו לשיטת הפוסקים דלא קי"ל כאוקימתא דר"נ בהא מ"מ לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וסייעתם שפסקו כן לפי האמת דמוקצה בשבת מותר וביו"ט אסור והיינו משום דמשמע להו דהנך אמוראי דפ"ק דביצה נמי מצי סברי הכי אלא דניחא להו לאוקמי אפילו בעומדת לאכילה כי היכי דלא תקשי התם וליפליגו בתרווייהו א"כ קשיא טובא בסוגיא דהכא. והנראה לענ"ד בזה דנהי דלענין פסק הלכה משמע להו לתנאי ואמוראי ולהנך פוסקים לחלק ולהחמיר לענין מוקצה ביו"ט משבת מ"מ אליבא דר"י ור"ש גופייהו ע"כ אין לחלק דהא רב אמר להדיא בפ' במה מדליקין דף כ"ט דר"י ור"ש גופייהו פליגי ביו"ט אע"ג דהתם בנולד איירי מ"מ משמע דה"ה לענין מוקצה. ומכל שכן דאתי שפיר טפי לפי מ"ש בסמוך לשיטת רש"י דרבה לא הדר ביה ואית ליה מוקצה דאורייתא מקרא דוהכינו כמו הכנה דחדא מילתא היא וכמו שאבאר בסוגיא דבכור שנפל לבור בלשון רש"י א"כ תו לא שייך לחלק בין שבת לי"ט דהא רבה גופא דריש מקרא דוהכינו דבין לשבת ובין לי"ט בעי הכנה מחול דוקא (ועיין מה שכתבתי בזה בריש פ"ק דביצה בלשון רש"י):

אלא אי קשיא לי הא קשיא לי דאכתי מקשה אביי לרבה מדר"ש אדר"ש דלמא הא דלית ליה לר"ש מוקצה במותר השמן שבנר היינו משום דלא הוי אלא מוקצה מחמת איסור דרבנן למאי דס"ל דכל כיבוי הוי מלאכה שאצ"ל משא"כ האי דבכור אם נפרש דאיירי בבכור שנפל בו מום ביום טוב וכדפרישית אם כן מאתמול בה"ש הוי מוקצה מחמת איסור דאורייתא כמ"ש רש"י והתוספות בביצה דף ל"א בבית שמלא פירות לחלק בין מוקצה מחמת איסור דאורייתא לאיסור דרבנן ואף לשיטת החולקין על רש"י והתוס' בזה דאין לחלק בין דאורייתא לדרבנן היינו לפי האמת לפי סוגיית הגמרא כמו שאבאר שם משא"כ הכא דאליבא דרבה קיימינן ואיהו ס"ל דמוקצה דאורייתא דדריש ליה בפרק אלו עוברין מקרא דוהכינו א"כ פשיטא דקרא לא איירי אלא בדבר שהיה מוקצה מאתמול מחמת איסור דאורייתא ואם כן בפשיטות יש לנו לומר דר"ש נמי אית ליה הך דרשא והיינו טעמא דבכור והא דמיקל במותר השמן היינו משום דהוי מוקצה מחמת איסור דרבנן ואם כן לא קשיא דרבי שמעון אדרבי שמעון. וידעתי גם ידעתי שיש לתרץ דאין ה"נ דמשמע מסוגיא דהכא דרבה הדר ביה מהא דאמר מוקצה דאורייתא לבתר דאקשי ליה אביי התם בפרק אלו עוברין אלא אכתי קשה לשיטת רש"י דביצה שסובר דלא הדר ביה. ועוד אכתי קושיא קמייתא קשה לפי שיטת הרמב"ם ז"ל וכ"ש דקשה למאי דפרישית בסמוך אדרבה מהא דמקשה אביי לרבה הכי דר"ש אדר"ש ולא שני ליה בין שבת לי"ט אלמא דהיינו משום דלא הדר ביה רבה:

מיהו נראה לענ"ד דאליבא דר"ש ע"כ לא משמע ליה לחלק לענין מוקצה בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן והיינו למאי שכתבתי לעיל דהא דמקשה מנוי סוכה אהוקצה למצותו דנר וקאמר התם ממאי דר"ש היא ומייתי התם ברייתא דקתני ושוין בסוכת החג ומדמה נמי התם מוקצה מחמת מצוה למוקצה מחמת איסור אם כן ע"כ דלא שני ליה לר"ש בין דאורייתא לדרבנן כמ"ש שם באריכות דנוי סוכה ואפילו סכך ודפנות יתרים על שיעור סוכה נמי אוסר ר"ש משום דכל דתיקנו רבנן כעין דאורייתא תיקנו ואם כן משמע דה"ה במוקצה מחמת איסור דאי ס"ד דר"ש אית ליה מיגו דאיתקצאי באיסור דאורייתא אם כן ממילא דה"ה באיסור דרבנן. ויש להביא עוד ראיות בזה ואין להאריך כאן יותר ועיין מה שאכתוב בזה בפרק המביא גבי בית מלא פירות אי"ה ודוק היטב:

בתוס' בד"ה והתנן ר"ש אומר כו' קשה לר"י מאי קא פריך הא ע"כ טעמא דר"ש כו' משום דסבר דאין רואין מומין ביום טוב דהא ר"י דאית ליה טפי מוקצה כו' וי"ל דדייק מדלא קתני כו' עס"ה. נראה דמעיקרא בקושיית ר"י הוי משמע להו להתוס' דמשום האי טעמא לחוד דאין רואין מומין בי"ט סבר ר"ש דאינו מן המוכן משום דהו"ל כמתקן והיינו כמו שפירש"י שם מהך הוכחה גופא דר"י אית ליה טפי מוקצה והתוס' שם הקשו עליו דמטעמא דמתקן לא שייך לאסרו בדיעבד אלא משום דמסוגיא דהכא משמע להדיא דמטעם מוקצה קאסר ר"ש כמו שהקשו שם גם כן על פירש"י מסוגיא דהכא והוכרחו לתרץ שם כמו שתירצו כאן דודאי מטעם מוקצה אמר ר"ש דאינו מן המוכן והא דמחמיר ר"ש טפי מדר"י היינו משום דאיירי בנפל בו מום מעי"ט דלר"י לא הוי מוקצה ולר"ש הוי מוקצה משום דאין רואין מומין וע"ז סובבים והולכים כל דברי התוספות דשמעתין שהכריחו לפרש דהנך תלתא מי יימר לאו דוקא כיון דבנפל בו מום קבוע מעי"ט איירי כמ"ש התוספות בדיבור הסמוך מסוגיית הש"ס דהתם:

אמנם לולי דברי התוס' היה נ"ל ליישב סוגיא דהכא בפשיטות דנהי דמסוגיא דהתם בשקלא וטריא דמתני' שם מסיק הש"ס הכי דלפ"ז ע"כ טעמא דר"ש משום דמתקן לכך הוצרך רש"י לפרש שם דטעמא דמתקן שייך לאסור אפילו בדיעבד משא"כ בסוגיא דהכא דרמי ליה אביי לרבה ודאי מקשה ליה שפיר דע"כ טעמא דר"ש משום מוקצה הוא דליכא למימר דמטעמא דמתקן אסור לר"ש אפילו בדיעבד דהא ודאי ליתא דהא בפ"ב דביצה דף י"ח גבי טבילת כלים משמע להדיא דלרבה לית ליה טעמא דמתקן מדהוצרך לפרש טעמא דאיסור טבילת כלים היינו משום שמא יעבירם ארבע אמות בר"ה ואקשי ליה אביי טובא עד שהוצרך רבה לדחוק דגזרינן י"ט אטו שבת וגזרינן נמי בור בחצירו אטו בור בר"ה ובהא נמי מקשה ליה אביי טובא ע"ש א"כ אי ס"ד דרבה אית ליה טעמא דמתקן א"כ מאי דוחקא לאוקמא משום הך גזירה דשמא יעבירם ולדחוק בכל הנך דוחקי ואמאי לא מפרש בפשיטות משום טעמא דמתקן אלא ע"כ דאפילו לענין טבילת כלים לא משמע טעמא דמתקן בי"ט מהטעם שכתבתי שם בחידושינו ע"ש וכ"ש דאין שום סברא להחמיר בטעמא דמתקן אפילו בדיעבד ע"י ראיית מומין בבכור שהם אוכל נפש עצמו וא"כ מהך סברא גופא מקשה אביי הכא שפיר לרבה דלדידך דלא ס"ל טעמא דמתקן א"כ ע"כ הא דאמר ר"ש אין זה מן המוכן היינו משום מוקצה א"כ קשיא דר"ש אדר"ש. וא"כ לפ"ז רצה אביי להכריח סברתו דהתם דטבילת כלים דטעמא משום מתקן וא"כ טעמא דבכור נמי משום מתקן וכמו שהוכחתי בחידושי ביצה שם (דף י"ח) דע"כ הוי סבר אביי דטעמא דטבילת כלים משום מתקן וע"ש:

ולענין עיקר קושיית התוס' שהקשו כאן היאך אפשר לומר דטעמא דר"ש משום מוקצה לחוד דא"כ הא ר"י אית ליה טפי מוקצה כבר כתבתי בסמוך בלשון הגמרא ליישב בטוב טעם דהא דמיקל ר"י הכא היינו משום דלא דחי בידים והבאתי ראיה מסוגיא דחולין גבי השוחט בשבת דמסקינן ר"י דמבשל היא ומשום קנסא משמע להדיא דהיכא דלא דחי בידים לית ליה לר"י מוקצה והיינו היכא דשייך לומר דיושב ומצפה כגון בבכור דהכא דכיון דלא דחי בידים שהרי לא היה אפשר לשוחטו מאתמול שעדיין לא היה בו מום מש"ה לא הוי מוקצה משום דיושב ומצפה שמא יפול בו מום והכי איתא להדיא בבכורות (דף כ"ה ע"ב) דבהמות כיוון דמנגחי אהדדי שכיח בהו מומא ע"ש:

ומהא דאשכחן דאוסר ר"י אפילו בלא דחי בידים כגון בהמה שנתנבלה נמי ליכא למידק דהא דחי ליה הש"ס שם בפ"ק דחולין דשאני התם דמעיקרא הוי מוכן לאדם וא"כ לא שייך לומר יושב ומצפה. ואף ע"ג דלעיל דף מ"ה קאמר הש"ס להדיא דר"י אפילו היכא דלא דחי בידים אית ליה מוקצה כבר כתב רש"י שם דהיינו במאי שאוסר הכניסן לאוצר וכתבו התוספות שם דהיינו מתני' דר"פ מפנין ובאמת דשם לא נזכר ר"י אדרבה סתם מתני' ר"מ היא וכמו שהקשה הרשב"א ז"ל באמת בחידושיו בסוגיא דלעיל דאיכא לאוקמי כר"מ וא"כ ע"כ רבה בשמעתין דהכא נמי מתוקמי להך דאוצר דלא כר"י אלא כר"מ. ועוד דנהי דמשמע לעיל דאוצר לא מיקרי דחי בידים היינו לגבי גרוגרות וצמוקים משא"כ גבי בכור ודאי אוצר מיקרי דחיא בידים שהרי הקצוהו בפירוש לאוצר וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות במשנה ראשונה דביצה ע"ש:

נמצא דלפ"ז שפיר מצינן למימר דכיון דלרבה לית ליה טעמא דמתקן ע"כ טעמא דר"ש משום מוקצה והיינו משום דלר"ש לא שני ליה בין היכא דדחי בידים להיכא דלא דחי בידים אלא כולה מילתא תליא ביושב ומצפה וכ"ש דא"ש למאי דפרישית בסמוך לשיטת רש"י דרבה לא הדר ביה ממאי דקאמר מוקצה דאורייתא בפרק אלו עוברין ודריש ליה מקרא דוהכינו אם כן שפיר אית לן למימר דר"ש נמי אית ליה הך סברא אלא דלר"י משמע ליה הך דרשא דוהכינו דוקא בדח' בידים ולר"ש משמע ליה הך דרשא היכא דלא שייך לומר כל כך אדם יושב ומצפה והיינו כדמסקינן הכא בבכור משום דאיכא תלתא מי יימר ואם כן לפ"ז כיון דמעיקרא לא אסיק אדעתיה דאביי לחלק בין תלתא מי יימר ובין חד מי יימר שפיר מקשה ליה לרבה מדר"ש אדר"ש ורוצה אביי להכריח סברתו בטעמא דמתקן כדמקשה ליה אביי לרבא גופא התם בביצה בטבילת כלים:

נמצא דלפ"ז אין צורך לדחוק דאביי דהכא הדר ביה ממאי דקאמר בביצה פרק אין צדין כוותיה דרבה בר ר"ה מסתברא והיינו כאדא בר אוכמי אלא אדרבה טפי אית לן למימר איפכא דהאי מימרא דאביי דהתם היינו לבתר דשני ליה רבא בשמעתין לחלק בין חד מי יימר לתלתא מי יימר ומסתמא קיבל מיניה אביי תלמידו ואם כן מה"ט גופא מסיק התם אביי כרבה בר ר"ה דבנפל בו מום מע"ט לכתחילה הוא דלא הא דיעבד ש"ד כיון דלא מיתסר משום מוקצה משום דאדם יושב ומצפה היכא דליכא אלא חד מי יימר אבל בנפל בו מום ביו"ט דאיכא תלתא מי יימר אפילו דיעבד נמי לא כיון דאיכא תלתא מי יימר כן נ"ל נכון בעזה"י לולי שהתוס' לא פירשו כן והיינו משום דלא נחתו לסברא זו שכתבתי לחלק אליבא דר"י בין דחי בידים ללא דחי בידים והיינו כמו שכתבו בדיבור הסמוך דהכי משמע להו סוגיא דפרק אין צדין דבנפל בו מום מעי"ט איירי פלוגתא דר"י ור"ש כדמוקמינן לה התם בהדיא מיהו גם בזה אבאר בסמוך מה שנלע"ד ובפרק אין צדין אבאר יותר ע"ש ודו"ק:

בד"ה מי יימר נראה דכל הנך מי יימר כו' לאו דוקא דהא ר"ש אוסר אפי' בנפל בו מום מעי"ט כו' לכך נראה דלאו דוקא דאפילו בחד מי יימר סגי עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה טובא בדבריהם דמאי לאו דוקא שייך הכא דלפי שיטתם דסוגיא דהכא אסיק הך סוגיא דביצה דמוקמינן התם בהדיא פלוגתא דר"י ור"ש בנפל בו מום קבוע מעי"ט א"כ תו ליכא אלא חד מי יימר ואמאי נקיט הכא תלתא ועוד דהיאך אפשר לומר דלר"ש בחד מי יימר אסור משום מוקצה שהרי התוס' כתבו להדיא בפרק קמא דחולין גבי השוחט בשבת דנסבין חברייא למימר ר"י היא דמשמע לר"ש שרי וכתבו הטעם משום דיושב ומצפה שמא ישחטנו חש"ו ואחרים רואין אותו וכה"ג משמע להדיא דלעיל במטה ומוכני שהיה עליה מעות בה"ש דמותר לר"ש כדאמרינן בהדיא בגמרא משום דיושב ומצפה שמא יטלנה עכו"ם או תינוק ועוד דהא אפילו בבהמה שנתנבלה שנינו בסוף מכילתין דמותר לר"ש כדמוכח התם ובכולא תלמודא דר"ש היא ואם כן אין לך מי יימר גדול מזה ואפילו הכי מתיר ר"ש. והנראה בעיני מה שכתבו התוס' דבחד מי יימר סגי אין כוונתם לומר דבכל חד מהנהו תלת סגי אלא דוקא בהאי מי יימר דמזדקק ליה חכם לחוד סגי דכיון דאין רואין מומין בי"ט תו לא שייך לומר יושב ומצפה שיעבור החכם ויזדקק ליה. נמצא דלפ"ז ודאי דמי יימר כה"ג גרע מנבילה שנתנבלה דלא אקצי דעתיה לגמרי כיון דאפשר שתתנבל ומכ"ש דגרע מכל הנך שכתבתי אלא דלפ"ז נראה יותר דוחק הא דמקשה מהאי דהפרת נדרים דהתם ודאי אפשר שיזדקק לה בעל ולדעתי צ"ע גדול ליישב שיטת התוספות בזה:

אמנם לפי מאי דפרישית בסמוך אין צורך לכל זה דודאי דכל הנך מי יימר דוקא נקיט להו והיינו לפי מ"ש דסוגיא דהכא וסוגיא דביצה חלוקות הן דהכא אליבא דרבה קיימינן דס"ל מוקצה דאורייתא אלא דרבי יהודא מוקי לקרא דוהכינו בדדחי בידים ולא שני ליה בין יושב ומצפה או לא ור"ש ס"ל איפכא דכולה מילתא תליא ביושב ומצפה ושני ליה בין חד מי יימר לתרי ותלת וכל זה הוכרח רבה לפרש גם כן לפי מאי דלית ליה טעמא דמתקן בראיית מומין כדפרישית וכמו שאבאר עוד בפרק אין צדין אי"ה וא"כ ע"כ דטעמא דר"ש משום מוקצה לחוד כי היכא דלא תיקשי דידיה אדידיה דבעלמא שמעינן ליה דלית ליה מוקצה בחד מי יימר אפילו בהמה שנתנבלה וכן בכל הנך שהבאתי לעיל ע"כ משום דשני ליה בין חד מי יימר לטובא נמצא דכל זה בסוגיא דהכא אליבא דרבה מה שא"כ בסוגיא דביצה דסתמא דתלמודא הוא דמסיק לה התם דאיירי בנפל בו מום קבוע מעי"ט דאי בי"ט כ"ש דלר"י אסור כדמקשה הש"ס והא מוקצה נינהו והיינו משום דמשמע לסתמא דתלמודא דלר"י אפילו היכא דלא דחי בידים אית ליה מוקצה והיינו כמסקנת הש"ס דפ' קמא דחולין דהשוחט בשבת אסור משום מוקצה לר"מ כיון דאין ראוי לכוס א"כ כ"ש לר"י ואף לשיטת הרי"ף שפסק דלא כמסקנא דהתם היינו משום דבשילהי מכילתין פסק הש"ס להדיא בכולהו מוקצה קי"ל כר"ש לבר ממוקצה מחמת איסור ומאי ניהו נר שהדליקו דדחי נמי בידים וכמ"ש ג"כ התוס' שם משא"כ לר"י גופא ודאי מוכח מהאי סוגיא דמי שהחשיך גופא דכר"מ ס"ל אפילו בדלא דחי בידים דהא במוקצה מחמת מיאוס מחמיר ר"י טפי מדר"מ ואם כן ע"כ איצטריך לאוקמי התם הך דבכור שנפל לבור בנפל בו מום קבוע מעי"ט והא דאוסר ר"ש אע"ג דליכא אלא חד מי יימר אה"נ דלאו משום מוקצה קאסר רבי שמעון אלא משום טעמא דמתקן וכדמשמע נמי מכל השקלא וטריא דהתם כמו שאבאר עוד בתכלית אריכות במקומו אי"ה כן נ"ל נכון ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בגמ' מתיב רמי בר חמא מפירין נדרים בשבת כו' ואמאי לימא מי יימר כו' וכתבו התוספות דמכאן נמי מוכח דכל הנהו מי יימר לאו דוקא דהא הכא ליכא אלא חדא מיהו למאי דפרישית בסמוך א"ש טובא דכיון דהכא אליבא דרבה קיימינן דמפרש ליה מילתא דר"ש משום מוקצה לחוד ולא משום דאין רואין מומין אי משום דלית ליה טעמא דמתקן או משום דסובר דאי לאו משום מוקצה היה מתיר לראות מומין בבכור שנפל לבור משום צער ב"ח וכמו שאבאר שם באריכות ומשום הכי הוצרך לפרש מטעמא דמוקצה ומשום דאיכא תלתא מי יימר. א"כ לפ"ז ע"כ נמי דהא דקאמר מי יימר דמזדקק ליה חכם לאו משום דאין רואין מומין הוא אלא מי יימר דמיתרמי ליה כדמשמע מסתימת לשון רש"י. וא"כ לפ"ז מקשה רמי בר חמא שפיר דע"כ דבכה"ג לא מיקרי מי יימר כלל דאל"כ קשיא האי דמפירין נדרים דאע"ג דליכא אלא חד מי יימר מ"מ לר"י מיהו ליתסר דהא ר"י ודאי אוסר במוקצה אפילו בחד מי יימר והא ודאי ליתא דמעשים בכל יום דמפירין נדרים מכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל דרבה גופא כר"י ס"ל מדאית ליה מוקצה דאורייתא וגם מאותו ראיה שהביאו התוס' לעיל בד"ה דנפטא אסור מהאי דכל מילי דמר עביד כרב א"כ לפ"ז אי ס"ד דהאי דמפירין נדרים אתא דלא כר"י א"כ הו"ל מחלוקת ואח"כ סתם בחד מסכתא דהא הך דמפירין נדרים סיפא דנבילה היא והלכה מרווחת אליבא דכ"ע דמחלוקת ואח"כ סתם בחדא מס' הלכה כסתם וא"כ ע"כ דהאי דמפירין נדרים אליבא דכ"ע מיתוקמא משום דכל כי האי גוונא לא מיקרי מי יימר כלל דודאי מזדקק ליה חכם או בעל. וא"כ לפ"ז מקשה שפיר אדר"ש דאפילו בנפל בו מום בי"ט ליכא תלתא מי יימר ועוד דמום עובר ומום קבוע לע"ד לא מיקרי אלא חד מי יימר דמום עובר לאו מידי היא כנ"ל נכון ליישב הנך תרי סוגיות דהכא ודביצה דכל חדא וחדא תיקום אדוכתיה בלי גמגום בעזה"י ודוק היטב ובחידושי ביצה אבאר יותר אי"ה ע"ש:

בתוספות בד"ה מי יימר דמזדקק תימא מי דמי כו' עיין במהרש"א:

בד"ה דכל היכא דמכוין איכא איסורא דאורייתא וא"ת דהכא בכיבוי ליכא איסורא דאורייתא לר"ש דמלאכה שאצ"ל היא כו' עס"ה. ובילדותי הייתי רגיל לתרץ קושיא זו דהא דשמעינן ליה לר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור היינו דפטור מחיוב חטאת כיון דליכא איסור סקילה והיינו משום דמלאכת מחשבת כתיב במשכן וקרא דכל העושה מלאכה יומת נסמכה למלאכת המשכן כדאיתא סופ"ק דחגיגה דמה"ט קרי לה התם הררים תלויים בשערה וכפירש"י שם. וא"כ לפ"ז כיון דלית ביה חיוב מיתה משום הכי פטור לר"ש מחטאת אבל מ"מ איכא למימר דר"ש מודה דאסור מדאורייתא משום לאו דלא תעשה כל מלאכה שנאמר בסיני קודם מלאכת המשכן ובסנהדרין נמי אמרינן דבמרה נצטוו עליה וא"כ אין סברא לפוטרו משום מלאכת מחשבת שלא נאמר עד הקמת המשכן בשנה שניה. ועוד דהא אפילו במלאכת י"ט שנצטוו בפרשת החודש הזה לכם והתם סתמא כתיב כל מלאכה לא יעשה בהם ומה"ת לחלק במלאכה שאצ"ל בין י"ט לשבת. א"כ לפ"ז הוי א"ש טובא סוגיא דהכא ובזה נתיישבו לי ג"כ כמה סוגיות בגמרא אלא לפי שמצאתי בסוגיא דגמרא דלעיל דף מ"ד דשמואל דס"ל כר"ש ומש"ה מקשה הש"ס עליה דשמואל דאוסר לכבות גחלת של עץ בשביל נזק רבים א"כ משמע להדיא דלר"ש דפוטר במלאכה שאצ"ל ע"כ מדאורייתא מותר לגמרי וליכא אלא איסורא דרבנן דאי ס"ד דלאו אית ביה לא הוי מקשה הש"ס התם מידי דנהי דבר"פ הנחנקין מחלק הש"ס בכה"ג גופא בין שגגות לאו לשגגות כרת מ"מ במזיד ובמתכוין לא שייך לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת א"כ לפ"ז מקשי התוספות שפיר:

מיהו מה שכתבו על תירוצם שתירצו דוחק הוא לא ידעתי למה דאדרבה לכאורה טעמא רבה איכא דכיון דהך מילתא דדבר שאינו מתכוין אינו אלא דברים המסורים ללב א"כ שפיר יש להחמיר לענין כיבוי דהרואה סבר שמתכוין לכבות משום הפתילה עצמה לפי שרוצה להבהבה שידלק יפה כדאיתא לעיל בפרק במה מדליקין דרבי יוסי מחייב בחס על הפתילה משא"כ בחריץ לא שייך לגזור בכה"ג דהא כ"ע ידעין שאין מתכוין לעשות חריץ כיון שאינו חופר אלא כלאחר יד ואין דרך מלאכת חפירת גומא בכה"ג ע"י גרירת מטה כסא וספסל. כן נ"ל מדקדוק לשון רש"י. ועוד נ"ל ליישב קושי' התוס' בענין אחר דנהי דמעיקרא נקט אביי לישנא דבהדי דנקיט לה כבתה דמשמע דלא שייך אלא חשש איסור דכיבוי היינו משום דכיבוי שכיח טפי על ידי טלטול הנר אבל לעולם אין הכי נמי דשייך ביה נמי חששא דהבערה דע"י טלטול הנר ממילא דאתי לידי הטיית הנר דאסור משום הבערה כדמשמע בפ"ק דמכילתין ובכמה דוכתי ובודאי דבר הנראה לעינים הוא דסתם הטייה תחילתו מכבה וסופו מבעיר. נמצא דלפ"ז שפיר מסיק הש"ס דהא דאוסר ר"ש לטלטל הנר בשעה שהוא דולק היינו משום דכי מכוין כדי שתדלק יפה איכא איסורא דאוריית' א"כ דשייך ביה חשש הבערה תו ליכא לחלק מטעמא דמלאכה שאצ"ל ולפ"ז א"ש נמי מה שהקשיתי לעיל בכמה דוכתי דלר"ש בכה"ג הוי מוקצה מחמת איסור דרבנן ולמאי דפרישית הוי מוקצה מחמת איסור דאורייתא ועוד אבאר בזה בפ"ב דביצה גבי המסתפק ממנו חייב משום מכבה ובפרק המביא דף ל' בסוגיא דאין נוטלין עצים מן הסוכה ע"ש:

רמי ליה אביי לרבה תנן מותר השמן וכו' אלמא לר"ש לית ליה מוקצה הנה הביא ברייתא דר"ש ליה ליה מוקצה ושביק משנתנו דר"ש אומר כל הנרות מטלטלים חוץ מן הנר הדולק בשבת הרי מכאן דלית ליה מוקצה אפילו מחמת מיאוס ומחמת איסור שהרי במשנתנו בשל חרס מיירי ומתיר ר"ש ואינו אוסר רק בשעה שדולק ואחר שכבתה מותר ולמימרא דשם אינו מוקצה רק מחמת איסור דרבנן דהוא בסיס לשלהבת משא"כ בבכור שנולד בו מום ביו"ט דהוה מוקצה מחמת איסור תורה שבבכור הוא שוחט קדשים בחוץ. דא"כ גם ממותר השמן אין כאן קושיא דאף שהמסתפק חייב משום מכבה מ"מ הכיבוי עצמו לר"ש הוה משאצ"ל ועיין בתוס' בד"ה דכל היכא וכו':

והפני יהושע תירץ דממוקצה דנר לא היה קשה לו דר"ש אדר"ש דיש לחלק בין מוקצה לאכילה דחמיר למוקצה דטלטול ע"ש ולענד"נ לדקדק עוד אם אביי לא סליק אדעתיה לומר דאדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו א"כ למה הוצרך לדלג ממסכת למסכת ולהקשות מבכור השנוי במס' ביצה ולמה לא קשיא ליה בהך דשבת גופי' לעיל (דף מ"ד ע"א) אבל כוס וקערה וכו' ומ"ש הני וכדמקשה לעיל ותירוץ הגמ' לעיל דכי קשרי ר"ש בנר זוטא דדעתיה עלוהי לא ידע אביי שהרי לא אסיק אדעתי' דיושב ומצפה אימתי תכבה נרו ואי נימא דאביי סליק אדעתא שפיר דיושב ומצפה שתכבה נרו אלא שהיה סבור שגם בבכור יושב ומצפה. הא תינח אם קושיתו מבכור שנפל בו מום מעיו"ט אפשר שסבר ששייך יושב ומצפה שיתירו החכם יותר ממה שמצפה בכוס ועששית שיארע שיכבה. אבל אם קושיתו מבכור שנפל בו מום ביו"ט הא ודאי שיותר מצפה בכוס ועששית שיארע בו דבר שיכבה או שיכבנו הרוח ממה שיצפה על בכור תם שיפול בו מום: ונראה עפ"י מ"ש הרשב"א לעיל (דף מ"ד ע"א) במה דמחלק הגמ' בין נר דזוטא ודעתיה עלוהי משא"כ בכוס ועששית מודה ר"ש. והקשה הרשב"א א"כ מותר השמן למה מותר לר"ש והלא דרכו להיות דולק עד שיכלה השמן. ותירץ הרשב"א בדוחק כיון דדעתו על הנר ומצפה מתי יכבה ממילא מצפה גם על השמן [ע' לעיל]. ואני אומר כיון דבשעת כיבוי מתיר השמן עצמו בטלטול שיכול לטלטלו עם הנר ממילא הותר באכילה על דרך שאמרו ר' יוחנן ושמואל בביצה דף ו' באפרוח שנולד ביו"ט דשרי הואיל ומתיר עצמו באכילה. הכי נמי השמן הזה הואיל ומתיר עצמו בטלטול הותר נמי באכילה. וא"נ רבי יהודה לשיטתו דלדידיה גם הטלטול נשאר באיסורו: ולפי זה דאמרי' הואיל כדר' יוחנן ושמואל ודלא כרב שם בביצה אם כן גם בכור ראוי שיהיה מותר כשנולד' בו מום ביו"ט הואיל ומתיר עצמו באכילה ולכן מכוס וקערה לא הקשה על מותר השמן דבכוס וקערה אינו מתיר עצמו כלל אבל במותר השמן הואיל והותר בטלטול הותר באכילה. והקשה מבכור שיש ג"כ הואיל. ובזה מתורץ לפי דעת המקשה דהטעם משום מוקצה למה לא רמי דר"י אדר"י. ותינח לפי דמסקי התוס' שזה תלוי באם רואין מום ביו"ט שפיר. אבל מתחלה קודם שבאו התוס' לסברא זו כתבו בפה רך דאי משום מוקצה הא לר"י דאית ליה טפי מוקצה שרי התם משמע מדבריהם שלא קשה להם אלא איך יהי' ר"י מיקל טפי מר"ש. והוה להו להתוס' לכתוב בלשון תימא דאי משום מוקצה א"כ קשיא דר"י אדר"י. אמנם לפי מ"ש לא קשה דר"י אדר"י דאיכא למימר דשאני התם דהואיל ומתיר עצמו באכילה שעד הנה היה אסור משום קדשים מתיר עצמו ג"כ משום מוקצה משא"כ במותר השמן ליכא שום הואיל לשיטת ר' יהודה שאינו מתיר עצמו לשום דבר. לכך לא כתבו רק דאיך שייך דמוקצה יהיה חמיר לר"ש טפי מר"י דלר"ש יהי' מהני הואיל בבכור ולר"י לא יהיה מועיל: ולכן לא היה קשה לו ממשנה דכל הנרות מטלטלים דידע דאדם יושב ומצפה לכביית נרו. אלא דבשמן היה קשה לו קושית הרשב"א שעל השמן אינו מצפה וצריך לומר הואיל א"כ גבי בכור יש לומר ג"כ הואיל: ומתרץ אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו דהיינו כתי' הרשב"א כיון דיהיב דעתיה על הנר יהיב דעתו גם על השמן: אלא דלפי זה קשיא מאי דאמר בביצה דף כ"ו ע"א) והא מוקצה היא ופי' רש"י ופשיטא דאסור לר"י בכמה משניות דאית ליה מוקצה ולפי מ"ש מאי קשיא והרי צריך להשמיענו דלא אמרינן הואיל ומתיר עצמו באכילה: ולכן נלע"ד כפי מ"ש בחידושי למס' ביצה צל"ח ביצה שם) דלא שייך בבכור הואיל ומתיר עצמו דאדרבא אוסר עצמו להקרבה ומתוך שנאסר לגבוה הותר להדיוט ועכ"פ לא מיקרי מתיר עצמו: אלא דקשיא מרא דשמעתא דס"ל באפרוח דאמרי' הואיל ומתיר עצמו וכו' ר' יוחנן היא ורבי יוחנן ס"ל בע"ח נדחין. ולפי זה כל בכור בע"ח נדחה מהקרבה שהרי כיון שאין בית ונדחה שוב אין נראה. ור' יוחנן דאמר אפי' דיחוי מעיקרא נדחה בבע"ח וא"כ כבר היה אסור לגבוה וממילא ע"י המום מתיר עצמו להדיוט וא"כ לאו מוקצה הוא וקשה מ"ט דר"ש דאוסר: וגם על הגמ' בביצה קשה דמקשה והא מוקצה הוא ופשיטא דאסור ומאי פשיטא הא צריך להשמיענו דלא אמרי' הואיל ומתיר עצמו. ובפרט לר' יהודה דאליבא דר' יהודה גם רב מודה דבע"ח נדחין כמבואר ביומא (דף ס"ד ע"ב) [ואולי בדיחוי מעיקרא אליבא דרב גם לר"י לא שמיה דיחוי]:

ואליבא דר' יוחנן קשה באמת מאי טעמא דר"י דאוסר בנולד בו מום ביו"ט וכדמוכח בביצה מדקאמר ואם לאו לא ישחוט. והרי לר' יוחנן ראוי לומר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ולר' יוחנן גם דיחוי מעיקרא שמיה דיחוי. ואף דבזבחים (דף נ"ט) כתבו התוס' דנפגם המזבח מסופק אם מיקרי דיחוי הואיל ובידו לתקן מ"מ בבכור בזמה"ז ודאי לא שייך שבידו לבנות מקדש ובודאי לא מיקרי דחוי. ואולי גם זה מיקרי דחוי. ועוד למאן דאמר מקריבין אעפ"י שאין בית לא מיקרי דיחוי: ומעתה יש בידינו לחלק דבנולד בו מום עובר מעיו"ט ואז בודאי כבר נאסר לגבוה ושוב נולד בו מום ביו"ט שפיר אמרינן הואיל ומתיר עצמו בשחיטה דעד עתה היה אסור לגבוה ולהדיוט ועכשיו הותר להדיוט ובזה אנו מבינין שם דברי הגמ' בביצה דקאמר מ"ד לשחטיה. ולכאורה תמוה מאי מהני שהיה בו מום עובר. ולפי מ"ש ניחא דמ"ד דדעתיה עלוהי שע"י מום זה מתיר עצמו להדיוט וממילא הותר לשחיט' קמ"ל: ובזה ניחא דרש"י פי' שם קמ"ל דאסור משום מוקצה אי נמי דעבר ואסקי' היינו לכל מר כדאית ליה. לר' יוחנן דאמרי' הואיל ומתיר וכו' אין כאן מוקצה ואסור רק משום דעבר ואסקי' ולרב דלא אמרי' הואיל אסור משום מוקצה: ועוד נלע"ד שאפי' נימא דבכור בזמה"ז כבר נדחה מלגבוה ושייך הואיל ומתיר עצמו מ"מ בנולד בו מום בעיו"ט לא שייך הואיל ומתיר עצמו שכבר היה מותר מאתמול מן התורה אלא שמדרבנן צריך ראיית חכם ולא שייך הואיל ומתיר אלא היכא דמתיר מאיסור תורה כמו באפרוח משא"כ מאיסור דרבנן לא אמרי' הואיל. ועיקר קושיית הגמרא ממפירין נדרים דלכאורה שם הטעם הואיל ומתיר עצמו משום נדר משא"כ בבכור שאינו מתיר עצמו רק מאיסור דרבנן. ולכתחלה הקשה ממותר השמן שג"כ אינו מתיר עצמו רק מאיסור טלטול שהוא דרבנן ודומה לבכור:

ואמנם רבה משני תלתא מי יימר. וע' בתוס' דלאו דוקא ובחדא סגיא וא"כ היא גופא קשה לא ה"ל לומר אלא הך מי יימר דמזדקק ליה חכם. ואמנם הרמב"ם כתב בנולד בו מום ביו"ט הטעם שאין רואין משום גזירה שמא ישחטנו. וזה כתב במום שנולד ביו"ט ובמום שנולד מעיו"ט מבואר ברמב"ם שאין מבקרין אותו אבל לא ביאר מה דינו בדיעבד. והרב המגיד נסתפק בזה בדיעבד מה דינו להרמב"ם. וכן פירש טעם הרמב"ם בנולד מעיו"ט שאין רואין משום גזירה אטו נולד ביו"ט. ולדעתי זה רחוק לגזור גזירה לגזירה ואמנם כל זה אם היינו אומרים שאם בקרו מבוקר אבל אי גם בנולד מעיו"ט אם בקרו אינו מבוקר אם כן הטעם פשוט שאין רואין שמא ישחטנו ומעתה אנו עומדים על דעת הרמב"ם שאינו אוסר בדיעבד שאם היה אוסר א"כ למה אחז בלשונו שנולד בו מום ביו"ט. ואמנם הנלע"ד דעת הרמב"ם משום מתקן אסור לראות אבל דעתו דבדבר הניתר מיד שייך מתקן אבל אם נשאר איסור בו ביום לא שייך מתקן וא"כ בנולד מעיו"ט דלא שייך בי' מוקצה בודאי שאסור לראות משום מתקן אבל בנולד מעיו"ט שאסור משום מוקצה וא"כ לא מיחשב מתקן והיה ראוי להתיר הראי' לכן הוצרך למיתב טעם משום שמא ישחטנו: ומעתה יובן לנו פירש"י דבכל הסוגיא במס' ביצה משמע מדברי רש"י דר"ש משום קנס אוסר אפי' בדיעבד לא משום מוקצה א"כ נסתר כל סוגית הגמרא כאן דמשמע דמשום מוקצה אוסר דשם בביצה מפרש רש"י טעמו דר"ש בנולד מעיו"ט דזה אינו מוקצה ואסור משום קנס וכאן סוגייתנו בנולד ביו"ט דאסור משום מוקצה: אלא דקשיא כיון דר"ש אוסר ע"כ גם היכא דלא שייך מוקצה ומשום קנס א"כ מנ"ל להקשות כאן ולפרש טעמא דר"ש משום מוקצה ודלמא גם בנולד ביו"ט טעמו משום קנס. ואף דפירשתי חילוק זה בדעת הרמב"ם היינו לדידן דאית לן מוקצה מחמת איסור כר' יהודה וממילא בנולד ביו"ט איכא מוקצה ולא שייך מתקן כיון שעכ"פ אסור בו ביום והוצרך הרמב"ם לפרש טעם איסור הראיה משום שמא ישחטנו אבל ר"ש דלית לי' מוקצה דלמא גם בנולד ביו"ט לית ליה מוקצה וממילא היה ראוי להיות מותר ע"י המום ומיחשב מתקן ואסרו הביקור משום מתקן וממילא אפי' בדיעבד אסור משום קנס ומנ"ל להגמרא להקשות: ולכן נלע"ד דרש"י סבר דבע"כ צריכי תרי טעמי טעם קנס וטעם מוקצה. דהנה ר"ש אמר כל שאין מומו ניכר וכו' ומדאמר כל משמע דמיירי בין בנולד מעיו"ט ובין בנולד ביו"ט וסובר רש"י דלענין מוקצה יותר שייך בנולד בעיו"ט מבנולד ביו"ט דהרי ר"ש לית ליה מוקצה כ"א בגרוגרת וצמוקין דהיינו דחאו בידים ואם כן בנולד בעיו"ט ולר"ש דאין רואין ביו"ט וכבר ידע אתמול שאסור להראותו למחר ואפ"ה לא הראהו לחכם מבעו"י דחייה בידים ושייך מוקצה ובנולד ביו"ט א"כ לא היה אפשר להראותו בידים מאתמול ולא דחיי' בידים ולא שייך מוקצה ואסור משום קנס ובנולד מבעיו"ט סובר רש"י דלא שייך קנס ולא מיחשב מתקן כולי האי כדפי' רש"י במס' ביצה (דף כ"ו ע"א) בסוף העמוד ולכן סובר רש"י דמה דאוסר במסקנא גם בנולד מעיו"ט על כרחין מטעם מוקצ' אסרו ואין להקשות היא גופא מנ"ל להגמ' כאן דמעיו"ט לא שייך קנס והטעם משום מוקצה ודלמא גם מעיו"ט שייך קנס ונראה דהרי התוס' לעיל (דף מ"ג ע"א) בד"ה טבל הקשו מ"ש גבי טבל דאמרי' מוכן הוא שאם תיקנו מתוקן ומ"ש גבי בכור דאם בקרו אינו מבוקר ואדא בר אוכמי דאמר דאם בקרו אינו מבוקר אמרינן דמשבש ותני ונשארו בקושיא. והנה מה שהקדימו דאדא משבש ותני משמע דלאדא לא קשיא טבל. ולכאורה גם לאדא קשה בנולד ביו"ט מודה אדא שאם בקרו אינו מבוקר ומ"ש מטבל וצריך לומר דשאני טבל שבידו לעבור משא"כ נולד ביו"ט אטו בידו שיולד בו מום. ולפי זה נלע"ד דגם בנולד מעיו"ט לא קשיא ולא מידי דטבל בידו לעבור אבל במום אין בידו שיעבור החכם ויראה ביו"ט. וכדברי רבה בשמעתין מי יימר דמזדקק לי' חכם. ואמנם זהו אי הטעם משום מוקצה אבל אי הטעם משום קנס הקושיא עצומה ומה טבל שאיהו בעצמו עבר על דברי חכמים ואפ"ה לא קנסוהו ק"ו במום שהחכם עובר ובעל הבית לא עבד איסור למה נקנסי'. ולכך הוכיח רש"י דבנולד בעיו"ט לא מיחשב מתקן שכבר היה בידו מעי"ט ולפי זה לא שייך בטבל קנס כלל דכל טבל בידו מעיו"ט וממילא מוכח שני הטעמים טעם מוקצה מוכח מדאסור מעיו"ט ובזה לא שייך קנס כדמוכח מטבל וצריך לומר הטעם משום מוקצה וכאן שייך מוקצה דדחייה בידים ואסור אפי' בדיעבד משום שאינו בידו ובנולד ביו"ט לא שייך מוקצה לר"ש דלא דחיי' בידים והטעם משום קנס ואסור אפי' בדיעבד דמתקן גמור הוא. משא"כ בטבל שאינו מתקן גמור הוא שכבר היה בידו לתקן אתמול אלא דלשון רש"י שכתב במסכת ביצה שם שלא היה מחוסר אלא ראיית חכם לא שייך בטבל:

ונלע"ד כוונה אחרת בדברי הרמב"ם דודאי גם הרמב"ם סובר משום מתקן אלא דסובר דומיא דטבילת כלים שכלי שנטמא בעיו"ט אין מטבילין אותו ביו"ט [אבל[ בנטמא ביו"ט כיון דלא היה אפשר מאתמול מטבילין ולא חשו למתקן הכי נמי בנולד בו מום ביו"ט לא היה להם לחוש לתיקון לכן הוצרך הרמב"ם לומר הטעם שמא ישחטנו. אבל בנולד מעיו"ט הטעם משום מוכן ולפי זה בנולד ביו"ט הטעם שמא ישחטנו וצריך טעם אשחיטה עצמה למה נאסרה וצריך לומר משום מוקצה וסובר רש"י דהני תלתא מי יימר דוקא ולכן בנולד מעיו"ט דליכא תלתא מי יימר למה אסור וצריך רש"י לפרש משום קנס וסוגיא זו ופלפולה משום נולד ביו"ט דאז ליכא רק משום מוקצה: ומעתה נתרץ שיטת התוס' דהני תלתא מי יימר לאו דוקא והקשית א"כ לא היה לו לרבה לומר רק חד מי יימר דמזדקיק ל' חכם ונראה דהני תלתא מי יימר כולהו חד נינהו ולפעמים שייך זה ולפעמים זה דבנולד ביו"ט א"כ ראיית החכם היה ראוי להיות מותר רק משום שמא ישחטנו והשחיטה עצמה למה אסורה. וליכא למימר מי יימר דמזדקיק ליה חכם שהרי אין איסור בראיית החכם למה לא יזדקק ליה וצריך לומר מי דמתיילד בו מום וממילא אסור משום מוקצה ואסרו הראייה משום השחיטה ובנולד בו מום מעיו"ט דליכא מי יימר דמתייליד שהרי כבר נולד המום אלא שאז הראייה אסור משום מתקן ולכן אפי' בדיעבד אסור משום מוקצה דמי יימר דמזדקיק לי' חכם שהר' הראייה אסורה: והנה בהיה בו מום מעיו"ט וביו"ט הוה ליה קבוע אז בודאי היה ראוי להיות מותר משום מוקצה שהרי בכאן ודאי שכבר היה אסור לגבוה ולהדיוט ועכשיו מתיר עצמו בשחיטה ונסתלק המוקצה וא"כ שנסתלק המוקצה א"כ גם ראיית החכם היה ראוי להיות מותר שאין כאן משום מתקן כיון שהמום קבוע עכ"פ לא היה מאתמול והרי זה דומה לכלי שנטמא ביו"ט. וליכא למימר דאכתי מוקצה הוא משום מי יימר דמזדקיק ליה חכם שהרי במקום שהראייה מותר לא שייך מי יימר דמזדקיק לי' חכם דאם היה שייך מי יימר דמזדקיק אף במקום שהראייה מותר לא היה לו לרבה לומר אלא מי יימר דמזדקיק: ולכן נלע"ד דעד כאן לא אמרי' דבמקום שהראיים מותר לא אמרי' מי יימר דמזדקק אלא במקום שאין כאן אלא מי יימר הזה אבל במקום שיש מי יימר דהוה מום אף דמשום הך מי יימר לחוד לא נאסרה משום דאמרי' הואיל ומתיר עצמו בשחיטה מ"מ כיון שמצטרף גם מי יימר דמזדקק אף שהראיי' מותר מ"מ ע"י תרי מי יימר נשאר המוקצה וממילא אסור הראייה ומה דקאמר את"ל דהוה בו מום והיינו מום עובר מאתמול מי יימר דהוה קבוע היום ובהצטרף גם מי יימר דמזדקק ליה חכם לא מהני מה שמתיר עצמו: העולה מזה דבמקום תרי מי יימר אף דמי יימר דמזדקיק אין בו שום איסור אמרי' מי יימר דמזדקיק:

ובזה מתורץ קושיית מהרש"א ומוהר"ם דמקשי על דברי התוס' בד"ה מי יימר וכו' דעל קושיית הגמ' ונשאלין לנדרים לא שייך תירוץ התוס' דהרי הם בודאי לא יתירו נדר שהודר לדבר מצוה וא"כ אין כאן שום איסור ולדידי ניחא דבשלמא הבעל מיפר בלי שאלה ופתח וליכא אלא חד מי יימר דמזדקק בעל שיהיה איסור אבל חכם שצריך פתח יש תרי מי יימר חד מי יימר דמזדקק חכם ואת"ל מזדקק מי יימר שימצא פתח להתיר ובמקום תרי מי יימר לא בעינן שיהיה בו צד איסור: אלא דקשיא לפי זה מאי מקשה ממפירין שאני התם דאמרי' הואיל והותרה לענין איסור נדר הותרה נמי גם לענין מוקצה משא"כ במום ממ"נ אי נולד ביו"ט לא שייך הואיל ומתיר דאדרבא אוסר עצמו לגבוה ואם נולד מעיו"ט לא שייך ומתיר עצמו שכבר הותר אתמול מן התורה ובנולד מום עובר מערב יום טוב יש תרי מי יימר: ולכן נלע"ד חילוק אחר דאמרי' גבי אפרוח מי יימר ובמום לא אמרי' דצריך להבין גוף הדבר שמתוך שהותר האפרוח לשחיטה הותר משום מוקצה וצריך לומר דכל טעם מוקצה הוא משום דמקצה דעתו מזה ואינו מצפה עליה משא"כ באפרוח הזה שעל כרחו צריך להיות מצפה על לידתן שיתיר עצמו בשחיטה שהרי אין לו שום היתר אחר אפי' בחול ומתוך שמצפה על הלידה מועיל לו גם לענין מוקצה וכדרך שכתב הרשב"א במותר השמן מתוך שמצפה על כיבוי הנר משום הכלי מועיל שמצפה גם השמן השמן משא"כ בנולד בו מום מעיו"ט שהאיסור משום ראיית החכם ובידו היה להראותו ולא הראהו ודחיי' בידים ולכך אסורה הראייה ביו"ט ובמקום איסור לא אמרי' הואיל ומתיר עצמו שאינו מצפה שיעשה החכם איסור ובנולד ביו"ט שאין בו איסור ראייה מצד הראייה רק מצד השחיטה צריך לומר ד' אמרי' הואיל ומתיר עצמו כמו גבי אפרוח דשאני אפרוח דאין בו אלא חד מי יימר דמתיילד אפרוח לזה מועיל הואיל ומתיר עצמו אבל כאן דיש תרי מי יימר דמתיילד בו מום ואת"ל דמתייליד בו מום מי יימר דמזדקק חכם אף שהוא היתר מ"מ מוקצה הוא. ולפי זה שפיר מקשה מבעל ששם דומה לאיסור כמו שכתבו התוס' ובאיסור לא מהני מה שמתיר עצמו משום נדר ומנשאלין מקשה אף שאין בו איסור מ"מ איכא תרי מי יימר דהיינו שימצא פתח ומשני סגי בג' הדיוטות ולכך לא חשיב מי יימר כלל במקום שאין בו איסור אלא דלפי זה קשה דברי התוס' בד"ה התם שכתבו והה"ד דהוה מצי למימר מי יימר דמזדקק לי' ג' הדיוטות דודאי לא מזדקקי משום דאין רואין מומין ביו"ט. ולפי מ"ש על כרחין צ"ל מי יימר דמזדקק חכם משום נולד ביו"ט שאין בו איסור ראיית מומין ואז הדיוטות ודאי מזדקק וכמו גבי נדרים עד כא, מצאתי]:

גמ' מי אמר ר' שמעון כבתה וכו' כבתה אין לא כבתה לא כבר דקדקתי לעיל במתני' דשביק רישא המפורשת ומדייק מסיפא ומ"ש התוס' בד"ה כבתה אין וכו' כן דרך הש"ס אע"ג דמצי לאתויי מרישא דקתני בהדיא חוץ מן הנר הדולק בשבת מייתי סיפא לדייק מינה עכ"ל, הנה לו יהיה כדבריהם שכן דרך הש"ס למשבק רישא מפורשת ולמיפרך מסיפא מ"מ ודאי שאין דרך הש"ס למשבק מתניתין ולדייק מברייתא וא"כ עכ"פ קשה למה שבק אביי משנתינו שמפורש בה ר"ש אומר חוץ מן הנר הדולק בשבת ורמי לרב יוסף ברייתא ונראה דיש לומר דגם אביי סליק אדעתא טעמא דבסיס אלא דסליק אדעתיה דבשלהבת לא שייך לומר בסיס דשלהבת אין בו ממש. אלא שהיה סובר שעיקר האיסור הוא הפתילה וכמו שרצו לומר התוס' באמת לדייק בד"ה הנח וכו' דמה הוצרך לומר בפתילה טעם דנעשה בסיס שהרי היא עצמה דבר איסור עיין בדבריהם. ואביי סליק אדעתי' כקושיית התוס' דעיקר האיסור הוא הפתילה וכולהו בסיס להפתילה. אלא דלפי זה אין הפרש בשעה שדולק או אחר שכבה שהרי הפתילה הוא בתוכו גם אחר שכבה. ואמנם יש לפנינו לומר דבשעה שדולק לרבותא קאמר דיש לנו לומר שהנר הוא בסיס אבל השמן אינו בסיס וא"כ בשעה שהוא דולק מיחשב בסיס לדבר איסור ולדבר המותר ולנער השמן אי אפשר דבשעה שדולק הוא חייב משום מכבה וא"כ היה לנו מקום להתיר הטלטול נר אבל אחר שכבה שאז אפשר לנער השמן א"כ ודאי אסור לטלטל הנר משום דהוא בסיס להפתילה אבל בשעה שהוא דולק שאי אפשר לנער הוה אמינא דמיחשב בסיס לדבר איסור ומותר ויהי' מותר לטלטלו קמ"ל דאפ"ה אסור לטלטלו ואם כן לכאורה ליכא קושיא מרישא ולא מהמשנה ועיקר הקושיא מדמתיר כבתה מכלל דלא ה"ל בסיס דאם כן אחר שכבתה הוא יותר בסיס אלא דאכתי היה יכול להקשות מרישא דגם ברישא על כרחין הדולק דוקא ואחר שכבתה מותר דאל"כ ר"ש היינו ר"מ שגם ר"מ אינו אוסר כי אם בהדליקו בו בשבת אלא שר"מ אוסר גם אחר שכבה ואי ס"ד דגם ר"ש אוסר אחר שכבה ר"ש היינו ר"מ וכל זה בברייתא אבל במשנה לא נזכר בדברי הת"ק שהדליקו בו רק סתם נר ישן והוא דברי ר' יהודה שאוסר גם מוקצה מחמת מיאוס וא"כ איכא למימר דגם ר"ש מודה בהדליקו באותו שבת משום בסיס לפתילה ודולק דקאמר לרבותא כנ"ל ומה דפליג על ת"ק היינו במה שהת"ק אוסר נר ישן אף שלא הדליקו בו באותו שבת כלל ולכך מהמשנה ודאי דלא היה יכול להקשות רק מברייתא ועל זה תירצו התוס' שדרך הש"ס דשביק רישא וכו':

ומעתה נוכל לקרב אל השכל דברי התוס' שכתבו דדרך הש"ס דשביק רישא המפורשת וכו'. ואומר אני שלפי מ"ש גם מרישא לא היה יכול להקשות רק מכח דברי ר"מ ולהוכיח דא"כ ר"ש היינו ר"מ ויותר טוב להקשות מדברי ר"ש בעצמו בסיפא. אמנם כוונת התוס' שבודאי צריך לאתויי לסיפא להורות דר"ש מתיר בכבתה וא"כ אינו חושש במה שהוא בסיס להפתילה אבל כונת התוס' במה שמדייק כבתה אין לא כבתה לא למה לו להוכיח זה מדיוקא והלא דבר זה מפורש ברישא דנר הדולק אסור וכונתן דדבר זה דאסור בשעה שהוא דולק אין צריך לדיוקא מסיפא. ועל זה תירצו שכן דרך הש"ס ופירוש הדברים שכיון שעל כרחין מוכרח הוא לאתויי סיפא שוב מדייק זה ג"כ מסיפא אף שמפרש ברישא:

ועכ"פ עיקר קושיית הגמ' מדמתיר בכבתה מכלל דלא חייש במה דבסיס לפתילה וא"כ אמאי אוסר בשעה שדולק ועל זה משני שאין הטעם משום דפתילה הוא דבר איסור דהפתילה לא מיחשב דבר איסור וכמבואר בתוס' לקמן לחלק בין פתילה לשברי פתילה אלא הנח וכו' דכולהו בסיס לשלהבת והשלהבת הוא הדבר האיסור עוד נלע"ד בכונת הש"ס דמקשה מדיוקא מדקתני כבתה אין וכו' דהנה לקמן (דף ק"כ ע"ב) אמרי' נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה לייט עלה רב ומסקינן דבהא אפילו ר"ש מודה דפסיק רישיה וכו' ובשו"ע סי' רע"ז נר שמונח אחורי הדלת אסור לפתוח הדלת כדרכו וכו' וכתב המג"א דט"ס הוא דאעפ"י שפותח בנחת מ"מ הרוח מנשבו ואסור והג"ה זו צריך להיות בסוף הסעיף כשקבוע בדלת עצמה שאוסר משום שפתיחתו ונעילתו מקרב השמן או מרחיקו דשם אסור רק כדרכו אבל בנחת שרי וכן משמע בגמ' (ד' מו ע"ב) דשרי לטלטל הנר ולא אמרי' שמקרב השמן או מרחיקו ואין איסור בזה אלא משום דהוה בסיס וכו' ע"ש במג"א. ולפי זה נ"ל דגם הטלטול דנר עצמו לא שרי אלא בנחת אבל כדרכו דרך הילוכו אסור משום מבעיר או מכבה דזה הוה פסיק רישיה אלא דבנחת מותר דלא הוה פסיק רישיה ואף דלפעמים מכבה מחמת הטלטול זה הוי דבר שאינו מתכוין ושרי ולפי זה נוכל לומר דר"ש קאמר כל הנרות מטלטלים אפי' טלטול כדרכו חוץ מן הנר הדולק בשבת אסור כדרכו משום מבעיר ומכבה ולפעמים הוא פסיק רישיה אבל בנחת באמת גם בשעה שדולק שרי. ולפי זה נוכל לומר דר' יהודה דאוסר נר שהודלק אף אחר שכבה ור"ש דשרי לשיטתייהו אזלי דהנה דבר שיש לו היתר בה"ש בטלטול לא שייך בו מיגו דאיתקצאי לבה"ש שהרי גם בה"ש לא איתקצאי לגמרי וכמו"ש הר"ן בשמעתין במטה שהיה עליה מעות בה"ש אסור דוקא במניח אבל בשכח לא איתקצאי לבה"ש דהרי בצריך למקומו שרי וכמו"ש הר"ן עיי"ש ולפי זה ר"ש לטעמי' בדבר שא"מ שרי וא"כ אפי' בשעה שדולק אין אסור לטלטל רק כדרכו אבל בנחת שרי וא"כ לא שייך מיגו דאיתקצאי לבה"ש שהרי גם בה"ש היה היתר לטלטל בנחת ולכך מותר אחר שכבה לטלטל כדרכו ור"י לטעמי' דדבר שא"מ אסור וא"כ כל זמן שדולק אפי' לטלטל בנחת אסור משום שמא יכבה ואיתקצאי לגמרי בה"ש וממילא איתקצאי לכולי יומא אלא דלפי זה קשה דהרי אי הוה אמר ר"ש היתר הטלטול בנחת אפי' בשעה שדולק רק דמותר דאז לא משכחת כיבוי כלל אבל במה שאמר ההיתר אחר שכבה אכתי לא ידעינן היתר הטלטול בנחת בשעה שהוא דולק דאכתי יש חשש כיבוי ואף ששמענו לר"ש במקום אחר שמתיר דבר שא"מ מ"מ בברייתא זו לא שמענו והי' לו לומר ההיתר טלטולו בעודו דולק בנחת ולא היה צריך לומר ההיתר אחר שכבה אלא ודאי מדלא אשכח שום היתר כי אם בכבתה ש"מ שבעודו דולק ליכא שום היתר. וזה כונת הגמ' לקמן דמרישא לא היה יכול להקשות דהוה מוקמינן איסור הטלטול בנר דולק היינו טלטול כדרכו ומשום פסיק רישיה ולהכי דייק מסיפא כבתה אין וכו' מכלל דבלא כבתה ליכא שום היתר אף בנחת דליכא פ"ר ועל זה מקשה והא דבר שא"מ הוא ובזה נלע"ד בכוונת רש"י לעיל (דף מ"ד ע"א) ד"ה חוץ מן הנר וכו' אסור שמא יכבה הנר עכ"ל וכבר דקדקנו לעיל למה נקט רש"י טעמי' דרב יוסף שהוא נדחה ומסקי' טעמא משום בסיס וע' לעיל ובמ"ש כאן יכול להיות קיים טעמי' דרש"י אף לפי המסקנא דהנה הי' קשה לרש"י למה לי סיפא דכבתה מותר הא מוכח מרישא דדוקא בשעה שהוא דולק ולכן פירש רש"י טעמא דרישא משום שמא יכבה והיינו ע"י פסיק רישיה ומיירי בחוזק ואף דהיה יכול לפרש משום מבעיר ג"כ מ"מ סירכא דמשנה דלקמן נקט ולהכי איצטריך סיפא כבתה מותר דוקא כבתה אבל לא כבתה אסור אפילו בנחת:

סליק פרק שלישי

השירים. אצעדות: הרי הן ככל הכלים. אע''פ שאסור לצאת בהן לרה''ר כדאמרי' בפרק במה אשה יוצאה (לקמן נט:) גזירה דילמא שלפא ומחויא מיהו תורת כלי עליהן ומותר לטלטלן שלא כדרך מלבוש: מומו ניכר. גבי בכור קאי: מי יימר דמזדקק ליה חכם. שימצא חכם שיזקק לו ביו''ט לראות אם מום קבוע הוא או לא: מפירין נדרים: בעל לאשתו : ונשאלין לנדרים. לחכם להתירן: שהן לצורך שבת. כגון נדר שלא יאכל היום: ואמאי. מותרת לאכול ואפי' שרי לה בעל ליתסר לה משום מוקצה דהא אסחה דעתה ואמרה מי יימר דמזדקק לה בעל: על דעת בעלה. ע''מ אם ירצה הבעל וסמכה עליה דמזדקק לה ביום שמעו: הכא מי יימר כו'. והדיוטות לא מצו למישרייה לבכור אלא במום הידוע לכל כגון מחוסר אבר: איסורא דאורייתא. כיבוי אב מלאכה הוא חריץ ליכא איסור דאורייתא דחופר כלאחר יד הוא דחופר דאמר לקמן תולדה דחורש וחייב ה''מ חופר כדרכו במרא וקרדום: מוכרין כדרכן. ואפי' של כלאים לובשו להראותו בשוק: ובלבד שלא יתכוין. להנאת חימום והא ר''ש היא מדאזיל בתר כוונה:

ואמר עולא מה טעם. להכי איצטריך לפרושי האי טעמא משום דמשמע ליה דסבר האי תנא כמאן דאסר לקמן להתקשט בהן בחצר מדקתני הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר פירוש ככל הכלים שמלאכתן לאיסור דשרי לצורך גופן ומקומן ולהכי מפרש עולא דאיכא תורת כלי עליה וקשה לר''י דאמר בפ' מי שהפך (מ''ק יב: ושם) ר' יהודה נשיאה נפק בחומרתא דמדושא [עי' פי' רש''י שם] שמע ר' אמי ואיקפיד אמר רב יוסף מ''ט איקפיד והתניא השירים והנזמים כו' ומאי פריך מינה אדרבה מינה משמע דאסור לצאת בהן כדפי' והתם קאמר נפק דמשמע דרך מלבוש ונראה לר''י דחומרתא דמדושא היינו טבעת של עץ כמו שמפרשים רבותיו של רש''י ולא של אלמוג כמו שהוא מפרש דאלמוגין מפרש בראש השנה (דף כג.) כסיתא והכא קאמר דמדושא אלא של עץ אחר הוא ששמו מדושא ואין שם תכשיט עליו וכשיוצאים בו דרך מלבוש לא הוי קישוט אלא טלטול בעלמא ולהכי ידע רב יוסף דר' אמי לא איקפד אלא משום טלטול והשתא מייתי שפיר מהך ברייתא דשרי לטלטל לצורך גופו או לצורך מקומו כשאר כלי' שמלאכתן לאיסור דניטלין לצורך גופו או לצורך מקומו ונפק לחצר קאמר אבל לרה''ר אסור כדאמרי' בפ' הדר (עירובין סט. ושם) ההוא גברא דנפיק בחומרתא דמדושא חזייה לר' יהודה נשיאה כסייה אמר כגון זה מבטל רשות לר' יהודה: והתנן ר''ש אומר כל שאין מומו ניכר מעי''ט אין זה מן המוכן. קשה לר''י מאי קא פריך הא ע''כ טעמא דר''ש לאו משום מוקצה אלא משום דסבר דאין רואין מומין ביו''ט דהא ר' יהודה דאית ליה טפי מוקצה שרי התם בריש אין צדין (ביצה כה: ושם) בכור שנפל לבור ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט וי''ל דדייק מדלא קתני ר''ש אוסר לפי שאין רואין מומין בי''ט דהוה משמע לכתחילה אסור אבל בדיעבד מבוקר ומדקתני אין זה מן המוכן משמע דהוי מוקצה ואפי' בקרו אינו מבוקר ובהכי פליגי דר' יהודה סבר רואין מומין בי''ט הלכך לא הוי מוקצה דמיירי בנפל בו מום מעי''ט כדמוקי לה התם ור''ש סבר אין רואין ולכך אפי' ביקרו אינו מבוקר משום מוקצה וא''ת דבביצה משמע דאביי סבר כאדא בר אוכמי דאמר לר''ש היכא דנפל בו מום מעי''ט אם בקרו מבוקר דאמר אביי התם כוותיה דרבה בר רב הונא מסתברא מדקתני תלת בבי בברייתא (ומוקמא ההיא ברייתא כאדא בר אוכמי) וע''כ הא דשני ליה בין נפל בו מום קבוע מעי''ט לנפל בו מום בי''ט משום דבנפל בו בי''ט איכא תלתא מי יימר כדקאמר בסמוך ובנפל בו מעי''ט ליכא אלא חד מי יימר דמיזדקיק ליה חכם מאי קשיא מנר שכבה דליכא כל הני מי יימר וי''ל דחזר בו אביי ולית ליה (דאדא בר אוכמי) משמע מתני' דרב אושעיא דאדא בר אוכמי משבש ותני דמתני' דהתם נמי דיקא כרב אושעיא כדמפרש התם: מי יימר דנפל ביה מומא. נראה דכל הני מי יימר דקאמר רבה לאו דווקא דהא ר''ש אסר אפי' בנפל בו מום קבוע מעי''ט דהשתא ליכא אלא חד מי יימר דמיזדקיק ליה חכם דהא קאי אר' יהודה דלא שרי אלא כשהיה בו מום קבוע מעי''ט דהא פריך אהא דקאמר ר' יהודה ואם לאו לא ישחוט פשיטא ומשני לא צריכא דנפל ביה מאתמול מום עובר והשתא הוה ליה מום קבוע מהו דתימא כיון דדעתיה עילויה נשחטיה קמ''ל א''כ הא דקאמר אם יש בו מום יעלה וישחוט היינו ע''כ מום קבוע מעי''ט ואפי' לאדא בר אוכמי דשרי ר''ש בדיעבד בחד מי יימר מ''מ בנפל בו מום עובר מעי''ט דאיכא תרתי מי יימר לכאורה משמע התם דאסר לכך נראה דלאו דוקא הן דאפי' בחד מי יימר סגי וכן מוכחא מאתקפתא דרמי בר חמא דפריך מחד מי יימר: מי יימר דמיזדקיק לה בעל. ואע''ג דפירות שנדרה מהם אינם מוקצין לענין טלטול דהא חזו לשאר בני אדם מ''מ אית לן למימר מיגו דאיתקצאי בין השמשות מאכילתם איתקצאי לכולי יומא אי נמי מיירי בפירות שלה ואסרתן לכל אדם: מי יימר דמיזדקיק לה בעל. תימה מי דמי התם ודאי לא מיזדקיק ליה חכם דאין רואין מומין בי''ט אבל הכא דאין לך איסור בדבר מיזדקק לה בעל ולית לן למימר מי יימר דהא לר' יהודה דקסבר רואין מומין בי''ט לא אמרי' מי יימר וי''ל דבעל נמי לא ניחא להזדקק דזימנין דשרי נדרים שנדרה לדבר מצוה: התם אי לא מיזדקיק ליה חכם סגי ליה בג' הדיוטות אבל הכא כו'. ואע''ג דבפ''ק דחולין (דף יח:) אמר רב יהודה אמר ר' ירמיה ספק משמיה דרב ספק משמיה דשמואל ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה היינו דוקא במומין מובהקין כגון ניסמת עינו נקטעה ידו נשברה רגלו כדאמרינן בשילהי כל פסולי המוקדשין (בכורות לו:) וה''נ דהוה מצי למימר מי יימר דמזדקקי ליה ג' הדיוטות דודאי לא מיזדקקי ליה משום דאין רואין מומין בי''ט והא דנקט דמיזדקק ליה חכם משום דחכם שרי בכל מומין: ולפ''ז א''ש גבי טבל דאמר אם עבר ותיקנו מתוקן דדוקא חכם אמר הכא לא מיזדקיק אבל בג' הדיוטות לא אמר מי יימר ומיהו לפי מ''ש בפנים ה''נ המ''ל כו' לא א''ש טבל כדפי' לעיל ולהכי נקט חכם משום דמתיר בכל מומין ועיקר טעמא משום דהכא איכא איסורא והתם ליכא והא דנקט התם אם לא מיזדקיק ליה חכם סגיא בג' הדיוטות אע''ג דשרי חשיב מוקצה אי לא סגיא ליה בג' הדיוטות [ת''י]. כבתה אין לא כבתה לא. כן דרך הש''ס דאע''ג דהוה מצי לאתויי רישא דקתני בהדיא חוץ מן הנר הדולק בשבת מייתי סיפא ודייק מינה: .. דכל היכא דקמכוין איכא איסורא דאורייתא. וא''ת דהכא בכיבוי ליכא איסורא דאורייתא לר''ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא וי''ל דה''ק דכי מיכוין איכא איסורא דאורייתא כגון בפתילה וצריך להבהבה אע''פ שזה התירוץ דחוק הוא הא בלאו הכי פריך ליה שפיר הרב פור''ת:

שבת מו ע"ב - טקסט הדף

דף מו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד