שבת מז ע"א

הנח לנר שמן ופתילה הואיל דנעשה בסיס לדבר האסור א''ר זירא א''ר אסי א''ר יוחנן אמר ר' חנינא אמר רבי רומנוס לי התיר רבי לטלטל מחתה באפרה א''ל רבי זירא לרבי אסי מי אמר רבי יוחנן הכי והתנן נוטל אדם בנו והאבן בידו או כלכלה והאבן בתוכה ואמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן בכלכלה מלאה פירות עסקינן טעמא דאית בה פירי הא לית בה פירי לא {דניאל ד-טז} אישתומם כשעה חדא ואמר הכא נמי דאית בה קרטין אמר אביי קרטין בי רבי מי חשיבי וכי תימא חזו לעניים והתניא בגדי עניים לעניים בגדי עשירים לעשירים אבל דעניים לעשירים לא אלא אמר אביי מידי דהוה אגרף של ריעי אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא גרף של ריעי מאיס והאי לא מאיס ועוד גרף של ריעי מיגלי והאי מיכסי אלא אמר רבא כי הוינן בי רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא ואע''ג דאיכא עליה שברי עצים מיתיבי ושוין שאם יש בה שברי פתילה שאסור לטלטל אמר אביי בגלילא שנו לוי בר שמואל אשכחינהו לרבי אבא ולרב הונא בר חייא דהוו קיימי אפיתחא דבי רב הונא אמר להו מהו להחזיר מטה של טרסיים בשבת אמרו ליה שפיר דמי אתא לקמיה דרב יהודה אמר הא רב ושמואל דאמרי תרוייהו המחזיר מטה של טרסיים בשבת חייב חטאת מיתיבי המחזיר קנה מנורה בשבת חייב חטאת קנה סיידין לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור רבי סימאי אומר קרן עגולה חייב קרן פשוטה פטור אינהו דאמור כי האי תנא דתניא מלבנות המטה וכרעות המטה ולווחים של סקיבס לא יחזיר ואם החזיר פטור

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מז - א

הקדמת המאירי:

כבר ביארנו על אלו הפרקים, שכולם מסודרים על אופני סדרי העבודות שביום הכפורים, כולם על הסדר אחת לאחת.

וביארנו מהם בפרק שלישי: עבודת התמיד ווידוי ראשון שעל הפר.

וברביעי ביארנו: ענין הגרלת השעירים, וקשירת לשון הזהורית שבהם, וחזרתו אצל פרו, ווידוי שני שעליו ועל שכיניו, ושחיטתו וקבלת דמו, וחתיית גחלים במחתה מחזקת שלשה קבין לצורך הקטורת שלפני ולפנים המיוחד לעבודת היום.

ועכשיו בזה הפרק, יסדר גם כן קצת שאר העבודות על הסדר, ועל זה הצד יחולקו ענייני הפרק לחמשה חלקים:

הראשון: בענין קטורת זה הנעשה לפני ולפנים על המחתה בין בדי הארון.

השני: חזרתו אצל דם הפר שכבר נתן למזרק, והזאות שבו לפני ולפנים.

השלישי: שחיטת שעיר שעלה עליו הגורל לשם, וקבלת דמו והזאותיו שלפני ולפנים.

הרביעי: חזרתו אצל דם הפר להזות ממנו מבחוץ על הפרוכת, וכן של שעיר, ועירוב שני הדמים, וההזאות מתערובתם, ושפיכת הדמים.

החמישי: אם חס ושלום אירעו בו קצת קלקולים בעבודה, כגון ששינה בסדר או נשפך הדם, כיצד הוא נעשה.

ולכן, הנח לנר שמן ופתילה - שאיסור טלטולם הוא הואיל דנעשה הכלי בשעת דליקת הנר בסיס לשלהבת, שהיא דבר האסור בשבת. ובסיס למוקצה אסור לטלטל, משום שה"בסיס" הרי הוא כטפל לדבר המוקצה שעליו, ולכן אסור לטלטלו כמותו. [ועיין בהערה הראשונה בדף מד א מפני מה השלהבת היא מוקצה].

אמר רבי זירא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן אמר רבי חנינא אמר רבי רומנוס: לי התיר רבי לטלטל מחתה של לבונה, ב [יחד עם] אפרה! שהתיר לי את טלטול האפר המוקצה יחד עם המחתה שאינה מוקצה.

אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: וכי מי אמר רבי יוחנן הכי? והתנן: נוטל אדם בנו והאבן בידו, או כלכלה [סל] והאבן בתוכה. ואינו חושש משום טלטול מוקצה.

ואמר על כך רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הכא, בכלכלה מלאה פירות עסקינן. שהיא בסיס לדבר המותר והאסור, ועיקר הבסיס הוא לפירות שאינם מוקצה.

והשתא דייק רבי זירא: טעמא דמטלטלין את הקערה שיש בה אבן, משום דאית בה פירי. הא לית בה פירי - לא מטלטלין;, לפי שהכלכלה היא בסיס לאבן.

ונוקטת הגמרא את לשון הכתוב בדניאל ד:

אשתומם רבי אסי כשעה חדא, ואמר: הכא נמי לא מדובר שהמחתה היתה בסיס לאפר בלבד אלא - דאית בה קרטין, חתיכות לבונה הראויים להרחה, שאינם מוקצה, ולכן יכול לטלטל את המחתה ואגב כן מיטלטל גם האפר.

אמר אביי: קרטין - בי רבי, בביתו של רבי שהיה עשיר - מי חשיבי? ואם כן, נמצא שהאפר אינו טפל, והטילטול מתייחס גם אליו.

וכי תימא - חזו הקרטין לעניים, ולכן אפילו בבית רבי הם חשובים, ושפיר מטלטלין למחתה עם האפר.

אי אפשר לומר כן.

כי והתניא: בגדי עניים, כגון אריגים קטנים שיש בהן רק שלש על שלש אצבעות, נחשבים כבגד לגבי קבלת טומאה - רק לעניים!

בגדי עשירים שיש בהם שלשה על שלשה טפחים, נחשבים כבגד לגבי טומאה גם לעשירים.

אבל בגדים דעניים - לגבי עשירים לא חשיבי בגד, ובהיותם אצלם אינם מקבלים טומאה כלל.

והוא הדין לדין מוקצה של הקרטין, שבטילה חשיבותם בהיותם אצל עשירים. ^[1]

אלא אמר אביי: מותר היה לטלטל את המחתה, מידי דהוה כמו שנפסק בהלכה אגרף לגבי כלי של ריעי, של צואה, שהתירו לטלטלו על אף היותו מוקצה.

אמר רבא: שתי תשובות לחלק בדבר בין המחתה עם האפר לגרף של ריעי:

חדא: גרף של ריעי - מאיס, והאי מחתה - לא מאיס.

ועוד: גרף של ריעי - מיגלי, הוא מגולה למעלה ולכן התירו לסלקו.

ואילו האי מחתה שיש בה אפר, הרי גם אם נתייחס ללכלוך האפר כאל ריעי, יש לחלק בינה ובין גרף של ריעי שהרי היא מיכסי, מכוסה, ואין צורך לסלקה מעליו.

אלא אמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן, הוה מטלטלינן כנונא מחתה ובה שברי עצים מוקצים אגב קיטמא, האפר שהיה בה, והיה האפר מיוחד מערב שבת לכיסוי, ואף על גב דאיכא עליה שברי עצים, שהם מוקצה, לא איכפת לן, כמו שמטלטלים כלכלה עם אבן, אגב הפירות שבה.

מיתיבי: ושוין רבי יהודה ורבי שמעון שנחלקו בנר ישן מאוס שאם יש בה בנר גם שברי פתילה - שאסור לטלטל, ולא מתירים לטלטל את שברי הפתילה, שאינם חשובים, אגב הנר.

אמר אביי: בגלילא שנו, שאין בגדי פשתן מצויים להם וחשובים להם אפילו שברי פתילות, ולכן אין היתר לטלטלם אגב הנר.

לוי בר שמואל אשכחינהו לרבי אבא ולרב הונא בר חייא דהוו קיימי אפיתחא דבי רב הונא.

אמר להו: מהו להחזיר מטה העשויה להתפרק של טרסיים, צורפי נחושת העוברים ממקום למקום ונושאים עמם את המטה המתפרקת, בשבת?

אמרו ליה: שפיר דמי ואין בכך משום מלאכת מכה בפטיש, שמכוחה נאסר כל תיקון כלי.

אתא לקמיה דרב יהודה, אמר: הא רב ושמואל, דאמרי תרוייהו: המחזיר מטה של טרסיים בשבת - חייב חטאת! כי הם סוברים שהרכבת המטה המפורקת נחשבת כתיקון כלי.

מיתיבי: המחזיר קנה מנורה העשויה להתפרק בשבת - חייב חטאת.

קנה סיידין העשוי מכמה חלקים - לא יחזיר. ואם החזיר - פטור אבל אסור.. כיון שבאופן תדיר הוא מרכיב ומפרק.

רבי סימאי אומר: קרן, כלי נגינה שהיא עגולה, ותקועים בה חלילים, וכדי לפרק ולהרכיב את החלילים שלה צריך מעשה אומן, הרי המרכיב אותה - חייב.

אבל קרן פשוטה, שכל אדם יכול להרכיב את חליליה, ועושים כך תדיר - פטור על הרכבתה.

והרי מטה של טרסיים דומה לקנה מנורה, שחייבים על הרכבתה חטאת, ואיך התירו רבי אבא ורב הונא בר חייא להרכיבה בשבת? ומשנינן: אינהו, דאמור כי האי תנא.

דתניא: מלבנות המטה, כלי קיבול קטנים המונחים מתחת לרגלי המטה כדי שלא יירקבו הרגליים, וכרעות, רגלי המטה, וכן לווחים של סקיבס שהם עצים קטנים הניתנים בקשת על מרכז היתר, במקום שמותחים בו את החץ, שניטלו ממקומם - לא יחזיר. ואם החזיר - פטור ...

הערות

^[1] דעת הרמב"ן והר"ן שדבר אשר לא ראוי לשימוש לבעליו הוא מוקצה לכל, כמו בגדי עניים המצויים אצל עשיריים, שהם מוקצה גם לעניים. ולכן, אשה שנדרה הנאה מככר שלה, על אף שלא אסרתו על כל העולם, הוא אסור בטלטול לכל. ואלו התוס' בדף מו ב בד"ה מי יימר כתבו, שהואיל וחזי לאכילה לאחרים הרי אפילו כלפי הנודרת עצמה הוא אינו מוקצה. ועיין בסוף דבריהם כאן בד"ה בגדי עניים לעניים. והמגן אברהם בסוף סימן ש"ח הביא את המחלוקת הזאת. והחזון איש מג כ כתב שיתכן שאין מחלוקת ביניהם, אלא הדבר תלוי בהשתמשות האדם: לדעת הר"ן מדובר באופן שאין דעתה ליתנו לאחרים, ולכן דומה דין נדר לבגדי עניים אצל עשירים, שכוונתם לזרוק לאשפה ולא ליתנם לעניים, ולכן הוו מוקצה. ואלו תוס' מדבר באשה שבאופן רגיל אין דעתה למנוע את האוכל אם יזדמנו אורחים, ולכן לא הוי מוקצה. ובספר מגילת ספר סימן נ' דן בתרופות הראויות לחולים ולא לבריאים אם מותר לבריאים לטלטלם, והוא דומיא דהאמור לעיל.

הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור. שאף ר' שמעון מודה שהשלהבת הבוערת בשבת הריהי מוקצה, ומאחר שאת הנר עצמו אין לטלטל, אף השמן והפתילה אסורים.

א אמר ר' זירא שכך אמר ר' אסי שכך אמר ר' יוחנן שכך אמר ר' חנינא שכך אמר ר' רומנוס: לי התיר רבי (ר' יהודה הנשיא) לטלטל בשבת מחתה באפרה. אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אסי: מי [האם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והתנן [והרי שנינו במשנה] נוטל אדם את בנו בידו אף על פי שהילד מחזיק אבן בידו שאסור לטלטלה, או נוטל כלכלה (סל) והאבן בתוכה. ואמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן כי בכלכלה מלאה פירות עסקינן [עוסקים אנו], שבשל הפירות מותר לטלטל גם את האבן. ואם כן, טעמא [טעם] ההיתר הוא דווקא באופן דאית [שיש] בה פירי [פירות], הא לית [הרי אם אין] בה פירי [פירות] — לא, ומחתה זו המלאה אפר כיצד מותר לדעת ר' יוחנן לטלטלה?

"אשתומם כשעה חדה" (דניאל ד, טז) [השתומם ושתק כשעה אחת, זמן מה] ולא מצא תשובה. ולבסוף אמר: הכא נמי דאית [כאן גם כן מדובר באופן שיש] בה במחתה קרטין [פירורים של לבונה] שלא נשרפו עדיין, ובשל החתיכות הללו מותר לטלטל את המחתה. אמר אביי: קרטין בי [פירורים בבית] רבי מי חשיבי [האם הם חשובים]? ומאחר שאינם נחשבים — בטלים הם אגב האפר, והכל יחד אינו חשוב וראוי לשימוש.

וכי תימא חזו [ואם תאמר שראויים] הפירורים עבור העניים, ונסביר כי חשיבותם של דברים אינה נקבעת על פי המקום שהם בו, אלא במדה שיש בהם חשיבות בכלל, והתניא [והרי שנינו בברייתא] שאף שיש הבדל בדיני טומאה בין בגדי עניים המטמאים אפילו בשיעור קטן, ובגדי עשירים שאינם נחשבים בשיעור זה, ודרוש שיעור גדול בהרבה כדי להחשיבם, מכל מקום שיעור בגדי עניים הוא לעניים, ושיעור בגדי עשירים הוא לעשירים, אבל שיעור של עניים לגבי עשירים לא נחשב. ומכאן שדנים את חשיבותו של חפץ לפי מקומו ובעליו. אלא אמר אביי, יש לתת הסבר אחר: מידי דהוה [כדרך שהדבר הוא] ביחס לגרף של ריעי (צואה). שמשום זוהמתו התירו להוציאו מחוץ לבית, אף שודאי אין בו שימוש.

אמר רבא: שתי תשובות יש לדחות את הדבר : חדא [אחת], גרף של ריעי מאיס [מאוס], והאי לא מאיס [וזו, המחתה, אינה מאוסה] ועוד, גרף של ריעי מיגלי [מגולה] וריחו נודף, והאי מיכסי [וזו המחתה מכוסה]. אלא אמר רבא: יש לפרש זאת באופן אחר: כי הוינן בי [כאשר היינו לומדים בבית] רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא [היינו מטלטלים מחתה אגב האפר], ואף על גב דאיכא עליה [ואף על פי שיש עליה] שברי עצים, שמאחר שאפשר להשתמש באפר כדי לכסות בו לכלוך — אינו מוקצה, ומותר לטלטל בשלו אף את המחתה. ואפילו יש עליה שברי עצים, שאינם ראויים לדבר, מכל מקום מתבטלים הם אגב האפר. על ההערה האחרונה מיתיבי [מקשים] ממה שאמרו: ושוין (מסכימים) ר' יהודה ור' שמעון שאם יש בה בנר שברי פתילה שאסור לטלטל את הנר, והרי ששברים אלה אינם מתבטלים, ומקצים את הנר כולו! אמר אביי: אין להביא מכאן ראייה כי ברייתא זו בגלילא [בגליל] שנו אותה, ושם השמן מרובה וזול, ולכן אין שברי פתילה בטלים אגב השמן (ר"נ גאון).

ב מסופר כי לוי בר שמואל אשכחינהו [מצא אותם] את ר' אבא ואת רב הונא בר חייא דהוו קיימי אפיתחא דבי [שהיו עומדים על פתח ביתו] של רב הונא. אמר להו [להם] לוי בר שמואל: מהו הדין לענין להחזיר מטה של טרסיים (צורפים) שהיתה כרגיל מיטה מתקפלת, ולהרכיבה בשבת? אמרו ליה [לו]: שפיר דמי [יפה, מותר הדבר]. אתא לקמיה [בא לפני] רב יהודה לשאול אותה שאלה, ואמר לו רב יהודה: הא [הרי] רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: המחזיר מטה של טרסיים בשבת — חייב חטאת, לפי שעשה מלאכה האסורה מן התורה בשבת.

מיתיבי [מקשים] על לוי בר שמואל ממה ששנינו בתוספתא: המחזיר קנה מנורה מפורקת ומרכיבה בשבת — חייב חטאת. החזיר קנה של סיידין שעשוי ומורכב מחוליות — לא יחזיר לכתחילה, ואם החזיר — פטור מחטאת, אבל אסור לעשות כן. ר' סימאי אומר: קרן עגולה שהיא סוג חצוצרה מתפרקת ועגולה שהרכבתה מסובכת, אם הרכיבה חייב, אבל קרן פשוטה שהיא ישרה והרכבתה קלה, אם הרכיבה — פטור. ומכאן למדנו שהרכבת דבר העשוי פרקים בשבת אסורה מן התורה, וחייב עליה חטאת! ומשיבים: אינהו דאמור כי האי תנא [הם שאמרו והתירו כשיטת תנא זה] דתניא [ששנינו בברייתא]: מלבנות המטה שהיא מסגרת העץ שעליה אורגים את חבלי המטה (גאונים), וכרעות (רגלי) המטה, ולווחים של סקיבס שהם חלק מקשת ועליהם הוא מותח את החץ, אם התפרקו מן המטה או מן הקשת — לא יחזיר וירכיבם, ואם החזיר — פטור,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Leave the candle, oil, and wick, since they became a base for a prohibited object. Even Rabbi Shimon agrees that a flame burning on Shabbat is set-aside. Since it is prohibited to move the flame, moving the lamp, oil, and wick is also prohibited.

Rabbi Zeira said that Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said that Rabbi Ḥanina said that Rabbi Romanus said: Rabbi Yehuda HaNasi permitted me to carry a coal pan with its ashes. Rabbi Zeira said to Rabbi Asi: Did Rabbi Yoḥanan actually say that? Didn’t we learn in a mishna: A person may carry his son in his hands and even if the son has a stone, which is prohibited to carry, in his hands; or, one may carry a basket with a stone inside it? And Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: We are dealing with a basket that is full of fruit. Due to the fruit, carrying the stone is also permitted. The reason for the leniency is because there is fruit inside the basket; however, if there is no fruit inside it, no, one may not move it. With regard to the coal pan that is filled with ashes, how can moving it be permitted according to Rabbi Yoḥanan?

“He was astonished for a while” (Daniel 4:16) and could not find an answer. And, ultimately, Rabbi Asi said: Here, too, it is referring to a case where the coal pan has bits of frankincense that were not yet burned. Due to those bits, moving the pan is permitted. Abaye said: Are small bits in the house of Rabbi Yehuda HaNasi significant? Since they are not significant, they are nullified by the ashes and the mixture is entirely unsuitable for use.

And if you say: The bits are suitable for the poor. We will explain that the value of an object is determined not by its context, but by its intrinsic value. Wasn’t it taught in a baraita that there is a difference with regard to the halakhot of ritual impurity between garments belonging to poor people, which can become ritually impure even if they are very small, and garments belonging to the wealthy, which are not considered significant unless they contain a larger amount of fabric? Garments the size of poor people’s clothing are for the poor, and garments the size of rich people’s clothing are for the rich; however, clothes of the poor for the rich are not significant. Apparently, the significance of an object is determined by its context and its owner. Rather, Abaye said an alternative explanation: The halakha here is just as it is in the case of a chamber pot of feces. Since it is disgusting, removing it from the house is permitted, even though clearly there is no use for it.

Rava said: There are two answers to reject this analogy: One, a chamber pot with feces is disgusting, and the coal pan is not disgusting. And furthermore: A chamber pot with feces is uncovered and smells, and the coal pan is covered. Rather, Rava said an alternative explanation: When we were at the house of Rav Naḥman we would move a coal pan [kanuna] on account of the ashes, and we did this even though there were broken pieces of wood on it. Since the ashes can be used to cover filth, it is not set-aside and the coal pan may be moved due to the ashes. Even if there were also broken sticks on the pan that are useless, nevertheless they are nullified by the ashes. The Gemara raises an objection to this last remark from that which was cited previously: And Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon agree that if there were fragments of a wick in the lamp, that it is prohibited to move it. Apparently, these fragments are not null and render the entire lamp set-aside. Abaye said: No proof can be cited from that baraita because they taught it in the Galilee, where oil is abundant and inexpensive. That is why broken wicks are not nullified relative to the oil (Rav Nissim Gaon).

The Gemara relates that Levi bar Shmuel found Rabbi Abba and Rav Huna bar Ḥiyya, who were standing at the entrance of Rav Huna’s house. Levi bar Shmuel said to them: What is the halakha with regard to reassembling a weaver’s loom, which was typically a collapsible frame, on Shabbat? He said to him: It may well be done. He came before Rav Yehuda, asking him the same question, and Rav Yehuda said to him that Rav and Shmuel both said: One who reassembles a weaver’s loom on Shabbat is liable to bring a sin-offering, as he performed a labor prohibited by Torah law on Shabbat.

The Gemara raises an objection to the statement of Levi bar Shmuel from the Tosefta: One who reassembles the branch of a disassembled candelabrum on Shabbat is liable to bring a sin-offering. With regard to the plasterer’s pole, which has several component parts, one may not reassemble it ab initio, and if he reassembled it, he is exempt from bringing a sin-offering, although it is prohibited. Rabbi Simai says: With regard to a rounded horn, which is a trumpet that can be dismantled and whose assembly is complicated, one who reassembled it is liable. However, a straight horn, which is easy to assemble, one who assembled it is exempt. Apparently, assembling an object that consists of several components on Shabbat is prohibited by Torah law, and one is liable to bring a sin-offering for doing so. The Gemara answers: They said that it is permitted in accordance with the opinion of this tanna, as it was taught in a baraita: A bed frame, which is a wooden frame through which the ropes of the bed were interlaced, and the legs of the bed, and the archer’s tablets [skibas], which refers to the part of a bow upon which one pulls the arrow back, if they were detached from the bed or from the bow, one may not reassemble them, and if he reassembled them he is exempt.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא אמר אביי מידי דהוה אגרף של רעי. משתכח במס' יום טוב בפרק משילין פירות (דף לו) אמר שמואל גרף של רעי ועביט מימי רגלים מותר להוציאו לאשפה ובפרק נוטל אדם את בנו (שבת דף קמג) אמרו הני גרעיני דתמרי כול' רב הונא בריה דרב יהושע עביד להו גרף של רעי וכן אמימר עביד להו גרף של רעי:

אמר אביי בגלילא שנו. כבר טרחו בזה השינוי ששינה אביי הרבה מן החכמים ולא שמעתי מהם כלום ולא מצאתי בו לאחד מן הגאונים פירוש אבל טרחתי על שינויו ומצאתי במס' נזירות בפ' בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש (דף לא) והא שמן עדיף מיין אי משום הא לא קשיא בגלילא שנו דחמרא עדיף ממשחא זה מודיע שהשמן היה אצלם מצוי הרבה וכי מה שהושם בנר ויש בו שברי פתילה אין לו חשיבות אצלם ואינן משתמשין בו לצרכם והרי הוא כדין המוקצה שאסור לטלטלו ולכך שנו חכמים כי בגליל אסור לטלטל נר שיש בו שברי פתילה לפי שהשמן הנותר בנר לא חשיב להו וכבר זה הפירוש הודענו באלו הימים לתלמידנו ופירשנו להם בזה הענין ואפשר להיאמר בו פירוש אחר שאנשי גליל לפי שלא היו מקפידין על לשונם ולא דייקי לישאנא ולא גמיר מחד רבה ולא גלו מסכתא למסכתא כמו שהוא מפורש במסכת עירובין בפרק כיצד מעברין (עירובין דף נג) ולא היה תלמודם מקויים בידם אסרו עליהם החכמים טלטול נר שיש בתוכו שברי פתילה עלי דרך האיסורים ואל תחבט ואל תסייג ויקוי דאלך איצא קולהום פי עדה (מוצאע) [מואצע] מן אל תלמוד מתל הדא אל קול עלי טריק אל תנקיץ להם נדבר מן דאלך מא יחצרנא בפרק חומר בקודש (חגיגה דף כה) אמרו אמר רב יוסף בגלילא שנו מיגו דלא מהימני אקודש לא מהימני אתרומה נמי בנדרים בפרק ואלו נדרים ובגליל אסורין שאין אנשי גליל מכירין את חרמי כהנים ובפרק המוציא יין (שבת דף עח) ובפרק מקום שנהגו (פסחים דף נה) בפסחים עוד ובגמרא (ירושלמי שבת פרק כל כתבי הלכה ח) גרסי אמר עולא י"ח שנין עבד רבן יוחנן בן זכאי יתיב בהדה ערב ולא אתא קימוי אלא אילין תרתין עובדיה אמר גליל גליל שנאת את התורה סופך להעשות כמציקין וכל דין סיוע לפירושנו:

ומשני רבא הנח לנר ופתילה ושמן דלא גזר ר"ש אלא הואיל ונעשה כל אחד בסיס לדבר האסור. ופשוטה היא:

אמר רבא כי היינו בי רב נחמן היינו מטלטלי כנונא אגב קיטומה אף על גב דאיכא עליה שברי עצים. מיתיבי ושוין שאם יש בה שברי פתילה שאסור לטלטלה. ופריק אביי בגלילא שנו. פירוש בגליל שנו שדרכם להדליק בשברי פתילות. וכיון שדרכם להדליק בשברי פתילות נעשו מוקצות בשבת לפיכך אסור לטלטל אפילו הנרות שיש בהן שברי פתילות. אבל שברי עצים דכנונא לא חשיבי ובטלי:

לוי בר שמואל בעא מר' אבא ומרב הונא בר חייא מהו להחזי' מטה של (פרסיים) [טרסיים] בשבת אמרו ליה שרי. אמר להו רב יהודה רב ושמואל דאמרי תרווייהו המחזיר מטה של (פרסיים) [טרסיים] בשבת חייב חטאת.

מיתיבי המחזיר קנה מנורה בשבת חייב חטאת קנה של ציירין לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור. ר' סימאי א' קרן [עגולה חייב קרן] פשוטה פטור. קתני מיהת המחזיר קנה מנורה בשבת חייב חטאת. קשיא לר' אבא ולרב הונא דשרי. ושנינ' אינהו דאמור כי האי תנא דתניא אם היה רפוי מותר. דתניא מלבנות המטה וכרעי המטה [ולווחין] של סקיבס לא יחזיר. ואם החזיר פטור אבל אסור.

מחתה באפרה. פי' בשהוסק מערב י"ט ואם תאמר והא אפר כירה מוכן הוא א"ל דוקא אפר כירה אבל אפר מחתה לית בה מששא ואין דעתו עליו לפי שהוא מלבונה וכיוצא בה ונעשה דק מאוד ואינו ראוי לכסות בו שם דבר והוא מוקצה עד שיהא דעתו עליו מאתמול א"נ בשאין דעתו עליו וא"צ לו כדברי ר"ש ומסקנא מתרץ לה מדאמר רבא מטלטלין כנונא אגב קיטמא אע"ג דאיכא עלי' שברי עצים וכנונא הוא כלי נחושת הנקרא אלכנון בלשון קדר וקיטמא מוכן הוא דומיא דאפר כירה אלא ששברי העצים אינן ראויין ודרבי נמי באפר מוכן כלומר שצריך לו וקא משמע לן דאיכא עלי' קרטי לבונה ועוקצין מותר, זה תורף פרש"י ז"ל. ואי ק"ל א"כ היינו מתני' דכלכלה והיכי אקשי' עלי' מהא ושווין שאם יש עלי' שברי פתילה שאסור לסייעה ממתני' דכלכלה וא"ל דה"ק שאין שברי עצים בטלין אגב הקיטמא כמו שאין שברי הפתילה בטלה אגב שמן ונראה לפי שהוא חשוב לגבה מה שאין בכלכלה שהפירות חשובין והאבן אינה חשובה ועוד שאין דרך האבן ליטלה בכלכלה ועיקר הטלטול לפירות אבל שברי עצים בכנונא ושברי פתילה בנר מקומן הוא ועיקר הטלטול הוא עושה בשבילן. ואחרים פי' דאפר מחתה שהוסק בשבת קאמרי' ואליבא דר"ש דשרי במותר שמן שבנר ומעיקרא קס"ד דאסור לפי שאין אפר שבמחתה ראוי ובתר הכי מתרץ רבא דאפר מחתה מוכן הוא ומטלטלין אפי' שברי עצים אגבו ופי' כנונא מחתה וכן פי' ר' נתן בעל הערוך וא"ת תפשוט דרבי כר"ש ס"ל אין הכי נמי וכדאמר לעיל, וכך פירשו רבותינו הצרפתים ז"ל בתוס'. ושתי לשונות הללו להן דרך א', ואינם נכונים בעיני משום דלא מפלגי' בגמ' באפרה של מחתה ועוד דכנונא נמי אגב מנא מטלטל הוא אפר כדאקשי' בגמ' דיום טוב גבי שיורי כוסות ולטלטלינהו אגב מנא מי לא אמר רבא כי הוינן בי ר"נ מטלטלין כנונא אגב קיטמא. והפי' הנכון כך הוא: שהאפר שבמחתה הוסק בשבת וטלטול המחתה עצמה מותר כר"ש בנר וקא משמע לן שאין האפר שאינו ראוי מעכב ומטלטל הוא אגב כלי שלא נעשה הכלי בסיס להן מערב יום טוב לדעת והן בטלין אגבו וכן קיטמא דלא חשיבי ואפילו שברי עצים דחשיבי קצת מטלטלי אגב כנונא דכולהו בטלי לגבי כלי שאין נטילת הכלי בשבילן כלל אלא בשביל עצמו וה"ט דשיורי כוסות ולא מבעי' לצורך מקומו. א"נ לצורך גופו בשאי אפשר לנערן דמותר דהיינו מעות שעל הכר שמטלטלן ועודן עליו כדאיתא בפ' נוטל אלא כל שמטלטל מחתה בלא אפר וכוסות בלא שיורין מטלטלין עמהן בין לצורך בין שלא לצורך דבטלי אגב כלי ולא חשיבי כלל תדע מדלא גזרי' בשיורי כוסות כלל משום טלטול שלא לצורך, כן נ"ל ועלתה השמועה בחוור:

קרטין בי רבי מי חשיבי. מהא שמעי' דמוקצה לעשירים בבית עשירים מוקצה הוא לעשירים ואפי' עניים אין מטלטלין אותן שכבר הוקצו מדעתו של בעל הבית מערב יום טוב, וכן נמי משמע לעיל גבי מפירין ונשאלין לנדרים לצורך השבת ואמאי לימא מי יימר דמזדקק בעל וחכם אלמא מוקצה הוא מפני שאסרה הככר על עצמה שלא כדברי מי שפי' שאסרה ככר שלה אכולה עלמא:

הא דתניא בגדי עניים לעניים. לאו למימרא דשלש על שלש לעשירים לא מטמא דהא תנן הבגד מטמא משום שלשה על שלשה למדרס ומשום שלש על שלש לטמא מת בפרק כ"ז דמסכת כלים והיינו לעשירים דאלו לעניים תנן התם בפ' כ"ח בגדי עניים אף על פי שאין בהם שלשה על שלשה טמאים טומאת מדרס אלמא אפילו לעשירים טמאין טומאת מת בשלש על שלש (וכן דייק הר"ש בפ' כ"ח מ"ח ע"ש) אלא לומר לך שאין טמא טומאת מדרס בפחות משלשה לעשירים אלא לעניים משום דחזו להו ומדרס בייחוד תלי' מילת' ואין עשירים מייחדים פחות משלש על שלש לישיבה ואפי' ייחדו בטלה דעתו אצל עשירים דעלמא אבל לשאר טומאות כל שהוא שלש על שלש טמא דהא חזו תדע דהא בפרק במה מדליקין לא מפלגינן בין עניים לעשירים לא בקרא ולא בשמעתי' כולי' ואי ק"ל אי הכי לייתי מתני' א"ל כיון דלא מפרש (בקרא ומשנה) [בחדא משנה] ניחא לי' לאתויי בריית' דמתניא בהדיא. וי"מ כגון בגדים הגסים לעניים אבל לעשירים אינן טמאין לפי שאין ראויין להם בגדי עשירים הדקים לעשירים טמאים וכ"ש לעניים ולאו מילתא הוא:

בגלילא שנו. שמעתי בשם ה"ר אפרים ז"ל לפי שהיה להם שמן הרבה והיתה הפתילה חשיבה להן יותר מן השמן כדאמרי' בסנהדרין לבני גלילא עילאה ולבני גלילא תתאה שלומכן יסגא מהודעין אנחנא לכון דזמן ביעור מטא לאפרושי מעשריא ממעטני זיתיא ואמרי' במס' נדרים בגלילא שאני דחמרי יקיר להון ממשחא אלמא שמן הרבה הי' להם, וכן פר"ת ז"ל. אבל רש"י ז"ל אמר שהיו עניים ולא הי' להם פשתן ואינו נכון דאמרי' בפרק הגוזל מקבלין מהן דבר מועט כגון פשתן בגליל. ור"ח ז"ל כתב שדרכן להדליק בשברי פתילות ואפשר מפני שפשתנם יפה ואין פתילה שכבתה עושה פחם וראוי' להדליק בי':

הא דאמרי רב ושמואל המחזיר מטה של טרסיים בשבת חייב חטאת. האי דוקא בתקע אבל לא תקע פטור דהא בין לת"ק בין לרשב"ג בלא תקע פטור ולית דחש ליה לב"ש דאמרי במס' ביצה גבי מנורה של חוליות יש בנין בכלים וכיון דבשתקע מיירי רב ושמואל ור"א ור"ה בשלא תקע דהא מוקמי' להא כרבן שמעון בן גמליאל דאמר אם הי' רפוי מותר מאי קושי' דמקשי להו רב יהודה מדרב ושמואל א"ל דה"ק להו כיון דרב ושמואל תרוייהו אמרי בשתקע חייב חטאת ע"כ בשלא תקע אסור לכתחלה ואינהו סבר אע"ג דתקע חייב חטאת לא תקע מותר לכתחלה ולא גזרי' והיינו דמקשי' עלייהו המחזיר קני מנורה וכו' וכן מפורש בתוס'. ויש לפרש דמטה של טרסיים לאו היינו מלבנות המטה דבריית' ובמטה של טרסיים א"צ לתקוע דבלא תקיעה נגמרה מלאכתה ואקשי' עלייהו מהא דתניא קנה של סיידין לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור לומר נהי דסביר' לכו דחזרתה לאו היינו גמר מלאכתה מ"מ הי' להם לאסור לכתחלה והם אמרו כרבן שמעון בן גמליאל וברפוי שכיון שאין חזרתה בלא תקיעה גמר מלאכתה אפי' בשאינו רפוי ברפוי מותר לכתחלה כדאמר רבן שמעון בן גמליאל אם הי' רפוי מותר והא דאמרי' במס' ביצה גבי מנורה של חוליות שב"ה מתיר להחזירה בשלא תקע וברפוי כרבן שמעון בן גמליאל ואפשר אפילו כרבנן ומשום צורך יום טוב וכבודו ודאמרי' לעיל בשל חוליות גזירה שמא יתקע ויבא לידי חיוב חטאת קאמרי', ועוד תתברר לפנינו (ק"ב ע"ב ד"ה רב) בס"ד:

מחתה באפרה. ואם תאמר והא אפר כירה מוכן הוא. יש לומר הכא בשאין צריכין לו ואין דעתו עליה, וכמו שפירש רש"י ז"ל.

בגדי עניים לעניים [בגדי עשירים לעשירים]. פירוש: שלשה על שלשה דהיינו בגדי עשירים, מטמאין טומאת מדרס לעשירים וכל שכן לעניים. אבל בגדי עניים דהיינו פחות משלשה על שלשה, לעניים הוא דמטמא טומאת מדרס אבל לעשירים לא מטמא טומאת מדרס. אבל מכל מקום מטמא הוא לשאר טומאות אפילו לעשירים, דלא אימעוט אלא מטומאת מדרס בלבד. ותדע לך, דהא תנן הבגד מטמא משום שלשה על שלשה למדרס ומשום שלש על שלש לטמא מת ואיתא נמי בפרק כ"ז מכלים (מ"ב), ועל כרחין היינו לעשירים דאילו לעניים אפילו בפחות מכן מטמא טומאת מדרס כדתנן התם בפרק כ"ח (מ"ח) בגדי עניים אע"פ שאין בהם שלשה על שלשה טמאים טומאת מדרס, אלמא לטמא מת אפילו לעשירים מטמא בשלש על שלש. וטעמא דמדרסאות משום דמדרס ביחוד תליא מילתא ואין עשירים מיחדין בפחות משלשה על שלשה לישיבה, אבל עניים מיחדין אותה ועשיר שיחדה בטלה דעתו אצל עשירים, אבל שלש על שלש לשאר טומאות טמא דהא חזי. והיינו דבפרק במה מדליקין (לעיל שבת כו, ב) לא מפלגינן בשלש על שלש בין לעניים בין לעשירים.
ויש מפרשים: בגדי עניים בגדים גסים, בגדי עשירים בגדים דקים.

הוה מטלטל כנונא אגב קיטמא ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים. כלומר: משום דאפר כירה מוכן הוא, והוה ליה בסיס לדבר המותר ולדבר האסור ומותר. ואם תאמר אם כן כי אקשינן עליה מושוין שאם יש שם שברי פתילה שאסור לטלטלה ליסייעיה ממתניתין דכלכלה. יש לומר דשברי עצים דמו לשברי פתילה, דדין הוא שלא יהו שברי עצים בטלים לגבי כנונא כי היכי דאין שברי פתילה בטלים לגבי נר ושמן לפי שהן חשובין לגבן, מה שאין כן בכלכלה שהפירות חשובין והאבן אינה חשובה. ועוד דעיקר הטלטול אינו אלא מחמת הפירות ולא מחמת האבן ואין האבן עשויה לינטל בכלכלה, אבל עצים בכנונא ושברי פתילה בנר מקומן הוא ועשוין הן לינטל באותן כלים.
ואיכא למידק דהכא משמע דדוקא אגב קיטמא שרי הא לאו הכי נעשה בסיס לדבר האסור דהיינו שברי העצים, ואילו בפרק שני דביצה בסופו (כא, ב) גבי אין מזמנין את הגוי ביום טוב אמרינן רב אחא בר יעקב אמר אפילו בשבת נמי אין מזמנין גזירה משום שיורי כוסות, ופריך ונטלטלינהו אגב כסא דהא אמר רבא כי הוינא בי רב נחמן הוה מטלטלין כנונא אגב קיטמא ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים, ומאי קושיא שאני כנונא הואיל ואיכא קיטמא דנעשה בסיס אף לדבר המותר דד(ו)מיא לכלכלה והאבן בתוכה, אבל בכוס דליכא אלא שיורי כוסות בלחוד דאסורין אסור לטלטלן. ותירצו בתוס' דהכי פריך, דכי היכי דמטלטלינן כנונא אגב קיטמא ואין הכנונא והקיטמא בטלין לגבי שברי עצים שבה משום דלא חשיבי, הכי נמי שיורי כוסות לא חשיבי למיהוי כוס בטל לגבייהו.
ור"ת ז"ל תירץ דהא דאמרינן הכא דמטלטלין כנונא אגב קיטמא, היינו לפי שאין יכול לנער שברי העצים ממנה כדי שלא יתפזר האפר שבתוכה, וכן כלכלה מלאה פירות והאבן בתוכה בשאינו יכול לנער האבן כדי שלא יפלו הפירות ויטנפו, דהכי מוקמינן לה בפרק נוטל (לקמן שבת קמב, א) בפירי דמטנפי, ומשום הכי בעינן שיהא בו אפר וכן פירות בכלכלה שאילולי הן היה יכול לנער את האבן ושברי העצים ולא בעינן להו כדי להתיר הטלטול מחמת היתר הפירות והאפר, אבל שיורי כוסות אע"פ שאין דבר עמהם מטלטלין אותן אגב כוסות לפי שאינו יכול לנערם לפי שהן דבוקין אל הכוס. ואין תירוצו זה מחוור כל הצורך. דהא משמע דעיקר ההיתר משום היתר הפירות, כלומר: מפני שנעשה בסיס לדבר המותר ולדבר האסור ומותר.

אינהו דאמור כי האי תנא וכו'. איכא למידק דרב ושמואל דוקא בתוקע קאמרי, דאי לא בין לתנא קמא בין לרבן שמעון בן גמליאל פטור אבל אסור ואפילו במחזיר כל צרכו, דליכא מאן דאית ליה כבית שמאי דאמרי במסכת ביצה (כא, ב. כב, א) דיש בנין בכלים גבי זקיפת מנורה. ורבי אבא ורב הונא בר חייא על כרחין ברפוי וכשאינו תוקע, דהא אוקימנא להו כרבן שמעון בן גמליאל דאמר אם היה רפוי מותר, וכיון שכן מאי קא מקשה להו רב יהודה מדרב ושמואל אינהו לחוד ורב ושמואל לחוד. ותירצו בתוס' דהכי קא מקשה להו רב יהודה, מדרב ושמואל אמרי דבתוקע חייב חטאת על כרחין בשאינו תוקע ואפילו ברפוי לכתחילה מיהא אסור, וכדאמרינן לקמן (עמוד ב) גבי מטה גללניתא, מאי דעתיך בנין מן הצד הוא נהי דאיסורא דאורייתא ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא. ואינהו סבור אע"ג דבתקע חייב חטאת לא תקע מותר לכתחילה ולא גזרינן, וכרבן שמעון בן גמליאל דאמר אם היה רפוי מותר.

כלי הראוי לטלטלו שהיה בתוכו דבר האסור לטלטלו כגון מחתה שאפר בתוכה ואין האפר צריך לכלום או כלכלה ואבנים בתוכה אין מטלטלים אותו מפני שהכלי נעשה בסיס לדבר האסור אבל אם היה שם דבר האסור ודבר המותר כגון כלכלה מלאה פירות והאבן בתוכה מטלטלין את הכל היה שם מחתה ואפר בתוכה ויש שם עדיין קורטין של לבונה שראוים להריח מותר לטלטל בבית שהקורטים חשובים אצלם ועשויים לגמר בקורטין אבל בבית שאין קורטין חשובים אצלם הרי הם בטלים אצל האפר וכן לענין טומאת מדרס בגדים העבים שמסרטים את הבשר הרי הם כבגד לעניים ליטמא בג' על ג' ואצל עשירים שיעורן כשק ליטמא בד' על ד' ויש מפרשים אותה בענין אחר וזו עיקר ומ"מ יש משוים את המדות בין בבגד לטומאה בין בקורטין שכל שראוי לעניים ראוי לעשירים:

גרף של רעי והוא הדין לכל הדברים המאוסים אם הם מגולים מותר לטלטלם כדי להוציאם מן הבית וכבר ביארנו עיקר הענין במסכת י"ט:

יקוד של ברזל שמלאכתו להבעיר בו את האש שהיה בו אפר וצריך להם לכסות בו רוק או צואה שהרי כשם שמותר לטלטל גרף של רעי כך מותר לטלטל עפר לכסותו מטלטלין את הכלי אגב האפר אע"פ שהיו שם שברי עצים שהן אסורים לטלטל שהרי זה ככלכלה והאבן והפירות בתוכה ודוקא שכבה מבע"י וי"מ דוקא לצורך גופו ומקומו הא כלי שמלאכתו להיתר כגון כלכלה ואבן ופירות בתוכה מותר אף מחמה לצל וכל שהתרנו כלי שמלאכתו לאיסור לטלטלו אגב דבר המותר דוקא כשאותו דבר המותר היה שם בין השמשות וכן נר ישן שהיה שם שמן ושברי פתילה מותר לטלטל את השברים אגב השמן ואם היה מקום שיש להם שמן הרבה ואינו חשוב להם הרי עיקר בסיסו לשברי הפתילה ואסור לטלטלו וכן במקום שאין הבגדים מצויים להם ומדקדקין על שברי פתילה אסור שהרי עיקר הבסיס לפתילה וכן כל כיוצא בזה:

מטה העשויה פרקים פרקים והוא הקרויה מטה גללניתא וכן נקראת מטה של טרסיים מפני שהטרסיים ר"ל גרדיים הולכים מעיר לעיר למלאכתן ונושאים עמהם מטות של פרקים אם הם רפויות שאין שום הדוק בחזרתן מותר לכתחילה ואם רפויות קצת אסור שמא יתקע ואם תקע חייב חטאת שהתוקע נעשה כמכה בפטיש שהוא אב לכל גמר מלאכה אע"פ שאין בנין בכלים וכן מנורה שיוצאים ממנה קנים לנרות הרבה ונוטלים הימנה ובשעת הצורך מחזירין אותם וכן קנה של סיידים הטחים את הבית בסיד המחוי וכשהוא טח בשיפולי הכותל היה די להם בקנה קצר וכשהוא הולך ומגביה מוסיף קנה על קנה מעט מעט ומאריכין וכן קרן עגולה וקרן פשוטה והם כלי זמר עשויים נקבים נקבים ומכניס בהם יתדות וחלילים להוציא קולות ונגונים וכן מלבנות המטה והם כעין רגלים קטנים שיש להם בית קיבול ומכניס לתוכם ראשי כרעי המטה שלא ירקבו בארץ וכן כרעי המטה ולוחין של סקיבוס והוא דף עשוי כמין יתד שתוקעין בקשת שעליו מושיב החץ בכל אלו וכיוצא בהם ברפויים מכל וכל עד שאין צורך בהם (לצורך) לשום הדוק מותר וכל שכן במעשה לבנה בעלמא כגון דלת שאין שם ציר כלל וכן הדין ברפויה קצת אלא שאינו מחזיר כל צורכו אלא עד מקום שנכנסה לשם ברפיון גמור שלא בשום הדוק וכל שמכניס בשום הדוק כגון רפויה ואינה רפויה אסור ואע"פ שבנין כלים בלא תקיעה מן הצד הוא ועליו נאמר שאין בנין בכלים מ"מ יש לחוש שמא יתקע ואם תקע חייב חטאת וגדולי המפרשים כתבו במה שהתרנו ברפוי שלא נאמר אלא בדברים שדרכם להשמט ולהחזיר ואין אדם קפיד עליהם אבל דבר שאין דרכו להשמט ושאדם קפיד בהשמטתם אף ברפוי גמור אסור שמא יתקע שם יתד עד שלא ישמט ונמצא מכה בפטיש וזהו שאסרו בדלת שידה תיבה ומגדל בפ' כל הכלים ולא חלקו בין רפוי לשאינו רפוי:

בגדי עניים עיין מ"ש בפ' בכל מערבין במהדורא תנינא:

מיתיבי ושוין שאם יש בה שברי פתילה שאסור לטלטלה קשיא לי ומאי קושיא הו"ל ככלכלה והאבן בתוכה דאסר ר' יוחנן מד שיהו בתורכ פירות והכא נמי בכנונא איכא אפר ושברי עצים ויש לתרץ דאע"ג דנשאר בנר שמן אסור משום שברי פתילה וה"נ יהא אסור משום שברי עצים ומתרץ בגלילא שנו שהפתילות חשובות להן ביותר והו"ל המוקצה יותר חשוב מן המוכן ואנן בעי' שיהא המוכן חשוב מן המוקצה כמו אבן נגבי פירות ושברי עצים כנגד האפר:

בד"ה הנח לנר שמן כו' אצטריך למימר בשמן דנעשה בסיס כו' עכ"ל כיון דאיסור טלטול בשמן אינו רק ע"י נר לא הוה אצטריך למימר ביה דנעשה בסיס אלא דאי לא תימא הכי גם הנר לא היה אסור לטלטל כו' וק"ל:

בפרש"י בד"ה נוטל אדם כו' ורבי יוחנן שמעינן ליה דכרבי יהודה ס"ל עכ"ל לכאורה קשה כיון דהאי אפר מוקצה הוא לר"ש נמי נעשה המחתה בסיס לדבר איסור כמו במטה שיש עליה מעות וכמו קינה דאית ביה ביצת אפרוח וכמו נר ושמן ופתילה דכל הנהו נעשו בסיס לדבר האיסור אף לר"ש וי"ל דהאפר גופיה לר"ש לא נעשו מוקצה כיון דחזו למידי בשבת לכסות רוק וצואה משא"כ כל הנהו דלא חזיין למידי בשבת ועדיף הך אפר מצרורות אע"ג דחזייה לכסות מנא ודו"ק:

תוס' בד"ה בגדי עניים כו' דבפ' כ"ח דכלים תנן התם בגדי עניים אע"פ שאין בהן שלשה על שלשה כו' עכ"ל כצ"ל כך נראה להגיה וכמ"ש הר"ש שם דשלשה על שלשה גרסי' כו' ע"ש:

בגמ' מיתיבי ושוין שאם יש בה שברי פתילה שאסור לטלטל פי' אע"פ שיש ג"כ שמן בנר ולא אמרי' שיהא מותר לטלטל השברי פתילה אגב השמן:

בתוס' ד"ה הנח לנר שמן ופתילה וכו' איצטריך למימר בשמן דנעשה בסיס וכו' וא"ת פתילה אמאי קאמר דהוי בסיס וכו' נראה דהמשך דברי התוס' הוא כאלו נאמר בשלמא הא דאיצטריך למימר בשמן דנעשה בסיס וכו' אתי לן שפיר משום דהוא עצמו הוי דבר היתר ואי לא דהוה בסיס לדבר האיסור לא היה הנר אסור לטלטל וכו' אבל פתילה יש להקשות אמאי קאמר דהוי בסיס לדבר האיסור הא הוא עצמו הוי דבר האסור וכו' והשתא לפי זה אתי שפיר הא דהקשו התוס' מתחלה משמן להודיה ואח"כ הקשו מפתילה בפני עצמו וק"ל:

ד"ה בגדי עניים וכו' וע"כ בעשירים איירי דבפ' כ"ח תנן התם בגדי עניים אע"פ שאין בהן שלש על שלש טמאים מדרס וכו' ע"ש ברבינו שמשון שכתב דלכאורה היה נראה דשלשה על שלשה גרסינן וכו' ומסיים ומיהו שאין להגיה הספרים דבכולהו כתוב בהו ג' על ג' ומיירי שבלתה פי' שנקרעה הטלית במקומות הרבה עד שאין מן השלם במקום אחד ג' על ג' והקרעים מכל צדדים כל אחד מחובר בראשו עם שאצלו וקמ"ל דטמא מדרס אע"פ שאין כאן שלש דחשובים חיבור אבל חתיכה קטנה בפני עצמה שאין בה ג' אין מקבלת טומאה כלל עכ"ל ועל כל פנים מביאים התוס' כאן ראיה דבעניים אפי' לענין טומאת מדרס לא בעינן ג' על ג' וממילא שמעינן דהאי דמתני' דקתני דבגד מטמא משום ג' על ג' למדרס איירי בעשירים וקתני בה ומשום ג' על ג' לטמא מת ש"מ דאפי' בעשירים מטמא טומאת מת בג' על ג':

בא"ד וא"ת הכא דפריך מברייתא אמאי לא פריך ממתני' דפ' כ"ה דכלים וכו' ד"ל דשם מבואר שיש חילוק בין עני לעשיר דבגדי עשיר מטמאים טומאת מדרס בג' על ג' דוקא ובגרי עניים אפי' בפחות מג' אשכחן בהו טומאת מדרס:

בא"ד ואר"י וכו' אבל שאר בגדים בעי ג' על ג' ר"ל בין בעניים בין בעשירים:

ד"ה הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא וכו' ואור"י דשיורי כוסות לא חשיבי וכו' טפי גריעי משברי עצים שעם הקיטמא כצ"ל והכי פריך התם דכי היכי דמותר לטלטל שברי עצים אגב קיטמא ה"ג מותר לטלטל שיורי כוסות אפי' לבדן אגב הכוס כיון דאין חשובים:

ד"ה אע"ג דאיכא עליה שברי עצים וכו' דאל"כ מאי קמ"ל פי' מאי קמ"ל דמותר לטלטל שברי עצים אגב קיטמא הא במתני' נמי מתיר לטלטל הכלכלה שיש בתוכה אבן כשיש ג"כ פירות בתוכה ועוד אדמקשי ליה מברייתא דושוין וכו':

ד"ה בגלילא שנו וכו' ואין נראה דכיון שלא היתה להם יין לשפות הקילור פי' מחמת עניות א"כ בודאי שנותנין מים מחמת עניות ולא יין ושתית מים היה שם שכיח טובא יותר מרפואה דיותר צריך האדם ומצוי לשתיה מלרפואה והתם פ' המוציא יין משמע דשתית מים לא היה אצלם שכיחא טפי מלרפואה. בא"ד ואמרינן בעלמא וכו' כלומר ועוד סתירה אחרת דאמרי' בעלמא וכו' משמע דעשירים היו ורש"י פירש שהיו עניים:

גמ' עליה שברי עצים כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה דאית כו' ולבונה חזיא להריח ואגב לבונה מטלטל כו' לתוכה כצ"ל והס"ד:

בד"ה אגב כו' רבותא דאע"ג כו' אשמעינן כגון דאיכא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הוה מטלטלינן כו' או צואה וקשה דמשמע כו' גרעי משברי עצים כו' כצ"ל:

[רש"י ד"ה טרסיים. צורפי נחושת או גרדיים. (עי' ע"ז י"ז ב') תוד"ה רבין] :

גמ' קרן עגולה חייב. עי' כלים פי"א מ"ז:

גמרא הנח לנר שמן ופתילה הואיל דנעשה בסיס לדבר האסור.
הקשו בתוס' אמאי קאמר דפתילה הוי בסיס לדבר איסור והא היא עצמה הוי דבר איסור כדאמר לקמן ושוין שאם יש בה שברי פתילות שאסור לטלטלה וי"ל דפתילה כבויה הוי מוקצה גמור משום דמלאכתו לאיסור ואין משמשים בה בחול לשום דבר רק להדלקה, והוי כחצוצרות דכתבו בתוס' לעיל בפרק כירה [דף לו ד"ה ור"י] דגרע משאר כלי שמלאכתו לאיסור כיון דלא חזי להיתר רק מעט, ואף דמ"מ לר"ש שרי, מ"מ י"ל חצוצרות דוקא כיון דחזי מעט לשימוש היתר אבל פתילה דלא חזי לשום דבר אפילו ר"ש מודה דמה דלא חזי לשבת לשום דבר הוי כמוקצה מחמת אבן דאסור גם לר"ש וזהו הכל בפתילה כבויה, אבל הכא בנר הדולק דהפתילה עושה תשמישו להאיר לו אינו מוקצה והיה רשאי לטלטלו, מש"ה צריכים לטעמא דהוי בסיס לשלהבת.
ובתוס' ז"ל, תירצו דשברי פתילה הוי שברי כלים ודמי לצרורות אבל פתילה שלימה שהיא כלי הוי שרי אי לאו דנעשה בסיס לדבר איסור.
ובעניי איני מבין החילוק, דהא הפתילה שלימה הוי כלי ע"כ משום שמוש הדלקה, ואמאי שברי פתילה לא הוי כלי מהאי טעמא ליהוי כשברי כלים שעושין מעין מלאכתן דלא הוי מוקצה, ע"כ הי, נ"ל כמו שכתבתי, לולי שאיני כדאי כנגד רבותינו בעלי תוס' ז"ל:

גמרא, בגלילא שנו וכו' [הא דאין מטלטלים נר שיש בה שברי פתילה אף דמטלטלין כנונא, היינו כלי שיש בו אור לחמם אגב אפר, ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים] מפרש ר"ת דבגליל הוי להו רוב שמן, ולהכי לא בטלי שברי פתילה לגבי השמן.
וקשה לי הא לר"ת בלאו השמן בטלי שברי פתילה להכלי כמו שברי עצים, דהא בסוגי' שם מדמה שברי עצים לשברי פתילה, אלא דשם בלאו האפר הי' צריך לנער, וא"כ ה"נ מכח השמן עכ"פ א"א לנער וממילא מותר מטעם דפתילה בטילה להכלי, וא"צ שהשמן יבטל אותו:

רש"י ותוס' ור"ן והרמב"ן מחולקים. הרמב"ן כ' כן מתחילה הך בסוף עסקיני' באפר של שבת כגון שמדליק ב"ה מע"ש ודולק בשבת רק המתרץ הכי קאמר בשלמא גבי אבן שבכלכלה אבן מיוחד לכך וחשיבה ולא בטל. אבל עפר שבמחתה לא חשיבי כלל האי דמיוחד המחתה לכך. אבל קשה מאי בעי המתרץ בדיבור שאע"פ שיש עלי' שברי עצים. וי"ל דהמג"א כ' אם נתערב אפר של שבת עם של ע"ש נתבטל ברוב אבל ניכר לא בטיל דהוה דשיל"מ ואפי' באלף לא בטיל ולפ"ז הא הכא עסקינן שדלק בו מע"ש ודלק קצת בשבת. וא"כ בשלמא ר"י סבר דמין במינו לא בטיל ומסברא שאפר זו אסורה משום דמוקצה ואשמועינן דמותר אבל לר"נ מין במינו בטיל ואם כן הסברא חצונה שמותר ומאי קמ"ל לכך הוצרך למכתב אע"פ שיש עלי' שברי עצים ודו"ק:

בגמרא הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר אסור. כבר כתבתי לעיל דאף על גב דר' יוחנן אמר לעיל דטעמא דר"ש דאוסר בשמן שבנר בשעה שהוא דולק היינו משום דהוקצה למצותו מ"מ הוצרך רבא לומר כאן דהוי בסיס לדבר אסור משום דלענין טלטול הנר דלהוי בסיס לא סגיא האי טעמא דהוקצה למצותו דבכה"ג אין לאסור הכלי משום בסיס אלא דע"כ משום דשמן בשעה שהוא דולק הוי נמי מוקצה מחמת איסור דאסור להסתפק ממנו משום מכבה דהא משום הכי אסור השמן אפילו בטלטול כיון דבהאי שעתא לא חזי ליה מידי ואם כן שפיר מיקרי הנר בסיס לדבר איסור. ובזה היה נראה בעיני ליישב קצת מ"ש רש"י לעיל דף מ"ד בד"ה חוץ מן הנר הדולק כו' דאסור שמא יכבה הנר וכתב שם מהרש"א ז"ל דלמסקנא לא קיימי הכי ולמאי דפרישית א"ש דלמסקנא נמי עיקר איסור הוא משום כיבוי כדפרישית ומ"ש רש"י כאן לאו משום דחייש לכבייה היינו הך חששא דס"ד מעיקרא דלמא בהדי דנקיט לה כבתה דבהא ודאי שפיר קאמר רבא דלא חיישינן כיון שאינו מתכוין אבל בהך חששא דמסתפק ודאי חיישינן כיון דנתכוין להסתפק הו"ל פסיק רישא אם יכבה והיינו כמ"ש התוס' בפ"ב דביצה דהא דאמרינן המסתפק ממנו חייב משום מכבה היינו משום דמיחזי ככיבוי ועמש"ל דף כ"ט ע"ב בלשון רש"י במשנה דלא יקוב בד"ה שתהא מנטפת אלא דבמ"ש רש"י כאן דהאי לדבר אסור דהכא היינו לשלהבת משמע דלא נחית להכי ואפשר משום דלא פסיקא ליה לפרש ענין בסיס אליבא דר"ש בכה"ג אלא דוקא בשלהבת וכיוצא בו וכמו שאבאר עוד בשיטת רש"י בסמוך:

בפרש"י בד"ה אמר רבי רומנוס כו' ס"ד באפרה כו' שהאפר מוקצה ולא היו צריכין לו כו' עס"ה. ולכאורה לשון רש"י תמוה דהא משמע דהא דקס"ד שהאפר מוקצה היינו משום דלאו באפר שנעשה בחול איירי דהא קיי"ל אפר כירה מוכן הוא אלא ע"כ דמסתמא איירי שהובערה מהלבונה סמוך לשבת כדי להתגמר בו בשבת עצמו כדאשכחן סוף פ"ב דביצה במעשה דר"ג וא"כ הוי אפר נולד גמור כמ"ש התוספות בפ"ק דביצה דף ח' בסוגיא דאפר כירה כשהוסק ביום טוב אפילו לר"ש אסור ע"ש. וא"כ לפ"ז לא א"ש הא דמסיים רש"י ולא צריכין לו שהרי אפילו בצריך לו אסור וכדמשמע נמי מהא דמדמה לה בסמוך לכלכלה ואבן בתוכו דהאבן לאו בר טלטול הוא לגמרי אפי' לצורך גופו ומקומו. וכה"ג קשה נמי במ"ש רש"י בסמוך בד"ה הא ליכא פירי דמשמע מלשונו דמה שמחתה נעשה בסיס היינו דוקא אליבא דר"י ולמאי דפרישית אפילו לר"ש הוי בסיס דהא מסיק רבא לעיל דעיקר טעמא דאיסור טלטול בנר לר"ש הוי משום בסיס. וכבר עלה בלבי לחלק בין בסיס דשלהבת בשעה שהוא דולק שהוא מוקצה מחמת איסור דאורייתא ממש ובין האי בסיס דאבן ובסיס דמחתה לאחר שכבה אליבא דר"ש משום הכי הוצרך רש"י לפרש דעיקר הקושי' דר"י אדרבי יוחנן היינו משום דרבי יוחנן כר"י ס"ל דלר"ש לא מיתסר משום בסיס כי האי אלא דאכתי קושיא קמייתא קשה. לכך נראה לפרש כוונת רש"י בזה בענין אחר דמ"ש שהאפר מוקצה היינו באפר גמור שנשאר במחתה קודם שבת ואפ"ה הוי מוקצה ולא דמי לאפר כירה לפי שאפר כירה הוי מוכן לגמרי ולא בעי הזמנה ולא מחשבה לפי שאפר כירה מוכן תמיד לעשות בה כל צורכיו כדמשמע להדיא בסוגיא דאפר כירה משא"כ אפר מחתה אינו מוכן לכך אלא א"כ היה דעתו עליה מאתמול משום הכי מסיים רש"י ולא היו צריכין לו וכוונתו לפי שאין בו צורך כ"כ מש"ה בעי הזמנה. וכן נראה מלשון התוספות שדקדקו בלשונם שכתבו דאפר מתתה מוקצה הוא. ועוד נראה דמה שהוכרח רש"י לפרש דלא היו צריכין לו היינו משום דלכאורה פשטא דלישנא דאגב קטמה דלקמן בסמוך משמע דאדרבה הקטמא הוא דבר המותר ועיקר הטלטול הוא משום שצריך לאותו אפר וכמו שפירש"י בסמוך דלפי המסקנא מחתה באפרה נמי הוי כה"ג שהיה צריך לאפר ודעתיה עלייהו מאתמול ומש"ה הוצרך רש"י לפרש דלמאי דס"ד מעיקרא הוי איפכא לגמרי שהטלטול לא היה בשביל שצריך לאפרה שהרי האפר מוקצה כיון שלא היה דעתיה עלייהו מאתמול וכדפרישית ומשום דלא פסיקא ליה לרש"י דהך מילתא דאפר הוא מוקצה לר"ש כיון שלא היה דעתיה עליה מאתמול דהא לר"ש אפשר דלא בעינן שיהא מוכן מאתמול לכך וכדמשמע בכמה דוכתי דלר"י הוא דשמעינן דאיסור מוקצה הוא במה שלא היה מוכן מאתמול להך מילתא משום הכי הוצרך רש"י לפרש דעיקר קושיית המקשה מדר"י אדר"י דמדמה מחתה לאבן היינו משום דשמעינן ליה לר"י דכרבי יהודה סבירא ליה. כן נ"ל נכון בכוונת רש"י וכן נראה שהבין הרשב"א ז"ל בחידושיו בכוונת רש"י ודוק היטב ועיין מה שאכתוב עוד בזה בלשון התוספות ד"ה הוה מטלטלינן:

בתוס' בד"ה ואמר רבה בר בר חנא אמר ר"י כו' תימא אמאי לא פריך בלאו מילתא דר"י ממתניתין דפרק נוטל כו' עס"ה. ולכאורה למאי דפרישית בסמוך דהך מילתא דבסיס כה"ג דמחתה תליא בפלוגתא דר"י ור"ש א"כ ממילא אין מקום לתמיהת התוס' דודאי לא מצי לאקשויי ממתניתין דפרק נוטל אדר"י דר"י מצי לאוקמי הך מתני' כר"י ואיהו גופא אפשר דס"ל כר"ש ואי משום דאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה הא אמרינן בשילהי מכילתין דר"י סתמא אחרינא אשכח וא"כ הוי צריך לאתויי נמי הך ראיה דמייתי רש"י דשמעינן לרבי יוחנן לעיל דכר"י ס"ל (והיינו דבנר ישן של חרס לחוד הוא דס"ל כר"ש וע"ש בתוס' באריכות) וא"כ סוף סוף לא הוי מצי לאקשויי אלא ממתניתין דפרק נוטל ומרבי יוחנן דלעיל מש"ה ניחא טפי לאקשויי ממתניתין דכלכלה ואבן בתוכה דמסיק רבי יוחנן גופא דאיירי בכלכלה מלאה פירות דוקא ומדלא מוקי לה כר"ש היינו ע"כ בא' משני פנים או שנאמר דמשמע ליה דלא שייך פלוגתא דר"י ור"ש בהכי או משום דרבי יוחנן כר"י ס"ל מש"ה מוקי למתני' כר"י וא"כ מקשה רבי זירא שפיר:

ועוד יש ליישב בדרך אחר דודאי ממתניתין דפרק נוטל לחוד לא מצי לאקשויי דהא רבי יוחנן גופא אמר התם אהך מתני' דאסור לטלטל בלא ניער היינו דוקא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטל ועודן עליו א"כ שפיר איכא לאוקמי הכא דמה שהתיר רבי לטלטל מחתה באפרה היינו לצורך מקומו ואף ע"ג דמסקינן התם דאמר רב לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר איסור ולא אשכחן מאן דפליג עליה והכי נמי במחתה ע"כ הוי במניח מ"מ סוף סוף הוי צריך לאתויי הך מילתא דרב ולאקשויי מרב אדרבי יוחנן ומשו"ה מייתי לה הך מתני' דכלכלה ואבן בתוכה דמוקי לה בכלכלה מלאה פירות ולא מוקי לה בצורך מקומה אע"כ משום דמשמע ליה דמסתמא האי דכלכלה ואבן בתוכה איירי במניח א"כ ממילא שמעינן דבמניח סבר רבי יוחנן דאפילו צריך למקומו אסור. כן נראה לי לולי שהתוס' לא פירשו כן ודו"ק:

בד"ה הוי מטלטלינן כנונא אגב קיטמא כו' פי' אגב אפרה שהוסק מע"ש כו' עכ"ל. משמע מלשונם דלמאי דס"ד מעיקרא איירי באפר שהוסק מבע"י והולך ונעשה אפר בשבת עצמו דהו"ל נולד גמור כדפרישית וא"כ לא נחתי להאי פירושא שכתבתי לעיל בכוונת רש"י דמאי דס"ד מעיקרא נמי הוי איירי שהוסק מע"ש אלא משום דמחתה לא דמי לאפר כירה דבעי הזמנה מטעמא דפרישית אלא כלשון ראשון שכתבתי שם וא"כ לכאורה שזה סותר למה שדקדקתי לעיל בלשון התוס' שדקדקו וכתבו דאפר מחתה מוקצה הוא וצ"ע ודוק היטב ומה שהקשו התוס' עוד מסוגיא דפ"ב דביצה יבואר שם במקומו אי"ה:

בגמ' לוי בר שמואל אשכחינהו כו' אמר להו מהו להחזיר מטה של טרסיים בשבת כו'. ולכאורה לא שייך הך סוגיא הכא כלל אלא דנראה משום דלעיל בדף הקודם מייתי הש"ס הא דאורי רבי במנורה כר"ש בנר ומשמע דבמנורה היינו משום דיש בנין בכלים ובנר היינו משום מוקצה ומשום הכי מייתי מעיקרא הך מילתא דר"ש בנר דמתניתין דלית ליה מוקצה ומייתי נמי הך מילתא דהתיר רבי לטלטל מחתה באפרה דאיירי נמי לענין דינא מוקצה ולבתר דאסיק לדינא מוקצה חוזר לפרש הך דינא דמטה של טרסיים דתליא בהך מילתא דהורה במנורה דלעיל אי יש בנין בכלים או לא. כנ"ל וק"ל:

לדבר האסור. לשלהבת דבכי האי מוקצה מודה ר''ש שהכלי טפל לשלהבת בעודה בו ולאו משום דחייש לכבייה: בסיס. מושב את כנו מתרגמינן בסיסיה: א''ר רומנוס לי התיר רבי לטלטל מחתה. של לבונה באפרה קס''ד באפרה עם אפרה קאמר שהאפר מוקצה ולא היו צריכין לו ואשמעינן דאגב מחתה דאיכא תורת כלי עליה טלטלה עם אפרה: נוטל אדם. הכלכלה בשבת והאבן בתוכה: הא ליכא פרי לא . דכלי נעשה בסיס לאבן וטפלה לו ובטל תורת כלי דידיה והכי נמי נעשית מחתה בסיס לאפר ורבי יוחנן שמעי' ליה לעיל דכדר' יהודה סבירא ליה: דאית ביה קרטין. שנשתיירו מן האור ולבונה דחזיא להריח ואגב לבונה מטלטל למחתה עם אפרה דומיא דכלכלה מלאה פירות והאבן בתוכה: קרטין. של שיור לבונה: בי רבי. דנשיא ועשיר הוה מי חשיבי: בגדי עניים. שלש על שלש או שחוטן עבה הוו בגדים לעניים לענין טומאה: בגדי עשירים. שלשה על שלשה הוו בגדים לעשירים וכל שכן לעניים אבל בגדי עניים לעשירים לא הוה בגד גבייהו ולא מקבלי טומאה הכא נמי בי רבי בטלי קרטין: אלא אמר אביי. הא דשרי ליה לטלטל מחתה באפרה משום דאפרה מאיס עליה לראותו והוי כגרף של רעי דתניא במסכת ביצה (דף לו:) מותר להוציאו לאשפה שבחצר: גרף. כלי חרס המוכן לכך: מיכסי. כל מחתות מכוסות הן ויש בהן נקבים להוציא הריח: כנונא. כלי נחשת שמביאין בו האור לפני שרים להתחמם: אגב קטמיה. שהיו צריכין לאפרו לכסות רוק או צואה וא''ת מה צד איסור יש כאן היינו רבותא דאע''ג דאיכא עליה שברי עצים והא דר' רומנוס נמי האי מחתה באפרה דקאמר מחתה בשביל אפרה שהיה צריך לו ודעתייהו עליה מאתמול ורבותא אשמעינן (כיון) אע''ג דאיכא עליה שברי עצים דהוי ככלכלה של פירות והאבן בתוכה: ושוין. ר' יהודה ור''ש שנחלקו בנר ישן: בגלילא שנו. שחשובות להן שברי פתילה שאין בגדים של פשתן מצויין להם הלכך לא בטלי ונעשה נר בסיס להן: טרסיים. צורפי נחשת או גרדיים והולכין מעיר לעיר למלאכתן ונושאין עמהן מטות של פרקים: חייב חטאת. הוא תחלתו וגמרו ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש אב לכל גומרי מלאכה ולא משום בנין דאין בנין בכלים: קנה מנורה. שיוצאין ממנה קנים לנרות הרבה ונוטלין הימנה ובשעת הצורך מחזירין אותו: קנה של סיידין. הטחין ומלבנין הבית בסיד יש להן קנים של פרקים ונותן מטלית בראשה ושורין בסיד המחוי וטח את הבית וכשהוא טח מלמטה אי אפשר לו אלא בקנה קצר וכשהוא הולך ומגביה מוסיף קנה על קנה ומאריכו: פטור. שאין זה גמרו שהרי צריך לחזור ולפרקו תמיד: קרן עגולה וקרן פשוטה. שניהם מין כלי זמר והוא עשוי נקבים נקבים ככברה ומכניס בהן חלילים ומוציאין קולות הרבה קרן עגולה מעשה אומן הוא וצריך לתקוע בנקבים בחוזק והויא מלאכה ובקרן פשוט מכניסו בריוח ודרכן לפרקם תמיד ופטור קתני מיהת בקני מנורה דחייב והוא הדין למטה של טרסיים: אינהו. רבי אבא ורב הונא בר חייא: דאמור כי האי תנא. כרבי שמעון דמתיר לכתחלה: מלבנות המטה. כעין רגלים קטנים ויש להן בית קיבול ומכניס לתוכן ראשי כרעי המטה שלא ירקבו בארץ: לווחים של סקיבס. עץ קטן כמין דף שתוקעין בקשת שקורין אבלשטר''א שעליו מושך החץ:

הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור. איצטריך למימר בשמן דנעשה בסיס לדבר האסור דאי לאו הכי לא היה הנר אסור לטלטל דהוי בסיס לדבר האסור ולדבר המותר ושרי כדאמר בסמוך כי הוינן בי רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא אע''ג דאיכא עליה שברי עצים ואם תאמר פתילה אמאי קאמר דהויא בסיס לדבר האסור היא עצמה הויא דבר האסור כדאמר לקמן ושוין שאם יש בה שברי פתילות שאסור לטלטלה וי''ל דשברי פתילה הוי שברי כלים ודמי לצרורות אבל פתילה שלימה שהיא כלי הוה שרי אי לאו דנעשה בסיס לדבר האסור: לי התיר רבי לטלטל מחתה באפרה. השתא ס''ד דאפר מחתה מוקצה הוא: ואמר רבה ב''ב חנה א''ר יוחנן כו'. תימה אמאי לא פריך בלאו מילתיה דרבי יוחנן ממתני' דפ' נוטל (לקמן דף קמב:) דתנן מעות שע''ג הכר מנער את הכר והן נופלות וכן אבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת אבל טלטול גמור אסור ואור''י דה''א דשאני מעות דחשיבי ולא בטלי ואבן שע''פ החבית ה''א דמיירי שהוא מתוקן לסתום פי החבית והחבית צריכה לה ולכך לא בטלה: בגדי עניים לעניים. אומר ר''ת דדוקא בטומאת מדרס דבייחוד תליא מלתא אבל בשאר טומאות לא תליא מלתא בייחוד דאפי' היה מוטל באשפה מרבינן מוהבגד דשלש על שלש מיטמא בין לעניים בין לעשירים דבקרא לא מפליג מידי ומייתי ר''ת ראיה דתנן במסכת כלים (פרק כ''ז מ''ב) דבגד מטמא משום שלשה על שלשה למדרס משום שלש על שלש לטמא מת וע''כ בעשירים מיירי דבפכ''ח תנן התם בגדי עניים אע''פ שאין בהם שלשה על שלשה טמאין מדרס וא''ת הכא דפריך מברייתא אמאי לא פריך ממתני' דפכ''ח דכלים שהבאתי ואור''י דאי ממתני' ה''א דבגדי עניים היינו כעין שק שעיקרו עשוי לעניים ואפי' ביד עשירים אינו צריך שלשה על שלשה אבל שאר בגדים בעי שלשה על שלשה שאינו עומד אלא לעשירים להכי מייתי ברייתא דלא שייך לפרשה הכי: הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא. פי' כנונא מחתה והיינו מחתה באפרה דלעיל פי' אגב אפרה שהוסק מע''ש דמוכן הוא דחזי לכסות בה רוק או צואה וקשה דמשמע דוקא אגב קיטמא שרי הא לאו הכי נעשה בסיס לדבר האסור ואילו בפ''ב דביצה (כא: ושם) אמר גבי אין מזמנין נכרי בשבת משום שיורי כוסות פריך וניטלטלינהו אגב. כסא מי לא אמר רבא כי הוינן בי רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא אף על גב דאיכא עליה שברי עצים ומאי פריך שאני כנונא דאגב קטמא מטלטל לה אבל בכוס ליכא אלא דבר האסור ואור''י דשיורי כוסות לא חשיבי למיהוי כוס בטל לגבייהו אף על גב שאין היתר עמהן בכוס טפי גרעי משברי עצים שעם הקיטמא בכנונא: אע''ג דאיכא עליה שברי עצים. נראה לרבינו תם דשברי עצים חשיבי טפי מאבן שבכלכלה דאם לא כן מאי קמ''ל ואדמקשי ליה מברייתא דשוין כו' ליסייעיה ממתני' דכלכלה והאבן בתוכה אלא שברי עצים חשיבי טפי ויש לדמות שברי עצים לגבי אפר כשברי פתילה לגבי שמן: בגלילא שנו. פי' בקונט' שחשובות להן שברי פתילה שאין בגדי פשתן מצויין להם ואין נראה לר''ת דהא אמרי' בשילהי ב''ק (דף קיח:) לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל משמע שמצוי פשתן הרבה שם ומפרש ר''ת בגלילא שנו שהיה להם רוב שמן ולהכי לא בטלי שברי פתילה אגב שמן וכן משמע בפ''ק דסנהדרין (דף יא:) גבי טול איגרת וכתוב לאחנא בני גלילאה עילאה ותתאה כו' דזמן ביעורא מטא לאפרושא מעשרא ממעטני זיתא ואמר. בנזיר בפרק בית שמאי (דף לא:) בגלילא שנו דחמרא עדיף ממשחא ויין היה מצוי להם הרבה כדאמר בהמוציא יין (לקמן עח.) גבי מים כדי לשוף בהן את הקילור וקאמר בגלילא שנו דרפואת מים שכיח טפי משתיה שהיה להן רוב יין והיו שותין הכל יין ואפילו הכי חמרא עדיף להו ממישחא כי השמן היה להם בזול יותר ורש''י פי' נמי בהמוציא (שם) שמחמת עניותא היו עושין רפואה מן המים ואין עושין מן היין רק שתייה ולפיכך היתה רפואת מים שכיחא ואין נראה דכיון שלא היה להם יין לשיפות הקילור א''כ שכיחא שתיית מים טובא ואמרי' בעלמא אף ערב יוה''כ בגליל שהיו מרבים בסעודה משמע שעשירים היו [וע''ע תוססוח חגינה כה: ד''ה בגלילא]:

שבת מז ע"א - טקסט הדף

דף מז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד