הערות

^[1] לשון זה לא משמע כפירוש שנתבאר בהערה לעיל בדעת התוספות, שאין הדבר תלוי בידיעת הנודר; ומיהו בתוספות כאן משמע קצת שגירסתם היא: רישא דלא ידע דמעוברת סיפא דידע דמעוברת.

^[2] ומה שאמרו בברייתא "ואם היתה מעוברת", היינו "אם ידע שהיתה מעוברת", רא"ש.

^[3] ראה בר"ן שביאר את הסוגיא לפי הגירסא השניה במשנה, שאם אמר עד סוף אדר הרי הוא אסור עד סוף אדר שני ומשום ששני האדרים יחד כחודש אחד הן, ראה שם ביאורו. ותוכן הדברים הוא, שלפי רבי יהודה שני האדרים חודש אחד הם, ואם רוצה להזכיר בשטר ה' באדר שני יכול לכתוב ל"ה לחודש אדר, אלא שאם רוצה לציין כמה הוא לאדר שני צריך לכתוב אדר שני, וזה הוא כמשנתנו, אבל לרבי מאיר כיון שלדעתו כשרוצה להזכיר ה' לאדר שני כותב "אדר" סתם, בהכרח שאין שני האדרים חודש אחד, והיינו דאמרינן שמשנתנו כרבי יהודה. ואולם ישוב הגמרא הוקשה להר"ן, דכיון דמשנתנו עוסקת כשלא ידע שנתעברה השנה, הניחא מה ששנינו ד"ראש חודש אדר" היינו אדר ראשון ניחא, אבל מה ששנינו סוף אדר היינו סוף אדר שני, זה אינו מובן לפי שיטה זו.

^[4] א. הוגה על פי הב"ח, וכן נראה מהר"ן. ב. כתב הר"ן: דאזלינן בתר אומדנא, שלא נתכוין ליאסר בלילי הפסח ביין אף על פי שלפי לשון נדרו משמע דאסור, דהא אמר "עד שיהא". משמע שכוונתו לסוגיא דבבא בתרא קמו ב אם אזלינן בתר אומדנא, וראה עוד שם בדף קלב א. ג. בתחלת הפרק שנינו: "קונם יין שאני טועם היום וכו', עד הפסח אסור עד שיגיע, עד שיהא אסור עד שיצא", וזה דלא כמבואר במשנתנו. וכתב הר"ן, שיש מביאים מזה ראיה שאין הלכה כרבי יהודה, ראה עוד שם בענין פסק ההלכה; ויש אומרים: "אפשר דלאו א"קונם יין" קאי, ואי נמי אמרת דעלה קאי, אגב גררא דהני אחריני תנא "עד הפסח", דהתם לא אתא לאשמועינן כוונת הלשון היאך הוא".

^[5] א. כדתנן [חולין פג א]: "בארבעה פרקים בשנה [שדרך ישראל לעשות בהם סעודות], המוכר בהמה לחבירו [מסתמא צריך הוא לשוחטה מיד בשביל הסעודה, ולפיכך] צריך להודיעו: "אמה מכרתי לשחוט" "בתה מכרתי לשחוט", [כדי שידע שאינו יכול לשוחטה באותו היום משום "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד"] ; ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת וערב ראש השנה, וכדברי רבי יוסי הגלילי: אף ערב יום הכפורים בגליל", אבל לפי חכמים אין אוכלים אלא בשר עוף ודגים, תוספות חולין פג א. ב. כתב הר"ן: חידוש יש בבבא השניה ["עד שיהא הצום"] מה שאין בבבא הראשונה [עד שיהא הפסח"], כי כשאומר "עד שיהא הפסח" הוא אסור על כל פנים עד הפסח, ואילו כשאומר "עד שיהא הצום", אינו אסור אפילו עד הצום עצמו, ומותר הוא כבר בסעודה המפסקת.

^[6] א. כמבואר בבבא קמא פב א: "עשרה תקנות תיקן עזרא: שקורין וכו' ואוכלין שום בערב שבת". ומבואר שם הטעם בגמרא: "ושיהו אוכלין שום בערב שבת: משום עונה, דכתיב: "אשר פריו יתן בעתו", ואמר רב יהודה וכו' "זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת", ופירש רש"י: "שמצות עונה בלילי שבת כדרב יהודה, והשום מרבה את הזרע". ב. כתב הר"ן שרבי יוסי מוסיף על רבי יהודה, וסובר שאומרים כן אפילו גבי שום שאינו אלא מתקנת עזרא, ונסתפק אם רבי יהודה מודה לבנו בזה; ונראה מדבריו דאכילת בשר בערב יום הכפורים עדיף מאכילת שום בשבת, שהרי משמע מלשון המשנה שרבי יהודה הוא שאמר בנודר מן הבשר עד שיהא הצום שהוא מותר בערב הצום, ובכל זאת חולק על דברי בנו באכילת שום בערב שבת.

^[7] לפי מה שהביא הר"ן בשם הירושלמי שרבי מאיר, החולק בבבא הבאה, נחלק אף בזה, אם כן יתכן שהמשך דברי רבי יהודה הוא.

^[8] נתבאר על פי הר"ן לעיל כד א. וכתב שם הר"ן: בירושלמי מבואר, שרבי מאיר החולק בבבא השניה [גבי "קונם שאת נהנית לי"], חולק גם בזה שהוא אסור עד שיתן [והזכיר דברים אלו גם הר"ן כאן]. ועוד מבואר שם, שאם הנודר חלוק על המודר ואומר לו: "לא כי אלא לכבודי נתכוונתי, כדי שאתכבד שתקבל מתנה ממני" לדברי הכל הרי הוא אסור, ואם כשמודה לו שאכן לא נתכוין אלא לכבודו של המודר - לכולי עלמא מותר, ולא נחלקו אלא בסתם, שרבי מאיר אומר: סתם הוי כמי שזה אומר "מפני כבודי" וזה חלוק עליו ואומר "מפני כבודי", ורבנן סוברים: סתמן הוי כמי ש"זה אומר מפני כבודי", ואף זה אומר "מפני כבודך".

^[9] הדינים הבאים "סתם משנה" הם, ולא נחלקו חכמים בדבר; וראה בר"ן אם חכמים מודים לרבי יהודה ורבי יוסי בנו במה שאמרו לעיל, או שכאן שאני כי אומדנא דמוכח הוא.