שבת מז ע"ב

אבל אסור ולא יתקע ואם תקע חייב חטאת רשב''ג אומר אם היה רפוי מותר בי רב חמא הוה מטה גללניתא הוה מהדרי לה ביומא טבא א''ל ההוא מדרבנן לרבא מאי דעתיך בנין מן הצד הוא נהי דאיסורא דאורייתא ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא אמר ליה אנא כרשב''ג סבירא לי דאמר אם היה רפוי מותר:
מתני' נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה:
גמ' והא קמבטל כלי מהיכנו אמר רב הונא בריה דרב יהושע ניצוצות אין בהן ממש: ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה: לימא תנן סתמא כרבי יוסי דאמר גורם לכיבוי אסור ותסברא אימור דאמר ר' יוסי בשבת בערב שבת מי אמר וכי תימא הכא נמי בשבת והתניא נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות בשבת ואין צריך לומר בע''ש ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה מע''ש ואין צריך לומר בשבת אלא אמר רב אשי אפילו תימא רבנן שאני הכא מפני שמקרב את כיבויו:

הדרן עלך כירה

מתני' במה טומנין ובמה אין טומנין אין טומנין לא בגפת ולא בזבל לא במלח ולא בסיד ולא בחול בין לחין בין יבשין ולא בתבן ולא בזגין ולא במוכין ולא בעשבין בזמן שהן לחין אבל טומנין בהן כשהן יבשין:
גמ' איבעיא להו גפת של זיתים תנן אבל דשומשמין שפיר דמי או דילמא דשומשמין תנן וכל שכן דזיתים ת''ש דאמר ר' זירא משום חד דבי ר' ינאי קופה שטמן בה אסור להניחה על גפת של זיתים ש''מ של זיתים תנן לעולם אימא לך לענין הטמנה דשומשמין נמי אסור לענין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מז - ב

אבל אסור. ולא יתקע אותם בכח באמצעות יתדות, ואם תקע - חייב חטאת.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היה רפוי - מותר.

בי רב חמא הוה מטה גללניתא, הדומה למיטת טרסיים, והוה מהדרי מרכיבים אותה לה ביומא טבא.

אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא: מאי דעתיך להתיר משום שבנין "מן הצד" הוא, שלא כדרך בנין הוא.

והרי נהי דאיסורא דאורייתא - ליכא בבנין מן הצד, אבל איסורא דרבנן מיהא איכא!?

אמר ליה: אנא, כרבן שמעון בן גמליאל סבירא לי. דאמר: אם היה רפוי - מותר.

מתניתין:

נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות.

ולא יתן לתוכו מים - מפני שהוא מכבה.

וכל דברי המשנה יתבארו להלן בגמרא.

גמרא:

והוינן בה: כיצד נותן הוא את הכלי בשבת תחת הניצוצות? והא קמבטל כלי מהיכנו, מהכנתו לשימוש. שהרי מעתה אי אפשר לטלטלו במשך כל השבת ולהשתמש בו מחמת הניצוצות שבתוכו, שהן מוקצה. ואסור לבטל בשבת כלי מהכנתו לשימוש, כמבואר לעיל מג א בדברי רב חסדא. והאם תהיה מכאן תיובתא לרב חסדא!?

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: לפי שניצוצות אינם מוקצה לאחר שכבו, כי אין בהן ממש, ומותר ליטלן, וממילא יכול גם ליטול את הכלי שנפלו לתוכו הניצוצות ולהשתמש בו.

שנינו במשנה: ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה.

והוינן בה: לימא תנן במשנתנו, שהיא סתמא, שלא יתן כלי עם מים מתחת לניצוצות הנופלים מן הנר, על אף שדבר זה הוא רק "גורם", כרבי יוסי. דאמר רבי יוסי לקמן: לעשות מעשה שהוא גורם לכיבוי - אסור לעשותו.

וכגון, שמעמיד קנקנים מלאים מים כמחיצה לדליקה, וכשמגיעה האש לקנקנים הם נבקעים מחום המים, והמים יוצאים מהם, ומכבים את הדליקה.

ודחינן: ותסברא, כיצד יתכן לומר שטעמה של משנתנו, האוסרת ליתן מים בכלי שתחת הניצוצות, הוא משום שהיא סוברת כרבי יוסי, שאסור לגרום לכיבוי?

והרי אימור דאמר רבי יוסי שאסור לגרום לכיבוי, רק כשעושה את המעשה הגורם לכיבוי בשבת.

אבל בערב שבת - מי אמר רבי יוסי שאסור אז לעשות מעשה שיגרום לכיבוי בשבת?

ואם נאמר שטעמה של משנתנו האוסרת ליתן מים בכלי מערב שבת, הוא משום שסברה כרבי יוסי שאסור לגרום לכיבוי, תיקשי, שהרי האיסור ליתן את המים מערב שבת - אפילו כרבי יוסי לא אתיא!?

וכי תימא, הכא נמי איירי שאסור לתת את הכלי עם המים תחת הניצוצות של האש דוקא בשבת, וכשיטת רבי יוסי שגרם כיבוי אסור.

אי אפשר לומר כן. כי והתניא:

א. נותנין כלי שאין בו מים תחת הנר, כדי לקבל בו ניצוצות, אפילו בשבת, ואין בכך איסור של מבטל כלי מהיכנו.

ב. ואין צריך לומר שנותנים אותו [כשהוא ריק] מתחת לנר בערב שבת.

ג. ולא יתן לתוכו של הכלי מים, מפני שהוא מכבה. ואפילו מערב שבת לא יתן מים בתוך הכלי, היות שאסור לגרום לכיבוי באופן שכזה, הנראה ככיבוי להדיא, אפילו מערב שבת.

ד. ואין צריך לומר שלא יתן מים בכלי בשבת עצמה.

הרי להדיא שאסור ליתן מים בכלי אפילו מערב שבת, ובהכרח שאין זה משום גרם כיבוי של רבי יוסי.

אלא, אמר רב אשי: אפילו תימא משנתינו רבנן היא, המתירים גרם כיבוי בשבת. כי נתינת כדי מים שמתבקעים היא רק גרם כיבוי, שהכדים מתבקעים לאחר זמן מחום הדליקה, והדליקה היא הגורמת לשפיכת המים ולכיבוי. ולכן מתירים שם רבנן לשים כדים של מים אפילו בשבת.

ושאני הכא, שאסור ליתן מים בכלי שתחת הנר - מפני שמקרב את כיבויו. לפי שנתינת כלי עם מים מתחת לניצוצות, הרגילים ליפול למטה לתוך המים, הרי היא ככיבוי להדיא. ובשבת עצמה פשיטא שאסור גם לרבנן. ובאה משנתנו לחדש שאסור ליתן בכלי מים אפילו מערב שבת, שגזרו ערב שבת אטו שבת, ואפילו אליבא דרבנן.

הדרן עלך פרק כירה

פרק רביעי - במה טומנין

הקדמה לפרק במה טומנין

כשמסלקין את הקדירה מעל גבי הכירה בערב שבת ^[1], אסור להטמינה ^[2] לצורך השבת ^[3].

ושני דינים נאמרו באיסור הטמנה.

א. איסור הטמנה משחשיכה, לאחר כניסת השבת. שאז אסור להטמין בין בדבר המוסיף הבל [חום], ובין בדבר שאינו מוסיף הבל.

וטעם האיסור הזה הוא משום דחיישינן שמא ימצא את הקדירה צוננת, ויבוא להרתיחה בשבת.

ב. איסור הטמנה בערב שבת, מבעוד יום, שאז אסור להטמין רק בדבר המוסיף הבל. אבל בדבר שאין מוסיף הבל מותר להטמין עד הלילה.

וטעם האיסור הוא, משום שחששו חכמים שאם נתיר לו להטמין בדבר המוסיף הבל יש לחשוש שמא יבוא להטמין גם ברמץ שיש בו גחלים. ואם יטמין בו, חיישינן שמא יחתה בגחלים בשבת ^[4], ויתחייב משום מבעיר ^[5].

המשנה הראשונה של פרק זה עוסקת בדין הטמנה מבעוד יום, שלא נאסרה אז ההטמנה אלא בדבר המוסיף הבל.

מתניתין:

במה טומנין מבעוד יום, ובמה אין טומנין?

אין טומנין: לא בגפת [פסולת זיתים לאחר שנסחטו בבית הבד], ולא בזבל, ולא במלח, ולא בסיד, ולא בחול - בכל אלו אין טומנין, בין כשהם לחים ובין כשהם יבשין, מפני שהם מוסיפים הבל.

וכן אין טומנין, לא בתבן, ולא בזגין [פסולת הענבים לאחר שנסחטו ליין], ולא במוכין [כל דבר רך, כגון צמר גפן, ותלישי צמר רך של בהמה, ובגדים בלויים שגררו אותם], ולא בעשבין - בזמן שהן לחין, מפני שבהיותם לחים הם מוסיפים הבל.

אבל טומנין בהן בכל אלו [בתבן ובזגין ובמוכין ובעשבין], כשהן יבשין, מפני שאז אין הם מוסיפים הבל.

גמרא:

איבעיא להו: גפת זו, ששנינו במתניתין שאין טומנין בה - האם בגפת של זיתים תנן הכי, משום שההבל שלה מרובה, אבל גפת דשומשומין אינה מוסיפה הבל, ושפיר דמי להטמין בה.

או דלמא, אף בגפת דשומשומין תנן שאסור להטמין בה, ךפי שאף היא מוסיפה הבל. וכל שכן שאסור להטמין בגפת דזיתים.

ופשטינן: תא שמע, דאמר רבי זירא משום חד דבי רבי ינאי: קופה מלאה מוכין יבשים שטמן בה קדירה - אסור להניחה על גפת של זיתים. ואף שהמוכין מצד עצמם אינם מוסיפים הבל ואין בהם משום הטמנה, מיהו על ידי הגפת של זיתים הנמצאת תחתיה עולה החום למעלה, ומרתיח את הקדרה שבקופה.

והאיסור הוא משום "הטמנה", שאסור ליתן קדירה, הטמונה בדבר שאינו מוסיף הבל, במקום שמוסיף הבל, על אף שמקור החום אינו תולדת האש [ועליו כשלעצמו מותר ליתן קדירה שאינה טמונה!], כיון שנעשה בזאת שילוב של הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל עם מקור שמוסיף הבל.

שמע מינה כי גפת של זיתים תנן. שדוקא היא מוסיפה הבל, ולא גפת דשומשומין.

ודחינן: לעולם אימא לך, דלענין הטמנה בגפת עצמה, אף בגפת דשומשומין נמי אסור, משום שאף היא מוסיפה הבל.

הערות

^[1] ונחלקו הראשונים בגדר הטמנה. הרשב"א בריש כירה הוכיח מדברי הר"ח שם, שאף הטמנה במקצת הקדרה קרויה הטמנה. ולא בעינן שיטמין את כולה, אלא אף אם שולי הקדירה [בתחתיתה] מונחים על גבי דבר המוסיף הבל, הטמנה היא. אולם הדרכי משה פירש בדעת האור זרוע [הובאו דבריו בבית יוסף סימן רנ"ג], דדוקא אם הקדרה מכוסה כולה הויא הטמנה. ונחלקו בזה לדינא המחבר והרמ"א בסימן רנג סעיף א. [ובביאור הגר"א שם ציין כמקור לדעת הרמ"א את דברי התוספות בסוגיין בד"ה "במה"].

^[2] וכתבו תוספות בשם רבינו שמואל, דכל איסור הטמנה דמתניתין אינו אלא בקדרה דבשיל ולא בשיל. אבל קדרה חיה או מבושלת לגמרי שרי להטמין. וכמו דאיתא לעיל [יח ב] לענין שהייה, דבהני מותר להשהותם אפילו על כירה שאינה גרופה וקטומה משום שאין לחשוש בהן שמא יחתה בגחלים. ולכן, אין גם מקום לגזור על הטמנתם, כאשר כל איסור ההטמנה הוא מחמת החשש שמא יבוא להטמין ברמץ ולחתות בגחלים. אבל רבינו תם פליג, וסובר דאסור להטמין בכל ענין. וחילק בין שהייה להטמנה. שדוקא להשהות מותר [לאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי], לפי שחיתוי מועט לא יועיל לו, מאחר שהוא מגולה ושליט ביה אוירא. אבל בהטמנה, שעושין לצורך מחר, חיישינן לשמא יחתה אף בקדרה חיה או מבושלת. לפי שמעט חיתוי מועיל לו ליתפס חומו. והראשונים כתב שיש חומר בהטמנה מבשהייה משום שעושין את ההטמנה לצורך היום למחר, וצריך חיתוי שלא יתקרר. מה שאין כן שהייה, שהיא לצורך אכילת הערב, ואינה צריכה כל כך חיתוי. וכתבו הסמ"ג ועוד ראשונים, דאסור להטמין אף דבר שנתבשל כל צרכו. ודלא כרבינו ירוחם שנסתפק בדעת רבינו תם בזה. וכתב דלא פירש רבינו תם לאיסור, אלא בנתבשל כמאכל בן דרוסאי. בית יוסף סימן רנז.

^[3] ולא אסרו הטמנה, אלא כשמטמין ומדביק סביב הקדרה, דומיא דרמץ. אבל אם יש אויר בין דפנות הדבר שמטמינים בו לבין הקדרה, לא חשיב הטמנה. אלא דינו כשהיה בעלמא. תוספות. ומטעם זה התירו לעשות חפירה גדולה ולחממה היטב, ולהטמין בה הקדרה. וכן להטמין בתנור. לפי שאין דפנות התנור והחפירה נוגעות בקדירה. והריטב"א כתב עוד טעם להתיר בזה. שלא גזרו בדבר המוסיף הבל, אלא כשהוא מטלטל, דומיא דרמץ. והמרדכי כתב עוד בטעמא דמילתא, דלא גזרו אלא בדבר המוסיף הבל מחמת עצמו, ולא בדבר שהוא חם מחמת דבר אחר. לפי שהוא הולך ומתקרר.

^[4] ולא חשיב גזירה לגזירה, משום דדוקא כשיגזור בית דין גזירה בזמן מסוים, ואחר כך ישוב ויגזור גזירה לאותה גזירה, חשיב כגזירה לגזירה, ואין עושין כן. אבל אם יהיו שתי הגזירות בשעה אחת, הרשות בידם. והוא מה שאמרו "כולהו חדא גזירה היא". כי מי שגזר גזירה זו, ראה שלא תתקיים גזירה זו אלא אם כן גזירה אחרת תחזק אותה. פירוש המשניות להרמב" ם.

^[5] כן היא גירסת רש"י לעיל לד א. אבל הר"ח והרי"ף שם גרסי איפכא. וכן כתב הרמב"ם בפרק ד מזמנים הלכה ב, וזה לשונו: מן הדין היה, שטומנין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום, וישאר התבשיל טמון בשבת. שהרי משהין על האש בשבת. אבל אסרו חכמים להטמין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום, גזירה שמא תרתיח הקדרה בשבת, ויצטרך לגלותה עד שתנוח הרתיחה, ויחזור ויכסה בשבת, ונמצא טומן בדבר המוסיף הבל בשבת שהוא אסור. [ובפירוש המשניות הוסיף בזה, דלעולם מעיקר הדין אף בשבת גופה היה לנו להתיר הטמנה בדבר המוסיף הבל. לפי שלא נאסרה בשבת אלא תוספת חימום בתולדת האש. ואלו אינם מתולדות האש. אלא שאסרו אותם מחמת גזירה, שמא ירתיח באש. ויעויין באבן האזל, שהשוה זאת לגזירת בישול בתולדת חמה אטו תולדת האור]. לפיכך מותר להטמין בדבר המוסיף הבל בין השמשות. שסתם קדרות בין השמשות כבר רתחו ונחו מבעבוען. וכיון שנחו שוב אינן רותחין. ובהלכה ג' כתב: וכן מן הדין היה, לטמון התבשיל בדבר שאינו מוסיף הבל בשבת עצמה. אבל אסרו חכמים דבר זה. גזירה שמא יטמין ברמץ, ויהיו בו ניצוצות של אש, ונמצא חותה בגחלים. ובראב"ד שם השיג עליו. ופירש גירסת הרי"ף בענין אחר. ועל פי דרכו, אף לגירסת הרי"ף אסור להטמין בדבר המוסיף הבל אף בין השמשות. ואין זה קל יותר מהטמנה מבעוד יום.

אבל אסור. ולא יתקע את הפרקים בחוזק, ואם תקע — חייב חטאת, שעשה מלאכה האסורה מן התורה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היה רפוי וניתן להרכבה בקלות — מותר. ועל שיטה זו סמכו ר' אבא ורב הונא בר חייא.

וכן מסופר: בי [בבית] רב חמא סבו של רבא הוה [היתה] מטה גללניתא [מתפרקת]. הוה מהדרי לה ביומא טבא [והיו מחזירים אותה ומרכיבים ביום טוב]. אמר ליה ההוא מדרבנן [לו אחד החכמים] לרבא: מאי דעתיך [מה דעתך] שאתה מתיר — משום שבנין מן הצד הוא? כלומר, שאין זו מלאכת בניה, כיון שיש בה שינוי ואינה עשוייה כדרכה? נהי דאיסורא דאורייתא ליכא, איסורא דרבנן מיהא איכא [אם אמנם איסור מן התורה אין כאן אבל איסור מדברי חכמים בכל אופן יש]! אמר ליה [לו] רבא: אנא [אני] כשיטת רבן שמעון בן גמליאל סבירא לי [סבור אני] שאמר שאם היה רפוי — מותר אף לכתחילה.

א משנה נותנין כלי תחת הנר כדי לקבל ניצוצות בוערים של שמן הנופלים ממנו כדי שלא יזיקו ויגרמו לשריפה. ולא יתן לתוכו של הכלי מים, מפני שהוא מכבה על ידי כך את הניצוצות.

ב גמרא שואלים: כיצד מותר לתת כלי זה שיכיל בתוכו את הניצוצות, והא [והרי] בכך קמבטל [הוא מבטל] את הכלי מהיכנו, ששוב אינו מוכן לכל שימוש בשבת, שמוקצה הוא בשל הניצוצות. וכבר הועלתה השיטה שכל ביטול כזה אסור! אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: ניצוצות אין בהן ממש, והם נשרפים מיד ואינם משאירים כל שמן בכלי, ולכן ראוי הכלי לטלטול לאחר מכן.

ג במשנה שנינו שלא יתן לתוכו, לתוך הכלי שהניח מתחת לנר, מים מפני שבכך הוא מכבה את הניצוצות. ומעירים: לימא תנן סתמא [האם לומר שלמדנו במשנה סתמית] כשיטת ר' יוסי שאמר שאף הגורם לכיבוי — אסור. שהרי הכיבוי שמדובר בו כאן, שנותן מים בכלי, אינו כיבוי על ידי מעשה, כי אם רק גורם לכיבוי.

שאלה זו דוחים בתמיהה: ותסברא [וכי יכול אתה לחשוב דבר כעין זה]? אימור [אמור] שאמר ר' יוסי שגרם כיבוי אסור — בשבת, ואולם בערב שבת מי [האם] אמר? וכי תימא הכא נמי [ואם תאמר כי כאן גם כן] מדובר שנתן את המים בתוך הכלי בשבת, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות הנופלים מן הנר בשבת, ואין צריך לומר שמותר לשים אותו בערב שבת. ולא יתן לתוכו מים, מפני שהוא מכבה, אפילו אם הניחו מערב שבת, ואין צריך לומר שאסור לעשות כן בשבת עצמה. הרי שהדבר אינו קשור כלל בשיטת ר' יוסי. אלא אמר רב אשי: אפילו תימא רבנן [תאמר שמשנה זו כדעת חכמים] היחא, ואולם שאני הכא [שונה כאן] — מפני שבמקרה זה איננו רק גורם לכיבוי אלא שמקרב את כיבויו, שהניצוצות כבים מיד כשנופלים במים (ר"ח) ובענין זה אפילו חכמים אוסרים.

א משנה במשנה זו נמנים דברים המותרים והאסורים בטמינה, כלומר, בהכנסת כלי שיש בו תבשיל שנתחמם מערב שבת למקום שלא יפיג את חומו. ומפרטים: במה טומנין ובמה אין טומנין? — אין טומנין לא בגפת שהיא הכוספה הנשארת מחמרים המכילים שמן, לאחר שהוציאו מהם את השמן, ולא בזבל, לא במלח, ולא בסיד ולא בחול, בין שהם לחין ובין שהם יבשין. כי כל החומרים הללו מתחממים מעצמם כשהם שוהים זמן מה בערימה, ומוסיפים חום בקדירה שהונחה בהם, והרי זה כעין בישול.

ואין טומנים לא בתבן, ולא בזגין (קליפות הענבים לאחר שנסחט מהם היין), ולא במוכין, שהם בלואי בגדים רכים, ולא בעשבין. ואולם זהו דווקא בזמן שהן לחין, אבל טומנין בהן כשהן יבשין.

ב גמרא איבעיא להו [נשאלה להם, לבני הישיבה] שאלה זו: האם גפת של זיתים תנן [שנינו במשנתנו], אבל של שומשמין שפיר דמי [יפה הוא, מותר] לטמון בה מערב שבת את התבשיל, או דילמא [שמא] של שומשמין תנן [שנינו] וכל שכן שבשל זיתים אסור, שהרי הבלו מרובה מזה של שומשומים?!

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שאמר ר' זירא משום (בשם) חד דבי [אחד החכמים מבית מדרשו] של ר' ינאי: קופה (סל) שטמן בה תבשיל שנתחממם בערב שבת — אסור להניחה על גבי גפת של זיתים בשבת. ואם כן שמע מינה [למד ממנה] כי בענין גפת של זיתים תנן [שנינו במשנתנו].

את ההוכחה הזאת דוחים: לעולם אימא [אומר] לך כי לענין הטמנה בתוך גפת, הרי בשל שומשמין נמי [גם כן] אסור להטמין, ואולם לענין

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

However, doing so is prohibited. And one may not fasten the pieces together forcefully, and if he fastens them, he is liable to bring a sin-offering for performing a labor prohibited by Torah law. Rabban Shimon ben Gamliel says: If it was loose and could be assembled with ease, it is permitted. Rabbi Abba and Rav Huna bar Ḥiyya relied on this opinion.

The Gemara relates: In the house of Rav Ḥama, Rava’s grandfather, there was a collapsible bed, similar to a weaver’s loom, and they would reassemble it on a Festival. One of the Sages said to Rava: What is your opinion? Do you hold that this is allowed because it is building in an atypical manner? In other words, one is not performing the prohibited labor of building since it is was not performed in the standard manner? Although there is no Torah prohibition, there is, in any case, a rabbinic prohibition. Rava said to him: I hold in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel who said that if it were loose, it is permitted even ab initio.

MISHNA: One may place a vessel beneath the oil lamp in order to receive burning sparks of oil that fall from the lamp so that they will not cause a fire. And he may not place water into the vessel because he thereby extinguishes the sparks.

GEMARA: The Gemara asks: How is it permitted to position this vessel to receive the sparks, doesn’t he thereby negate the vessel’s preparedness? It is no longer prepared for any use on Shabbat as the sparks accord it set-aside status. The opinion that negating the preparedness of a vessel is prohibited has already been stated. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: Sparks have no substance. They burn immediately and do not leave behind any trace of oil in the vessel. Therefore, the vessel remains suitable to be moved.

And we also learned in the mishna that one may not place water into the vessel situated beneath the candle because he thereby extinguishes the sparks. The Gemara remarks: Is that to say that we learned an unattributed mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said that even an action that causes extinguishing indirectly is prohibited? The extinguishing in this case, where water was placed into a vessel, was not accomplished by means of a direct action. His action only caused it to extinguish indirectly.

The Gemara rejects this question in astonishment: And how can you understand it in that manner? Say that Rabbi Yosei said that indirectly causing extinguishing is prohibited on Shabbat; on Shabbat eve did he say this? And if you say that here, too, it is referring to a case where he placed water in the vessel on Shabbat, wasn’t it taught in a baraita: One may place a vessel underneath an oil lamp to receive sparks that fall from the lamp on Shabbat, and, needless to say, placing it there is permitted on Shabbat eve? And one may not put water into the vessel because he will thereby extinguish the spark, even if he placed it there on Shabbat eve, and, needless to say, doing so is prohibited on Shabbat itself. Apparently, the prohibition in the mishna is not at all connected to Rabbi Yosei’s approach. Rather, Rav Ashi said: Even if you say that this mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, it is different here because, in this case, he is not only causing the spark to extinguish. He is hastening its extinguishing, as the sparks are extinguished immediately when they fall into the water (Rabbeinu Ḥananel). In this matter even the Rabbis would prohibit doing so.

When a pot is removed from the fire on Shabbat eve it may be insulated in materials that preserve its heat, but not in materials that increase its heat. Raising the temperature of a pot is tantamount to cooking. The mishnayot that follow list those materials in which such a pot may be insulated on Shabbat eve and those materials in which it may not be insulated.

MISHNA: In what may one insulate a pot of cooked food on Shabbat eve, and in what may one not insulate it? One may neither insulate it in the solid residue of produce that has been pressed free of its oil, nor in manure, nor in salt, nor in lime, nor in sand, whether those materials are moist or whether they are dry. All of these materials spontaneously generate heat when piled for an extended period. Therefore, they add heat to a pot insulated in them.

And one may neither insulate a pot in straw, nor in the residue of grapes that have been pressed for their juice, nor in soft material, e.g., from tattered clothing, nor in grass, when these materials are moist. However, one may insulate a pot in them when they are dry.

GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: Did we learn with regard to the residue of olives in the mishna, but the residue of sesame seeds that were pressed for their oil, which produces less heat, may well be used for insulating food on Shabbat eve? Or, perhaps, we learned with regard to the residue of sesame in the mishna, and all the more so insulating food in the residue of olives is prohibited?

Come and hear a resolution to this dilemma from what Rabbi Zeira said in the name of one of the Sages of the school of Rabbi Yannai: With regard to a basket in which one insulated food in a permissible manner, e.g., in dry soft material or the like, it is prohibited to place it upon the residue of olives. Conclude from this that we learned with regard to the residue of olives in our mishna; however, insulating food in the residue of sesame is permitted.

The Gemara rejects this proof: Actually, I can say to you that with regard to actual insulation, the residue of sesame is also prohibited. However, with regard to

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לימא תנן סתמא כר' יוסי דאמר גרם כיבוי אסור. עיקר דיליה במשנה בפרק כל כתבי הקודש (דף קכ) דתנן ר' יוסי אוסר בכלי חרש חדשים מלאים מים שאין יכולין לקבל את האור והם מתבקעין ומכבין את הדליקה ובגמ' גרסי ר' יוסי סבר גרם כיבוי אסור:

לא יתקע ואם תקע חייב חטאת רבן שמעון בן גמליאל אומר אם היה רפוי מותר המחזיר קני מנורה חייב חטאת כמשמעו מפני שמתקן כלי כבנין. קנה של ציידין דרכם לתת קנה דק דק בתוך ראש קנה עבה כדי שיהא (נכוה) [גבוה] ולא יהא נשבר וזהו פטור אבל אסור. קרן עגולה חייב פשוטה פטור. אלו הן כלי שיר. והן של חליות ויש מהן קרן עגולה וקרן פשוטה כדכתיב (דניאל ג׳:ה׳) קל קרנא משרוקיתא. וזה שהיא עגולה היא כלי יש בו מלאכה להחזירה לפיכך חייב חטאת אבל פשוטה אין בה עסק כלום כדתנן בכלים פ' י"א. הכוש והאימא והמקל וסומפאניא וחליל של מתכת טמאין והמצופין טהורין וסמפאניא שיש בה בית קיבול כנפים בין כך ובין כך טמאה. קרן עגולה טמאה וכו' טמאין ובשעת חבורן הכל טמאה בי רב חמא הוה ליה מיטה גליתא והוו מהדרי ליה בי"ט א"ל לרב חמא מאי דעתיך בנין מן הצד הוא נהי דאיסורא דאוריי' ליכא דרבנן מיהא איכא.

א"ל רב חמא אנא כרבן שמעון בן גמליאל סבירא לי אם היה רפוי מותר. נמצא רב חמא כר' אבא ורב הונא דשרו. ומסתברא מטה של טורסיים הוא כגון מטה גיליתא:

נותנין כלי תחת הנר לקבל בו ניצוצות.

והא קא מבטל כלי מהיכנו. אמר רב הונא בריה דרב יהושע ניצוצות אין בהן ממש ומותר להשתמש באותו כלי ולא יתן בתוכו מים מפני שהוא מכבה.

לימא תנן סתמא כר' יוסי דאמר גרם כבוי אסור דתנן ר' יוסי אוסר לעשות מחיצה שלא תעבור הדליקה בכלי חרש חדשים מלאים מים שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין הדליק' ודחי אימור דאסר ר' יוסי בשבת.

בע"ש מי אסר. וכי תימא הכא נמי כי תנן אסור בשבת אבל בע"ש שרי. והא תניא נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות בשבת ואין צורך לומר בע"ש. ולא יתן לתוכו מים בע"ש מפני שהוא מכבה ואין צריך לומר בשבת. ואוקמה רב אשי אפילו לרבנן דפליגי עליה דר' יוסי הכא אסרי מפני שמקרב כיבויו פי' כיון שנופלין הניצוצות במים מיד נכבין ובכלים עד שיתבקעו. וקי"ל דהלכתא כר"ש דאפי' במוקצה מחמת מיאוס שרי:
ואין הלכה כר"ש במוקצה מחמת איסור כגון במנורה ופמוט שהדליקו עליהן באותה שבת וכיוצא בהן וכגון מטה שיחדה למעות ונכרי שהביא דורון לישראל דבר המחובר לקרקע וכיוצא בהן דמוקצה מחמת איסור הן. וגרסי' במי שהחשיך בדרך פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בכולה שבת הלכתא כר"ש בר ממוקצה מחמת מיאוס וחד אמר אפילו במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכתא כר"ש בר ממוקצה מחמת איסור בלבד וקי"ל דבכל התורה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא בר מהני תלת אומצא כו' ואע"ג דעולא ולוי ורב אמרו הלכה כר' יהודא הא שמואל וזעירי ור' יוחנן אמרו הלכתא כר' שמעון. ורבינא דהוא בתראה פסק הלכתא כר' שמעון כדאמרן. לפיכך כל מוקצה מותר לבר ממוקצה מחמת איסור כמו שפירשנו. ומוקצה מחמת חסרון כיס מודה ר' שמעון וגרוגרות וצמוקין כדאמרן:

הדרן עלך כירה.

פרק רביעי במה טומנין ובמה אין טומנין כו' אין טומנין בגפת.

אוקימנא בגפת של שומשין וכל שכן בגפת של זיתים דמסיק נמי הבלא אסיק' אמר רבא אנוחי כוזא דמיא אפומא דקומקומא משום דמיא צונן ומוליד חימום.

הא דאמרי' קופה שטמן בה אסור. מים צונן הוה כדאמרי' הכא אולודי קא מוליד, וכן פירש"י ז"ל. וק"ל רבי זירא היכי אמר מאי שנא ממיחם ע"ג מיחם כלומר דשרי בבריי' לקמן הא קתני עלה דההיא לא בשביל שיחמו אלא בשביל שיהיו משומרין. ואפשר לומר בריית' לא שמיע לי' והכי קאמר מאי שנא ממיחם על גבי מיחם דשרי שכך עושים מעשים בכל יום. ותו קשיא, רבי זירא לית ליה הא דתניא אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ולא יפקיענה בסודרין ואף על פי שהן תולדת האור ולא אור עצמו וא"ת לא הי' אלא מפשיר אם כן למה אסר רבא לית לי' הא דתניא מניח אדם קיתון של מים כנגד המדורה כדי שתפיג צנתן ומתני' נמי הוא אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן וא"ת לא בתוך המיחם הי' מניח אלא בתוך המים והמיחם הי' מונח על האש והי' רבי זירא סבור לחלוק בהן ול"ל הא דאמר ר"ש בכלי שני נותן. וא"ל שהי' מניח על גב פי המיחם שפינהו מעל האש ולא הי' שפתו חם לחמם אלא שהי' עולה הבל מן המים החמין ומתחממין אותו והי' סבור שכיון שאין הכוזא נוגע במים אף הבל המים שהן עצמן תולדת האור אינן אוסרין אותו כמו שמותר ליתן מיחם ע"ג מיחם אף על פי שהתחתון מלא מים חמין וההבל עולה ופריק שאני הכא דצונן הוא ואולידי בשבת אסור:

מפני שמקרב את כיבויו. פירוש: אם אתה מתירו לעשות כן בערב שבת אתי למיעבד אפילו בשבת, ופעמים שעם נתינתו יפלו הניצוצות והוא מגביה הכלי ומכבה אותן.
ואם תאמר ומאי שנא ממצודות חיה דגים ועופות ושריית דיו וסממנים וכל הנך דפרקין קמא (לעיל שבת יז, ב) דשרו בית הלל עם חשיכה ולא גזרינן דילמא אתי למיעבד בשבת. יש לומר התם דאב מלאכה היא לא חיישינן דמיבדל בדילי אינשי מינייהו דכולי עלמא ידעי דאסיר וזהירי בהו, אבל בנתינת מים תחת הנר לא רמי אנפשיה ולא חשיבא ליה מלאכה וסבר דשרי ויהיב ומקרב כיבויו. ולפי פירוש זה ליכא למיחש לנתינת מים מערב שבת בתוך עששית של זכוכית שקורין לנפאדיש, דהא ליכא למיגזר לשמא יתן לתוכו בשבת דהא מיזהר זהירי בהו אינשי.
ויש מפרשים מקרב את כיבויו לפי שהמים תחת הניצוצות ונופלות לתוכו, ואינו דומה אפילו למחיצת שלג וברד דשרו רבנן וכדאיתא בירושלמי (דפרקין ה"ח), וכדמשמע נמי בפרק כל כתבי הקדש (לקמן שבת קכ, ב) גבי טלית שאחז בו האור דשרו רבנן דרבי יוסי ליתן עליה מים מצד אחד ואם כבתה כבתה. וטעמא משום דהכא אין דבר מפסיק בין המים לניצוצות וכל זמן שהן נופלות הרי הן נופלות לתוך המים וכבות, אבל התם שאין המים תחתיו אלא מן הצד ואין האש נופלת לתוך המים להדיא לא חשבינן ליה מקרב כיבוי. ולפירוש זה איכא למידק אם כן היאך נותנין מים בעששיות שהרי ניצוצות נופלות בהן להדיא, ולא עוד אלא להדליק בהן כל עיקר היאך מותר שהרי ניצוצות נופלות לתוך השמן וכבות. ויש לומר דהתם אינו מתכוין לכבות אלא להעלות השמן ושיהא הנר דולק יפה והלכך לכולי עלמא שרי ואפילו לרבי יוסי, אבל הכא דמתכוין לכיבוי אסור.

במה טומנין ובמה אין טומנין. פירשו בשם רבנו שמואל ז"ל: דכולה פרקין דהכא מיירי בבשיל ולא בשיל, אבל בחייתא אי נמי בבשיל כל צרכו שרי, דהא אמרינן בשלהי פרק קמא (לעיל שבת יח, ב) דבקדרה חייתא אי נמי בבשיל לא גזרינן שמא יחתה בגחלים, ואיסור הטמנה אינו אלא משום גזירת חתוי כדאיתא בשלהי פרק במה מדליקין (לעיל שבת לד, ב). אבל ר"ת ז"ל ורבנו יצחק הזקן ז"ל לא הודו לו, משום דסתם קדרות בין השמשות הם מבושלות ובסתם קדרות איכא לאוקומי מתניתין. ועוד נראה לי דאילו יש חילוק בהטמנה כמו בשהיה, היה להם לבעלי הגמרא לפרש הענין כך כמו שפירשו בפרק כירה והיה להם לחלק כאן כמו שחלקו שם בנתבשל כל צרכו או מצטמק ורע לו ובלא נתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, אלא שאין בהטמנה חלוק כלל.
ונתן ר"ת ז"ל טעם לדבר, לפי שהשהיה מן הסתם אינה אלא לאכול לערב וחומה משתמר עד שעת אכילה, ועוד כיון שהוא מניחה מגולה ושליט בה אוירא אין חתויו מועיל לו כל כך ואין החום נתפש בה והלכך אף הוא אינו בא לידי חתוי, אבל הטמנה שהוא מניחו למחר אע"פ שהוא טמון אם לא יחתה בו מתקרר והולך ובמעט חתוי חומו נתפש ומועיל והלכך אתי לחתויי, ולפיכך גזרו שלא להטמין בדבר המוסיף שמא יטמין ברמץ ואתי לחתויי.

גמרא: קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים. מסתברא מדקאמר קופה שטמן בה אסור להניחה ולא קאמר קדרה שטמנה בקופה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים, שמע מינה שאף על פי ששולי הקדרה טמונין בתוך הקופה אפילו הכי אסור להניח הקופה על גבי דבר המוסיף הבל ואע"פ שמפסיק הקופה בינו ובין הקדרה, ושמע מינה שאין קטימה מועיל להטמנה וכל שכן הוא.
ואפשר שאפילו אין הקופה דבוקה ממש על גבי גפת של זיתים אלא שהיא תלויה עליו אסור, דכיון שטמנה גילה בדעתו שהוא רוצה להניחה למחר ומקפיד עליה שישתמר חומה ואתי לחתויי, דכיון דמשום גזירת חתוי הוא מה לי נוגעת בדבר המוסיף מה לי אינה נוגעת כל זמן שגילה בדעתו שהוא מקפיד שישתמר חומה. ועוד נראה לי דעל כרחין הכא בכל ענין מיירי ואפילו בשאינה נוגעת על גבי הגפת ממש, שאילו בנוגעת ממש למה לי משום שטמן בקופה אפילו לא טמן כלל יהא אסור שהרי כל זמן שפני הקדרה דבוקין על פני דבר המוסיף הבל זו היא הטמנה וכמו שכתבנו בריש פרק כירה (לעיל שבת לו, ב ד"ה עד) משמן של גאונים ז"ל שהטמנה במקצת הטמנה היא ואין הדבר תלוי בהטמנת כל הקדרה, ותדע לך מדקתני במתניתין (לקמן שבת מט, א) כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והן נופלות, אלמא כסוי הקדרה היה מגולה ואף על פי כן לא התירו אלא בדבר שאינו מוסיף אבל בדבר המוסיף אסור, ואם תאמר דוקא בשכולה טמונה חוץ מפיה, אם כן נתת דבריך לשיעורין. אלא נראה דמה שלא אסרו כאן אלא בשטמן בקופה היינו אפילו בשאין שולי הקדרה והקופה דבוקים על פני הגפת אלא אפילו בתלויה עליו מפני שהוא מעלה הבל ומרתיח קצת למה שהוא עליו וכל זמן שהוא טומן מגלה בדעתו שהוא מקפיד להיות חומו משתמר ואתי לחתויי, אבל כל זמן שאינו מניח ממש עליו ואף הוא אינו מקפיד עליו להטמינה כבר גילה בדעתו שהוא מתיאש ממנו ואינו מקפיד אם אין תבשילו חם ולא אתי לחתויי.
ודוקא כשהדבר שהוא מטמין בתוכו הוא דבוק עם הקדרה שזו היא הטמנה, אבל אם הוא רחוק ממנו ויש ריוח ביניהם אין זו הטמנה, אלא כאותה שהתירו בפרקין קמא (לעיל שבת יח, ב) קדרא חייתא ובשיל לתוך התנור, שלא גזרו אלא במה שנותנין סביב לקדרה כגון רמץ וגזירה משום שמא יטמין ברמץ, אבל בתנור וכיוצא בו כגון כלי חרס רחבים שאין דופניהם דבוקים לדופני הקדרה ויש אויר ביניהם מותר. וכן אמרו בתוס'.
ויש מפרשים: קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים ודוקא בששולי הקופה נוגעין בגפת, דהוה ליה כטומן בדבר שאינו מוסיף וטמן את הכל בדבר המוסיף. ואם כן לדבריהם הא דר' זירא אתא לאשמועינן דאפילו טמן בקופה שדפני הקופה מבדילין בין הקדרה והגפת אסור. ואינו נראה כן, אלא דוקא בשטמן קאמר וכמו שכתבתי. כך נראה לי.

לעולם אימא לך דשומשמין נמי אסור וכו'. וכן הלכה. וכתב מורי הרב רבנו יונה ז"ל דכיון דלא איפשיטא בעיין מוקמינן מתניתין על סתם משמעותיה, דקתני ולא בגפת סתמא דמשמע אפילו דשומשמין. ועוד מדנקט ר' זירא לענין אסוקי הבלא גפת של זיתים ולא גפת סתם כמתניתין, שמע מינה דמתניתין דקתני גפת סתם אפילו דשומשמין קאמר. וליכא למימר דאשמועינן ר' זירא דגפת דקתני במתניתין גפת של זיתים תנן, דהא ודאי לא שמעינן דינא דהטמנה מדינא דאסוקי הבלא. עד כאן. ואף על גב דאתינן למיפשט מינה איפכא, מדנקט גפת של זיתים שמע מינה דשומשמין לא, הכין ודאי הוה סלקא דעתין מעיקרא, אבל השתא דדחינן הני מילי לענין אסוקי הבלא מסתבר ודאי הכין, מדנקיט לה ר' זירא באסוקי הבלא ואיצטריך לפרושי בהדיא גפת של זיתים לומר דלענין אסוקי דוקא גפת של זיתים אבל לענין הטמנה אפילו דשומשמין.

כבר ביארנו במשנה שנותנים כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ואפילו בשבת ואין צריך לומר בערב שבת מפני שהניצוצות אין בהם ממש ואין בהם ביטול כלי מהיכנו ומ"מ לא יתן לתוכו מים אפי' בערב שבת ואין צריך לומר בשבת ואע"פ שגורם לכיבוי מותר כמו שיתבאר בפרק כתבי שעושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין רקנין כדי שלא תעבור הדליקה בזה אסור שמקרב הוא את הכיבוי בידים ואין מכאן טענה לאסור נתינת מים בעששית מצד שכשיכלה השמן יפלו הניצוצות במים ונמצא מקרב את כבויים שלא נאסר אלא במקרב הכיבוי ושמכוין לכך ויש לגזור לכיבוי בידים אבל עששית להבהקת אורה הוא מתכוין לא לכיבוי ועוד שהכלי אדם עשוי להניחו תחת הנר בלא מים וחוששין שמא יבא ליתן בו מים בשבת אבל עששית אין אדם עשוי להדליק בלא מים עד שנחוש שמא יתן בו בשבת ואע"פ שבטלית שאחז בה האור נותן מים מצד אחד שלא יתלהב האש טעם הדבר מפני שאין מים אלו מכבין אלא מעכבין:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק רביעי בעזר הצור:

במה טומנין וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא על קצת חלקי זאת המסכתא שהם אמנם באו לבאר המלאכות האסורות בשבת מדברי סופרים ושקצת חלקיה באו לבאר מה שהותר מן הענינים הדומים למלאכה בקצת המלאכות לכבוד שבת ושזה הפרק עם הפרק הג' אמנם ענינם בביאור קצת אלו הענינים אע"פ שלא הושלם ביאורם רק בהצטרף עמם הפרקים האחרונים וכבר ביארנו בפרק שלישי שההטמנה איסור אחר חלוק מאיסור שהיה על גבי כירה ושהטמנה עיקר איסורה מחשש שמא יטמין ברמץ ועל זה הצד יחלקו עניני הפ' לשני חלקים הראשון במה טומנין ובמה אין טומנין ר"ל מבעוד יום והשני אם לא הטמין מבעוד יום או שהטמין ונתגלה אם מותר להחזירו אם לא ודין הטמנת הצונן זהו שורש הפרק אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמשפט סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תחל לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר במה טומנין ובמה אין טומנין אין טומנין לא בגפת ולא בזבל ולא במלח ולא בסיד ולא בחול בין לחים בין יבשים לא בתבן ולא בזגין ולא במוכין ולא בעשבים בזמן שהם לחים אבל טומנין בהם יבשים טומנין בכסות ובפירות ובכנפי יונה ובנעורת של פשתן ובנסורת של חרשים ר' יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה אמר הר"ם פי' גפת כבר ביארנו שהוא פסולת הזיתים שיצא מתחת קורת בית הבד אחר שיצא ממנו השמן וכן פסולת השומשמין וסיד ידוע וזגין קלפי הענבים והחרצנים הם הגרעינים והוא הנשאר מן הענבי' אחר דריכתן וסחיטתן בגתות ומוכין הוא הצמר ובלאי הבגדי' ודומיהם שממלאין בו הכרים והכסתות וזולתם ואמרו בזמן שהם לחים אינו רוצה בו העשבים בלבד אבל חוזר על הכל ר"ל תבן וזגים ומוכין ועשבים ואינו רוצה באמרו לחים שיהיו שרוים במים אבל רוצה שלא יהיה בהן לחלוחית טבעית ויתכן להיות זה בצמר אם יהיה מבין יריכות הצאן ומן הסמוך לאליה כי יש שם לחלוח טבעי ונעורת שם הדבר הנופל מן הפשתים כשמנפצין אותו ונסורת של חרשים הוא הקש הדק הנופל מן העצים כשמגררין אותן במגרה וזו היא שאוסר ר' יהודה כמו הנעורת ואין הלכה כר' יהודה וטעם איסור הטמנה בתבשיל באלו הדברים המנויים לפי שהן מוסיפין בחמימות הדבר הטמון בהם ובשולו והדברים שהתירו בהם ההטמנה הם המחזיקים אותו הטמון בחמימותו כאשר הוא בלי תוספת ודע כי זאת ההטמנה שהוא מדבר בה שאסורה בדברים והתירוה בדברים כמו שהזכיר היא ערב שבת אבל ביום שבת לא התירו הטמנת דבר חם אבל יטמין בשבת התבשיל הקר בלבד כאשר יתבאר בזה הפרק והדעת היה מחייב שתהיה ההטמנה בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל מותרת והם הדברים שאמרה המשנה טומנין בהן מותר אבל אסרוה גזרה שמא יטמין ברמץ והוא האפר החם לפי שהוא אינו מוסיף ואסרנו ההטמנה באפר החם מפחדנו שתהיה בה גחלת אש קטנה ובעת שמגיעין האפר יחתה בגחלים ולפיכך לא התירו ההטמנה בשבת ואפי' בדבר שאינו מוסיף גזרת רמץ ורמץ גזרת שמא יחתה בגחלים ואולי תקשה בעיניך בעקר שהוא אצלנו אין גוזרין גזרה לגזרה והוא שיגזור בדבר בשעה מן השעות ואח"כ ישוב ויגזור גזרה לאותו גזרה זה הדבר אינם עושים אבל אם יהיו שתי הגזרות בשעה אחת הרשות בידם והוא דבר נעשה תמיד והוא ענין אמרם כלה חדא גזרתא היא ר"ל כי מי שגזר זאת הגזרה ראה שלא תתקיים זאת הגזרה אלא בגזרה אחרת תחזק אותה ותסמוך אותה ולפיכך גזר שתי הגזרות יחד ודע כמו כן כי הדברים שלא התירו בהן ההטמנה והם המנוים בכאן לא התירו ההטמנה בהם אפי' מערב שבת והסברא תחייב שתהיה ההטמנה בהן מותרת ואפי' בשבת לפי שלא אסרו בשבת תוספת החמום או החמום מתחלתו אלא בתולדות האש ואלו אינם מתולדות האש אבל אסרו אותם בשבת גזרה שמא ירתיח ויאמר האומר כמו שהוא תוספת החמום בהטמנה מותר כך הוא מותר על גבי האש ויבא לידי חמום על גבי האש בשבת על כן אסרו ההטמנה בדבר המוסיף ואפי' מבעוד יום להרחקה יתרה והתירו ההטמנה בין השמשות שהוא נקרא ספק חשכה בדבר שאינו מוסיף ובזאת השעה לא נאמר גזרה שמא יטמין ברמץ וירתיח לפי שסתם קדרות בין השמשות רותחות הן מערב שבת כי אינו אסור להוסיף הבשול בשבת הלא תראה כי התבשיל שלא נגמר בשולו מותר לשהותו על האש כדי שיתבשל כל הלילה כאשר ביארנו בפרק שלפני זה אבל אסרו זה גזרה שמא יטמין בדבר המוסיף מערב שבת ותרתיח הקדרה אחר ביאת שבת במה שיעורר החום ויצטרך לגלות הקדרה מפני הרתיחה עד שתנוח רתיחתה ואח"כ יחזיר אל הקדרה מה שהוציא ממנה ונמצא טומן בדבר המוסיף בשבת אבל בין השמשו' מותר להטמין בדבר המוסיף כי הקדרה כיון שנגמרה רתיחתה לא הרתיח אח"כ וכשיבא בין השמשות כבר נגמרה רתיחת כל הקדרות וזהו אמרם בנתינת הטעם בזה הענין סתם קדרות בין השמשות רותחות הן הנה נתברר לך מזה כי דבר המוסיף והם הדברים המנוים שאין טומנין בהן ר"ל אין טומנין בהן מבעוד יום אבל בין השמשות מותר מן הטעם שזכרנו ודבר שאינו מוסיף טומנין בו בכל עת בין השמשות בין מבעוד יום ואינו אסור אלא בשבת בלבד כמו שזכרנו הנה נתבאר ענין זה הפרק ביאור יפה ואתה תעיין בו ותשמור אלו הדינין כי לא נתבארו מן התלמוד אלא אחר העיון המדוקדק במקומות מפורדים:

אמר המאירי במה טומנין וכו' כלומר הטמנה שכבר התרנוה על צדדים ידועים כמו שביארנו בפרק שלישי אם במסלק את הקדירה מעל הכירה לדעת רוב מפרשים אם אפי' על גבי כירה גרופה או קטומה לדעת קצת בכירות שלנו שאין הקדירה נוגעת בגחלים הכל כמו שביארנו שם וכבר ידעת שאיסורה שלא להטמין אפי' מבעוד יום בדבר המוסיף הבל ואפי' נתבשל כמאכל בן דרוסאי ואף בגרופה וקטומה משום חשש שמא יטמין ברמץ אלא שיטמין בדבר המעמיד הבל ובא עכשיו לבאר איזה דבר מוסיף הבל ליאסר בהטמנתה ואיזה אינו מוסיף הבל להתיר את הטמנתו ועל זה הוא אומר אין טומנין בגפת והוא פסולת של זתים הנשאר בבית הבד של שמן שכשהוא כנוס יחד הוא חם מאד ומוסיף הבל אף לאחר שנתייבש וכן מטעם תוספת הבל אין טומנין בזבל או במלח וסיד ולא בחול וכל אלו החמשה בין לחים בין יבשים ולענין חול מיהא הקשו בירושלמי תמן את אמר ומטילין אותו ר"ל המת על החול כדי להצטנן ותירץ הדין חלא דרתיח מרתח דצונן מצנן הדין תיבנא מרי פקדונא הוא מה דאת יהיב ליה יהיב לך ואח"כ הוא מזכיר באיסור זה תבן וזגין ר"ל פסולת היקב ומוכין והוא כלל לכל דבר רך כגון מוכין של צמר או של צמר גפן או אפי' סמרטוטי בגדים על הדרך שאמרו בנגעים בגד מוסגר שנתערב באחרים כולם טמאים קצצן ועשאן מוכין טהרו וכן לא בעשבים ואלו הארבעה אין איסורן אלא בלחים הא יבשים אינן מוסיפין אלא מעמידים ומ"מ לחים אסורים ונחלקו בה בגמ' יש אומרים אפי' בא לחותם מצד אחר כגון שנפל עליהם מים ויש אומרים דוקא בלחות שמחמת עצמן ופירשוה במוכין כגון צמר המטונף שבין יריכותיה של בהמה שיש בו לחלוחית קבועה שאינה עוברת וכן פסקוה גדולי הפוסקים ופי' בגמ' שלא סוף דבר כשהטמין את הקדירה בגוף דברים אלו שאסור אלא אפילו היה סודר או קופה מפסיק ביניהם והוא שאמרו קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת של זתים כלומר שהניח בתוכה מוכין וטמן בה קדירה וכן כל שטמן בדבר שאינו מוסיף וטמן על הכל בדבר המוסיף:

טומנין בכסות ובפירות כגון קטניות ותבואות ובכנפי יונה והוא הדין לכל נוצה ובנסרת של חרשין היוצא מן העץ בשעה שמנסרין אותו ובנעורת של פשתן אפי' בדקה ור' יהודה חולק בנעורת לאסור בדקה ואין הלכה כמותו ופי' בגמ' דוקא בכסות יבשה ובפירות יבשים אבל בלחים לא ולדעת גדולי הפוסקים דוקא בלחות שמחמת עצמן ופירשו בכסות כגון כסות העשוי מצמר המטנף שבין יריכותיה:

משנה: טומנין בשלחין ומטלטלין אותן בגזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד יעשה נוטל את הכסוי והן נופלות ראב"ע אומר קופה מטה על צדה ונוטל שמא יטול ואינו יכול להחזיר וחכמים אומרי' נוטל ומחזיר אמר הר"ם פי' שלחין עורות תרגום והפשיט את העולה ואשלח וגזי צמר ידוע והוא לשון רבים והנפרד גז צאנך או גזה ואמרו אין מטלטלין אותן זה כשלא ייחד להטמנה אבל אם הזמינם לטמון בהם מותר לטלטלן נוטל את הכסוי הוא שיתן על פי הקדרה חתיכת בגד ואח"כ יתן על אותה החתיכה הגזות ואמר יטול הבגד שעל פי הקדרה ויפלו הגזות שעליו זהו טלטול מן הצד והוא מותר והכל מודים כי כשישתנה סדר מושב הדברים שטומנין בהם להחזיר החמין לאותו מושב ועל דרך הדמיון אמר במי שהטמין קדרה בתבן וכשהסיר הקדרה והרס המקום ונתרפה התבן אסור לו להשיב הקדרה לאותו התבן כי מקומו נפסד ורפה ותצטרך הקדרה לעשות לעצמה מקום בתבן כשמחזיר אותה ונמצא כמי שטומן בשבת ואין מחלקת בזה אבל המחלקת כי ראב"ע רואה כי הוא חייב להשמר ולהזהר בשעת נטילה הקדרה מן הקופה שיטמין בה כדי שלא יפסיד מקום הקדרה ויחזיר אותה אחר הריסת המקום ולפיכך יאמר שישנה מן הקופה ויטה אותה כדי שלא יפסד מקום הקדרה כשיוציאנה ואז יגלה אותה ויוציאנה וחכמי' לא הצריכו לזה אבל אומרים יטול כדרכו ויחזיר ואם נתקלקלה גומא לא יחזיר:

אמר המאירי טומנין בשלחין ר"ל עורות של בהמה דקה נגזר מלשון והפשיט את העולה שפירושו וישלח ומטלטלין אותן בשבת בין שטמן בהם וכדי לסלקן בין שלא טמן בהן ולצורך דבר אחר שהרי ראויים הם לישב או לסמוך עליהם וכן טומנין בגיזי צמר אבל אין מטלטלים אותן שהרי מוקצות הם לטוות ולארוג ופי' בגמ' דוקא שלא ייחדן להטמנה לעולם בפירוש הא ייחדן מותר אבל כשלא ייחדן אע"פ שמ"מ כבר טמן בהם הואיל ולא ייחדן בפירוש לכך אינו כלום שלא עשה אלא לפי שעה ומעתה כיצד הוא עושה אם טמן בהם כשיבא לסלקן מעל הקדירה נוטל את הכסוי שעל פי הקדירה והן נופלות מאליהן ושמא תאמר היאך הוא מטלטל את הכיסוי ואע"פ שיש עליו תורת כלי הרי מ"מ נעשה הוא בסיס לדבר האסור תדע שאין זה נעשה בסיס להם אחר שלא הונח שם לבסיס אלא לכסות את הקדירה ודבר זה בשמקצת הכיסוי מגולה אבל אם היה הכיסוי מכוסה מכל וכל מטה על צדה קצת ונופלים מן העליונים עד שיתגלה קצת הכיסוי:

וראב"ע אומר וכו' פי' בא עכשיו לבאר אחר שנטל הכיסוי לגמרי היאך יטול תבשיל שבתוך הקדירה ר' אלעזר אומר שיטלנו בהטיית הקדירה על צידה שיטול את התבשיל בזומא ליסטרון ר"ל הכף שמנערין בה את הקדירה ולא יטול משם את הקדירה לגמרי מפני שאם יטלנה לגמרי לא יוכל להחזירה ונמצא מה שרוצה להשאיר ממנה לסעודה שלישית במנחה נפסד וזה שלא יוכל להחזירה הוא מפני שמא יפלו הגיזין מכאן ומכאן לתוך גומא שיש שם והוא מקום מושב הקדירה ולא יוכל לטלטלן לעשות גומא להחזירה בתוכה ר"ל להסיר הגיזין משם ואף לדחקן אילך ואילך בגוף הקדירה אינו יכול שהוא סובר שטלטול מן הצד אסור וחכמים אומרים נוטל ומחזיר כלומר יגביהנה לגמרי ומחזירה ואין חוששים שמא תתקלקל הגומא ר"ל שמא יפלו הגזין למקום מושב הקדרה ויבא לטלטל בידים שאם תתקלקל אף הוא מניחה על הגיזין ואינו מטלטלם כלל וכן הלכה ומ"מ פי' בגמ' שאם נתקלקלה בודאי ר"ל שנפלו לשם אסור להחזירה ר"ל אף בטלטול מן הצד שמא יבא לטלטל בידים אלא יניחנה במקומה או על הגיזין:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

פסולת שומשמין אסור להטמין בו כפסולת של זתים ומ"מ קופה שטמן בה מותר להניחה על גבי פסולת שומשמין אע"פ שאסור להניחה על גבי פסולת של זתים כמו שביארנו במשנה שהפסולת של זתים מעלה הבל אף מאחורי מחיצה מה שאין כך בשל שומשומין אבל להטמין בגופן אף בשומשמין אסור:

במה טומנין כו' נ"ל דכל מיד דשרי לשהותו ע"ג כירה שאינה גרופה ואינה קטומה שרי נמי לטומנו בדבר המוסיף וכ"ש הוא כדפרישי' ואל נאסר להטמינו אלא דבר שאסור להשהות דאע"ג דבדבר המוסיף ליכא למיחש לחתויי גזרי שמא יטמין ברמץ וקופה שטמן בה שאסור להניחה ע"ג גפת של זתים כגון שלא בישלה כל צורכה או שהיא מצטמק ויפה לו או בשול ולא בשיל לר' חנניא ומה שכתבתי במהדורא קמא אינו נראה לי:

בד"ה רשב"ג כו' ועוד תקשי לרב יהודה הך ברייתא דליכא תנא דמחייב חטאת כו' עכ"ל כיון דהנך תנאי ליכא מאן דמחייב חטאת ברפוי לית לן למימר דהך ברייתא המחזיר קנה מנורה חייב חטאת הוה דעת שלישית ומחייב חטאת אפילו ברפוי אלא דלא פליג אהני תנאי ולא מחייב אלא באינו רפוי ותקשי לרב יהודה וק"ל:

בד"ה מפני שמקרב כו' ור"ת גרס כפי' ר"ח כו' אבל לרבנן אפילו מחיצות של מים מותר ובפרק כל כתבי כו' עכ"ל כתב מהרש"ל דדוחק לומר דתלמודא שלנו יחלוק על דין הירושלמי כו' בשלמא מה שהירושלמי כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש ודבריו תמוהים דע"כ תלמוד שלנו יחלוק על הירושלמי בדין נצוצות דמתני' דלתלמודינו אתיא נמי כרבנן ואסור ולפי הירושלמי לא אתיא מתני' אלא כר"י ולרבנן שרי ויהיה גם דין מחיצות מים כמוהו חדא דהא ר"ת מדמה ליה לנצוצות דמתני' דלתלמודינו אסור גם לרבנן ולפי הירושלמי מותר לרבנן ועוד האריך מהרש"ל לפי דרכו שאינו מדרך התוס' ואין להאריך בהם כי הדברים ברורים שהתוס' הביאו מירושלמי דרבנן שרו במחיצות של מים ומוכח מהתלמוד שלנו בפרק כל כתבי שגם הוא סובר כן דמחיצות של מים שרי לרבנן דהא שרו התם טלית שאחז כו' דהיינו דומיא דמחיצות של מים ובזה נדחה פי' ר"ת שאוסר מחיצות של מים לגירסת ר"ח דגרס מפני שמקרב כיבוי דר"ל שהכיבוי שהוא המים הוא מקורב אצל האש לכבות דאין מחיצה אחרת מפסקת ביניהם דגם בטלית אין מחיצה מפסיק ביניהם ושרי ושוב כתבו דנראה לפי תלמוד שלנו דודאי מחיצות של מים דמותר כמו ההיא דטלית דפרק כל כתבי ולא כפי' ר"ת ומיהו יש לקיים גירסת ר"ח ולאסור דוקא נצוצות שמקורב כיבויו טפי שהאש נופלת להדיא לתוך המים משא"כ בהך דמחיצות של מים והך דטלית אע"ג דאין דבר מפסיק מ"מ אין האש נופלת להדיא תוך המים ושוב כתבו ועוד דאיכא למימר כו' ר"ל דאיכא לקיים אף פי' ר"ת לפי גירסת ר"ח דמחיצות של מים אסור כמו נצוצות דמודו ביה רבנן לפי תלמוד שלנו ופליג אירושלמי גם בדין מחיצות של מים דשרי התם לרבנן ולתלמודינו אסור כמו נצוצות דמודו ביה רבנן דאסור מפני שמקרב כיבויו ואין מחיצה אחרת מפסיק ביניהם וההיא דטלית דפרק כל כתבי דשרי לרבנן לא דמיא למחיצות של מים שאינן אלא שלא להתפשט האור ואין קירוב מחיצות המים ניכר אצל האש והדברים ברורים למבין ודו"ק:

סליק כירה פרק שלישי

בפרש"י בד"ה גפת פסולת של בית הבד של שמן כו' עכ"ל הכא סתם דבריו לפרש שמן סתם אי משומשמין אי מזיתים כדמבעיא לן הכא בגמרא דהגפת כמו שהוא של זיתים מסיק הבלא טפי מדשומשמין אבל בריש פרק כירה פרש"י בפשיטות גפת פסולת של שומשמין עכ"ל והיינו משום דאיירי בגפת שהוסק בו ופשיטא ליה דאפילו דשומשמין מסיק הבלא ודו"ק:

בתוס' ד"ה מפני שמקרב את כיבויו וכו' דהוה כמחיצות מים דאסורים פי' אפי' לרבנן וקשה לפירושו דבירושלמי מוקי מתני' כר' יוסי אבל לרבנן אפי' מחיצה של מים מותר ואע"ג דעכ"פ הגמ' ירושלמי פליג אגמ' שלנו דגמ' שלנו מוקי לה למתני' דהכא אפי' כרבנן וגמ' ירושלמית מוקי לה כד' יוסי ולא כרבנן וא"כ מאי מייתי מהירושלמי לסתור פירושו של ד"ת דפירש לפי גמ' שלנו מ"מ ס"ל להתוס' דאע"ג דפליגי השני חכמים באוקימתא דמתני' דהכא מ"מ בהא דאיתא בגמ' ירושלמי בהדיא דלרבנן דר' יוסי דפ' כל כתבי אפי' מחיצה של מים מותר לעשות בפני הדליקה בהא לא פליגי והא ראיה דהא גם בגמ' שלנו איתא בפ' כל כתבי דשרי לרבנן דר' יוסי בטלית שאחז בו האור מצד אחד ליתן עליו מים מצד אחד ואם כבתה כבתה וא"כ ה"ה מהיצה של מים דמותר לרבנן ועיקר קושית התוס' הוי מההיא דטלית שאחז בה האור וכו' הוא ולא מהירושלמי:

בא"ד ונראה דלפי גמ' שלנו יש לחלק וכו' ר"ל דלעולם פירושו של ר"ת ע"פ גירסת ר"ח הוא אמת דגמ' דשלנו דמוקי מתני' דהכא אפי' כרבנן הוי מטעם דאין הפסק בין מים לניצוצות ואע"ג דגם לגמ' שלנו לרבנן שרי להפסיק דלמא במחיצה של מים ס"ל לגמ' שלנו דיש לחלק דבמחיצה של מים כו' ואע"פ דהא דכתב ר"ת דנתינת מים דמתני' דהכא הוי כמחיצת מים דאסירה דס"ל לר"ת דמחיצת מים אסור לרבנן זה ליתא אבל מ"מ פירושו דפירש דטעמא דמתני' דהכא משום דאין הפסק בין מים לניצוצות הוא אמת ואסור אפי' לרבנן דהא יש לחלק בין מחיצת מים לנתינת מים בכלי ועוד דאיכא למימר דהגמ' שלנו אוסר במחיצה של מים לרבנן וכו' ר"ל ועוד איכא למימר דגם מ"ש ר"ת דלרבנן אסור מחיצה של מים הוא אמת ופירושו אמת ואין חילוק בין נתינת מים בכלי לקבל ניצוצות ובין מחיצת מים בפני הדליקה דגמ' שלנו פליג אירושלמי דהא בהא תליא דגמ' שלנו דמוקי מתני' דהכא אפי' כרבנן משום דהוי כמו מחיצת מים ס"ל דמחיצת מים לרבנן אסור וגמ' ירושלמי דמוקי מתני' כר' יוסי ולא כרבנן ס"ל דלרבנן אפי' מחיצה של מים שרי ומה שהבאתי ראיה דגם בגמ' שלנו מתיר בטלית שאחז בו האור ליתן עליו מים מצד אחר לא דמי למחיצה של מים דשאני גבי טלית דאינו אלא כדי שלא יאחז בו האור הלכך יש לקיים פירושו של ר"ת כנ"ל פירוש וכוונת התוס' בדבור זה וראיתי בספר ח"ש דדחק עצמו ופירש דברי התוס' בדרך רחוק ולא יררתי לסוף כוונתו:

תוס' בד"ה מפני שמקרב כו' ומיד נכבית אבל לרבנן אפי' מחיצות של מים כו'. נ"ב ודוחק לומר דתלמודא שלנו יחלוק על דין הירושלמי במה שאינו תלוי בסוגית התלמוד בשלמא מה שהירושלמי מוקי כר' יוסי ותלמוד שלנו מוקי כרבנן ל"ק מידי כי זה תלוי בסוגית התלמוד המשתנה ביניהן אבל מה שפסק להדיא בירושלמי להתיר מחיצה של מים לרבנן ונאמר דתלמודא דדידן לא ס"ל זהו דוחק ואח"כ מסיק ונראה כו' ר"ל בשלמא בלא פי' ר"ת וגירסתו א"ל מאחר שהירושלמי מתיר להדיא מחיצה של מים לרבנן והכא אוסר בנתינת מים תחת הנר אפילו נפרש מפני שמקרב כפשוטו בלא גזירה דשמא יגביה אלא שקרב כיבוי אסור אפילו לרבנן מ"מ יש לחלק ביניהם כו' אבל פירוש ר"ת עדיין בקושיא עומד ומסיק ועוד כו' ר"ל ואפי' לפי' ר"ת יש ליישב ולומר מה שהירושלמי מתיר תלוי בשינוי הסוגיא ואינו תמיה במה שפליגי אהדדי ודו"ק (עיין במהרש"א):

גמרא א"ל ההוא מרבנן לרבא. ברא"ש ליתא תיבת לרבא. וברי"ף הגי' לרב חמא. [וי"ל הגירסא שלפנינו דאולי רב חמא זהו זקינו של רבא דהוא היה בנו של רב יוסף בר חמא בב"מ (סד:) ובי ר"ח הוא כמו בית ר"ח וגם רבא בכללם] :

רש"י ד"ה אין בהם ממש. משכבו מותר ליטלן. עמש"כ לעיל (מ"ג) על דבריו] :

גמ' לימא תנן סתמא כר"י דאמר גורם כו'. נ"ב וא״ת והא פכ״כ משמע דלא שרי ת"ק אלא משום פסידא וכ"פ בהג״ה בש"ע סי' של"ד (עמו"ק) א"ה מנלו לכר"י תיתי אפי' כרבנן ושאני הכא דליכא פסידא. י"ל דבלא"ה משני שפיר: (ועי' באור זרוע הלכות ע"ש סימן כ"ח):

תוס' ד"ה רשב"ג וכו' וקשה קצת. עי' לקמן דף קלח ע"א:

שם בד"ה במה טומנין וכו' אבל קידרא חייתא. עי' לעיל דף לט ע"ב תוספות ד"ה ממעשה:

בתוס' ד"ה מפני שמקרב את כיבויו. וקשה לשיטת הירושלמי דפי' דמתני' דהכא כר"י ומשום גרם כיבוי. וקשה הא מסקינן התם עד כאן לא קאמר ר"י אלא משום דאדם בהול על ממונו. וי"ל דלכאורה קשה מאי קא פריך הגמרא התם ממחיקת השם הא מחיקת השם לא הוה אלא העברת לאו וכיבוי הוא איסור דאוריי' אמנם לשיטת התוס' גם זה לא הוה אלא מדרבנן דהוה משאצ"ל אבל לשיטת הירושלמי הוה איסור דאוריי' וממילא לא צריך לחלק בין היכא דאדם בהול על ממונו ובין אין בהול ולפ"ז לא קשה מידי ודו"ק:

במה טומנין פרק רביעי

במשנה במה טומנין ובמה אין טומנין כו'. כל האי פירקא איירי בדיני הטמנה מע"ש סמוך לחשיכה וקאי אהא דאמרינן בסוף פרק במה מדליקין ספק חשיכה טומנין את החמין מש"ה מפרש הכא במה טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל דאע"ג דבשבת עצמו אסור אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל אפ"ה בספק חשיכה מותר מטעמא דמפרש התם אבל בדבר המוסיף הבל ודאי אין טומנין בספק חשיכה ואפילו מבע"י אסור כדאמרינן לעיל ומכ"ש דא"ש טפי לפי פירש"י לעיל בר"פ כירה דשהייה והטמנה חדא מילתא היא דלשהות נמי טעמא משום דמוסיף הבל ואף שכל זה פשוט הוצרכתי לפרש כן לפי שיש בו תועלת לסוגיא שלפנינו:

בתוס' בד"ה במה טומנין פירש הר' יוסף בשם רבינו שמואל דמיירי בבשיל ולא בשיל כו' עס"ה. נראה דרבינו שמואל סובר כשיטת רש"י דר"פ כירה דטעמא דהשהאה היינו נמי משום שמוסיף הבל וגזרינן שמא יחתה בגחלים. א"כ לפ"ז כבר כתבתי שם דאין סברא להחמיר בהטמנה דגפת וזבל יותר מהשהאה ע"ג כירה כיון דתרווייהו חד טעמא אית להו שמא יחתה בגחלים א"כ שייך הך חששא טפי בכירה דשכיחא בה גחלים (מכ"ש לשיטת קצת פוסקים ומפרשים דאיירי התם שלא גרף כל הגחלים) משא"כ בהנך דמתניתין דהכא לא דמיא כלל לרמץ וכ"ש דלא שייך בהו חתיית גחלים כלל משום הכי משמע ליה לרבינו שמואל דלא נאסר נמי בהטמנה אלא בבשיל ולא בשיל דומיא דלשהות. ומה שהקשה ר"ת על רבינו שמואל דאית לן לאוקמי מתניתין בסתם קדירות שהן מבושלין בה"ש ודומיא דמתניתין דכירה דמיירי בבשיל כמאכל בן דרוסאי נראה לי ליישב לפי שיטת רבינו שמואל דלא קשה מידי דהא בלא"ה מה שכתב רבינו שמואל אבל בקדרא חייתא שרי לכאורה נראה דבריו תמוהים אם נפרש כפשטן דלענין דינא ופירושא דמתניתין דהכא קאי דודאי אין דרך להטמין קדרא חייתא בגפת וזבל כדי שיגיע לבישול גמור אע"כ דרבינו שמואל מפרש דכל עיקר דיני הטמנה דאיירי במתניתין ובכולה פירקין אמתניתין דס"פ במה מדליקין קאי דקתני וטומנין את החמין והיינו כמ"ש שם הרמב"ם דאותן החמין הן המים החמין בה"ש אלמא דעיקר הטמנה הרגילה הן במים שהיה דרכן להחם ולהטמינם חמין כדי לשתותן או למזוג בהן הכוס כדמשמע נמי מלשון הגמרא לעיל דף ל"ח ע"ב בעובדא דרב חייא ורב אושעיא שהעלו לו קומקום של חמין וכן בהטמנה דאיירי התם בסוגיא דאנשי טבריא נמי במים חמין איירי וכן כתבו התוספות במשנה דמוליאר הגרוף וכה"ג משמע בסמוך בכוזא דמיא ובכובא דנטלא דכולהו מילתא דהטמנה איירי במים והדבר ידוע דבמים לא שייך כלל הך מילתא דקדרא חייתא וכמב"ד ואפשר דאפילו בבישול כל צרכו שנעשה רותחין גמורין נמי אין דרך להטמינו בדבר המוסיף הבל דהא אמרינן לעיל בפרק כירה דחמין מצטמק ורע לו אלא ודאי דסתם הטמנת מים חמין היינו בשיל ולא בשיל אלא כל שהן חמין גמורין אף ע"פ שלא עלו רתיחתן הוי קרוב לגמר מלאכתו ובכה"ג ודאי דרך להטמינו בדבר המוסיף הבל. נמצא לפ"ז מה שכתב רבינו שמואל דקדרא חייתא או בשיל שרי לאו בהטמנה דכה"ג איירי אלא בהטמנה שרגילין לעשות בתבשיל של בשר או שאר מיני תבשילין והיינו בהך הטמנה דאיירי בה התוספות שהקדירה מונחת תוך כירה גרופה וכתבו הרא"ש והר"ן דאחר שמונחת על הכירה מכסין אותה ומניח עליהם אפר צונן או כסות ושאר דברים שאין מוסיפין הבל וע"ז כתב רבינו שמואל דאפילו בדברים המוסיפין הבל אין לאסור בהטמנה כי האי דקדרא חייתא או בבישול כל צרכו דהטמנה זו ודאי הוי דומיא להשהאה דשרינן להו בפ"ק כן נראה לי ליישב שיטת רבינו שמואל דלא לשוויה כטועה ח"ו. ולפ"ז תו ליכא נפקא מיניה כ"כ לדינא בין שיטת רבינו שמואל לשיטת ר"ת וסייעתו החולקים על רבינו שמואל דבהטמנה כי האי שהיא תוך הכירה או בחפירה קטנה שהביא הרא"ש ז"ל אדרבה כתבו להדיא דיש מקומות נוהגין היתר לגמרי וסברי דלא הוי הטמנה כלל ואפשר דרבינו שמואל סובר דבבשיל ולא בשיל אסור אפילו בכה"ג כן נ"ל ודוק היטב ועיין בק"א:

יתקע. בחוזק על ידי יתדות שקורין קויינ''ש: מטה גללניתא. טירנדי''ן והוא כעין של טרסיים: מן הצד. מפני שאינה תקועה ומהדקה בחוזק קרי לה מן הצד כלומר ע''י שינוי: גמ' והא קא מבטל כלי מהיכנו. דלא יוכל ליטלו משם כל היום דנעשה בסיס לניצוצות לימא תהוי תיובתיה דרב חסדא דאסר בפירקין (דף מג.): אין בהן ממש. משכבו ומותר ליטלן: כרבי יוסי. בכל כתבי הקדש דקתני עושה מחיצה בכל הכלים בין מלאין בין ריקנין כדי שלא תעבור הדליקה רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים שאין יכולין לקבל האור והן מתבקעים ומכבין את הדליקה: בערב שבת. כגון זה שנותן המים מבעוד יום בכלי תחת הנר: וכי תימא הכא נמי. אין נותנין לתוכו מים בשבת קאמר ור' יוסי היא: והתניא. אפילו בע''ש אסור ואי לגרם כיבוי מדמית לה אפילו כרבי יוסי לא מיתוקמה דבע''ש לא אמר רבי יוסי: אלא אמר רב אשי. מתניתין אפילו לרבנן דלא דמי לגרם כיבוי דהתם כי מטי דליקה לכלים דליקה הוא דפקע להו וגרמא בעלמא הוא אבל זה שנתן המים ממש תחת הנר מכבה ממש הוא וגזירה מבעוד יום אטו משחשכה: שמקרב את כיבויו. זימן כיבוי להדיא והוה ליה מכבה ממש אי הוה יהיב ליה בשבת: מתני' במה טומנין. הבא לסלק קדירה מעל גבי כירה ולטומנה בדבר אחר ואמרו חכמים אין טומנין בדבר המוסיף הבל אלא בדבר המעמיד הבל מי הוא המוסיף ואסור: גפת. פסולת של בית הבד של שמן שהוא כנוס יחד וחם מאד: לחין. יש בהן הבל הרבה יותר מיבשין: זגין. פסולת של יקב יין: מוכין. כל דבר רך קרוי מוכין כגון צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלויים: גמ' קופה שטמן בה. שנותן בה מוכין וטומן בה קדירה: לענין הטמנה. לטומנו בתוכה:

רבן שמעון בן גמליאל אומר אם היה רפוי מותר. ולעיל נמי מיירי ברפוי וקשה קצת דהיכי פליגי כולי האי דמר מחייב חטאת ומר שרי אפי' לכתחלה ועוד הא אין בנין וסתירה בכלים ועוד תקשה לרב יהודה הך ברייתא דליכא תנא דמחייב חטאת ויש לומר דהכי קאמר לעיל הא רב ושמואל דאמרי תרווייהו המחזיר מטה של טרסיים בשבת חייב חטאת כשאינו רפוי ואם כן ברפוי אין סברא להתיר לכתחלה: ימא תנן סתמא כרבי יוסי דאמר גורם לכיבוי אסור. הוה מצי למימר וליטעמיך הא רבי יוסי גופיה לא אמרה אלא בדליקה משום דאדם בהול על ממונו אי שרינא ליה אתי לכבויי והכי מפרש בכל כתבי (לקמן קכ:) אבל הכא ליכא למגזר דהא יש כלי תחת הנר ואינו בהול ובכמה מקומות בהש''ס יכול לומר וליטעמיך ואינו אומר: מפני שמקרב את כבויו. פירוש דגזרינן ע''ש אטו שבת ובשבת יכול לבא לידי כיבוי אם יגביה הכלי בשעת נפילת הניצוצות ואם תאמר מאי שנא שריית דיו וסממנים ופריסת מצודה דשרינן בפ''ק (דף יז:) עם השמש והכא אסרינן מע''ש שלא יבא לעשות בשבת ותירץ הרב פור''ת דהתם ליכא למיחש שמא יעשה כן בשבת דהא אב מלאכה הן אבל הכא איכא למיחש דלא דמי איסור כל כך במה שמניח כלי תחת הניצוצות ואיכא למיחש שמא יבא לידי כיבוי שיתחיל ליתן המים קודם נפילת הניצוצות וקודם גמר הנתינה יפלו ומכבה בידים או שיגביה הכלי עם המים כנגד הניצוצות כדפרישית ואף על גב דבאותו כיבוי אין בו חיוב חטאת לר' שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא החמירו אטו כיבוי דחיוב חטאת ואע''ג דהוי גזירה לגזירה קים להו לרבנן דהכא שייך למגזר טפי ורש''י דפי' דהוה מכבה ממש לאו דוקא אלא כלומר שיוכל לבא לידי כיבוי ור''ת גריס כפירוש ר''ח מפני שמקרב כיבוי דהתם הוא דשרי לעשות מחיצה מכלים שיש בתוכן מים שאינו מכבה כלום עד שיתבקעו הכלים אבל הכא אין הפסק בין מים לניצוצות ומיד נכבות כשנופלות בכלי והוי כמחיצת מים דאסירא כגון מחיצת שלג וברד וקשה לפירושו דבירושלמי מוקי מתני' כר' יוסי אבל לרבנן אפי' מחיצות של מים מותר ובפ' כל כתבי (לקמן קכ:) נמי שרו רבנן דר' יוסי בטלית שאחז בו האור מצד אחד ליתן עליו מים מצד אחר ואם כבתה כבתה ונראה דלפי הש''ס שלנו יש לחלק דבמחיצה של מים אע''ג דאין דבר מפסיק מ''מ שרי שאין האש נופלת לתוך המים להדיא כי הכא שהמים תחת הניצוצות ומקרב כיבוין טפי ועוד דאיכא למימר דהש''ס שלנו אוסר במחיצות של מים לרבנן ומשום הכי מוקי מתניתין כרבנן ופליג אירושלמי ולא דמי לטלית שאחז בו האור מצד אחד שאינו אלא שלא תתפשט האור ומה שרגילים לתת מים בזכוכית שקורין לאמפ''א ונותנין עליה שמן בע''ש אין זה קרוי קירוב כיבוי דכיון שאין מתכוין לכיבוי כלל אלא להגביה את השמן לא שייך למגזר מידי שמא יעשה בשבת ושרי אפי' לר' יוסי וכ''ש לרבנן דאל''כ אפי' בלא מים אסור שהניצוצות נופלות בשמן: ועוד איכא למימר דתלמוד שלנו אסר מחיצה של מים לרבנן ומש''ה מוקי מתני' כר' יוסי ופליג אירושלמי ול''ד לטלית שאחז בו האור מצד אחד שאינו אלא שלא תתפשט האור [ת''י]: מתני' במה טומנין וכו' אין טומנין לא בגפת. פירש הר''ר יוסף בשם רבינו שמואל דמיירי בבשיל ולא בשיל אבל קדרא חייתא ובשיל שרינן בפרק (דף יח:) ואין נראה לר''ת דהא אית לן לאוקמא מתניתין בסתם קדרות שהן מבושלים בין השמשות ועוד דמסתמא איירי מתני' דומיא דמתני' דכירה דמיירי בבשיל כמאכל בן דרוסאי ונראה לר''ת שיש לחלק בין השהאה להטמנה דודאי להשהות מותר כשהוא מאכל בן דרוסאי שאין חיתוי מעט מועיל לו שהרי מגולה הוא ושליט ביה אוירא אבל הטמנה שעושין לצורך מחר והוא מוטמן יש לחוש שמא יחתה שמעט חיתוי מועיל לו ליתפס חומו וגזרו להטמין בכל דבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ ויחתה:

שבת מז ע"ב - טקסט הדף

דף מז - ב

מתניתין:

גמרא:

הדרן עלך פרק כירה

פרק רביעי - במה טומנין

הקדמה לפרק במה טומנין

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד