שבת מח ע"א

דף מח - א

ומהא דנקט דוקא גפת דזיתים ליכא להוכיח מידי. שהרי רבי זירא איירי בטומן בקופה, ולא בתוך הגפת עצמה. אלא שמניח הקופה על הגפת ^[1], ומתוך כך עולה ההבל לקדירה ^[2].

וקאמר רבי זירא  לענין אסוקי הבלא, העלאת החום מהגפת לקדרה שמעליה, שדוקא גפת היא המעלה חום למעלה, משום דזיתים מסקי הבלא. אבל דשומשמשין לא מסקי הבלא.

אבל לענין הטמנה בתוך הגפת, לא שנא דזיתים ולא שנא דשומשומין, לעולם אסור להטמין בה.

רבה ורבי זירא איקלעו נקלעו לבי לביתו של ריש גלותא. חזיוה לההוא עבדא דאנח כוזא דמיא [כלי קטן מלא מים צוננים] אפומא מעל פיו דקומקומא המלא מים חמין.

נזהיה [גער בו] רבה.

אמר ליה רבי זירא לרבה: למה גערת בו? והלא מותר לעשות כן. דמאי שנא ממיחם, ששנינו בו בסוף פירקין, שמותר להניחו בשבת על גבי מיחם אחר המונח על גבי האש? ^[3]

אמר ליה רבה: התם, אף במיחם העליון יש מים חמים. ואין התחתון מחמם את העליון, אלא רק אוקומי קא מוקים, משמר את חום המים שלא יצטננו. וכל כהאי גוונא לא חשיב כמבשל. אבל בעובדא דהכא, הרי הניח העבד על הקומקום כוזא של מים צוננים. ונמצא הקומקום אולודי קא מוליד את חום המים שבכוזא ^[4]. והרי זה מבשל גמור ^[5].

הדר חזייה רבה לעבדא דריש גלותא, דפרס דסתורא [סודר של הראש] אפומיה דכובא [קנקן], ואנח נטלא [כלי ששואבין בו יין מהקנקן] עילויה.

נזהיה רבה.

אמר ליה רב זירא לרבה: אמאי גערת בו? וכי איזה איסור יש בדבר זה?

אמר ליה: השתא המתן, וחזית אמאי אסור למיעבד הכי.

לסוף, חזייה דקא מעצר ליה [היה סוחטו] לסודר מן המים שנבלעו בו מחמת הנטלא שהניח עליו. ואיגלאי השתא למה גער בו רבה. דלכתחלה היה אסור לו להניח את הסודר על הכובא ולהניח עליו הנטלא, שמא יבא לידי סחיטה.

אמר ליה רב זירא: מאי שנא במה שונה פריסת סודר אפומיה דכובא, שאסרת, מפרונקא [בגד העשוי במיוחד כדי לפורשו על גיגית] דקאמר לקמן רבא [קלט ב], שמותר להניחו על הגיגית, ולא חיישינן ביה שמא יבוא לסוחטו מהמשקה שנבלע בו מהגיגית?

אמר ליה רבה: התם - לא קפיד אדם עילויה דפרונקא, שלא איכפת ליה במים שנבלעו בו, שהרי לכך הוא עשוי. הלכך ליכא למיחש בו שיבוא לסוחטו. ^[6] אבל הכא, בסודר אפומא דכובא, קפיד עילויה שלא יבלעו בו מים. הלכך חיישינן שמא יבא לידי סחיטה.

שנינו במתניתין: ולא טומנין בתבן ולא בזגין ולא במוכין. אבל טומנין בהן כשהם יבשין.

בעא מיניה רב אדא בר מתנא מאביי: מוכין יבשים שטמן בהן את הקדירה - מהו לטלטלן בשבת? האם יש בהם איסור מוקצה, או לא?

שהרי סתם מוכין ודאי אסורים בטלטול משום איסור מוקצה, לפי שהם עומדים לעשיית לבדים, ומוקצים הם למלאכה זו בלבד. אבל מוכין אלו שטמן בהם, יתכן כי משעה שייחדן להטמנה, כבר אינם עומדים למלאכתן, ומעתה "תורת כלי" עליהם. לפיכך הרי הם מותרים בטלטול, כמו כל כלי דעלמא.

אמר ליה אביי: וכי מפני שאין לו קופה של תבן להטמין בה, והוכרח להטמין במוכין אלו, משום כך יהא עומד ומפקיר קופה של מוכין?!

הא ודאי אינו כן. אלא אף שהוא מטמין במוכין, אינו מפקירן, דהיינו, אינו מוותר על יעודן לעשות מהם לבדים, ועדיין הם עומדים למלאכה, לעשותם לבדים, לכן עדיין איסור מוקצה עליהם. ^[7]

ומוכחינן: לימא מסייעא ליה לאביי מהא דתניא: טומנין בגיזי צמר [צמר שהוא עדיין במצב כמות שנגזז], ובציפי צמר [צמר מנופץ], ובלשונות של ארגמן [צמר סרוק וצבוע], ובמוכין. אבל אין מטלטלין אותן בשבת.

אלמא, אף אחר שטמן בהן, עדיין הם עומדים למלאכתם, ואסורים משום מוקצה. ^[8]

ודחינן: אי משום הא ברייתא - לא איריא, ליכא לאוכוחי מינה מידי. משום דאיכא למימר דהכי קאמר: טומנין במוכין. ואם לא טמן בהם, אלא עדיין הם עומדים למלאכתם, אין מטלטלין אותן. אבל כשטמן בהם, לעולם מותרים בטלטול. משום שכבר אינם עומדים למלאכתם.

ומקשינן: אי הכי, מאי למימרא? הא פשיטא דכשלא טמן בהם, מוקצים הם.

ומשנינן: אף בשלא טמן בהם, רבותא היא שאסורים בטלטול. דמהו דתימא, כיון דחזי המוכין למזגא [להסב] עלייהו, אינו מקצה אותם. קא משמע לן, דמכל מקום מוקצים הם.

רב חסדא שרא לאהדורי בשבת אודרא [מוכין] לבי סדיא [לכר] שנפלו ממנו, ולא חשיב לה כמתקן כלי.

איתיביה רב חנן בר חסדא לרב חסדא: והא תניא: מתירין בית הצואר [שנקשר בעת כיבוסו, שכן דרך הכובסים לקושרו] בשבת. אבל אם עדיין לא נעשה לבגד בית צואר, לא פותחין לו בית צואר בשבת, משום שבכך הוא נעשה לבגד. והרי הוא חייב משום תיקון כלי, שהוא תולדת "מכה בפטיש" ^[9].

ואין נותנין את המוכין, לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביום טוב. ואין צריך לומר שאין נותנין אותם בשבת. שהרי שבת חמורה מיום טוב, שאיסורה הוא איסור שעונשו סקילה.

וקשיא לרב חסדא שמתיר להחזירן.

ומשנינן: לא קשיא. הא דקתני "אין נותנין", איירי בכרים וכסתות חדתי, שלא היו המוכין בתוכן מעולם. ורק השתא בא לעשותם לכרים וכסתות. ^[10]

והא שהתיר רב חסדא להחזיר, היינו בכרים עתיקי. שכבר היו מוכין אלו בתוכו, אלא שנפלו ממנו. שכבר חשיב כלי קודם שמחזיר את המוכין לתוכו, ולא קעביד ליה השתא מנא ^[11].

תניא נמי הכי: אין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. אבל אם נשרו - מחזירין אותן בשבת. ואין צריך לומר שמותר להחזירן ביום טוב. שהרי איסורו קל מאיסור שבת, שאינו אלא בלאו.

אמר רב יהודה אמר רב: הפותח בית הצואר של חלוק שעדיין לא נעשה בו פתח מעולם ^[12], בשבת, חייב חטאת. משום שזו היא גמר מלאכתו של החלוק, ועושהו השתא לכלי. והיינו תולדת "מכה בפטיש".

סליק פרק כירה פ"ד אמר ליה ר' זירא מאי שנא ממיחם על גבי מיחם. בסוף הפרק (דף נא) בברייתא גרסי ומניחין מיחם על גבי מיחם ומאי שנא מפורנקא. עיקר דיליה בפרק ר' אליעזר אומר תולין את המשמרת ביו"ט (דף קלט) אמר רבא האי פרונקא אפלגא דפומא דכובא שרי וכו' ואיכא דאמרי מאי שנא מפרונקיה דמר לפי שר' זירא עם רבא הוה מפליג והוא בעל השמועה:

ואסר נמי למפרס סודרא אפומא דכובא ולאנוחי נטלא אגביה דסודרא משום (דשארי) [דשיורי] הכוס מתחזין בסודרא וקפיד בנשירא דסודרא וסחיט ליה ולא דמי לפרונקא שהיא מטלית קשורה בפומא דכובא כדגרסי' בפ' דר' אליעזר אומר תולין (ד' קלט.) אמר רבא האי פרונקא אפלגי דכובא שרי ולא חייש דניחזי כמו מסננת אפומא דכולא כובא אסיר דהא עביד (אבל) אהל כמסננת. ואמאי שרי רבא התם אפלגי דכובא ליחוש שמא יסחוט המטלית. ושנינו מטלית לא קפיד בנשירותא מלשון (לקמן שבת קמו:) מי שנשרו כליו בדרך שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם סודר קפיד בנשירותא הילכך האי אסור והאי שרי:
פי' מוכין סמרטוטין. בגדים מקוצצין כדתנן בנגעים פרק י"א בגד מוסגר שנתערב באחרים כולן טהורין קיצצו ועשאו מוכין טהור. מוכין אסיקנא כי הא דתניא אין נותנין מוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת בי"ט ואין צריך לומר בשבת נשרו מחזירין אותן בשבת [ואין צריך לומ' ביו"ט].

אמר ליה התם אוקומי קא מוקים הכא אולודי קא מוליד. ואם תאמר דקארי לה מאי קארי לה, והא קתני בהדיא בההיא ברייתא גופא (לקמן שבת נא, ב) דמיחם על גבי מיחם לא בשביל שיחמו אלא שיהיו משומרין. יש לומר בהא דר' זירא לא הוה ידיע ליה לההיא ברייתא ולא מינה קא מותיב, אלא הכי קאמר ליה: מאי שנא ממיחם על גבי מיחם דהא מעשים בכל יום דמניחין ולא מיחה אדם בדבר. ואינו מחוור בעיני, דהוה ליה למימר והא מעשים בכל יום דמניחין מיחם על גבי מיחם, שכן דרך התלמוד לומר בכיוצא באלו. אלא נראה לי שר' זירא לא היה יודע כל אותה ברייתא אלא רישא דברייתא, ויש כיוצא בזה בהרבה מקומות בתלמוד שהמקשה יודע תחלת הברייתא או סופה ואינו יודע כולה ומקשה ממנה, וכיוצא בה אחת בפרק לא יחפור (ב"ב כו, א) גבי אין פורשין נשבים ליונים.

אמר ליה התם אוקומי קא מוקים. איכא למידק היכי דמי, אם הניח כדי להפשיר, מאי טעמיה דרבא והא קתני בפרק כירה (לעיל שבת מא, א) אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן ותניא (לעיל שבת מ, ב) מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפיג צינתן והפגת צינה היינו הפשר וכדכתיבנן לעיל (שבת מ, ב ד"ה מביא) ואי להחם מאי טעמיה דר' זירא דהא קתני התם דאסור, וי"ל דהכא בשהניחו כדי להפשיר אלא שהיה הקומקום כל כך חם שאילו היה מניחו שם זמן רב היה מתחמם בו, ומפני זה אסרו רבה ולומר שלא התירו כנגד המדורה אלא במקום שאי אפשר לבא לידי בישול וכמו שכתבתי למעלה בפרק כירה (שם), וכדמשמע נמי בירושלמי שכתבתי שם משום דגזרינן שמא ישהה ויבוא לידי בישול והלכך גזרו אפילו בתחלת בישול, ורבי זירא סבר דכיון דסוף סוף אינו מתכוין להחם אלא כדי שתפיג צינתן שפיר דמי, כן תירץ ר"י הזקן הידוע בעל התוספות ז"ל.
אבל מורי הרב רבינו יונה ז"ל הקשה אי באיסור הנחה בלא הטמנה קא מיירי מאי שייכא הכא, התם בפרק כירה הוה ליה לאתויי גבי ברייתא דמביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה, ועוד הא דתניא דמניחין מיחם על גבי מיחם דמייתינן עלה בהטמנה היא, דאי לא אמאי עריב לה ותני בהדי דיני הטמנה וכדתניא לקמן בשלהי פרקין (נא, ב) ליתנייה בסיפא דברייתא ולא לפסיק בדיני הטמנה, ולפום הכי פירש הוא ז"ל דהכא בהנחת כוזא אפומא דקומקמא כדי להטמין שניהם בדבר שאינו מוסיף הבל היה מעשה ובשבת היה, וכגון שכסה הקומקום מבעוד יום דמותר לגלותו ולכסותו בשבת וכדאיתא לקמן (נא, א), והיה רוצה להטמין הכוזא אפומא דקומקמא דקיימא לן מותר להטמין את הצונן ואפילו להפיג צינתן כדבעינן למיכתב לקמן (שם, ד"ה אמר), ומשום הכי הוה סלקא דעתיה דרבי זירא שאפילו על גבי מיחם נמי שרי, ורבה אסר דלא התירו להטמין את הצונן אלא בדבר שאינו מוסיף הבל אבל על גבי מיחם אסור מפני שתוספת חם המיחם ניכר בו והוה ליה כמטמין על גבי דבר המוסיף הבל, שלא התירו במיחם על גבי מיחם אלא מיחם דוקא שאין חומו של תחתון ניכר בעליון שאינו אלא משמר חומו, והביא ראיה מן התוספתא (פ"ד הי"ד) דקתני בה בהדיא טומנין מיחם על גבי מיחם וקדירה על גבי קדירה כו'.

מאי שנא מפרונקא. פירש ר"ח ז"ל דאמר רבא בפרק תולין (קלט, ב) האי פרונקא אפלגא דכובא שרי, דלא הוי אהל ולא חיישינן שמא יסחוט.

אי משום הא לא איריא הכי קאמר אם לא טמן בהם אין מטלטלין אותן. איכא למידק ליסייעיה ממתניתין (לקמן מט, א) דקתני בהדיא בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והם נופלין מאיליהן, אלמא אף על פי שטמן בהן אין מטלטלין אותן וכדדייקינן מינה לקמן (מט, ב), וי"ל דאי מהתם הוה דחי ליה דלמא גיזי צמר חשיבי טפי אבל מהאי ברייתא דקתני בהדיא ולא במוכין הוה מייתי ליה, ואף על גב דלקמן לא משמע דגיזי צמר חשיבי טפי, מכל מקום הכא הוה אפשר לדחויי הכין, והא דאביי הלכתא היא ובשל הפתק וכדאמר רבינא לקמן (נ, א) כי היכי דלא נפיק לה לדאביי לבר מהלכתא.

אסור להניח כלי של מים צונן לתוך כלי של מים חמין אע"פ שאינו על גבי כירה מפני שהתחתון מוליד חום לעליון ואע"פ שהתרנו כיוצא בה במיחם על גבי מיחם אין זה כלום שמיחם ע"ג מיחם הואיל ושניהם חמין אין כאן אלא מעמיד בחומו אבל בזו הוא מוליד חום ואע"פ שהתרנו ליתן קיתון של מים לתוך ספל של מים בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין כבר ביארנו הטעם מפני שהוא כלי שני וכלי שני אינו מבשל אבל בזו שהוא כלי ראשון אסור ואפי' להפשיר מפני שאי אפשר לצמצם ומבשל מהרה ולאו אדעתיה והוא שלא התירו במדורה אלא כנגדה ולא על גבה ויש מתרצים שזו שבכאן כשהקומקום על הכירה ואין צרך בכך וגדולי המחברים כתבו שנתינת כלי מים צוננין על גבי קומקום של חמין אם הניח מבערב מותר ואינו כטומן בדבר המוסיף:

אסור לפרוס סודר על גבי כלי של מים ולהניח כוס או קערה על הסודר שמא יפול הסודר במים ויבא לסחטו בשבת אבל אם היה הסודר עומד שם לסנן בו יין לכלי והוא הנקרא בכאן פרונקא מותר שמאחר שעומד לסנן אינו מקפיד עליו אם יפול במים ואינו בא לידי סחיטה ויש שואלים בה מה שאמרו בפרק תולין קל"ט ב' בפרונקא זו אפלגה דכבא שארי אכולה כובא אסור והם מפרשים אפלגא דכבא שארי שאינו עשוי לישמט וליפול במים ובכלה אסור שעשויה היא לישמט ולבא לידי סחיטה ואלמא שאף בפרונקא יש לחוש לסחיטה ותרצו חכמי הדורות שלא אסרו שם בכלה אלא משום אהל וכגון שדפני הכלי גבוהים מקרקעיתו טפח ואע"פ שהכובה מלאה מים אינן חוצצות להפסיק אהל ובחציה מותר שמאחר שחציה מגולה אין כאן אהל ולא באו באיסורה כלל משום סחיטה ויש לשאול לדעת זה שהרי היה לו לאסור בכאן משום אהל אלא שהם מפרשים שבחצי כובא היה וי"מ אותה לשיטה זו בכלה כובא אלא שלדעתם המים חוצצים ומבטלים אהל הואיל ואין בה טפח בין שטח המים לשפת הכלי ואותה ששנו שם בשאין מלא מים עד שנשאר טפח בין שטח המים לשפת הכלי:

ויש מתרצים שפרונקא האמורה שם במשמרת העשויה לסנן ואסורה משום דרך חול או למי שרוצה לשפות יין מכלי לכלי על ידי פרונקא זו לענין יין המותר לסננו בסודרין על הדרך שיתבאר שם ופרונקא האמורה (שם) [כאן] פירושה בפרוסה לשמירה משקין שבתוכה וכל שאין לחוש לסחיטה מותר ויש שפירשו במה שאמרו כאן מאי שנא מפרונקא ותירץ התם לא קפיד וכו' שזו שבכאן במים שיש לחוש לסחיטה מתוך שסחיטתן מלבנתן ואותה האמורה שם ביין שאין חוששין בטבילתו לסחיטה וז"ש לא קפיד עלה ושיטה זו נראית במסכת י"ט פ' המביא:

טומנים בגיזי צמר ובציפי צמר ר"ל אחר שנפצוהו וכן בלשונות של ארגמן והוא לאחר שנצבעו ונסרקו שעושין אותן כמין לשונות ארוכים לטוותם וכן במוכין היבשים ואין מטלטלי' אותן שהרי הוקצו לטוות ולארוג ואין אומרין חזי למזגא עלייהו אחר שאין עשויים לכך ואפי' טמן בהם אין אומרין שכבר הפקירן ובטלן להטמנה אא"כ ייחדן בפירוש לכך כמו שביארנו במשנה וי"מ שמועה זו במוכין הלחין ושואלים בה אחר שאסורין בהטמנה היאך שאל מוכין שטמן בהם מהו לטלטלן והרי מלאכתן לאיסור מ"מ ומתרצין דמכיון שטמן בהם מבעוד יום הפקירן גם כן מן הסתם לישיבה והרי הוא כמלאכתו להיתר:

אין נותנין מוכין ונוצה לתוך הכר או הכסת בי"ט ואין צריך לומר בשבת שהרי עכשיו עושהו כלי אבל אם נשרו משם בשבת מחזירין אותן בשבת ואין צריך לומר בי"ט שאין זה עשיית כלי אחר שהדיוט יכול להחזירם ואין צריך אומן:

בית הצואר של בגד שכבר נפתח אלא שקשרוה כדרך שהכובסין עושין בשעת כיבוסו מתירין אותו אפי' בשבת שאין זה קשר העשוי לקיימא אחר שאין שם תפירה אבל אם לא נפתח כלל אין פותחין אותו בשבת מפני שעכשיו הוא עושהו כלי ואם עשה כן חייב חטאת ואע"פ שבמגופת חבית אמרו לק' קמ"ו א' שמביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה זו חיבור אחר שנארג ביחד זו אינה חיבור שהמגופה אינה מגוף החבית ואינה חבור שהרי לינטל עומדת ושמא תאמר הרי מ"מ אמרו שובר אדם את החבית ליטול ממנה גרוגרות ור"ל שבירת גוף החבית ומה בין זה לפותח בית הצואר כבר שנו בה ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי ר"ל שעושה פתח כמו שיזדמן ולא פתח הראוי לכלי אבל אם מתכוין לעשות פתח הראוי לכלי חייב ובית הצואר ודאי מכוין הוא לפתח הראוי:

תוס' בד"ה מאי שנא כו' ותנן נמי המיחם שפינהו לא כו' ואי להפשיר כו' והא תניא כו' עכ"ל לכאורה קשה אדקשיא להו מברייתא טפי ה"ל להקשות מעיקרא מהך סיפא דמתני' דמיחם שפינהו כו' שהביאו כבר דקתני בסיפא אבל הוא נותן לתוכו דהיינו מים מרובים כדי להפשירן וכמו שהקשו לקמן מהך סיפא ויש ליישב דודאי מהך סיפא דמתני' לא הוה קשיא להו מעיקרא דהכא להפשיר המים הצוננין שהן בעין אפשר דאסור אבל התם שלא נתכוין אלא להפשיר המים החמין ומתערבין בהן שרי ולכך הקשו מברייתא דבשביל שתפיג צינתן דשרי דהיינו להפשיר הצוננין כי הכא אלא אהאי תירוצא שכתבו דבדבר שאינו אצל האש גזרו שמא יבא לטעות להתיר ויניח עד שיתבשל קשיא להו שפיר בהך סיפא דמיחם דמיירי נמי שאינו אצל האש אמאי לא נגזור אטו מים מועטים שיבא גם ליתן מים מועטים ומזה הוצרכו לומר דלאו משום גזירה אסרי הכא באינו אצל האש שיבא לטעות להתיר במזיד עד שיתבשל אלא דנראה לרשב"א דבהאי כלי גופיה חששו בו דילמא משתלי להניח עד שיתבשל דהך חששא ליכא למיחש במיחם שכבר ניתן בו מים מרובים ובהך דלתת קיתון של מים כנגד המדורה דבודאי היכא דאיכא למיחש ביה דילמא משתלי להניח שם עד שיתבשל דאסור אפילו להפשיר אלא דמיירי ברחוק מן המדורה כו' ודו"ק:

בד"ה וכי מפני שאין כו' אך קצת קשה דמאי משני בסמוך מ"ד כו' כיון דאיירי בשל הפתק היכי כו' עכ"ל וקצת קשה לדבריהם ומאי קושיא דאימא ודאי לדברי המקשה דקאמר לימא מסייע כו' מתוקמא הך ברייתא בשל הפתק דלא תקשי לרבא ואי מתוקמא בלא של הפתק אף אם תקשה לרבא מ"מ תסייעי' מיניה מכ"ש למילתיה דאביי דאסר בטמן בשל הפתק אבל לדברי המתרץ דמוקי דאין מטלטלין בלא טמן אימא דהיינו בלא של הפתק דהשתא אצטריך ליה שפיר דמהו דתימא דחזא למזגא כו' וע"פ דברים אלו קשה נמי לדבריהם שכתבו בד"ה אם לא טמן אין מטלטלין אמוכין קאי ולא אגיזי צמר כו' דהא השתא אם נפרש דאם לא טמן אין מטלטלין לא קאי אלא אאינו של הפתק שפיר קאי נמי אגיזי צמר דהא אם טמן בהו באינו של הפתק בגיזי צמר נמי מטלטלין כדרבא ויש ליישב דמשמע להו דלדברי המתרץ דמיירי נמי בשל הפתק כההיא דאביי דאיירי בשל הפתק דלא תקשי אדרבא דאם לא כן ה"ל לתלמודא לפרושי הכא דהך ברייתא איירי דוקא באינו של הפתק ולא כהך דאביי דאיירי בשל הפתק כדמפרש רבינא לקמן דמתני' איירי דוקא בשל הפתק ולא כהך דרבא דאיירי דוקא באינו של הפתק ודו"ק:

בתוס' ד"ה דזיתים מסקי הבלא וכו' ואע"ג דבפ"ק תנן אין צולין בשר בצל וביצה וכו' אע"פ שלפעמים אוכלין בצל חי מ"מ אינו ראוי לאכול כמו תפוחים ורוצה להפיג חרופותם וכו' ר"ל שהתפוחים ראוים לאכול לגמרי חיים אלא שרוצה להפיג קצת חריפותם ולמתקן בבישולו:

ד"ה מ"ש ממיחם וכו' ה"ד אי יד סולדת בו וכו' פי' אם מים שבתוך הכוזא שנותן אפומא דקומקומוס מתחממים כ"כ עד שהיד סולדת בהם דזה מקרי בישול היכי הוה בעי למשרי וכו' ואי להפשיר וכו' והא תניא בפ' כירה וכו' והא דלא מייתי התוס' דלהפשיר מותר מסיפא דמתני' דמיחם שפינהו דקתני אבל נותן הוא לתוכו להפשירן משום דה"א דשאני התם דכבר סילק המיחם מן הכירה והכא איירי שהקומקומוס עומד עדיין ע"ג כירה נגד המדורה לכך מייתי מהברייתא דאפי' נגד המדורה נותן קיתון של מים כדי להפשיר ודו"ק:

ד"ה מאי שנא מפרונקא וכו' אפלגא דכובא שרי אבל אכולא דכובא אסור משום דהוי אוהל ולא חיישינן שמא יסחוט וליתסר אפי' אפלגא דכובא:

ד"ה וכי מפני שאין לו קופה וכו' וליכא למימר דמתני' איכא לאוקמא בשל הפתק פי' גיזה העומדת לסחורה ולכך אסורה לטלטל אף לאחר שהטמין בה ואביי אשמועינן דאפי' כשהמוכין אינן של הפתק אסורין לטלטל אף לאחר הטמנה ולכך לא מייתי סייעתא דמתני' ע"כ סוגיא דהכא לא ס"ל וכו' דא"כ גם מברייתא לא היה יכול למייתי סייעתא דהוי נמי מצי לאוקמי בשל הפתק:

בא"ד ואע"ג דרבא קאמר לקמן דאפי' גיזי צמר טמן בהם מטלטלין יש לדקדק מאי מקשין התוס' מרבא אדאביי וכי לא ידעינן דרבא ואביי פליגי בכל מקום וי"ל דבהא ס"ל להתוס' דדוחק לומר דפליגי כיון דבעל הגמ' לא קבע מזה מימרא דפליגי בהא אבל בלאו הכי צריך לתרץ דמאי תלי הך קושיא בפירושו של ר"י ונראה דיש לתרץ הכל בדרך זה דהתוס' מקשין לפי' ר"י דפי' דגיזי צמר חשיבי טפי ממוכים א"כ רבא דאמר לקמן טמן בגיזי צמר מותר לטלטלן הוי פלוגתא רחוקה מאביי דאיהו אוסר לטלטל אפי מוכין שטמן בהן ורבא מתיר אפי' בגיזי צמר שחשובים טפי ותירצו התוס' ואין לחוש וכו' כיון דלא קיימא מלתא דרבא דהא מותיב עליה לקמן ממתני' דקאמר דבגיזי צמר אסורים לטלטל ואוקמא דלא שרי רבא לטלטל אלא בייחדן להטמנה וכ"ת ולמאי דמשני רבינא מלתא דרבא ואמר דלעולם דרבא שרי לטלטל אפי' בלא ייחדה להטמנה ומתני' דאסרה לטלטל איירי בשל הפתק ורבא איירי באינן של הפתק ולכך שרי אפי' בגיזי צמר א"כ הדרא קושיא לדוכתא דהוי פלונתא רחוקה דרבא מתיר אפי' בגיזי צמר ואביי אוסר אפי' במוכין אומר רשב"א דלמאי דמשני רבינא מוקי נמי הא דבעי רב ארא בר מתנא מאביי והשיב לו דאסור לטלטל איירי נמי בשל הפתק דוקא והא דלא מסייע ליה ממתני' דקתני בהדיא ואין מטלטלין אותן אפי' לאחר שהטמין בהן משום דגיזי צמר חשיבי טפי ממוכים כדלעיל והשתא לא הוי פלוגתא רחוקה דרבא לא איירי בשל הפתק ולכך שרי אפי' בגיזי צמר ואביי איירי בשל הפתק ולכך אסר אפי' במוכים:

בא"ד אך קצת קשה דמאי משני וכו' ר"ל דלפי זה דפרישית דלמאי דמשני רבינא מוקי נמי הא דאביי בשל הפתק תקשה עליה נמי לימא מסייע ליה מברייתא דקתני ואין מטלטלין ולכל הפחות איירי בשל הפתק דאי תימא דאיירי באינה של הפתק ואפ"ה אסורים לטלטל כ"ש דתקשה לאביי וע"כ יצטרך לדחויי הסייעתא כדדחי לה השתא דהא דקתני ברייתא ואין מטלטלין הכי קאמר לא טמן אין מטלטלין ותקשה ליה אי הכי מאי למימרא ותצטרך ג"כ לשנויי מ"ד חזי למזגי וכו' וכיון דאיירי בשל הפתק היכי ס"ד דשרי משום דחזי למזגי וכו' כך הן המשך דברי התוס' אלא שעדיין צריך ליישב מאי מקשו התוס' בזה דלמא הא דמצריכין לאוקמא הברייתא בשל הפתק היינו כשאיירי לאחר הטמנה אבל כשדחינן לה הכי קאמר לא טמן בהן אין מטלטלין איירי באינו של הפתק ולכך הוה סלקא דעתך דשרי לטלטל משום דחזי למזנא עלייהו וי"ל דס"ל להתוס' דהשתא דאביי דאסר לטלטל איירי בהפתק ורצה לאתויי ליה סייעתא מברייתא דאסור לטלטל במוכין של הפתק ע"כ הדיחוי הוא דלעולם בהטמין בהן אפי' בשל הפתק שרי לטלטלו והא דקתני ברייתא דאין מטלטלין אותן איירי בלא הטמין בהן ולכך ע"כ בשל הפתק איצטריך לאוקמה דבטמן בהן מותר לטלטל ובדלא טמן אסורין לטלטל אבל כשאינן של הפתק אפי' לא טמן בהן מותרין לטלטל משום דאין סברא לומר בטמן בהן יהא מותר לטלטלן אפי' בשל הפתק ובלא טמן יהא אסור לטלטל אפי' בשאינן של הפתק ולכך מקשים התוס' דכיון דבשל הפתק איירי הברייתא תקשה מאי למימרא דליכא לשנויי מ"ד דחזי למזגא דהיכי ס"ד דמשום דחזי למזני שרי לטלטל הגה הארכתי בפירוש דבור תוס' זה אף שנראים דברים פשוטים משום שראיתי התלמידים נבוכים בו:

ד"ה הכי קאמר אם לא טמן וכו' דגיזי צמר אפי' טמן אין מטלטלין כדתנן במתני' טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן וכו' כמ"ש התוס' לעיל מזה:

תוס' בד"ה דזיתים מסקי כו' אבל תנור או חפירה שיש אויר כו'. נ"ב ובמרדכי ארוך כתוב בשם מהר"ם דאפילו בתנור מגופה דמוסיף הבל טובא מותר ואין לדמות כו' כמ"ש כאן:

בד"ה מ"ש כו' נותן אדם קיתון כו' כצ"ל:

בד"ה וכי מפני כו' צ"ל הדיבור מוכין שטמן בהן מהו לטלטל בשבת א"ל וכי מפני כו':

ע"ב גמ' בכלאים חיבור עד שיתחיל כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה להא שמעתין דלקמיה מאן כו' הד"א:

בד"ה בית הפך כו' להפשיר הס"ד:

תוס' בד"ה וכי מה בין כו' וא"ת התם לכ"ע כו' כצ"ל:

בד"ה אי חיבור כו' הא דאמר השחור והזוג כו'. נ"ב פי' הרמב"ם ז"ל מספרים קטנים:

[גמרא אבל לא פוחתין וא"נ את המוכין כו'. נ"פ דסיומא ביו"ט ואצ"ל בשבת קאי נמי על הא דלא פוחתין] :

רש"י ד"ה נטלא. יין מן הכובא.

ובד"ה דקא עצר. מן המים. וכ"ה בהר"ן. פתחו ביין וסיימו במים ועי' בר"ן בס"פ שמנה שרצים. ובאמת שם נטלא מצינו גם על המים וע' ברא"ש פרק הרואה סי' כ"ג ובמוסף ערך נטל. אולם כובא הוא כלי של יין עי' ערוך ערך כב הח' ובמוסף שם:

רד"ה מוכין. אינן אלא לעשות מהן לבדין. ולקמן איתא דדרך ליתנן ג"כ בכרים:

תוס' ד"ה מ"ש ממיחם. והיינו הפשר כדמוכח כו' כצ"ל:

תד"ה מ"ש מפרונקא. דאמר רבא בפ' תולין כו'. לפנינו הגי' שם רב וברי"ף רבה וכצ"ל בתוס' כאן. והגרי"פ שמביא שם מהערוך דגורס רבא. שכח לציין גם לתו' שלפנינו:

בתוס' ד"ה וכי מפני וכו' ולמאי דמשני וכו' אומר רשב"א דה"נ מיירי במוכין של הפתק. אבל הרא"ש ז"ל כ' לקמן הא דקאמר אביי אין מטלטלין אם נאמר דלא פליגי צריכין לומר דמוכין חשיבי טפי מגיזי צמר אבל לעולם איירי באינו של הפתק וקשה מאי קא מסייעא לי' מבריית' דלא יחפור דלמא איירי התם בשל הפתק. וי"ל אי מיירי בשל הפתק מאי קמ"ל בשלמא אמתני' לקמן לא קשה דשפיר אשמועינן חידוש בסיפא כיצד מנער דטלטול מן הצד שרי אבל הכא קשה אע"כ ברייתא נמי באינו של הפתק ודו"ק:

בגמ' מ"ש ממיחם ע"ג מיחם ופירש"י דתניא בברייתא בס"פ דשרי והקשו עליו בתוס' הא בהך ברייתא גופא קתני בהדיא ולא בשביל שיחמו אלא בשביל שיהו משומרין ומש"ה מפרש ר"י דברייתא לא שמעינן ליה אלא ממעשים בכל יום כו' עס"ה. ולענ"ד נראה ליישב פירש"י דהא בלאו הכי קשה אף לפירוש התוס' אטו מי לא ידע רבה לחלק בין חימום דמים צוננין לחימום דמים חמין שיעמדו בחמימתן דמעשים בכל יום אלא ע"כ דהיינו משום דכוזא דהכא שהניח על פומא דקומקמא היינו בענין שאי אפשר שיגיע לידי בישול גמור אלא כדי להפשיר והא דאסר ליה רבה אף ע"ג דכנגד המדורה שרי היינו משום דכנגד המדורה לאו דרך הטמנה היא מה שא"כ הכא שהניח על גבי מיחם הוי דרך הטמנה ומש"ה מייתי לה הך מילתא בפירקין (וכמו שדקדק ג"כ מ"ז ז"ל בספר מג"ש בזה) וא"כ מקשה שפיר מ"ש ממיחם ע"ג מיחם דשרי כשעושה כדי שיהו משומרים אלמא דלא הוי כהטמנה בכה"ג וע"ז משני שפיר התם אוקומי קא מוקים א"כ לא הוי כדבר המוסיף הבל שהעליון הוא כמו תחתון כמ"ש רש"י שם לקמן סוף פירקין אבל הכא דאולודי קא מוליד א"כ התחתון הוי כמוסיף הבל כנ"ל נכון ליישב פירש"י ולשיטת התוספות צ"ע: