שבת מח ע"ב

מה בין זו למגופת חבית א''ל רבא זה חיבור וזה אינו חיבור רמי ליה ר' ירמיה לרבי זירא תנן שלל של כובסין ושלשלת של מפתחו' והבגד שהוא תפור בכלאים חיבור לטומאה עד שיתחיל להתיר אלמא שלא בשעת מלאכה נמי חיבור ורמינהו מקל שעשה יד לקורדום חיבור לטומאה בשעת מלאכה בשעת מלאכה אין שלא בשעת מלאכה לא א''ל התם שלא בשעת מלאכה אדם עשוי לזורקו לבין העצים הכא שלא בשעת מלאכה נמי ניחא ליה דאי מיטנפו הדר מחוור להו בסורא מתנו לה להא שמעתא משמיה דרב חסדא בפומבדיתא מתנו משמי דרב כהנא ואמרי לה משמיה דרבא מאן תנא הא מלתא דאמור רבנן כל המחובר לו הרי הוא כמוהו א''ר יהודה אמר רב ר''מ היא דתנן בית הפך ובית התבלין ובית הנר שבכירה מטמאין במגע ואין מטמאין באויר דברי ר' מאיר ור''ש מטהר בשלמא לר''ש קסבר לאו ככירה דמו אלא לר' מאיר אי ככירה דמו אפילו באויר נמי ליטמו אי לאו ככירה דמו אפילו במגע נמי לא ליטמו לעולם לאו ככירה דמו ורבנן הוא דגזרו בהו אי גזרו בהו אפילו באויר נמי ליטמו עבדו בהו רבנן היכרא כי היכי דלא אתי למשרף עליה תרומה וקדשים תנו רבנן מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה מה נפשך אי חיבור הוא אפילו להזאה נמי אי לאו חיבור הוא אפילו לטומאה נמי לא אמר רבא דבר תורה בשעת מלאכה חיבור בין לטומאה בין להזאה ושלא בשעת מלאכה אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מח - ב

מה בין פתיחת חלוק זו לבין התזת מגופת [פקק] חבית ^[1], ששנינו בה: "מביא אדם [בשבת] חבית, ומתיז את ראשה בסייף, ומניחה לפני האורחים" ^[2]!? ואמאי התם לא חשיב כמתקן מנא, בכך שעושה לחבית פתח?

אמר ליה רבא לרב כהנא: זה, בית הצואר, חשיב חיבור לגוף הבגד קודם שקורעו, שהרי הוא ארוג יחד עם הבגד באריגה אחת. הילכך כשפותחו הרי הוא עושה תיקון בגוף הבגד. אבל זה, מגופת חבית, אינו חיבור אחד עם החבית, שהרי אין המגופה מגוף החבית. ואף על פי שהיא דבוקה בחבית, אינה חשובה כגוף אחד עמה, שהרי עומדת להינטל ממנה. נמצא כי בכך שמתיז את המגופה מהחבית הוא אינו עושה מעשה בגוף החבית. ולכך אין בזה משום מתקן מנא.

רמי ליה רבי ירמיה לרבי זירא:

מצד אחד תנן:

[דרך הכובסים לשלול [לקשור] הרבה בגדים זה עם זה, קטנים עם הגדולים, כדי שלא יאבדו. וקבוץ בגדים זה קרוי "שלל של כובסין"].

שלל של כובסין, ושלשלת של מפתחות, והבגד שהוא תפור בכלאים [בגד צמר העשוי משתי חתיכות שנתפרו זו עם זו בחוט של פשתן, דודאי סוף החוט לינטל משום איסור כלאים. ועומדות שתי החתיכות להפרד זו מזו] - הרי כל אלו הם חיבור לטומאה. שאם נגעה טומאה באחד הבגדים שבשלל הכובסין, או באחד המפתחות שבשלשלת, או בחתיכה אחת מבגד הכלאים, נטמאו כל הבגדים וכל המפתחות וכל חתיכות הצמר, לפי שחשובים כולם גוף אחד ^[3].

והרי הם חיבור לטומאה, עד שיתחיל להתיר אותם זה מזה. אבל משהתחיל להפרידם, כבר אינם חיבור לטומאה. ואף שעדיין לא גמר להפרידם, ואכתי מחוברים הם, מעשה ההפרדה מוציא מידי מעשה חיבורם. וכיון שהתחיל להפרידם, גלי במעשה זה דלאו גוף אחד הם.

ושלל של כובסין, אין צריך לשוללו אלא בשעת כיבוס. ואפילו הכי חשובים כל הבגדים שבו לחיבור אחד, אף לאחר הכיבוס.

אלמא, אף שלא בשעת מלאכה, כלומר, אף בשעה שאין צריך לחיבורם, נמי חשיב חיבור.

ואסיק רבי ירמיה לקושייתו:

ורמינהו: והתנן: מקל שעשאו בית יד לקורדום ולא קבעו בתוכו בחיבור קבוע, הרי הוא חיבור אחד לטומאה עם הקרדום, בשעת מלאכה. שאם נטמא הקרדום, נטמא אף הוא עמו. ואף שהמקל הוא כפשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה, הכא הוא בית יד. וידות נתרבו לכל תורת כלי.

אלמא, בשעת מלאכה, אין. רק אז הוי חיבור, משום שאז צריך לחיבורם. אבל שלא בשעת מלאכה, לא חשיב חיבור. וקשיין מתניתין אהדדי.

אמר ליה רבי זירא: התם, במקל של קרדום, אדם עשוי לזורקו למקל לבין העצים, ואינו מצניע אלא את הקרדום לבדו. ^[4] הלכך תו לא חשיב חיבור.

אבל הכא, בשלל של כובסין, אף שלא בשעת מלאכה, לאחר גמר כיבוסן, נמי ניחא ליה שישארו הבגדים קשורים זה בזה. משום דאי שוב מיטנפו, הדר מחוור [מכבס] להו!

בסורא מתנו לה להא שמעתא שלפנינו משמיה דרב חסדא. ואילו בפומבדיתא מתנו לה משמיה דרב כהנא. ואחרים אמרו לה להא שמעתא משמיה דרבא.

וזו היא השמועה: מאן תנא להא מלתא דאמור רבנן: "כל המחובר לו, הריהו כמוהו"!? וכגון "שלל של כובסין", דאמרן לעיל, דכל הבגדים שבו הויין חיבור זה לזה. ואם נטמא אחד מהם, נטמאו כולם עמו.

[דאי לא הוו חיבור לא היה הבגד הטמא מטמא את שאר הבגדים מדין מגע טומאה גרידא. שהרי אין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה בלבד. והבגד שנגעה בו הטומאה אינו אלא ראשון לטומאה ואינו מטמא כלים].

אמר רב יהודה אמר רב: משנה זו - כרבי מאיר היא. ^[5]

דתנן: כירה של חרס המיטלטלת, ^[6] ומחוברים אליה כלי חרס קטנים, כבית הפך ובית התבלין ובית הנר, אותם כלי חרס שבכירה חשובים חיבור לכירה, ומטמאין עמה במגע. שאם נפלה טומאה לתוכם ונגעה בשוליהם, נטמאה אף הכירה עמהם.

וכן איפכא, אם נגעה טומאה בשולי הכירה מבפנים, אף הם נטמאים עמה. ^[7]

אבל אין הם מטמאין עמה באויר. שאם לא נגעה טומאה בשולי הכירה או בשולי כלי החרס הקטנים, אלא היתה הטומאה תלויה באוירן, אין טמא אלא אותו הכלי בלבד [כדין כלי חרס המטמא מאוירו, אף בלא מגע הטומאה], אבל לא הכלים המחוברים אליו. שאין זה חיבור אלא לענין מגע בלבד - דברי רבי מאיר.

ורבי שמעון מטהר. דסבירא ליה שאף אם נגעה טומאה בכירה, נמי לא נטמאו שאר הכלים.

אם כן, הא דאמרן "כל המחובר לו הרי הוא כמוהו", כרבי מאיר אזלא.

והוינן בה: בשלמא לרבי שמעון דמטהר בין בטומאת מגע ובין בטומאת אויר, ניחא. משום דקסבר, דכלים המחוברים לכירה לאו ככירה דמו, ואינן חיבור אליה.

אלא לרבי מאיר, קשיא ממה נפשך:

אי כלים המחוברים לכירה ככירה דמו, אפילו בטומאת אויר דכירה נמי ליטמו עמה.

ואי לאו ככירה דמו, אפילו בטומאת מגע דכירה נמי לא ליטמו! דהרי לא חשיב להו חיבור.

ומשנינן: לעולם, מן התורה לאו ככירה דמו. ורבנן הוא דגזרו בהו בכלי חרס אלו דליחשב חיבור לכירה לענין טומאת מגע. ^[8]

ושוב מקשינן: אי גזרו בהו דליחשב חיבור, אפילו בטומאת אויר דתנור, נמי ליטמו הכלים.

ומשנינן: כיון דהכירה מטמאת את הכלים המחוברים רק מדרבנן, עבדו בהו רבנן היכרא, שלא יטמאו טומאת אויר. ובכך יהא ניכר שאין טומאתן דאורייתא ככירה עצמה. כי היכי דלא אתי אינשי למישרף עליה תרומה וקדשים. לפי שאין שורפין תרומה על טומאה דרבנן [מלבד ו' ספיקות שנשנו לעיל טו ב]. ^[9]

תנו רבנן: מספורת של פרקים [מספריים ששני החלקים מתפרקים זה מזה], ואיזמל של רהיטני [איזמל שמחליקים בו את התריסין והוא נתון בתוך דפוס של עץ. ואינו קבוע בתוך העץ, אלא לאחר מלאכתו הוא ניטל ממנו] - הרי הם חיבור לטומאה. שאם נטמא חלק אחד של המספורת, נטמא גם השני עמו. וכן אם נטמא האיזמל נטמא העץ עמו.

אבל אין הם חיבור להזאה. שאם נטמאו בטומאת מת והרי הם טעונים הזאת מי חטאת, צריך להזות על כל חלק וחלק לחוד, ואין נטהר חלק אחד על ידי הזאת חבירו.

והוינן בה: מה נפשך: אי חיבור הוא, וכגוף אחד חשיבי, אפילו להזאה נמי ליחשב חיבור. ואי לאו חיבור הוא, אפילו לטומאה נמי לא יחשב חיבור, ולא יטמא אחד בטומאת חבירו. ^[10]

אמר רבא: לא קשיא. משום דדבר תורה, בשעת מלאכה של המספורת והאיזמל, הוו חיבור בין לטומאה ובין להזאה. שהרי בשעת מלאכה יש צורך בחיבורם. ^[11] וכגוף אחד חשיבי. ושלא בשעת מלאכה, שאין צורך בחיבורם, אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה. ^[12]

הערות

^[1] והקשה המנחת חינוך ב"מוסף השבת", מלאכת קורע, להרמב"ם [הובא לעיל מח א הערה 9], מאי מקשה ארב יהודה מחבית, והא אין חיובו בבית צואר אלא משום "קורע", ולא שייכא בחבית. ותירץ, דודאי אף להרמב"ם חייב נמי משום "מכה בפטיש". וכן הוה משמע לגמרא מדברי רב יהודה, דמשום כן חייב. שהרי בסתמא קאמר "הפותח בית הצואר חייב חטאת", דמשמע אף בכל שהוא. ומשום קורע אינו חייב אלא בדאיכא שיעור שתי תפירות. ויעויין עוד באפיקי ים חלק ב סימן ד ענף ו, ביישוב הסוגיה לשיטת הרמב"ם.

^[2] רש"י. והקשו התוספות לפירושו, אם כן מאי משני "זה חיבור וזה אינו חיבור"?! הא רבן שמעון בן גמליאל שרי להתיז אפילו גוף החבית עם המגופה. כדמוכח התם, מדפריך מהא על הא דבעי רב ששת "מהו למיברז חביתא בבורטיא". והוה לן לשנויי הכא כדמשני התם, "הכא [בפותח בית הצואר], לפתח קא מכוין. אבל בחבית, לאו לפתח קא מכוין, אלא לעין יפה [שיצא היין בהרחבה] קא מכוין". לכך פירשו, דפריך מהא דתנן לקמן [קמו א], "אין נוקבין מגופת חבית - דברי רבי יהודה. וחכמים מתירין". ואף דהתם אין זה פתח העשוי להכניס ולהוציא, ולכולי עלמא ליכא חיוב חטאת בכהאי גוונא, מכל מקום פריך, דאי חייב חטאת בפותח בית הצואר, התם נמי הוה לן לאסור מדרבנן. ומשנינן, כיון דמגופה לאו מגוף החבית היא, ואף אי הוה פתח העשוי להכניס ולהוציא לא הוה חייב עליו מדאורייתא, לכך שרי אף מדרבנן. והריטב"א במכות ג ב כתב ליישב שיטת רש"י מתמיהות התוספות. על הקושיה הראשונה תירץ, דאף דמיירי התם במתיז מגוף החבית, מכל מקום, כיון דהמגופה עצמה אינה חיבור גמור, החבית חשובה כפתוחה. והפתח דעביד השתא על ידי התזה, אינו נחשב כתיקון מנא. ובמה דהקשו, הא התם לעין יפה קא מכוין, תירץ, דמכל מקום פריך שפיר. דהוה להו לרבנן לאסור אף בהכי, אטו היכא דלפיתחא קא מכוין.

^[3] ואינו חיבור אלא מדרבנן. אבל אין זה חיבור מדאורייתא, אף בשעת מלאכה. כיון שאין הם צריכים זה לזה. ואין מחברים אותם אלא כדי שלא יאבדו. וכן הוא בבית הפך ובית התבלין ובית הנר שבכירה, דמייתי לקמן.

^[4] ומהאי טעמא, לא הוי חיבור מן התורה אף בשעת מלאכה. ולא חשיב בית יד, אלא מדרבנן. ומשום הכי אינו חיבור אלא לטומאה, ולא להזאה. תוספות לקמן מט א. אבל המאירי הביא, דיש אומרים דאף אי טומאת המקל דאורייתא, אין הוא חיבור להזאה. לפי שלא נתרבה בית יד אלא לטומאה ולא להזאה. ומיהו מסיק המאירי, דכל שלא נטמא היד אלא מטומאת הכלי, אף טהרתו היא על ידי טהרת הכלי.

^[5] ודוקא אשלל של כובסין קאי. דדמי לכלי חרס שבכירה, דהוו חיבור אף שאינם צריכים זה לזה. אבל במקל של קרדום, שהוא נצרך לו למלאכתו, אפשר דאף רבי שמעון מודה. תוספות. אבל הרמב"ן כתב, דאף מקל דקרדום תליא בפלוגתא דרבי שמעון ורבי מאיר.

^[6] רש"י. וכתב הרא"ש בפרק ה דכלים, בפירושא דהאי מתניתין, דדוקא התנור נטמא נמי כשהוא מחובר. אבל בית הפך ובית התבלין שהם כלים בעלמא, ואין עליהם שם תנור, אין הם נטמאים אלא כשהם מטלטלים. וצריך עיון, הא בסוגיין מבואר דהם מיטמאין במגע, מדין "כל המחובר לו הרי הוא כמוהו". וכיון דהכירה מטמאת אף במחובר, ליטמי נמי הני מחובר. וכתב הקהילות יעקב כתב שהנראה לומר בזה, דרש"י פירש, דהוי חיבור אף לענין דנטמאת הכירה על ידי טומאת בית הפך [ויעויין בהערה 7]. וזה ליתא אלא כשהוא מטלטל. שהרי אף אם נחשוב אותו כחלק מהכירה, הא אין לו אלא תורת גב דתנור לגבי התנור. ואם נגעה בו טומאה כשהוא מחובר, אין נטמאים, לא הוא ולא הכירה. משום שאין לו טומאה בעצמותו, אלא בתורת חלק מהתנור. ולהכי כתבו רש"י והרא"ש, שווקא כשהכירה והכלים שבה מיטלטלים נטמאת הכירה מחמתם. לפי שאז נטמאים הכלים מחמת עצמם. ולגבי עצמם ודאי יש להם דין תוך. ומחמת החיבור נטמא אף התנור.

^[7] רש"י. ובספר "משנה אחרונה" בפרק ה דכלים משנה ג, דייק מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות [שם, ובפרק יז מכלים הלכה ה], דדוקא אם נטמאת הכירה נטמאו הכלים, ולא איפכא. ובטעמא דמילתא כתב, דאין כלי חרס מטמאין מגבן. והכלים נחשבים כגב לגבי הכירה.

^[8] והרמב"ם בפרק יב מפרה אדומה הלכה ה והלכה ו, כתב: שני כלים שחיברם עד שנעשו כגוף אחד, כגון שני בגדים או שתי יריעות, הרי אלו חיבור לטומאה ולהזייה. מפני שהן ככלי אחד. שלל כובסים, והבגד שהוא תפור בכלאיים, הואיל והן עומדין להתירן, אינו חיבור להזייה. והרי הן חבור לטומאה. וכתב הר"ן, דנראה מדבריו, שכל שאין סופו להתיר הוי חיבור אף להזאה. ואין נראה כן. דהרי בית הפך ובית התבלין מחוברים בחיבור קבוע, ואין סופן לינטל. ואפילו הכי לא הוו חיבור מדאורייתא, ואף לא לטומאה. אלמא, כל שני כלים המחוברין זה עם זה, אם כל אחד עשוי בפני עצמו, לא הוו חיבור מן התורה כלל.

^[9] ובשלל של כובסין איכא היכרא, על ידי מה דלא הוי חיבור להזאה. אבל הכא גבי כירה לא שייכא האי היכרא. דהרי של חרס היא, ואין לה טהרה.

^[10] ואף דבשלל של כובסין פשיטא לן דגזרו חכמים דליהוי חיבור, אף דמדאורייתא אינן חיבור [יעויין בהערה 3], מכל מקום פריך שפיר. משום דאי לאו דהוי חיבור, הרי כל פרק בפני עצמו אינו מקבל טומאה כלל. לפי שאין עליו תורת כלי. הלכך לא הוי להו לחכמים לגזור כלל. מה שאין כן בשלל של כובסין, דאף אם אינם חיבור, אבל כל בגד בפני עצמו מקבל טומאה, ולהכי גזרו בו רבנן. תוספות משם רשב" א.

^[11] ואף דשלא בשעת מלאכה הרי הם נטהרים [לפי שבטל מהם דין כלי, יעויין בהערה 10], ואין צריכים כלל להזאה, מכל מקום כשחוזרים ועושים בהם מלאכה, הריהם חוזרים לטומאתן הישנה, כדאיתא לעיל טז ב. תוספות. והקשה המהרש"א, דלפי זה לא מצינו לעולם הזאה בכלי של פרקים. שהרי שלא בשעת מלאכה פרחה טומאתם. ולא שייכא בהו הזאה. ואף אם הזה עליהם בשעת מלאכה, נגזור אטו שלא בשעת מלאכה דלא מהני הזאה. וכתב ליישב בדוחק, דעל אותו חלק שהזה שלא בשעת מלאכה תועיל הזאה, בשביל שלא תחזור טומאה ישנה לאחר מכן בשעת מלאכה.

^[12] ונסתפק רבי עקיבא איגר בשלל של כובסין, אי אף לבגד דנטמא על ידי חיבור לבגד הראשון, לא מהני הזאה על ידי חיבור. או דדוקא לבגד שנטמא בעצמו, לא מהני הזאה על ידי חיבור. אבל לבגד שנטמא בחיבור, מהני הזאה אף על ידי חיבור. דכיון דכל ירידתו לטומאה היתה על ידי חיבור, אף הזאה תהני בהכי.

מה בין זו למגופת חבית שהתירו לפתוח את מגופת החבית כדי לתת יין לאורחים, והרי אף כאן בפתיחת המגופה הריהו כאילו יוצר את הכלי. אמר ליה [לו] רבא: אין לדמות את הדברים, כי זה מיפתח החלוק הוא חיבור, שהוא חלק מאריגתו של הבד, וזה, מגופת החבית, אינו חיבור, כי אף שמדביקים בטיט את מגופת החבית אל החבית, מכל מקום הריהי חלק נפרד, וכשפותחים אותה אין בכך משום יצירת כלי.

א רמי ליה [השליך, הקשה לו, הראה סתירה בין הדברים] ר' ירמיה לר' זירא: תנן [שנינו במשנה]: שלל של כובסין (בגדים שהכובס מחבר אותם חיבור עראי זה לזה כדי שלא יאבדו), ושלשלת של מפתחות, והבגד שהוא תפור בחוטי כלאים, כגון בגד צמר התפור בחוטי פשתן שצריך להתירו, אף על פי שכל אלה אינם עתידים להתקיים, שכולם עשויים להתירם לאחר זמן, מכל מקום לפי שעה מהווים הם עדיין יחידה אחת שהיא חיבור לטומאה, שאם נגעה טומאה באחד — גם האחרים נטמאים, עד שיתחיל להתיר ויתברר שאין רצונו בחיבור זה. אלמא [מכאן] אתה למד כי אף שלא בשעת עשיית אותה מלאכה מסויימת לצורכה נוצר החיבור נמי [גם כן] נחשב הוא לחיבור.

ורמינהו [ואנו משליכים, מקשים] על כך ממה ששנינו במשנה אחרת: מקל שעשה אותו יד לקורדום — הרי זה חיבור לטומאה, שאם נטמא הקרדום — נטמא גם המקל, וכן להיפך, בשעת מלאכה שעושה בקרדום. ומכאן אפשר להסיק: שדווקא בשעת מלאכה — אין [כן], שלא בשעת מלאכה — לא!

אמר ליה [לו] : התם [שם, בקרדום] שלא בשעת מלאכה אין אדם מקפיד על חיבור זה, ואותו מקל אדם עשוי לזורקו אחר המלאכה לבין העצים של הסקה, ואילו הכא [כאן] בדברים שנמנו במשנה הראשונה שלא בשעת מלאכה נמי ניחא ליה [גם כן נוח לו] שישארו מחוברים, דאי מיטנפו הדר מחוור להו [שאם נתלכלכו כשהם יחד יחזור ויכבס אותם], שיותר קל לכבס אריג אחד גדול מכמה פיסות אריג קטנות.

ב בסורא מתנו לה להא שמעתא משמיה [היו שונים הלכה זו, שתיאמר מיד, משמו] של רב חסדא, ואילו בפומבדיתא מתנו משמיה [היו שונים אותה משמו] של רב כהנא, ואמרי לה משמיה [ויש אומרים שהיו שונים אותה משמו] של רבא. מאן תנא הא מלתא דאמור רבנן [מי שנה, מיהו התנא שהגה אותו דבר שאומרים חכמים בכלל] כי כל המחובר לו לדבר הרי הוא כמוהו?

אמר רב יהודה אמר רב: הלכה זו שיטת ר' מאיר היא. דתנן [שכן שנינו במשנה] בית הפך ששמים בו שמן, ובית התבלין ובית הנר שכולם הם חללים קטנים בצידיה של הכירה, אם נטמאו דפנות הכירה במגע שרץ הרי אף הם מטמאין באותו מגע. ואולם אין הם מטמאין באויר, שאם היה שרץ טמא בחלל הכירה, אף שהכירה עצמה נטמאה, אין בית הפך ובית התבלין נטמאים, אלו דברי ר' מאיר. ור' שמעון מטהר אותם אף מגע השרץ בכירה.

ומעתה דנים בנושא. בשלמא [נניח] לשיטת ר' שמעון הרי קסבר [הוא סבור] כי חללים אלה לאו [לא] ככירה עצמה דמו [הם נחשבים] ומשום כך לדעתו אינם נטמאים כשהיא נטמאת. אלא לשיטת ר' מאיר, אי [אם] לדעתו ככירה עצמה דמו [הם נחשבים] — אפילו אם היה השרץ באויר הכירה נמי ליטמו [גם כן יטמאו], ואי לאו ככירה עצמה דמו [הם נחשבים] — אפילו במגע נמי [גם כן] שלא ליטמו [יטמאו]!

ומשיבים: לעולם לאו [לא] ככירה עצמה דמו [הם נחשבים] ורבנן הוא דגזרו בהו [ואולם חכמים הם שגזרו בהם טומאה] בשל היותם סמוכים לכירה. על כך מקשים: אי [אם] גזרו בהו [בהם] חכמים טומאה, אם כן אפילו כאשר השרץ נמצא באויר הכירה נמי ליטמו [גם כן ייטמאו]!

ומשיבים: עבדו בהו רבנן היכרא, כי היכי [עשו בהם חכמים היכר, כדי] שלא אתי למשרף עליה [יבואו לשרוף עליהם] תרומה וקדשים. כי איסור חמור הוא לאבד תרומה או קדשים. אף כי אמנם תרומה הטמאה מן התורה מצווים לשורפה, אך דברים הטמאים רק מדברי חכמים, כיון שמן התורה הם כשרים — אסור לאבדם. וכיון שיש לחשוש שיבואו לשורפם תקנו חכמים לעשות היכר והבדל בטומאה זו, כדי שידעו הכל שהיא מדברי חכמים בלבד, ולא ישרפו תרומה וקדשים בשל טומאה זו.

ג תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מספורת (מספריים) של פרקים, שכל אחד מחלקי המספריים עשוי להתפרק, ואיזמל של רהיטני (הלהב שבמקצוע) הם חיבור זה לזה לענין קבלת טומאה, שאם נטמא חלק אחד נטמא גם חבירו, ואולם אין הם חיבור להזאה, שכאשר מזים מי חטאת על הכלים כדי לטהרם מטומאת מת (ראה במדבר יט, יז–יט) אין בהזאה על אחד מהם כדי לטהר את כולם, ויש להזות על כל חלק לחוד.

על כך תוהים: ממה נפשך, אי [אם] חיבור הוא — אפילו להזאה נמי [גם כן] ייחשב חיבור, ואי לאו [אם לא] חיבור הוא — אפילו לטומאה נמי [גם כן] לא ייחשב הדבר כחיבור! אמר רבא: דבר תורה שבשעת מלאכה החלקים הללו מהווים חיבור גמור, בין לטומאה בין להזאה. ושלא בשעת מלאכה, אפילו נמצאים החלקים יחד, כיון שהם עשויים להתפרק ורגילים לפרקם אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

What is the difference between this and the stopper of a wine barrel, which the Sages permitted piercing on Shabbat in order to serve wine to guests? There, too, by piercing the stopper, he fashions a utensil. Rava said to him: The cases are not comparable: In this case, the neck opening of a shirt, it is considered a connection, i.e., it is an organic part of the weave of the fabric; whereas in that case, the stopper of the barrel, it is not considered a connection. Even though the stopper is sealed in place in the barrel, it is a separate entity. When the stopper is pierced, no new vessel is fashioned.

Rabbi Yirmeya raised a contradiction before Rabbi Zeira. We learned in a mishna: The basting of launderers, garments that a launderer sewed together with loose, temporary stitches to avoid losing them; and a ring of keys; and a garment that was sewn with a thread of diverse kinds, e.g., a woolen garment that was stitched with linen thread, which must be pulled out; even though they are attached only temporarily, as they will all eventually be separated, it is considered a connection with regard to issues of ritual impurity. If a source of ritual impurity comes into contact with one of the garments, they all become ritually impure, until one actually begins to untie them, thereby indicating that he does not want them attached. Apparently, even when these items are not in use, e.g., after the launderer finished laundering the clothes, it is also considered a connection.

And the Gemara raises a contradiction from a different mishna: With regard to a stick that one made into an axe handle, it is considered a connection between the stick and the axe with regard to issues of ritual impurity when in use. If the axe comes into contact with a source of ritual impurity, the stick also becomes ritually impure, and vice versa. By inference: Only when the axe is actually in use, yes, it is considered a connection; when the axe is not in use, no, it is not considered a connection.

Rabbi Zeira said to Rabbi Yirmeya: There, in the case of the axe, when not in use, a person is likely to throw the stick into the wood pile, as he is not particular about keeping them together. Therefore, it is not considered a connection with regard to ritual impurity. Here, with regard to the items listed in the first mishna, even when not in use, he prefers that they remain attached. In that way, if they get dirty, he can launder them again, as it is easier to wash one connected unit than several smaller swatches of fabric. Therefore, it is considered a connection with regard to ritual impurity.

In Sura, they taught this following halakha in the name of Rav Ḥisda; in Pumbedita, they taught it in the name of Rav Kahana, and some say, it was taught in the name of Rava: Who is the tanna who taught this matter stated by the Sages: The status of anything connected to an object is like that of the object with regard to ritual impurity?

Rav Yehuda said that Rav said: The tanna in question is Rabbi Meir, as we learned in a mishna: The receptacle for the cruse of oil, and the receptacle for the spices, and the receptacle for the lamp that are in the stove become ritually impure through contact, i.e., if the wall of the stove becomes ritually impure through contact with a creeping animal, the receptacles also become ritually impure. However, these receptacles do not become ritually impure through air space, i.e., if the creeping animal were inside the stove but did not come into contact with its walls, the stove itself becomes ritually impure, but the receptacles do not; this is the statement of Rabbi Meir. And Rabbi Shimon deems the receptacles ritually pure, even if the creeping animal came into actual contact with the stove.

The Gemara analyzes this dispute: Granted, according to the opinion of Rabbi Shimon; he holds that these receptacles are not considered like the stove itself, and therefore they do not become ritually impure when the stove becomes ritually impure. However, according to the opinion of Rabbi Meir, it is difficult. If he holds that they are considered like the stove itself, then even if the creeping animal was in the stove’s air space, the receptacles should also become ritually impure. If he holds that they are not considered like the stove itself, then even if the creeping animal came into contact with the stove, the receptacles should also not become ritually impure.

The Gemara answers: Actually, by Torah law, the receptacles are not considered like the stove itself, and the Sages are the ones who issued a decree that they become ritually impure due to their proximity to the stove. The Gemara asks: If the Sages issued a decree that they become ritually impure, then even in the case where the creeping animal does not come into contact with the walls of the oven, but is merely in its air space, the receptacles should also become ritually impure.

The Gemara answers: The Sages made a conspicuous distinction, so that one will not come to burn his teruma and other consecrated items because of it. There is a severe prohibition to destroy teruma or consecrated items. If teruma becomes ritually impure, there is an obligation by Torah law to burn it; however, teruma that is ritually impure only by rabbinic decree is still fit by Torah law and may not be destroyed. Since there is concern that people will come to burn teruma even when doing so is prohibited, the Sages made a distinction, imposing ritual impurity on the receptacles only if the source of impurity came into physical contact with the walls of the stove, and not if it merely entered the stove’s airspace. In that way, it is clear that the ritual impurity is by rabbinic decree, and one will not come to burn teruma and consecrated objects due to that impurity.

The Sages taught in a baraita: With regard to scissors made of component parts that are made to come apart and the blade of a carpenter’s plane, which can be removed from its handle, it is considered a connection between the components with regard to contracting ritual impurity. If one part becomes ritually impure, the other part becomes ritually impure as well. However, it is not considered a connection with regard to the sprinkling of the water of a purification offering. When water of purification is sprinkled on these implements in order to purify them from ritual impurity contracted through contact with a corpse (see Numbers 19:17–19), the water must be sprinkled on each part individually.

The Gemara asks: Whichever way you look at it, there is a difficulty: If it is considered a connection, it should be so considered even with regard to sprinkling; and if it is not considered a connection, it should not be so considered even with regard to ritual impurity. Rava said: By Torah law, when in use, it is considered a connection, both with regard to ritual impurity and with regard to sprinkling. And when not in use, even if the parts are now together, since they are made to eventually come apart and are typically dismantled, it is neither considered a connection with regard to ritual impurity nor with regard to sprinkling.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אי ככירה דמו אפילו באויר נמי ליטמו. עיקר דילה משתכח בתורת כהנים וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו מתוכו הוא מיטמא ואינו מטמא מאחוריו כו' יכול אף הכלים יהו מיטמאין באויר כלי חרס תלמוד לומר [וכו'] אוכלין מיטמאין באויר כלי חרס ואין הכלים מיטמאין באויר כלי חרס ובפרק ב' מן מס' כלים שנינו כלי חרס וכלי נתר טומאתן שוה ומטמאין באויר ותמצא בפרק יציאות השבת (שבת דף טז) והמשנה והתוס' מליאה מענין זה ובתלמוד בפ' ראשון מן שחיטת חולין (דף כד) שנו במשנה הטהור בכל הכלים טמא בכלי חרס ובברייתא גרסינן ת"ר אויר כלי חרס טמא וגבו טהור:

אמר רב הפותח בבגד בית הצואר בשבת חייב חטאת מפני שהוא מחובר בבגד אבל מגופת החבית שאינה מן החבית עצמה מותר לפתחה בשבת.

רמי ליה (ר' יוחנן) ר' ירמי' לר"ז שלל הכובסין כו' עד המקל שעשאו יד לקורדום כו' פירוש הכובסין שוללין יריעות זו עם זו כדי שיהו נוחין לכביסה ואינה תפירה אלא שלילה מלשון (מו"ק כב:) על המתים כולן שולל לאחר שבעה ומשני ליה ר' זירא מקל שעשאו יד לקורדום כיון שמשלים מלאכתו זורק אותו מקל לבין העצים אבל שלל של כובסין אע"פ ששלמה כביסתם רוצה בשלילותן שמא יטנפו יחזור ויחוורום:

מאן תנא כל המחובר לו הרי הוא כמוהו אמר רב ר"מ היא ונדחה ופשוטה היא:

ת"ר מספורת של פרקין. פי' שמתפרק זה מזה וכן איזמל של רהיטי. חיבור לטומאה ואם נטמא אחד נטמא האחר ואינן חיבור להזאה.

פרשה רבא דבר תורה בשעת מלאכה. כלומר בשעה שגוזז בהן חיבור הן לטומאה ולהזאה.

מה בין זו למגופת חבית. פירש"י ז"ל דתניא בפ' חביות מביא אדם חביות של יין ומתיז את ראשה בסייף ומניחה לפני האורחין בשבת ואינו חושש. וזה אינו מחוור ונכון, דהתם מחביות גופה קאמר ממאי מדבעי מיני' דרב ששת התם מה למברז חביתא בבורסיא וא"ל אסור דאקשי' עלה מהא ואי במגופה מתניתין היא דתנן אין נוקבין מגופה של חבית דר"י וחכמים מתירין ועוד קשי' אשמעתא דהא בהדיא אמרי' התם לפיתחא קמכוין ואסור א"ד לעין יפה קמכוין וש"ד והכא לפתחא קא מכוין ופתחא עבוד דמאי עין יפה איכא הכא. ועוד מי דמי בשלמא התם פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא הוא ולהכי הותר בלא מכוין דאיסורא דרבנן הוא אבל הכא פתח שהוא עשוי להכניס ולהוציא הוא ומן התורה הוא אסור. ומצאתי בתוס' דהכא בבית הצואר של נשים שאינו מן החלוק עצמה והכי פריך וכי מה בין זה למגופת החבית דכי היכי דאיכא חילוק בין גופה של חבית למגופתה כך יש חילוק בין בית הצואר לחלוק עצמה. ופריק שאני הכא שהוא חבור. ועדיין לא נתברר לי כהוגן:

שלל של כובסין והבגד שהוא תפור בכלאים חבור לטומאה ואין חבור להזייה. וקתני בבריי' דהאי חבור לטומאה היינו עד שיתחיל להתיר, ומ"ה סתם חבור ומשום דעיקר בריי' זו שנוי' במשנתינו קאמר בגמרא תנן, וכיוצא בה בתלמוד הרבה. והא דלא מייתי' הכא מתני', משום דקאמר עד שיתחיל להתיר דהיינו שלא בשעת מלאכה ואוקי' כרבי מאיר וה"ה למקל של קרדום דלרבי מאיר הוא אבל לרבנן אינו חבור כלל ואף על גב דגבי מספורת של פרקים הוה חבור לטומאה אפי' לרבנן שאני התם שהן עושין מעין מלאכה אחת ואי אפשר לזה בלא זה משא"כ בשלל של כובסין ובית הפך ובית התבלין. ואם תאמר גבי מקל של קרדום אמאי לא גזרו שלא בשעת מלאכה אטו שעת מלאכה אפשר לומר מפני שאין אדם מצניעו להחזירו לקורדם ואדם עשוי לזורקו בין העצי':

והא דאמרי' עבדו להו רבנן הכירא דלא לייתו למישרף עלייהו תרומה וקדשים. איכא למידק ולעבד נמי הכירא בשלל של כובסין ואפשר לומר כיון שאינו חבור להזאה היינו הכירא אבל כלי חרס דלאו בני הזאה נינהו צריכי הכירא:

מאי [לפנינו: מה] בין זה למגופת חבית. פירש רש"י ז"ל (ד"ה מה) דתניא בפרק חבית (קמו, א) רבן [צריך להוסיף: שמעון בן] גמליאל אומר מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף ומניחה לפני האורחים בשבת ואינו חושש, והקשו בתוספות (ד"ה וכי) דאם כן מאי קא פריך דהא טעמא דרבן [צריך להוסיף: שמעון בן] גמליאל התם משום דלעין יפה קא מכוין ולא לפיתחא אבל הכא לפיתחא קא מכוין ואסור, ועוד מאי קא משני זה חיבור וזה אינו חיבור, התם נמי חיבור הוא דהא מגופה של חבית עצמה שרי להתיז משום דלעין יפה קא מכוין, וכדמוכח התם דבעו מיניה מרב ששת מהו למיברז חביתא בבורטיא ואמר להו אסור, ופריך עלה מהא דרבן שמעון בן גמליאל דשרי להתיז ראשה בסייף, ומשני התם לעין יפה קא מכוין אבל הכא לפתחא קא מכוין דאי לעין יפה ליפתחיה מפתח, ושמעינן מינה דמגופה של חבית קא מתיז, מדקא מייתי לה על הא דמיברז חביתא בבורטיא, דההיא על כרחין בגופה של חבית עצמה היא דאי במגופה בהדיא שרי לה במתניתין דקתני התם אין נוקבין מגופה של חבית דברי רבי יהודה וחכמים מתירין, אלא ודאי בגוף החבית אסר רבי זירא ודכוותה שרי רבן שמעון בן גמליאל ואף על גב דחבור הוא משום דלעין יפה קא מכוין, והוה ליה לשנויי הכא בשמעתין התם לעין יפה קא מכוין הכא לפתחא קא מכוין.
ורבינו תם ז"ל (ד"ה וכי) פירש וכי מה בין זה לנקיבת מגופת חבית דתנן בפרק חבית (לקמן קמו, ב) אין נוקבין מגופה של חבית דברי רבי יהודה וחכמים מתירין, וא"ת מאי קשיא ליה התם הוה ליה פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא ואפילו לרבי יהודה אינו חייב חטאת, אבל הכא דעשוי להכניס ולהוציא לכולי עלמא אסור וחייב חטאת, י"ל דהכי קא מקשי אם איתא דפותח בית הצואר חייב חטאת, התם במגופה אף על גב דאינו עשוי להכניס ולהוציא הוה ליה למיסר מיהא דרבנן כיון דאילו היה עשוי להכניס ולהוציא היה חייב חטאת, ומשני זה חיבור שהוא הכל כלי אחד, אבל מגופה אינה מן החבית ואפילו היה אותו נקב עשוי להכניס ולהוציא לא היה חייב חטאת לפי שאין המגופה מן גופה של חבית עצמה.

תנן שלל של כובסין [לפנינו נוסף: ושלשלת של מפתחות] והבגד שהוא תפור בכלאים חיבור עד שיתחיל להתיר. לאו הכי תני לה במתניתין אלא הכי תנינן לה בפרק בתרא דמסכת פרה (פי"ב מ"ט) שלל הכובסין והבגד שהוא תפור בכלאים חיבור לטומאה ואינו חיבור להזייה, אלא משום דעיקר ברייתא שנויה במשנתינו קאמר הכא תנן, ומשום דבמתניתין לא מפרש עד מתי הוי חיבור ובברייתא קא מפרש עד שיתחיל להתיר דמינה קא דייקינן דאפילו שלא בשעת מלאכה הוי חיבור, משום הכי קא מייתי ברייתא ולא מייתי מתניתין.

מאן תנא הא מילתא דאמור רבנן כל המחובר לו הרי הוא כמוהו. פירוש היינו ההיא דשלל של כובסין וכן פירש רש"י ז"ל.

[אמר רב יהודה אמר רב רבי מאיר היא]. ורבנן פליגי עליה, ואף על גב דגבי מספורת של פרקים הוי חיבור לטומאה אפילו לרבנן, שאני התם ששניהם עושין מעין מלאכה אחת מה שאין כן בשלל של כובסין שאין בגד זה עושה מלאכה אחת עם בגד זה, וכן בית הפך ובית התבלין.

עבדו בהו רבנן היכרא כי היכי דלא ליתי לשרוף עלייהו תרומה וקדשים. ובשלל של כובסין איכא היכרא טובא כיון דלא הוה חיבור להזאה, אבל כלי חרס דלאו בני הזאה נינהו איצטריכו למעבד בהו האי היכרא דלא ליטמו באויר.

מה נפשך אי חיבור הוא אפילו להזאה [לפנינו נוסף: נמי] אי לאו חבור הוא אפילו לטומאה נמי. ואיכא למידק אמאי לא אקשי נמי הכין גבי שלל של כובסין דבדידיה נמי קתני במתניתין חיבור לטומאה ואינו חיבור להזאה, ורבא נמי דקא מתרץ דבר תורה בשעת מלאכה חיבור בין לטומאה בין להזאה, אמאי לא מתרץ כדמתרצינן בההיא דבית הפך עבדו רבנן היכרא כי היכי דלא לשרוף עליה תרומה וקדשים, וי"ל דרבא פשיטא ליה דבשעת מלאכה הוי חיבור דבר תורה הואיל ושניהם עושין מלאכה אחת מה שאין כן בבית הפך ובשלל של כובסין, ומהאי טעמא נמי לא אקשינן ליה גבי שלל של כובסין, דכיון שאינן עושין מלאכה אחת פשיטא ליה דאפילו בשעת מלאכה דהיינו בשעת כיבוס אינו חיבור דבר תורה, ומה שאינו חיבור להזאה היכרא הוא דעבדי בה.

דרך הכובסים לחבר הבגדים הדקים עם הגדולים בשעת כיבוס בשלילת חוטים אלו עם אלו שלא יאבדו מחמת קטנם וחיבור זה אע"פ שעומד לינתק חבור הוא לטומאה שאם נטמא זה נטמא חבירו עד שיתחיל להתיר שהמעשה מוציא מיד מעשה והרי גילה בהתרתו שאינו בגד אחד ולא סוף דבר בשעת הכיבוס שהוא צריך לחבור זה אלא אף שלא בשעת מלאכה ר"ל שעת הכבוס הרי הוא חיבור שאף לאחר הכבוס דעתו על החיבור מפני שאם יחזרו ויטנפו יהו מצויים לו לכבסם וכן בגד שתפור בכלאים כגון שתי חתיכות צמר בחוטי פשתן אע"פ שסופו ליפרד מחמת איסורו כל שלא נתפרד מיהא הרי הוא חיבור:

מקל שעשאה לקרדום הרי הוא חבור לטומאה ליטמא בטומאת הקרדום אע"פ שהוא מפשוטי כלי עץ שהרי בית יד הוא וידות נתרבו לטומאה בשעת מלאכה אבל שלא בשעת מלאכה אינו חיבור שהרי אין דעתו על החיבור ואדרבה זורק הוא את המקל אחר מלאכתו לבית העצים ואינו מחזירו שלא עשאו בית יד אלא לשעה והוא שאמר מקל שעשאו יד לקרדום ולא אמר יד הקרדום אבל יד העשוי לו לכל שעה הרי הוא חיבור בכל זמן אלא שיש צדדין שאין כל היד בכלל זה אלא מקצתו כמו שיתבאר במקומו:

כירה האמורה בתלמוד כבר ידעת שהיא מיטלטלת והיא בכלל כלי חרס ויש בה כלים קטנים של חרס מחוברים לה ליתן בהם פך של שמן וחבלים ונר דולק ועל זה אמרו בית הפך ובית החבלים ובית הנר שבכירה אם נטמאת הכירה במגע נטמאו כלם עמה ואם נטמאת באויר לא נטמאו אלו עמה מפני שחיבור זה אינו חיבור אלא מדברי סופרים הואיל ואינם צורך כירה כל כך עשו היכר ורושם בדבר זה שלא יטמאו עמה בטומאת אויר כדי שיכירו שטומאת סופרים הוא ולא ישרפו עליה תרומה וקדשים אלא תולין:

כלי המחובר משתי חתיכות ולא נתחברו במסמר אלא בחליות כגון מספורת של פרקים שמחברין את זוגותיה בשעת מלאכה או בתקיעה מהודקת כגון איזמל של רהיטני שתוקעין להב החרב בתוך דפוס של עץ המתקן לה להחליק את העץ ומסירין אותו משם אחר מלאכה כל אלו וכיוצא בהן דבר תורה בשעת מלאכה הרי הן חבור בין לטומאה ליטמא אחד בטומאת חברו בין להזאה ליטהר אחד בנפלה הזאה על חברו כאלו הם גוף אחד ושלא בשעת מלאכה אינו חבור כלל וחכמים גזרו באלו להיותן חבור לטומאה אף שלא בשעת מלאכה ושלא להיותן חבור להזאה אף בשעת מלאכה וכן שלל הכובסים ובגד התפור בכלאים גדולי המחברים כתבו בהן שאינן חבור להזאה אע"פ שהן חבור לטומאה כמו שכתבנו ולענין מקל שעשאו יד לקרדום יראה לומר בה כן ולא עוד אלא שיש אומרים בו כן אף מדין תורה שלא נתרבו ידות אלא לטומאה אבל לא להזאה אלא שיראה לי שכל שלא נטמא היד אלא לטומאת הכלי שטהרה כטהרת הכלי גם כן:

בית הפך ובית התבלי ובית הנר שבכירה פירש המוכח כירה זו מטולטלת היא ומחוברין לה כלי חרס קטנים ואמר שאם נגעת טומאה בשולי הכירה נטמאו גם אלו או אם נגעה טומאה בשוליהן של אלו ניטמאת הכירה ואינו נ"ל פתרון זה מדתנן בפ"ב דכלים טבלא שהיא מלאה קערות ונטמת אחת מהן בשרץ לא ניטמאו כולן ואם יש לה ליזביז עודף ונטמאת אעחת מהן נטמאו כולן וכן בית חבלין של חרס וקולמרין המתאמת בית חבלין של עץ אם ניטמא אחת מהן במשקין לא ניטמא חבירו פי' כלי חרס אין מקבלין טומאה אלא מאוירן ולא מגבן והילכך אם הם כ"ח מחוברין זע"ז וניטמא האחד לא ניטמא חבירו שאין תוכו של זה בתוך תוכו של חבירו ומן הצדדין אינו מקבל טומאה שאין כ"ח מקבל טומאה מגבו אלא מאוירו הילכך אם ניטמא האחד לא ניטמא חבירו ולא אמרי' ליהוי לי' כמו יד וידות הכלים מכניסין ומוציאין טומאה כמו האבן שבתנור ושבכיר הדתנן בפ"ד דכלים האבן היוצא מן התנור טפח ומן הכירה ג' אצבעות חיבור דאבן לא חשיבא כלי והויא יד להוציא טומאה אבל אלה הם הכלים שיש להם בית קיבול וכל חד וחד חשיב באנפי שפשיה ולא בטיל חד גבי חברי' להיות לו יד והילכך אם ניטמא האחד האחר המחובר לו טהור אבל אם היה כלי עץ מחוברין וניטמא אחד מהן בשרץ ניטמא חבירו מפני שהוא מקבל טומאה מגבו ומצדדין וכיון שהן מחוברין כאלו נגעה טומאה בכולן מצדדיהן דמיאך אם נטמאו בטומאת משקין שהיא מדרבנן אם ניטמא האחד לא ניטמא חבירו הכי נמי אע"פ שהן מחוברין אם ניטמאת הכירה לא ניטמאו אלה ואם ניטמא אלו לא ניטמאת הכירה א"נ האי דתנן מטמאין במגע ואין מטמאין באויר כשנגעה טמאה לתוכן מייר ובכירה מחוברת לקרקע כדפרישית במהדורא תנינא:

בד"ה וכי מה כו' משמע דשרי רשב"ג אפילו בגוף החבית כו' עכ"ל דאל"כ לישני התם זה חיבור וזה אינו חיבור דההיא דאסר למבריז היינו בגוף החבית שהוא חיבור וההיא דרשב"ג אינו חיבור אי הוה איירי במגופה כפירש"י אלא ע"כ דרשב"ג איירי נמי בגוף החבית דהוי חבור וה"ל לשנויי הכא כי התם דהכא בפתח בית הצואר לפתחא קמכוין ובההיא דרשב"ג לעין יפה קמכוין ואיך שיהיה בין לפרש"י ובין לפי' התוס' יש לדקדק המקשה דהכא דלא ידע לפלוגי למימר דזה חיבור וזה אינו חיבור אמאי לא אקשי בההיא דפ' חבית גופיה דבגוף החבית אסור לנקוב לכ"ע ובמגופת חבית חכמים מתירין וע"כ דהיינו טעמא דזה חיבור וזה אינו חיבור וי"ל דודאי אסיק אדעתיה למימר הך סברא דזה חיבור וזה אינו חיבור אלא דהוי ס"ל דפתח בית הצואר נמי אינו חיבור כמו מגופת חבית ודו"ק:

בד"ה אי חיבור כו' דבשלל כו' תקשי לן הכי אי חיבור כו' ורבא נמי כו' עכ"ל הוא כעין קושיא אחת לדברי המקשה ולדברי המתרץ דהמקשה אמאי לא תקשי ליה הכי בשלל של כובסים ואם ניחא ליה משום דכולה הטומאה גזרו ביה מדרבנן א"כ מאי קשיא ליה נמי הכא כיון דאיכא לתרץ כי התם ורבא נמי אמאי לא מתרץ הכא כמו בשלל של כובסין וק"ל:

בא"ד דשלל של כובסין ודאי לא הוי חיבור אלא מדרבנן אפילו בשעת מלאכה כו' עכ"ל ק"ק דאכתי כיון דבשלל כובסין ליכא טומאה דאורייתא כלל ואפ"ה גזרו בה מדרבנן מי הכריח לרבא למימר הכא דגזרו שלא בשעת מלאכה משום שעת מלאכה דהוי דאורייתא דאימא דגזרו אשלא בשעת מלאכה מחמת עצמה וי"ל דבשלל כובסין נמי ליכא למגזר בשלא בשעת מלאכה אי לאו דכבר גזרו אשעת מלאכה ומ"מ לא הוי גזירה לגזירה דאי לא קיימא הא לא קיימא הא ודו"ק:

בא"ד שמשמשין שניהם תשמיש אחד וצריכין זה כו' עכ"ל ומיהו במקל שעשה יד לקורדום אע"ג דשניהם משמשין תשמיש אחד וצריכין זה לזה לא הוי חיבור דבר תורה כמ"ש התוס' לקמן דלא חשיב כלל בית יד בשום פעם כיון שהוא עשוי לזורקו כל שעה וק"ל:

בא"ד כל פרק בפני עצמו טהור מדאורייתא לרבנן כו' ולפי זה הא דאמר השחור כו' אתי כר"י כו' עכ"ל יש להקשות כיון דע"כ לפירושו הך סתמא דמתני' השחור והזוג כו' כרבי יהודה אתיא אמאי לא נימא נמי דהך ברייתא דהכא אתיא כוותיה דכל פרק בפ"ע טמא ומדאורייתא אינו חיבור לטומאה ולא להזאה אלא מדרבנן גזרו ביה שיהא חיבור לטומאה משום דכל אחד טמא בפני עצמו כמו בשלל כובסין ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד והא דאמר דגזרו כו' אע"ג דשלא בשעת מלאכה טהור גמור הוא ואין צריך הזאה כו' עכ"ל היינו לפי' רשב"א דכל אחד טהור בפני עצמו הוא וא"כ אפילו אם נטמא בשעת מלאכה הרי אח"כ שלא בשעת מלאכה כיון דאינו חיבור ה"ל כל אחד בפני עצמו וטהור כמו שברי כלים אבל לפי' ר"י אע"ג דצריכים זה לזה מ"מ כ"א בעצמו נמי ראוי למלאכה וטמא ויש לדקדק לפ"ז תקשי להו שלא בשעת מלאכה כיון דאינו חיבור וכ"א בעצמו טהור א"כ לא תועיל הזאה אף על אותו חלק שהוזה ועוד גם אם הזה על שניהם לא תועיל להם הזאה כיון דלא היה עליהם שום טומאה שלא בשעת מלאכה דאינו חיבור וה"ל כאלו כ"א בפני עצמו וטהור וכשחוזר ועושה בו מלאכה תחזור לטומאה ישנה ונגזור ביה נמי שעת מלאכה אטו שלא בשעת מלאכה וא"כ לא תמצא שום הזאה וטהרה במספורת של פרקים ויש ליישב בדוחק דעל אותו חלק שהזה שלא בשעת מלאכה נאמר שפיר שיועיל לו הזאה ולא תחזור לטומאה ישנה דאם נאמר שלא יועיל כיון שלא היה חיבור א"כ הרי הוא טהור אלא דעל אותו חלק שלא הזה נימא דלא היה חיבור ולא נטהר בהזאה של שניה גם לא נטהר שלא בשעת מלאכה כשברי כלים כיון דאינו חיבור משום דחוזר לטומאתו הישנה ודו"ק:

בגמ' רמי ליה וכו' תנן שלל של כובסים וכו' ונ"ל שצריך לגרוס תניא וכו' דברייתא היא ולא מתני' וכן כתבו התוס' בעמוד זה ד"ה חבור עד שיתחיל כו' וכן ברבינו שמשון במס' פרה דף ק"ו:

שם אמר דב יהודה אמר רב ר"מ היא דתנן בית הפך וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה חיבור בשעת מלאכה וכו' והכא בית יד וכו' לכל תורת כלי או אוכל וכו' כצ"ל והכל דבור אחר:

ד"ה להא שמעתין וכו' מאן תנא וכו' הכל דבור אחד:

ד"ה כל המחובר וכו' וד"ה ונטמא וכו' הכל דבור אחד:

ד"ה ואין מטמאין מהמת אויר שאם וכו' כצ"ל:

בתוס ד"ה וכי מה בין זה למגופה כו' והא דאסור למברז חביתא היינו בגוף החבית וכו' ר"ל וא"כ ההיא דמתיז בסייף איירי נמי אפי' בגוף החבית דאל"כ לא הוה פריך מינה מידי והוה ליה לרב ששת לשנויי דהתם שאני דאינו בגוף החבית וק"ל:

גמרא אמר רבא ד"ת בשעת מלאכה כו'. לקמן (נח ב') הגי' רבה והוא מוכרח שם:

רש"י [ד"ה מטמאין במגע. ונגעה הטומאה לשולי הכירה. ל"ד דה"ה לדופניה וכמש"כ בדבור הסמוך] :

רד"ה ואין מטמאין. נראה למחוק תיבת כלומר או לסרס התיבות ושכצ"ל בטומאת האויר כלומר בטומאת הכירה שאם כו':

גמ' דאמור רבנן כל המחובר כו'. נ"ב פי״ב דכלים (משנה ב'):

גמ' עבדו בהו רבנן היכרא. לעיל דף טז ע"א נדה דף לד ע"א:

תוס' ד"ה אי חיבור וכו' וצריכים זה לזה בשעת מלאכה. עי' ביצה דף כג ע"ב תוס' ד"ה משום שלשה כלים:

גמרא אי חיבור הוא [מספורת של פרקים ואם נטמא זה נטמא זה] אפילו להזאה נמי.
ולא דמי לשלל של כובסין [ששוללין הבגדים זע"ז כדי שלא יאבדו דהוי חבור לטומאה, ולא להזאה] דהתם י"ל דמה דאינו חיבור להזאה היינו בנטמא כל אחד בפני עצמו דלא נחתה טומאה עליה מטעם חיבור. אבל אם נגע רק באחד והשני נטמא רק מדין חיבור באמת מועיל הזאה על אותו שנגע בו לחוד ומועלת ההזאה להשני מדין חיבור כיון דירד לטומאה נמי רק משום חיבור, אבל במספורת כיון דבלא חיבור לא משכחת לה לטומאה כלל, דהא כל פרק בפני עצמה טהור א"כ ליהני לי' הזאה ע"י חיבור לטומאה שבאה ע"י חיבור.
מיהו דהא גופי' דשלל מסתפקנא אם נטמא ע"י חיבור אי מועיל הזאה, אבל מ"מ י"ל דהתם גם בנטמא ע"י חיבור גזרו שלא תועיל הזאה ע"י חיבור אטו דנטמא בלא חיבור, משא"כ במספורת דלא משכחת לה טומאה כלל שלא ע"י חיבור, ובתוס' בחרו דרכים אחרים, ופירושי נראה יותר פשוט:

הקשה הפנ"י אמאי לא מייתי מתני' דעוקצין שלל של כובסין והבגד שתפר בכלאים חבור עד שיתחיל להתיר. ונ"ל ליישב דלכאורה קשה מ"ט לא הביא התם במתני' שלשלת של מפתחות אלא ע"כ משנה דהתם משמעות שלל של כובסין רצוע של בגד כמו כל הפירקין עוקצין לפירא ולקליפה לביצה להכי לא נקט שלשלת של מפתחות ולהכי לא מצי למיפרך מיני' ודו"ק:

בתוספות בד"ה וכי מה בין זה למגופת חבית כו' פירש בקונטרס דתניא לקמן בפרק חבית רשב"ג אומר כו' ואין נראה לר"י כו' עס"ה. כבר האריך מ"ז ז"ל בספר מג"ש ליישב שיטת רש"י ממה שהקשו עליו בתוס' ע"ש. אמנם לענ"ד נראה דבלא"ה פירש"י מוכרח דאי כפירוש התוס' דמגופא דמתני' מקשה לה רב כהנא לא הו"ל לאקשויי בפשיטות מה בין זו למגופת חבית כיון דפלוגתא דתנאי היא שם ושפיר מצינו למימר דרב סבר כרבי יהודה דאוסר מה"ט גופא כיון דבעשוי להכניס ולהוציא הוי חייב חטאת וכל שכן לקצת נוסחאות דלא גרסי וחכמים מתירין אלא רבי יוסי מתיר. א"כ לפ"ז אע"ג דקי"ל רבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי מ"מ הא מסקינן שם בעירובין דרב לית ליה הנך כללי אע"כ מדרשב"ג מקשה דלכאורה לא אשכחן מאן דפליג עליה. ועוד דבלא"ה לא שייך לאקשויי מחבית דמתני' אדרב דמחייב חטאת בפותח בית הצואר דמה ענין זה לזה דהא עיקר חיובא דפתיחת בית הצואר היינו משום דהשתא קמשוי ליה מנא דלא סגיא בלא"ה והוי גמר מלאכתו וחייב משום מכה בפטיש וא"כ לא שייך הך מילתא כלל במגופה דמתני' דהתם אין גמר מלאכתו בנקב זה שהרי יוכל ליטול כל המגופה כפירש"י שם להדיא אלא דאפ"ה אוסר ר"י לעשות נקב דהוי כמתקן פתחא דהוי תולדה דבונה אם עושה פתח גמור שעשוי להכניס ולהוציא ומש"ה גזרו אף באין עשוי להכניס ולהוציא כדאמר רבה התם דהיינו משום לולין של תרנגולין. נמצא דכל זה היינו אליבא דרב דאמר בר"פ הבונה דלולין של תרנגולין חייב משום בונה מש"ה הוצרך רש"י לפרש דממגופת חבית דרשב"ג מקשה דאע"ג דבכה"ג שמתיז ראשה בסייף לא שייך בניין כלל ומשום סותר נמי לא שייך כיון דסותר לא הוי אלא על מנת לבנות וכ"ש כשאינו סותר סתירה גמורה אלא כלאחר יד אלא דאפ"ה מקשה כאן שפיר דליתסר מיהו משום דהוי כמכה בפטיש דע"כ איירי התם שנסתם המגופה לגמרי עד שלא יוציא המגופה אם לא שצריך להתיזו בסייף א"כ שפיר הוי גמר מלאכתו בכך וחייב משום מכה בפטיש כיון דלרב בפתיחה בעלמא קרי ליה מכה בפטיש כן נ"ל נכון ומה שיש לדקדק עוד בזה בענין פלוגתא דרב ושמואל דפליגי בר"פ הבונה לענין עושה נקב בלול של תרנגולין אי חייב משום בונה או משום מכה בפטיש דעתי לבאר שם במקומו אי"ה:

רמי ליה רבי ירמיה לרבי זירא תנן שלל של כובסין ושלשלת של מפתחות כו' ורמינהו מקל שעשאו יד לקורדום כו'. ובאמת הך לישנא דשלל של כובסין עד שיתחיל להתיר אינן בלשון משנה כמ"ש התוס' אלא ברייתא היא והיינו דקשיא להו להתוס' אדמקשה מברייתא ליקשי ממתני' דפרה ותירצו שפיר. ולפ"ז לא גרסינן תנן אלא תניא וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש:

אלא דתמיהא לי טובא אכתי אמאי לא מייתי בגמרא מתניתין דעוקצין פ' שני דתנן להדיא שלל כובסין ובגד שתפור בכלאים חיבור עד שיתחיל להתיר ואע"ג דהתם לא תנן שלשלת של מפתחות מה בכך דהא בלא"ה משמע דכל שקלא וטריא דשמעתין היינו מבבא דשלל של כובסין תו קשיא לי דמברייתא למתני' דמקל שעשאו יד לקורדום בלא"ה לאו קושיא אלימתא היא דהא מוקמינן בסמוך הך דשלל של כובסין כר' מאיר ולא כר' שמעון וא"כ איכא לאוקמי מתני' דמקל כר' שמעון דמטהר דכשלא בשעת מלאכה דמי כמ"ש התוס'. ולפ"ז טפי הו"ל לאקשויי מסתם מתני' דעוקצין אסתם מתניתין דמקל:

מיהו משום הא לא איריא דאיכא למימר דע"כ לא שמעינן לר"ש דמטהר אלא בבית הפך ובית התבלין דחדא לא צריכה לחבירתה ולא שייך בהו כלל שעת מלאכה משא"כ בהנך דשלל של כובסין ואינך לא שייך פלוגתא דר"ש ור"מ והא דמוקמינן בסמוך בהא דשלל של כובסין כר"מ היינו דעכ"פ כר"מ ודאי מיתוקמא כיון דמטמא בהנך דכירה כ"ש בהנך דשלל של כובסין משא"כ לר"ש לא פסיקא לן וכה"ג אשכחן בש"ס טובא. ובכך נ"ל ליישב ג"כ קושיא קמייתא דניחא ליה טפי לאקשויי מברייתא דקתני נמי שלשלת של מפתחות אע"ג דמפתחות חדא לא צריכה לחבירתה אפ"ה מטמינן שלא בשעת מלאכה. ועוד מדקתני בהך ברייתא חיבור לטומאה דמשמע ולא להזאה ע"כ היינו משום דמילתא דרבנן היא כמו שאבאר לקמן ואפ"ה מחמרינן לענין טומאה אף שלא בשעת מלאכה אם כן מקשה שפיר מההיא דמקל דאע"ג דלמאי דס"ד השתא הוי חיבור מדאורייתא בשעת מלאכה דיד גמור הוא כמ"ש רש"י ז"ל להדיא ואפ"ה לא מטמינן שלא בשעת מלאכה ומש"ה לא מייתי מתניתין דעוקצין דכיון דלא קתני בה שלשלת של מפתחות וקתני נמי סתמא חיבור דמשמע אף להזאה א"כ משמע לכאורה דודאי הך לא מיתוקמא אלא כר' מאיר דמחמיר לענין חיבור אלא דאפ"ה לא קתני שלשלת של מפתחות משום דבהך לא הוי חיבור להזאה אלא לטומאה כן נראה לי ועוד יש ליישב בדרך אחר ויבואר מתוך מה שאבאר לקמן:

בתוס' בד"ה עבדו רבנן היכרא וגבי שלל של כובסין נמי איכא היכרא במה שאינו חיבור להזאה כו' עס"ה. ולכאורה אין הדמיון עולה יפה דבשלמא הכא בכירה של חרס כיון דמטהרין מטומאת אויר שהוא דאורייתא ע"כ מידע ידעי דלא שייך בהנך כלי כירה טומאה דאורייתא וממילא לא נשרוף תרומה וקדשים משא"כ בהא דלא הוי חיבור להזאה דחומרא היא תו לא הוי היכר דלא לשרוף תרומה וקדשים דאכתי אתי למישרף ולמימר דהוי דאורייתא ואפ"ה החמירו חכמים לעניין הזאה כדאשכחן בהך דמספורת של פרקים דאע"ג דבשעת מלאכה הוי חיבור מדאורייתא וממילא דודאי שרפינן תרומה וקדשים ואפ"ה לא הוי חיבור להזאה כדמסקינן בסמוך: ובר מן דין לא ידעתי מי הכריחם להתוס' לפרש כן דאטו כולהו טומאה דרבנן בחדא מחתא מחתינהו דבעינן למעבד בהו היכרא וכמה טומאה דרבנן אשכחן דלא עבדו היכרא וצ"ע.

שם תנו רבנן מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני וכו' מה נפשך אי חיבור הוא אפי' להזאה נמי כו'. ויש לדקדק אמאי פסיקא לתלמודא הך סברא והא בריש פ' העור והרוטב מצריך הש"ס קראי טובא לענין ידות בכלים ובאוכלין אי הוי יד להכניס ולא להוציא או אף להוציא ובשומרין להכניס ולא להוציא ואפ"ה אשכחן התם פלוגתא דאמוראי לענין יד להכשר ואיכא למאן דאמר דאין יד להכשר אע"ג דהכשר אתחלתא דטומאה היא אם כן מאי קושיא דלמא אע"ג דהוי חיבור לטומאה אפילו הכי לא הוי חיבור להזאה ומכ"ש דקשה טפי לפמ"ש שם התוספת בד"ה והבית מאהיל דיד לטומאת מת ילפינן במה הצד מנבילה ותנור של חרס. אם כן לפ"ז לא שייך למילף אלא לענין טומאה משא"כ לענין הזאה דלא אשכחן לא בנבילה ולא בתנור אם כן שפיר אית לן למימר דלא הוי חיבור להזאה:

מיהו אפשר דפשיטא ליה לתלמודא דלא שייך לחלק כלל בין טומאה להזאה דחדא מילתא הוי לגמרי אע"ג דבריש פ"ק דנדה דף ג' אשכחן פלוגתא דתנאי אי ילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה לענין ספק אפילו הכי לענין חיבור לא שייך לחלק ועוד נ"ל דנהי דמצרכינן בפרק העור והרוטב קראי טובא לענין יד ושומר אפ"ה הך דמספורת של פרקים עדיפי טובא טפי מידות ושומרין כיון דתרוייהו צריכי להדדי לגמרי ולא צריך קרא כלל וע"כ דהכי הוא דאלת"ה מנא לן לרבויי ידות משומרין מהנך ריבויי דמייתי התם הא איכא לאוקמי קרא בדדמי היכא דשניהם הן מתשמיש אחד לגמרי כי האי דמספורת ואיזמל אע"כ דהנך לא צריכי קראי כלל אם כן מקשה שפיר אפילו להזאה נמי והא דמסיק אי לאו חיבור אפילו לטומאה נמי לא היינו לרווחא דמילתא כמ"ש התוספת לפי' ר"י אלא שנ"ל להוסיף נופך משלי דהכי קאמר דאת"ל דאפ"ה לא הוי חיבור מדאורייתא כלל אע"ג דמשתמשין תשמיש אחד ולפ"ז יהיה מההכרח לומר דהא דאמרינן לעיל בשלל של כובסין וכל הנך דהוי חיבור לטומאה היינו מדרבנן בעלמא דמדאורייתא לא הוי חיבור אפילו בכלי גמור של פרקים ואהא מקשה שפיר א"כ אפילו לטומאה נמי לא פירוש דתו ליכא למימר דמדרבנן גזרו עלה דמהיכא תיתי גזרו טומאה כלל דבשלמא אי הוי אמרינן דיש לטומאה חיבור בשום דוכתא עיקר מדאורייתא היכא שהם כלי אחד ממש א"כ שפיר אית לן למימר דגזרו בהנך נמי דשלל של כובסין ומקל של יד ובית הפך שבכירה משום הנך דמספורת של פרקים ואיזמל כדאשכחן בכל גזירות חכמים דגזרו הנך אטו הנך משא"כ השתא דאפי' במספורת לא הוי חיבור מדאורייתא א"כ אמאי גזרו חכמים טומאה כלל במילתא דלא אשכחן דכוותה בדאורייתא כן נ"ל נכון וממילא נתיישבה ג"כ קושיית התוס' מה שהקשו בד"ה אי חיבור הוא ודו"ק:

מה בין זו למגופת חבית. דתניא בפרק חבית שנשברה (לקמן דף קמו.) מביא אדם חבית ומתיז את ראשה בסייף ומניחה לפני האורחים: מגופה. אינה מן החבית עצמו ואע''פ שדבוקה בו אינו חשוב חיבור שהרי לינטל עומדת אבל הבגד כשנארג כולו חבור: שלל של כובסים. דרכם לשלול הבגדים זה עם זה קטנים עם הגדולים כדי שלא יאבדו: ובגד שתפרו בכלאים. והן שתי חתיכות של בגד צמר שתפרו בחוט של פשתן דודאי סופו ליקרע ולהפרד זה מזה משום איסור כלאים וכן שלל של כובסין סופן להפרד אפ''ה חיבור לטומאה ואם נטמא זה נטמא זה: עד שיתחיל להתיר. דמעשה מוציא מיד מעשה וכיון שהתחיל להתיר גלי על ידי מעשה דלאו חד בגד הוא: שלא בשעת מלאכה. כגון שלל של כובסין שלא הוצרך לשוללו אלא משום שעת כיבוס ואפילו הכי חשיב ליה חיבור אחר כיבוס: מקל. של עצים בעלמא: שעשאו יד לקרדום. שלא קבעו לתוכו. חיבור: בשעת מלאכה ואע''פ דבאנפי נפשיה פשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה הכא בית יד הוא ונתרבו ידות לכל תורת כלי או האוכל בפ' העור והרוטב (חולין קיח.): לזורקו. למקל ומצניע הקורדום לבדו: ניחא להו. שיהו שלולין: דאי מיטנפי הדר מחוור להו. ע''י השלל הזה: להא שמעתין. דלקמיה מאן תנא להא כו'. כל המחובר לו כגון שלל של כובסין דאמרן לעיל חיבור ונטמא אף זה שלא נגעה בו הטומאה ואי לאו דחיבור הוא הוי טהור ואע''ג דנגע בהאי דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה: בית הפך ובית התבלין ובית הנר שבכירה. כירה זו מיטלטלת היא ומחוברין לה כלי חרס קטנים. בית הפך שמושיבין בתוכו שמן להפשיר: מטמאין במגע. אם נפלה טומאה באוירן או לאויר הכירה ונגעה הטומאה לשולי הכירה נטמאו גם אלו או נגעה טומאה לשוליהם של אלו נטמאת הכירה: ואין מטמאין. בטומאת הכירה כלומר בטומאת האויר שאם נפל שרץ באויר הכירה ולא נגעה הטומאה בדופניה היא טמאה דכלי חרס מטמא באויר והן טהורין שאינן חיבור לה אלא לענין מגע כדמפרש טעמא לקמיה: ור' שמעון מטהר. במגע את מי שלא נגעה בו הטומאה דכל חד כלי באנפי נפשיה הוא אלמא לרבי מאיר חיבור ופליגי עליה: אפי' באויר ליטמו. מחמת כירה אם נטמאת כירה מאוירה בלא נגיעה: דגזרו בהו. דליהוו חיבור מדרבנן: עבוד בהו רבנן היכרא. דלא עבדו להו ככירה ממש ליטמא באויר כי היכי דלידעו שחיבור מדבריהם ולא לשרוף על טומאתן תרומה וקדשים: איזמל של רהיטני. פליינ''א שממחקים בה את התריסין ונותנין הברזל לתוך דפוס של עץ המתוקן לו ולאחר מלאכתו נוטלו הימנו: חיבור לטומאה. נטמא זה טמא זה: ואין חיבור להזאה. וצריך להזות על שניהם:

וכי מה בין זה למגופת חבית. פי' בקונטרס דתניא לקמן בפרק חבית (דף קמו. ושם) רשב''ג אומר מתיזה בסייף ומניחה לפני האורחין ואין נראה לר''י דא''כ מאי משני זה חיבור וזה אינו חיבור התם נמי חיבור הוא דרשב''ג שרי להתיז אפילו גוף החבית עם המגופה כדמוכח התם דבעו מיניה מרב ששת מהו למיברז חביתא בבורטיא כו' אמר להו לפתחא קא מכוין ואסור ופריך מהא דשרי רשב''ג להתיז ראשה בסייף ומשני התם ודאי לעין יפה קא מכוין אבל הכא אי לעין יפה קא מכוין ליפתחיה מיפתח והא דאסר למיברז חביתא היינו בגוף החבית דחביתא חבית גופא משמע ועוד דמגופה שרי דתנן במתני' אין נוקבין מגופה של חבית דברי רבי יהודה וחכמים מתירין משמע דשרי רשב''ג אפי' בגוף החבית דלעין יפה קא מיכוין והכי הוה ליה לשנויי בשמעתין הכא לפתחא מכוין התם לעין יפה מכוין ופיר''ת וכי מה בין זה. לנקיבת מגופת חבית דתנן בפ' חבית (גם זהשם) אין נוקבין מגופת חבית דברי ר' יהודה וחכמים מתירין וא''ת [התם] לכ''ע לא מיחייב חטאת כדאמר התם בגמ' דבר תורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח אבל הכא פתח בית הצואר עשוי הוא להכניס ולהוציא ואם כן מאי קשיא ליה ויש לומר דהכי פריך כיון דמחייבת חטאת בפותח בית הצואר משום דעשוי להכניס ולהוציא א''כ נמי גבי מגופה אם עשוי להכניס . ולהוציא היה חייב חטאת הלכך השתא נמי שאינו עשוי אלא להוציא היה לאסור מדרבנן ומשני זה חיבור וזה אינו חיבור שהמגופה אינה מן החבית ואפילו אם היה עשוי נקב שבמגופה להכניס ולהוציא לא היה חייב חטאת לכך שרו רבנן: חיבור עד שיתחיל להתיר. האי חיבור היינו לטומאה ולא להזאה כדתנן במסכת פרה (פי''ב מ''ט) וא''ת ואמאי לא מייתי מתני' דמסכת פרה וי''ל משום דלא קתני בה עד שיתחיל להתיר ולא הוה מצי לאוכוחי מינה דשלא בשעת מלאכה נמי חיבור: אמר רב יהודה אמר רב רבי מאיר היא. אההיא דשלל של כובסים קאי וכן פירש בקונטרס דבההוא דמקל שמא אפי' רבי שמעון מודה דכיון שצריך הקרדום למקל הוי חיבור: עבדו רבנן היכרא כו'. וגבי שלל של כובסין איכא נמי היכרא מה שאינו חיבור להזאה והכא גבי כירה לא שייך הך היכרא דלית ביה הזאה: אי חיבור הוא אפי' להזאה נמי כו'. קשה לר''י דבשלל של כובסין נמי תקשה לן הכי אי חיבור הוא אפילו להזאה נמי אי לאו חיבור הוא לטומאה נמי לא ורבא נמי דקאמר דבר תורה בשעת מלאכה חיבור בין לטומאה בין להזאה אמאי לא קאמר דבין בשעת מלאכה בין שלא בשעת מלאכה גזרו בה רבנן טומאה כי ההיא דשלל של כובסין ותירץ ר''י דשלל של כובסין ודאי לא הוי חיבור אלא מדרבנן אפילו בשעת מלאכה שאינם צריכים זה לזה ולהכי מדמה לה לבית הפך ולבית התבלין שכל אחד הוא תשמיש בפני עצמו ולהכי אינו חיבור להזאה כיון דמדאורייתא אינו חיבור אבל מספורת של פרקים פשיטא ליה דבשעת מלאכה הוי חיבור דבר תורה כיון שמשמשין שניהם תשמיש א' וצריכים זה לזה בשעת מלאכה מה שאין כן בשלל של כובסים שאין תשמיש בגד זה צריך לזה כלל והא דפריך אי לאו חיבור הוא אפילו לטומאה נמי לא לאו דוקא ועיקר קושיתו הוא דאמאי אינו חיבור להזאה ורשב''א מפרש דגבי שלל של כובסין אתי ליה שפיר אע''ג דאינו חיבור להזאה משום דלא הוי חיבור מן התורה גזרו רבנן שיהא חיבור לטומאה כיון שכל בגד טמא בפני עצמו מן התורה אבל גבי מספורת פריך שפיר אי לאו חיבור הוא מדאורייתא אם כן אמאי גזרו חכמים טומאה כלל דהא כל פרק בפני עצמו טהור מדאורייתא לרבנן דתנן במס' כלים בפי''ג (מ''א) מספורת שנחלקה לשנים רבי יהודה מטמא וחכמים מטהרים אף על גב דאיכא למימר דהתם מיירי כשאינה של פרקים ולפי זה הא דאמר השחור והזוג של מספרים אף על פי שנחלקו טמאים אתי כרבי יהודה ודוחק והא דאמר דגזרו על הזאה שבשעת מלאכה משום הזאה שלא בשעת מלאכה אף על גב דשלא בשעת מלאכה טהור גמור הוא ואין צריך הזאה כלל מ''מ כשחוזרים ועושים בו מלאכה חוזר לטומאתו ישנה והחמירו חכמים בטומאה ישנה שלא תועיל לו הזאה שלא בשעת מלאכה כיון שאינו חיבור דבר תורה וגזרו על הזאה שבשעת מלאכה אטו הזאה שלא בשעת מלאכה. רשב''א: דבר תורה בשעת מלאכה חיבור תימה מאי שנא ממוכני דאמר (לעיל דף מד:) בזמן שהיא נשמטת דאינו חיבור וצריך לחלק:

שבת מח ע"ב - טקסט הדף

דף מח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד