אין בעלמא דרשי קל וחומר. כי האי גוונא כדאשכחן לגבי נערה וזרעים טמאים: ושאני הכא. להכי לא דרשי בנדרים קל וחומר דאמר קרא וכו' הלכך לא מצי מפר אלא לאחר שנדרה שבא לכלל הקם: מתני' נדרה בלילי שבת. יכול להפר לה כל אותו ליל שבת ויום שבת והוא הדין נמי כי נדרה במ''ש שיפר כל אותו היום בא' בשבת אלא הא דנקיט לילי שבת משום דאשמועי' במה שאמרו הפרת נדרים כל היום כלילי שבת ויומו שהלילה הולך אחר היום כדכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד אבל לא ליום ולילה שאם נדרה ביום ולא הפר לה שוב אינו יכול להפר לה משתחשך שאין הפרת נדרים אלא אותו יום שנדרה ומשחשכה כבר נכנס יום אחר: גמ' מיום אל יום. משמע מאותה שעה ביום זה עד יום המחרת באותה שעה: ביממא אין. דיום שמעו משמע יממא ולא לילה להכי כתיב מיום אל יום דמשמע יום שלם: הא כתיב ביום שמעו. דמשמע אותו היום בלבד ולא למחר: דאי מיום אל יום הוה משמע מחד בשבא לחד בשבא. דהכי משמע מיום אל יום שכמוהו דהיינו שבוע שלם להכי כתיב ביום שמעו ביום אחד שלם מעל''ע: אין הלכה כאותו הזוג. רבי יוסי ור''א דאמרי מעת לעת: חייא בר רב הוה שדי גירא ובדיק. שלא היה מעיין כל כך בנדר אלא כמו שהיה עוסק במלאכתו שהיה יורה החץ מתוך כך בדיק ליה לנדר: יתיב וקאים. שלא היה יושב במקום אחד אלא עומד ויושב ובדיק ליה:

אין תוס' לעמוד זה

ר"ן
ומהדרינן אין בעלמא דרשינן ק''ו אלא דשאני הכא דאתא קרא ואפקיה ומקשו הכא א''כ דאי לאו קרא מודו רבנן לר''א בק''ו דידיה מאי מהדרי ליה מקוה יוכיח דהא אינהו גופייהו מודו ליה אלא דקרא קדרשי ואיכא למימר דהכי אמרי ליה לא תדחוק נפשך למדחי דרשא דילן משום קל וחומר דידך דמקוה יוכיח דאיכא למידן קל וחומר ואתא קרא ואפקיה דמקוה שאינו מציל מדרשא נפקא לן מדכתיב ונוגע בנבלתם יטמא הלל אומר אפילו הן בתוך המים ואדם שמציל על טהרה בלועה מקרא נמי נפיק אלמא אתי קרא לאפוקי ק''ו וכי האי גוונא בהפר' נדרים נמי לא תפלוג אדרשא דילן לקיומי ק''ו (דילן) [דילך] דכי היכי דהתם את גופך מודית דאתא קרא ואפקיה הכא נמי אתא קרא ואפקיה ונהי דעד השתא הוה סברינן למימר דרבנן פרכי ליה דליכא למידן בכי האי גוונא קולא וחומרא כלל במסקנא דסוגיין מסקי' דהכי קאמרי ליה מקוה יוכיח דאתי קרא ומפיק ק''ו כי האי גוונא: מתני' הפרת נדרים כל היום. יום השמיעה: להקל ולהחמיר. לאו דוקא להקל ולהחמיר דהא לא שייכא קולא וחומרא הכא אלא ה''ק פעמים שזמנו מרובה פעמים שזמנו מועט לאפוקי מעת לעת דלעולם זמנו שוה: נדרה בלילי שבת. ה''ה בחול והאי דנקט שבת מילתא אגב אורחיה קמ''ל דמפירין נדרים בשבת ואע''פ שאינן לצורך השבת וכדדייקינן בגמרא: נדרה בלילי שבת. בכניסתו מפר בלילי שבת וביום השבת עד שתחשך והיינו להקל: נדרה עם חשכה. שנדרה בשבת סמוך לחשכה מפר עד שלא תחשך והיינו להחמיר ובדין הוא דליתני אינו מפר אלא (לכשתחשך) כיון דלהחמיר קתני אלא להכי תנא האי לישנא משום דשייך ביה טפי מאי דמסיים מלתיה שאם קודם חשכה לא הפר אינו יכול להפר דאשמועינן בהאי לישנא דמפירין נדרים בשבת אפילו שלא לצורך השבת לפי שזמנה עובר שאם קודם חשכה לא הפר שוב אינו יכול להפר: גמ' אמר קרא ביום שמעו. דמשמע יום השמיעה בלבד: דכתיב מיום אל יום. דמשמע מעת לעת שיעור שיש בין תחילת יום אחד לתחילת יום אחר דהיינו עשרים וארבעה שעות: הוה אמינא ביממא אין בלילה לא. דדילמא יום הכי משמע: כתיב מיום אל יום. דמשמע מסוף יום שלפני שמיעה עד סוף יום של שמיעה דהיינו נדרה בתחילת הלילה שמפר הלילה והיום עד סופו: מן חד בשבא לחד בשבא. דהכי משמע קרא מיום שמיעה עד יום כיוצא בו: כתיב ביום שמעו. דאינו מפר אלא יום שמיעה וכיון שכן על כרחיך כי כתיב מיום אל יום אינו אלא ליתן שיעור ארבעה ועשרים שעות: חביבי. ר' חייא שהיה דודו של רב וקי''ל הכי דהפרת נדרים כל היום ותו לא וכסתם מתני': חייא בר רב שדי גירא ובדיק. אגב גררא דרב מייתי הכא הא דחייא בר רב שדי גירא ובדיק בעוד שהיה מתעסק לירות חצים היה בודק אדם הבא לפניו להתיר נדרו שואלו אם מתחרט ומתירו דקסבר פותחין בחרטה ומשום הכי לא היה צריך עיון למצוא פתח: יתיב וקאים. שלא היה מדקדק בדבר אלא עומד ויושב כמו שהיה מזדמן לו:

הפרת נדרים כל היום ויש בדבר להקל ולהחמיר כיצד נדרה בלילי שבת מיפר בליל שבת וביום השבת עד שתחשך נדרה עם חשיכה מפר עד שלא תחשך שאם לא הפר עם חשיכה אינו יכול להפר:

תניא הפרת נדרים כל היום רבי יוסי בר רבי יהודה ור' אלעזר בר' שמעון אומרים מעת לעת א"ר שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי אין הלכה כאותו הזוג.

הפרת נדרים מעת לעת וחכמים אומרים כל היום. ירושלמי [כאן פרק עשירי הלכה ח'] מעת לעת וחכמים אומרים כל היום. ירושלמי נשתתק וחזר (מדבור) [לדבורו – לפי השי"מ] על דעתיה דרבי יוסי בר יודה ניתנין לו כ"ד שעות, על דעתין דרבנן אין לו אלא אותו היום בלבד.

מתני' הפרת נדרים כל היום. פי' אותו יום ששמע אביה או בעלה:

ויש בדבר להקל ולהחמיר. כדמפרש ואזיל כיצד נדרה בלילי שבת מפר בליל שבת וביום שבת עד שתחשך. פי' ואיכא כ"ד שעות להפרה והיינו להקל:

נדרה יום שבת עם חשכה מפר עד שלא תחשך שאם לא הפר וחשכה אינו יכול להפר. פי' דלא הוה ליה יום שמוע והיינו להחמיר שאילו היה הפרת נדרים מעת לעת היה מפר עד יום ראשון סמוך לחשכה:

גמ' תניא הפרת נדרים כל היום ר' יוסי בר' יהודה אומר מעת לעת וכו' ואין הלכה כאותו הזוג:

מתני' הפרת נדרים שאמרה תורה ואם ביום שמוע אישה יניא אותה:

כל היום. עד שתחשך:

ויש בדבר להקל ולהחמיר. כלומר פעמים מפר זמן קצר ופעמים זמן מרובה ולא שיש בדבר להקל טפי ממ"ד מעת לעת:

נדרה בלילי שבת כו'. האי דנקט בלילי שבת כלילי שבת ויומו כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד:

הכי גרסי' (לקמן ע"ז:) במתניתא האומר לאשה כל נדרים שתדורי אי אפשי בהם אין כאן נדר לא אמר כלום יפה עשית אין כמותיך אם לא נדרת מדירך אני דבריו קיימין. דלענין הפרה אין מועיל אלא לישנא דקרא עד שיאמר מופר ליכי אבל לענין הקמה דאפי' שתיקה מועלת אם שתק כל היום קיום נמי מועיל בכל לשון אי נמי להכי בעינן דוקא מופר ליכי כדי ליתן חילוק בין הפרת הבעל להתרת חכם דהפרת בעל מכאן ולהבא בלא טעם כמו את בריתי הפר והכי גרסינן בירושלמי דפרקין ר' אבהו אומר בשם ר' יוחנן הבעל שאומר אין כאן נדר אין כאן שבועה לא אמר כלום וזקן שאמר מופר לך בטל לך לא אמר כלום אלא זה כהלכתו וזה כהלכתו הבעל אומר מופר לך בטל לך וזקן אומר אין כאן נדר אין כאן שבועה:

לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי מופר ליכי כדרך שאומר לה בחול. שצריך לשנות מפני כבוד השבת אלא אומר לה טלי ואכלי טלי ושתי ובגמרא מפרש:

גמ' דכתיב מיום אל יום. פי' מיום זה ליום אחר דהיינו מעת לעת:

דאי כתיב מיום אל יום. דהוה לילה בכלל הוה אמינא מחד בשבא לחד בשבא דמשמע מיום זה ליום אחר ששמו כזה:

אין הלכה כאותו הזוג. משום דרבים נינהו איצטריך למיפסק דלא כוותייהו או משום דקרא כוותייהו דיקא דכתיב מיום אל יום. ויש ספרים גורסין הלכה כאותו הזוג. משום דבשילהי שבת גרסינן והלכתא הפרת נדרים מעת לעת ומפרשי סבר למיעבד כי הני תנאי פירוש תנא דמתני' ותנא קמא דברייתא דאמרי כל היום א"ל רב הכי אמר חביבי הלכה כאותו הזוג ואפי' אי גרסי' אין הלכה כאותו הזוג מצינן למימר דסתמא דהש"ס פליג אדריב"ל ובכל הספרים גרסי' הכא חייא בר רב [יש לפרש] כשהיתה אשתו נודרת לא היה מתיר מיד אלא היה שותק לקנטרה כאילו היה רוצה לקיים נדרה והיה זורק חץ בכותל לכוין בציל שיתיר לה למחרתו קודם שיגיע לאותו מקום:

רבה בר רב הונא הוה קאי. לידע מדת צלו לכוין בו למחרת אבל לספרים דגרסי' אין הלכה כאותו הזוג אין מקומו כאן אלא לקמן בשמעתין:

המשנה הששית והכונה בה בענין החלק החמישי והוא שאמר הפרת נדרים כל היום ויש בדבר להקל ולהחמיר כיצד נדרה בלילי שבת מפר בליל שבת וביום השבת משתחשך נדרה עם חשכה מפיר עד שלא תחשך שאם לא הפר משחשכה אינו יכול להפר אמר הר"ם פי' מכאן תדע שהפרת נדרים אינה מעת לעת ואמנם יחדו בו היום לבד לאמרו ביום שמעו ואולם אמרו מיום אל יום הנה ענינו שהוא מפר ביום ובלילה כאשר יזדמן ר"ל שיהיה הנדר בלילה ואפשר בו גם כן מיום אל יום כאשר נשבעה בתחלת הלילה ואמנם לקח במשל יום השבת להודיעך שהפרת נדרים בשבת וכן העקר אצלנו שהפרת נדרים מותר בשבת בין לצורך השבת בין שלא לצורך אבל אמרו לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי כדרך שהוא אומר לה בחול אלא אומר לה טלי אכלי טלי ושתי והנדר בטל מאליו וצריך שיבטל בלבו ואם לא אפשר לסתור שבועתו בשבת בפועל נגד תועלתה כמו שזכרנו יבטל בלבו לפי שזה הלשון בתוספתא מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו בין בחול בין בשבת וממה שיתחייב שתדעהו אמרם קיים בלבו ואמר הפר יכול לקיים ר"ל שהוא כאשר הפר בלבו וחזר וקיים השבועה וקיימו יתקיים גם כן כאשר שתק בשמעו השמועה והיה כונתו להנקם ממנה על דרך הצער ולא הפר זה היום הנה הוא אמת הנדר ולא יפר אחר זה ואע"פ שלא יהיה שתיקתו לקיים הנדר אלא התקוטטה והוא אמרם בספרי ואם החרש יחריש לה בשותק על מנת למיקט הכתוב מדבר אולם אמרם הפר בלבו אין הפר אשר יורה על שהוא יצטרך לבטל בהפרה הנה זה בלתי סותר לאמרם מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו לפי שהבטול אשר כיון סתר מההפרה לפי שענין ההפרה אשר יתיר הקשר אשר קשר וישאר הענין כמו שהיה תחלה קודם שבועתה אם תרצה לעשותו ואם תרצה שלא לעשותו בבחירה אין עליו מניעה והביטול הוא שיכריחה על הפך מה שנדרה שהוא אשר כיון בענין ההפרה הנה אי אפשר מבלתי שיוציא בשפתיו ואם כיון הביטול והוא שיכריחה שתעשה הדבר אשר נשבעה שלא תעשהו כמו שאמרנו אומר לה טלי אכלי טלי שתי ולא יצטרך להוציא בשפתיו והבין זה ההפרש בין הביטול וההפרה עד שלא תסתור הלשונות שהם זרים אולם התר נדרים בשבת הנה זה לא יהיה אלא בנדרים שהם לצורך השבת והעקר אצלנו נשאלין לנדרים עומד יחידי ובלילה ובשבת ובקרובים ואפילו היה להם פנאי מבעוד יום אבל עד שיהיה יחיד מומחה הוא אשר יתיר יחידי אולם הדיוטות הנה אין פחות משלשה ואם יאמר החכם אשר יתיר נדרו מופר לך או מה שיורה על זאת הכונה אין זה כלום לאמרם חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום ולשון ספרי חכם מתיר ואין בעל מתיר בעל מפר ואין חכם מפר לפי שענין ההפרה בטול השבועה מעקרא וכאלו לא היה כלל וזה לא יעשהו זולת אב והבעל לפי מה שבא בכתוב ובקבלה וענין השאלה לחכם אשר נקראים התר נדרים שיתיר השבועה הנקשרת מחוייבת ויסיר דינה בעתיד וזה לא יעשהו בלתי חכם או שלשה הדיוטות כמו שזכרנו לפי מה שבאה הקבלה לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין וזה ענין אינו מפורסם בפסוק וכן אמרו שלזה הענין אין לו עקר זולת הקבלה והוא אמרם התר נדרים פורחין ואין להם על מה שיסמוכו ותואר התר השבועות לפי מה שהעתיקו חכמינו אשר קבלו מהחכמים לפי מה שראו הדבר פעמים רבות במעמד אנשי הדת לפי מה שנעשו לפני זקניהם ורבניהם כי היה אצלנו בארץ המערב היתר שבועות מעשים בכל יום לפי שזאת הארץ לא ינבעו בה המים הרעים לפי מה שאספר בא האיש הנשבע או האשה אשר לא יופר נדרה לחכם או לשלשה הדיוטות ויאמר אני נשבעתי על מעשה זה והנני מתחרט על שבועתי ויאמר לו מה הסיבה אשר הביאך שתתחרט ודברו אליו בנולד אשר יתחדש אליו או בפתח אשר נפתח לפי מה שהתבאר בפרק אשר לפני זה ויאמר לו גדול הדיינין ידעת כשנשבעת שזה יזיק צער לך כך או אם היה הענין נולד פלני כך היית נשבע ויאמר לא אבל לא ראיתי הענינים כי אם ראיתים אז לא הייתי נשבע ויאמר לו הנה אתה מתחרט על זאת השבועה ויאמר כן ויאמר גדול השלשה העומדים שם בזה הלשון מותר לך שרוי לך מחול לך במתיבתא של מעלה ובמתיבתא של מטה ככתוב ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה ויאמרו אחר זה השנים שרוי לך מחול לך שרוי לך מחול לך עוד יחזור אחר זה גדול הדיינין ויאמר לא תהיה מנהגך שתהיה פרוץ בנדרים לא תתמיד אם תחזור אנחנו לא נתיר לך הנה זה מה שראינו ועשינו והבן אלו הפסקים ותשמרם ותבין זה:

אמר המאירי הפרת נדרים ר"ל בין לאב בין לבעל כל היום ר"ל כל יום הנדר או יום השמועה לא מעת לעת אלא כל אותו יום הן שיהא לפניו הרבה מן היום הן שיהא לפניו מעט אפילו רגע ויש בדבר להקל ר"ל להיות זמן ההפרה ארוך ולהחמיר ר"ל להיות זמן ההפרה קצר כיצד נדרה בלילי שבת ר"ל בתחילת הלילה בשעת כניסת קדשת היום מיפר בכל הלילה וכל יום שבת עד שתחשך שהרי היום הולך אחר הלילה והכל יום אחד נדרה בסוף יום השבת עם חשיכה ר"ל קודם שחשיכה מיפר עד שלא תחשך הא משחשיכה אינו יכול להפר שכבר עבר היום ואלו היתה ההפרה מעת לעת היה זמן ההפרה שוה לעולם אלא שלא היתה באותו היום ברוב הפעמים:

ולפי דרכנו למדנו במשנה זו שמפירין נדרים בשבת ולפי מה שיתבאר בגמרא מפירין נדרים בשבת ר"ל אב או בעל אף שלא לצורך השבת וכמו שאמרו במשנה זו חשיכה אינו יכול להפר הא קודם שחשיכה אפילו מעט שאין בו לומר צורך שבת מיפר אבל שאלה לחכם אין נשאלין אלא לצורך השבת כגון שנדרה מבשר וכיוצא בו אבל שלא לצורך שבת לא:

ויש ספרים שגורסים עוד במשנה מה שנאמר בגמרא בשם בריתא האומר לאשתו כל נדרים שתדורי אי אפשי בהם או אין כאן נדר או אי אפשי בהם אלא אם כן נדרת לא אמר כלום פי' שנדרה אשתו וכיון להקים לה ואמר לה כל נדרים שתדורי מכאן ואילך אי אפשי בהם שמשמען של דברים שבאותם שנדרה מיהא רוצה הוא בקיומם או שפירש כל נדרים שתדורי ר"ל מכאן ואילך אי אפשי בהם אלא אם כן נדרת שמשמען של דברים שאותם שנדרה כבר אפשר לו בהם לא נתקיימו אותם הנדרים שנדרה בלשונות אלו ויכול עדין להפר שהרי לא קיימן בפירוש אבל אם קאמר לה יפה עשית אין כמותך אם לא נדרת מדירך אני דבריו קיימין אע"פ שלא אמר לה בהדיא קיים ליכי ויראה שהדין כן אם נדרה לשנה והוא אומר רוצה הייתי בשתים או כמה יפה לי כשעשית כן או תבא עליך ברכה וכל כיוצא בזה שהוא הקמה כך אנו רגילים לפרש במשנתנו ומכל מקום בתוספות אין גורסין אלא אם כן נדרת אלא כל נדרים שתדורי אי אפשי בהם אין כאן נדר לא אמר כלום ומפרשים בה שלא לכונת הקמה נאמר אלא לכונת הפרה וכל שתדורי לאו דוקא אלא שאת נודרת עכשו קאמר ואומר כל נדרים אלו שנדרת עכשו אי אפשי בהם או אין כאן נדר לא אמר כלום כלומר שאינה הפרה ולימד באין כאן נדר שאע"פ שבהיתר החכם לשון זה הוי התר בבעל אינו לשון הפרה וכמו שאמרו בתלמוד המערב בעל שאמר אין כאן נדר אין כאן שבועה לא אמר כלום זקן שאמר בטל לך מופר לך לא אמר כלום אלא זה כהלכתו וזה כהלכתו בעל במופר ליכי וזקן באין כאן נדר וכן בגמרא אמרו חכם מתיר ובעל מפר בעל שאמר בלשון חכם וחכם שאמר בלשון בעל לא אמר כלום:

וכן יש גורסין עוד במשנה זו לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי כדרך שהוא אומר בחול אלא ישנה מפני כבוד השבת ויאמר לה טלי ואכלי ממה שנדרת והנדר בטל מאליו אלא שמכל מקום מבטל בלבו הא בחול מיהא צריך לבטל ולהוציא בשפתיו ולומר מופר ליכי ומכל מקום בגמרא נחלקו בית שמאי ובית הלל שבית שמאי אמרו בשבת מבטל בלבו ובחול מוציא בשפתיו ובית הלל אומרין אף בחול מבטל בלבו ויש רגילים לפרש אף כשנדרה בחול דיו בבטול בלבו והם דברים מתמיהים שהרי במשנתנו אמרו לא יאמר לה מופר ליכי כדרך שהוא אומר בחול אלמא דבחול מיהא צריך שיאמר כן אלא שהם מפרשים אם בא להפר לה בשבת לא יאמר כדרך שהוא רגיל לומר בחול הא בחול כדרך השבת מותר שבבטול בלבו סגי ואם תאמר ואם כן מה צורך לומר היום טלי ואכלי יאמר לה לכשירצה כבר הופר נדרך מכל מקום צריך להודיעה שהפר לה אי נמי דאע"ג דאמר טלי ואכלי צריך שיבטל בלבו ואף ע"פ שבטל בלבו צריך לומר טלי ואכלי וזה שאמרו למטה הפר בלבו אינו מופר פירושו בשלא אמר לה טלי ואכלי ושמא תאמר ומי עדיף טלי אכלי בחול מאי אפשי בהן אין כאן נדר אין גרע וגרע שכל שהוא מבטל בלבו ואומר טלי ואכלי דיו אבל כל שבא להוציא בשפתיו צריך שיאמר בלשון המועיל וזו היא שטת התוספות:

ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שכל שבחול צריך אמירה ואין בטול שבלבו מועיל אף בטלי ואכלי ומחלוקת שמאי והלל על נדר שבת הוא אמור שלדעת בית שמאי למוצאי שבת הוא צריך לחזור ולהפר וזה שאמר בשבת מבטל בלבו ובחול מוציא בשפתיו ר"ל הפרת הנדר שנדר בשבת ואע"פ שעבר יומו מכל מקום הצריכו כן שלא לטעות בחול לסמוך על בטול שבלבו ובית הלל סוברים שאף בחול אין צריך להוציא בשפתיו אלא סומך על מה שבטל בלבו שהרי כל עצמה הפרה שלא ביומה אינה כלום ולישנא דאחד זה ואחד זה מבטל בלבו ואינו מוציא בשפתיו לאו לישנא דייקא הוא וזהו עיקר הדברים:

ומכל מקום גדולי המחברים נראה שמחלקים בין בטול להפרה וכשמפר לה כונתו שיופר הנדר ולא שהוא כופה לאכול אלא אם תרצה תאכל אם לא תרצה לא תאכל שאין הכונה אלא להתיר מה שקשרה ולהשאיר הענין על אפני מה שהיה תחלה ואחר שאין שם מעשה הפרה שבלב אינה כלום אבל בטול הוא יותר מהפרה והוא שכונתו שתעבור לשעתה על נדרה וכופה אותה מיד בכך והוא שאומר טלי ואכלי וכל שהוא עושה מעשה לכופה בכך דיו בבטול בלבו אף בחול אבל הפר בלבו אינו מופר וכמו שאמרו למטה קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מתניתין כיצד נדרה בלילי שבת. לילי שבת נקט דבר הידוע דבשבת היום הולך אחר הלילה והכי תנן בפרק בנות כותים רבי אליעזר אומר לילה ויום כלילי שבת ויומו. עד כאן. שטה.

גמרא הפרת נדרים מעת לעת וחכמים אומרים כל היום. ירושלמי נשתק וחזר לדבורו על דעתיה דרבי יוסי ברבי יודה נותנין לו עשרים וארבע שעות על דעתין דרבנן אין לו אלא אותו היום בלבד. הרשב"א ז"ל.

אמר קרא מיום אל יום פירוש מיום הזה ליום אחר דהיינו מעת לעת. אין הלכה כאותו הזוג רבי יוסי ורבי אלעזר דאמרי' מעת לעת. וספרים דגרסי בשילהי שבת והלכתא מעת לעת שיבוש הוא. הכי אמר חביבי רבי חייא אין הלכה כאותו הזוג משום דלא מסיימי רבנן ת"ק דאותו הזוג לא אמר הלכה כת"ק. הרא"ם ז"ל.

שדי גירא ובדיק. בא לאשמועינן דאף על גב דעביד מלאכתו ומורה בחצים בדיק הנדר ומתירו שאין צריך עיון גדול בהתרת הנדר. רבה בר רב הונא לא היה מקפיד על העמידה או על הישיבה בשעת הפרת הנדר אבל נזהר היה מלעשות מלאכה ויש מפרשים שדי גירא ובדיק לא היה שוהה בהתרת הנדר אלא כמה שהיה שוהה בזריקת החץ. וראשון עיקר. הרי"ץ ז"ל.

רש"י בד"ה נדרה כו' היום כלילי כצ"ל למחר הס"ד:

ברא"ש בד"ה נדרה כו' שבת כצ"ל נדר לא הד"א לעת הס"ד ואחר כך מ"ה דאי כתיב כצ"ל:

בד"ה אין הלכה כו' דברייתא דאמרי כצ"ל:

בד"ה א"ל כו' דתלמודא פליג כצ"ל:

בא"ד הספרים גרסינן הכא חייא בר רב כצ"ל:

ר"ן בד"ה ומהדרינן כו' קרא לאפוקי כצ"ל בגמרא הס"ד בלבד הס"ד לאשתו הס"ד לחכם הס"ד השבת הס"ד:

רא"ש ד"ה ויש בדבר להקל. ולא שיש בדבר להקל טפי ממ"ד מעל"ע. לכאורה יש ויש לענין שיוכל להפר אפי' נדרים שלא לצורך השבת כדדייק ר"א לקמן ממתניתין. אבל למ"ד מעל"ע לצורך אין שלל"צ לא כדמסיק שם:

העתק מחי' של אדמו"ר הרב הגאון מ' משה סופר אב"ד ור"מ בק"ק פ"ב יע"א. על מס' שבת בסיומא דמס' שבת השייך לכאן:

מפירין נדרים בשבת. מבואר התם בנדרים דצריך לשנויי ולומר טלי אכלי וטלי שתי ומסקינן שם דבהרהור בלבו סגי ויש בזה ג' שיטות. להרמב"ם לא מהני הפרה בלב. אך הכא לאו הפרה הוא אלא כפיה שהבעל כופה אשתו טלי אכלי על כרחך ולזה צריך שיהרהר גם בלבו שמבטלו ותרווייהו צריכא ההרהור והאמירה. פי' שהכפיה תהיה ע"ד לבטל נדרה ועיין ביאור דברי הרמב"ם בחי' ריטב"א. ונ"ל דנפקא מדכתיב כפל ואם הפר יפר ביום שמעו הכפל רוצה לומר אפי' בכפיה וכן פי' הרע"א פסוק ואם הפר יפר אחרי שמעו ונשא עונה היינו שיכריחנה. וה"נ ביום שמעו שיכוף אותה. ושיטת הר"ן דהרהור הוא הפרה ממש בצירוף לשון טלי אכלי. ושיטת הר"א ממיץ שברא"ש שם דהרהור לחוד מהני וטלי אכלי הוא רק הודעה בעלמא:

ולכאורה קשה לדבריו א"כ אמאי מותר שלא לצורך שבת לומר טלי אכלי משום דאם לא עכשיו אימתי ז"א הא סגי בהרהור ובשבת הרהור מותר לריב"ק דקי"ל כוותיה לעיל (ק"ן ע"א) וצ"ע לכאורה אמנם המעיין בלשון הרא"ש בפי' שם יראה דנזהר מזה שכ' האי הרהור היינו דיבור קליש כמו מחשבת פגול ע"ש ולק"מ:

ונשאלין לנדרים ולא תנן שואלין כ' תי"ט משום שהחכם צריך לחקור ולשאול את הבעלים ע"ש. משמע דאתיא כמ"ד אין פותחין בחרטה. והנה התם בנדרים הוה סבר רב יוסף למימר דוקא ביחיד מומחה ולא בג' הדיוטות ואמר אביי הואיל ופותחים בחרטה שריא אפילו בלילה ומעומד דלא מחזי כדן. וצ"ע לכאורה כיון דבפ' משילין משמע דדין אסור משום שמא יכתוב א"כ בשלשה לא ה"ל למיגזר דמדכרי אהדדי כמו שמא יטה ועיין לעיל קמ"ז ע"א פירש"י ד"ה אבל עשרה בני אדם וכו' ע"ש וא"נ נימא לא פלוג רבנן באיסור דין בין יחיד מומחה דשייך שמא יכתוב לשלשה דיינים מ"מ איך ס"ד דרב יוסף למיסר בתלתא היכא דמותר ביחיד מומחה יציבא בארעא וכו'. וע"כ נ"ל מזה הכרח להירושלמי דמייתי בס' החנוך פ' ויקהל ורמב"ם בס' המצות וחבורו דאין עונשים בשבת מדכתיב לא תבערו ועיין ש"ע ומג"א סי' של"ט ורצה הקב"ה שינוחו החוטאים בשבת ע"ש נמצא לפ"ז ב"ד של ג' נאסר משום דמחזי כדין עונשים שאסור מן התורה בשבת ויחיד מומחה דלא שייך דין עונשים רק דיני ממונות מ"מ אסור משום שמא יכתוב ובהכי מיירי סוגי' בפ' משילין ומיושב ק' תוס' שם אפירש"י מש"ס דסנהדרין ע"ש והכא בשמעתין הוה סבר רב יוסף למימר דקרא ביחיד דליכא אלא משום גזירה שמא יכתוב הקילו לצורך שבת אבל בג' דמחזי כדן דיני עונשים דחמיר טפי ואסור אפילו לצורך שבת ואמר אביי כיון דמותר בלילה וקרוביה שוב לא מיחזי כדיני עונשים:

עוד העתק מחי' הנ"ל

רש"י בחומש פ' מטות פי' מיום אל יום לאפוקי מעל"ע והקשה הרא"מ מספרי דפליגי ת"ק ור"ש בן יוחי וס"ל מיום אל יום היינו מעל"ע ע"ש והקשה צדה לדרך אהרא"ם מ"ט שביק ש"ס ערוך דנדרים ע"ו ע"ב ומקשה מספרי. ולכאורה י"ל דרש"י בחומש פירש למאן דדריש טעמיה דקרא וא"כ לכאורה רחמנא יהיב זימנא כל יום שמעו להתישב בדבר אם להפר ואם להקם וא"ל מיום שמעו לחוד נמי הסברא נותנת שיהיה לו זמן מעל"ע דאין יתכן שזה יהיה לו זמן כ"ד שעות להתיישב בדבר ולזה יהיה לו זמן רגע בין השמשות זהו נגד הסברא אע"כ ה"א ביום שמעו מעל"ע קמ"ל מיום אל יום דוקא כל היום ותו לא כפירש"י בחומש. וש"ס דנדרים אזיל למאן דלא דריש טעמא דקרא וא"כ סתמא ביום שמעו עד שתחשך ומיום אל יום מעל"ע ולק"מ אפירש"י בחומש. משו"ה הוצרך הרא"ם להקשות מספרי דרשב"י בעצמו דדרש טעמיה דקרא בעלמא ס"ל הכא מיום אל יום מעל"ע ודלא כפירש"י בחומש ומיושב ק' צדה לדרך על הרא"ם. ומ"מ נ"ל ליישב פירש"י דס"ל הא דדריש רשב"י מיום אל יום מעל"ע משום דס"ל כש"ס דילן דהוה סד"א ביום שמעו ולא בלילה קמ"ל מיום אל יום אפילו בלילה ולעולם מסברת טעמא דקרא יפר מעל"ע וכנ"ל. והנה למידרש ביום ולא בלילה כ' תוס' בסוכה דאיננו דרש פשוט כל כך. וא"כ הני מילי למ"ד אין פותחין בחרטה ופסול ע"י חכם היתר נדרים בלילה ולהכי הוה ס"ד גם הפרה פסול בלילה לכן איצטריך מיום אל יום ולעולם לר"א בר"ש דש"ס ולרשב"י בספרי מעל"ע מטעמא דקרא כנ"ל:

אך רש"י ס"ל כמ"ד פותחין בחרטה ואין שום ס"ד לפסול בלילה וביום שמעו ה"א מעל"ע למאן דדריש טעמא דקרא ומש"ה כתי' מיום אל יום לאפוקי מהך סברא וכפירש"י בחומש ומיושב ק' הרא"ם הקצרתי וק"ל. וא"כ גי' הר"ן אין הלכה כאותו הזוג ומייתי עלה דשדי גירי דאין פותחין בחרטה דממילא מוכח דמיום אל יום ממעט מעל"ע וכנ"ל לפירש"י בחומש. וכאותו זוג:

ועיין לעיל מ"ז ע"ב מתיב רמי בר חמי וכו' וק' לכאורה דלמא אה"נ דהוי מוקצה ואסור באכילה ליומי' ומ"מ מפירי' אפי' שלא לצורך שבת. י"ל דרמי בר חמי הא קא פריך לר"ש דמוקצה ולרשב"י לשיטתו מעל"ע ס"ל וממילא לצורך אין ושלא לצורך לא. ומיושב נמי מה שקשה לכאורה דלמא מיירי שנדרה בשבת עצמו ולא הוה מוקצה בין השמשות. י"ל ס"ל רישא דומיא דסיפא דמיירי ביש לו פנאי ואפ"ה מותר לצורך ורישא נמי בהיה לו פנאי וידע הבעל בע"ש ושמע ולא היפר ואין לו פנאי להפר אחר שבת אפ"ה שלא לצורך דלמ"ד מעל"ע לא פלוג רבנן וזהו סברת פסקי תוס' דשמעתין ע"ש ועיין חי' רשב"א דשמעתין מ"מ מוכח מזה שכבר היה מוקצה בה"ש ואפ"ה שרי ושפיר פריך ומיושב נמי ק' תוס' ד"ה מי יימר וכו' שהקשו בשלמא בבכור איכא איסורא להזדקק אבל הכא פשיטא שיזדקק והא"ש כיון שמיירי שכבר שמע מבע"י ולא הפר הא קמן שאין רצונו להפר ומי יימר שישתנה דעתו:

ועד"ז י"ל בשמעתין דנאמר להכי פלגינהו הואיל וצריך ב"ד וק' מה ענין דין זה להלכו' שבת י"ל במאי דקאמר ש"ס לשון ב"ד ולא אמר צריך מומחה מרמז לנו דינו של אביי דבשלשה נמי מתירי' בשבת ודלא כרב יוסף. וי"ל אי הוה תני חד בבא ה"א האי נשאלין היינו שאלה על ההקם ועיין ר"ן נדרים ס"ט ע"א ד"ה בעי רבה וכו' אבל שאלה על נדר לא משום דבג' מתחזי כדינא וכס"ד דרב יוסף ומדאסר בג' ממילא אסור נמי ע"י יחיד מומחה משום דה"ל מוקצה מי יימר דמיזדקק ליה דליכא למימר מיזדקקי ליה ג' הדיוטות הא הוה ס"ד דאסור בג' הדיוטות. ונשאלין דמתני' ה"א נשאלין על ההקם דהיא ע"ד בעלה נודרת ולא מקצה מדעתה הכי הוה ס"ד מש"ה פלגינהו לתרי בבי לומר דנשאלין ממש קאמר משום דגם בב"ד של ג' יכול להפר וכאביי דלא כרב יוסף ולא הוה מוקצה וק"ל: