שבת מט ע"א

דף מט - א

וכל זה הוא מדאורייתא. אלא, וגזרו רבנן על טומאה, שייחשבו חיבור, ויטמאו שניהם יחד אף שלא בשעת מלאכה.

וגזרו כן משום טומאה שבשעת מלאכה, שאז מדאורייתא הוו חיבור זה עם זה.

וכן גזרו רבנן על הזאה, שלא ייחשב חיבור אלא צריך להזות על כל אחד לחוד, אף במספורת ואיזמל שבשעת מלאכה.

ואף שמן התורה חשיבי חיבור אף להזאה, גזרו הכי משום הזאה שלא בשעת מלאכה, שאז מדאורייתא לא הוו חיבור.

שנינו במתניתין: אין טומנין לא בתבן ולא בזגין ולא במוכין ולא בעשבין בזמן שהן לחין.

איבעיא להו: האם "לחין" דקתני במתניתין, המדובר הוא דוקא כשהן לחין מחמת עצמן, שאז הם מוסיפין הבל יותר מאשר "לחין מחמת אחרים" [והיינו, שהם עצמם יבשו כבר, אלא שחזרו ונהיו לחים מחמת משקין אחרים שנפלו עליהן], ולכך אין טומנים בהם.

או דלמא, אין טומנים בהם אף כשהן לחין מחמת דבר אחר, וכגון מחמת משקין שנפלו עליהם. ^[1]

ופשטינן: תא שמע מהא דתנן במתניתין: "לא בתבן ולא בזגים ולא במוכין ולא בעשבים, בזמן שהן לחין".

אי אמרת בשלמא, "לחין" היינו לחין מחמת דבר אחר - שפיר משכחת לה לחות מחמת דבר אחר בכל אלו המנויים כאן.

אלא אי אמרת דוקא בלחין מחמת עצמן אסור לטמון בהם, לפי שהם מוסיפים הבל רב. אם כן, "מוכין", שיהיו לחין מחמת עצמן - היכי משכחת לה?

ודחינן לפשיטות ממשנתנו: משכחת לה מוכין הלחין מחמת עצמן, ממרטא דביני אטמי [מצמר הנמרט מבין ירכותיה של הבהמה], שמקום זה הוא מלא זיעה, והוא לח מחמת עצמו.

ותו הוינן בה: והא דתני רבי אושעיא: טומנין בכסות יבשה, ובפירות יבשין. אבל לא בכסות לחה, ולא בפירות לחין. ^[2]

ואי אין טומנין דוקא במוכין שהם לחין מחמת עצמן. כסות, שהיא לחה מחמת עצמה - היכי משכחת לה?

ומשנינן: הכא נמי משכחת לה, בכסות העשויה ממרטא דביני אטמי.

מתניתין:

טומנין בכסות, ובפירות [כגון חטים וקטניות], בכנפי בנוצות יונה, ובנסורת של חרשים [נגרים] שנופלת מהעצים בשעת ניסורם, ובנעורת של פשתן, ואפילו דקה. לפי שכל אלו אינם מוסיפים הבל.

רבי יהודה אוסר להטמין בנעורת פשתן דקה משום שלדעתו היא מוסיפה הבל. ואינו מתיר להטמין אלא בנעורת פשתן גסה.

גמרא:

אמר רבי ינאי: כדי לקיים מצות הנחת תפילין - צריכין שיהיה הגוף נקי, וכפי שיבואר להלן מהי נקיות הגוף הדרושה. ויש לנהוג בהקפדה על הנקיות כאלישע "בעל כנפיים", שהיה מקפיד על קיום מצות תפילין, והקפיד [כנראה] על הלכות נקיות גופו לענין הנחת תפילין. ואם אינו נקי, אין להניחם.

[ולהכי נקט כ"אלישע", שנעשה לו נס בתפילין, כמובא בסמוך. ומסתמא היה זהיר ביחס לנקיות גופו כיון שהיה זהיר בשמירת מצות תפילין. תוספות].

והוינן בה: מאי היא ההקפדה על נקיות הגוף לצורך הנחת תפילין?

אביי אמר: שיניח תפילין רק בשעה שיכול להעמיד את גופו שלא יפיח בהן רוח מלמטה. שיודע כי הוא יוכל לשמור את עצמו ולהמנע מכך, עד שיסיר את תפיליו.

רבא אמר: "גוף נקי" הוא מצב שבו יכול האדם המניח תפילין לשמור את עצמו שלא יישן בהן. ^[3]

שכל זמן שהוא ניעור לא חיישינן להפחה, לפי שכל הגופים הם בחזקת נקיים לדבר הזה, ויכולים להעמיד עצמם מהפחה. ^[4] אבל, אם יש מקום לחשוש שמא יישן בהם, אסור להניחם, כי שמא יפיח בשעת שנתו, או שמא יראה אז קרי, ^[5] בעוד התפילין עליו.

ומבארינן: ואמאי קרי ליה לאלישע "בעל כנפים"?

לפי שפעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל, שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו.

והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק. ^[6] ראהו קסדור [ממונה מהשלטון] אחד. רץ אלישע וברח מפניו. והיה הקסדור רץ אחריו. וכיון שהגיע אצלו, נטלן אלישע לתפילין מראשו, ואחזן בידו. אמר לו הקסדור: מה זה בידך? אמר לו אלישע: כנפי יונה. פשט אלישע את ידו והראם לו, ונמצאו בידו כנפי יונה. לפיכך, קורין אותו "אלישע בעל כנפים",, על שם אותו הנס. ומאי שנא כנפי יונה מכנפי שאר עופות, שדוקא אליהם נתהפכו תפילי אלישע להיות? משום דאמתיל [נמשלה] כנסת ישראל ליונה. שנאמר "כנפי יונה נחפה בכסף, ואברותיה בירקרק חרוץ".

מה יונה - כנפיה מגינות עליה מפני הצינה, ומכל עוף ומאדם הבא עליה ומכה בה [מה שאין כן בשאר עופות], אף כנסת ישראל - מצות מגינות עליהן.

[ובתוספות מובא בשם המדרש, שנבדלת היונה משאר עופות בכך שכל העופות כשהם יגעים ממעופם הם נחים על גבי סלע. אבל יונה כשהיא יגעה, הרי היא פורחת בכנף אחת ונחה בכנף השנית ^[7]].

שנינו במתניתין: טומנין בנסורת של חרשין, ובנעורת של פשתן דקה. רבי יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה.

איבעיא להו: האם רבי יהודה אף א"נסורת של חרשין" קאי, ואוסר להטמין בנסורת דקה? ^[8] או דלמא, דוקא א"נעורת של פשתן" קאי רבי יהודה. שרק בה הוא אוסר להטמין כיון שהיא דקה. אבל ב"נסורת של חרשין" לא פליג רבי יהודה ומתיר להטמין בה אפילו כשהיא דקה.

ופשטינן: תא שמע, דתניא: רבי יהודה אומר: נעורת של פשתן דקה - הרי הוא מוסיף הבל כזבל, ואסור להטמין בה.

שמע מינה כי אנעורת של פשתן דוקא קאי רבי יהודה.

ומסקינן: שמע מינה!

מתניתין:

טומנין בשלחין [עורות], לפי שאין הם מוסיפים הבל.

ומטלטלין אותן, את העורות, בשבת, לפי שאין בהם איסור מוקצה. ודין זה הוא בין בסתם עורות, ובין בעורות שהוא טומן בהם. משום שכל העורות "חזו למיזגא", לשבת ולהסב עליהן.

וכן טומנין בגיזי צמר.

אבל אין מטלטלין אותן בשבת, משום שמוקצים הם למלאכתן, שהיא טויה ואריגה.

ואם טמן את הקדירה בגיזי צמר בערב שבת, כיצד הוא עושה כשבא ליטול את קדירתו בשבת? והרי אינו יכול לטלטלן ולהסירם מן הקדירה.

הרי הוא נוטל את הכסוי של הקדירה, והן [גיזי הצמר] נופלות מאליהן. וטלטול שכזה, שאינו נוגע מטלטל בידיו את המוקצה אלא נוטל את הדבר שהמוקצה מונח עליו והמוקצה נופל מאליו, נקרא "טלטול מן הצד", ומותר לעשותו בשבת.

נחלקו המשנה ברורה והחזון איש בהגדרת "טלטול מן הצד" [עיין לעיל מג ב].

לדעת המשנה ברורה כל שמטלטל את המוקצה שלא בידיו, וכגון המסיר מהשולחן קליפות [שהן מוקצה] באמצעות הסכין שבידו חשיב טלטול מן הצד, ומותר.

ואילו לדעת החזון איש טלטול שכזה הוא כטלטול בידים, ולא נאמר טלטול מן הצד אלא כשאין זה דרך טלטול. וכגון כאן, שהרמת הכיסוי לצורך הוצאת האוכל מהקדירה אינה נחשבת כ"דרך טלטול" ביחס לגיזי הצמר שמעליו.

ואין כיסוי הקדירה נאסר בטלטול מחמת היותו בסיס לגיזי הצמר שעליו, וכדין "בסיס לדבר האסור" שיש לנהוג בו כמו במוקצה עצמו.

לפי שאיסור טלטול של "בסיס" נאמר רק במקום שהבסיס נועד להחזיק את המוקצה שמעליו, ולא במקום שהמוקצה שממעלה נועד לכסות את הדבר המצוי מתחתיו למטה.

וכאן הרי אין הכיסוי של הקדירה מיועד לשמש כבסיס לגיזי הצמר. אלא אדרבה, גיזי הצמר הם העשויים לכסות את הקדירה שמתחתם. רש"י. ^[9]

רבי אלעזר בן עזריה אומר: כשהוא נוטל את הקדירה הטמונה בתוך קופה המלאה בגיזי הצמר המוקצים.

הרי את הקופה הוא מטה על צידה, ונוטל ממנה את הקדירה, ואז יכול הוא גם להחזיר את הקדירה לקופה. [כך משמע מלשונו של רש"י במהלך הסוגיא וכך כתב הרמב"ם במפורש בפירוש המשנה, עיין בהערה. אך לא נתבאר בדבריהם כיצד הוא עושה שלא יפלו הגיזים שמסביב לגומא. ויש מפרשים שנוטל את האוכל ישירות מהקדירה כשהוא מטה את הקופה על צדה]. ^[10]

אבל לא ישאיר את הקופה זקופה כמו שעמדה קודם, כי שמא יטול את הקדירה ושוב אינו יכול להחזירה. דחיישינן שמא יפלו הגיזים שסביב מקום הקדירה לתוך הגומא שבה ישבה הקדירה. וכשירצה לחזור ולהטמין יצטרך לטלטל את הגיזין לכאן ולכאן כדי לעשות לה שוב מקום, ויעבור על איסור טלטול מוקצה. ^[11] אבל על ידי שמשנה מקום הקדירה ומטה אותה על צידה, לא תתקלקל הגומא.

וחכמים אומרים: אין צריך להטות את הקופה על צידה. אלא נוטל את הקדירה, ואחר כך מחזיר אותה למקומה. ולא חיישינן שמא יפלו הגיזים למקום הקדירה וימלאוהו [אבל אם נתמלאה הגומא, לכולי עלמא אסור לטלטל את הגיזים כדי לפנות מקום לקדירה, כמבואר לקמן בגמרא].

גמרא:

שנינו במתניתין: טומנין בשלחין ומטלטלין אותן.

יתיב רבי יונתן בן עכינאי ורבי יונתן בן אלעזר, ויתיב רבי חנינא בר חמא גבייהו.

וקא מיבעיא להו: האם "שלחין" של בעל הבית תנן, דשרי לטלטלן מאחר שאינם עומדים להמכר, ואין מקפידים עליהם אם יתטנפו. הלכך הם עומדים ל"מיזגא", לשבת ולהסב עליהם. אבל שלחין של אומן, כיון דקפיד עלייהו כדי שיוכל למוכרם לאו למיזגא קיימי, אלא מוקצין הן ולא מטלטלינן להו.

או דלמא, אף בשלחין של אומן תנן דמטלטלין אותן. שאף הם חזו למיזגא עלייהו. וכל שכן שלחין של בעל הבית שמותרים בטלטול.

אמר להו רבי יונתן בן אלעזר: מסתברא כי דוקא בשלחין של בעל הבית תנן דמותרים בטלטול. אבל של אומן, קפיד עלייהו שלא להשתמש בהן, ואסורים משום מוקצה.

שלא בשעת מלאכה אינן חיבור לא לטומאה ולא להזאה וגזרו שאם נטמא הא' שלא בשעת מלאכה נטמא גם האחר בכל מקו' שהוא. ודוק' אם הוא (מחברן) מחובר עדיין משום טומאה שבשעת מלאכה. וגזרו נמי על הזאה שאם יזה על הא' אפילו בשעת מלאכה לא נטהר האחר אע"פ שהוא מחובר עמו משו' הזאה שלא בשעת מלאכה. פי' אם יראה שהזה בשעת מלאכה על האחד ונטהר גם האחר יטהר הוא כשיזה על האחד אפילו השני שלא בשעת מלאכה:

פי' מירטא דביני אטמא העמר שבין הירכות של בהמה כיון שתמיד השתנתה שותת בין ירכותיה יש בו לחלוחית לעולם ואינו מתנגב לעולם ואפילו עושה מאותו צמר כסות יש בו לחלוחית:

תפלין צריכין גוף נקי. קיי"ל כרבא דאמר שלא יישן בהן:
ר' יהודה אוסר. אוקימנא בנעורת:

טומנין בשלחין ומטלטלין אותן. פירוש שלחין עורות גלשין שנגזז (כצמר) [הצמר] ועדיין לא נעבדו:

מאי טעמא, אביי אמר שלא יפיח בהם. פי' למאי הלכתא בעי' כאלישע וכי כל מי שאינו צדיק כמותו לא יניח תפילין. אמר אביי, לא לענין חסידתו אלא לענין זריזתו, דאיהו אדם גדול וזרוז בהן הי' שהרי נעשה לו נס גדול ורבא אמר שלא יישן בהם אחד שינת קבע ואחד שינת ארעי ואף על גב דבמס' סוכה איפלגי בהא מלתא תנאי אדרבא דהוה בתרא סמכי, זהו כדעת רבינו הגדול ז"ל שהשמיטן לאותן ברייתות שבפ' הישן ולא כתבן בהל' תפילין. ואי קשי', אלישע שהי' גוף נקי למה נטלן מראשו, הא בשעת שמד אפי' אערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור ה"מ לעבור על מצות לא תעשה אבל אם גזרו לבטל מצות עשה ודאי תבטל ואל יהרג דהא שב ואל תעשה שאני. ועוד שהן יכולין לבטל ע"כ שיניחוהו בבית האסורין וממילא תבטל דאף על פי שהי' מניחן שמא הי' סביר שלא יראהו אדם או שהי' מוסר עצמו למיתה שלא לבטל מעליו מלכות שמים ורשאי הוא בכך ואינו כמתחייב בנפשו אף על פי שאמרו יבטל ואל יהרג שכל מצוה שהחזיקו בה ישראל בשעת השמד נוטלין עלי' שכר הרבה ועדיין מוחזקת ואמרו בהגדה בבראשית רבה מה לך יוצא ליסקל על שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב על שנטלתי את הלולב וכו', וכן מצינו בדניאל שמסר עצמו למיתה על התפלה שהוא מצות עשה דרבנן:

וגזרו טומאה שלא בשעת מלאכה משום טומאה שבשעת מלאכה. ואם תאמר, ליגזור נמי במקל שעשאו יד לקרדום. י"ל שאני מקל דעשוי אדם לזורקו לבין העצים שלא בשעת מלאכה ואין אדם מצניעו מה שאין כן במספורת של פרקים.

מרטא דביני אטמא. לשון רבינו האיי גאון ז"ל יש בין יריכות הבהמה במקום שמשתין צמר לח ואינו יבש לעולם ואפילו אורגין אותו ואפילו בלה נמצא לח ולא יבש.

תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים מאי טעמא [לפנינו: מאי היא] אמר אביי שלא יפיח בהן. פירוש צריכין גוף נקי היודע ליזהר שלא יפיח בהן כלומר שיזהר לסלקם בשעה שצריך להפיח, וכן פירש רש"י ז"ל (ד"ה שלא), וכן פירשו גם בתוספות (ד"ה אביי).

רבא אמר שלא ישן בהן. פירוש אביי לא פליג אדרבא דאף הוא סבר דאסור לישן בהם בין שינת קבע בין שינת עראי וכדתניא בסוכה פרק הישן (כו, א), ומוקמינן לה התם דמנחי ארישיה, אלא דאביי לא חייש לשמא ישן בהם דהרבה פעמים שאין אדם יכול להעמיד עצמו שלא ישן, ורבא בעי שיהא יכול להעמיד על עצמו שלא ישן בהם, וטעמא דמילתא דאסור לישן בהם כדי שלא יסיח דעתו מהן ואי נמי שלא יפיח בהן, אבל משום חשש קרי לא דבעל קרי אינו אסור בהן, וכדמוכח בסוכה בפרק הישן (שם, ב) דאמר רבי יוסי ילדים לעולם חולצים מפני שרגילים בטומאה ופריך לימא קסבר רבי יוסי בעל קרי אסור בתפלין, ומשני הכא בילדים ונשותיהן עמהם עסקינן שמא יבא לידי הרגל דבר, אלמא משום קרי לא אסרינן.

נטלם מראשו. וא"ת והיכי עביד הכי והא אמרינן (סנהדרין עד, ב) בשעת השמד אפילו אמצוה קלה יהרג ואל יעבור, וי"ל דהני מילי במצות לא תעשה אבל במצות עשה לא דשב ואל תעשה שאני דלא מוכחא מילתא.
וא"ת אם כן היכי מסר נפשיה ומנח והלא מתחייב בנפשו, וי"ל דאע"פ שאינו מחויב ליהרג על קיומה אפילו הכי רשאי למסור נפשו עליה ומקבל שכר, שכל מצוה שמסרו ישראל נפשן בשעת השמד מוחזקת בידם ומקבלין עליה שכר הרבה. ואמרו (בבראשית) [צ"ל: בויקרא] רבה (פרשה לב, א) מה לך יוצא ליסקל על שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב על שנטלתי את הלולב. ואפילו על התפלה שהיא מצוה מדרבנן, מסר דניאל עצמו עליה.

תפלין צריך הנושאם להיותו נקי מעבירות ומהרהורים רעים עד שלא יתחלל שם שמים על ידו להיותו רשע בצורת צדיק בברייתא אמרו לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא שלא תהא מתעטף בציצית ומניח תפילין והולך ומרמה את הבריות ונמצאת נושא שם שמים לשקר ובירושלמי אמרו חד בר נש חמא להדין חברא מוביל תפילין ברישיה אפקיד גביה חד מודלא בתר יומין תבעיה אמר ליה לית אנא ידע לך א"ל לא לדידך המנית אלא להלין דברישך הימנית באותה שעה אמרו תפלין צריכין גוף נקי כאלישע וכן צריך שלא יקל ראשו בהם אפי' יישן עמהם אסור וכבר ביארנו מה שצריך לביאור ענין זה בשלישי של ברכות:

שלחין שהתרנו טלטולן במשנה לא סוף דבר שלחין של בעל הבית שעשאן לצורכו שהרי אינו קפיד עליהם בטנופם וראוים לישב עליהם אלא אף של אומן המעבדן למכירה מותר שהרי מגדולי החכמים היו אומנין במלאכה זו והיו אומרים הביאו שלחין ונשב עליהן אלמא שאף האומנין אין קפדים בכך ומ"מ דוקא בעורות אבל נסרים של בעל הבית מטלטלין אותן אבל של אומן העושה אותם למוכרם אין מטלטלין אותן מפני שהוא קפיד עליהם שמא יתעקמו ואם חשבו עליהן הבעלים ליתן עליהם פת לאורחים מותר לטלטלן הואיל ויש עליהם קצת תורת כלי מחשבה מועלת בהם להיתר טלטול:

טומני' בכסות יבשה ובפירות יבשים אבל לא בכסות לחה ובפירות לחין פי' ומתני' נמי דתנן טומנין בכסות ובכנפי יונה ובפירות ביבשים קמייירי דומיא דתבן וזגין וכו' ואע"ג דפליגינהי לתרי בבא דין אחד להם דדוקא יבשין אבל לחין לא:

תוס' בד"ה אבל לא בכסות לחה כו' נראה דר' אושעיא פליג כו' עכ"ל דהא במתני' גבי טומנין בכסות ובפירות לא מפליג בין לחין ובין יבישין כדמפליג במציעתא גבי תבן וזגין כו' ומה שיש לדקדק בזה יתבאר בסמוך וק"ל:

בד"ה כאלישע כו' ואין תימה על מה שמצוה זו רפויה בידינו שגם בימי כו' כדתניא בפר"א כו' כל מצוה שלא מסרו עצמן כו' עכ"ל לכאורה ראייתם תמוה מהתם דאימא דגם בידם היתה רפויה מטעם זה דא"א לאדם להזהר להיות גוף נקי והכי משמע התם דמייתי שם אהך דעדיין רפויה היא בידם מהך דרבי ינאי דתפילין צריכין גוף נקי כאלישע וכן נראה מפירש"י התם ע"ש ואפשר שסמכו עצמם אמה שכתבו שם בשם רבינו שמואל דמייתי הך דר' ינאי מהך דאלישע שלא מסר עצמו לומר תפילין הן עכ"ל ולכך היתה עדיין רפויה בידם אבל גוף נקי היה לו לאלישע כדא"ר ינאי גופיה ודו"ק:

גמרא איבעיא להו ר"י אנסורת כו' או אנעורת כו' ביש ספרים מוגה או דלמא אתרווייהו קאי ונראה דאין צורך להגיה דלמאי דקאמר נמי אנסורת של חרשין קאי ר"ל דאנסורת של חרשין נמי קאי דאנעורת של פשתן דקתני בסיפא ודאי דקאי וק"ל:

תוס' בד"ה טומנין כו' צ"ל לפירושו דאיירי בשיחדו כו' עכ"ל אבל הך דהכא ליכא לאוקמא בשיחדו לישיבה דא"כ לענין טומאה נמי בלאו עבודין נמי הוה מנא כמו שכתבו התוס' לקמן מההיא דפרק דם חטאת וק"ל:

בא"ד ור"ת מפרש דהכא מיירי ביבישין כו' עכ"ל וההיא דעור גדי דפרק כל כתבי נמי איכא לאוקמא ביבשין לפי' ר"ת וכ"כ התוס' פרק דם חטאת ואין להקשות אמאי לא מפליג הכא במתני' גבי שלחין בין לחין ובין יבישין כדמפליג לעיל גבי תבן כו' דהא לא מפליג אלא לענין הטמנה משום מוסיף הבל אבל לענין איסור טלטול לא מפליג במתני' ודו"ק:

גוף נקי כאלישע בעל כנפים כו'. מפורש בפ' ר' אליעזר דמילה:

בא"ד ופר"ת וכי מה בין זה למגופת החבית וכו' מה שלא מותיב ליה רב כהנא דהכא מההיא דרבן שמעון בן גמליאל דמתיז אפי' בגוף החבית משום דידע שפיר דיש לחלק דהתם לעין יפה קא מכוין אבל לא ידע שיש חילוק בין חיבור לאינו חיבור אלא הוי סבר דחכמים דמתירין לנקוב מגופה ה"ה דמתירין לנקוב אפי' בגוף החבית כשהוא נוקב למעלה שלא תהא (חיבור) פתח משום דאין דרך לעשות פתח למעלה והא דנקיט מגופה אורחא דמלתא נקיט אבל מן הצד אפי' חכמים מודו דאסור כדמסיים שם במתני' דפרק הבית בדברי חכמים ולא יקבנה מצדה ע"ש ומשני לעולם אין חילוק בין למעלה בין מן הצד אלא בין חבור לשאינו חבור:

ד"ה אי חבור הוא וכו' ואע"ג דאיכא למימר דהתם מיירי כשאינה של פרקים פי' אלא של פרק אחד ונחלקה ר"ל נשברה מ"מ גמ' ס"ל דגם בשל פרקים ונחלקה מטהרים חכמים ולפי זה הא דאמרי' השחור והזוג של מספרים וכו' טמאים אתי כד' יהודה משום דאי אפשר לפי' הרשב"א לאוקמא כחכמים דהא חכמים מטהרים אפי' בשל פרקים שנחלקה אבל בלא פירושו של הרשב"א היה אפשר לאוקמא אפי' כחכמים והא דמטהרי חכמים לעיל היינו כשאינה של פרקים ונשברה והא דשחור וזוג של מספרים דקתני אע"פ שנחלקו טמאים איירי בשל פרקים:

בא"ד והא דאמר דגזדו על הזאה וכו' ואע"ג דבשלא בשעת מלאכה טהור גמור הוא וכו' ר"ל דבשלמא בלא פירושו של דרשב"א הוי סבירא לן דאע"ג דאמרי' בגמ' דשלא בשעת מלאכה אינו חיבור לא לטומאה וכו' היינו שאם נגע טומאה בהלק זה לא נטמא בשביל נגיעת חלק זה פרק השני אבל מ"מ כל פרק מקבל טומאה בפני עצמו אם נגע בטומאה ולכך אתי שפיר שאינו חיבור להזאה שלא בשעת מלאכה משום דשמא כל פרק נגעה בו טומאה ונטמא כל אחד בפני עצמו וכל אחד צריך הזאה בפני עצמו ולא עלתה לו הזאה שיזה על פרק השני לבדו כי אינם חבור או אם נגעה טומאה בפרק אחד ושמא הוא לא יזה על הפרק ההוא שנגעה בו הטומאה אלא על הפרק השני ולא עלתה לו אותה הזאה כיון שאינן חיבור או שמא נטמאו בשעת מלאכה דאז הן חיבור ואפי' נגע טומאה באחד נטמא גם השני מן הדין וכשיזה הזאה שלא בשעת מלאכה על אחד מהן לא תעלה אותה הזאה על השני כיון שאינם חבור ולכך גזרו נמי על הזאה שבשעת מלאכה משום הזאה שלא בשעת מלאכה אבל לפי' הרשב"א קשה דס"ל דכל חלק בפני עצמו טהור מן התורה וכיון דשלא בשעת מלאכה אינו חבור הוי כאלו נחלקו ואין כאן שום טומאה מדאורייתא אלא מדרבנן הוי חבור לטומאה א"כ להוי נמי חבור לענין הזאה דאם ההזאה אינה כלום גם הטומאה אינה כלום מאי אמרת דלמא יטמא בשעת מלאכה שהם טמאים מדאורייתא ויזה עליהם שלא בשעת מלאכה ואז אינן חבור ולא תעלה להן ההזאה שיזה על אחד מהן גם לזה אין לחוש דהא אפי' נטמאו בשעת מלאכה מיד אחר המלאכה אינן חבור ונחשבים כאלו נחלקו ונשברו וכלי שנטמא ונשבר בטלה ממנו טומאה וא"כ מה לי בכך שיעשה ההזאה שלא בשעת המלאכה אם אין כאן הזאה מן התורה אין כאן שום טומאה מן התורה וא"צ הזאה כלל מן התורה ותירצו התוס' דהטעם הוא דאית למיחש שיקבלו טומאה בשעת מלאכה שאז טמאים מדאורייתא והוא יזה עליהם שלא בשעת מלאכה מאי אמרת הלא לאחר מלאכה יתבטל מהן הטומאה מ"מ כשיחזרו ויעשו בהן מלאכה הן חוזרין לטומאתן הישנה וההזאה שנעשה שלא בשעת מלאכה אינה כלום שאז אינן חבור וההזאה שהזה על פרק אחד לא הועילה לשני וכשחוזר ועושה בהן מלאכה חוזרת הטומאה למקומה ואע"ג דטומאה ישנה אינה אלא מדרבנן כדאיתא לעיל בפ"ק (שבת דף ט"ז) מ"מ החמירו חכמים בטומאה ישנה כאלו הוה מדאורייתא שלא תועיל לו ההזאה שהזה שלא בשעת מלאכה כיון שאינו חבור מדאורייתא וגזרו גם על ההזאה שבשעת מלאכה שלא יהא חבור וכשמזה על פרק אחד לא יעלה לשני כן הוא הצעת הפשט של התוס' בדבור זה והא דאיצטריך הגמ' לומר וגזרו טומאה שלא בשעת מלאכה משום טומאה שבשעת מלאכה משום דאי לאו שגזרו שיהא חבור לטומאה שלא בשעת מלאכה מהיכא תיתי הוה לן למימר שיהא חבור להזאה שלא בשעת מלאכה וא"כ הוה ליה למימר דבשעת מלאכה הוי חבור בין לטומאה בין להזאה דלא הוה שייך למגזר כלל אטו שלא בשעת מלאכה והא דגזרו טומאה גבי שלל של כובסים ואפי' שלא בשעת מלאכה הוי חבור אע"ג דאפי' בשעת מלאכה לא הוי התם חבור מדאורייתא כמו שכתבו הכא היינו משום דהתם אפי' שלא בשעת מלאכה ניחא ליה בההוא חבור כדאמרי' לעיל דאי מטנפי וכו' ואפי' שלא בשעת מלאכה מקרי שעת מלאכה וראוי לגזור טומאה ולומר חבור משום דכל בגד טמא בפני עצמו מן התורה כמו שמפרשים התוס':

בגמ' אמר ר' ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים מאי טעמא אביי אמר שלא יפיח בהן הר"ן גורס למאי הלכתא אביי אמר שלא יפיח בהן וכו' ע"ש:

ר' יהודה אנסורת של חרשים קאי. פי' וכל שכן אנעורת של פשתן דקה שהוא מוסיף הבל יותר איכא דאמרי אנעורת של פשתן דוקא קאי:

ברש"י ד"ה כנפי יונה וכו' והויא להם ככנפים ליונה וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה אבל לא בכסות לחה וכו' נראה דר' אושעיא פליג אמתני' פי' אמתני' דלקמן בסמוך דקתני בה טומנין בכסות ובפירות ולא מחלק בין יבשין ללחין:

ד"ה כאלישע בעל כנפים וכו' ומזה הטעם אין אנו יכולין ליפטר וכו' נראה דהמשך וקישור דברי התוס' בדבור זה הוא כן דלפי שראה שבני דורו לא היו נזהרין במצות תפילין בשביל שהיו מתנצלין באמרם שצריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים לכך אומר שלא יפה הן עושין שמזה הטעם אין אנו יכולין ליפטר וכו' והא דאמר ר' ינאי תפילין צריכין גוף נקי וכו' לאו למימרא דכל שאינו כאלישע הוא פטור מתפילין אלא לומר שכל המניח תפילין יזהר שלא יפיח ולא יישן בהם אבל באמת כל אדם יכול ליזהר מזה ואינו פטור מלהניחן וכי תימא א"כ מה היא הסיבה שמצוה זו רפויה בידינו ולא הזהירו ולא זירזו חכמי הדורות את העם על מצוה זו ע"ז אמר ואין תימא וכו' לכך הניחו להעם התנצלותם שאין נזהרים במצות תפילין מפני שאומרים שאין להם נוף נקי הגם שלא יפה הן עושין וכ"ת היאך יניחו להם התנצלותם כיון שאינו יפה באמת ויהיו כל העם שאין מניחין אותם נמנין בכלל פושעי ישראל לכך מסיים אומר ר"ת וכו' דלא מקרי פושעי ישראל אלא כשאין מניחין מחמת שהמצוה בזויה עליו ושוחק ומלעיג ברצועות שבזרועם ובראשם אבל כשהן מתנצלין לומר שיראים מלהניחם משום דבעי גוף נקי לא מקרי בשביל זה פושעי ישראל בגופן וע"ש במס' ר"ה בתוס' והדר קאמר וכ"ת דבשביל זה מצות תפילין רפויה משום דאיתא במדרש תפילין מפני מה לא החזיקו בהן וכו' אין נראה לר"י וכו' וכן משמע בהגהות אשר"י דהאי והא דאמרי' במדרש חוזר אלעיל ע"ש ודו"ק נ"ל:

ד"ה טומנין בשלחים כו' והא דתנן בפ' כל כתבי פורסים עור גדי וכו' צריך לומר לפירושו דמיירי כשייחדו לישיבה והא דלא תירץ רש"י דהאי דהכא נמי איירי בייחדו לישיבה דא"כ לא הוה קא מיבעיא ליה שלחין של בעה"ב א"ד של אומן תנן דאי איירי בייחדו לישיבה פשיטא שאין לחלק בין בעה"ב לאומן וק"ל:

בא"ד וד"ת מפרש דהכא מיירי ביבשים לפי' ר"ת צריך לומר ג"כ דההיא דפורסים גדי וכו' איירי נמי דוקא ביבש אבל רש"י פי' שם לקמן דאיירי בעור גדי לח שאותו אינו נשרף ומנין על התיבה ע"ש ומפירש"י דבסמוך לקמן גבי עורות עבודין משמע דאין לחלק בין בעה"ב לאומן אלא בעורות עבודין דאומן דאחר שעבדן קפיד שלא לטנפן משמע דבשאינן עבודין פשיטא דאף בשל אומן מותר לטלטלן והא דקא מבעיא ליה לעיל אי שלחין של בעל הבית וכו' לא קא מבעיא ליה אלא בעורות עבודים:

גמ' בפיסקא ולא בעשבים כו' נמחק וצ"ל בזמן שהן לחים:

איבעיא להו כו' בעל כנפים מאי היא אביי אמר כו' כצ"ל:

ע"ב גמ' לרבא טומנין בגיזי צמר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה לא אמרו כו' או עוקצה לא מהני כו' שניטל חורה או כו' כצ"ל:

בד"ה כנגד כו' אף על גב דאיכא דדמיא לה כו' כצ"ל:

במשנה בכנפי יונה. נ"ל דכנפים סתם כולל גם הנוצה הרכה (פו"ך בל"א) כדמשמע בחולין (נו ב') במשנה ובאמת היא מוספת הבל ואסור להטמין בה ולכן אמר כנפי יונה להורות דדוקא דומיא דיונה שאין לה הנוצה הרכה. וזה דלא כמשמעות הרמ"א (רנ"ז ס"ג). ועיין בטהרות פרק א' משנה ב' בתוספות י"ט מה שהביא בשם הרמב"ם והגהתו עליו ולדבריו משמע דכנפים אינן נקראים רק הנוצה הרכה ונוצה היא השערות הקצרים הירוקים (בלא"ה) ונ"מ גדולה לדעת הפוסקים כר"י בחולין שם. וא"ש טפי הא דנקיט כנפי יונה לאשמעינן דהיינו דוקא הנוצה הגדולה:

תוס' ד"ה כאלישע. ומבזין המצוה ושוחקין ברצועה כו'. נ"ב נמצא שאפי' מניחין אותן כאילו לא הניחום איברא מגרע גרעי:

מַה יּוֹנָה, כְּנָפֶיהָ מְגִינוֹת עָלֶיהָ, אַף יִשְׂרָאֵל, מִצְווֹת מְגִינוֹת עֲלֵיהֶן. יש להקשות למאן דאמר (בגמרא דקידושין בדף לט) שכר מצות בהאי עלמא ליכא, אם כן איך המצות יגינו על ישראל בהאי עלמא? ונראה לי בס"ד כי לשון מְגִינוֹת הוא הרחקת הנזק ואין זה קבלת שכר. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הגאון של"ה ז"ל, שכל מצוה מן תרי"ג מצות כלול בה תרי"ב מצות בכח ואחת בפועל שהוא פרטות אותה המצוה, כי בכל מצוה יש כלל ופרט, והאריך הגאון בדבר זה הרבה יעוין שם. נמצא לפי זה בכל מצוה יש מצות אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ בכח והמקיים את המצוה הנה הוא מקיים גם מצות אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה אלא שאין נחשב לו קיום בפועל אלא הוא קיום בכח. וידוע שעל מצות אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ דמפי הגבורה שמענום יש לזה דין בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ (דברים כד, טו) שצריך ליתן שכר בעבור זה גם בעולם הזה. ולזה אמרו רבותינו ז"ל מִצְווֹת מְגִינוֹת עֲלֵיהֶן, היינו מגינות מצד מצות אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ שנכללה בכח בכל מצוה ומצוה. ובזה יובן בס"ד (דברים ח, יח) וְזָכַרְתָּ אֶת הֳ' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, כי זה חסד גדול מאיתו יתברך שנתן לנו מצות בסוג כח כֹּחַ כדי שבזה נעשה חָיִל רב.

תוס' ד"ה טומנין בשלחין וכו' ור"ת מפרש. עי' זבחים דף צג ע"ב תוס' ד"ה מנין בסה"ד:

מתני' ראב"ע קופה [כשבא ליטול קדירה ממנה] מטה [הקופה] על צדה ונוטל, שמא יטול ואינו יכול להחזיר.
שאם יטול הקדירה ויפלו הגיזין שבצדדים לתוך הגומא שישבה בהן לא יוכל לטלטל הגיזין ולעשות גומא ולהחזיר' בתוכה וכמו שפירש"י.
והרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות כתב ונמצא כטומן לכתחילה בשבת, ולפ"ז גם בטומן בדבר שניטל בשבת אם נתקלקלה הגומא אסור להחזירה.
ובגליון המשניות כתבתי שדבריו תמוהין, דהא כבר מוטמן מע"ש, והוי מהטמנה להטמנה. דקי"ל דאפילו ליטלו כולו ולתת אחר במקומו שרי, [ועי' בש"ע סי' רנ"ט סעי' ג' בשם י"א ובסי' רנ"ז ס"ד]:

איבעי' להו לחין מחמת עצמו או לחין מחמת דבר אחר. לפ"ז משמע דלחין מחמת עצמו סברא חיצונה לאסור ומחמת דבר אחר קמיבעי להו. אבל הרמב"ם פי' איפכא דלחין מחמת דבר אחר סברא חיצונה לאסור. ונ"ל קצת ראי' ממתני' דלכאורה קשה מאי הוצרך לחלק בין לחין בין יבשין לפלוג ולתני' בדידי' בין מחמת עצמו או מחמת דבר אחר. ולבתר העיון לק"מ לשיטת הרמב"ן דבמס' ב"ב דף י"ח מצינו דכל מידי דלא שכיח לא תני במתני'. ולפ"ז לשיטת הרמב"ם הא דקתני במתני' לחין היינו מחמת דבר אחר ומאי הוצרך עוד למתני' לחין מחמת עצמו ולחין מחמת עצמן לא שכיח טובא דלא מצינו רק ממרטא דביני אוטמא אבל לשיטתם הא דקתני במתני' לחין היינו מחמת עצמו דהוה סברא טפי לומר וא"כ קשה ליפלוג וליתני מחמת דבר אחר דהוי שכיחי טובא ושפיר מוכיח הרמב"ם ודו"ק:

אמר ר"י תפילין צריכין גוף נקי וכו' פי' תוס' ד"ה כאלישע והא דאמר במדרש מפני מה לא החזיקו בהן מפני הרמאים. ויש לפרש דמצינו בכמה דוכתי מצוה בעידנא דעסיק בי' מגינה ומצלה מגין מן וכו' ומצלת מן הפורעניות והכי פשטא מפני מה לא החזיקו נאמנת בידם דהא מצוה בעידנא דעסיק ביה מגין מן י"פ ותיר' תוס' הא תינח כשמניחין למצות הש"י אבל הם תיכף כשמניחין אינו מניחים אלא לרמאות בני אדם. ובזה נבא לבאר ענין סוגיתנו דלכאורה קשה על אלישע הא הוא ודאי מניח תפלין משום מצוה ומפני מה היה צריך להורידם בשעה שבא הקסדור הא ידע שאחז"ל אוחזן בידו וא"כ טפי ה"ל למיעבד להניח על ראשו ולשקר דודאי יעשה לו נס דהא בעידנא דעסיק ביה מציל מן הפורעניות. אמנם לק"מ דרמב"ם לא גרס כגירסת הגמרא שלא יפיח בהן אלא גרס אפי' שלא יפיח. ודאי הפחה לאו כל כך מעשה אלא עיקר גוף נקי שלא יסיח שקר או לשון הרע. וא"כ מש"ה הורידם מעל ראשו שלא הי' רוצה להסיח בהם שקר וא"כ בשעת הורידם ג"כ עוסק במצוה ולהכי נעשה לו נס גדול ודו"ק:

בתוס' ד"ה כנפים וכו' אמר ר"י דאמר במדרש יונה בשעה שהיא יגעת פורחת באחת ונינוחת באחת ופי' בנו של ר' בחיי זצ"ל דרש"י ותוס' לשיטתי' לקמן דף ק"ל מייתי הגמרא ראי' דכל מצוה שלא מסרו עצמנו עדיין רפוי' היא בידינו מאלישע בעל כנפים ופי' רש"י ז"ל דהראי' שכל ישראל לא מסרו עצמם אלא אלישע ב"כ. ותוס' פי' אפילו אלישע לא מסר כשבא הקסדור היה מורידם וא"כ רש"י פי' כאן כמו יונה שנוצה מגינות עלה כך גבי אלישע המצות תפלין מגינה עליו דרש"י לשיטתו דסובר שהוא מסר עצמו כראוי. אבל תוס' לשיטתיה סברו דגם הוא לא מסר עצמו כראוי' ומפני מה נעשה לו נס גדול כזה משום מצוה אחרת שהי' לו בידו ושפיר כתבו כמו יונה בכף אחד מניחת. ובכף אחר פורחת וגם הוא מצוה אחת מניח ואחרים מגינים עליו ודו"ק:

בתוס' בד"ה אבל לא בכסות לחה כו' נראה דרבי אושעיא פליג אמתניתין עכ"ל. וכוונתם משום דמתניתין דבסמוך סתמא קתני טומנין בכסות ופירות ומדלא מפליג בין לחים ליבשים כי היכי דמפליג ברישא ע"כ דפליגי אברייתא דרב אושעיא:

מיהו מלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל נראה דמשמע להו דלא פליגי מתניתין וברייתא אהדדי שהרי כתבו דמשכחת לה כסות לחה מחמת עצמה בממרטי דביני אטמי אלמא דסבירא ליה כי הך ברייתא דר' אושעיא ואי סלקא דעתך דמתניתין פליגי לא הוי להו למיפסק כברייתא דר' אושעיא לגבי סתמא דמתניתין אלא על כרחך דסברי דלא פליגי אלא הא דלא מפליג בכסות ופירות דמתניתין בין לחין ליבישין אפשר דהיינו משום דאין דרך בני אדם להטמין בכסות ופירות שהן לחין מחמת עצמן כיון דבכסות לא משכחת אלא בממרטי דביני אטמי ובפירות נמי לא משכחת לה אלא בנרקבין רקבון גדול כדאיתא בירושלמי מש"ה לא קתני להו כיון דמילתא דלא שכיחא היא ובכהאי גוונא אשכחן בפרק לא יחפור דף י"ט בהא דלא קתני במתניתין דידן דינא דהטמנת סלעין משום דלא שכיחא ע"ש פירש"י ותוספת והא דקתני לעיל ברישא דמתניתין במוכין דאין טומנין כשהן לחין אע"ג דלא משכחת לה נמי אלא בממרטי דביני אטמי היינו משום דלחין דרישא אכולא בבא קאי ובהנך שכיחי ואפשר דמה"ט גופא פסק הרי"ף ז"ל דמסקנא דשמעתין דלחין מחמת עצמן תנן והיינו משום דמשמע ליה דהוי כאבעיא דאיפשטא כי היכי דלא נפלוג ברייתא דר' אושעיא אמתניתין:

בגמ' אבעיא להו רבי יהודה אנסורת של חרשין קאי או אנעורת של פשתן קאי. נראה דהא דקאמר אנסורת של חרשין קאי היינו אי קאי נמי אנסורת של חרשין ומכ"ש דקאי אנעורת של פשתן דסמיך ליה וכן כתב מהרש"א ז"ל. ולפ"ז צ"ל דהא דפשיט ליה מברייתא היינו משום דלא נקט ליה רבי יהודה נמי נסורת של חרשין דקה וק"ל:

במשנה טומנין בשלחין ומטלטלין אותן ופירש"י ומטלטלין אותן היינו בין שטמן ובין לא טמן וכן כתבו כל הפוסקים. ונראה דמשמע להו הכי מסוגיא דגמרא דאמר רבי ישמעאל ברבי יוסי אבא שלחא הוי ואמר הביאו שלחין א"כ לא מיבעיא לפי' התוספות דבשבת הוי ממילא משמע דאיירי בלא טמן אלא אפילו לפירש"י שכתב דבחול הוי אפ"ה מדייק מינה רבי ישמעאל דאומן לא קפיד וא"כ ממילא דאפילו בלא טמן מותר לטלטל מה"ט אפילו בשל אומן ומכ"ש בשל בע"ה והיינו דמקשינן עליה בפשיטות מברייתא דנסרים כן נ"ל בכוונת שיטת הפוסקים ובזה יש ליישב לשון הטור והש"ע בסימן רנ"ז שהשמיטו הך דינא דטומנין בשלחין אף שנזכר בפירוש במשנה וכן הרמב"ם כתבו להדיא:

וכבר היה נראה לי לפרש מתוך מה שדקדקתי עוד בלשון הטור והש"ע שהשמיטו ג"כ דין הטמנה בגיזי צמר ולא קחשיב לה בסי' רנ"ז בהדי הנך שטומנין בהן מבע"י לכתחלה אלא דבסי' רנ"ט כתבו בלשון דיעבד שאם טמן בגיזי צמר כו' מותר לטלטל מכל זה נראה דמשמע להו שאין דרך בני אדם להטמין לכתחילה בשלחין ובגיזי צמר דבגיזי צמר אשכחן להדיא שם בפ' לא יחפור דמקשה אביי לרב יוסף דקאמר דלא קתני הכא דינא דהטמנת סלעין משום שאין דרך בני אדם להטמין בהן ומקשה ליה אביי וכי דרכן של בני אדם להטמין בגיזי צמר כו' ומסיק רבא התם דהא דלא קתני סלעין היינו משום דמשתכי לה לקדרה וכתבו התוס' שם דמפירוש הקונטרס נראה דהיינו דמש"ה אין דרך להטמין בהם והקשו התו' דא"כ הדרא קושיא לדוכתא וכי דרך להטמין בגיזי צמר וע"ש מה שתירצו וא"כ אפשר דמשום הך קושיית התוספת משמע להו להטור והש"ע דלמסקנא דרבא בפ' לא יחפור אה"נ דלא קתני הכא במתניתין דינא דהטמנת שלחין וגיזי צמר משום הטמנה גופה דודאי אין דרך להטמין בהן אלא משום דין הטילטול נקיט להו הטמנה (והיינו לפי המסקנא דרבינא לקמן דקמפרש אליבא דרבא דמתני' דגיזי צמר איירי בשל הפתק דמש"ה אסור לטלטל אפילו בטמן ואביי דמקשה התם לרב יוסף אפשר דלא ס"ל כאוקימתא דרבינא לקמן ודו"ק):

נמצא דלפ"ז שפיר מצינן למימר דבשלחין כיון שאין דרך להטמין בהן ודין הטילטול נמי לא תליא בהטמנה בשלחין כמו שפירש"י וכדפרישית אלא דאגב גררא דקתני הטמנה וטילטול בגיזי צמר מש"ה קתני להו נמי בהדי הדדי גבי שלחין ומש"ה לא כתבו הטור והש"ע בסימן רנ"ז דין הטמנה בשלחין ובגיזי צמר כיון דלא שכיחי אלא דבגיזי צמר כתבו בסימן רנ"ט בלשון דיעבד אגב גררא דמוכין דדמי לגיזי צמר אבל דין טילטול השלחין השמיטו בסימנים הללו וכתבו בסי' ש"ח ששם מקור עיקר הדין טילטול בדבר מוקצה כן נ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה טומנין בשלחין כו' הא דאמרינן בפ"ק דביצה נותנין העור לפני הדורסן כו'. עיין מה שכתבתי בזה בחידושי ביצה בפ"ק דף ט' ע"ב בסוגיא דמוחלפת השיטה דלפירש"י שם מה שהתירו בעור לפני הדורסן תחלתן משום סופן לאו משום חשש איסור מוקצה איירי דלשיטת רש"י לא שייך מוקצה כיון דחזי למזגא עלייהו אלא דעיקר חשש התם היינו משום דמיחזי כמעבד ואפ"ה התירו תחלתן משום סופן. אלא דאכתי משום הך דפרק כל כתבי הוצרך רש"י לפרש לחלק בין דקה לגסה ומה שלא רצה לפרש כפירוש ר"ת דהכא ביבשין והתם בלחין נראה דהיינו משום דמשמע ליה דלשון שלחין לא שייך אלא בלחין סמוך להפשיטן דביבשין לא שייך לשון שלחין אלא לשון עורות כדאשכחן בדוכתי טובא כן נ"ל:

א"ר ינאי תפלין צריכין גוף נקי וכו' עיין מה שכתבתי בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סימן ל"ז בס"ד עש"ב:

גוף נקי. אמרו במדרש הנעלם פ' חיי שרה דף קכ"ט אתערו חבריא מארי מתניתא בטעמא דתפלין למהוי ההוא גברא דומיא דרתיכין עילאין רתיכא תתאה רתיכא עילאה למיתי דיליה מלכותא וישרי דיוריה עילויה עכ"ל וכיון שהאדם המניחן מעין דוגמא למרכבות עליונות לזה צריכין גוף נקי שיהא כלי מוכן להיות משכן ומקדש כמש"ש במדרש הנעלם:

כאלישע בעל כנפים. מהרש"א פ' ר' אליעזר דמילה פירש שהיה גוף נקי כמלאכים שנאמר בהם ובעל כנפים יגיד דבר עכ"ד ולפי מ"ש מרן בב"י סי' ל"ח משם הכלבו ודעמיה דצריך ליזהר מתאות נשים ומחשבה רעה. ניחא שלכך האריך ר' ינאי ואמר כאלישע בעל כנפים ופירושו שהיה כמלאך בעל כנפים לרמוז שבכלל גוף נקי הוא נקיות התאוה ומחשבה רעה כמלאכים וכאלישע שהיה כאחד הצבאי"ם מצבא המרום קדוש יאמר לו:

מה יונה זו כנפיה מגינות עליה. כתבו התוס' והר"ן בשם ר"י דאמרו במדרש כל העופות כשהן יגעים נחים על גבי סלע והיונה כשהיא יגעה פורחת באחת ונחה באחת עכ"ד ואפשר לרמוז במ"ש כל העוסק במצוה פטור מן המצוה ודעת התוס' דמיירי שאם יקיים האחת תתבטל האחרת. ודעת הר"ן דכל דעסיק במצוה לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים אחרת כמבואר בדברי קדשם פ' הישן ובבית יוסף א"ח סי' ל"ח. וידוע דעל ידי קיום המצות מתקרב האדם להקב"ה הוא ההולך קדמת הצו"ר ברוך הוא ובאמצעות המצות פורח ועולה למעלה מעל ריבה ונמשל ליונה דכאשר יגעה בעודה פורחת נחה באחת וגם ישראל בעודם מקיימי מצות ועופפים למעלה אם הם יגעים בקיום המצוה דאתרמי להו ויש להם טורח לקיים שתיהן הם פורחים באחת שמקיימים המצוה שעוסקים בה ונחים באחרת שהאחרת אין מקיימים אותה אמנם אם בנקל יכולים לקיים שתיהן גם לדעת הר"ן בשתים עלתה להן לקיימם וגם היונה כשאינה יגעה פורחת בשתיהן. ועל דרך זה יש לרמוז לדעת התוס' וק"ל:

מצוות מגינות עליהן. נראה לפרש שהמלאכים הנבראים מהמצות ונקראים על שם המצות כידוע הן הם מגינים עליו. וכמ"ש בלקט שמואל ערך מצוות סוף אות ב' דהלומד תורה השי"ת מגינו אפי' בעדנא דלא עסיק בה ואפי' ממלאך המות. משא"כ במצוות מלאך מגינו ולא אלים האי שלוחא מהאי עכ"ד וז"ש מצוות מגינות עליהם כלומר המלאכים הנעשים מהמצוות הם מגינות עליהן. ועל פי הקדמה הנז' מבואר הכתוב ביהושע לא ימוש וכו' אל תערוץ ואל תחת כי עמך ה' אלהיך וכו' כי העוסק בתורה השי"ת כביכול עצמו עזרו ומגינו. ועפ"ז יובן משז"ל פ' היה נוטל דעבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה דידוע דעשה עבירה קנה קטיגור ואף דעשה מצוה קנה סניגור אוקי חד לגבי חד ואמטו להכי עבירה מכבה מצוה ועוד כי הן בעון העבירה נעשית בלב וכונה ותאוה ולכן הקטיגור תקיף כי חזק הוא מהסניגור כי לא שלם מחסרון כונה וכיוצא ולהכי הקטיגור מכבה הסניגור אמנם העוסק בתורה הנה ה' נצב עליו לשומרו ואף דעשה עבירה וקנה קטיגור אין הקטיגור יכול עם המלאך הנעשה מהתורה כי ה' עצמו עזרו ומגינו ולזה עבירה אינה מכבה תורה:
ואפשר דזה טעם מה שכתבו גורי האר"י זצ"ל דעבירה אינה מכבה מצות הצדקה דכיון דע"י הצדקה מיחד כביכול שם המיוחד כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל וגם אמרו רז"ל על פ' כי יעמוד לימין אביון שהקב"ה כ"י הנה זה עומד כשעושה צדקה וכמש"ה אני בצדק אחזה פניך לכן אין הקטיגור מכבה הסניגור הנעשה מהצדקה כי חסד אל חופף כנשר ירחף. וזהו טעם מ"ש רז"ל דהעוסק בתורה הוא בן חורין מהגלו' ואביזריה כמ"ש פ"ק דבתרא כי אפילו הקטיגור רוחני ואפי' מלאך המות לא יכול לו כ"ש הגשמי הגוזר ונוטל מס וכיוצא לשוא צרף נגד העוסק בתורה כי ה' חופף עליו לשומרו ולהצילו. וזה אפשר כונת הכתוב פי צדיק יהגה חכמה וכו' תורת אלהיו בלבו וכו' צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו בידו. דהעוסק בתורה השי"ת מגינו אפי' ממלאך המות וז"ש פי צדיק יהגה חכמה וכו' אף בעדנא דלא עסיק ותורת אלהיו בלבו צופה רשע המלאך המות לצדיק ומבקש להמיתו. ה' לא יעזבנו בידו כי העוסק בתורה ה' שומרו ומגינו וק"ל: [ונראה דכל זה כשעוסק בתורה לשמה אז השי"ת כ"י מגינו וזה אפשר שז"ש ויקץ יעקב משנתו וארז"ל ממשנתו דכאשר ראה דה' נצב עליו לשומרו הבין דזה גרם משנתו שלמד לשמה ואפשר שזה כונת אומרם וה' עמו שהלכה כמותו דכיון דה' עמו מורה שלמד תורה לשמה גמורה ומכוין אל האמת :]
נאחז בסבך זה שנים רבות פרשתי בעניותי כונת הכתוב ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים וכו' כי הנה יעקב אע"ה הי"ל מחנה גדול מהמלאכים הנעשים ממצותיו וצדקותיו שהרבה צדקות כמ"ש בתנא דבי אליהו ומהבל עסק תורתו שהיה עוסק כמשז"ל והיו הולכים לעזרתו ולהגין עליו וכמ"ש בסוגיין מצות מגינות עליהם ויעקב אע"ה תמיד לו תשבע עין לראות כל עומת צב"א חיל מלאכים הנעשים על ידו. איכו השתא ויפגעו בו מלאכי אלהים דייקא כלומר שאינם מהמלאכים הנעשים על ידו רק מצבא המרום מלאכי אלהים. וז"ש ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה מכלל דאיכא אחר. הן הם המלאכים שנעשו ממצותיו וצדקותיו ותורתו. ויקרא שם המקום ההוא מחנים תרתי משמע אחד מחנה מלאכים מתורה ומצות וצדקות. ואחד מלאכי אלהים וצבא השמים וזה אפשר כונת הכתוב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך דהול"ל כי מלאכים יצוה לך. אמנם רבותא אשמועינן חסד ה' על יראיו דמלבד המלאכים הנעשים על ידו בתורה ומצות בלכתם ילכו לעזרו ולשמרו. עוד בה מלאכיו של הקב"ה יצוה לך לשמרך. ועך"ז יש לפרש חונה מלאך ה' סביב ליריאיו ויחלצם טעמו וראו כי טוב ה'. הכונה חונה מלאך ה' דייקא מלבד מלאכים הנעשים על ידיהם מהתורה והמצות. וז"ש טעמו וראו כי טוב ה' דזהו טובה כפולה דאף דיש אתם מלאכים מהתורה ומצות גבר חסדו על יריאיו ומעדיף מטובו וחונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם:
ואחר כמה שנים כה הראני חד צורבא מרבנן דכבר קדמני בפי' ויפגעו בו וכו' ופ' כי מלאכיו האשל הגדול חד מן קמי"א הרב המבי"ט ז"ל כמ"ש אבי התעודה בנו מהרימ"ט ז"ל בשמו בדרשותיו פ' וישלח דרוש שני עלץ לבי ולפי מה שהרחיב הדברים שם כי מה ששולח מלאך היינו שלא ינוכה מזכיותיו יומתק יותר אשר פרשתי בעניותי פ' טעמו וראו כי טוב ה' דזו טובה גדולה לפנים משורת הדין שלא ינוכה מזכיותיו. וכבר בספרי הקטן דברים אחדים דף י"ב ע"ב ודף י"ז ע"ב פירשתי פ' קטנתי מכל החסדים וכו' עפ"ז והקדמות אחרות. ועתה אני מוסיף קצת נפך דבחכמה רמז קטנתי שעשה צדקה ומכל האמת שהיא התורה ורמז דעוסק בתורה ה' שומרו ומגינו אפי' ממלאך המות ועבירה אינה מכבה צדקה ותורה ועתה הייתי לשני מחנות רמז מחנה מלאכים מתורתו ומצותיו ומחנה אלהים ששלח לו מלאכיו שלא ינוכה מזכיו' וא"כ מלאכיו שלו חזקים כראי מוצק וכביכול הוא שומרו ע"י עסק התורה ואינו רוצה שינוכה מזכיותיו ומאחר שרמז כל זה בחכמה אמר הצילני נא מיד אחי וכו' ועמ"ש בעניותי שם בדברים אחדים וכפי הדרכים הנאמרים שם יומתק עוד במה שכתבנו עתה ודוק:

כנגד מלאכה ומלאכתו וכו' בעי רב יוסף וכו'. הרב מהרש"א דקדק בזה לשון משנתנו דקתני ארבעים חסר אחת ולא קתני ל"ט וכ"כ הרב תי"ט פ"ז. וכיונו לדעת גדול ס' האגודה פ' כלל גדול. והרב החסיד מר זקננו מהר"א אזולאי זלה"ה הרב המחבר חסד לאברהם. בפירוש המשנה אשר לו כ"י כתב וז"ל הא דלא קתני ל"ט אפ' לומר לפי שמנה הוצאה והכנסה באחת כדקתני בסיפא המוציא וכו' שהם שתים דהיינו הוצאה והכנסה וכפ"ז הם מ' ומ"מ לפי שכולם נכללים כאחת בלשון הוצאה ואינם כפי זו הבחינ' אלא ט"ל ולזה קתני לישנא דמשתמע שהם מ' ושהם ל"ט כדקתני מ' חסר אחת ולא קתני ל"ט עכ"ל שוב ראיתי להרב קול הרמז שדרך בזה ועמ"ש בשו"ת מהר"ר בצלאל סי' מ"א:
וחזה הוית להרב תי"ט הקשה משם בנו דאיכא טובא מלאכות בתורה טפי מל"ט ותירץ ע"ש והרב עיון יעקב כתב דבסוף תשובות שער אפרים כתב דה"ג כנגד מלאכה ומלאכתו שבתורה דמלאכה ומלאכתו הם מ' וכו' ע"ש וק"ק על זה מדאמרינן בירושלמי פ' כלל גדול בעון קומי ר' אחא כל הן דכתיב מלאכות שתים אשגרת עיניה דר' אחא בכל אוריתא ולא אשכח וכו' ע"ש ואי לא חשיב אלא כל מקום שנאמר מלאכה ומלאכתו ולא עוד מאי קבעו אי מלאכות חשיבי שתים ואצטריך ר' אחא ליתן עיניו בכל התורה הרי הגם דכתיב מלאכות אפי' לחד לא חשיב דאינו בכלל מנין זה:
ודבר זה נפתח בגדולים אבות דאוריתא ורבינו חננאל השיב לזה והביאו דבריו ראב"ן בספרו דף ס"ד והרשב"א בחידושיו והרדב"ז בתשובותיו כ"י והביאה הרב פרי חדש במים חיים לך ראה בדברי קדשם:
ברם בעניותנו איכא למידק בדברי רבינו חננאל טובא זה יצא ראשונה במ"ש דהני תלתא מלאכתו אשר בויכולו אינם מן המנין דבדבר ה' שמים נעשו ובעשרה מאמרות נברא העולם ולאו מלאכה היא דהרי בירושלמי שם אמרו בעיא דא מילתא ויבא הביתה לעשות מלאכתו מנהון ויכל אלהים ביום השביעי מנהון ומשמע דבעי אם ויבא הביתה הוא מן המנין וכן ויכל אלהים אם עולה לחשבון וכן פירש הרב קרבן העדה ומאי בעי בויכל אלהים והלא השלשה מלאכתו דויכולו ליתנהו ממנינא כמ"ש רבינו חננאל. והגם דיש לומר דעל שלשה מלאכתו דויכולו בעי ונקט קמא וה"ה דבעי נמי אתרי אחריני. מ"מ יקשה דמאי בעי והלא מוכרח דאינם מן החשבון ולא עוד אלא דנראה דהירושלמי אסיק בבעיא. ור"ח בנה פירושו על הירושלמי כמבואר בדברי ראב"ן והרשב"א. ותו ק"ק במ"ש ר"ח ויש שמוציא מכלל המ' ויבא הביתה ויש שמוציא והמלאכה היתה דיים ונשארו ל"ט לדברי הכל עכ"ל דמשמע שהם שני סברות איכא מאן דמפיק הא ואיכא מאן דמפיק איךך והלא בגמרין וירושלמי בעיא היא ולא איפשיטא וליכא פלוגתא:
ומיהו בזה אפשר לומר דכיון דחזינן פ' אלו נאמרין דפליגי רב ושמואל בקרא דלעשות מלאכתו חד אמר מלאכתו ממש וחד אמר צרכיו א"כ נראה דכל חד מיניהו כפי סברתו בפירושא דהך קרא דלעשות מלאכתו הכי מפרש בדעת האי תנא דאמר דל"ט מלאכות כנגד מלאכות שבתורה ומ"ד מלאכתו ממש מפיק והמלאכה היתה דיים ומ"ד לעשות צרכיו מפיק האי לעשות מלאכתו:
ודרך רמז אפשר לרמוז בהאי קרא והמלאכה היתה דיים לכל המלאכה לעשות אותה והותר לפי שני הסברות דלמ"ד דמפקינן והמלאכה היתה דיים הכי קאמר והמלאכה היתה דיים דשלימת עבידתא והוא הנוסף על קראי דט"ל מלאכות דאינו אלא דהיתה דיים לכל המלאכה לעשות אותה דשלימת עבידתא וא"כ והותר זהו הכתוב היתר דליתא במנינא דקראי דט"ל מלאכות וזה רמז הכתוב באומרו והותר. ולמ"ד דמפקינן ויבא הביתה לעשות מלאכתו וקרא דהמלאכה היתה דיים בא בחשבון אפשר לרמוז באופן זה והמלאכה היתה דיים לכל המלאכה כלומר האי והמלאכה היתה דיים מצטרף בהדי מלאכה דכתיב באורייתא לחשבון הל"ט מלאכות וזה שכתוב לכל המלאכה כלומר הכניסהו בחשבון כל המלאכה וכי תימא אם כן הוה ליה ארבעים לז"א לעשו"ת אותה והותר רמז דקרא לעשו"ת מלאכתו הוא היתר דלעשות צרכיו נכנס וז"ש לעשות לרמוז קרא דלעשות מלאכתו והותר הוא היתר וק"ל:
ומ"ש הרשב"א טול מהן תלתא דויכולו שאינו ציווי ק"ק דהאיכא טובא מלאכה ומלאכת במנין שאינם ציווי אלא טעמא כי בדבר ה' שמים נעשו כמ"ש ראב"ן והפר"ח. גם מ"ש עוד הרשב"א וארבעה שכתוב בהן ועשית ויעש תעשה לרגל המלאכה אינו מדוקדק דחמשה הם בלשון עשה ועשית תרי דדברות קמאי ובתראי ויעשה מלאכה ותעשה מלאכה דתשא ויקהל אמור ואינם במנין והטעם שהם צווי לעשות מלאכה עשה ולא לאו כמ"ש ראב"ן וכן יש להעיר על ראב"ן והפר"ח שכתבו ד' הן שכתוב בהם לשון עשיה שהרי חמשה הם. ותו דהני חמשא ותלתא דויכולו וי"ד דמלאכת עבודה לפי מ"ש הרשב"א והפר"ח הם כ"ג ואבד חשבו"ן. הן אמת דהפר"ח לא אפיק ולרגל המלאכה אבל אכתי כ"ב אינון. ותו דמלאכת עבודה אינן י"ד כמ"ש הרשב"א והפר"ח אלא תריסר הוו באמור ופנחס. איברא דהיה נראה לישב להרשב"א ולומר דט"ס נפל וצ"ל ה' דעשיה וי"ב דמלאכת עבודה ולרגל המלאכה והם כ"א בהדי תלתא דויכולו. וגם בפר"ה היה אפשר לתלות בט"ס ולהוסיף ולרגל המלאכה. וכן בס' ראב"ן שכתב י"ג מלאכת עבודה אפשר לתקן הלשון על דרך הנז'. ומיהו כל זה לפי מ"ש סרכין תלתא דאחד וששים הם בתורה. אמנם ראב"ן אף שכתב ברישא ס"א לא זז עד אשר מנאן אחת אחת למקומן במושבותיהם וכשבאנו לחשבון הם ס"ב:
עוד אשוב אתפלא דהרואה יראה בס' יאיר נתיב בשרש לאך הוא היה מונה חמשה וששים פעמים שכתובים בתורה. ואש יצאה מחשבו"ן. ודבר שבמנין שמנו חכמים רבוואתא קמאי יש מנין אחר ואנן מה נענה. ואף אם נפשך לומר לתלות בטעיות וחסרונות במותב תלתא ראב"ן והרשב"א והפר"ח עדין צריכין אנו למודעי' הי מינייהו מפקת ואיך יתישב הענין. עוד יש להתבונן במ"ש סרכין תלתא משם ר"ח דבכלל הנשארים הוא לא תעשה מלאכה דראה ולמה זה כי בפירוש אמרו בתלמוד שבא זה הכתוב להשלים ל"ט עכ"ד ומאי קושיא ומאי פירוקא ומאי כולי האי שהוצרך לתת טעם למנותו מאחר דבירושלמי מנאוהו. ואעיקרא דמילתא אמאי אכפל רשב"י בירושלמי לאשמועינן דזהו מכלל הט"ל:
ואפשר לישב הענין ופירוש ר"ח הגם דלישנא דרבוואתא המאורות הגדולים הנז' בל יכון באר"ש אפשר דט"ס נפל וספרא בצירא והוא דמפקינן תלתא דויכולו ושיתא דכתיבי בלשון עשה חמשה דאמרן ואידך דפ' צו וטעמם מבואר הרי תשעה. ותו מפקינן תרי דמלאכת רעהו דמשפטים ולרגל המלאכה דפ' וישלח דלאו מלאכה נינהו כמבואר מקראי גופיהו והו"ל תריסר. ותו ליפקו להו תריסר מלאכת עבודה דאמור ופנחס והטעם כמ"ש ראב"ן שנאמרו במועדות דאוכל נפש מותר בהן ובשבת אסיר וכן ראיתי להרמב"ן בפירושו פ' אמור שכתב וז"ל פי' מלאכת עבודה כל עבודה שאיננה לאוכל נפש וכו' והמלאכה שהיא לאוכל נפש היא מלאכת הנאה לא מלאכת עבודה וזה מתבאר בתורה כי בחג המצות שאמר תחילה כל מלאכה לא יעשה בהם הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש וכו' ובשאר כל ימים טובים יקצר ויאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו לאסור כל מלאכה שאינה אוכל נפש ולהודיע שאוכל נפש מותר בהם ולא יאמר הכתוב לעולם בשאר י"ט כל מלאכה ולא יפרש בהם היתר מלאכת אוכל נפש כי מלאכת עבודה ילמד על זה אבל פ' כל הבכור בחג המצות אמר לא תעשה מלאכה והטעם שכבר התיר בו בפירוש מלאכת אוכל נפש ולא הוצרך לומר כל מלאכת עבודה והזכיר מלאכה סתם ולא אמר כל מלאכה וכתב רבינו חננאל כל מלאכת עבודה מגיד שאינו מותר אלא במלאכת אוכל נפש כדכתיב בענין זה במקום אחר וביום הראשון וכו' ומפני שמזכיר שם כל מלאכה הוצרך לפרש אך אשר יאכל וכו' פי' מלאכת עבודה מלאכת המשתמרת לעבודת קנין וכו' אבל אוכל נפש אינה מלאכת עבודה וכו' עב"ל הרמב"ן בפי' בקיצור. עין רואה דברי רבינו חננאל והרמב"ן מאירים את העינים דמלאכת עבודה הוא לאפוקי אוכל נפש. וא"כ בדין הוא דתפוק ולא תעול במנינא כל מקום שנאמר מלאכת עבודה כמ"ש ראב"ן ומהאי טעמא מפקינן כל מלאכה לא יעשה בהם דפ' בא דשם נאמר אך אשר יאכל לכל נפש וכו' ותברא בצדה והרי הוא כמלאכת עבודה דאפקינן אלה שלש עשרה הם מלאכת עבודה שכת' ראב"ן לאפוקי כי גם כל מלאכה דפ' בא הוי כמלאכת עבודה כמו שנאמר. והשתא תליסר ותריסר דחשיבנא בסמוך הויין חמשה ועשרין פשו להו ארבעין קום פוק מיניהו אי והמלאכה היתה דיים אי ויבא הביתה פשו להו ט"ל. הא למדת חביבין דברי סופרי"ם בחשבון הזה הן נקי:
ולפי האמור הדת נתנה ולב נסב"ר לאפוקי לא תעשה מלאכה דפ' כל הבכור דגם היא מלאכת עבודה ודאי וכמ"ש הרמב"ן ור"ח והיינו דאצטריכא ליה לרשב"י בא ללמד כי הוא בכלל המנין ואמטו להכי שינה הכתוב מכל המקומות וכתב רחמנא סתם לא תעשה מלאכה כי היכי דנחשביה בכלל הט"ל מלאכות וזהו שנרגש רבינו חננאל ז"ל ואצטריך לפרושי כי הוא בכלל החשבון וכתב ולמה זה כלומר בדין הוא שלא יכנס במנין והשיב כי כך פירשו בירושלמי:
ולא אכחד אשר רחש לבי לישב הירושלמי לשיטת ר"ח ויתבאר דכבר אפשיטא בעיין אי ויכל אלהים ממנינא ויתישב מאי דדייקינן מיניה לעיל על ר"ח הגם שהוא קצת דוחק והוא דאפשר לחלק בין מלאכתו קמא דויכולו לתרי אחריני דבשלמא בראשון האיכא צדדין לעיולי בעידנא דעיילי אינך דכונת הכתוב הוא ויכל אלהים מלאכתו שהיא מלאכה גדולה לכל באי עולם ואף כי הוא אמר ויהי ויהיו כל אלה נאם ה' בדבר ה' שמים נעשו הכתוב מגיד שהמלאכה הגדולה הזו לגבי דידן כלה ביום השביעי ויש צד מיהא להכניסו במנין אמנם הני בי תרי אחריני דכתיב שה' שבת מכל מלאכתו לא יעלה על לב להכניסם דממה שבת ה' מדיבור וא"כ אינם מלאכה כיון דקאי הכתוב בו יתברך ששבת ממלאכתו ושבת מדיבור ודאי דליתנהו בכלל ואפשר דהבעיין עמד למנין ובציר ליה חד משום דהוה מפיק כל הני דאפקי' (ונושף) [ונוסף] עליה' לא תעשה מלאכה דכל הבכור דהא בי"ט קאי ור"ל מלאכת עבודה ככל אשר דברנו ואמטו להכי דחק ונכנס לחלק בין מלאכתו קמא דויכולו לתרי אחריני כאשר חילקנו להשלים המנין. ועל זה הביא סתמא דתלמודא בריתא דרשב"י לפשיטות הבעיא דהרי רשב"י על מבוכה זו ישב והשמיענו דלא תעשה מלאכה מהמנין ולהכי שינה בו הכתוב כמדובר וממילא אפשיט בעיין דתלתא דויכולו אינם מהמנין וכמו שכתב רבינו חננאל ז"ל ודוק הטב:

(מט רע"א רש"י) ד"ה לחין מחמת עצמן מחממי טפי וכו'.—הכי מוכח מסוגית התלמוד כאן, וכן משמע בפיה"מ להרמב"ם כאן, ומפורש כן בירושלמי ראש פרק זה. אבל הרמב"ם עצמו בספרו הגדול רפ"ד מהלכות שבת כתב להיפך (וע"ש במ"מ ול"מ).

(שם תוס') ד"ה אביי וכו' שינת עראי.—עי' סוכה שם (כו א) דמבואר דמותר לישן שינת עראי ותפילין בראשו (וע"ש בתוד"ה אבל). ולי היה נראה דלאביי אסור לישן שינת קבע שמא יראה קרי או שמא יפיח בהם; אבל לרבא אינו אסור אלא משום קרי בלבד, אבל אין איסור בהפחה דלא גרע מלהשתין בהם מים (עי' ברכ' כג א תוד"ה חיישינן), וכן איתא בברכות שם: "אמר רבא חיישינן שמא יפנה בהן" - משמע שאינו חושש שמא יפיח בהן.

(שם תוס') ד"ה שלא וכו' משום קרי לא בעי למיסר.—עי' סוכה שם דר' יוסי סבר בעל קרי מותר בתפילין, והיינו שלאחר שראה קרי מותר להניח תפילין, אבל בשעת מעשה ודאי אסור, לכך שפיר יש לומר שלא יישן בהם שמא יראה קרי.

וגזרו על הטומאה שלא בשעת מלאכה. שיהא חיבור: ועל הזאה שבשעת מלאכה. שלא יהא חיבור הלכך חיבור לטומאה לעולם ואין חיבור להזאה כלל: לחין מחמת עצמן. מחממות טפי מלחין מחמת משקין שנופלין עליהן משיבשו: ה''ג מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה: ממרטא דביני אטמי. מצמר הנמרט מבין ירכותיה של בהמה שהוא מלא זיעה והוא לח מעצמו להכי קרי ליה מרטא דלאו בר גיזה הוא: מתני' נעורת. דק דק שנוערין מן הפשתן וקורין ארישט''ש: נסורת. שמנסרים הנגרים מן העצים: ובפירות. כגון חטין וקטניות: כנפי יונה. נוצה: גמ' שלא יפיח. שיכול להעמיד עצמו בשעת הרוח: שלא יישן בהן. שמא יפיח או יראה קרי אבל אם יכול להזהר שלא יישן בהן כל הגופים נקיים בהפחה שיכולין להעמיד עצמן: ינקרו את מוחו. שהוא תחת התפילין. ינקרו לשון ניקור עינים: קסדור. מנישטרא''ל שהיה ממונה על כך: כנפי יונה. כדמפרש לקמיה מפני שהם מצות והם מגינין לישראל והויא להם ככנפים ליונה שהיא נמשלת ליונה והמצות ככנפים: כנפיה מגינות עליה. מן הצנה ומכל עוף ואדם הבא עליה היא נלחמת ומכה בראש גפה מה שאין כן בשאר עופות: הרי הוא כזבל. דמוסיף הבל: מתני' שלחין. עורות כמו והפשיט תרגום וישלח: ומטלטלין אותן. בין שטמן בהן בין שלא טמן בהן דחזו למזגא עלייהו: ואין מטלטלין אותן. דמוקצות הן לטוות ולארוג: כיצד הוא עושה. זה שטמן בהן כיצד יטול קדרתו הואיל ואסור לטלטלן שהרי היא טמונה כולה בהן: נוטל כיסוי. של קדרה שיש תורת כלי עליה ואף על גב שהן עליה לא איכפת לן דלא נעשית בסיס להן שאין עשוי אלא לכסות קדרה: רבי אלעזר בן עזריה אומר קופה מטה על צדה ונוטל. כשבא ליטול הקדרה מטה הקופה על צדה: שמא יטול. הקדרה ויפלו הגיזין שמכאן ומכאן לתוך גומא שישבה בהן ואם יצטרך לחזור ולהטמינה לא יוכל לטלטל גיזין לכאן ולכאן ולעשות גומא להחזירה בתוכה: נוטל ומחזיר. בגמרא מפרש לה: גמ' שלחין של בעה''ב תנן. דמותר לטלטלן שאין עומדין לימכר ולא קפיד עלייהו כי מטנפי וחזי למזגא עלייהו: אבל של אומן. שעומדות למוכרן קפיד עלייהו הלכך לא למזגא קיימי ואין מטלטלין אותן:

ועל הזאה שבשעת מלאכה משום הזאה שלא בשעת מלאכה. תימה דהא גבי מקל שעשאו יד לקורדם קאמר דהוי חיבור לטומאה משמע אבל לא להזאה ואמאי והא לא שייך למגזר התם אטו שלא בשעת מלאכה כדאמר לעיל דאדם עשוי לזורקו בין העצים וי''ל דהתם לא הוי חיבור להזאה משום דאפילו בשעת מלאכה לא הוי חיבור דבר תורה דלא חשיב כלל בית יד בשום פעם כיון שהוא עשוי לזורקו כל שעה: אבל לא בכסות לחה כו'. נראה דרבי אושעיא פליג אמתני': כאלישע בעל כנפים. להכי נקט אלישע דמסתמא כיון שנעשה לו נס בתפילין היה זהיר בהן והיה לו גוף נקי ומזה הטעם אין אנו יכולין ליפטר שהרי בזה אנו יכולין להזהר ואין תימה על מה שמצוה זאת רפויה בידינו שגם בימי חכמים היתה רפויה כדתניא בפרק ר' אליעזר דמילה (לקמן ל.) ר''ש בן אלעזר אומר כל מצוה שלא מסרו עצמן ישראל עליה בשעת גזירת המלכות כגון תפילין עדיין היא רפויה בידם והא דאמרינן בפ''ק דראש השנה (דף יז.) פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין אומר ר''ת דמיירי באותן שעושין מחמת מרד ומבזין המצות ושוחקין ברצועה שבידם ובראשם כדאמר ביומא (דף לו:) פשעים אלו המרדין והא דאמר במדרש תפילין מפני מה לא החזיקו בהן מפני הרמאים אין נראה לר''י דמשום רמאין נמנעו מלעשות מצוה אלא ה''פ מפני מה לא החזיקו נאמנות באדם המניח תפילין וקאמר מפני הרמאין שהיו מניחין תפילין לרמות בני אדם כדמפרש התם מעשה בתלמיד אחד שהפקיד מעותיו אצל אחד שהיה מניח תפילין כשתבע בו אמר להד''ם אמר ליה אותו תלמיד לא לך הפקדתי אלא לתפילין שעל ראשך וצ''ע שם: אביי אמר שלא יפיח בהן. שיוכל . לשמור עצמו מלהפיח עד . שיסיר תפילין כדפירש בקונט' אבל לא חייש שמא ישן דאע''ג דפעמים יוכל ליזהר משינה ורבא מצריך גם שיכול להעמיד עצמו בשעה שתאחזנו השינה שלא ישן פתאום ומיהו אביי נמי מודה דאסור לישן בהן כדתניא בפרק הישן (סוכה כו. ושם) דאסור לישן בתפילין בין שינת קבע בין שינת עראי: שלא יישן בהן. משום שלא יפיח בהן בשעת שינה או משום היסח הדעת אבל משום קרי אין לחוש כדאמר בפ' הישן (ג''ז שם:) דא''ר יוסי ילדים לעולם חולצין מפני שרגילין בטומאה ופריך לימא קסבר ר' יוסי בעל קרי אסור להניח תפילין ומשני הכא בילדים ונשותיהם עמהם עסקינן שמא יבאו לידי הרגל דבר אבל משום קרי לא בעי למיסר: נטלם מראשו. ואף על גב דאמר בסנהדרין (דף עד: ושם) בשעת גזרת המלכות אפי' על מצוה קלה יהרג ואל יעבור ואפילו לשנויי ערקתא דמסאנא אסור היינו. משום דבשינוי ערקתא מתנהג כעובד כוכבים ודומה שמוציא עצמו מכלל ישראל אבל הכא אינו עושה כלום אלא שאין לו תפילין בראשו שעה אחת והרבה ישראל שאין להם תפילין כמותו: כנפיה מגינות עליה. אור''י דאמרינן במדרש כל העופות כשהן יגעין נינוחין ע''ג סלע והיונה בשעה שהיא יגעה פורחת באחת ונינוחת באחת: טומנין בשלחין ומטלטלין אותן הא דאמר בפ''ק דביצה (דף יא.) נותנין העור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחילתן פי' כדי שישחוט לצורך יו''ט אבל עור דמערב יו''ט משמע התם דאסור לטלטל ובפרק כל כתבי (לקמ קט':) קאמר אם מטלטלין תיק הספר עם הספר לא נטלטל עור אגב בשר משמע דעור בלא בשר אסור פירש''י בפרק כל כתבי (ג''ז שם) דהכא מיירי בעור בהמה גסה והתם בעור בהמה דקה דלא חזי למזגא כולי האי ולפירושו האי דביצה נמי מיירי בעור בהמה דקה והא דתנן בפ' כל כתבי (דף ק.) פורסין עור גדי על גבי התבה כו' צריך לומר לפי' דמיירי כשיחדו לישיבה ור''ת מפרש דהכא מיירי ביבשין דחזי למזגא עלייהו והתם בלחין: