שבת מט ע"ב

אבא שלחא הוה ואמר הביאו שלחין ונשב עליהן מיתיבי נסרין של בעה''ב מטלטלין אותן ושל אומן אין מטלטלין אותן ואם חישב לתת עליהן פת לאורחין בין כך ובין כך מטלטלין שאני נסרים דקפיד עלייהו ת''ש עורות בין עבודין ובין שאין עבודין מותר לטלטלן בשבת לא אמרו עבודין אלא לענין טומאה בלבד מאי לאו לא שנא של בעל הבית ולא שנא של אומן לא של בעה''ב אבל של אומן מאי אין מטלטלין אי הכי הא דתני ולא אמרו עבודין אלא לענין טומאה בלבד לפלוג וליתני בדידה בד''א בשל בעה''ב אבל בשל אומן לא כולה בבעל הבית קמיירי כתנאי עורות של בעה''ב מטלטלין אותן ושל אומן אין מטלטלין אותן ר' יוסי אומר אחד זה ואחד זה מטלטלין אותן: הדור יתבי וקמיבעיא להו הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי אמר להו ר' חנינא בר חמא כנגד עבודות המשכן אמר להו ר' יונתן בר' אלעזר כך אמר רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכת שבתורה ארבעים חסר אחת בעי רב יוסף {בראשית לט-יא} ויבא הביתה לעשות מלאכתו ממנינא הוא או לא א''ל אביי וליתי ספר תורה ולימני מי לא אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום אמר ליה כי קא מספקא לי משום דכתיב {שמות לו-ז} והמלאכה היתה דים ממנינא הוא והא כמאן דאמר לעשות צרכיו נכנס או דילמא ויבא הביתה לעשות מלאכתו ממנינא הוא והאי והמלאכה היתה דים הכי קאמר דשלים ליה עבידתא תיקו תניא כמאן דאמר כנגד עבודות המשכן דתניא אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן הם זרעו ואתם לא תזרעו הם קצרו ואתם לא תקצרו הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה ואתם לא תכניסו מרה''ר לרה''י הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע ואתם לא תוציאו מרה''י לרה''ר הם הוציאו מעגלה לעגלה ואתם לא תוציאו מרה''י לרה''י מרה''י לרשות היחיד מאי קא עביד אביי ורבא דאמרי תרווייהו ואיתימא רב אדא בר אהבה מרשות היחיד לרה''י דרך רשות הרבים: בגיזי צמר ואין מטלטלין: אמר רבא לא שנו אלא שלא טמן בהן אבל טמן בהן מטלטלין אותן איתיביה ההוא מרבנן בר יומיה לרבא טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מט - ב

אמר להו רבי חנינא בר חמא: כך אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי אבא, רבי יוסי, שלחא [אומן לעבד עורות] הוה.

ואמר לנו [ביום חול. רש"י. ורבינו חננאל פירש דבשבת הוי]: הביאו שלחין ונשב עליהן!

אלמא, אף אומן לא קפיד בעורות, ואף לגביו הם עומדים לישיבה. הילכך לאו מוקצין הם, ומותרים בטלטול.

מיתיבי: נסרים של בעל הבית - מטלטלין אותן בשבת, לפי שראויין הם להשתמש בהן.

אבל נסרים של אומן - אין מטלטלין אותן, משום שהם מוקצים למלאכתן.

ואם חישב בין השמשות בכניסת השבת לתת עליהם [על הנסרים] פת לאורחים - בין כך ובין כך, בין נסרים של בעל הבית ובין של אומן, מטלטלין אותן.

הרי, בסתמא, נסרים של אומן אסורים בטלטול, משום דמוקצים הם למלאכתן. וקשיא לרבי חנינא בר חמא, דמתיר אף בשלחין של אומן.

ומשנינן: שאני נסרים, דהאומן קפיד עלייהו שמא יתקלקלו. מה שאין כן בעורות, דאין האומן מקפיד עליהם. משום דליכא למיחש בהו לקלקול.

תא שמע: עורות - בין עבודין [מעובדים] בין שאין עבודין, מותר לטלטלם בשבת, שאין הם מוקצה, משום שהם ראויים לישיבה.

ולא אמרו חכמים "עורות עבודין" דוקא, אלא לענין טומאה בלבד. שרק עורות עבודין מקבלים טומאה. אבל עורות שאינם מעובדים אינם מקבלים טומאה. ^[1]

ודייקינן: מאי לאו, הא דתניא מותר לטלטלן בשבת, לא שנא עורות של בעל הבית, ולא שנא עורות של אומן. ואם כן, מסייע לה לרבי חנינא בר חמא.

ודחינן: לא תימא "לא שנא". אלא דוקא בעורות של בעל הבית מותר.

ומהדרינן: אבל עורות של אומן, מאי? אין מטלטלין אותן, ודלא כרבי חנינא בר חמא.

והא ליכא למימר הכי.

כי אי הכי, קשיא הא דתני בסיפא דברייתא, "ולא אמרו עבודין אלא לענין טומאה בלבד".

והרי לדבריך גם בשבת חלוקים עבודין ושאינם עבודין.

ואם כן לפלוג וליתני בדידה, בענין שבת, ולימא הכי:

במה דברים אמורים שבין עורות עבודין ובין שאין עבודין מותרים בטלטול, דוקא בשל בעל הבית. אבל בשל אומן, דוקא שאין עבודין מותרים בטלטול, אבל עבודין לא. דמאחר דקפיד עלייהו, שוב אין הם עומדים לישיבה, ואסורים בטלטול.

ושוב דחינן: לעולם של אומן אסורין בטלטול. והא דלא קמפליג בהכי, היינו משום דכולה ברייתא בבעל הבית קמיירי. ומהדר התנא לפלוגי בעורות של בעל הבית. ובהכי לא אשכחן חילוק אלא לענין טומאה בלבד.

ומסקינן: דבר זה, הוא כפלוגתא דתנאי.

דתניא: עורות של בעל הבית מטלטלין אותן. ושל אומן, אין מטלטלין אותן.

רבי יוסי אומר: אחד זה ואחד זה, בין של בעל הבית ובין של אומן, מטלטלין אותן.

הדור יתבי הנך רבנן, המובאים לעיל, וקמיבעיא להו:

הא דתנן: "ארבעים מלאכות חסר אחת"

- כנגד מי נקבעו דוקא מלאכות אלו לאבות מלאכות דשבת? ^[2]

אמר להו רבי חנינא בר חמא: כנגד עבודות המשכן. שכל אלו ל"ט מלאכות היה בהן צורך בעבודת המשכן.

[ולהכי נסמכה פרשת שבת לפרשת מלאכת המשכן, בשביל ללומדה ממלאכת המשכן].

אמר להו רבי יונתן בן אלעזר: כך אמר רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא: המנין של ל"ט מלאכת הוא כנגד מנין הפעמים שנכתבה "מלאכה" או "מלאכתו" או "מלאכת" שבתורה. שהם ארבעים חסר אחת. והכי קאמר קרא "לא תעשה כל מלאכה", דהיינו, לא תעשה מלאכות שמניינן הוא כמנין תיבת "מלאכה" בתורה ^[3].

בעי רב יוסף: הא דכתיב ביוסף "ויבא הביתה לעשות מלאכתו", האם אף כתוב זה ממנינא דל"ט פעמים הוא, או לא? ובסמוך יבואר במאי מספקא ליה.

אמר ליה אביי לרב יוסף: ומאי אית לך לספוקי בכך? וליתי ספר תורה, ולימני אם איכא ל"ט פעמים "מלאכה" בתורה בלאו האי קרא, או לא. וכי מי לא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בעובדא אחרינא: לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה, ומנאום?!

אמר ליה רב יוסף לאביי: כי קא מספקא לי בהאי קרא אי מן המנין הוא, היינו משום דכתיב עוד ענין "מלאכה" אצל מלאכת המשכן, בקרא ד"והמלאכה היתה דים". ואם נמנה שני כתובים אלו, ימצאו ארבעים פעמים "מלאכה" בתורה. ובהכרח דאחד משני כתובים אלו לאו מכלל המנין הוא.

ומספקא לי הי מינייהו הוא מן המנין. מי אמרינן דקרא ד"והמלאכה היתה דים" ממניינא הוא. דמלאכה ממש קאמר. והכי קאמר: והמלאכה שהיו עושין היתה די הצורך, לא פחות ולא יותר מהצורך [כגון רידודי טסים של זהב לציפוי הקרשים. שבדיוק כפי הצורך היו מרדדין].

והא דכתיב ביוסף "ויבא הביתה לעשות מלאכתו", לאו ממנינא הוא. משום דלא ממלאכה ממש מישתעי קרא. אלא נפרש כמאן דאמר: יוסף, לעשות צרכיו נכנס [כלומר, לשכב עם אשת פוטיפר. אלא שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו, ואמר לו: עתידין אחיך ליכתב על אבני אפוד. רצונך שימחה שמך מביניהם?!].

או דלמא, "ויבא הביתה לעשות מלאכתו", ממנינא הוא. ונכנס יוסף למלאכה ממש. והאי קרא ד"והמלאכה היתה דים", לא ממנינא הוא. משום דלאו במלאכה ממש איירי. אלא הכי קאמר: דשלים ליה עבידתא! שכן משמע, דקרא ממלאכת הבאת נדבה איירי. שנשלמה מלאכת ההבאה, ולא היה צורך עוד בנדבה.

ומסקינן: תיקו!

תניא כמאן דאמר דל"ט מלאכות הן כנגד מנין עבודות המשכן.

דתניא: אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן.

הם [במלאכת המשכן] זרעו סמנים לשם צביעת התכלת ועורות אילים, וכן אתם לא תזרעו בשבת.

הם קצרו סמנים, וכן אתם לא תקצרו.

הם העלו את הקרשים מקרקע של מחנה ישראל שהיא רשות הרבים, לעגלה שהיא רשות היחיד [שהרי גבוהה י' ורחבה ד' על ד'], וכן אתם לא תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד. ^[4]

הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע רשות הרבים, וכן אתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים.

הם הוציאו קרשים מעגלה לעגלה, וכן אתם לא תוציאו מרשות היחיד אחת לרשות היחיד אחרת.

ותמהינן: המוציא מרשות היחיד לרשות היחיד, מאי קא עביד? והא אין בזה איסור דאורייתא.

ומשנינן: אביי ורבא דאמרי תרווייהו, ואיתימא רב אדא בר אהבה: הכי קאמר: אל תוציאו מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים. דומיא דהוצאה מעגלה לעגלה דהוי במשכן. שהרי האויר שבין העגלות הוא רשות הרבים.

שנינו במתניתין: טומנין בגיזי צמר, ואין מטלטלין אותן.

אמר רבא: לא שנו דאסור לטלטלן, אלא כשלא טמן בהם. לפי שעדיין הם מוקצים למלאכתן. אבל אם טמן בהם - שוב אין הם עומדים למלאכתן, ומטלטלין אותן.

איתיביה ההוא מרבנן בר יומיה [שהיה אז יומו הראשון בבית המדרש] לרבא: והא תנן: טומנין בגיזי צמר, ואין מטלטלין אותן. כיצד הוא עושה?

הערות

^[1] ואף דקאמר רבא לקמן [קכג א], "מדלענין טומאה לאו מנא הוא, לענין שבת נמי לאו מנא הוא", מכל מקום, כיון דעל ידי יחוד הוי כלי לטומאה אף באינן עבודין [כדמוכח מזבחים צג ב], חשיב מנא לענין שבת אף בלא יחוד. תוספות. ויעויין בריטב"א שדחה ראייתם מזבחים. משום דהתם מיירי מטומאת שרץ, דלא בעו עיבוד, ואף יחוד לא בעי. והכא מיירי לענין טומאת מדרס שאינו מטמא משום דלא חזי לישיבה. אלא אם כן יחדו לישיבה.

^[2] שהרי הרבה מלאכות יש שדומות להדדי, כגון בורר זורה ומרקד. ומשום חילוק מועט שיש ביניהם לא היינו מחלקים אותם לאבות שונים, אי לאו דקים לן דל"ט מלאכות הן כנגד איזה דבר. ומשום הכי קמיבעיא לן "כנגד מי".

^[3] ששים ואחת פעמים הוזכרה בתורה "מלאכה". טול מהן שלש ד"ויכולו", שאינן ציווי. וארבע "מלאכה" ו"מלאכות" שכתוב בהן עשיות ["ויעש" ו"תעשה"], וי"ג פעמים שכתוב בהם "מלאכת עבודה". וכן קרא ד"לרגל המלאכה אשר לפני". הרי נשתיירו ארבעים. ואחת מהן אינה מן המנין, כמבואר בסמוך. ר"ח.

^[4] ויעויין ברשב"א [לעיל ב ב], שעמד על מה שאין הכנסה נמנית בכלל האבות, אף שהיתה במשכן.

אבא שלחא הוה [אבי מעבד עורות היה] ואמר פעם בשבת הביאו שלחין ונשב עליהן (ר"ח). שלדעתו אף שלחים של אומן מותרים בטלטול.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: נסרין של עץ של בעל הבית מטלטלין אותן בשבת, ושל אומן אין מטלטלין אותן. ואם חישב לתת עליהן פת לאורחין — בין כך ובין כך מטלטלין אותם. הרי שחומרים השייכים לאומן אין מטלטלין! ומשיבים: שאני [שונים] הנסרים דקפיד עלייהו [שהוא מקפיד עליהם] שלא יתקלקלו, מה שאין כך בעורות שאינם מתקלקלים בישיבה.

ועוד תא שמע [בוא ושמע] ראייה לדבר ממה ששנינו בברייתא אחרת: עורות, בין שהם עבודין (מעובדים), בין שאין הם עבודין מותר לטלטלן בשבת. לא אמרו כי לעורות העבודין יש בהם דין מיוחד המבדילם מעורות שאינם מעובדים אלא לענין טומאה בלבד, שרק עור מעובד ראוי לקבל טומאה. ולענייננו מאי לאו [האם לא] נאמר כי לא שנא [אינו שונה] אם העורות של בעל הבית, ולא שנא [ואינו שונה] אם העורות של אומן? ודוחים: לא, מדובר כאן רק בעורות של בעל הבית.

ומקשים: אם כן, אבל אם הם של אומן מאי [מה דינם]? אם תאמר כי אין מטלטלין אותם בשבת, אי הכי הא דתני [אם כך זה ששנינו] כי לא אמרו שיש הבדל להלכה בין עבודין לשאינם מעובדים אלא לענין טומאה בלבד, אם כן לפלוג וליתני בדידה [שיחלוק וישנה חלוקה דקה יותר בה, בתוכה]: במה דברים אמורים שאין מחלקים בין סוגי העורות — הרי זה דווקא בעורות של בעל הבית, אבל בשל אומן — לא! ומתרצים: כל הברייתא כולה בעורות של בעל הבית קמיירי [עוסקת] ולכן אין מקום לשאול מדוע אין דנים בעורות של אומן.

על עיקר השאלה מעירים שהיא כתנאי [כתנאים] שנחלקו בדבר זה, ששנינו בברייתא: עורות של בעל הבית מטלטלין אותן בשבת, ושל אומן אין מטלטלין אותן. ר' יוסי אומר: אחד זה ואחד זה מטלטלין אותן.

א אותם חכמים שישבו ודנו בענין העורות הדור יתבי וקמיבעיא להו [חזרו וישבו ונשאלה להם] שאלה זו: הא דתנן [זו ששנינו במשנה] שמספר אבות המלאכות האסורות בשבת מן התורה הן ארבעים חסר אחת, כנגד מי? כלומר, מה מקורו של מנין זה?

אמר להו [להם] ר' חנינא בר חמא: כנגד עבודות המשכן. שכל אותן העבודות שהיו במשכן הרי הן חשובות ונמנו כאבות מלאכות לדיני שבת. ומלאכות אחרות, אף שהן חשובות, כיון שלא היו במשכן — אינן נמנות בין אבות המלאכות. אמר להו [להם] ר' יונתן בר' אלעזר, כך אמר ר' שמעון בר' יוסי בן לקוניא: מספר זה של ארבעים חסר אחת הוא כנגד מספר הפעמים שהמילים "מלאכה" "מלאכתו" ו"מלאכת" כתובים בתורה, שמניינם בסך הכל בתורה ארבעים חסר אחת.

בעי [שאל] רב יוסף: האם הלשון "מלאכתו" הכתוב ביוסף "ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית" (בראשית לט, יא) ממנינא [ממנין] שלושים ותשע הפעמים הוא, או לא? אמר ליה [לו] אביי: וליתי [ושיביאו] ספר תורה ולימני [וימנו], ואפשר לבדוק מיד אם בלא פסוק זה יש שלושים ותשע לשונות "מלאכה". מי [האם] לא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן שבמקרה של ספק כזה לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום!

אמר ליה [לו] : אין אני יכול לקבוע את הדבר על סמך מנין בלבד, משום שיש עוד פעם אחת לשון "מלאכה" שאין משמעותה ברורה בעיני, כי קא מספקא לי [כאשר מסופק אני] הרי זה משום דכתיב [שנאמר]: "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר" (שמות לה ז), והשאלה היא האם ממנינא [ממנין] שלושים ותשע לשונות ה"מלאכה" הוא או לא? ומהות השאלה היא: האם לשון "המלאכה" הראשונה ("והמלאכה היתה דים") נחשב במשמעות של מלאכה ממש, והא [ופסוק זה] בענין יוסף הריהו כמאן דאמר [כשיטת מי שאומר] ש"לעשות מלאכתו" כאן היא בלשון נקיה, וכוונתה לעשות צרכיו עמה בתשמיש נכנס.

או דילמא [שמא] "ויבא הביתה לעשות מלאכתו" ממנינא [מן המנין] הוא, שכוונתו למלאכה ממש, והאי [פסוק זה] "והמלאכה היתה דים" הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבינו]: דשלים ליה עבידתא [שהושלמה לה מלאכת ההכנה, הבאת הנדבות], ואין משמעו מלאכה ממש. בסיכומו של דבר לא נמצא פתרון לבעיה זו, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

ולגופם של דברים: תניא כמאן דאמר [שנויה ברייתא כדעת מי שאמר] ששלושים ותשע מלאכות שבת הרי הן כנגד עבודות המשכן. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין חייבין בשבת אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן. הם זרעו כדי לגדל צמחים מהם הפיקו צבע כהכנה לבנין המשכן, ואתם לא תזרעו בשבת. הם קצרו לצורך המשכן, ואתם לא תקצרו בשבת.

הם העלו את הקרשים מקרקע המדבר שהיא רשות הרבים לעגלה שהיא רשות היחיד, ואתם לא תכניסו בשבת מרשות הרבים לרשות היחיד. הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע, ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים. הם הוציאו קרשים וחפצים אחרים והעבירום מעגלה לעגלה, כלומר, מרשות היחיד לרשות היחיד, ואתם לא תוציאו בשבת מרשות היחיד לרשות היחיד.

על המשפט האחרון תוהים: מרשות היחיד לרשות היחיד, מאי קעביד [מה הוא עושה] שיהא בכך איסור? ומשיבים, אביי ורבא דאמרי תרוויהו [שאמרו שניהם], ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רב אדא בר אהבה: שיש להבין שהיה זה טלטול מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, שהרי בית שתי העגלות היה המדבר שהוא רשות הרבים.

ב שנינו במשנה שטומנים בגיזי צמר ואולם אין מטלטלין אותם. אמר רבא, יש להבין את המשנה כך: הדין שאין מטלטלים בגיזי צמר הוא הוראה כללית בדיני מוקצה, ולא שנו הלכה זו אלא באופן שלא טמן את התבשיל בהן, אבל אם טמן בהן את התבשיל — מטלטלין אותן, כיון שבאותו זמן שטמן גילה דעתו שרצונו להשתמש בהם בשבת.

איתיביה ההוא מרבנן בר יומיה [הקשה לו אחד החכמים בן יומו שהיה זה יומו הראשון בבית המדרש] לרבא ממה ששנינו במשנתנו: טומנין בגיזי צמר ואולם אין מטלטלין אותן. כיצד הוא עושה? —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

My father was a tanner, and one Shabbat he said: Bring me hides and we will sit on them (Rabbeinu Ḥananel). In other words, even the hides of a craftsman may be moved on Shabbat.

The Gemara raises an objection from a baraita: With regard to wooden boards belonging to a homeowner, one may move them on Shabbat; however, those belonging to a craftsman, one may not move them. And if, however, he thought to place bread upon them for guests, both these, the boards of the homeowner, and those, the boards of the craftsman, may be moved. Apparently, the raw materials of a craftsman may not be moved on Shabbat. The Gemara answers: Wooden boards are different in that one is particular about them that they not be damaged. Hides, on the other hand, are not damaged when one sits on them.

The Gemara cites another proof. Come and hear that which was taught in a different baraita: With regard to hides, whether they are tanned or whether they are not tanned, it is permitted to move them on Shabbat. The Sages said that tanned hides have a unique legal status, distinct from the status of hides that have not been tanned only with regard to ritual impurity. Only tanned hides become ritually impure. What, is it not saying that there is no difference whether they are hides belonging to a homeowner and there is no difference whether they are hides belonging to a craftsman; in both cases they may be moved on Shabbat? The Gemara rejects this argument: No, the baraita is referring exclusively to hides belonging to a homeowner.

The Gemara asks: But with regard to hides belonging to a craftsman, what is the halakha? Is it true that they may not be moved on Shabbat? If so, that which was taught in the baraita: The Sages said that the legal status of tanned hides is distinct from the status of hides that have not been tanned only with regard to ritual impurity; let the tanna of the baraita distinguish and teach within the halakhot of Shabbat itself, and say: In what case is this statement, that there is no distinction between whether or not the hides were tanned, said? It was stated specifically with regard to hides belonging to a homeowner. However, with regard to hides belonging to a craftsman, no, if they were tanned they may not be moved. The Gemara answers: Since the entire baraita is speaking with regard to hides of a homeowner, it would have been forced to elaborate at greater length to introduce the distinction with regard to the hides of a craftsman than it did to introduce the distinction with regard to ritual impurity.

The Gemara notes that this issue is parallel to a dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: With regard to hides belonging to a homeowner, one may move them on Shabbat, and those of a craftsman, one may not move them. Rabbi Yosei says: With regard to both these, the hides of a homeowner, and those, the hides of a craftsman, one may move them.

The Gemara relates that those same Sages who sat and discussed the issue of hides, sat again and they raised a dilemma: That which we learned in the mishna: The primary categories of labor, which are prohibited by Torah law on Shabbat, are forty-less-one; to what does this number correspond? That is to say, what is the source of this number?

Rabbi Ḥanina bar Ḥama said to them: They correspond to the labors in the Tabernacle. All types of labor that were performed in the Tabernacle are enumerated as primary categories of labor with respect to Shabbat. However, other labors, even if they are significant, are not enumerated among the primary categories of labor since they were not performed in the Tabernacle. Rabbi Yonatan, son of Rabbi Elazar, said to them that so said Rabbi Shimon, son of Rabbi Yosei ben Lakonya: They correspond to the instances of the words labor, his labor, and the labor of, that appear in the Torah a total of forty-less-one times.

Rav Yosef raised a dilemma: The term his labor is written with regard to Joseph: “And it came to pass about this time, that he came into the house to do his labor; and there was none of the men of the house there within” (Genesis 39:11). Is it included in the count of the thirty-nine instances or not? Abaye said to him: And let us bring a Torah scroll and count the instances of the word labor and thereby determine whether or not there are thirty-nine instances without that one. Didn’t Rabba bar bar Ḥana say that Rabbi Yoḥanan said in a case of similar uncertainty: They did not move from there until they brought a Torah scroll and counted them?

Rav Yosef said to Abaye: I cannot reach a conclusion relying solely on a count because there is another instance of the term labor, whose meaning is not clear to me. The reason I am uncertain is because it is written with regard to the Tabernacle: “For the labor they had was sufficient for all the work to do it, and too much” (Exodus 36:7). The question arises whether or not this mention of labor is included in the count of thirty-nine instances, i.e., whether or not it refers to actual labor. And if it does, that verse with regard to Joseph should be understood in accordance with the opinion of the one who said that the expression, to do his labor, is a euphemism. It means that it was to attend to his needs and engage in relations with Potiphar’s wife that he entered.

Or, perhaps, the verse relating to Joseph: “He came into the house to do his labor,” is included in the count, and it refers to actual labor. And this verse: “The labor they had was sufficient,” is saying the following: That they completed the preparatory labor, i.e., they brought all the materials, not that they engaged in the actual labor. Let the uncertainty stand unresolved.

With regard to the matter itself, it was taught in a baraita in accordance with the opinion of the one who said that the thirty-nine labors of Shabbat correspond to the labors performed in the Tabernacle. As it was taught in a baraita: One is only liable for performing a labor to which there was a corresponding labor in the Tabernacle. They sowed in order to grow dyes for the Tabernacle, and therefore you may not sow on Shabbat. They reaped, and therefore you may not reap on Shabbat.

They lifted the boards from the ground in the wilderness, which is a public domain, and placed them into the wagon, which is a private domain, and therefore you shall not carry objects in from the public domain to the private domain on Shabbat. They lowered the boards from the wagon to the ground, and therefore you shall not carry objects out from the private domain to the public domain on Shabbat. They took boards and other objects out and passed them from wagon to wagon, i.e., from one private domain to another private domain, and therefore you shall not take objects out from one private domain to another private domain on Shabbat.

The Gemara expresses astonishment with regard to the last clause of the baraita: One who takes an object out from one private domain to another private domain, what prohibited labor is he thereby performing? The Gemara answers: It was Abaye and Rava who both said, and some say that it was Rav Adda bar Ahava who said: This is referring to taking an object out from one private domain to another private domain via the public domain, as the space between the two wagons in the wilderness was a public domain.

We learned in the mishna: One may insulate food in wool fleece, and he may not move it. Rava said: This halakha that fleece may not be moved on Shabbat applies only to a case where one did not insulate food in it. Only in that case is it set-aside. However, if one insulated cooked food in it, he may move it. By insulating food in the fleece, he indicated that he intends to use it on Shabbat.

A certain Sage for whom it was his first day in that study hall raised an objection to Rava from our mishna: One may insulate food in wool fleece, and one may not move it. How, then, does he act if he insulated food in wool fleece and now wishes to remove the pot?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולא אמרו עבודין אלא לענין טומאה בלבד. עיקר דיליה מישתכח במסכת חולין בפ' העור והרוטב (חולין דף קכב) וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה טהורין ובתוספתא וכולן שעיבדן ושהילך בהן כדי עבודה טהורין משום עור:

אותיביה ההוא מרבנן בר יומיה לרבא זה התלמיד אמרו עליו באותו היום נכנס לבית המדרש על כן קרו ליה בר יומיה וכיוצא בו אמרנו בשחיטת קדשים (זבחים פ"ה דף נז) היה שם תלמיד אחד שבא לשמש לבית המדרש ור' יוסי הגלילי שמו וכבר היה רב אידי אבוה דר' יעקב בר אידי הוו קרי ליה בר בי רב דחד יומא כמו שאמרו (חגיגה דף ה) רב אידי אבוה דר' יעקב בר אידי הוה רגיל דהוה אתי תלתא ירחין באורחא והוה קאי חד יומא בבי רב והדר אזיל תלתא ירחין באורחא הוה קאי חד יומא באושפיזיה והדר אתי הוה קא קרו ליה בר בי רב דחד יומא חלש דעתיה קרי אנפשיה (איוב יב) שחוק לרעהו אהיה אמר ליה ר' יוחנן במטותא מינך לא תעניש רבנן נפק ר' יוחנן ודרש (ישעיה נח) ואותי יום יום ידרשון וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו אלא לומר לך כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה לשמה מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק כל השנה כולה:

אבא שלחא פירש פושט עורות היה וקבלנו מרבותינו דהלכתא כר' יוסי דקיי"ל מעשה רב ואמר ר' ישמעאל בר' יוסי אבא שלחא הוה ואמר הביאו שלחין ונשב עליהן. נמצא כי עשה מעשה כשמועתו דתניא עורות של בעל הבית מטלטלין אותן. של אומן אין מטלטלין אותן. ר' יוסי אומר זה וזה מטלטלין הלכך עורות של אומן הואיל וראויין לישב עליהן ואין נפסדין אינו מקפיד עליהן ומותר לטלטלן.

אבל נסרין של אומן הואיל ואם ישב עליהן נפגמין הלכך קפיד עליהן ואסור לטלטלן:

אמר ר' חנינה הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד עבודות המשכן. ותניא כוותיה אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן כיצד הן זרעו וקצרו והעלו קרשים מקרקע לעגלה אתם לא תזרעו ולא תקצרו כו' הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כו'. וא"ר יונתן בן אלעזר כנגד מלאכת ומלאכה שבתורה והן ס"א. כשתוציא ג' מלאכות הכתובין בויכולו השמים וד' שכתוב בהן ועשית ויעשה ותעשה ולרגל המלאכה וי"ג שכתב כל מלאכת עבודה הרי כ"א נשארו מ' ובכללם ששת ימים וכו' לא תעשה מלאכה. ולמה (זכה) כי בפירוש אמרו בתלמוד א"י שבא זה הכתוב להשלים ל"ט מלאכות בתורה ויש מי שמוציא מכלל אלו מ' ויבא יוסף הביתה לעשות מלאכתו. ונשארו ל"ט ויש מי שמוציא והמלאכה היתה דים ולדברי הכל נשארים ל"ט מלאכות:

פיס' בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן.

הביאו שלחין ונשב עליהן. פירש"י ז"ל בחול הי' המעשה אלמא לא קפיד ואינו נכון שאף על פי שפעם א' נהג כן אינה ראי' שלא יקפידו עליהן שאפשר שנהג עין יפה או מפני טעם אחר ועוד דבריי' דלקמן ר"י אומר א' זה וא' זה מטנטלין אותן מפורש' להביא ראי' מזה. והגאונים אמרו, בשבת הי' מעשה ור"י לטעמי' דאמר לקמן אחד זה ואחד זה מטלטלין אותן ופסקו הלכה כן משום דכיון דשלחא הוי קים להו בהו ועוד אי לאו דקים לי', לא הוא עביד מעשה:

הא דאמרי' כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכת שבתורה ארבעים חסר א'. פר"ח ז"ל שכל מלאכות האמורות בתורה ס"א, טול מהם ג' דויכולו שאינם צווי וד' מלאכה ומלאכת שכתב בהן (עשיות ויעש ותעשה) [ועשית יעשה תעשה], ולרגל המלאכה אשר לפני, וי"ד שכ' בהן כל מלאכת עבודה הרי כ"א, נשתיירו מ' ובכללן ששת ימים תאכל מצות כו' לא תעש' מלאכה ולמה זאת שבפי' אמר בתלמוד ארץ ישראל שבא להשלים ל"ט מלאכות שבתורה. ויש מי שמוציא מכל אלו המ' ויבא הביתה לעשות מלאכתו נשארו ל"ט ויש מי שמוציא והמלאכה היתה דים ולדברי הכל נשארו ל"ט, ע"כ דברי ר"ח ז"ל. והוי יודע שלד"ה אותן מלאכות שהיו במשכן חשובין וקרי להו אב ואותן שלא הי' במשכן קרי להו תולדה דאל"ה למה קרא לזה אב ולזה תולדה אלא למר גמר כולה מלתא ממשכן ולמר היו חכמים עושין כולן אבות אלא שמצאו להן סמך במנין מלאכות שבתורה וכיון שידעו מנין למדו חשיבותן ממשכן. א"נ באבות ותולדותיהן הכל מודים שלמדו ממשכן, אלא לחשוב עוד ענינים אחרים למלאכות שלא היו במשכן לא אב ולא תולדה שלו פליגי, למר כיון דלא הוי במשכן כלל [ממילא] פטור עלי' ולמר מן המנין למדו זה. ואף על גב דמסייעי' למ"ד כנגד עבודות שבמשכן מהא דתניא אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן לאו משום דלא מודו כ"ע בהא אלא משום דקתני הם זרעו ואתם לא תזרעו דמשמע דמהתם גמר וכי אזהרינהו רחמנא ממלאכת המשכן אזהרינהו ומ"ה סמך פ' שבת לפ' משכן ולמ"ד כנגד עבודות שבתורה לא גמרי' ממשכן אלא למחשבינהו כאבות:

ודאמרי' ואתם אל תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים. כבר מפורש בפרק ראשון (ב' ע"ב):

הביאו לן שלחין ונשב עליהן. פירוש: בשבת, וכן פירשו כל הגאונים ז"ל. ורש"י ז"ל שפירש בחול היה מעשה, אינו מחוור, דאם כן מאי קא מייתי מינה ראיה דילמא עין יפה נהג בהן מפני האורחים. ועוד רבי ישמעאל אדמייתי מהא ליתי מאידך דאבוה דאמר לקמן בהדיא דמותר. אלא ודאי בשבת היה מעשה, וניחא ליה לאתויי מהא דעבד עובדא בנפשיה.

כנגד מלאכה ומלאכות שבתורה ארבעים חסר אחת. פירש ר"ח ז"ל: שכתובין בתורה מלאכה ומלאכות ס"א, טול מהם ג' מלאכתו הכתובים בויכולו (בראשית ב, ב-ג) שאינן צווי וד' שכתוב בהן ועשית ויעש תעשה ולרגל המלאכה אשר לפני (בראשית לג, יד), וי"ד שכתוב בהן כל מלאכת עבודה הרי כ"א, נשארו מ'. ובכללם ששת ימים תאכל מצות וגו' לא תעשה מלאכה (דברים טז, ח), ולמה זה כי בפירוש אמרו בתלמוד ארץ ישראל בפרק כלל גדול (במכילתין פ"ז ריש ה"ב) שבא להשלים ל"ט מלאכות שבתורה. ויש מי שהוציא מכלל אלו הארבעים ויבא הביתה לעשות מלאכתו (בראשית לט, יא) נשארו ל"ט, ויש מי שהוציא והמלאכה היתה דים (שמות לו, ז) ולדברי הכל נשארו ל"ט.
ואי קשיא לך למאן דיליף ממלאכות שנכתבו בתורה אטו מדעת עצמן בררו להן חכמים המלאכות. ועוד דבהדיא תנן בפרק הזורק (לקמן שבת צו, א) המושיט חייב שכן היתה עבודת הלוים. ויש לומר דכולהו ילפי ממשכן מדנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן, אלא דמר יליף כולה מילתא ממשכן, ומר לא יליף מניינן ממשכן אלא ממלאכה ומלאכות, וחשיבותן כלומר אבות המלאכות בלחוד ילפינן ממשכן. ואם תאמר אם כן מאי קאמרינן בסמוך תניא כמאן דאמר ממשכן דתניא אין חייבין אלא במלאכה שכיוצא בה היתה במשכן, והא כולי עלמא מודו בהא. יש לומר דמדקתני הם זרעו ואתם לא תזרעו קא מסייע ליה, דמינה משמע דעיקרא דמילתא מהתם יליף וממלאכות שבמשכן אזהרינהו רחמנא.

עורות אלו שהתרנו טלטולן אין בהם חלוק בין עבודים לשאין עבודים ולא אמרו עבודים אלא לענין טומאה ר"ל שאין מקבלים טומאה אלא העבודים:

כבר ביארנו בגיזי צמר ובמוכין שכל שלא ייחדן להטמנה אין מטלטלין אותן אפי' טמן בהם לא סוף דבר בגזין ובמוכין של הפתק ר"ל של אוצר שמכיון שנתנן באוצר מסתמא חשובות הן עליו ואינם בטלות אצל הטמנה זו אלא אפי' לא הכניסן באוצר ואין הלכה כרבינא שאמר כאן בשל הפתק אלא כרבא שתלה את הדבר בייחדן להטמנה בפירוש:

בד"ה כנגד כל כו' ועוד דמאן דלית ליה דרשה דמלאכה ומלאכה מנליה דחשיב כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם ומאי קושיא דההוא מ"ד דאית ליה דרשה דמלאכה ומלאכה ודאי ס"ל הכי דאי משום כנגד עבודת המשכן לחוד לא הוה חשיב זורה ובורר בשתים אבל מאן דלית ליה הך דרשה דמלאכה ומלאכה ויליף ליה ממשכן לחוד לית ליה הך סברא אלא דכל מידי דהוי במשכן אף שהיו דומות קצת זו לזו חשיב ליה בשתים דע"כ הכי אית לן למימר נמי לפי האמת וכדמוכח הך דפ' כלל גדול שהביאו ויש ליישב דלא ניחא להו למימר דפליגי בהך סברא דכיון דמ"ד כנגד כל מלאכה ע"כ יליף ליה נמי ממשכן אלא דס"ל דאי ממשכן לחוד לא הוה חשיב זורה ובורר בשתים ה"ל לתלמודא לפרש דבהכי פליג עליה דהא מאן דאמר כנגד עבודת המשכן לחוד לא חש להך קושיא אלא ע"כ דאית לן למימר דהך סברא פשוטה היא מבחוץ ולא איצטריך ליה לתלמודא לפרש והשתא קשיא להו שפיר דאם להך סברא פשוטה היא תקשה למאן דלית ליה דרשה דמלאכה ויליף ליה ממשכן לחוד מנלן מחשב זורה ובורר בשתים ומשום דאיכא למימר דאית ליה נמי שום דרשה וייתור למחשב זורה ובורר בשתים מש"ה הוסיפו בקושייתם מההיא דפרק כלל גדול משום דהואי במשכן לחוד אע"ג דדמיא לה חשיב לה וע"כ הך סברא אדחייא ודו"ק:

כנגד כל מלאכה שבתורה כו'. עיין בח"ה על דברי התוס':

והוא כמ"ד לעשות צרכיו נכנס כו'. מפורש במס' סוטה פרק א"נ:

והאי והמלאכה היתה דים ה"ק כו'. עפרש"י וכן פרש"י בחומש לפי פשוטו ועיין ברא"ם ונראה למאי דמסיק בקרא דויבא הביתה לעשות מלאכתו אי הוה ממנינא אי לא ה"נ ע"כ דהוה מספקא ליה בקרא דוהמלאכה היתה דים אי הוה ממנינא אי לאו ולא נקט בבעייתו קרא דויבא הביתה וגו' אלא משום שהוא מוקדם בתורה ונראה נמי ליישב בזה הא דקתני במתניתין אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ולא קתני אבות מלאכות ל"ט דרמז לנו דוודאי כתיבי בתורה מלאכות ארבעים אלא דחסר אחת מהן דלא משמע מלאכה ממש אי הך דויבא הביתה לעשות מלאכתו אי הך דוהמלאכה היתה דים וגו' כדמספקא ליה לרב יוסף ודו"ק (ועיין בח"ה ובסוטה פרק אלו נאמרין):

בגמ' משום דכתיב והמלאכה היתה דים ממנינא הוא כצ"ל:

ברש"י ד"ה כנגד עבודות המשכן וכו' ופרשת שבת נסמכה וכו' כצ"ל:

ד"ה לא זזו משם וכו' ומיהו מדפרכינן לה נמי בקדושין גבי וי"ו דגחון וכו' כצ"ל:

בא"ד ש"מ לענין אותיות איתמר פי' אבל מ"מ לא ידענא אהיכא ומאיזה אותיות איתמר והכא ליכא לשנויי פירוש דלא שייך למימר גבי תיבות שלימות אינהו הוי בקיאים טפי כ"א גבי חסירות ויתירות:

ד"ה והאי והמלאכה כו' שלא היו צריכין עוד וכל וכו' כצ"ל:

ד"ה הם זרעו וכו' וד"ה ואופה וכו' הכל דבור אחר:

ד"ה עגלה רה"י שגבוה י' וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה כנגד כל מלאכה שבתורה לכאורה נראה דיליף נמי ממשכן וכו' פי' ר' יונתן שאמר כנגד מלאכה ומלאכות וכו' לא פליג ארבי חנינא בר חמא אלא איהו ס"ל נמי הא דד' חנינא בר חמא דאמר כנגד עבודות המשכן אלא שהוסיף על דבריו לומד דילפינן ממלאכה ומלאכות דתרווייהו בעינן דלענין דידעינן הי נינהו אבות והי נינהו תולדות איצטריך למילף ממשכן אלא משום דאשכחן מלאכות דדמיין להדדי ומתני' דכלל גדול חשיב להו בתרתי לענין ארבעים מלאכות חסר אחת לענין שאם עשה כולן בהעלם אחת שחייב חטאת על כל אחד ואחר וזה לא היה שום סברא לכך איצטריך נמי לומר דלכך חלקום משום דילפינן ממלאכה ומלאכות הכתובים כדמפרשי התוס' אבל ר' חנינא א"א לומר דס"ל נמי הא דר' יונתן דהא איהו קאמר דבריו ברישא ולא שייך לומר שבא להוסיף על דברי ר' יונתן והיינו דקאמרי התוס' בתר הכי ועוד למ"ד דלית ליה דרשה דמלאכות ומלאכה מנא ליה דחשיב זורה ובורר בשתים ר"ל דאפי' את"ל דר' יונתן לא פליג אר' חנינא מ"מ ע"כ ר' חנינא פליג אר' יונתן ולית ליה דרשה דמלאכות ומלאכה א"כ מנא ליה דחשיב זורה ובורר בשתים אלא ע"כ צריך לומר דס"ל דסברא הוא דמהאי טעמא דילפינן לה ממשכן אית לן לחשבינהו בתרתי כיון דהוו במשכן ועוד דבהדיא משמע לקמן דמטעמא כנגד עבודות המשכן אית לן להשבינהו בתרתי וכו' וסבר ר' חנינא א"כ לר' יונתן נמי אם איתא דילפינן ממשכן למה ליה דרשה דמלאכות ומלאכה דאין סברא לומר דפליני בהך סברא דר' חנינא ס"ל דמטעמא דילפינן ממשכן אית לן לחשבינהו בתרתי ור' יונתן ס"ל דמהאי טעמא לית לן לחשבינהו בתרתי זה אין סברא דליפלגו בהא אלא על כרחך ר' יונתן פליג אר' חנינא ולית ליה טעמא דכנגד המשכן כלל כך הם הצעת דברי התוס' אלא שלפי זה יש להקשות וכי ר' יונתן פליג אמתני' דהזודק דתנן בהדיא המושיט חייב שכן היתה עבודת הלוים דבשלמא הא דנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן איכא למימר שאית ליה דרשה אחדינא דלכך נסמכה לומר שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת או שאר דרשה אבל הך קשה דהיאך יחלוק על מתני' דהזורק ויש ליישב בדוחק דהושטה מדיוטא לדיוטא מלאכה גרועה ואי לאו דמצינו גם כיוצא בה במשכן לא הוה מחייבינן עלה אבל לעולם שאר מלאכות לא איצטריכו למילף ממשכן אלא דילפינן להו ממלאכות ומלאכה דכתיבי בתורה ועיין בתוס' ריש פירקין ד"ה פשט בעה"ב את ידו וכו' ודו"ק:

ד"ה הם העלו וכו' ובראשו טרסקל וכו' פי' ואע"ג דהטרסקל הוי רוחב ד' כיון שתחתיו רה"ר לא אמרי' גוד אחית ולא מקרי הטרסקל רשות הרבים וא"כ בעגלה דהוי נמי תהתיה רה"ר נימא נהי דלא הוי רה"י לרבנן אעפ"כ מודו הכא בעגלה וכו':

ד"ה ואתם אל תכניסו ואפ"ה לא הוי אב כדפרישית לעיל ריש פירקין ד"ה פשט בעה"ב את ידו:

רש"י ד"ה משום דכתיב. ולא יותר מן הצורך. לכאורה תמוה דהכתיב והותר. ונראה שמפרש והותר. דר"ל שהיה די לעשות המלאכה וגם מה שדרך להותיר כגון יריעות היה מהצורך לעשות קצת יותר מהנצרך אז כי אולי יקרה שתקרע א' או שתים ויהיה נצרך לתקנם בהמותר עי' לקמן (ר"ד עה) וכדרך ההדיוט כשתופר בגד חדש משייר קצת מאותו המין כדי לעשות טלאי ממנו אם יקרע הבגד וכן ווין ויתידות וכדומה אם ישבר א' מהן יהיה ממה להחליפם וכ"מ שכוון לזה בפיה"ת:

סוף ע"ב גמ' לרבא. נ"ב למילתיה דרבא:

מִי לָא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא זָזוּ מִשָּׁם, עַד שֶׁהֵבִיאוּ סֵפֶר תּוֹרָה וּמְנָאוּם!. מקשים למאי אצטריך להביא סיוע לדבריו מהא דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הנזכר, כי לדבריו אלו שאומר 'לֵיתִי סֵפֶר תּוֹרָה וְלִמְנִי' אין צריך ראיה והוכחה? ונראה לי בס"ד, דבלאו הכי היו אמר להם לא נביא ספר תורה ונמנה, משום ביטול בית המדרש דאיכא טרחא, וגם עובר זמן הרבה עד שיראו כל פסוקי התורה מראש ועד סוף וימנו כל מלאכה ומלאכתו הכתובים בתורה, ולכן הביא דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן דהביאו ספר תורה ומנו ולא חשו לביטול בית המדרש, אף על גב דבהך איכא טרחא והעברת זמן יותר למנות כל האותיות עד שיתברר האות שהוא בחצי האותיות.

בָּעִי רַב יוֹסֵף: (בראשית לט, יא) "וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ", מִמִּנְיָנָא הוּא, אוֹ לָא?. מקשים כיון דרב יוסף הספק שלו גם ועל הַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם (שמות לו, ז) וכמו שאמר הוא לאביי אחר כך, אם כן למה נקיט מעיקרא פסוק וַיָּבֹא בלבד והוה ליה להזכיר את שניהם בבעייא דידיה? ונראה לי בס"ד דרב יוסף לא היה לו צורך עתה לידע על ט"ל מלאכות אם פסוק זה הוא מן המנין או לאו, ורק כל מגמתו היתה לדעת ביאור הכתוב של וַיָּבֹא הַבַּיְתָה אם הוא כמאן דאמר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס, או כמאן דאמר מְלַאכְתּוֹ מַמָּשׁ? כי בזה פליגי רב ושמואל בסוטה דף ל"ו, ורצה לדעת הסכמת החכמים בבית המדרש אם כרב או כשמואל, כי מפני ששניהם רבותיו היו לא רצה לפרש שאלה זה בפיו להדיה אם כרב או כשמואל, לכך נתחכם לשאל בענין ט"ל מלאכות אם פסוק לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ הוא מן המנין או לאו, דאם יאמרו מן המנין ממילא נודע דסבירא ליה כמאן דאמר מְלַאכְתּוֹ מַמָּשׁ, ואם אינו מן המנין מוכח דסבירא ליה לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס, ואחר שאמר לו אביי 'לֵיתִי סֵפֶר תּוֹרָה וְלִמְנִי' אז הוכרח לפרש דבריו.

רש"י ד"ה לא זזו לא ידענא כו'. עיין ברכות דף כה ע"ב רש"י ד"ה מאן שמעת ליה וש"נ:

אבא שלחא הוה ואמר הביאו שלחין ונשב עליהן. פירש"י בחול אבל תוס' פי' בשבת וכ' בספר מגיני שלמה לקיים פי' רש"י דאי כפי' תוס' דבשבת איירי מאי מקשה הגמ' לקמן לימא כתנאי מאי הוצרך יותר מר"י אלא ע"כ בחול ושפיר מקשה הגמ' דר' חנינא בר חמא לא הי' תנא גדול אלא בתחילת אמוראים הוה וע"ש. אבל ל"נ לקיים בענין אחר. דלכאורה קשה מאי הוצרך ר"י למימר הביאו שלחין ונשב עליהן אלא ודאי בחול מיירי והי' צ"ל לישב עליהן שלא יהי' סבורין לאבדן שהוא אומן הי' אבל קשה הי' לרש"י קו' התוס' וכתב בספר מגיני שלמה וטעות סופר יש כאן והכי הוא בתלמוד הראשונים אמר ר"י ברי' אבא הלכתא שלחא הוה וממילא לא קשה קושי' תוס' ודו"ק:

בעי ר"י ויבא יוסף וכו' מנינא הוא או לא כמ"ד לעשות צרכיו נכנס ופי' רש"י נראתה לו דמות דיוקנא של אביו ואמר לו רצונך שימחוק שמך מן האפוד. וקשה מ"ט לא נראה יעקב ליהודה כשבא אצל תמר או לאחים כשמכרוהו יוסף. אך לק"מ דפלוגתא היא במס' סוטה מה שכתוב על האפוד ח"א שמות האבות וח"א שמות האבנים. ונקדים עוד בכל שמות השבטים לא מצינו ס' רק אצל יהו"סף. אם לא הי' כתוב על אבני אפוד יוסף צריך למכתב שמות האבנים דצריך להיות עלי' כל האל"ף בי"ת והאות ס' לא מצינו גם בהאבות וצריך למיכתב האבנים שם ספיר שנמצא בו האות סמ"ך ולא שמות האבות להכי גבי יוסף שפיר בא יעקב משום פסידא דידהו אבל ביהודה לית לן בהא אי כתיב או לא ודו"ק:

דרוש לשבת חנוכה תקפ"ד לפ"ק

בשבת דף מ"ט אבות מלאכות מ' חסר א' כנגד מי. אמר להו חנינא בר חמא כנגד עבודת המשכן אמר להו ר' יונתן בר"א כך אמר ר' שמעון בר"י בן לקוניא כנגד מלאכה מלאכתו שבתורה בעי ר"י עד תניא כמ"ד כנגד עבודת המשכן ע"ש. והק' תוס' הא ע"כ האי מ"ד כנגד מלאכה ומלאכתו נמי ס"ל כנגד עבודת המשכן דאין סברא לומר שמדעתו בירר המלאכות החשובות ועשאום אבות ועוד תניא בהדיא ולאידך מ"ד קשה שיליף ממשכן מנ"ל שהוא ל"ט וכו' עד שחשבינן מרקד ובורר לשתים שהן דומות זה לזה. ונ"ל לפי מ"ש תוס' חדשים פ' כלל גדול שהק' תוס' יו"ט למה נקט ארבעים חסר אחת ולמה לא תני ל"ט. ותי' לפי מ"ש הרשב"א בריש שבת מה שמתרץ התם הא תנא הכנסה נמי הוצאה קרי לי' וקשה כיון שמשמע ר"פ הזורק שהכנסה לא הוה אלא תולדה האיך למדו בחד לישנא האב והוצאה שהוא אב. ועוד קשה שמקדם הכנסה להוצאה ע"כ אמרינן שהוצאה והכנסה הוי נמי אב אלא לפי שדומין זה לזה לא מחייבין תרתי בחד העלם. נ"ל לפי זה ניחא שקתני במתני' ארבעים חסר א' כלומר שבאמת הן ארבעים אלא שחסר א' לענין חיוב בהעלם אם עשאו כולם בהעלם א' יע"ש. וזה ניחא לפי תי' ראשון בריש פרקין אבל רבא שסובר רשוית קתני מפני שסבר כמו שמבואר בריש הזורק שהכנסה הוי תולדה א"כ לדידיה קשה על מתני' כמו שתי' המהרש"א בחי' למ"ד כנגד מלאכות שבתורה הוה ניחא לשון מתני' שקתני ארבעים חסר א' כלומר מ' מלאכות כ' בתורה ואפילו הכי לא הוו אלא ל"ט שחד לא נחשב כמו שאמר הש"ס. ולפ"ז י"ל בזה פליגי שמ"ד כנגד מלאכות שבתורה ס"ל שהכנסה הוה תולדה וקשיא למאי נקט ארבעים חסר א' ע"כ כנגד מלאכה בתורה וניחא מתני' כמו שתי' מהרש"א אבל אידך סבר דשתיהם הוה אבות א"כ שפיר י"ל כנגד עבודת המשכן וניחא נמי מתני' כמו שתי' תוס' חדשים. ולפ"ז ניחא שפיר הביא חנינא כמ"ד כנגד עבודת המשכן דקתני בברייתא. שקתני הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה ואתם לא תכניסו מר"ה לרה"י הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע ואתם לא תצאו מרה"י לרה"ר ומדקתני הוצאה והכנסה שהיו שניהם במקדש ש"מ ששניהם אבות הן והיינו כמ"ד כנגד עבודת המשכן. ומה שקשה מנ"ל שהם ל"ט עד שנחשב בורר ומרקד לתרווייהו י"ל שסומך על דרשה של רבי שאמר אלה הדברים אלה הוי ל"ו דברים הדברים הוי שלשה שהמה ל"ט. ולפ"ז מכ"ש שניחא טפי מ"ש בירושלמי פ' כלל גדול דאיכא חד מ"ד דסבר כנגד ארבעים חסר א' כל פעם שכ' במשכן עבודה ומלאכה יע"ש אבל אידך מ"ד סבר כנגד כל מלאכה שבתורה. ולפ"ז י"ל שיש נ"מ אי אמרינן כנגד עבודת המשכן א"כ י"ל הוצאה והכנסה הוו תרווייהו אבות כיון שהיו תרווייהי במשכן אף על גב מה שהורידו הלוים מעגלות זה לא הוה בכלל מלאכת משכן אלא עבודת המשכן מ"מ ילפינן מיני' להאי מ"ד כיון שאמר שילפינן ממשכן אפי' היכא דכתיב עבודה א"כ ילפינן שפיר מעבודת הלוים דהוצאה והכנסה הי' תרווייהו אבות אבל למ"ד כל מלאכתו שבתורה לא יליף כלל מה שהי' עבודה במשכן אלא מה שנעשה במלאכת לחוד א"כ לדידי' הוצאה מנ"ל ע"כ כמו שהביא ר"פ הזורק מויעבירו קול במחנה והתם לא הוה אלא הוצאה והכנסה לא כ' כלל משום הכי לא הוה אב אלא הוצאה ובזה יש לומר שפליגי רא"ש ורבא בריש פרקין ולכולי עלמא אית להו שצריכין קרא על הוצאה אבל כל זמן שלא גלי לן קרא שהוצאה הוה מלאכה מזה שהי' במקדש לא ילפינן לחוד אבל לבתר דגלי לן קרא שהוצאה הוה מלאכה והכנסה מסברא הוא ילפינן שפיר מעבודת הלוים במקדש והתם תרווייהו הויין הוצאה והכנסה משו"ה תרווייהו אבות נינהו. אבל רבא סבר שלא ילפינן כלל מעבודת המשכן אלא ממלאכות והתם לא כ' אלא לא יעשו עוד מלאכה על הוצאה שהיה במלאכת המשכן והכנסה לא הוה אלא מסברא הוא משו"ה הוצאה הוה אב והכנסה תולדה ובהני דברים ניחא דברי הרמב"ם פ' י"ב מהל' שבת ה"ח וע"ש בלח"מ:

עיין מה שכ' ר"ח ר"פ הזורק שלא גרס כגירסת רש"י וכן הוא בירושלמי. אלא אפי' אי איירי בחול מ"מ שהתורה קור' מלאכה דכתיב לא יעשו עוד מלאכה ע"ש וכן בתשו' רב בצלאל אשכנזי הא לפי מה שסבר הכא הש"ס למימר דהמלאכה היתה דים דשלימי עבידתא א"כ ממילא ה"נ האי העבירו קול במחנה שלא יעשו עוד מלאכה היינו שלימה עבידתה ולפ"ז אי י"ל שהוי ר"י לשיטתו שסבר התם בסוטה שניהם לדבר עבירה מתכוין וא"כ לדידי' ע"כ והמלאכ' היתה דים היינו ממש משו"ה לא יעשו עוד מלאכה היינו נמי מלאכה ממש ומוכח מזה שהוצאה מיקרי אבל לאידך מ"ד שסבר דשלימי עבידתא ע"כ צ"ל שמודה לגז"ש. וי"ל בזה לפי מה שאיתא לקמן ריש פ' הזורק שר' עקיבא אמר מקושש זה צלפחד נאמר כאן ויהי' בני ישראל במדבר וימצאו איש ולהלן הוא אומר אבינו מת במדבר דברי ר"ע אמר לו ר"י בן בתירא עקיבא בין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק ואלא הא גמר גזירה שוה לא גמר. וכ' תוס' שע"כ בקבלה היתה בידם מנין גז"ש שלהם משו"ה לא קיבלו. ושמעתי מא' מגדולי ישראל שאמר אתה מוצא לעז על אותו צדיק היינו יוסף וכיון שניתן רשות לומר אומר אני שי"ל ע"כ ה"נ דהא אם מקושש הגז"ש מר"ע ע"כ צריך להוציא ממנין גז"ש שלהם ואפשר לדעתו שמוציאין האי גז"ש העברה העברה דליתא האי גז"ש וע"כ צריך לומר כמו שאמר ר"ח שעיקור הוצאה שידעינן היינו מדכתיב לא יעשו עוד מלאכה וא"כ צ"ל דמלאכה ממש וס"ל והמלאכה היתה דים נמי מלאכה ממש וא"כ אייתר לן לעשות מלאכתו בבית וע"כ לעשות צרכיו שהוא גנאי לאותו צדיק היינו יוסף וזה שאמר אם כדברך כלומר בלא גז"ש התורה מכסה ואתה מגלה ואם לא אלא שי"ל ר"ע סבר כמו שהביא בילקוט שאתה דורש הגז"ש והתורה מגלה אותו מ"מ מוציא לעז על אותו צדיק בשם המדרש אבכיר ויבא יוסף לעשות מלאכתו היינו יום השבת דכתיב הכא מלאכתו וכתיב התם ויכל מלאכתו ומה עשה ביום השבת עוסק בתורה וא"כ ממילא לפי המדרש אינו בכלל מלאכה שבתורה כמו שכ' רשב"א שמלאכתו דכתיב בשבת אינו בכלל וע"ש. אלא שזה מנ"ל שמשמר יוסף ובפ"ד האריך אי אבות הי' להם דין ישראל ומותר לשמור את השבת או הי' להם דין בן נח וגוי ששבת חייב מיתה וא"כ כל זמן שאין לנו הכרח ששמר את השבת אמרינן לא שמר את השבת אלא שכ' המדרש מדכתיב טבוח טבח והכן אינו אלא שבת דכתיב ביום הששי והכינו אבל בש"ס דידן פג"ה קאמר כמ"ד ג"ה נאסר לב"נ וא"כ י"ל אי אמרינן ג"ה אסור לב"נ א"כ אין הכרח ששמר יוסף את השבת א"כ ויבא יוסף לעשות מלאכתו ע"כ לעשות צרכיו נכנס ואיכא לעז אבל אי אמרינן ג"ה מותר לב"נ וע"כ והכן הוא שבת א"כ שמר יוסף את השבת ממילא י"ל כפשטא ויבא יוסף לעשות מלאכתו היינו בשבת הי' והלך לעסוק בתורה וליכא לעז אבל ריב"ב ס"ל שג"ה אסור לב"נ א"כ אין הכרח ששמר השבת וממילא איכא לעז. עם זה יש לפרש נמי המדרש רבה בפ' נשא ביום השביעי לבני אפרים אמר הקב"ה אתה שמרת את השבת עד שלא ניתנה שנאמר וטבח טבח והכן חייך שבן בנך מקריב קרבנות בשבת וע"ז נאמר ביום השביעי לבני אפרים וי"ל שודאי גוף הקרבן שהקריב אין חידוש כ"כ שמצינו כמה קרבנות שדוחין את השבת וכאן הי' קרבן צבור ויכול להיות שעיקר החידוש לפי מה שאיתא במדרש נשיא א' ליום שאפי' מה שפרקו מעגלות שהביאו הי' פרקן כל אחד ביומו ולא שנים ביום אחד וא"כ בני אפרים היו פורקין ביום השבת מהעגלות שהי' רה"י לרה"ר וזה התירה התורה לכבודו של יוסף אע"ג שזה לא הותר כלל במשכן בשאר מקומות מ"מ כיון בהקמת המשכן אזי לא הי' עבודת הלוים שיאמרו הם הוציאו ואתם לא תצאו א"כ בקל יכול למימר כיון שבל"ה הוצאה מלאכה גרועה הוא וג"כ מה שהתיר התורה לשבט אפרים לפרוק מהעגלות שהוא רה"י לרה"ר ע"כ הוצאה מותר בשבת אע"ג שגז"ש מקובל בידם שילפינן העברה העברה שהי' יום השבת מ"מ צ"ל שהאי גז"ש אתי' למלאכה אחרת שאסרה התורה ביום השבת וכיון שהוצאה לא הוה מלאכה לא נשתייר אלא ל"ח מלאכות וע"כ האי דכתיב לא יעשו עוד מלאכה ליכא למימר דקאי על הוצאה אלא דשלימי עבידתא וממילא אידך דכתיב והמלאכה היתה דים נמי להכי דשלימי אתי וממילא ל"ז פעמים מלאכה דכתיב וחד גז"ש אתי' לרבות חד מלאכה ואיתא ל"ח וע"כ אייתר האי קרא ביוסף לעשות מלאכתו ע"כ לעשות צרכיו נכנס ואיכא גנאי וא"כ אדרבה ממה שהתיר לו התורה הוצאה לכבודו איכא זלותא ח"ו ע"כ אמר המדרש אתה שמרת וכו' דכתיב והכן ואין והכינו אלא השבת כיון ששמר יוסף את השבת א"כ מאי דכתיב לעשות מלאכתו ממש והוצאה אסור והא דפרקו בשבת משום ששמר את השבת דוחה שבת וא"כ ליכא זילותא ליוסף אפי' לשעה אדרבה לכבודו התירה התורה ושפיר קאמר חייך שבן בנך עתיד להקריב בשבת:

עוד בזה הענין. מה שיש לדקדק בריש פ' הזורק שהקשה הש"ס מכדי הזורק תולדה דהוצאה היא הוצאה גופא היכא כתיבה עד שמסיק שקאמר הכנסה מנ"ל סברה אלא שהוצאה והכנסה תולדה הוא וכו' מכדי האי מחייב והאי מחייב למאי נ"מ קרית לי' אב ותולדה עיי"ש בסוגיא דהתם. ותמוה למה נטר להקשות כל הקושית עד השתא. וי"ל שודאי מתחילה על מתני' דיציאת השבת לא קשה כלל דהוצאה כיון שהי' במשכן ממילא אסורה וה"ה לזריקה שהוא חייב כיון שהי' במשכן מושיט וכ' התוס' בסוגי' דקלוטה שיותר דומה זריקה להושטה מהוצאה וזה נמי לא קשה כלל מה לי אב מה לי תולדה כיון שחייב ע"ז וע"ז שי"ל שנ"מ לענין התראה כמו שכ' התוס' התם פ' הזורק אבל הכא אמתני' דזורק פריך שפיר כיון שקתני במתני' אבל לא היו זורקין שמשמע שאין רשאין לזרוק משום קדושה שבהן ע"כ תו ליכא למימר שזריקה תולדה דהושטה היא כיון שלא הי' יכול להיות דבר זה במשכן דאין רשאין לזורקן ודו"ק:

בגמרא אבא שלחא הוה ואמר הביאו שלחין ופירש"י ואמר בחול. משמע להו להתוס' מתוך פירושו דגופא דעובדא דישיבה דשלחין נמי בחול הוי ומש"ה הקשו על פירושו. אמנם לע"ד נראה דודאי עיקר פירש"י מוכרח ולא ניחא ליה לפרש בפשיטות כפירוש ר"ח דבשבת הוי דא"כ לא אתי שפיר הא דמותבינן עליה מברייתא דנסרים של בע"ה ואטו מי שייך לאקשויי מברייתא אדר' יוסי דתנא הוי ונימוקו עמו והתיר בהדיא וא"כ למאי דס"ד השתא דנסרים דמו לשלחין ע"כ תנאי היא משא"כ לפירש"י א"ש דכיון דר' יוסי גופא לא איירי בדין היתר טילטול בשבת בשל אומן אלא דר' חמא בר' חנינא מייתי ראיה ממאי דאמר רבי ישמעאל בר"י אבא שלחא הוה ולא הקפיד אלמא דאין דרך אומן להקפיד ומש"ה ממילא דמותר לטלטלן בשבת וע"ז מקשה הש"ס שפיר דליתא להך סברא כיון דמברייתא דנסרים משמע איפכא דאף ע"ג דדמו לשלחין ואיכא אומני דלא קפדי אפ"ה כיון שדרך אומנין להקפיד מש"ה אסור לטלטל בשבת עד שיחדן לכך כן נ"ל בכוונת פירש"י:

אלא דבירושלמי דשמעתין מייתי נמי להך מילתא דרבי ישמעאל בר"י ומשמע לכאורה כפי' ר"ח דבשבת הוי מיהו כי דייקינן בה משמע איפכא דהא דקאמר התם דר' ישמעאל בר"י אמר אבא שלחא הוה והיה אומר לנו קשרו לכם ראשי גיזיות ואתם מותרין לטלטלן למחר א"כ משמע דאע"ג דלענין טילטול בשבת איירי מ"מ יפה כתב רש"י שאמר בחול שכן נראה מלשונו הצח דאמירה לחוד הוא שהיתה בחול והיינו במה שאמר מע"ש הביאו לכם ראשי גיזיות אבל מה שאמר ונשב עליהן לפירש"י נמי היינו בשבת ומה שמסיים רש"י בדיבור שאחר זה הביאו שלחין ונשב עליהן אלמא דאומן לא קפיד היינו לעיקר דינא דאי ס"ד דאומן קפיד לא הוי מהני הך מעשה כל דהו להתיר הטילטול דמה שקשרו ראשי גיזיות לא מיקרי מעשה דמנכר שעושה כן כדי שיהא ראוין לישב עליהן ולא הוי אלא כהזמנה בעלמא כן נ"ל בכוונת לשון רש"י אם נאמר שרוצה להשוות לשון תלמודא דידן לתלמוד הירושלמי ואפשר עוד לומר דהאי קשירת ראשי גיזיות דירושלמי אפי' מעשה כל דהו והזמנה נמי לא הוי שלא נעשו אלא לסימנא בעלמא לידע איזה מהם יטלו למחר שיהא ראוי לישיבה יותר ודו"ק:

שם הדר יתבי וקמיבעיא להו הא דתנן אבות מלאכות ל"ט כנגד מי. כתבו בתוס' משום דהרבה מלאכות יש דדמיין להדדי מש"ה מיבעיא להו כנגד מי ולפ"ז צ"ל דלא שמיע להו להנך אמוראי הך ברייתא דר' נתן דמייתי הש"ס בפרק כלל גדול דף ע' דיליף ל"ט מלאכות מדברים הדברים אלה הדברים או אפשר דאע"ג דשמיע להו אפ"ה לא משמע להו דבעיקר מנין המלאכות סמכינן אהך דרשא דלא הוי אלא חושבנא גימטריא בעלמא אע"כ דעיקר מנין המלאכות ידעינן להו ממלאכת המשכן או ממנין מלאכה ומלאכה שבתורה ולבתר דידעינן להו הך מנינא שפיר שייך למידרש מדברים הדברים אלה הדברים לחלק ולחייב ל"ט חטאות כמ"ש התוס' שם בד"ה יכול שאם עשאן ע"ש. מיהו לפי המסקנא שפיר יש לפרש עוד בענין אחר דודאי ל"ט מלאכות ילפינן להו מדר' נתן אלא דאפ"ה קשיא להו להנך אמוראי אלישנא דמתניתין דקתני ארבעים חסר אחת ולא קתני אבות מלאכות ל"ט ובהא מסיק שפיר דכיון שהן כנגד מלאכה ומלאכה שבתורה א"כ א"ש אע"ג דלקושטא דמילתא ארבעים הוא דכתיבא אפ"ה קים להו לרבנן דבציר חד ולא הוי ממנינא והיינו או ויבא הביתה לעשות מלאכתו או והמלאכה היתה דים. ולמ"ד נמי דהוי כנגד מלאכת המשכן נמי איצטריך למיתני חסר אחת לאפוקי מדרבי יהודה כדמסיק הש"ס לקמן דף ע"ה ע"ב ועי' שם בתוס'. כן נ"ל וק"ל:

שם תניא כמ"ד כו' הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה כו'. ולכאורה הך מילתא לאו מעבודת המשכן ילפינן לה אלא דבלא"ה שמעינן לה מקרא דאל יצא איש ממקומו. ונראה דוחק לומר הך ברייתא דמוקי לקרא כר"ע דתחומין דאורייתא דהא אבות מלאכות ל"ט דקיימינן עלה לסיוע מהך ברייתא וא"כ ודאי היינו דלא כר"ע דלדידיה ארבעים הוי לכך נראה דהא דאיצטריך למימר הם העלו הקרשים משום דמקרא דאל יצא אכתי לא הוי ידעינן דעגלה מיקרי רה"י דא"כ הו"א דבעינן רה"י ממש כגון בית או חדר המיוחד לדירת אדם כדמשמע פשטא דלישנא דקרא דאל יצא איש ממקומו וקמ"ל אפ"ה הוי שפיר עגלה רה"י כיון שמצינו כן במשכן וכמ"ש התוספות ד"ה הם העלו וכ"ש למאי דמסיק הם הוציאו מעגלה לעגלה דהוי מושיט דלא הוי ידעינן לה מקרא דאל יצא דלא דמיא ליה כלל כן נראה לי ודו"ק:

שלחא הוה. אומן לעבד עורות: ואמר. בחול: הביאו שלחין ונשב עליהן. אלמא לא קפיד: דקפיד עלייהו. שמא יתקלקלו: ולא אמרו עבודין. לא הוזכרו לחלק בין עבודין לשאינן עבודין: אלא לענין טומאה. דעבודין מקבלין טומאה ולא שאינן עבודין: ליפלוג בדידה. בטלטול גופיה איכא לפלוגי בשל אומן בין עבודין לשאינן עבודין דעבודין קפיד עלייהו: בד''א. דעבודין מותר לטלטלן בשל בעה''ב אבל של אומן מאחר שעבדן קפיד עלייהו: כולה בבעה''ב איירי. ומהדר ליפלוגי בבעה''ב דאיירי ביה ולא אשכח לפלוגי אלא לענין טומאה ואי שבקיה לבעה''ב דאיירי ביה ונקט אומן מפסקה למילתיה טפי מדהשתא: הדור יתבי. הנך רבנן דלעיל: כנגד עבודות המשכן. אותן המנויות שם בפרק כלל גדול היו צריכין למשכן ופרשת שבת נסמכה לפרשת מלאכת המשכן ללמוד הימנה: שבתורה. שכתובים בכל התורה והכי קאמר קרא (שמות כ) לא תעשה כל מלאכה כמנין כל מלאכה שבתורה: לא זזו משם. לא ידענא היכא איתמר ומיהו [אפשר] לענין וי''ו דגחון אתמר מדפרכינן לה נמי בקדושין גבי וי''ו דגחון ומתרצינן אינהו הוו בקיאי בחסרות ויתרות ש''מ לענין אותיות איתמר והכא ליכא לשנויי הכי: משום דכתיב והמלאכה היתה דים. ואי מנינן לתרוייהו הוו ארבעים ומדתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת איכא חד דלא ממנינא ובהני תרי דאיכא למימר דלא מלאכה נינהו ולא ידענא הי מינייהו נפיק והכי קא מיבעיא ליה והמלאכה היתה דים ממנינא היא ומלאכה ממש קאמר והכי קאמר המלאכה שהיו עושין היו עושין די לא פחות מן הצורך ולא יותר מן הצורך כגון רידודי טסין לציפוי הקרשים לדי היו מרדדין אותם וכן בטווי של יריעות והאי לעשות מלאכתו הוא דמפיק ומסייע למאן דאמר במסכת סוטה לעשות צרכיו נכנס לשכב עמה אלא שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו ואמר לו עתידין אחיך ליכתב על אבני אפוד רצונך שימחה שמך מביניהם כו' או דילמא האי לעשות מלאכתו מלאכה ממש הוא ומסייע לה לאידך: והאי והמלאכה היתה דים. לאו מלאכה היא אלא כדמשמע קרא בהבאת נדבה וכמאן דאמר שלימא ליה עבידתא מלאכת ההבאה שלא היו צריכין עוד וכל מידי דרמי עליה דאינש קרי ליה עבידתא כדאמרינן במסכת סוטה (דף לג.) בטילת עבידתא דאמר סנאה לאייתויא להיכלא ואינו אלא צבא מלחמה להחריב: הם זרעו וקצרו סמנין. לצבוע תכלת ועורות אילים וטחנו ולשו נמי סמנין לצבוע ואופה דקתני במתני' באבות מלאכות הוא בישול סמנין אלא דנקט סידורה דפת והכי מפרש בפרק כלל גדול (לקמן דף עד:): קרקע. רשות הרבים: עגלה. רשות היחיד שגבוהה י' ורחבה ד': דרך רשות הרבים. דאויר שבין העגלות רשות הרבים: אבל טמן בהן מטלטלין אותן. קס''ד השתא דמילי מילי קתני מתניתין ולאו אהנך דטמן בהן קאי: ההוא מרבנן בר יומיה. אותו היום בא לבית מדרשו תחלה:

אבא שלחא. פר''ח ואמר הביאו לי שלחין בשבת והלכה כר' יוסי דקי''ל מעשה רב וכן נראה דאי בחול מיירי כדפי' בקונט' ולא מייתי ראיה אלא דאומן נמי לא קפיד טפי הוה ליה לאתויי דר' יוסי אבוה דשרי לקמן בהדיא של אומן: לא אמרו עבודין אלא לענין טומאה בלבד. פרש''י שאין עור מקבל טומאה עד לאחר עיבוד ואם תאמר והא אמר בזבחים בפ' דם חטאת (דף צג: ושם) מניין לרבות עור משהופשט תלמוד לומר אשר יזה עליה תכובס יכול אף עור שלא הופשט תלמוד לומר בגד מה בגד מקבל טומאה אף כל דבר המקבל טומאה משמע דעור משהופשט מקבל טומאה ויש לומר דהתם כשיחדו לישיבה והכא כשלא יחדו ואפ''ה מותר לטלטלו בשבת והא דאמר רבא בריש כל הכלים (לקמן קכנ.) מדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא גבי מחט שניטל חורה או עוקצה ה''פ מדלענין טומאה לאו מנא הוא אפי' ע''י יחוד דניטל חורה או עוקצה טהורה ולא מהני בה יחוד והא דתנן במסכת כלים בפרק י''ג (משנה ה) מחט שניטל חורה או עוקצה טהורה ואם התקינה למיתוח טמאה אומר ר''י דהתם מיירי כשעשה בה שום שינוי ותיקון למיתוח אבל ביחוד בעלמא למיתוח אינה טמאה אבל היכא דהוי מנא לענין טומאה ע''י יחוד לגבי שבת הוי מנא בלא יחוד וכן משמע התם דקאמר תרגמא אביי אליבא דרבא בגלמי דזימנין דמימליך עלייהו ומשוי להו מנא להכי מותר לטלטלה אע''ג דאכתי לא אימליך עלה והיא טהורה: ארבעים אבות מלאכות חסר אחת כנגד מי. דהרבה מלאכות יש דדמיין להדדי והוה לן למחשבינהו כולן כאחת כדפריך בפרק כלל גדול (לקמן עג:) היינו זורה היינו בורר היינו מרקד ומשום חילוק מועט שביניהם לא הוה מחלקינן להו אי לאו דקים להו דל''ט מלאכות הן כנגד שום דבר לכך בעי כנגד מי: כנגד כל מלאכה שבתורה. לכאורה נראה דיליף נמי ממשכן שהרי לכך נסמכה פרשת שבת לפרשת משכן ועוד דאי לא יליף ממשכן א''כ היכי ידעינן לדידיה הי נינהו אבות מלאכות והי תולדות דאין סברא לומר שמדעתם ביררו מלאכות החשובות ועשאום אבות ועוד דבהדיא תנן לקמן בהזורק המושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים אלא לפי שיש מלאכות דומות זו לזו ואנו עושין שתיהן אבות כגון מרקד ובורר לכך חלקום חכמים להשלים מנין מלאכות שבתורה הואיל וחלוקות קצת זו מזו ואי אפשר לומר כן דלא פליג מדקאמר בסמוך תניא כמ''ד כנגד עבודות המשכן משמע דפליגי ועוד למאן דלית ליה דרשא דמלאכת ומלאכה מנא ליה דחשיב זורה ובורר בשתים ועוד לקמן משמע דמטעם דכנגד עבודות המשכן גרידא אית לן לאחשובינהו בתרתי דקאמר אביי ורבא בפרק כלל גדול (לקמן עג:) כל מילתא דהואי במשכן אע''ג דאיכא דדמיא לא חשיב לה: הם העלו קרשים כו'. אפילו רבנן דפליגי ארבי יוסי ברבי יהודה גבי נעץ קנה ברשות הרבים ובראשו טרסקל ולית להו גוד אחית מודו בעגלה שהיא רשות היחיד כיון דעגלה גופה יש אורך בזקיפה עשרה ורוחב ארבעה אע''פ שתחתיה רשות הרבים ובריש כל גגות (עירובין פט.) [ד''ה במחיצות] הארכתי יותר: ואתם אל תכניסו. ואפ''ה לא הויא אב כדפרישית לעיל (דף ב.) [ד''ה פשט]:

שבת מט ע"ב - טקסט הדף

דף מט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד