שבת נא ע"א

דף נא - א

לא משום כלאים, משום דלא חשיבא כזריעה. שהרי אינו טומנן כדי שיגדלו, אלא כדי שישתמרו בקרקע. ^[9]

ומאותו הטעם לא חושש משום שביעית.

וכן לא חושש משום מעשר. ואף על פי שירק שכבר התעשר ואחר כך שוב זרעוהו, בטל אגב קרקע, וכשלוקטו, הרי הוא כנלקט בפעם הראשונה, וצריך לעשר על הנוסף עליו בזריעה השניה, הכא לא חיישינן. משום שאין זו זריעה, כמבואר לעיל.

והם ניטלין בשבת. שאוחז במקצת העלים המגולים ומוציאם. ואין בזה משום מלאכת קוצר, שהרי לא חשיב כזריעה. וכן לא חיישינן אם העפר שבצדדים ניזוז מאליו.

[ומשום שבת נקט מקצת עליו מגולים.

דבלאו הכי אין יכול להוציאם אלא אם כן מזיז את העפר בידים. אבל משום כלאים ושביעית ומעשר אין חושש אף כשכולו טמון בקרקע].

וקשיא לרב הונא דאסר להוציא ולהחזיר סליקוסתא משום שמזיז את העפר, אם לא שלפה ודצה מבעוד יום. ^[1]

ומסקינן: תיובתא! ^[2]

מתניתין:

א. שנינו בריש פירקין, דטומנין כלי עם תבשיל בדבר שאינו מוסיף הבל. מיהו אין טומנין אלא בערב שבת מבעוד יום.

אבל, אם לא כסהו לכלי מבעוד יום בדבר שאינו מוסיף הבל - לא יכסנו משתחשך. וטעמו כמבואר לעיל, משום גזירה שמא ימצא שנצטננה קדירתו וירתיחנה, ונמצא מבשל בשבת.

ואם כסהו מבעוד יום ושוב נתגלה ^[3] - מותר לכסותו אף משחשיכה. ^[4]

ב. ממלא אדם את הקיתון במשקה צונן ונותן אותו לתחת הכר או תחת הכסת, וכגון כר וכסת של לבדין שאינם מחממים. ונותנן שם בכדי שלא יתחממו בחום הקיץ והחמה. ^[5]

גמרא:

אמר רב יהודה אמר שמואל: מותר להטמין את הצונן, בכדי שלא יתחמם בחמה. ולא גזרינן ביה אטו הטמנה לצורך חימום שאסורה. ^[6]

אמר רב יוסף: מאי קא משמע לן שמואל? והא תנינא כן במתניתין: ממלא אדם קיתון, ונותן תחת הכר או תחת הכסת!?

אמר ליה אביי לרב יוסף: טובא קא משמע לן שמואל. דאי ממתניתין, הוה אמינא הני מילי דמותר להטמין צונן, דוקא דבר שאין דרכו להטמין כדי לחממו. כגון מים צוננים שאין דרכן בהטמנה תחת כר וכסת, שהרי אין מתחממין בכך. אבל דבר שדרכו להטמין כדי לחממו, כגון תבשיל, אימא לא יטמיננו אף כדי שלא יתחמם, אטו הטמנה לחימום. קא משמע לן, דבכל גוונא לא גזרינן.

אמר רב הונא אמר רבי: אסור להטמין את הצונן. ואף שאינו טומנו בשביל שיחם, גזרינן ביה אטו הטמנה לצורך חימום.

ומקשינן: והתניא: רבי התיר להטמין את הצונן מפני החמה!?

ומשנינן: לא קשיא.

הא דאסר רבי, היה מקמיה דשמעיה מרבי ישמעאל ברבי יוסי שהתיר.

והא דהתיר, היה לבתר דשמעיה מרבי ישמעאל שהתיר.

כי הא דיתיב רבי ואמר: אסור להטמין את הצונן.

אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי: אבא [רבי יוסי] התיר להטמין את הצונן!

אמר רבי: אם כן חוזרני בי. שהרי כבר הורה זקן [רבי יוסי] והתיר.

אמר רב פפא: בא וראה כמה היו חכמים מחבבין זה את זה. שהרי אילו היה רבי יוסי קיים באותו זמן, היה כפוף ויושב לפני רבי שהיה נשיא, מפני כבוד הנשיאות, ואף על פי שהיה גדול ממנו. ^[7] דהא אף רבי ישמעאל ברבי יוסי, דממלא מקום אבותיו הוה, וגדול היה כאביו, ואפילו הכי היה כפוף ויושב לפני רבי. ואף שרבי יוסי היה כפוף לרבי [אילו היה בדורו], קאמר רבי: כבר הורה זקן! וביטל דעתו מלפניו.

אמר ליה רב נחמן בשבת לדרו [שם אדם], עבדיה: אטמין לי צונן!

וכן אמר ליה בחול: אייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה [מים שחימם נחתום נכרי]! ואשמועינן, דאין במים משום איסור בישולי נכרים.

שמע רבי אמי שכך ציוה רב נחמן לעבדו, ואיקפ ד.

אמר רב יוסף: מאי טעמא איקפד רב אמי? והלא רב נחמן כהוראת רבוותיה [רבותיו] עביד. במילתא חדא עביד כרב, ובמילתא חדא עביד כשמואל.

במאי דאמר "אטמין לי צונן", עבד כשמואל. דאמר רב יהודה אמר שמואל: מותר להטמין את הצונן.

ובמאי דאמר "אייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה", עבד כרב, דאמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל דבר שהוא נאכל כמות שהוא חי [בלא בישול], אין בו משום איסור בשולי נכרים.

ורב אמי דאיקפד על כך, הוא סבר שאף שמן הדין מותר, אדם חשוב כרב נחמן שאני. שיש לו להחמיר על עצמו. שהרואה אותו להקל, יבוא להקל עוד יותר.

תנו רבנן: אף על פי שאמרו אין טומנין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה, אבל אם בא להוסיף כיסוי על הכיסוי שכבר טמן בו מבעוד יום, הרי הוא מוסיף אף משחשכה. ^[8]

כיצד הוא עושה? [ותוספות כתבו דלא גרסינן כן. שהרי רבי שמעון בן גמליאל פליג על תנא קמא. ^[9] דתנא קמא לא שרי אלא להוסיף. ורבי שמעון בן גמליאל שרי אף להחליף ^[10]].

רבי שמעון בן גמליאל אומר: נוטל את הסדינין שטמן בהם, ומניח תחתיהם את הגלופקרין [כסות עבה של צמר], שיש בהם הבל יותר מן הסדינין. או נוטל את הגלופקרין ומניח תחתיהם את הסדינין, באם הוא ירא שמא יקדיח תבשילו מחמת רוב ההבל שבגלופקרין.

וכן היה רבי שמעון בן גמליאל מקל עוד קולא בהטמנה, ואומר: לא אסרו להטמין משחשכה, אלא אם כן התבשיל עדיין נמצא באותו מיחם שהוחם בו מעיקרא. אבל אם פינה אותו ממיחם הראשון למיחם אחר, מותר להטמינו. דתו ליכא למיגזר ביה שמא ירתיחו בשבת כשמטמינו. שכיון דהשתא אקורי קא מקיר [מקרר] לה בכך שמפנהו למיחם אחר, וכי ניחוש דארתוחי קא מירתח לה? ^[11]

ועוד קאמר: אם טמן את הקדירה מסביבותיה וכיסה אותה על פיה מלמעלה בדבר הניטל בשבת [דבר המוכן שאינו מוקצה], או שטמן אותה בדבר שאינו ניטל בשבת, וכיסה אותה מלמעלה בדבר הניטל בשבת, הרי זה נוטל את הקדירה ומחזיר אותה לשם. דהואיל והכיסוי ניטל, יכול לגלות את הקדירה ולאחוז בה וליטלה.

אבל אם טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת, או שטמן בדבר הניטל בשבת וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת - הרי רק אם היה הכיסוי מגולה מקצתו, הרי הוא נוטל את הקדירה, ומחזיר אותה לאחר מכן. שהרי יכול לאחוז בקדירה מבלי לטלטל בידו את הכיסוי שהוא מוקצה, כיון שמקצת כיסויה מגולה.

ומותבינן עליה הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצתן מגולין אין חושש משום כלאים דלא ירק באילן הוא ולאו משום שביעית דלאו זריעה היא וכן משום מעשר ונטלין בשבת דלאו מחובר לקרקע אינון. ועלתה בתיובתא לשמואל.

וקיי"ל כי הא מתניתא דמותבינא מינה ש"מ דסליקוסתא אע"ג דלא ארווח בגומא שרי וכ"ש סכין דנעיצה בין הנדבך ובין הקנים. וזו הלפת טומנה להתרכך כגון טמינת פגא בתבן:
ממלא קיתון כו' ואסיק' מותר להטמין את הצונן אפי' בדבר שדרכו להטמין [כי] הא דאמר רב נחמן לדראי עבדיה אטמין לי את הצונן ואייתי לי חמין דאחים קפילא ארמאה.

אמר רב יודא אמר שמואל מותר להטמין את הצונן. פירש"י ז"ל להטמינו שלא יחמו ולא גזרי' אטו הטמנה כדי שיחמו סבור הרב ז"ל דלחמם אסור אף על פי שהוא דבר שאינו מוסיף. וכמדומה שהגאונים ז"ל סוברין שלחמם נאמרו הדברים כלו' שלא יצטנן יותר או שתפוג צינתו קצת ומתניתין הכי דייקא דכולה בהטמנה דחמום נשנית וכן לשון הגמ' שאמרו ממתני' ה"א ה"מ דבר שאין דרכו להטמין דהיינו מים הכי משמע דלצנן ודאי דרך המים להטמין יותר מכל דבר ולכך הוצרך רש"י לידחק בזה מעט ולומר דאגזירה דלחמם קאי וכן משמע מבריי' דלקמן דכיון דשרינן פינן ממיחם למיחם כל שכן בצונן דלא אסרו אלא בחמין ובמיחם ראשון שהוא מצטמק בחמום שלו ודרך הטמנה בכך ואף על גב דסיפא דבריי' אסר ת"ק להטמין צונן משום דת"ק לית לי' קולא דרבן שמעון בן גמליאל בפינן ממיחם למיחם (ואיהו) [והיינו] דברי' סבירא ליה דצונן מותר. ורש"י מפרש גם זו כפי שיטה שלו דפינן ממיחם למיחם כדי לקרר שרי רבן שמעון בן גמליאל להטמין שלא יצטננו ביותר משום דליכא למיגזר בי' דהשתא אקורי קא מיקר לה במתכוין אחומי קא מחמם לה וכל זה יותר מחוור ללשון אחר שכתבנו ומיהו דוקא בדבר שאינו מוסיף ומשחשיכה אבל להטמין בדבר המוסיף אפילו מבע"י אף הצונן אסור מדרב חסדא במעשה דאנשי טבריא:

כיצד הוא עושה רבן שמעון בן גמליאל אומר נוטל את הסדינין ומניח הגלופקרין. פי' רבן שמעון בן גמליאל לא בא לחלוק אלא לפרש דברי חכמים כדקתני אמר ר' שמעון בן גמליאל כיצד ומשמע דוקא נוטל ומניח אבל לא להוסיף בלא נוטל ואף על גב דתנן כסהו ונתגלה מותר לכסותו ה"מ להחזיר כיסוי הראשונים אבל לא להוסיף אלא ע"י הערמה דהיינו נוטל, וטעמא דמילתא מפני שנראה כטומן בשבת, ואינו נכון. ואומרים אחרים, דוקא נתגלה מאליו אבל גלהו אדם אסור לכסותו וכאן אף על פי שגלהו מותר להוסיף עליו הואיל ולא גלהו לגמרי אלא שנטל (אש) [אחד] מן הבגדים שעליו, ואין זה נכון, שהרי בקופה שטמן בה שנינו נוטל ומחזיר אף על פי שגלהו אדם. אבל נראה לי דלאו דוקא נוטל ומניח אלא משום דבעי [למיתני] תרתי, נוטל סדין ומניח גלופקרין להוסיף, ונוטל גלופקרין ומניח סדין למעט מש"ה קתני הכי. א"נ קמ"ל דאפי' אין עליו אלא סדינין מותר להוסיף וטמון קרינא בי'. ובירושלמי (ד,ג) כ', אין טומנין חמין משחשכה אבל מוסיפין עליהן כסות וכלים וכמה יהא עליו ויהא מותר לכסותו ר' זריקא בשם ר' חנינא אמר אפי' מפה אמר ר' זעירא ובלבד שיהא דבר שהוא מועיל אמר רבי חנינא כל הדברים מועילין אמר רבי מתניא ויאות אלא מאן דנסיב סמרטוט ויהיב לי' על ראשה בשעת צנתה דילמא דלא כבש צנתה:

אמר רב יהודה אמר שמואל מותר להטמין את הצונן. פירש רש"י ז"ל: להטמין שלא יחמו ולא גזרינן אטו הטמנה כדי שיחמו. ונראה מדברי הרב ז"ל שלהטמין את הצונן כדי לחממו אסור ואע"פ שהוא מטמין בדבר שאינו מוסיף הבל. אבל הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' שבת ה"ד) פירש אפילו לחממו. וכן נראה מדברי הגאונים ז"ל. וכן ודאי נראין הדברים, דכולה פירקין בהטמנה דלהחם קא מיירי ולא בהטמנה דלהעמיד צנה ושלא יתחמם, ועוד מדדחינן אי ממתניתין הוה אמינא הני מילי דבר שאין דרכו להטמין, ואם להטמין שלא יחמו אין לך דבר שדרכו להטמין שלא יתחמם יותר מן המים בימות החמה.
וכתב הרמב"ן ז"ל דדוקא בדבר שאינו מוסיף אבל בדבר המוסיף אסור ואפילו מבעוד יום ואף על פי שהוא צונן גמור. והוצרך לפרש כן, כדי שלא תאמר דכדרך שהתירו להטמין אפילו משחשיכה בדבר שאינו מוסיף, דאלמא שאני צונן גמור מחמין שהרי אסרו להטמין את החמין משחשיכה ואפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, הכי נמי לישרי להטמין הצונן מבעוד יום אפילו בדבר המוסיף שלא גזרו בצונן כלל לחתוי גחלים. והביא ראיה ז"ל מדרב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא (לעיל שבת לט, א-ב). ודבר ברור הוא.

אע"פ שאמרו אין טומנין את החמין בדבר המוסיף הבל אם בא להוסיף מוסיף, כיצד רבן שמעון בן גמליאל אומר נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקרין וכו'. כתב מורי הרב ז"ל: איכא מרבוותא ז"ל דלא גריס כיצד, משום דקשיא ליה הרי אין דברי רבן שמעון בן גמליאל פירוש לדבר זה דרבן שמעון בן גמליאל לגלות ולחזור ולכסות הוא מתיר וברישא דברייתא לא התרנו אלא להוסיף. ומביא ראיה מן התוספתא (פ"ד הי"ב) דלא קתני בה כיצד. ולפי דבריהם הא דרבן שמעון בן גמליאל פליגא, והלכתא כתנא קמא שלא התיר אלא להוסיף. ובכולהו ספרי גרסינן כיצד, ומיתחזי לן דהכי פירושא, כיצד אם בא להוסיף מוסיף מי אמרינן לא התרנו להוסיף אלא אם כן כסה מתחילה בדבר המשמר חומו בתוכו כגון גלופקרין וכיוצא בו או דילמא אפילו בדבר קל כגון סדינין שאינן משמרין חומו כיון דמהני כל שהוא כסהו מבעוד יום חשבינן ליה, ופרשוה מתוך דברי רבן שמעון בן גמליאל שאמר נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקרין וכולה זו ואין צריך לומר זו קתני. ומצינו בתלמוד ירושלמי (פ"ד ה"ג) שהוצרכו לפרש דבר זה, והכי גרסינן התם: תני אין טומנין משחשיכה אבל מוסיפין עליו כסות וכלים, כמה יהא עליהם ויהא מותר לכסותן, רבי זריקא בשם רבי חנינא אמר אפילו מפה, אמר רבי זעירא ובלבד דבר שהוא מועיל, אמר רבי חנינא כל הדברים מועילין, אמר רבי מתניא ויאות מאן דנסיב מרטוט ויהיב ליה על רישיה בשעת צינתא דילמא לא כביש צינתא. עד כאן לשון מורי ז"ל.

לא אסרו אלא באותו מיחם אבל פינן ממיחם למיחם מותר. תוספתא (פ"ד הי"ב): לא אסרו להטמין אלא במיחם שהוחמו בו מערב שבת אבל מפנה הוא לתוך מיחם אחר או לתוך קיתון אחר ומטמין.

הא דתניא: טמן וכיסה בדבר הניטל וכו'. פירש רש"י ז"ל: טמן קרוי מה שנותן סביבות הקדרה וכיסוי קרי מה שנותן על פיה, והלכך כשטמן בדבר שאינו ניטל אם כיסה בדבר שניטל מגלה הקדרה ואוחזה, אבל טמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל אם אין מקצת פיה מגולה לא יטול דאין לו במה יאחזנה, וליטול מלמטה ולנער את הכיסוי דומיא דהאבן שעל פי החבית (דלקמן שבת קמב, ב) אי אפשר, משום דהוה ליה מניח ולא התירו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור (כדאיתא לקמן שם), והיכא דהוה מקצת פיה מגולה אין זה טלטול שמצדדו והכיסוי נופל מאליו. ויש להקשות דאם כן אפילו מקצת הכיסוי מגולה היאך יטלטל והלא נעשה הכיסוי בסיס לדבר האסור, דאטו נר שעל גבי הטבלא פנוי מי מנער את הטבלא ומעות שעל גבי הכר כל הכר מגולה ובמניח לא יגע בו (שם).

ושמעתי משמו של הראב"ד ז"ל דהיכא דמקצת פי הקדרה מגולה לא נעשה האוכל בסיס לדבר האסור, והקדרה נעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר, כגון כלכלה מלאה פירות והאבן בתוכה שמותר לטלטלה אפילו במניח, כדאיתא בפרק נוטל. וגם זה אינו מחוור בעיני. שאפילו כשאין מקצתה מגולה האוכל עצמו לא נעשה בסיס, שאין הדבר שאינו ניטל עומד ממש על האוכל אלא על כיסוי הקדרה, והקדרה היא שנעשית בסיס לדבר המותר ולדבר האסור ולעולם יהא מותר. ועוד מאי שנא מפגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים דתוחב לה בכוש או בכרכר כדברי רבי אלעזר בן תדאי בפרק כל הכלים (לקמן שבת קכג, א) וקיימא לן כותיה כדאיתא (שם).
ונראין דברי הר"ז הלוי ז"ל שפירש שהכיסוי הוא תחת ההטמנה והוא כיסוי לקדרה או לתבשיל בלא קדרה, ואם היתה קדרה מגולה כיון שאין הכיסוי מגיע עד הארץ אף על פי שכיסה בדבר שאינו ניטל נוטל ומחזיר שמנער את הקדרה והכיסוי נופל, ואין אומרין בזה נעשה בסיס לדבר האסור לפי שאינו אלא לצורך שעה ודעתו היה מאתמול ליטול ממנה בשבת, ואם לא היתה הקדרה מגולה כל עיקר כגון שהכיסוי שלה מקיף אותה מכל דפנותיה ומגיע עד לקרקע אינו נוטל ומחזיר. ע"כ.
אלא שקשה לי קצת. שהיה לו לומר כיסה בדבר שאינו ניטל וטמן בדבר הניטל לפי שהכיסוי קודם להטמנה. ועוד דמאי שנא דנקט איסור בכיסוי והיתר בהטמנה, לימא נמי איפכא שאפילו כיסה בדבר הניטל וטמן בדבר שאינו ניטל אם מגעת ההטמנה עד לקרקע אינו נוטל. אלא שבזו יש לומר שאין דרך להטמין עד לקרקע או להניח פיה מגולה בלא הטמנה.
גם הטעם שאמר שאינו בסיס לדבר האסור מפני שאינו אלא לצורך שעה אינו מחוור בעיני, שהרי אסרו (לעיל שבת מז, א) נר ושמן ופתילה מפני שנעשו בסיס לדבר האסור ואף על פי שאין הנר בסיס לכל היום אלא לצורך מקצת הלילה שהרי אדם מצפה מתי תכבה נרו (לעיל שבת מו, ב). אבל נראה כמו שכתב הוא ז"ל בפרק כל הכלים (לקמן שם) לפי שאין הקדרה נעשית בסיס להטמנה ולכיסוי ואינה תשמיש להם אלא אדרבא הם תשמישין לקדרה, וה"ל כפגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים שהתבן והגחלים תשמיש לפגה וחררה ואין הפגה והחררה תשמיש להם.

המשנה השניה ואם לא כסהו מבעוד יום לא יכסנו משתחשך כסהו ונתגלה מותר לכסותו ממלא את הקיתון ונותן תחת הנר או תחת הכסת אמר הר"ם פי' אמרם לא כסהו מבעוד יום לא יכסנו משתחשך כדי שלא יטמין בשבת מן הטעם שזכרנו ואמרם ממלא את הקיתון ונותן תחת הכר ר"ל בשבת כי הטמנת מים בשבת על זה הדרך מותרת וכר בגד מלא מוכין או נוצה וכיוצא בו משימין תחת הראש כשהאדם שוכב וכסת מאותו המין אלא שהוא גדול יותר והלכה כחכמים:

אמר המאירי המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין החלק השני והוא שאמר שאם לא כסה מבעוד יום לא יכסה משתחשך ואף בדבר שאינו מוסיף וכבר ביארו הטעם בפרק שני גזירה שמא ירתיח כלומר שמא ימצאנה צוננת בשעת הטמנה וירתיחנה אבל אם כיסה מבעוד יום ונתגלה בלילה כגון שנטל משם לצורך הלילה מותר להחזיר קדירתו ולכסות ואין כאן גזירה שמא ירתיח שבגלוי מועט והסרה מועטת לא תצטנן כ"כ שיהא צריך הרתחה ובבריתא אמרו כסהו מבעוד יום ולא כסהו כראוי מוסיף עליו משתחשך שאף זו רותחת היא ואין כאן גזירה שמא ירתיח ממלא אדם בשבת קיתון של מים מן המעין או מן הבאר ונותן תחת הכר או הכסת שלא יחמו בהבל האויר שבבית מצד החמה הזורחת שם ובא להשמיענו שאין גוזרין הטמנה העשויה שלא להחם אטו הטמנה העשויה להחם שאסורה וי"מ הטמנה זו להפיג צנתה מעט:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

זה שהתרנו בהטמנת צונן לא סוף דבר בהטמנת מה שאין דרך להטמינו ובדבר שאין דרך להטמין בו כגון מים בכר וכסת אלא אף צונן אחר שדרך להטמינו כגון תבשיל שדרכו בצונן ובדברים שדרך להטמין בהם כגון סמרטוטים מותר ואין גוזרים בהם כלל על הדרך שביארנו במשנה:

מים שחממן פלטר גוי מותר לשתותם ואין בהם משום בשולי גוים כמו שיתבאר במקומו ומ"מ אדם חשוב ראוי לו שיחמיר אף במותר לו בכל מה שהבריות סבורות עליו שהוא קולא שכל שרואין אותו מיקל למדין הימנו דבר מתוך דבר ונמצא גורם תקלה:

אע"פ שכבוד נשיא חביב ביותר ואין לו לדחות הוראתו אחר שהוא חכם אא"כ בראיה ברורה ראוי לו להניח מקום לגדולי החכמים בענין הוראה אע"פ שכפופי' לפניו בישיבתו מצד נשיאותו המצטרפת עם חכמתו מעשה ברבינו הקדוש שהיה אוסר להטמין את הצונן ואמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי אבא התיר להטמין את הצונן ואמר לו כבר הורה זקן:

כבר ביארנו שאין טומנין משחשיכה אף בדבר שאינו מוסיף מגזירה שמא ירתיח מ"מ אם כבר טמן והוא צריך להוסיף מוסיף או מחליף במחממים יותר מאלו ואין צריך לומר אם טמן ומתיירא שמא יקדיח שרשאי להקל או להחליף בדבר שאינו מחמם כל כך כיצד נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקרין שהם מחממים יותר או מניחן עליהם ואין צריך לומר שנוטל את הגלופקרין ומניח את הסדינין:

זה שהתרנו בתוספת ביאורו אפי' לא היה הראשון בכדי שיעור והוא שאמרו בתלמוד המערב אין טומנין משחשיכה אבל מוסיפים עליהם כסות וכלים כמה יהא עליו ויהא מותר לכסותו ר' זריקא אומר אפי' מפה א"ר זעירא ובלבד דבר המועיל א"ר חנינא כל הדברים מועילים א"ר מתנא ויאות אלו מאן דנסיב סמרטוט ויהיב ליה על רישיה בעידן צנתא דילמא לא כביש ליה צנתיה:

זה שאסרנו שלא להטמין משחשיכה דוקא בעוד שהתבשיל או המים באותו מיחם בעצמו שנתבשל בו או שנתחממו בו אבל אם פינן ממיחם למיחם מותר ואין כאן גזירה שמא ירתיח שהרי מתכוין הוא לצנן בפנינו והיאך נחוש לשמא ירתיח:

מקצת בני אדם היו נוהגין בהטמנה ובכסוי ר"ל שהיו מניחים הקדירה בתוך דברים המחממין עד שהיו אותם הדברים סביב דפנות הקדירה ותחתיה והוא ההטמנה ומכסין אותה אח"כ בפי הקדירה בבגדים או בדבר אחר שלא יפול בתוכה דבר והוא הכסוי טמן וכסה בדבר הניטל בשבת הרי זה נוטל את הקדירה ליטול מקצת תבשיל ממנה ומחזירה בשבת ויראה לומר אף בהניחה על גבי קרקע ואע"פ שבפ' כירה אמרו דוקא בעודה בידו אבל הניחה על גבי קרקע אסור לא נאמר אלא בהחזרה על גבי כירה או בדבר המוסיף טמן בדבר שאינו ניטל וכסה בדבר הניטל אף זה נוטל ומחזיר הואיל והכסוי ניטל נוטל את הכסוי ואוחז את הקדירה בידו ומחזיר:

טמן וכסה בדבר שאינו ניטל או שטמן בדבר הניטל וכסה בדבר שאינו ניטל אם היה מגולה מקצת פי הקדירה נוטלה מצד אותו המגולה ומחזיר ואם לאו אינו נוטל שאין לו במה יאחזנה ושמא תאמר הואיל והטמין בדבר הניטל יגלה מצדדיה ויטלנה בדפניה ויטה על צדה ויפול הכיסוי וכמו שאמרו האבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת ואם היתה בין החביות מגביה ומטה על צדה והיא נופלת כבר פירשוה דוקא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור ונידון החבית כאבן ואף לאחר שנפלה האבן אסור לטלטל החבית ובזו מניח הוא ומ"מ במגולה מקצתו אין בו דין בסיס וטלטול אין כאן שהרי מן הצד הוא ואף באבן אמרוה כן שם שלא נאסר במניח אלא כשהאבן מכסה כל פי החבית ואע"פ שבמעות ע"ג מטה או הכר נעשית המטה או הכר בסיס באלו דרכן בכך אבל כסוי אין דרכו אלא בכלו:

יש מפרשים בשמועה זו שאין בה דין בסיס כלל שכל שאינו נעשה אלא לצורך שעה ודעתו מאתמול ליטול משם אין בו דין בסיס אלא כסוי זה במקום הטמנה הוא ר"ל שמקיף כל הקדירה וזה שאמרו אם היתה מגולה מקצתה לא על פי הקדירה הוא אומר אלא על כל הקדירה שאם הכיסוי מקיפה מכל צדדיה עד הקרקע אינו נוטל ומחזיר ואם מגולה מקצתה אוחזה לשם ומנער והכסוי נופל מאליו ובסיס אין כאן הואיל ולצורך שעה הוא כמו שביארנו:

ויש אומרים שלא נאמר דין בסיס אלא כשהדבר נעשה בשביל האיסור ואבן על פי חבית פירושו לדעתם שלא באה לכסות החבית אלא שייחדו לה מקום להצניעה לשם אבל כיסוי קדירה שהוא בא לצורך הקדירה ולכסותה אין אומרים נעשה בסיס והוא שבפגה וחררה ולפת וצנונית שהטמינן בעפר הותרו ואין מגלגלים עליהם דין בסיס:

בד"ה אילו היה כו' אבל אח"כ נתחכם רבי כדקאמר התם ורבי חמא סבר כו' עכ"ל ר"ל דהאי עובדא דהכא כבר נתחכם רבי מההוא טעמא דשכיחי רבנן גבי' כו' דמה"ט הוה טעי רבי חמא וסבר הכי בעובדא דהתם ומיהו באותה שעה ודאי עדיין לפי האמת לא נתחכם כ"כ וכמ"ש לו ר' ישמעאל בר' יוסי שמניח דברי הרב כו' וק"ל:

בד"ה כיצד הוא כו' שרי אף להחליף וכ"ש ליטול ולהחזיר כו' עכ"ל משום דמשמע ליה דת"ק לא שרי אלא להוסיף אבל להחליף וכן לגלות ולהחזיר אסר וא"כ מתני' דלעיל דמשמע דמתיר לגלות אף בידים ולהחזיר בשבת כמ"ש התוס' לעיל ע"כ לא אתיא כת"ק אלא כרשב"ג כיון דמתיר להחליף כ"ש דמתיר לגלות ולהחזיר אותו דבר כו' כן נראה לפרש דבריהם מתוך דברי הרא"ש ע"ש:

בד"ה או שטמן כו' ויאחזנה בדפניה ויגביהנה כו' א"כ במגולה מקצתה היאך נוטל ומחזיר מה בין זה לאבן כו' עכ"ל משום דלפי' הקונטרס דחשיב הך הטמנה כמניח וא"כ ליכא בין מגולה מקצתה ובין שאינה מגולה מקצתה אלא דבמגולה מקצתה יכול לאחוז למעלה בקדירה באותו מקצת המגולה ומטה ומצדד הקדירה והכיסוי נופל מאליו ואין זה מקרי טלטול אבל באינה מגולה מקצתה כיון דלא יוכל לאחוז הקדירה למעלה רק בדפניה א"א לו להטותו ולצדדו כי אם שיגביה הקדירה וזה שהוסיפו בדבריהם בלשון הקונטרס ויאחזנה בדפניה ויגביהנה כו' ואהא קשיא להו שפיר דהא בהך דאבן ברישא אסרינן במניח אפילו בשיוכל להטותו על צדה בלי הגבהה כלל וא"כ אמאי יועיל הכא מקצתה מגולה כיון דהוה כמניח וע"ק לר"ת דהא תנן נוער את הכיסוי והן נופלות אפילו אינן מגולות מקצתן דע"כ לא יכול לנער כי אם בהגבהה לפי סברת רש"י ואפ"ה שרי וא"כ ע"כ דלא הוי כמניח והדברים ברורים ודו"ק:

בא"ד והכא מיירי בכיסוי כעין כלי חרס כו' וא"א לנער הכיסוי אא"כ יגביה כו' עכ"ל לכאורה שהכיסוי שהוא הכלי חרס הוא דבר הניטל שאין לך כלי שאסור לטלטל לצורך מקומו כי הכא אלא שעל הכיסוי הניח דבר שאינו ניטל וא"כ אכתי קשה אמאי לא יגביה את הכיסוי מצדדיה מלמטה ואח"כ ינער ממנו הדבר שאינו ניטל כי הך דאבן ע"פ החבית דבשכח שרי להגביה החבית מצדדיה עם האבן שעל גבו ומנערו וי"ל דכעין כסוי כלי חרס קאמר דהיינו שנעשה כך שהקדירה בלועה מיהו לאו כלי הוא שאינו דבר הניטל ולכך א"א להגביהה ולאוחזה בידים בצדדים דה"ל טלטול גמור ואסור ודוחק ודו"ק:

בא"ד ור"י מפרש כו' ולמעלה מן הקדירה מילא כל הקופה בדבר שאינו ניטל כו' עכ"ל פירושו מבואר שהקופה רחבה גם גבוה יותר מן הקדירה דהשתא מן הצדדים של הקדירה מניח דבר הניטל ולמעלה מן הקדירה מילא כל הקופה בדבר שאינו ניטל שא"א לו כו' אבל הך דתנן נוער את הכיסוי והן נופלות אף שאיירי שטמן גם בדבר שאינו ניטל מ"מ כיון שהכיסוי גופיה דבר הניטל הוא אע"ג שהניח עליו דבר שאינו ניטל יוכל לאחוז בכיסוי מצדדיו ומלמטה ולנערו וק"ל:

כבר הורה זקן. פרש"י גדלו ונשאו עליו עכ"ל ממה שחזר רבי מדבריו הראשונים אין ראיה שגדלו ונשאו אלא משום דת"ח שהתיר אי אתה רשאי לאוסרו אלא מלשון זה דכבר הורה זקן משמע כן דגדלו ונשאו עליו ודו"ק:

בגמ' השתא אקורי קא מקיר לה ארתוחי קא מירתח לה וכו' נ"ל דזה אינה מן הברייתא רק פירושא הוא לפי גירסת רש"י וק"ל:

ברש"י ד"ה אכל טמן וכיסה כו' בדבר שאינו ניטל אם אין מקצת פיה וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה כסהו ונתגלה ובו' אבל אם גילהו בידים מבעוד יום כדי לכסותו משתחשך וכו' כן הוא בתוס' בספרים שלפנינו אבל באשר"י וכן בטור א"ח סי' רנ"ז כתוב אבל אם גילהו מבעוד יום אדעתא שלא לכסותו משתחשך ע"ש:

ד"ה אלו היה ר' יוסי קיים וכו' ור"ת מפרש וכו' אח"כ נתחכם רבי פי' ונעשה גדול מר' יוסי בתורה והיה ר' יוסי כפוף ויושב לפניו כדקאמר התם ור' חמא סבר רבי ריש מתיבתא וכו' פי' שם במס' נדה קאמר גמ' ור' חמא מ"ט אמר כדברי רבי אמר ליה משום דסבר ר' חמא רבי ריש מתיבתא וכו' וכוונת התוס' בזה לומר דמשום האי טעמא דהוי רבי ריש מתיבתא וכו' נעשה באמת רבי חכם גדול לבסוף יותר מר' יוסי עד שהיה ר' יוסי כפוף ויושב לפניו והיינו הך דהכא ומה שמפרש ר"ת בענין זה משום דקשה לו על פירש"י דאי משום נשיאותו היה כפוף ויושב לפניו אבל באמת היה ר' יוסי כל ימיו רבו של רבי מאי קאמר רב פפא בא וראה כמה מחבבים זה את זה משום דאמר רבי כבר הורה זקן וכי בשביל שהיה רבי נשיא לא היה לו לפסוק הלכה כרבו וע"ש בנדה בתוס':

ד"ה כיצד הוא עושה וכו' נראה לר"י ולהר"ר פורת דלא גרסינן כיצד הוא עושה וכו' ר"ל דמשמע דרבי שמעון בן גמליאל מפרש דברי ת"ק וזה אינו דת"ק איירי במוסיף ורשב"ג איירי במחליף ואין ענין זה לזה אלא לא גרסי' כיצד ורשב"ג הוא פליג את"ק דת"ק לא שרי אלא להוסיף אבל להחליף ובין ליטול ולהחזיר אותו דבר לא ורשב"ג שרי אף להחליף וכ"ש ליטול ולהחזיר אותו דבר ומדברי הרא"ש נראה שלפי סברת ר"י לא שרי ת"ק לגלות בידים ולחזור ולכסותו ואם באנו לאוקמי מתני' דלעיל דקתני כסהו ונתגלה מותר לכסותו כת"ק דהלכה כמותו צריכין אנו לפרש דוקא כסהו ונתגלה מותר לכסותו אבל לכתחילה לגלותו בידים ולחזור ולכסותו אסור זה תמצא בלשון הרא"ש ולפי זה הא דכתבו התוס' לעיל בדבור כסהו ונתגלה וכו' ונראה לר"י דה"ה דמותר לגלותו בידים ולחזור ולכסותו כו' צ"ל דלא כתב ר"י זה אלא לפי סברת רשב"ג ומוקי מתני' כרשב"ג וא"כ צריך לומר דס"ל דהלכה כרשב"ג ולא כת"ק ושלא כדברי הרא"ש ודו"ק:

בא"ד והיינו דקאמר וכן היה רשב"ג אומר וכו' ר"ל דהשתא דאמרי' דרשב"ג פליג את"ק ומיקל טפי שייך שפיר לומר וכן היה רשב"ג אומר כלומר שהיה מיקל עוד קולא אחריתי גבי הטמנה אבל אי גרסי' כיצד ורשב"ג לא פליג אלא מפרש דברי ת"ק לא שייך לומר וכן כו' שהיה מיקל עוד קולא אחריתי שהרי הוא אינו מיקל טפי מת"ק וק"ל:

ד"ה או שטמן בדבר הניטל וכו' והכא מיירי בכסוי כעין כלי חרס וכו' שהקדירה בלועה בתוכה וכו' לכאורה נראה שר"ל שהניח ע"ג הקדירה כיסוי כעין כלי חרס שהקדירה מובלעת בתוך אותו כיסוי ועל הכיסוי מונח דבר שאינו ניטל ולפי זה צ"ל שגם אותו הכיסוי שהוא כעין כלי חרס הוא ג"כ אינו ניטל בשבת דאל"כ מה בכך שהוא מובלע יגביה בידים אותו הכיסוי וינער ממנו הדבר שאינו ניטל המונח עליו אלא ודאי צ"ל שגם אותו הכיסוי שהוא כעין כלי חרס אינו ניטל בשבת וזה דוחק דהיכן מצינו כלי שהוא כעין כיסוי שיהא אסור לטלטל בשבת דלא גרע מהקדירה עצמה שמותר לטלטל וגם לא יתיישב הא דקתני אח"כ אם היה מקצתו מגולה דמה בכך שמקצתו מגולה אם היה אותו כיסוי אינו ניטל ונראה דהכי פירושו דהא דקתני וכיסה בדבר שאינו ניטל הוי פירושו שעשה מאותו דבר שאינו ניטל כעין כיסוי כמו שעושין כיסוי כלי חרס שהקדירה מובלעת בתוכו כמו כן עשה מאותו דבר שאינו ניטל כגון גיזי צמר וכיוצא עשה ממנו כעין כיסוי והקדירה מובלעת בתוכו ואפי' יאחז הקדירה בדפנותיה וינערה לא יפול הכיסוי אא"כ יגביהנו בידים ממש וזה א"א כיון שהוא דבר שאינו ניטל וגם צ"ל שבתחתית מונח על גבי הקדירה איזה דף וכיוצא ועליו עשה מדבר שאינו ניטל כמין כיסוי והקדירה מובלעת בתוכו ולכך קתני אח"כ אם היה מגולה מקצתו נוטל ומחזיר וכו' ודו"ק:

רש"י בד"ה גלופקרא כו' הסדינין ונוטל כו' הד"א:

במשנה ממלא אה"ק ונותן לתחת הכר כו'. לשון הרע"ב ואע"פ שהוא מלא מוכין כו'. והוא לקוח מפי' הרמב"ם ע"כ במוכין יבשים קאמרי דא"מ הבל דבחבורו פ"ד הל"ד אינו מתיר אלא בדבר שא"מ הבל וכן לשון רש"י לעיל (ל"ד) במשנה בד"ה וטומנין אה"ח בקופה של מוכין ולעיל בגמרא (מח) מוכין שטמן בהן כו' ושם בברייתא טומנין כו' ובמוכין צ"ל הכל ביבשים. דבדבר המוסיף הבל אף מבעו"י אסור:

שם בגמרא אר"ה אמר רב כו'. הגרי"פ הגיה רבי. וטעמו נראה מדפריך ע"ז והתניא רבי כו' ומשני הא מקמיה כו'. אמת שמצינו ר"ה א' רבי בגיטין (עד) ובכתובות (סח ב') (ומה דמשמע בסה"ד דאפשר להגיה שם רב תחת רבי תמוה דהא בהא דגיטין מדקאמר על הברייתא הא מני כו' מוכח דרבי גרסינן. וכן בכתובות מדפריך עליה ואלא כו' לרבי אידי ואידי כו'. ומה שהביא עוד מפסחים ומביצה. בספרים שלפנינו הגי' שם רב) אבל מ"מ אינו מוכרח להגיה כאן רבי. לפי מש"כ ביבמות (פ) דשפיר פריך מרבי על רב:

רש"י ד"ה ואייתי לי מיא. שהחמן כו' ובחול. נ"ל דצ"ל בחול בלי ו' דמשמע דא"ל הנך ב"ד במעמד א'. ומוכח מדבריו דס"ל כהיש אוסרין באו"ח סי' שכ"ה ס"ד ומטעם הב' שבמ"א שם ומדוע לא הביאו הפוסקים דעתו ז"ל:

אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לִדְרוּ עַבְדֵּיהּ. יש להקשות אמאי הוצרך הש"ס לאשמעינן שם העבד, וסגי לומר אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְעַבְדֵּיה? ונראה לי בס"ד דהזכיר שם העבד לרבותא, דלא תימא גם רב נחמן סבר אדם חשוב צריך להזהר, והא דאמר לעבדו לעשות לו כן משום דאין זה דבר של פרהסייא, כי אמר זה בביתו ולא היה זר אתו, ודרכו של עבד להיות עצור בבית לעבוד עבודת הבית ואין יוצא אנה ואנה ומי פרסם הדבר? לכך הזכיר שם העבד שהיה דְרוּ הידוע שעליו היה אומר רב נחמן נהום כריסיה לא שוי (בבא מציעא סד:), ופירש רש"י משום שהיה אוהב שכרות והולך מבית לבית לשתות מהם שֵׁכָר עיין שם. ובודאי זה מגלה סוד לספר כל מה שיראה ויעשה אצל אדונו רב נחמן כדי למצא חן בעיניהם להשקותו שֵׁכָר, ודרכן של בני אדם שירצו לידע מה שיעשה החכם גדול הדור בביתו כדי ללמוד ממעשיו ומנהגו, ואם כן ודאי זה יפרסם הדבר, ועם כל זה לא חש רב נחמן פן יאמרו להקל.

תוס' ד"ה או שטמן וכו' כיון שדעתו ליטלו בשבת. עי' לעיל דף מג ע"ב תוס' ד"ה דכו"ע טלטול:

משנה לא כסהו מבע"י לא יכסנו משתחשך. ופירש"י כדפרישנא טעמא בס"פ במה מדליקין גזירה שמא ירתיח ואע"ג דהתם לענין תחלת הטמנה ממש איירי מ"מ הך מילתא גופא ממילא שמעינן לה שפיר ממתני' דס"פ במה מדליקין דקתני ספק חשיכה טומנין את החמין והיינו בדבר שאינו מוסיף הבל כדאיתא הכא בפירקין וא"כ ממילא דבודאי חשיכה אסור להטמין אפילו באינו מוסיף הבל אלא דאכתי איצטריך מתני' דהכא לאשמעינן דלא תימא דוקא הטמנה גמורה אסורה משתחשך בדבר שאינו מוסיף הבל אבל כיסוי בעלמא מותר אפילו משתחשך קמ"ל דאפילו לכסותו אסור לכתחילה משתחשך אפי' באינו מוסיף הבל דהא אמאי דקתני לעיל דטומנין בכסות ובפירות ובשלחין ובגיזי צמר קאי דכל הנך אין מוסיפין הבל וקתני נמי בהך מתניתין דגיזי צמר כיצד עושה נוטל את הכיסוי ועלה קתני שפיר דאם לא כסהו מבע"י לא יכסנו משתחשך והיינו מהטעם שפירש"י דהך גזירה שמא ירתיח שייך נמי לענין כיסוי והיינו כפירש"י דס"פ במה מדליקין דעיקר הגזירה שמא ירתיח היינו שמא ימצא קדרתו שנצטנן כשירצה להטמינה וירתיחנה כו' ע"ש וממילא דשייך האי טעמא גופא כשירצה לכסותו בתחילה כן נראה לי בכוונת רש"י וממילא דלפי' הרי"ף והרמב"ם דמה שאסרו להטמין משחשיכה בדבר שאין מוסיף הבל היינו שמא יטמין בגחלים נמי צריך לומר דאפילו לכסותו לכתחילה שייך האי טעמא גופא כמו שנראה מל' הרמב"ם ז"ל בפי המשניות ע"ש:

בתוס' בד"ה או שטמן בדבר הניטל הקשה בקונטרס יפנה סביב' ויאחזנה כו' וקשה דאי חשיב הכא כמניח כו' עס"ה. עיין מ"ש מ"ז ז"ל בזה באריכות בס' מג"ש. ובאמת שרש"י כבר נזהר מזה במשנה דלעיל בד"ה נוטל כיסוי שכ' דהכיסוי לא נעשית בסיס לגיזי צמר וכיוצא בו כיון שעיקרה עשוי לכסות הקדרה וכבר הארכתי בזה לעיל בפרק כירה גבי קינה של תרנגולין ובהך דכנונא אגב קטמא דס"פ כירה ועיין מה שכתבתי ג"כ בפ"ב דביצה דף כ"א ע"ב גבי שיורי כוסות ע"ש ולפ"ז ממילא יש ליישב שיטת רש"י כאן:

כבר הורה זקן פירש"י גדלו ונשאו עליו. אפשר דהוצרך רש"י לפרש הכי ולא פירש דהוכחת רב פפא מדהדר רבי משמעתיה משום דאי מדהדר ביה לחוד הכי הול"ל לרב פפא בא וראה כמה מחבבין וכו' והדר ביה ואמאי האריך רב פפא לומר וקאמר כבר הורה זקן אלא משמע דמהאי לישנא נמי דאייק"ר ליה תלמודיה וחשיב ליה עד לאחת וז"ש רש"י גדלו וכו' ולא הוצרך לפרש דמדהדר ביה נמי דזה פשוט בא"ר לח"י רוא"י. ובזה אין אנו צריכים ליכנס במ"ש מהרש"א דממה שחזר רבי אין ראיה שכן ראוי להיות חוזר דחכם שהתיר אי אתה רשאי לאוסרו ע"ש. דהא מילתא פלוגתא דרבוואתא והרבה מהראשונים ס"ל דחכם שהתיר רשאי חבירו לאסור כמבואר בדברי הרב ש"ך י"ד סי' רמ"ב ס"ק נ"ט ונקיט הכי להלכה בקיצור דיני אסור והיתר אות א' ע"ש ובכנה"ג. וקצת יש להעיר וביותר לדברי מהרש"א דטפי הו"ל להוכיח זה מעובדא דאבדן ביבמות דף ק"ה דהתם הלכה למעשה אמר רבי זיל בדקה וכי אמר ר' ישמעאל משם אביו איש כתיב בפרשה הדר ביה רבי באפי כלהו רבנן ואמר כבר הורה זקן. ויש לישב:

אמר רב יוסף מ"ט אקפד וכו' כל שהוא נאכל כמות שהוא חי וכו' פ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ח) אמרינן דמתנו פומבדתאי בהאי מימרא כל שאינו עולה על שלחן מלכים וסוראי מתנו כל שהוא נאכל כמות שהוא חי. ואע"ג דרב יוסף מפומבדיתא הוה א"צ לידחק דרב יוסף שינה טעמו מחברוהי פומבדתאי ולא מתני כוותיהו דכבר כתבו ז"ל משם ר"ת דפומבדתאי מודו ללישנא דסוראי ואוסופי קמוספו ועמ"ש הר"ן ובתורת הבית דף פ"ט:

הוא סבר אדם חשוב שאני עמ"ש בעניותי בענין זה ואביזריה בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סי' נז"ר ושם גם כן בספרי הקטן מחזיק ברכה ע"ש באורך בס"ד:

(נא א רש"י) ד"ה ונותן וכו' כגון כר וכסת של לבדין שאינו מחמם.—משמע דכר וכסת של מוכין (שכן הוא סתם כר וכסת - עי' לעיל מח א) מחממין את הצונן, ואין זה טבען דאפי' של מוכין אינן מוסיפין חום בצונן, ולהיפך הן שומרין את הצונן מן החום שבחוץ שלא יבוא בו, וכעין שאמרו בירושלמי ראש פרק זה (ו ע"ד): ההן תבן בעל פקדון הוא כמה דאת יהיב ליה הוא יהיב לך.

(שם תוס') ד"ה או וכו' ולא חשיב לב"ה כמניח וכו'.—ראיה זו אינה מובנת לי, דהרי כל שאינן עליו כל בין השמשות אין זה נקרא בסיס כמבואר לעיל (מג א), ושם מיירי בעצמות וקליפין שנשתיירו מאוכלין שאכלו בשבת.

לא משום כלאים. דאין זו שתילה: ולא משום מעשר. דנימא בטלה לה אגב קרקע והרי הוא כלוקטה מתחלה ויהא צריך לעשר על הנוסף שמא ניתוסף: וניטלין בשבת. שאוחזה במקצת עליה המגולין ולא חייש אם העפר ניזוז מאליו וה''ה לסליקוסתא: מתני' לא יכסנו משתחשך. הא פרישנא טעמא בפ''ב (דף לד.) מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא ירתיח: ממלא הקיתון. של צונן: ונותן לתוך הכר. שלא יחמו בחום הקיץ והחמה כגון כר וכסת של לבדין שאינו מחמם: גמ' מותר להטמין את הצונן. מפני החמה שלא יחמו ולא גזרינן אטו הטמנה כדי שיחמו: אי ממתני' הוה אמינא הני מילי. כגון מים צוננין שאין דרכן להטמין תחת כר וכסת לחממן שאין מתחממין בכך הלכך ליכא למיגזר: אבל דבר שדרכו להטמין. לחמם כגון תבשיל אימא לא יטמיננו מפני החמה: התיר להטמין את הצונן. מפני החום: זקן. ר' יוסי: ממלא מקום אבותיו. גדול כאביו: היה כפוף ויושב לפני רבי. מפני כבוד הנשיאות ולא היה מורה לפניו אע''פ שגדול הימנו: כבר הורה זקן. גדלו ונשאו עליו: אטמין לי צונן. בשבת: ואייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה. שהחמן נחתום נכרי ובחול ולאשמועינן דאין בהן משום בשולי נכרים: כרבוותיה. כרבותיו: אדם חשוב שאני. שהרואה אותו שהוא מיקל עומד ומיקל יותר: אין טומנין את החמין משחשיכה ואפילו בדבר שאינו מוסיף הבל. וכדאמרן שמא ימצא קדרתו צוננת כשירצה להטמינה וירתיחנה בשבת אבל אם בא להוסיף כיסוי על כיסוי משחשיכה מוסיף: גלופקרא. קו''ט ויש בו הבל יותר מן הסדינין ונוטל את הגלופקרא בימות החמה אם ירא שמא יקדיח תבשילו מחמת רוב כיסוי: וכן היה רשב''ג. מיקל קולא אחריתי בהטמנה: לא אסרו. להטמין משחשיכה אלא במיחם שהוחמו בו דהתם הוא דאיכא למיגזר שמא ירתיח: אבל מפנה הוא ממיחם למיחם אחר ומטמין זהו לשון התוספתא והיינו נמי פינהו ממיחם למיחם מותר דהשתא ליכא למיגזר שמא ירתיח דהשתא אקורי קא מיקר להו במתכוין ארתוחי מרתח להו בתמיה: טמן. הקדרה בדבר הניטל מה שנתן סביבותיה הוי דבר מוכן. וכיסה. על פיה נמי דבר המוכן כגון כלי: או שטמן בדבר שאינו ניטל. וכיסה בדבר הניטל: הרי זה נוטל ומחזיר. דהואיל והכיסוי ניטל מגלה הקדרה ואוחזה אבל טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל או אפי' טמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל אם אין מקצת פיה מגולה לא יטול דאין לו במה יאחזנה ואם תאמר יפנה סביבותיה הואיל ודבר הניטל הוא ויאחזנה בדופניה ויטנה על צדה ויפול הכיסוי כי ההיא דתנן לקמן (פרק נוטל דף קמב:) האבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת ואם היתה בין החביות מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת הא אוקימנא התם בשכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור והיכא דמגולה מקצתו אין זה טלטול שמצדדו והכיסוי נופל מאליו:

הוא ואמאי ממעט ומשני דאית לה אוגנים וחבריה בארעא ופריך וכי יש לו מאי הוי והתנן הטומן לפת כו' ואי גרס מקצת מגולים מאי פריך הא לא דמי לספל שיש לו אוגנים ואומר ר''י דיש לומר דבנטיעה איכא קרקע קשה ודבוק ביותר ומדמה ליה לספל שיש לו אוגנים ואין להקשות לפירוש הערוך דמאי פריך מינה לשמואל לימא דהך משנה סבר טלטול מן הצד לא שמיה טלטול כאלעזר בן תדאי ומקצת מגולין נקט משום אחריני ולא משום שבת ושמואל סבר כרבנן דאיכא למימר דמשמע ליה דמשום שבת נמי נקט לה מדלא תנא בהדיא וניטלין בשבת אפילו מכוסין ש''מ דמכוסין אסורין כרבנן ואפ''ה מקצתן מגולין שרי: כסהו ונתגלה מותר לכסותו. נראה לר''י דה''ה דמותר לגלותו בידים ולחזור ולכסותו כמו שמותר ליטול הקדרה ולהחזירה והא דנקט כסהו ונתגלה משום דנתגלה מבעוד יום איירי דומיא דרישא לא כסהו מבעוד יום וקאמר דמותר לכסותו משתחשך אבל אם גילהו בידים מבעוד יום כדי לכסותו משתחשך אסור לכסותו משתחשך דדמיא לתחלת הטמנה: אילו היה ר' יוסי קיים היה כפוף כו'. פי' רבינו שלמה מחמת נשיאותו דהא ר''י היה גדול מרבי כדמוכח בפ''ב דנדה (דף יד: ושם) דאמר ליה רבי ישמעאל ברבי יוסי לר' חמא בר ביסנא כדברי רבי אומר לך או כדברי אבא אמר ליה כדברי רבי אמור לי אמר ליה זהו שאומרים עליו דאדם גדול הוא שמניח דברי הרב ושומע דברי התלמיד ור''ת מפרש דודאי מתחלה היה רבי תלמידו של רבי יוסי אבל אח''כ נתחכם רבי כדקאמ' התם ור' חמא סבר רבי ריש מתיבתא שכיחי רבנן גביה ומחדדן שמעתתיה: כיצד הוא עושה רשב''ג אומר נוטל את הסדינין כו'. נראה לר''י ולה''ר פור''ת דל''ג כיצד הוא עושה דרשב''ג פליג את''ק דלא שרי אלא להוסיף אבל להחליף אסור ורשב''ג שרי אף להחליף וכ''ש ליטול ולהחזיר אותו דבר דלא הוי כל כך תחלת הטמנה והיינו דקאמר וכן היה רשב''ג אומר כלומר שהיה מיקל קולא אחריתי גבי הטמנה: אבל פינה ממיחם למיחם מותר. ול''ד לההוא דכירה דבעי בפרק כירה (לעיל לח:) פינה ממיחם למיחם מהו דהתם רוצה בחמימותן לכך יש לאסור כשהוא צונן אבל הכא גבי הטמנה כל כמה שהוא צונן טפי שפיר דמי כדאמר לעיל רבי התיר להטמין את הצונן וא''ת ורבי לא ידע לעיל דמותר להטמין את הצונן וכי לא ידע דשמיע ליה מאבוה הכא דשרי וי''ל דהכא דוקא דמוכח מילתא שנתכוין לצנן שפינהו ממיחם למיחם אבל קיתון של מים דלא מוכח מידי יהא אסור להטמין. מתוספות רבינו יהודה (ת''י): או שטמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל. הקשה בקונט' יפנה סביבה ויאחזנה בדופניה ויגביהנה ויטנה על צדה כדתנן בפרק נוטל (לקמן קמב:) היתה בין החביות מגביהה כו' ומתרץ דהא אוקמינן התם בשכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור וקשה דאי חשיב הכא כמניח אם כן במגולה מקצתה היאך נוטל ומחזיר מה בין זה לאבן שעל פי החבית דאסרי' במניח אפי' להטותה על צדה ועוד קשה לר''ת דהא תנן נוער את הכיסוי והן נופלות אפי' אינן מגולות מקצתן ועל כן אומר ר''ת דלא חשיב כמניח כיון שדעתו ליטלו בשבת ובפ' נוטל (שם דף קמג.) נמי תנן בית שמאי אומרים מגביהין מעל גבי השלחן עצמות וקליפים וב''ה אומרים מסלק את הטבלא ומנערה ולא חשיב לב''ה כמניח והכא מיירי בכיסוי כעין כלי חרס שנותנים על הקדרה שהקדרה בלועה בתוכה ואי אפשר לנער הכיסוי אלא אם כן יגביהו קצת ור''י מפרש כגון שטמן הקדרה בקופה בדבר הניטל ולמעלה מן הקדרה מילא כל הקופה בדבר שאינו ניטל שאי אפשר לו להגיע לקדרה אם לא יטלטל דבר שאינו ניטל בידים: