נזיר יג ע"ב

דף יג - ב

הרי שעדיין יש להסתפק: אם אמר הראשון: "הריני נזיר לכשיהא לפלוני - שאינו בפנינו - בן", ושמע חבירו ואמר: "ואני"

- מהו?

מי אמרינן: כיון שנזר שלא בפניו של המיועד להיות אב, שוב אינו מתבייש להתיחס ללידת בנו שלו, ואנפשיה קאמר, שיהיה נזיר כשיהיה לו עצמו בן.

או דילמא אף כשאומר כן שלא בפני אבי הבן: הכי קאמר ליה השני לראשון: רחימנא ליה כוותיך [אוהב אני את אותו פלוני כמו שאתה אוהבו], ואף אני מיחל ללידת בן לאותו פלוני, ואני נודר נזירות אם אכן יזכה אותו פלוני לבן.

ומסקינן: תיבעי, כלומר: בעיה זו אינה פתורה.

מתניתין:

האומר: א. הריני נזיר, ב. ואהיה נזיר גם לכשיהיה לי בן.

והתחיל מונה את שלו [זו שקיבל עליו בלי שייכות לבן], ואחר כך נולד לו בן, הרי זה משלים תחילה את הנזירות שלו כיון שקיבלו תחילה, ומביא את כל הקרבנות ומגלח.

ואחר כך מונה את הנזירות השניה של בנו.

ואם אמר: א. הריני נזיר לכשיהיה לי בן ב. ונזיר עכשיו -

התחיל מונה את שלו, ואחר כך - קודם שהשלים את מנין הנזירות שלו - נולד לו בן, הרי זה מניח את הנזירות שלו באמצע, ומונה את של בנו, כי היות וקיבלה קודם לשלו צריך הוא למנותה מיד כשיוולד הבן, ואחר כך משלים את שלו. ^[1]

גמרא:

בעי רבא:

א. אם אמר אדם: "הריני נזיר [נזירות סתם שהיא שלשים יום] לאחר עשרים יום, ומעכשיו מאה יום", מהו שתתחיל הנהגת נזירות מאת הימים מעכשיו ויפסיקנה לאחר עשרים יום בשביל הנזירות השניה שקיבל תחילה, או שלא חלה נזירות מאת הימים אלא לאחר הנהגת הנזירות השניה? האם נאמר:

כיון דהלין מאה יום לא שלמי בהנך עשרים יום [היות ונזירות מאת הימים אינה מסתיימת בעשרים ימים אלו שעד תחילת הנזירות השניה], ונמצא שיהא צריך אז להפסיק את נזירותו ולנהוג נזירות שניה שקיבל במפורש לאחר עשרים יום, אם כן יש לומר -

דלא חיילא מעכשיו נזירות מאת הימים, ^[2] כי מסתמא אין דעת איש זה להפסיק את נזירותו, ולשוב ולהשלימה לאחר שינהג את הנזירות השניה, ודעתו היא שיהיו עשרים הימים הראשונים פנויים מנזירות. ^[3]

או דילמא:

כיון דאית ליה שיעור גידול שער [כלומר: כדי שיעור הפחותה שבנזירויות, ויותר] לבסוף לאחר ניהוג סתם הנזירות, שהרי מאה ימים קיבל עליו, ויוותרו לו שמונים יום להשלמה ^[4] -

ולכן חיילא נזירות מאת הימים מעכשיו, ויפסיק לאחר עשרים יום וינהג נזירות שניה, ולאחר שיסיימנה ישוב וישלים את נזירות מאת הימים.

ותמהה הגמרא על רבא:

עד שרבא מסתפק בנזירות של מאה יום שנותרו שלשים יום להשלימם לאחר הנזירות השניה -

ותבעי ליה לרבא באופן שקיבל על עצמו בתחילה נזירות מועטת היינו סתם נזירות של שלשים יום, ועוד נזירות שניה לאחר עשרים יום, שאף כי לא נותרו שלשים ימי נזירות לכשישוב להשלים את הראשונה, מכל מקום יש לדון שמא נתכוין להפסיקה בנזירות השניה. ^[5]

ומשנינן: חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה, כלומר: אכן מסתפק רבא גם בנזירות מועטת, ושאלת רבא בנזירות מרובה היא בדרך "אם תמצי לומר" בפשיטות השאלה בנזירות מועטת -

הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר קבל עליו ונזירות בנו תחלה התחיל מונה את שלו אלו ישלמו שלשים יום [קודם] שילד לו בן ואח"כ נולד לו בן קודם ששלמו מניח את שלו ומונה את של בנו. דכיון שקבל נזירות בנו תחילה מיד כשנולד לו בן צריך להניח את שלו ולמנות את של בנו ואח"כ ישלים את שלו ונפקא מינה בהפסקה זו שאינו מגלח כי אם פעם אחת דאם היה מגלח על של בנו היה צריך למנות ל' לנזירותיו דאין תגלחת פחות מל' יום ולא שייך למתני ואח"כ משלים את שלו דאין זו השלמה כיון שצריך למנות ל' יום משלם אבל אם היה משלים שלו בלא הפסקה ואח"כ היה מונה של בנו היה צריך ב' תגלחות. אבל השתא מביא על תגלחת א' שני קרבנות ונ"ל דלרב דאם נטמא ביום גידול שער אינו סותר אפי' דמגלח על של בנו ואח"כ מונה ל' על נזירותו ודאי דקרי ליה השלמה לפי שאם נטמא אחר ששלמו הל' שלו אינו סותר כיון שאינו מונה מאז והלאה אלא גידול שער. ונפקא מיניה בהך הפסקה שצריך להשלים יותר על ב' נזירות כדי גידול שער. ועוד נפקא מינה לרב דאמר נטמא בשל בנו אינו סותר את שלו דאם מנה עשרים והפסיק והתחיל למנות את בנו ונטמא בתוך עשרה ימים אינו סותר אלא נזירות בנו ואם היה משלים את שלו בלא הפסקה היה סותר הכל. ולר' יוחנן דאמר סותר את הכל. נפקא מינה דאם מנה עשרים לנזירותו והפסיק ומנה עשרים לשל בנו ונטמא סותר הכל ואלו היה משלים את שלו תחלה לא היה סותר כ"א עשרה ימים:

הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר ק' קבל עליו נזירות של ל' יום כשיולד לו בן ועוד קבל עליו נזירות של ק' יום. נולד לו בן עד שבעים יום לא הפסיד כלום כיון שנשארו מנזירות ק' ל' יום דמשלם ימי נזירות בנו בהדי נזירותו וה"ה קודם שבעים יום. וה"ה אם אמר איפכא הריני נזיר ק' יום. ונזיר כשיהיה לי בן אם נולד לו בן עד ע' לא הפסיד כלום דלעולם כשישלים ימי בנו להיות מובלעים בתוך ימי נזירותו וא"צ למנות מנין אחר בשביל בנו. והא דאמרינן הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן דמונה שתיהן היינו משום דלא שלמי כהדדי. אבל אם נולד לו בן ביום ראשון למנין נזירותו מנין אחד פוטר את שתיהן. ור"ת פי' דדוקא הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר ק' יום הוא דאמרי' לא הפסיד כלום משום דמיד כשנולד לו בן צריך להפסי' נזירותו ולמנות נזירות בנו. הלכך אותו מנין עולה גם למנין ק' יום שהתחיל כבר למנות. אבל אם אמר הריני נזיר ק' יום ונזיר כשיהיה לי בן כיון דאינו צריך להפסיק נזירותו כשיולד לו בן לא חיילא עליה נזירות בנו עד שישלים נזירותו. והכי מסתברא דבהפסקה שצריך להפסיק גורמה שעולים לכאן ולכאן. דהא אם קבל עליו נזיר של ל' יום ונזיר של ק' יום צריך למנות שתיהן ולא אמרי' דמתחלה היה בדעתו דק' להיות נזיר ל' יום ושוב נמלך להיות נזיר ק' יום אבל רוצה הוא שיהא מובלעים הל' בתוך הק' אלמא דוקא ההפסקה גורמת:

המשנה השביעית והכונה בה בענין החלק הרביעי ג"כ והוא שאמר הריני נזיר ונזיר כשיהא לי בן התחיל מונה את שלו ואחר כך נולד לו בן משלים את שלו ואחר כך מונה את של בנו הרי אני נזיר כשיהא לי בן ונזיר התחיל מונה את שלו ואחר כך נולד לו בן מניח את שלו ומונה את של בנו ואחר כך משלים את שלו הרי אני נזיר כשיהא לי בן ונזיר מאה יום נולד לו בן עד שבעים יום לא הפסיד כלום לאחר שבעים סותר שבעים שאין תגלחת פחות משלשים יום אמר הר"ם פי' זה כלו מבואר ודע כי כאשר נטמא בימי הנזירות אשר חייבתהו בעת הוולדות הולד סותר את הכל לפי שנזירותו ונזירות בנו בדמיון אחד פי' כאשר נולד לו ולד והוא מונה מימי הנזירות עד ע' יום לא יפסיד וישלימם ויגלח עוד יחזור אחר זה כמו שביארנו משלים את שלו ותהיה הנשארות אשר ישאר עליו מנזירות ל' יום וימנה אותם אחר תגלחת נזירות בנו ויגלח כמו שאמרנו וחוזר ומשלים את שלו ויהיה בין תגלחת לתגלחת ל' יום אולם אם נולד לו הבן אחר הע' יום וחזר ופסק וחזר אל נזירות בנו והשלימו וגלח לא יוכל לחזור אל שלמות נזירות שלן לפי שכאשר נשאר ממנו הוא פחות מל' יום ואין תגלחת פחותה מל' יום ולזה יצטרך שימנה אחר נזירות של בנו אשר הוא ל' יום שניים להשלים נזירות שלו אשר הם מאה יום ואז יגלח ויפסיד התוספת כלו אשר מנה אחר הע' קודם הולדת וולד:

אמר המאירי הריני נזיר ונזיר כשיהא לי בן ונמצא שנזר שתי נזיריות אחת מיד ואחת לכשיולד לו הבן והתחיל למנות את שלו כדינו ובתוך ימי מנינו נולד לו בן משלים את שלו שהרי הזכיר ראשון את שלו וכשישלים יגלח ויביא קרבן ואחר כך מונה את של בנו שאין הענין אלא בנוזר שתי נזיריות זו אחר זן שמגלח בין כל אחת ואחת שמאחר שהיה נזירות שלו קודם לשל לידת בנו לא חל עליו נזירות בנו עד שהשלים את שלו זו היא שיטתנו ואף בתוספות פירשוה כן ומ"מ גדולי הרבנים מפרשים שאינו מגלח בינתים שאע"פ שמ"מ משלים הוא את שלו וכן שאחר כן הוא צריך למנות נזירות שלימה ללידת בנו מ"מ כשנולד הבן בנתים חלה עליו נזירות של בן ונמצאת ראשונה נזירות מועטת ר"ל פחותה משלשים ואינה בת תגלחת ויש מקשים לדבריהם אחר שאין תגלחת בנתים מאי נפקא מינה ומה אנו צריכין לברר אי זה ימנה תחלה ומתרצים בה שיש לברר בה אם בשעה שנולד הבן ומנה שנים או שלשה ימים ועדין הוא בתוך הראשונה ונשאל על שלו שלפי פירושנו אין אותם שני ימים או שלשה שמנה לאחר לידת הבן עולין לו לשל בן שהרי לא מנזירות של בן היו שהרי לא חל ולפירוש גדולי הרבנים אותם שני ימים או שלשה עולין לו שכבר חל הנזירות אלא שהיה צריך להשלים את שלו ומ"מ עיקר הדברים כדעת ראשון:

אמר הריני נזיר לכשיהא לי בן ונזיר שנמצא נוזר גם כן שתי נזיריות אלא שקדם בלשון נדרו נזירות בנו ונמצא כנוזר שתי נזיריות אחת כשיולד הבן ואחרת אחר נזירות הבן ואע"פ שיראה מלשונו שאינו מקבל נזירות שלו עד שיעבור נזירות בנו דעתו גם כן שאומר ונזיר עכשו ונמצא שיכול להתחיל קודם לידת הבן בנזירות של עצמו ואם נשלמו שלשים שלו קודם לידת הבן מגלח ומביא קרבנותיו ולכשיולד הבן נוהג נזירות בנו וכן אם נולד הבן מיד נוהג נזירות בנו כדינו ומשלימו ומגלח וחוזר לשל עצמו אבל משנתנו מדברת שאם התחיל בשלו וקודם שהשלים נולד בנו מניח את שלו ונוהג את של בנו שהרי קבלו עליו תחלה ואחר שישלים נזירות בנו משלים את שלו ועולה לו מה שמנה קודם לידת הבן ומ"מ בזו אינו מגלח לסוף מנין נזירות של בנו שהרי אינו מונה שלשים שלו לאחר התגלחת שכבר עלה לו מה שמנה קודם לידת הבן והיאך יגלח אחר השלמתו ואין תגלחת לפחות משלשים אלא אינו מגלח עד שישלים הנזירות אלא א"כ נזר את שלו לזמן יתר משלשים עד שיהא צריך שלשים להשלמתו אחר שהשלים את של בנו זו היא שיטתנו וכן דעת התוספות ויש מפרשים שאף בנזירות סתם מגלח לסוף נזירות הבן אלא שכל שהוא כן ר"ל שלא יהא צריך שלשים להשלמת נזירות שלו אחר נזירות בנו אין מה שמנה תחלה עולה לו ומונה שלשים כדי שיהא בין תגלחת לתגלחת שלשים וכן אם אמר הריני נזיר לכשיהא לי בן ונזיר מאה יום והתחיל בשלו שאם מנה שבעים ונולד לו בן מונה שלשים של בן ומגלח ומשלים שלשים שלו ומגלח ולא הפסיד כלום אבל אם כשנולד לו הבן מנה שמונים לנזירותו מונה שלשים של בן ומגלח וכשבא להשלים נזירותו אע"פ שלא היה צריך אלא עשרים מונה שלשים ונמצא מפסיד עשרה וכן כתבוה גדולי המחברים ולשיטה ראשונה כל שהוא כן אינו מגלח לסוף נזירות בנו עד שישלים את שלו וקצת ראיה לזה ממה שנחלקו ריש לקיש ור' יוחנן בגמ' שלריש לקיש ניטמא בימי בנו אינו סותר את שלו ר"ל שאם מנה עשרים לשלו ונולד הבן ופסק בשלו ומנה של בן וניטמא סותר את של בן אבל אותם עשרים שלו אינו סותר ועולים לו אחר שיחזור וימנה נזירות של בן מתחלה ואם כן אינו מגלח לסוף נזירות של בן שאם כן נמצא מגלח לשלו לסוף עשרה ואע"פ שר' יוחנן חלק לומר בניטמא בימי נזירות בנו סתר הכל ומונה את של בן ואחר כך את שלו ושהלכה כמותו כמו שיתבאר מ"מ למדת מדבריו שאם לא נטמא עולה לו מה שמנה שאם לא כן מה בא ללמדנו אף בלא טומאה כן אלא שעולין לו ואינו מונה אלא עשרה וא"כ על כל פנים אינו מגלח לסוף נזירות הבן:

הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מאה יום כלומר והתחיל למנות את שלו ולסוף שבעים נולד לו בן לא הפסיד כלום ר"ל שאינו צריך למנות אלא מאה ושלשים כמנין שתי הנזיריות והוא שכשנולד הבן פסק בשלו ומתחיל בשל בנו ומונה שלשים ומגלח ומביא קרבנותיו וחוזר ומשלים את שלו שלשים יום ומגלח ומביא קרבנותיו אבל אם נולד הבן לאחר שבעים כגון שכבר מנה שמונים ונולד הבן ופסק בנזירות שלו ומנה את של בן ומגלח ומביא קרבנות צריך שימנה שלשים להשלמת נזירותו אע"פ שלא היה לו להשלים אלא עשרים ונמצא מפסיד כל מה שמנה יתר על שבעים שהם עשרה ימים כדי שיהא בין תגלחת לתגלחת שלשים כך אתה צריך לפרש לשיטת גדולי המחברים שכתבנו אבל לשיטת התוספות אתה מפרש שאינו מגלח בנתים ואינו צריך אלא להשלים לשלו מה שחסר מן המאה והם עשרים יום ואתה צריך לפרש לשיטה זו שאם נולד לו בן עד ע' לא הפסיד כלום ר"ל בכפל לשון נזירותו ואינו מונה לשתיהן אלא ק' שאותם שלשים שהוא עתיד למנות עד מאה לנזירות הבן עולות לו לנזירות המאה לפי שבשעה שקבל נזירות בנו היה בדעתו שאם יוכל להבליעו בתוך נזירות המאה יעלו לו לנזירות הבן ולנזירות המאה והוא הדין אם הקדים נזירותו לנזירות הבן כגון שיאמר הריני נזיר מאה יום ונזיר לכשיהא לי בן שאם נזירות בנו מובלע בשלו יעלו לו לכאן ולכאן וכן לדעת התוספות זה שאמרו ברישא ר"ל הריני נזיר ונזיר לכשיהא לי בן שמונה את שלו ואחר כך של בנו דוקא כשמנה יום אחד או יותר קודם לידת הבן שאין כל נזירות הבן מובלע בתוך נזירותו אבל אם נולד הבן ביום שהתחיל למנות את שלו אינו מונה לשניהם אלא שלשים יום בלבד ואף כאן כל שנולד ביום שבעים לא הפסיד ומ"מ אחרוני הרבנים פרשוה דוקא בשקבל עליו תחלה נזירות הבן שצריך להפסיק נזירותו תכף שנולד הבן ולהתחיל בשל בן ועולין לו בשל בן ג"כ אבל אם אמר הריני נזיר מאה יום תחלה ואח"כ אמר ונזיר כשיהא לי בן לעולם לא יתחיל של בן עד שיגמור נזירות ראשון ואם נולד לאחר שבעים סותר ר"ל שמפסיד שיצטרך למנות נזירות בנו יתר על מאה יום הואיל ואין ימי נזירות של בן נבלעים בתוך המאה ומשלים אחר נזירות הבן את נזירותו כמה שחסר מן המאה ואינו מגלח אחר נזירות הבן הואיל והשלמתו פחותה משלשים אלא ממתין עד סוף השלמת נזירותו ומגלח ומביא קרבנותיו:

זהו ביאור המשנה וכלה כל אחד לפי שיטתו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

שאלו בסוגיא זו במי שאמר הריני נזיר לאחר עשרים יום וחזר ואמר הריני נזיר מעכשיו מאה יום אם העשרים יום שמכאן עד זמן הנזירות הראשון הם כדין נזירות ומתחלת נזירות המאה או שמא אין נזירות חלה בהם כלל ואע"פ שלפי משנתנו היה לנו לומר שיתחיל נזירות המאה מעכשו ולסוף עשרים יפסיק וימנה שלשים של נזירות ראשון ויגלח ויביא קרבנותיו ויחזור וימנה שמונים להשלמת נזירות המאה ויגלח ויביא קרבנותיו שהרי כך אמרו בהריני נזיר לכשיהא לי בן ומעכשו מאה יום שנזירות המאה חל מיד כמו שביארנו שמא הטעם מצד שאפשר לו שישלים המאה קודם שיולד הבן ויש מקום להתחלת נזירות המאה הואיל ואף השלמתו קודם לידת הבן אפשרית אפי' היתה סמוכה לפרקה שמא ישתהא אבל זה שנדר נזירותו אחר עשרים וקבל עליו מעכשו נזירות המאה והרי אי אפשר להשלים נזירות מאה בזמן התחלת הנזירות הראשון שהוא אחר עשרים אין נזירות המאה חל כלל עד שיתחיל נזירות ראשון וישלימהו או שמא הואיל ויש בו גדול שער חיילא ר"ל שאע"פ שיתחיל עכשו בנזירות המאה ויפסיק בסוף כ' ימים ויתחיל בנזירות ראשון ויהא נוהגו ל' יום ויגלח ויביא קרבנותיו יש לו עוד להשלמת המאה ל' יום או יותר עד שיהא בין תגלחת לתגלחת שלשים יום שנמצא אחר השלמתו גדול שער ששיעורו שלשים יום ואין התגלחת סותר הכ' ימים שמנה כבר שאין סתירה גמורה לכל מה שנמנה אלא בטומאה אבל תגלחת אינו סותר אלא כל זמן שלא יהא אחר התגלחת ל' יום והעלו בה שנזירות המאה חל מיד על הדרך שכתבנו ר"ל שמונה עשרים יום מנזירות המאה ולסוף עשרים מתחיל נזירותו ונוהגו שלשים ומגלח ומביא קרבנותיו ואחר כך מונה שמונים להשלמת נזירות המאה ומגלח ומביא קרבנותיו וכן הלכה:

ולשיטת התוספות שהזכרנו מיהא יש שואלים מפני מה צריך למנות שמונים להשלמת נזירות והרי במשנתנו אמרו נולד עד שבעים לא הפסיד כלום ופירשו הם לפי שיטתם שימי נזירות הבן עולים לו לחשבון המאה הואיל וכלם נבלעים בתוך המאה ואם כן אף בזו יהו אותם ימי נזירות שלשים המתחילים אחר עשרים עולים למנין המאה ותירצו שאינו דומה שבמשנתנו לא נתכוון לנזירות בנו אלא אם כן נולד אחר שבעים אבל כל שנולד תוך שבעים הואיל ויכול להבליען בתוך המאה דעתו שיעלו אבל זה שיודע שהל' יהו נבלעים במאה אם היה בדעתו שיעלו לא היה נודר אלא המאה:

וכן יש שואלים לשיטת התוס' מאי שנא הכא שמגלח אחר שמונה השלשים שאחר העשרים מזו של משנתנו שאמרה מניח את שלו ומונה את של בנו שפירשו לשיטתם שאינו מגלח אחר הנזירות של בן עד שמחזרים לתרצה מפני שבמשנתנו אין שיעור גלוח אחר נזירות הבן ר"ל שלשים יום ולפי שלא יפסיד מה שמנה קודם נזירות הבן נמנע מלגלח אבל כל שיש שיעור גדול שער בהשלמתו מגלח אחר הנזירות ומ"מ אחרוני הרבנים מפרשים אף בזו שאינו מגלח עד שישלים כל מנינו ומה שאמר כיון דאית ליה גדול שער לבסוף לא מפני שמגלח בסוף ל' אלא שהוא נותן טעם למה שאמר שנזירות המאה חל מעכשו והוא מפני שיש שיעור גידול שער אחר נזירות השלשים:

נדר על דרך זה נזירות מועטות ר"ל של שלשים יום כגון שאמר הריני נזיר לאחר עשרים יום ונזיר מעכשו שלשים יום אף זו נשאלה כאן אם חל נזירות שמעכשו באלו העשרים יום ושימנה אותם כ' ויפסיק וימנה נזירות השלשים וישלים אחר כן עשרה ימים לשלשים או אם אינו חל כלל באלו הכ' ואף זו אין ללמדה ממשנתנו שאמרו בה הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר מעכשו שמתחיל למנות את שלו ואם נולד לו בן בתוך השלשים מפסיק בשלו ונוהג נזירות של בנו וחוזר ומשלים את שלו שבזו הטעם מפני שאפשר לנזירות שלו שתושלם קודם לידת בנו אבל זה שבידוע אין לו לנזירות שניה שמעכשו אלא עשרים יום יש לדון שלא יחול ואע"פ שאמרו בה אם תמצא לומר בנזירות מועטת כיון דעשרה ימים הוא דיתירי לא סלקי ליה ר"ל שיצטרפו אותם העשרה עם העשרים והילכך אין נזירות חלה באותם עשרים אעפ"כ נראה לפסוק דחיילא בהו נזירות ולדמותה למשנתנו כמו שביארנו בנזירות מרובה אלא שלשיטת גדולי המחברים מגלח בסוף הנזירות הבא אחר עשרים ונוהג שלשים יום להשלמת נזירות שמעכשו כדי שיהא בין תגלחת לתגלחת שלשים ונמצא נוהג בו חמשים יום ולדעת התוספות אינו מגלח בסוף נזירות הבא אחר עשרים אלא משלים אחריהן עשרה ומגלח לבסוף ומ"מ גדולי המחברים ראיתי שלא נמשכו בזו לשיטתם וכתבו בזו שמונה לנזירות שמעכשו שלשים ומגלח וחוזר ומונה הנזירות שנדר לאחר עשרים ומגלח ומצד שאם תאמר שלא ימנה אלא עשרים ויפסוק וימנה שלשים ויגלח הרי לא נשארו להשלמת הראשון אלא עשרה ואין בין תגלחת לתגלחת פחות משלשים ואיני יודע למה לא כתבוה כשיטתם:

הריני נזיר ונזיר כשיהא לי בן התחיל מונה את שלו ואח״כ נולד לו בן משלים את שלו ואח״כ מתחיל את של בנו פי׳ כשאמר הריני נזיר משמע שקיבל עליו סתם נזירות של שלשים יום מעכשיו ומשעה דאמר הריני נזיר נאסר ביין ובתגלחת ובטומאה עוד כשאמר ונזיר כשיהא לי בן קיבל עליו עוד למ״ד יום אחרים אחרי שיולד לו הבן דמשעה שיולד לו הבן מיחול הנזירות עליו מיד ואם הי׳ משלים נזירותו הראשונה ואח״כ הי׳ נולד הבן היתה חלה מיד אבל כיון שלא הספיק להשלים נזירותו עד שנולד הבן אי אפשר לה לחול נזירות הבן עד שישלים נזירותו הילכך משלים נזירותו ומגלח ומביא קרבנותיו ואח״כ מונה את של בנו ועוד מגלח ומביא קרבנותיו:

הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר התחיל מונה את שלו ואח״כ נולד לו בן מניח את שלו ומונה את של בנו ואח״כ מונה את שלו פי׳ כשאמר הריני נזיר כשיהא לי בן חלה עליו נזירות משעה שיולד הבן ומיד נאסר ביין וכשאמר ונזיר חלה עליו נזירות מעכשיו וכשהתחיל להיות מונה את שלו ואח״כ נולד לו בן אתיא נזירות דבנו ודחיא נזירות דעכשיו משום דנזירות דבנו נדר תחלה ואין כח לנזירות אחרת לחול עליו הילכך מניח את שלו ומונה נזירות של בנו ומגלח ומביא קרבנותיו ואח״כ מונה את שלו שלשים שלימים ואתן שמנה מקודם לכן אין עולין לו מן המנין שאין גידול שיעור פחות מל׳ יום וה״ג מונה את ומשלים שמגלח על נזירות בנו לא סגיא פחות מל׳ ראיתי פירושים שפוטרין שתי הנזירות בתגלחת אחת ונ״ל שאין בהן ממש ורבי׳ ברוך זצוק״ל פי׳ כדברי:

בעי רבא אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום מעכשיו מאה יום כיון דהלין מאה בעשרים לא שלמין לא חיילין או דילמא כיון דאית ליה גידול שער לבסוף חיילין פי׳ נ״ל שאין לחלק בין אם לאחר עשרים בין אם אמר לאחר שלשים כיון דהדין מאה בשלשים לא שלמין ואי קשיא ותיפשוט ליה ממתני׳ דתנן הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר מאה יום שאע״פ שלא השלימו כל המאה קודם שנולד הבן אם נשארו לו כדי שיעור תגלחת עלו לו אלמא חיילין תשובה במתני׳ כשאמר הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר מאה יום יש לומר שיכול להשלים המאה יום קודם שיולד הבן שאע״פ שהיא סמוך ללידתה מי יאמר שתלד ולא תפיל ואפי׳ אם תלד שמא תלד בת טומטום ואנדרוגנוס הלכך חייב למנות המאה מיד אבל הכא שאמר בפירוש לאחר עשרים יש לומר כיון דלא מלי שלמין לא חיילין ורבי׳ ברוך זצוק״ל פי׳ שבנזירות של מאה שקיבל עליו אחר נזירות הבן סתם קיבל עליו שלא אמר בה מעכשיו ומפני זה נדחת מפני נזירות התנאי כשקודמת ורבא בעי היכא דאמר מעכשיו מאה יום אם נוהג כמשנתינו אם לאו ואינו נ״ל דכשאמר נזיר מאה יום מעכשיו הוי דמשעה שיצאה נזירות מפיו נאסר ביין ובתגלחת ובטומאה ואין לומר אלא כמו שפירשתי:

ותיבעי ליה נזירות מועטת פי׳ די״ל כיון שאלה כ׳ יום אינו נזיר בהם חלה עלייהו נזירות דל׳ יום ואע״ג דלא שלמין ואע״ג דלא משתיירי כשיעור תגלחת נאסר בהם וכשישלימו העשרים ימנה נזירותו ויגלח ועוד ימנה נזירות הראשונה ויגלח ואותן כ׳ יום לא יעלו לו כיון שנשארו שיעור תגלחת ומנא לי׳ דלא חיילא כלל ומותר באותן הכ׳ לשתות יין:

הריני נזיר ונזיר לכשיהיה לי בן. מתחלה קבל עליו נזירות סתם ועוד קיבל עליו נזירות אחר כשיהיה לו בן. התחיל מונה ואחר כך נולד לו בן. קודם שהשלים שלשים יום. משלים את שלו כיון שקבל עליו מתחלה ובכלות שלשים שלו יגלח ויביא קרבן. דכשם שימי נזירות בנו אינן מתחילין עד לאחר מנין שלו לגבי תגלחת נמי לא חייל נזירות בנו עד לאחר גילוח ולהכי מותר לגלח. ואחר כך מונה שלשים של בנו ובהשלימו אותן יגלח ויביא קרבן. מנימוקי הרב עזריאל ז"ל. והוא על דרך פירוש התוספות. אבל בפירוש כתוב כדרך רש"י ז"ל וזה לשונו: הריני נזיר עכשו ונזיר כשיהיה לי בן. התחיל מונה את שלו נזירות של עצמו. ואחר כך נולד לו בן קודם שהשלים נזירות שלו אינו מגלח הואיל ובנו נולד בתוך ימי נזירות שלו. דרואין אותה כאלו מאותה שעה שנולד חלה עליו נזירות בנו הילכך אינו יכול לגלח עד אחר נזירות בנו. אבל מכל מקום כיון דנזירות שלו התחיל קודם להכי משלים את שלו הואיל ואמר הריני נזיר ברישא ואחר כך מונה של בנו. ולבסוף מגלח תגלחת אחת בלבד. שאם תאמר ימנה על בנו משנולד וביום שלושים יגלח ושוב ישלים נזירות שלו והדר יגלח כיון דאין בין גילוח ראשון לגילוח שני גידול שער כל כך שאין גידול שער פחות מל' יום הילכך אינו מגלח אלא תגלחת אחת על שניהם לסוף נזירותו. ואינו מביא שתי קרבנות נזירות שאינו מביא שתי קרבנות לתגלחת אחת. עד כאן:

הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר. שקבל עליו נזירות בנו תחלה. התחיל מונה את שלו אולי ישלמו שלושים יום קודם שיולד לו בן ואחר כך נולד לו בן קודם שישלמו. מניח את שלו ומונה את של בנו. דכיון שקבל נזירות בנו תחלה מיד כשנולד לו בן צריך להניח את שלו. ונפקא מינה בהפסקה זו שאינו מגלח כי אם פעם אחת. דאם היה על של בנו היה צריך למנות שלשים לנזירותו דאין תגלחת פחות מל' יום ולא שייך למיתני ואחר כך משלים את שלו דאין זו השלמה כיון דצריך למנות שלושים יום משלם. אבל אם היה משלים שלו בלא הפסקה ואחר כך היה מונה של בנו היה צריך שתי תגלחות. אבל השתא מביא על תגלחת אחת שני קרבנות. ונראה לי דלרב דאמר שטמא ביום גדול שער אינו סותר אפשר דמגלח על של בנו ואחר כך מונה שלושים על נזירתו. והאי דקרי ליה השלמה לפי שאם נטמא אחר ששלמו השלשים שלו אינו סותר כיון שאינו מונה מאז והלאה אלא לגידול שער. ונפקא מינה בהך הפסקה שצריך להשלים יתר על שתי נזירות כדי גדול שער. ועוד נפקא מינה לריש לקיש דאמר נטמא בשל בנו אינו סותר את שלו דאם מנה עשרים לנזירותו והפסיק והתחיל למנות את בנו ונטמא בתוך עשרה ימים אינו סותר אלא נזירות בנו. ואם היה משלים את שלו בלא הפסקה היה סותר הכל. ולר' יוחנן דאמר סותר הכל נפקא מינה דאם מנה עשרים לנזירותו והפסיק ומנה עשרים לשל בנו ונטמא סותר הכל. ואילו היה משלים את שלו תחלה לא היה סותר כי אם עשרים ימים:

הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו מאה יום. קבל עליו נזירות של שלשים יום שיחולו לאחר עשרים יום. ועוד קבל עליו נזירות של מאה יום בסתם בלא קביעות זמן אלא אמר הריני נזיר מאה יום. ובשביל שאמר הריני נזיר לאחר עשרים יום אמר ומעכשו מאה יום כלומר שראוין לחול מעכשו:

או דילמא כיון דאית ליה כדי גידול שער לבסוף חיילי דאינו חושש על ההפסקה. כיון דאית ליה חשיבות של גידול שער דהיינו שלושים יום אינו חושש על ההפסקה. ולמאי דפרישית דבכל נזירות מופסקת צריך לגלח שני פעמים ניחא דנקט לישנא דגידול שער כלומר שאינו מפסיד כלום בהפסקה שאינו צריך למנות יומי יתירי לצורך גדול שער. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

כסיפא ליה מילתא. ואנפשיה קאמר דאהא נזיר כשיהא לי בן: או דילמא הכי א''ל רחימנא ליה לפלוני כוותיך. לכשיהא לו בן אהא נזיר כמותך תיקו: מתני' אמר הריני נזיר מעכשיו ונזיר לכשיהא לי בן התחיל מונה את שלו ועד שלא השלים את שלו נולד לו בן וחלה עליו נזירות שהזיר על בנו לכשיהא לו: משלים את שלו. לפי שקיבלו עליו תחילה ואח''כ מונה נזירות שהזיר על בנו. דכיון שחל עליו של בנו עד שלא השלים נזירות שלו נעשה כנזירות אחת ולכך אינו יכול לגלח: אבל אם אמר הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר דמשמע ל' מעכשיו התחיל למנות את שלו ואח''כ נולד לו בן הואיל וקבל נזירות של בנו תחילה מניח את שלו ומונה את של בנו ואינו מגלח ואח''כ משלים את שלו למקום שפסק מתחיל: (גליו''ן ג) ומ''ה דהואיל וקיבל עליו נזירות שלו תחילה משלים את שלו שיהא מגלח בינתים ואילו בסיפא דקביל נזירות של בנו תחילה מוקי לה המורה כגון דנזירות שלו הוו של חמשים ומש''ה מוקי לה הכי דאי לא תימא הכי לא הוי נזירות כלל כיון דהפסיק את . שלו והתחיל את של בנו וגלח תו לא פשו ליה כדי גידול שיער וקיימא לן בבבא דסיפא דסותר את הכל אם אין שם כדי גידול שיער וא''ת דבתר שמונה של בנו לא ליגלח הא ודאי מילתא דלא אפשר חדא דקיבלו והוה ליה כמי שאמר הריני נזיר ונזיר שצריך לגלח בין זו לזו ועוד מדקאמר דמניח את שלו ומונה את של בנו למאי מילתא הוא קא מתחיל את של בנו אי לאו דלייתי קרבנותיו ולגלח בינתיים וכי תימא אי הך בבא לא מיירי בנזירות סתם אלא בנזיר נ' למה ליה דמייתי אידך בבא דנזירות מאה (אם) משום דאתא לאשמועינן דעד ע' לא הפסיד כלום דלאחר ע' סותר. ע''כ גליו''ן: גמ' בעי רבא הריני נזיר כו'. כלומר הא ודאי פשיטא לי שאם אמר הריני נזיר לאחר ל' יום ומעכשיו נזיר סתם כיון דבנזירות זו שאמר מעכשיו יכול להשלים קודם שיתחיל אותו נזירות שאמר לאחר ל' יום דהא דאמר נזיר סתם דהיינו ל' יום הילכך חלה לנזירות דמעכשיו לאלתר ומגלח ליום ל' ושוב מונה נזירות שנדר לאחר ל' ומגלח לסוף ל' אלא הא בעי רבא . כיון דאמר הריני כו': כיון דהלין ק' בעשרין לא שלמין לא חיילין מעכשיו ומותר לשתות יין אלא מונה ל' לאחר כ' יום ומגלח ואח''כ מונה ק' יום: או דילמא כיון. דאילו מתחיל למימני נזירות ק' מעכשיו אכתי מייתרי להו כדי גידול שיער דהא פשו להו תמנין דאית בהו גידול שיער טובא והילכך מתחיל מעכשיו ומונה כ' יום ואחר כך מונה ל' יום ואח''כ מונה פ' ימים כדי להשלים נזירות ראשונה: ותיבעי ליה נזירות מועטת. כגון דאמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר סתם דל' נמי בכ' לא שלמי ולא חיילי או דילמא לאלתר חיילין [ומגלח] אחת על כולן: אין הכי קמיבעיא ליה' אלא חדא מגו חדא קא מבעיא ליה. כלומר נזירות מתוך נזירות קא מיבעיא ליה והכי קא מיבעיא ליה:

הריני נזיר כשיהיה לי בן. פירוש דסתם נזירות דהוי שלשים יום ונזיר מאה יום נזירות דנפשיה והשתא נמי קבל נזירות דבנו ברישא והתחיל למנות נזירות דנפשיה ק' יום ונולד לו בן עד שבעים ויום שבעים נמי בכלל לא הפסיד כלום פירוש אחרי שנזירות בנו של שלשים יום מובלעים תוך ק' יום עדיין דפירש. ולא הני ק' יום עולים לנזירות דבנו וגם למאה יום דנפשיה דאף ע''ג דמיד כשיוולד בנו צריך להניח את שלו ולמנות של בנו שהרי קיבלו תחילה כדאמר לעיל אפ''ה כיון דשל בנו מובלעין בתוך המאה יום עולים לשל בנו ולשלו וישלים מאה יום ויגלח על שניהם ויביא שני קרבנות וה''ה לעיל כי אמר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר והתחיל למנות את שלו אם נולד לו הבן למניינו ביום א' דאותן שלשים יום עולין היו לבנו ולעצמו כיון דשל בנו מובלע בשל עצמו דאידי ואידי ל' יום ודוקא כי קבל נזירות דבנו ברישא דמיד שנולד הוי זקוק למנות אותו מהני הבלעה אבל קבל נזירות דמאה יום ברישא אפי' נולד לו הבן קודם ע' יום צריך להשלים המאה יום ברישא כשקיבל עליו תחילה דלא חייל נזירות בנו עליו [עד] השלמת נזירותו אלא משלים נזירות ק' ויגלח ויביא קרבן לנזירותו ושוב יעשה נזירות דבנו ל' יום ויגלח לל' יום ויביא קרבן:. לאחר שבעים היינו ע''א סותר ול''ג סותר שבעים יום דהא אינו סותר ע' וה''פ מניח את שלו ומונה את של בנו ולאו דוקא סותר כלומר מניח את מניינו ומונה שלשים דבנו שאין תגלחת פחות משלשים יום פי' לכך אין עולין שאר הימים שעד ק' ימים לנזירות דבנו לפי שאין נזירות דבנו פחות משלשים יום וליכא ל' יום עד גמר השלמת מאה ולכך זקוק להפסיק מניינו הואיל דנמשך דבנו על ימי נזירותו ולשון תגלחת אינו מכוון דטפי ה''ל למימר שאין נזירות פחות משלשים יום ונקט שאין תגלחת למימר מכשישלים של בנו יחזיר למניינו וישלים נזירות הק' יום ויגלח בסוף כל המנין אח' לכולן אבל בסוף מנין דבנו אינו מגלח דאם כן לא יוכל להשלים אחר נזירות שלו דליכא שלשים יום מנזירות: הגה''ה לכאורה משמע כדמפרש דאחר שישלים של בנו יחזור וישלים את שלו כי ימי בנו אין עולין לנזירות מאה יום שלו כמו ברישא דקתני מניח את שלו מיהא יש בירושלמי נולד ביום שמונים סותר עשרה נולד ביום תשעים סותר את עשרים ולפי שיטת הירושלמי מיד שנולד הבן מונה של בן לגמרי ואותו מנין בן עולה לו לנזירות דק' יום ושמא י''ל הירושלמי דסותר כ' כלומר בשביל בנו קאמר דמונה עשרה של מאה וכ' אחר המאה ולעולם ה''נ קאמר שאין עולה לנזירות דמאה כלל וחוזר וישלים המאה כמו שהיה לו למנות בלידת הבן ובגמרא מוכחא דאם נולד ע''א דסותר אע''ג דאיכא שלשים יום עד המאה מיום לידת הבן והטעם דיום לידת הבן נימנית ממנין שלו ולא תחשב לימי הבן וליכא אלא כ''ט עד יום ק' וצ''ע שפירש לעיל שאם נולד הבן ביום ראשון שהתחיל בו נזירותו שימנה ל' ועולין לשניהם וצריך ליתן חילוק בדבר דרישא הואיל וביום לידת הבן התחיל למנות נזירות של עצמו ימנה לשניהם אבל הכא שהתחיל זה ימים רבים של עצמו לא ימנה יום הלידה לבנו כי אם לעצמו. ע''כ הגה''ה: בעי רבא אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו מאה יום מהו כיון דהלין מאה יום לא שלמי בהנך עשרים יום לא חיילא נזירות של מאה יום עליה מעכשיו דמסתמא אין דעת זה האיש להפסיק נזירות שימנה עתה עשרים יום מן המאה יום ואחר עשרים יום ימנה נזירות שלשים יום שקבל עליו לאחר עשרים יום ושוב ימנה שמנים יום להשלים המאה יום אלא אחרי שאינו יכול להשלים נזירות של ק' יום בהלין כ' דעתו שאלו כ' יום יהיו פנויים ויהיה מותר ביין ובתגלחת בהנך כ' יום ואחר כך ימנה ל' יום לגלח ויביא קרבן ושוב מונה ק' יום רצופין ויגלח ויביא קרבן ומה שאמר מעכשיו מאה יום ר''ל ומעכשיו כמו כן אני מקבל ק' יום אחר שעשה סתם הנזירות לאחר כ' יום וא''ת ואמאי לא פשיט ממתני' דקתני מניח את שלו ומונה של בנו ושוב משלים את שלו אלמא לא חייש האי גברא אהפסקת נזירותו דאיכא למימר שאני מתני' כשהתחיל למנות נזירותו סבור היה לתשלומין שלא ידע שיוולד לו בן תוך ימי נזרו וגם אפשר להיות שפעמים ישלים נדרו קודם שיוולד לו הבן הילכך גמר ונדר ואפי' יוולד הבן מפסיק נזירותו ומניח נדרו ומונה את של בנו ולא קפיד בהפסק נזירותו אבל הכא דלא אפשר כלל אם יתחיל נזירות של מאה יום צריך להפסיק כשיעברו כ' יום הילכך לא חייל עליה נזירות של מאה לאלתר: או דילמא כיון דאית ליה גידול שיער לבסוף חיילא. פי' כיון שנשארו לו ל' ימים לאחר סתם נזירות כדי גידול שיער היינו נזירות שלם חיילא ולא חייש בהפסקת נזירותו והכא נשארו לו אפי' פ' יום הלכך מונה עשרים יום הללו לנזירות דמאה יום ויפסיק וימנה ל' יום ויגלח ויביא קרבן ואחרי כן ימנה פ' יום להשלמת מאה יום וה''נ אמרינן בברייתא דמייתי לקמן אחר שמנה ל' יום אינו מונה רק פ' יום להשלים המאה יום על העשרים שמנה קודם שלשים יום ואע''ג דתגלחת סותר היינו כדי שיהיה לאחר התגלחת שלשים יום כדי גידול שיער אבל אם נשארו אחר התגלחת שלשים יום עד כלות נזירותו אינו סותר כלום כיון דאית ליה גידול שיער דתגלחת טהרה והכי אמרינן בפ' ג' מינין (לקמן מד.) והכא נשארו לו פ' יום כדי גידול שיער ויותר ואע''ג דאמרינן במתניתין נולד לו בן עד ע' לא הפסיד כלום דימי בנו עולים למנין הק' יום והכי אמרינן לקמן בברייתא דאחר שמנה נזירות של ל' יום מונה פ' יום להשלים הראשונים ולא סלקי הנך ל' יום אע''ג דמובלעין הם תוך הפ' יום דלא דמיא למתניתין דבמתניתין לא נדר נזירות אלא אם יוולד אחר ע' אבל אם יוולד . תוך הע' שיוכל להבליע נזירות דבנו תוך הק' אין דעתו למנות נזירות לבנו אלא ל' אחרונים יעלו לשניהם דהיינו ק' יום בין הכל ומה שלא אמר בפי' הריני נזיר כשיהיה לי בן ומעכשיו ע' יום היינו משום שדעתו להיות נזיר ק' יום אם לא יוולד לו בן לבר מנזירות דבנו אבל מ''מ אם יוולד לו בן קודם ל' חפץ הוא להבליעו בנזירות דידיה אבל הכא שקיבל נזירות אחר כ' בדעתו למנות לו מנין שלא יעלה למנין המאה יום דאם איתא דחפץ להבליע והרי הוא יודע בברור דבהנך כ' לא [שלמי] ק' לימא בפי' הריני נזיר אחר כ' ומעתה פי' בין הכל ק' אלא ודאי חפץ לעשות ק' יום בלא הנזירות. ע''כ הגה''ה: ותבעי ליה נזירות מועטת. פי' סתם נזירות דהוא שלשים יום וכגון דאמר הריני נזיר לאחר עשרים יום ונזיר מעתה אי חיילא השתא וימנה עשרים יום ויניח מנין זה וימנה שלשים יום וימנה עשרה ימים להשלים נזירות ראשונה ולא יגלח עד [ששים] השלמת שניהן: חדא מגו חדא קמיבעי