שבת נא ע"ב

דף נא - ב

ואם לאו, אלא הקדירה מכוסה לגמרי בכיסוי המוקצה,  אינו נוטל ומחזיר אותה. ^[1] שהרי אין לו במה שיאחזנה. ואסור להזיז את הכיסוי ממקומו משום מוקצה.

[ואף אם מצידיה היא טמונה בדבר הניטל, דלכאורה יכול לגלות את סביבותיה, ולאחוז בדפנות הקדירה ולהגביהה, ואחר כך יטנה על צידה ויפול הכיסוי מאליו, דהוי כטלטול מן הצד דמותר - מכל מקום אסורה הקדירה גופה בטלטול. משום דנעשית בסיס לדבר האסור מחמת כיסוי המוקצה שעליה. רש"י ^[2]].

רבי יהודה אומר: נעורת של פשתן דקה, הרי היא מוסיפה הבל כזבל: לפיכך אין טומנין בה אפילו מבעוד יום.

ועוד אמר רבי יהודה: מניחין מיחם [שהוא של נחשת] על גבי מיחם הנמצא על גבי האש, בשביל לשמור את חומו. וכן מניחים קדרה [שהיא של חרס] על גבי קדירה. וכן קדרה על גבי מיחם.

[ובגירסא שלפנינו איתא "אבל לא קדרה על גבי מיחם. וכתב במסורת הש"ס דטעות הוא. ולית מאן דפליג בהכי].

אבל לא מניחין מיחם על גבי קדרה. מפני שהקדרה מרבה חמימות, ומוסיפה הבל למיחם שעליה. [כן היא הגירסה בספרים שלפנינו. אבל בתוספתא גרסינן "ומניחין וכו' מיחם על גבי קדרה"].

וטח את פיה של הקדרה או המיחם בשבת בבצק הנילוש מבעוד יום.

ולא התירו להניח מיחם על גבי מיחם, אם המים שבעליון צוננים, ומניחם בשביל שיחמו על ידי המיחם התחתון.

ומותר לעשות כן רק במקום ששניהם חמים. ואינו מניחם אלא בשביל שיהיו העליונים משומרים ולא יפוג חומם.

וכשם שאין טומנין את החמין, כך אין טומנין את הצונן, גזירה אטו הטמנה דחמין.

ורבי התיר להטמין את הצונן.

ואין מרזקין [מרסקין] לא את השלג ולא את הברד, בשביל שיזובו מימיו! משום דקא מוליד מהם מים בשבת. ודמי למלאכה, לפי שבורא מים אלו. ^[3]

אבל נותן הוא את השלג והברד לתוך הכוס של יין או לתוך הקערה כדי לצנן מה שבתוכה. ואף על פי שהם נמסים מאליהם, אינו חושש כיון שאינו מוליד בידים.

הדרן עלך פרק במה טומנין

פרק חמישי - במה בהמה

פרק במה בהמה ^[1]

מתניתין:

אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, בכל המלאכות שנאסרו לאדם גופו ^[2], וכשם שנאסרה לאדם הוצאת משא מרשות לרשות והעברתו ד' אמות ברשות הרבים, כן הוא מצווה שלא תצא ^[3] בהמתו במשוי. וכשם שלא נאסר לאדם אלא משוי, ולא דבר שהוא צורך גופו [כגון תכשיט], כן אינו מצווה שלא תצא בהמתו בדבר שהוא צורך גופה.

ומפרשת המשנה: במה בהמה יוצאה לרשות הרבים, ובמה אינה יוצאה?

יוצא הגמל באפסר במושכות שלו, ויוצאת הנאקה נקבת הגמל בחטם [יתבאר בגמרא], ויוצאים הלובדקים [מין חמור] בפרומביא, וסוס בשיר [אצעדה שקבועה בה טבעת, ומכניסים בתוכה רצועה, ובה מושכים את הבהמה]. לפי שהם דברים שהבהמה משתמרת בהם. ובגמרא יבואר מה הם הכלים האלו.

וכל בעלי השיר בעלי חיים שרגילים לשים בצוארם טבעת [כגון כלבי ציידים וחיות קטנות שנותנין על צוארם "שיר" לנוי] ^[4], יוצאין בשיר, ונמשכין בשיר. ובגמרא יבואר.

ואם נטמאו כלים אלו בטומאת מת, מזין עליהן מי חטאת במקומן, ^[5] כשהם על צואר הבהמה.

וכן טובלן לכלים אלו מטומאתם, במקומן. שמכניסים את הבהמה למים כדי להטביל את השיר.

ואין צריך להסירם מן הבהמה כדי לטובלם או להזות עליהם בפני עצמם.

גמרא:

שנינו במשנה: יוצאת הנאקה בחטם.

והוינן בה: מאי "נאקה", ומאי "בחטם"?

אמר רבה בר בר חנה: נאקתא - חיורתי גמלה נקבה גדולה ולבנה, בזממא דפרזלא טבעת של ברזל שנוקבים את חוטמה ומכניסה בתוכו. לפי שהיא בורחת, ושמירתה קשה, אינה משתמרת אלא בכך.

שנינו במשנה: ולובדקים בפרומביא.

ומפרשינן: אמר רב הונא: לובדקים - חמרא לובא חמור הבא ממדינת לוב. הקשור בפגי דפרזלא רסן שעל הלחי והראש העשוי מברזל.

לוי, שדר זוזי שלח מעות לאנשי בי חוזאי [שם מקום], כדי למיזבן ליה שיקנו לו שם חמרא לובא באותם זוזים.

צרו [צררו] אנשי בי חוזאי מעותיו ושדרו ליה אותם בחזרה, והניחו בתוך הצרור שערי שעורים. שלא רצו לקנות לו חמור, מפני שלוב רחוקה מבבל מהלך חצי שנה [כמבואר בפרק הגוזל].

ומה ששלחו לו שעורים, כונתם היתה כדי למימר, לרמז לו דניגרא דחמרא, פסיעות החמור - הם לפי מדת השערי [שעורים] שהוא אוכל. ורמזוהו בכך, שיקנה חמור בעירו, ויאכילנו שעורים תמיד. ועל ידי כך יהיה חמורו משובח וטוב.

אמר רב יהודה אמר שמואל: היו התלמידים שואלין ומחליפין את שאלתם לפני רבי. וכך שאלו: ליתן כלי של בהמה זו בבהמה זו בשביל שתצא בו בשבת, מהו?

והחליפו שאלתם. שפעם שאלו על נאקה באפסר, ופעם שאלו על גמל בחטם. האם זה נחשב כמו דבר שעשוי לשמור על הבהמה ומותר, או שהוא נחשב כמשא ואסור.

והשיב רבי: נאקה באפסר לא תיבעי לך. שודאי אסור שכיון דלא מינטרא ביה, שאינה משתמרת באפסר אלא דוקא בחטם - משאוי הוא, האפסר נחשב למשא ואסור שתצא בו.

כי תיבעי לך: גמל בחטם - מאי? האם נאמר, כיון דסגי ליה בשמירה של אפסר ואינו צריך שמירה יתירה של חטם, נמצא שהחטם משאוי הוא לגביו, ואסור שיצא בו? ^[6]

או דלמא, כיון שסוף סוף הוא שומר על הגמל, מותר. כי "נטירותא יתירתא" - הוספת שמירה לא אמרינן דמשאוי הוא.

אמר לפניו [לפני רבי] רבי ישמעאל ברבי יוסי: כך אמר אבא: ארבע בהמות יוצאות באפסר: הסוס, והפרד, והגמל, והחמור.

ודייקינן: למעוטי מאי, מה חידש רבי יוסי בדבריו לאו למעוטי גמל בחטם שאסור. כי לפי שד' בהמות אלו משתמרות באפסר, אסורות הן בחטם, משום שכל נטירותא יתירתא, משאוי הוא.

ודחינן: לא את זה חידש רבי יוסי אלא למעוטי נאקה, שאינה יוצאת באפסר. שכיון שאינה משתמרת בכך, משא הוא לה.

במתניתא תנא: לובדקים וגמל יוצאין באפסר. שאף לובדקים די להם בשמירת אפסר ^[7].

ומסקינן: שספק הגמרא אם נטירותא יתירתא משאוי הוא או לא, כפלוגתא דתנאי היא שנויה.

דתניא: אין חיה יוצאה בסוגר חבל הקשור סביב הצואר.

חנניה אומר: החיה יוצאה בסוגר, ובכל דבר המשתמר.

והוינן בה: במאי עסקינן? אילימא בחיה גדולה, מי סגי לה בשמירה של סוגר? ומאחר שאינה משתמרת בו, נחשב משאוי, ומדוע מתיר חנניה?

ואלא בחיה קטנה, אם כן, למה אוסר תנא קמא? וכי מי לא סגי לה סוגר?

אלא לאו, חתול איכא בינייהו. שכיון שאינו תאב לברוח, אינו צריך שמירה של סוגר, אלא די לו שמירת חבל קטן.

והמחלוקת היא: תנא קמא סבר, כיון דסגי ליה במיתנא בעלמא, הרי הסוגר משאוי הוא לו, משום שהוא נטירותא יתירתא לגביו.

וחנניה סבר, כל דבר שהוא נטירותא יתירתא, לא אמרינן עליו שדינו שמשאוי הוא.

אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכה כחנניה. שנטירותא יתירתא אינה משאוי.

לוי בריה דרב הונא בר חייא, ורבה בר רב הונא, הוו קאזלי באורחא. קדמיה [הקדים] חמריה דלוי לחמרא דרבה בר רב הונא. חלש דעתיה דרבה בר רב הונא מכך, לפי שהיה גדול מלוי. וחשב שהקדימו לוי בכונה ^[8].

אמר לוי לעצמו: אימא ליה לרבה בר רב הונא מילתא, להודיעו שלא בכונה עשיתי כן. כי היכי  דאיתותב שתתיישב דעתיה, ויתפייס.

ואסי' אע"ג דקיי"ל דשרי להטמין את הצונן וכל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי נכרים. אדם חשוב לא איבעי ליה למיעבד הכי:
ת"ר אע"פ שאמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף [הבל] אבל אם בא להוסיף מוסיף כיצד ר"ש ב"ג אומר נוטל הסדינין ומניח [את] הגלופקרין כו' פשוטה היא ר' יהודה אומר נעורת של פשתן דקה הרי הוא כזבל ומניחין מיחם ע"ג מיחם וקדירה על גבי קדירה וקדירה ע"ג מיחם ומיחם על גבי קדירה וטח פיהן בבצק. ולא כדי שיחמו אלא כדי שישתמרו כו' רבי התיר להטמין את הצונן כו':

הדרן עלך במה טומנין .

פ"ה במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה. יוצאה הגמל באפסר כו' ונאקה בחטם נקתא חורתי בזממא דפרזלא. לובדקים בפרומפיא.

חמרא לובא בפגי דפרזלא לבדקם לובא חמור לוב. ממקום ששמו לוב כדכתיב (דניאל י״א:מ״ג) לובים וכושים במצעדיו. כדגרסי' בירושלמי גרים הבאים מלוב מהו להמתין להו ג' דורות וקיי"ל כר' יוסי דאמר ארבע בהמות יוצאות באפסר בשבת הסוס והפרד והחמור והגמל:
ירושלמי אמר חזקיה וסמניך וכן תהיה מגפת הסוס וגו' למעוטי גמל בחטם שלא יצא.

רב אמר הלכה כר' יוסי. ולית הלכתא כחנניה דתני כל נטירותא יתירתא לאו (משום) [משוי] הוא ושפיר דמי ואע"ג דאמר שמואל הילכתא כחנניה פליג רב עליה:

גרסת הגאונים ז"ל כך היא: מניחין מיחם על גבי מיחם וקדירה על גבי קדירה ומיחם ע"ג קדירה וקדירה על גבי מיחם. וכ"ג רב אלפס ז"ל, וכן מצינו אנו בתוספתא (ד,יד). ובספרים כ' אבל לא מיחם על גבי קדירה ולא קדירה על גבי מיחם ואחרים גורסין ומיחם ע"ג קדירה אבל לא קדירה ע"ג מיחם, וגי' הגאונים אמת:

והא דקתני אין מרסקין לא את השלג וכו'. פי' רש"י דדמי למלאכה שבורא המים האלה אבל נותן הוא לתוך הכוס ואף על פי שנמוח מאליו ובתוספתא תני אבל מרסק הוא לתוך הקערה ונראה דמשום סרך מלאכה נגעו בה הא אלו הניחן בחמה ונפשרו ואפי' כנגד המדורה מותרין הן דלאו נולד הוא ולא דמי למשקין שזבו משום דהיינו בעודן קרושין נמי תורת משקין עליהן לכל דבר. ובעל ספר התרומות (ס' רל"ה) כ' שאסורין משום נולד, ואסור ליתן קדירה שקרש שמנינותא כנגד המדורה משום דמעיקרא עבה וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול והו"ל נולד ולפי טעמו אף בחמה אסור השומן דנולד הוא וק"ל בשמן דכיון דלעולם אוכל הוא אפילו לרסק ולסחוט מותר דהא בפירות דלאו בני סחיטה נינהו סוחטין אותן לכתחילה ואפי' בתותים ורמונים היוצא מעצמן אם לאוכלין מותר הוא, אלא נראה דהכל מותר בין בחמה בין כנגד המדורה דהא ממילא אתו דומיא דלתוך הכוס ומשום חמום לא מתסר דאולידי הפשר הוא:

הא דתניא: אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד. פירש רש"י ז"ל: משום דקא מוליד בשבת ודמיא למלאכה שבורא את המים האלו, אבל נותן לתוך הכוס אע"פ שנמוח מאיליו. ומה שכתב הרב ז"ל משום דקא מוליד לאו למיסר משום נולד קאמר, אלא שהאיסור הוא משום סרך מלאכה לפי שהוא כבורא ומוליד את המים הללו. אבל בספר התרומה (סי' רלד ורלה) כתוב שהוא אסור משום נולד, ולפיכך אסר ליתן קדרה או פנאדה שקרש שמנוניתא כנגד המדורה, משום דמעיקרא עב וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול והוה ליה נולד. ולדבריו אפילו בחמה אסור דהוה ליה נולד. ואינו מחוור. דאם כן למה התירו לתת לתוך הכוס, דמכל מקום הרי הוא נפשר בתוך הכוס והרי הוא נולד בשבת ואסור. ועוד דהא פירות דלאו בני סחיטה נינהו סוחטין לכתחילה (לקמן שבת קמג, ב. קמד, ב), ואפילו תותים ורמונים היוצא מעצמן אם לאוכלין מותר (לקמן שבת קמג, ב). אלא לעולם לא אסרו אלא לרסק ביד מפני סרך מלאכה.
ולי נראה דמשום גזירת סחיטה בפירות העומדין למשקה נגעו בה מפני שהברד והשלג למימיהן הן עומדין, ולפיכך לתת לתוך הכוס מותר שאינו נראה כסוחט. ועוד הקלו בו לרסק בתוך הכוס כפירות דלאו בני סחיטה והתירו לרסק אפילו ביד לתוך הכוס וכדתני בתוספתא (פ"ד הט"ו) אבל מרסק הוא לתוך הקערה. וטעמא דמילתא, לפי שאף על פי שנקרש ונעשה עב הכל יודעין שאין בו אוכל ושמימיו נסחטין מתוכו אלא מים הן מתחלתן ועד סופן אלא שנקרשו לפי שעה ולפיכך הקילו בהן לסוחטן לתוך הקערה או לתוך הכוס, אלא שהחמירו בהן לסחטן ולרסקן בפני עצמן. כך נראה לי.

ארבע בהמות יוצאות באפסר וכו' מאי לאו למעוטי גמל בחטם לא למעוטי נאקה באפסר. כלומר: לא למעוטי שמירה מעולה קא אתי, אלא למי שדרכן להשתמר בשמירה מעולה דמותר לצאת בפחותה ממנה קא אתי, ולאשמועינן שיש מהן להקל, כגון סוס וחמור שדרך הסוס בשיר וחמור דהיינו לובדקים וכדמפורש במתני' בסמוך שדרכו לצאת בפרומביא ואפילו הכי שרי בפחותה ממנה דהיינו אפסר, אבל לעולם גמל בחטם דהיינו שמירה יתירתא שרי, ויש מהן להחמיר כגון נאקה באפסר לפי שאינה שמירה לו כלל. וקשיא לי דהוה ליה למימר לא למישרי סוס וחמור באפסר, דאילו נאקה באפסר הא משמע דפשיטא להו בלא הא דרבי ישמעאל דכיון דלא מינטרא ביה כלל משוי הוא והא לא אצטריכא אלא למישרי סוס וחמור באפסר ולומר דשמירה הויא להו. ויש לומר דאין הכי נמי דהכין עיקרא דצריכותא דרבי ישמעאל לפום מאי דדחינן השתא, אלא משום דאמר איהו מאי לאו למעוטי גמל בחטם נקט איהו נמי למעוטי. ואם תאמר אמאי לא מוכח מסוס וחמור דאף על גב דסגי להו באפסר אפילו הכי שריא בהו שיר ופרומביא. יש לומר דסוס דרכו בשיר ואע"ג דסגי ליה נמי באפסר אין זה דרכן של בריות לדקדק ולצמצם בשמירות לומר דאין משמרין אלא במה שהן נשמרין לא יותר מכן ולא פחות מכן, אבל חטם לגמל שמירה יתירתא היא מאד שאין דרכן של בריות לעשותה לסתם גמלים והיא היא דקא מיבעיא לן.

קדמיה חמריה דלוי וכו'. הקשה ר"ת ז"ל דהכא משמע דמכבדין בדרכים, והכין נמי משמע ביומא בפרק אמר להם הממונה (יומא לז, א) דאמרינן התם שלשה שהיו מהלכין בדרך הרב באמצע גדול בימינו קטן בשמאלו וכו', ואילו בברכות פרק שלשה שאכלו (ברכות מו, ב) אמרינן אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים. ותירץ דהתם בשאין הולכים לענין אחד והלכך אין אחד מהם צריך להמתין ולכבד את חברו, אבל כאן בשהולכין לענין אחד.

מניח אדם מיחם על גבי מיחם וקדירה ע"ג קדירה וכן מיחם על גבי קדירה וקדירה על גבי מיחם וטח את פיהם בבצק הנילוש מבעוד יום ומ"מ לא שיהיו העליונים צוננין לגמרי עד שהוא עושה כן כדי שיחמו מחומן של תחתונים אלא כשהם חמין מעט ועושה כן כדי להעמידן בחומם ומיחם פירושו כלי העשוי לחמם את המים וקדירה עשויה לתבשיל וי"מ קדירה של חרס ומיחם של נחשת ויש גורסין בכאן אבל לא מיחם על גבי קדירה ולא קדירה על גבי מיחם אלא שבספרים מדויקים היא כתובה כשיטתנו:

אין מרסקין את השלג ואת הברד ר"ל שאין משברים אותו לחתיכות להתיכן בידים ולעשותם מים מפני שהוא כמוליד אבל נותן לתוך הכוס בימות החמה כדי לצננו אע"פ שנימוח שם מאליו וכן לתוך הקערה ובתוספתא שנו אבל מוחק הוא לתוך הקערה ומ"מ אם הניחן בחמה או כנגד המדורה ונפשרו מותרים הן שאינו מוליד בידים ואין זה כמשקים שזבו שאף בעודן קרושים תורת מים עליהם וקצת חכמי צרפת כתבו שאסור ליתן קדירה שקרש שמנוניתה כנגד המדורה הואיל ומתחלתו עב וקפוי ועכשיו נימוח ונצלל הרי הוא כנולד ולדעתם אף בחמה אסור ואין נראה כן שהשומן אוכל הוא ואפי' לרסקו לכתחילה מותר שהרי פירות שאינן בני סחיטה סוחטין אותן לכתחילה ואף בתותים ורמונים היוצא מעצמן אם לאוכלין מותר אלא ודאי הכל מותר בין בחמה בין כנגד המדורה בין במקומות שנשאר בהם חום מצד מה שהחמו בו מאתמול שכל זה מאליו הוא ולא גרע מנתינה לתוך הכוס ומשום חמום ליכא שאין זה אלא תולדת הפשר:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק חמשי בעזר הצור:

במה בהמה יוצאה וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא שהחלק הראשון שבה הוא לבאר המלאכות האסורות בו מן התורה וכבר ידעת שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת כדכתיב למען ינוח ומ"מ אין בה איסור לאו ואע"פ שכתוב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ועבדך ואמתך ובהמתך פירשו בה דוקא כשהוא מחמר אחריה כמו שיתבאר בפרק אחרון וגדולי המחברים כתבו שהוא בעושה מלאכה בגוף הבהמה כגון חורש וכיוצא בה ומתוך כך כתבו שאין במחמר אחר בהמתו מלקות שהרי איסורו עשה דלמען ינוח ולא בחורש וכיוצא בו שלאו הניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא וכן ביארנו שההוצאה היא מלאכה ושרוב הפרקים הבאים באו לבאר ענינה ולמדנו שאף הבהמה אנו צריכים ליזהר שלא תוציא הואיל ונצטוינו על שביתתה ומעתה באו לבאר בזה הפרק איזה דבר הוא הנקרא אצלה הוצאה עד שיאסר ואיזה אינו קרוי הוצאה עד שנתיר יציאתה עמו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים הראשון לבאר הדברים שמותר לנו להניחה לצאת עמהם והשני הדברים שאסור לנו להניחה לצאת עמהם וכלל הדברים בענין זה שכל ענין שהוא עשוי לשמירה ושהבהמה צריכה לשמירה זו מותר שזהו כעין תכשיט ומלבוש אבל מה שאינו עשוי לשמירה או שעשוי לשמירה ואינו צריך לה כגון שמירה מעולה ביותר או שעשוי לשמירה ואינה שמירה כגון שמירה פחותה ביותר הרי הוא משוי ואסור להניחה לצאת עמו:

זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו קצת דברים ע"י גלגול כמשפט סוגיית התלמוד כמו שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תבאר החלק הראשון והוא שאמר במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה יוצא הגמל באפסר ואנקה בחטם והלובדקס בפרומביא והסוס בשיר וכל בעלי השיר יוצאין בשיר ומזין עליהן וטובלין במקומן אמר הר"ם פי' אפסר הוא חבל שקושרין על פיות הגמלים וחטם הוא טס של ברזל שקושרים אותו על הלחיים ובלשון ערבי פח את פחי הזהב ומה שדקדק באנקה לבנה לפי שהיא חזקה יותר ותצטרך שמירה מעולה ולובדקס הוא מין מן החמורים שאינם למודים והוא בינוני בין חמור הבר וחמור היישוב ופרומביא הוא רסן של ברזל ושיר המתג וענין אמרו יוצאין בשיר ונמשכין בשיר שיוצאות הבהמות בעלי השיר וכליהן כרוכין על צואריהן ונמשכין בשיר כי הוא מותר למשכן במתג שלהן ומזין עליהם ר"ל על אותן המתגים כשנטמאו באהל המת ואמרו וטובלין במקומן בתנאי שלא יהיו חלקי אותן המתגים דחוקות קצתם אל קצתם ויהיה הריוח ביניהם מעט כדי שלא יעשו חציצה ודע כי העקר אצלנו כי כל מה שהוא מתכשיטי הבהמה אינו מקבל טומאה כאשר נבאר במסכת כלים ומה שאמרנו בכאן כי השיר וכיוצא בו יקבל טומאה לפי שהוא מכלי האדם בשעת הרכיבה לפי שהוא מנהיג בה הבהמה והוא ממשמשי האדם ולפיכך יקבל טומאה:

אמר המאירי יוצא גמל באפסר והוא הקרוי בלעז קבישטרי מפני שהוא עשוי לשמירה ודיו בכך אבל נאקה והוא מין פרדה לבנה וקורי' לה דרומי"ל אין שמירתה מספקת באפסר מפני שטבעה לברוח והיא צריכה חטם והוא זמם של ברזל שנוקבים את חוטמה ומכניסים בתוכו כמין טבעת ומתוך כך יוצאה בחוטם אבל לא באפסר שמאחר שאין האפסר שמירה אצלה הרי הוא משאוי ולובדקיס בפרומביא פי' לובדקיס מין חמורים גדולים וקלי התנועה ובאים מארץ לוב וקורין לו חמרא לובא ושמירתו קשה וצריך פרומביא הנכנסת לתוך פיו ולא דיו באפסר וחטם מיהא אין צריך לו ומתוך כך יוצא בפרומביא:

הסוס יוצא בשיר והוא כמין אצעדה סביב צוארו וטבעת קבועה בו ומכניסים בו רצועה או חבל ומושכין בה את הבהמה וכן כל בעלי השיר יוצאים בשיר כגון כלבים ציידים וכן חיות קטנות שנותנין שיר בצואריהם לנוי ואף לדעת האומר שכל העשוי לנוי משאוי הוא הואיל ודרכם בכך אף בחול חזר להם כעין תכשיט:

יוצאין בשיר ונמשכין בשיר פי' בגמ' יוצאין כרוכים או נמשכים ר"ל יוצאין כרוכים והוא שהרצועה שבשיר כרוכה ואע"פ שאינו אוחז בה ולא עוד אלא שאין כרוכה לימשך ר"ל שאינו יכול להכניס ידו בין הרצועה והצואר מ"מ הואיל וכך דרכה אינו משאוי ויוצאין נמשכי' ר"ל שמפשט הרצועה ומושך בה ומעתה יוצא הסוס אף באפסר ששמירת האפסר והשיר ברצועה שבו שוות הן ומעתה מה שנהגו עכשו להוציאם בפרומביא שלא כהלכה הוא שהרי דיין באפסר או בשיר אלא שאנו רואין עכשיו שאין להם שמירה אלא בפרומביא ושמא שמירת הסוסים של עכשיו קשה משלהם או שהאפסר והשיר והפרומביא אין מלאכתן שבאותו זמן שוה לשל עכשיו ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:

ונתגלגל מדברים אלו לומר על השירין שהזכרנו שאם נטמאו מזין וטובלין אותן במקומן ר"ל כמות שהן בצואר הבהמה והוא שמכניסין את הבהמה עם השיר במים ופי' בגמ' שאע"פ שטבעת הבהמה והכלים אין מקבלים טומאה הואיל ודרך הבעלים להניח ידם בין הטבעת וצואר הבהמה למשכה למקום שירצו הרי היא כטבעת אדם ומ"מ צריך שיהא הטבעת נתון שם בריוח ליכנס המים בלא חציצה וכן שהחבל הקשור בו לא יהא קשור בדוחק:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שביארנו במשנה שכל שמירה מעולה ביותר הרי היא נידונת כמשאוי כך פסקו גדולי הפוסקים והמחברים וראייתם מזו ששאלוה בגמ' והביאוה ממה שחלקו חכמים וחנניה בחיה אם יוצאה בסוגר אם לאו שלדעת חנניה מותר ולדעת חכמים אסור ושאלו בה במאי עסקינן אילימא בחיה גדולה ר"ל כגון דוב מי סגי ליה בסוגר ומעתה שמירה פחותה היא וכל שמירה שאין דיה בכך אין ספק שמשאוי הוא אלא בחיה קטנה כגון נמיה וחולדה והרי ודאי דיה בכך ואין כאן משאוי והעמידוה בחתול שדיו במתנא בעלמא ר"ל בחבל אחד ונמצא סוגר שמירה יתירה ומתוך כך לדעת חכמים אסור והלכה כרבים ואע"פ שפסק שמואל הלכה כחנניה הרי בכיוצא בה חלק רב עמו במה שאמרו ולא תצא פרה ברצועה שבין קרניה ששמואל אמר לנוי אסור ר"ל שלא הניחה שם אלא לנוי כגון שצבעה ועשאה כמין קליעה אבל לשמור ר"ל לאחזה בידו משם ולהוליכה מותר ואע"פ שאין פרה צריכה אחיזה ודיה בהולכה לפניו (ששמירה) [כשמירה] מעולה מ"מ לאו משאוי הוא וחלק רב לומר שאפי' לשמור אסור הואיל ואין צריכה לכך וכבר ידעת שהלכה כרב באיסורי ואע"פ שהקשו עליו ממה שאמרו בענין פרה אדומה שאם קשרה במוסרה כשירה פירשה רבינא במורדת שהיא צריכה שימור הא אם לא היתה צריכה לכך אף היא פסולה מחמת משאוי וכן פסקוה גדולי המחברים ויראה שהדין כן במוליכה מעיר לעיר וכדעת אביי שאף באינה מורדת צריכה היא לכך שלא לפנות הנה והנה לרעות או שמא אף בלא הולכה מעיר לעיר ובלא מורדת שאני פרה דדמיה יקרים וצריכה שמירה מעולה וכדעת רבא הא לענין שבת כל שמירה מעולה משאוי הוא ומ"מ גדולי המפרשים פוסקים כחנניה ממה שפסק שמואל בהדיא כמותו ואע"פ שהלכה כרב באיסורי כבר נצטרף דעת רבה בר רב הונא עם שמואל במה שספרו בכאן לוי בר חייא ורבה בר רב הונא הוו קאזלי באורחא קדמיה חמריה דלוי לחמריה דרבה בר רב הונא פי' וחשש לוי שלא יהא רבה כעוס עליו להחזיקו כמיקל לכבודו וחשב בעצמו להודיעו לפי תומו שמחמת החמור היה שלא היה יכול לעכבו ואמר לו חמור שעסקיו רעים כגון זה מהו לצאת בפרומביא בשבת כלומר אע"פ שאין רוב חמורים צריכים פרומביא ואמר לו הלכה כחנניה כלומר ואפי' לא היה צריך לכך מותר ולא שלדעת חכמים יאסר שהרי אף לרב שאסר בפרה ברצועה שבין קרניה הקשו לו מפרה אדומה והעלוה במורדת כלומר שאף לענין שבת כל שזו צריכה לכך מותר וכן אמרו עגלי דרב הונא נפקי באפסרייהו ואע"פ שרב הונא תלמידו של רב היה מפני שהעגלים סתמן מורדין אלא שרצה לומר לו שאין צריך לומר בעסקיו רעים שמותר לדברי הכל אלא אף בתם מותר שאין הלכה כחכמים אלא כחנניה וי"ח לומר ובכל שמינו אינו צריך פרומביא אין מורדין שבאותו המין יוצאים בפרומביא ולא יראה כן:

ולגוף המעשה מיהא אתה צריך לשאול שלא היה צריך לכך וכבר אמרו אין מכבדים בדרכים ופירשו מקצת חכמי צרפת שלא אמרו שלא לכבד אלא בשזה הולך לענינו וזה לענינו אבל כל ששניהם הולכים לענין אחד מכבדין ולי נראה שאע"פ שסתם בני אדם אין צריכים לכבד זה את זה בדרכים אין הטעם אלא מפני שאם כן הרי כל אדם צריך להתעכב בכל רגע אבל כל ששני בני אדם הולכים ומעלת היחיד מפורסמת על חבירו אין ספק שצריך להניח לו מקום לילך ראשון:

ונשוב לדברינו והוא שגדולי המפרשים הביאו ראיה לדעת זה ג"כ ממה שאמרו עז שחקק לה בין קרניה יוצאה באפסר כלומר שמאחר שעבר האפסר בנקב הקרן אין השש להשמט אבל בקשירה בצוארה לא שמא מתוך שראשה דק כשהיא מתנתקת בשעת הולכתה ישלף מראשה ויבא להביאה ד' אמות וכן אם היה תחוב לה בזקנה כגון שקשר שערות זקנה ונעשה שם כמין נקב ותחב האפסר לתוכו נשארה כאן בספק וראוי להחמיר שמא מתוך שקשרי שערה עשויים להתרפות מתוך שמתנתקת מעט ניתר הקשר ויפול האפסר הא מ"מ בנקב הקרן מותר והרי זו שמירה יתירה היא אלא שלדעתי אין ראיה מזו שלא נאמר אלא בשעת הולכת' לשמרה שלא ליכנס בשדות והרי היא צריכה לזו שמירה מעלה:

חכמי הראשונים שבקטלוני"א מכריעין בשיטות אלו לדעת שלישית לומר שכל שמירה יתירה שאין דרכה אף בחול כגון גמל בחטם אסורה ואף חנניה מודה בה אבל שמירה יתירה שמקצת בני אדם נוהגים בה בחול מותרת כגון היה בסוגר והלכה כחנניה וברצועת פרה נחלקו אם דרכה בחול בכך אם לאו ולפי הסוגיא אין זו נראית כלל שהרי לענין גמל בחטם אמרו כתנאי משמועת חיה בסוגר אלא שהם גורסי' בשמועת הסוגר תנו רבנן ולא כתנאי ומה שהביאם לזה הוא שהם מקשים מאחר ששמואל פוסק כחנניה היאך הוא מעיד ששאלו לפני ר' בגמל בחוטם ושהעיד לו ר' ישמעאל לאיסור כלומר למעוטי גמל בחטם עד שהתלמוד מתרץ לו שמא לא אמרה אלא למעט נאקה באפסר והרי נמצא מעיד כנגד עצמו ואף הרבה דוחקים בשאלה זו לתרצה בדוחק ולדעתי אין כאן קושיא ושמא זה שאמרו למעוטי נאקה באפסר תשובת ר' היתה והכל היה מעדותו של שמואל שכך אמר וכך השיבו לו והוא נסמך על התשובה האחרונה:

מ"ש בסוגיא זו ארבע בהמות יוצאות באפסר הסוס והפרד והגמל והחמור כבר ביארנו במשנה שאין ממנה מחלוקת למ"ש הסוס יוצא בשיר שהשיר אף הוא שמירתו שוה לאפסר אלא שדרכו של גמל באפסר לבד ודרכו של סוס בשניהם ולשטתנו כולם אין יוצאין בחטם אא"כ מורדים וכן לשיטה אחרונה שהרי אף בחול אין אדם נוהג באלו בחטם אבל לשיטת גדולי המפרשים כולם יוצאים בחטם וכן מה שאמרו לובדקיס וגמל יוצאים באפסר אין הלכה כן שהרי אפסר ללובדקיס שמירה פחותה היא ולא הביאוה גדולי הפוסקים אלא לענין גמל:

אע"פ שביארנו לדעתנו במין שאינו צריך לשמירה יתירה שהמורדים שבו יכולין לצאת בה אין אומרין בכיוצא בו שהמין שצריך לשמירה יתירה יהו תמים ובני תרבות שבו אסורין לצאת בה שהתמות יוצאה בנקל לכלל מרד ואין צד המרד חוזרת לתמות כ"כ וראיתי מי שחולק בה ופוסק ברייתא של לובדקיס יוצא באפסר ומעמידה בקטן או בתם כ"כ שדיו באפסר ומ"מ אף הם מודים שלא אמרוה אלא בלובדקיס שהדבר מצוי בו לשתי פנים יש מהם ששמירתן באפסר ויש שצריכין פרומביא ומתוך כך יוצאין זה בראוי לו וזה בראוי לו או שמא פרומביא לכולם ששמירה יתירה במקום שהיא שמירת מינו מותר:

גמרא וקדירה ע"ג קדירה וקדירה ע"ג מיחם אבל לא מיחם ע"ג קדירה כו' כצ"ל לפי היש ספרים שכתב רש"י וכ"ה בספרים מדויקים ולפי התוס' ומיחם ע"ג קדירה יהיו כולהו להיתרא כמ"ש הרי"ף והרא"ש ומהרש"ל הבין לפי היש ספרים ולקיים הגירסא שלפנינו בגמרא ולדברי התוס' יהיה קדירה ע"ג מיחם אסור ואינו כן דבהדיא ראיתי בתוספתא שכתוב שם כולהו להיתרא כדברי הרי"ף והרא"ש ואין להאריך עוד בשאר דחוקיו שאין לשון רש"י סובל הבנתו וכוונתו וק"ל:

תוס' בד"ה אין מרסקין כו' בשלג וברד בשבת ומים שמתקרשים ויש ברד כו' עכ"ל כצ"ל:

בגמרא לובדקים וגמל יוצאים באפסר כו' והרי"ף והרא"ש כתבו שהביא תלמודא הך ברייתא הכא למפשט בעיין גמל באפסר אין בחטם לא אלמא כל נטירותא כו' ויש לדקדק דמאי אולמיה דהך ברייתא מהך ברייתא דלעיל דדחינן לה לא למעוטי נאקה באפסר וי"ל דהתם למנינא נחית ד' בהמות יוצאות באפסר כו' למעוטי נאקה באפסר משא"כ הכא דלא נחית למנינא וליכא למעוטי נאקה באפסר אלא למעוטי גמל (דנקט) בחטם וצ"ע:

בגמ' וקדירה ע"ג קדירה וכו' כך הוא בתוס' ולכך צריך לגרוס בגמ' לגירסת רש"י וקדירה על גבי קדירה וקדירה על גבי מיחם ומיחם על גבי קדירה ולפי הי"מ שכתב רש"י היה כתוב כך וקדירה על גבי קדירה וקדירה על גבי מיחם אבל לא מיחם על גבי קדירה ודו"ק:

בתוס' ד"ה אין מרסקין וכו' ופעמים שמתקרשים המים ויש ברד מעורב בהן וכו' כצ"ל:

גמ' מניחין מיחם ע"ג מיחם כו'. נ"ב גירסא זו היא ממש ביש ספרים למעיין בהם רק שינוי הלשון (עיין במהרש"א):

רש"י בד"ה קדרה כו' ומיחם על גבי קדרה. נ"ב לכאורה נראה אבל קדרה על גבי מיחם אסור והרי"ף גורס הכל להיתר וכן בס"א:

גמרא דניגרי דחמרא שערי. כעין זה לק' (קנ"ב) דוק בככי ותשכח בניגרי:

[רש"י ד"ה מחליפין. מהו. הס"ד] :

במתני' וטובלין. נ"ב נ"א וטובלן חסר יו"ד ויש פנים לשתי הנוסחאות:

בתוס' ד"ה במה בהמה. דאדם מוזהר על שביתת בהמתו וכו' אבל לאו ליכא וכו' ובריש נדרים דייק בהך ובכל הני דלעיל דאיכא דוכתא וכו'. ולכאורה המשך של תוס' אינו מדויק שפיר כמובן. וי"ל דהנה לפום רהיטא לאו כל כך קושי' מה שהקשה הש"ס בנדרים דבשלמא לעיל בפ' ב"מ או ב"ט אין מדליקין ואין טומנין החידוש משום גזירה שמא יטה או יטמין ברמץ ולהכי מפרש תחלה אין טומנין או אין מדליקין אבל הכא איפכא במה יוצאה חידוש ולהכי מפרש תחילה יוצא הגמל באפסר. אבל לבתר העיון שפיר קא פריך הש"ס במס' נדרים לר"ש דסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה מותר וא"כ ג"כ הכא אינה יוצאה החידוש דהא הוה מלשאצ"ל ומאי נאסור אבל לר"י לק"מ קושית הגמרא. אמנם כתב בס' תוס' שבת דגבי מלאכה שהוא עבר בעשה לא גזרו משום שבות אלא גבי מלאכה שהוא עבר בלאו. ולפ"ז שפיר מקשה הגמרא אפי' אליבי' ד"ת דהוא סובר משאצ"ל חייב דוקא היכי דקאי בלאו אבל הכא אינו אלא עשה למען ינוח והוה משאצ"ל פטור והוה ג"כ אינה יוצאה החידוש ושפיר מקשה הגמרא. ולפ"ז שפיר מוכיח התוס'. ברישא אמר דהכא אינו עובר אלא בעשה וא"כ מקשה הגמרא דנדרים שפיר אליבי' דכ"ע ודו"ק:

במה בהמה פרק חמישי

במשנה במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה. ויש לדקדק על סדר המשניו' בשני פרקים הללו במה בהמה ובמה אשה דלכאורה טפי הוי שייך להקדים במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה דשייך בהו חיוב חטאת ואיסור סקילה דקתני בהו להדיא במתניתין דפ' במה אשה משא"כ בענין יציאת הבהמה דאיירי בהו כולה פירקין דלא מיבעיא דלא שייך בהו חיוב חטאת ואיסור סקילה דאפילו לאו לית בהו אלא איסור עשה גרידא דלמען ינוח כמ"ש בתוספות. אלא דלע"ד נראה דאפילו הך עשה דלמען ינוח לא שייך אלא כשהבהמה עושה מלאכה גמורה משא"כ בהנך דקתני בפירקין דאינה יוצאה משמע דלא שייך בהו האי עשה כמו שאבאר בלשון התוס':

והנלע"ד דהא דקתני פ' במה בהמה קודם לבמה אשה היינו לפמ"ש התוס' בריש מכילתין בטעם הסדר של משניות דמסכתא זו וכתבו דראוי להקדים תחילה מה שנוהג בע"ש ממה שנוהג בשבת עצמו ע"ש. א"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דהאי פירקא דבמה בהמה עיקר הדינים שייכים מע"ש דכיון שדרך הבהמה לצאת בלתי ידיעת הבעלים א"כ ודאי הוי הלכתא רבתי לשבת וכל אדם צריך ליתן עיניו מע"ש בבהמתו ובמה שעליה שלא תוציא משוי לר"ה אפילו בדברים המותרים יש מהם שצריך לקשור מע"ש כגון מרדעת ובאוכף למאן דמתיר ע"י קשירה מע"ש ויש דברים שצריכין להדקן יפה מע"ש משא"כ בדיני יציאת האשה עיקר הדינים אינם נוהגין אלא בשבת עצמו לפי שהיא עצמה יודעת ליזהר שלא תצא לר"ה בדברים האסורים וכ"ש למאי דקי"ל דבחצר מותרת להתקשט בכולם כמ"ש התוספת לקמן דף ס"ד ע"ב כן נ"ל נכון ודו"ק:

בפירש"י בד"ה במה בהמה יוצאה לפי שאדם כו' ומידי דמינטרא ביה בהמה הוי תכשיט כו' עס"ה. לכאורה אין הלשון מדוקדק דמה ענין מינטרא לתכשיט ואדרבה הוי כמו דבר והפוכו כדאמרינן לקמן לנוי אסור לשמרו מותר אלמא בתכשיט אסור טפי מלשמר ואפילו לרב דפליג היינו דשניהם שוין אבל ליכא למ"ד דלנוי שרי טפי מלשמר וא"כ תלי תניא בדלא תניא אלא דלקושטא דמילתא נראה דרש"י לשיטתו דנהי דנוי גרע מלשמר היינו במידי דלאו אורחא אבל במידי דאורחא שדרכן תמיד לצאת לנוי ודאי דעדיף מלשמר כמו שפירש"י להדיא בד"ה וכל בעלי השיר דהיינו לנוי משום דאורחא וכה"ג מפרש רש"י נמי לקמן בד"ה יוצאין כרוכין כיון דלא אשכחן מאן דפליג בהו ומסברא נמי אית לן למימר הכי דתכשיט במידי דאורחא עדיף מלשמר כדאשכחן באדם דבתכשיט שרי טפי מש"ה כתב רש"י בהאי לישנא דהוי תכשיט ואורחא וכוונתו דכי היכי דפשיטא דבתכשיט דאורחא שרי מש"ה נמי שרינן במידי דמינטרא היכא דאורחא דהוי לגבייהו כמו תכשיט כן נ"ל ברור בכוונת רש"י וכן נראה מלשון הרשב"א והר"ן ז"ל ודלא כמ"ש התוספות בד"ה או יוצאין כרוכין ולקמן אבאר עוד בזה:

בתוס' בד"ה במה בהמה יוצאה דהא דמוזהר על שביתת בהמתו דכתיב למען ינוח כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך דהאי דמוזהר שכתבו התוס' מלמען ינוח היינו עשה גרידא כדמסקו התוס' דלאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך לא איירי אלא במחמר וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"כ מהלכות שבת אלא במאי דמשמע לכאורה מל' התוספת שאם יצאה הבהמה לר"ה בהנך דקתני אינה יוצאה שייך בה נמי הך אזהרת עשה מיהו כי דייקינן שפיר מספקא לי הך מילתא טובא דהא ודאי מילתא דפשיטא היא דשביתת בהמתו לא שייך בכל אבות מלאכות דשייך באדם שהרי מותרת לתלוש תבואות ועשבים מן הקרקע כמ"ש רש"י ז"ל בפי' החומש בפ' משפטים וז"ל למען ינוח שורך וחמורך תן לו נייח להתיר שיהא תולש ואוכל כו' או אינו אלא יכבשנה בתוך הבית אמרת אין זה נייח אלא צער עכ"ל. וא"כ לפ"ז אין טעם וסברא לומר לאסור טפי לצאת בדברים העשוים לנוי מדברים העשוים לשמרה שלא תברח ואדרבה איפכא מסתברא. ועוד דהא הוצא' לר"ה אפילו באדם מלאכה גרוע' היא ולאו בכלל לא תעשה כל מלאכה היא אי לאו דילפינן לה באפי נפשה מקרא דלא יצא דכתיב במן או מקרא דויעבירו קול במחנה דכתיב במשכן כדאיתא לקמן בר"פ הזורק לפ' גירסת הספרים שלנו וכמו שאבאר שם אי"ה וא"כ משמע דלא שייך הך מילתא בבהמה כלל מדאוריית' אלא מדרבנן והכי משמע בפ"ק דעכו"ם ד' ט"ו וט"ז דלא שייך איסור שביתת בהמה דאורייתא אלא כגון חרישה וטחינה וכיוצא בה. ולפ"ז אפשר דלשון מוזהר שכתבו התוס' אעיקר מילתא קאי ולא אהך מילתא דקתני אינה יוצאה ומה שהחמירו חכמים לנוי טפי מלשמר אבאר בסמוך בשמעתין כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד ובריש נדרים דייק כו' דאיכא דוכתי דתניא ברישא כו' עס"ה. ונראה לי דהא דדייק הש"ס בנדרים אהא דקתני הכא במתניתין יוצא הגמל כו' ברישא והדר קתני אין החמור יוצא היינו דוקא אליבא דמ"ד לקמן בשמעתין דהלכה כחנניא דנטירותא יתירתא לא הוי משוי וא"כ לפ"ז כל הנך דנקיט לה במתניתין דהכא במה שהבהמה יוצאה לגופייהו קתני להו ולא לדיוקא וכמו שאבאר משא"כ למ"ד דנטירותא יתירתא נמי הוי משוי וא"כ לפ"ז הא דקתני הגמל באפסר ונאקה בחטם כו' לדיוקא קתני להו דדוקא בהנך יוצאות שהן דרך שמירתן ולמעוטי איפכא שאינה יוצאה לא בשמירה פחותה מזה ולא בשמירה יתירתא וא"כ שפיר שייך למיתני יוצא הגמל ברישא כיון דמינה שמעינן ממילא במה שיוצאה ובמה שאינה יוצאה כן נ"ל. ובזה יש ליישב הסוגיא דנדרים דמייתי התם מעיקרא הא דקתני במה מדליקין ובמה אין מדליקין במה טומנין ובמה אין טומנין ובמה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה והשמיט מתניתין דהכא במה בהמה יוצאה אלא דבתר הכי מקשה הש"ס מהך מתני' דהכא בקושיא באפי נפשה ולמאי דפרישית א"ש ואין להאריך והמעיין יבין ודו"ק:

בגמרא מאי נאקה בחטם ופרש"י מאי נאקה ומאי חטם. וכוונתו מבואר מלישנא דרבה בר ב"ח גופא ועוד נראה שבא ליישב ג"כ סדר לשון המשנה דלכאורה אין הסדר נכון כיון דמעיקרא קתני אפסר דהוי שמירה זוטרת' ובתר הכי קתני חטם דהוי שמירה מעולה ביותר מפרומביא כדמוכח מברייתא דלובדקים וגמל בסמוך וכמ"ש הרי"ף והרא"ש ז"ל וכמו שאבאר בסמוך וא"כ טפי הוי שייך להקדים הך בבא דלובדקים בפרומביא מקמי הך דנאקה בחטם דהא פרומביא עדיף מאפסר וגרע מחטם והוי שלא כסדר מיהו למאי דמסיק רבה בב"ח דנאקה היינו נאקתא חיוורתא שהיא גמלא נקבה כמו שנדפס בגליון בש"ס חדשים בשם הערוך וכן הובא בתוי"ט מש"ה שייך למיתני טפי נאקה בתר גמל לחלק בין גמל זכר לנקבה כן נ"ל:

שם אמר רב יהודה אמר שמואל מחליפין לפני רבי של זו בזו מהו כו' פשטא דלישנא של זו בזו יש לפרש בא' משני פנים או שנאמר דקאי אכל הנך דמתניתין דמספקא להו בשאילתם אי דוקא קתני להו שלא יצא כל אחד בשמירה פחותה מזו או יתירה ממנה או דלמא דלא דוקא אלא הא דנקיט להו בכה"ג היינו משום דכל אחד אורחייהו בהכי לצאת בחול וקמ"ל דשרי לצאת במידי דמינטרא דהוי כמו תכשיט כדפרישית בל' רש"י. ולפ"ז ממילא אפשר דאין קפידא בכך אם יוצאה בשמירה מעולה מזו או בפחותה ממנה ויש לפרש עוד בדרך אחר דהאי מחליפין של זו בזו לא קאי אלא אהנך דקתני ברישא דמתני' שהן גמל ונאקה וכמו שפירש"י להדיא בד"ה מחליפין דבנאקה באפסר וגמל בחטם מבעיא להו והיינו משום דאי אפשר לפרש כפירוש ראשון שכתבתי דא"כ אין מקום למאי דקאמר נאקה באפסר לא תבעיא לך ולא במה שהשיב רבי ישמעאל בר"י משום אביו דבין למאי דבעי למימר דאתי למעוטי גמל בחטם ובין למאי דבעי למידחי דאתי למעוטי נאקה באפסר לעולם משמע דלא איירי אלא בהנך תרי לחוד והיינו כפירש"י אלא דלפ"ז צריך לומר דתלמידיו ודאי ששאלו לרבי דבתרוייהו מספקא להו כדמשמע פשטא דלישנא של זו בזו כדפרישית והשיב להם רבי דבנאקה באפסר לא תבעי לכו דאסור והיינו דמסברא דנפשיה פשיט להו הכי או משום דהוי קים ליה הך מימרא דר' יוסי דאמר ד' בהמות עכ"פ איכא למיפשט מיניה דנאקה באפסר אסור אלא דרבי ישמעאל בר"י לא משמע ליה מילתא דר' יוסי אביו אלא דוקא בכה"ג דאתי למעוטי גמל בחטם משום דקס"ד דנאקה באפסר מילתא דפשיט' היא ודחה ליה רבי דלעולם אפשר דלא אתי למעוטי אלא נאקה באפסר דאפשר דלא הוי מילתא דפשיטא כ"כ וכמו שאבאר כנ"ל ברור בכוונת רש"י ז"ל וכ"ש דא"ש לפי מה שנמצא בס' הרב אלפס דגריס של זו בזו ושל זו בזו מהו דמשמע להדיא דבתרוייהו מספקא להו דהא ליכא למימר שכוונת הרי"ף לשני מיני שמירה יתירה הא ודאי ליתא דהא לקושטא דמילתא פרומביא לא הוי שמירה יתירתא לגבי חטם כדמסיק הרי"ף גופא וכ"ש דשיר לא הוי שמירה יתירתא ועוד דהא משמע מלישנא דגמרא דכל השקלא וטריא לא איירי אלא מגמל ונאקה אע"כ דכוונת הרי"ף ג"כ כפירש"י וכדפרישית והוצרך לפרש כן אם נאמר שכתב כן דרך פי' ולא משום שכך היתה נוסחאתו בגמ' והיינו משום דנפקא מיניה נמי לדינא כמו שאבאר:

ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשה הרשב"א ז"ל דטפי הול"ל דרבי יוסי אתי למישרי סוס וחמור באפסר ממה דקאמר דאתי למעוטי נאקה באפסר דמשמע דמילתא דפשיטא להו הוי בלא מילתא דרבי ישמעאל ונדחק ליישב ולמאי דפרישית א"ש דנאקה באפסר נמי לאו מילתא דפשיטא היא כל כך דהא תלמידי דרבי בתרוויהו מספקא להו ועוד דבלא"ה לא ידענא מאי קשיא ליה להרשב"א ז"ל דכיון דשמואל איהו מריה דשמעתין דהך מימרא דמחליפין לפני רבי א"כ תו לא מצינן למימר דרבי יוסי אתי לאשמעינן סוס וחמור יוצאין באפסר ותיפוק ליה דלשמואל אפילו פרה יוצאה באפסר דהא איהו מוקי למתניתין דקשרה בעלה במוסרה כפשטא כדמוכח לקמן בשמעתין כן נראה לי ודו"ק:

שם במתני' תנא לובדקים וגמל יוצאין באפסר וכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל דמייתי הש"ס הך בריתא הכא למיפשט האבעיא דמדקתני לובדקים וגמל יוצאין באפסר משמע באפסר אין בחטם לא. ולכאורה יש לתמוה טובא דמה ראיה הוא זה דהא בתר הכי מיד מייתי הש"ס דהך מילתא תליא בפלוגתא דתנאי דחנניא ורבנן וא"כ מאי אולמא הך ברייתא דלובדקים וגמל טפי מהך מילתא דת"ק דחנניא דס"ל להדיא דנטירותא יתירתא משוי היא ואפ"ה פסק שמואל דהלכה כחנניא א"כ ממילא אידחי נמי הך ברייתא דלובדקים ואי משום דרב פליג עליה דשמואל לקמן בשמעתין וקי"ל הלכה כרב באיסורי לגבי שמואל כמו שכתב הרי"ף ז"ל בעצמו בסוף דבריו א"כ אכתי אמאי איצטריך לאתויי מהך ברייתא דלובדקים דהא בלא"ה א"ש כיון דרב סבר כת"ק דחנניא הוי הלכתא כרב באיסורא. והנראה בזה דמהא דקיי"ל כרב לגבי שמואל לחוד לא מצי לאתויי למעוטי גמל בחטם דאפשר דרב גופא לא קאמר ברצועה שבין קרניה דאפילו לשמרה אסור אלא בפרה דוקא כיון דלא בעי נטירותא כלל שפיר הוי משוי וה"ה לחתול בסוגר אליבא דת"ק דאסור מה"ט גופא דחתול לא בעי נטירותא כמו שפירש"י משא"כ בגמל בחטם כיון דגמל בעי נטירותא מיהו באפסר אפשר דשרי אפילו בחטם דנטירותא יתירתא כה"ג לא הוי משוי כי היכי דאשכחן בלובדקים שיוצא בפרומביא אע"ג דסגי ליה באפסר ומסברא לא הוי ידעינן לחלק בין גמל בחטם ובין לובדקים באפסר כיון דאידי ואידי נטירותא יתירתא הוי משא"כ השתא דמייתי הרי"ף ראיה מהך ברייתא דקתני לובדקים וגמל יוצאים באפסר דע"כ הא דקתני גמל באפסר היינו למעוטי חטם (ולפ"ז ע"כ צריך לחלק בין גמל בחטם ללובדקיס בפרומביא מהטעם שכתבו התוס' בד"ה או דילמא) ולפ"ז א"ש הא דמייתי כתנאי מברייתא דסוגר ולאו מת"ק וחנניא מייתי דנהי דמדחנניא שפיר ידעינן כיון דשרי לחתול בסוגר כ"ש בגמל בחטם מכל מקום מת"ק לא מצי לאתויי לגמל בחטם מטעמא דפרישית דאפשר דתנא קמא דחנניא מודה בגמל בחטם כיון דבעי נטירותא אלא באמת בלא"ה אשכחן שפיר פלוגתא דתנאי בגמל בחטם והיינו תנא דברייתא דלובדקים וגמל דאסור ולחנניא ודאי דשרי. וא"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דרב דאמר לשמרה אסור ס"ל כתנא דלובדקים וגמל והיינו נמי כת"ק דחנניא דלא ניחא לן למימר דליהוי ג' או ד' מחלוקות בזה וממילא דלרב הא דקאמר רבי יוסי ד' בהמות היינו נמי למעוטי גמל בחטם ולפ"ז יפה כתב הרי"ף ז"ל בסוף דבריו דקי"ל הלכה כרב לגבי שמואל כיון דליכא לאותבי עליה דרב מהא דחנניא מתיר בודאי נטירותא יתירתא והיינו טעמא דשמואל מ"מ הא אשכח רב תנא דלובדקים דסבר כוותיה כן נ"ל נכון ודו"ק. ועיין בזה בספר המלחמות להרמב"ן ז"ל:

שם במאי עסקינן אילימא בחיה גדולה מי סגיא לה סוגר. לכאורה אין זה מוכר' כ"כ לפי מה דפרישית לעיל בשיטת רש"י והרי"ף ז"ל דבנאקה באפסר נמי מספקא להו לתלמידי דרבי אי הוי משוי משום דלא מינטרא ביה כ"כ ואם כן אפשר דהיינו נמי טעמא דת"ק בחיה גדולה דנהי דלא הוי נטירותא מעולה מ"מ נטירותא פורתא מיהו הוי כשאין לו שמירה מעולה מזה אלא דנראה דהא דמקשה מי סגיא לה סוגר לאו משום דפשיטא ליה לענין דינא לאיסורא בשבת קאמר אלא כיון דבחיה גדולה אין דרכה לשמרה בסוגר אפי בחול דלאו אורחא בכך מש"ה לית לן למימר דחיה סתם דקתני בהך ברייתא איירי בחיה גדולה ובדבר שאין דרכ' בכך מיהו בחיה קטנה ודאי לענין דינא קשיא ליה מי לא סגיא לה סוגר והיינו לפרש"י דאיירי בנמיה וחולדה ולפי' הרמב"ם בפ"כ מהל' שבת דאיירי בכלב מ"מ אידי ואידי דרכם לצאת בסוגר לבד א"כ מ"ט דת"ק דאוסר כנ"ל ועיין עוד לקמן:

במה בהמה

מתני' במה בהמה יוצאה הא דחשיב אלו ולא קחשיב כל שאר מיני בהמות כמו פרד וחמור וכן חתול לכל מר כדאית ליה אי לת"ק דחנניא במיתני ואי לחנניא בסוגר נלע"ד דודאי כלל הוא דכל אחת יוצאת בזה שמשתמרת ואטו תנא כי רוכלא יחשוב כל מיני בהמה. אבל חשיב הנהו לפי שגמל יש חילוק בין הזכר לנקבה שזה יוצא באפסר וזה בחטם ולובדקים לפי שהוא חלוק משאר חמורים ששאר חמורים יוצאים באפסר וזה יוצא בפרומביא וסוס בשיר לפי שרצה לומר וכל בעלי השיר וכו' ורצה לומר יוצאים ונמשכים לכל מר כדאית ליה לשמואל יוצאים ונמשכים דוקא לאפוקי כרוכים ולרב הונא שיוצאים כרוכים: ובזה נלע"ד כונת רש"י במשנתנו נאקה דרומי"ל והנה בחטם פי' רש"י בגמ' מפרש ואם כן גם בנאקה היה לו לומר בגמ' מפרש דהרי רש"י עצמו פי' בגמ' מאי נאקה בחטם דתרווייהו בעי מאי נאקה ומאי חטם וע"פ דברינו ניחא דכונת רש"י לפרש מדוע נקטה משנתנו דוקא הני ד' מינין גמל ונאקה ולובדקים וסוס [והוה ליה לפרט כל מיני בהמות וצריך לומר דחשיב הני שיש חילוק באותו מין עצמו וכנ"ל ולכך פירש"י פירושו של נאקה שנדע שהוא גמלא נקבה וכפירוש הערוך ואולי במדינתו של רש"י היו קורין לה דרומי"ל. אלא דקשיא למה לא תנן במשנתנו חמור סתם שאינו לובדקים וכשם שהגמל לפי שיש חילוק במינו בין גמל סתם לנאקה שנאן התנא לתרווייהו דהיינו סתם גמל ונאקה. כן בחמור יש חילוק במינו בין סתם חמור לחמור הבא מלוב. והוה לי' למיתני תרוייהו וכך הוה ליה להתנא למיתני הגמל והחמור יוצאים באפסר ונאקה בחטם ולובדקים בפרומביא:

ואמנם לפי הנראה חמור עכ"פ לא צריך שמירה יותר מגמל ופוק חזי שהב"ח מתיר גמל בפרומביא והרי חמור אסור בפרומביא ואף שהאחרונים הט"ז והמ"א בריש סי' ש"ה חלקו על הב"ח בהך מ"מ עכ"פ הסברא אמת שהגמל צריך שמירה יותר מחמור והרי בברייתא דארבע בהמות קחשיב סוס ופרד וגמל וחמור ומדהתחיל בסוס ש"מ דמלמעלה למטה קחשיב וחשיב חמור באחרונה והקדים גמל לחמור וא"כ שוב לא צריך למיתני חמור במשנתינו שאם גמל יוצא באפסר ומשתמר בו ק"ו שחמור משתמר באפסר ומותר בו: ולמיחש דהוי נטירא יתירא שאולי חמור לא צריך אפילו אפסר הנה למאן דמתיר נטירא יתירא א"כ לא צריך למימר שאין זה חשש אלא אפילו למאן דאוסר נטירא יתירא ג"כ יש ליישב דהנה רש"י פי' לקמן כרוכים היינו לנוי ובאפסר אשכחן דשייך בו כרוכים שהרי אמרינן לקמן מולאות של בית רבי יוצאות באפסריהן בשבת ובאמת התוס' הקשו על רש"י דהא משמע דלנוי לכ"ע אסור ואני אומר שפרה שא"צ שמירה כלל לכך לא מיחשב לנוי אבל דבר שמשתמרת בו אף שהיא שמירה יתירה מ"מ כבר אורחא לצאת בה דבחול ודאי אין קפידא בנטירא יתירא וכיון דאורחא הוא שוב מיחשב לנוי [וע' בר"ן] ואם כן אין חשש בחמור באפסר לכ"ע וגמל באפסר איצטריך דלא תימא שהיא שמירה פחותה ולא מינטרא בי' וא"כ גם נוי אינו:

שם ונאקה בחטם ולובדקים בפרומביא הנה לא שמרה משנתינו הסידור של השמירות דממ"נ הוה לי' למיתני או כסדר ממטה למעלה או מלמעלה למטה והתנא כיון שהתחיל באפסר ואזל ממטה למעלה הוה לי' למיתני בתר אפסר פרומביא ושיר ואח"כ חטם שהיא השמירה הגדולה מכולם ולמה הכניס התנא חטם באמצע [וכבר כתבתי לעיל] לתרץ מה שפירש"י נאקה דרומי"ל ולמה לא פי' נאקה מפ' בגמ'. והנה הפני יהושע כתב דלכך סמך נאקה לגמל משום ששניהם ממין א' זה זכר וזה נקבה ולכך רש"י הוה קשה לי' שינוי הסדר במשנתנו פי' נאקה דרומי"ל דהיינו גמלא כפי' הערוך ומשום דזה הוא לתרץ קושיא לכך פי' פירושו במשנה משא"כ בחטם אין לנו תירוץ על שום קושיא רק להבין פירושו הרחיב רש"י וכתב בגמ' מפרש. עוד נלע"ד דהנה עמ"נ בין אי נימא נטירא יתירתא מותר ובין אי נימא נטירא יתירא אסור ניחא הסדר. דאם נימא נטירא אסור אם כן נאקה וגמל בדיוקא נשנו בין למעלה ובין למטה דהיינו שלא להוסיף ושלא לגרוע בשמירתן אבל לובדקים וסוס נשנו רק שלא להוסיף אבל מותר לגרוע שהרי מותרים גם באפסר ואם נטירא יתירא מותר וא"כ לובדקים וסוס לאו דוקא כלל בין למעלה ובין למטה וגמל ונאקה עכ"פ בדוקא שלא לגרוע לכך הקדים הני שהם בדוקא והניח לאחרונה לובדקים וסוס שאינם בדוקא:

גמ' אמר רבב"ח נאקתא חיוורתי בזממא דפרזלי הנה מכאן הוכחתי דבשאר מינים כל אותן מינים שוה דאם גם בשאר מינים יש חילוק בין סתם ובין מורדת אין כאן רבותא דחילוק שבין הני מינין דמשנתינו שיש חילוק באותן מינין שאם במין אחד חילקו בבהמה יחידית שמרדה ק"ו שיש לחלק באותו מין חלוק לגמרי כמו נאקה שחלוקה לגמרי הנקבות מהזכרים וכן לובדקים כל חמורים הבאים מלוב חלוקים משאר חמורים. ודלא כדעת הסמ"ג והמ"מ המובא בשו"ע סי' ש"ה סעיף ד' ואף דרבותא שהוא בתרא מסיק לקמן בפרה במוסרה במורדת היינו לענין פרה אדומה שאין שום איסור בשעת מעשה ואפילו עבודה גמורה ומשא גמור רשאי להוציא עליה ואין שום איסור בשעת המעשה רק שאח"כ לא יעשנה לפרה אדומה. וא"כ לא שייך לאסור מפני מראית עין דאטו הרואה שהיא במוסרה ידע שאח"כ תקבע לפרה אדומה אבל בשבת יש לאסור מפני מראית עין שהרואה אותה יוצאה בשבת בשמירה יתירה לא ידע שהיא מורדת. ומה שהביא הפ"י ראיה מסוגיא דלקמן (דף נ"ד) דמקשה וחדא פרה הוה לי' לראב"ע וכתב הפ"י דמאי קושיא ודלמא אף שהיה לו פרות הרבה מ"מ חדא מורדת הויא ואותה הפרה יצאה ברצועה שבין קרניה אלא ודאי דמורדת גם רבנן מודו דמותר לצאת בה. הנה משם אין ראי' דאולי סוגיא דלקמן היא אליבא דשמואל דאמר לנוי אסור לשמר מותר. ואם כן על כרחין פרתו של ראב"ע שסיים התנא שלא ברצון חכמים היינו לנוי דלשמר גם לרבנן מותר ולדידי' הקשה וחדא פרה הוה לי' לראב"ע וכו':

ואמנם נלע"ד להביא ראיה לדברי סמ"ג והמ"מ ממה דאמר כתנאי וכו' וקשה מנ"ל דחנניא מתיר נטירא יתירא ודלמא בחי' בסוגר במרדה מיירי וחנניא לא חייש למראית עין וחכמים חיישי למראית עין אבל נטירא יתירא ממש לאותו בהמה אסור לכ"ע אלא ודאי דמורדת ודאי מותר לכ"ע:

שם אמר ר"ה בר חייא משמיה דשמואל הלכה כחנניא ויש להקשות תרתי דשמואל ל"ל דקאמר הלכה כחנניא וגם קאמר לקמן לנוי אסור ולשמר מותר. דבשלמא בהך דלנוי אסור לשמר מותר לחוד לא סגי דמהך אין ראיה שפוסק כן שמואל להלכתא דאולי המשנה מפרש כך כי היכי דלא תקשי סתמא דשבת אסתמא דפרה שקשרה במוסרה שהוא סתם משנה בפ"ב דפרה והני שנויי דאמוראי בתראי דמיירי מעיר לעיר או במרדה או שאני פרה דדמי' יקרים לא ס"ל. אבל איפכא קשה ונימא הלכה כחנניא לחוד. ולשיטת הרז"ה שיש חילוק בין נטירא יתירא דחנניא ובין נטירא יתירא דפרה ברצועה שבין קרניה ולהכי סובר הרז"ה שגם רב סובר הלכה כחנניא עיין בדבריו היה ניחא קצת. אבל לשיטת שאר הפוסקים דכל נטירא יתירה שוה שנטירא יתירא דחנניא היינו ממש כמו גמל בחטם. א"כ קשה כיון דאמר שמואל הלכה כחנניא למה ליה למימר לשמר מותר. ולפי מ"ש לעיל ניחא דאי הוה אמר הלכה כחנניא אכתי לא הוה ידעינן דחנניא מתיר נטירא יתירה והוה מוקמינן פלוגתייהו במרדה דחנניא לא חייש למראית עין ות"ק חייש למראית עין: אלא דבאמת זה בלא"ה אינו קשיא דהרי אמוראי נינהו דר"ה בר חייא אמר משמיה דשמואל הלכה כחנניא בר אבין משמיה דשמואל לשיר מותר. ואיכא למימר דשמואל באמת לא אמר אלא חדא ומר אמר בהך לישנא ומר אמר בהך לישנא: אלא דאיפכא קשיא האיך מ"ד דאמר משמיה דשמואל הלכה כחנניא קשה. כיון דבאמת מתיר שמואל נטירא יתירא דמוכח ממאי דאמר לשמר מותר א"כ איך אמר משמיה רק הלכה כחנניא והרי מזה אינו מוכח דמתיר נטירא יתירא דאיכא לפרש פלוגתייהו במרדה. אלא ודאי מוכח דס"ל [כמו"ש לעיל] דליכא למיטעי בהא דמרדה אי אפשר שיאסרו רבנן:

תוס' חמרא לובא וכו' ומייתי עלה דההיא פולא מצראה דצווחין כצ"ל כאשר יראה בירושלמי ריש פרקין ופ"ח דכלאים ע"ש. וכן פירש המפרש פ"ד דתמיד חמרי לובאי חמורים ממצרים כפירוש ר"ת וכמ"ש בירושלמי:

חלש דעתיה דרבה בר רב הונא וכו' להתוס' ברכות סוף דף מ"ו יש שינוי בגירסת סוגיין. וההיא דמועד קטן דף כ"ה ריש ע"ב כי מטו אגשרא קמו גמלי רווחא כפי חילוק ר"ת שהביאו התוס' הכא וגם בברכות חילקו כן בסתם ע"ש ודוק:

הרי זה כזבל. דמוסיף הבלא ואין טומנין בה אפילו מבעוד יום: מיחם. של נחשת: קדרה. משל חרס יש ספרים שכתוב בהן אבל לא מיחם על גבי קדירה ומפרשים טעמא מפני שהקדירה מרבה חמימות ומוספת הבלא למיחם אבל בתוספתא גרסינן ומיחם על גבי קדירה: וטח את פיה בבצק. הנילוש מבעו''י כל הנך מניחין נמי בשבת: ולא שיחמו. שיהא העליון צונן ונתנו כדי שיחום מחומו של תחתון: אלא שיהו משומרין. שהיו שניהן חמין ונתנו על גביו של זה כדי שיהא חומו משתמר בהן: ואין מרזקין. כמו מרסקין משברין לחתיכות דקות ברד גלצ''א בלע''ז: כדי שיזובו מימיו. משום דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא המים האלו: אבל נותן לתוך הכוס. של יין בימות החמה כדי לצנן ואע''פ שנימוח מאליו ואינו חושש: מתני' במה בהמה יוצאה כו'. לפי שהאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת ומידי דמינטרא ביה בהמה הוי תכשיט ואורחא ולא הוי משוי ומידי דלא מינטרא ביה הוי משוי: אפסר. קבישטר''א: נאקה. דרומי''ל: בחטם. מפרש בגמרא: ולובדקים בפרומביא. מפרש בגמ': בשיר. כמו אצעדה סביב צוארו וטבעת קבוע בה ומכניסין בו רצועה או חבל ומושכין הבהמה: וכל בעלי השיר. כגון כלבים ציידים וחיות קטנות שנותנין שיר לצוארם לנוי: יוצאין ונמשכין. מפרש בגמ': ומזין עליהם במקומן. כמו שהם בצואר הבהמה אם נטמאו: וטובלן במקומן. מכניסין בהמה למים להטביל את השיר: גמ' מאי נאקה. ומאי חטם: חיורתי. שהיא קשה להשתמר מפני שבורחת: בזממא דפרזלא. מוזי''ל בלע''ז נוקב את חוטמו ומכניסו בתוכו והוא כמין טבעת: חמרא לובא. חמור הבא ממדינת לוב כמו הכושים והלובים דאסא בדברי הימים (ב טז): בפגי דפרזלא. פריי' כעין שלנו פגי כמו זה קנה חמור ובית פגי (ב''מ ד' ט.) קיבציי''ל בית ראשה ולחייה: צרו שדרו ליה שערי. צרו מעותיו ושלחו לו שעורים בצרור מעותיו ולא רצו לקנות לו חמור מפני שהוא רחוק מבבל מהלך חצי שנה כדאמר בהגוזל (ב''ק ד' קיב:) והשיאוהו עצה לקנות חמור במקומו ויאכילנו שעורים תמיד ונמצא חמורו טוב ומשובח: ניגרי דחמרא שערי. פסיעותיו של חמור לפי שעורים שהוא אוכל: מחליפין. שאילתם נאקה באפסר וגמל בחטם מהו משוי הוא ואסור: לאו למעוטי גמל בחטם. והכי קאמר ארבע בהמות הללו משתמרים באפסר ואסורות לצאת בחטם: לא למעוטי נאקה באפסר. דהואיל ולא מינטרא ביה משאוי הוא אבל נטירותא יתירתא כגון חטם לגמל לאו משאוי הוא: יוצאין באפסר. דלובדקי נמי מינטרא ביה: ה''ג כתנאי אין חיה יוצאה בסוגר: כתנאי. נטירותא יתירתא אי משוי הוא או לא: בסוגר. קולא''ר של חבל כדמתרגמינן ויתנהו בסוגר בקולרין (יחזקאל יט): בחיה גדולה. כגון דוב: קטנה. כגון נמייה וחולדה: חתול. לא בעי נטירותא אפילו כחיה קטנה שאינו תאב לברוח כל כך: במיתנא. חבל קטן: הלכה כחנניה. ונטירותא יתירתא לאו משאוי הוא: חלשא דעתיה דרבה בר רב הונא. שהיה גדול וכסבור שעשה מדעת:

אינו נוטל ומחזיר. נראה לרשב''א דהיינו כרשב''ג דאמר בפרק נוטל כל היכא דאיכא איסורא והיתרא בהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן אבל לרבנן דפליגי עליה שרו במכוסות לגמרי ליטול בידים דבר שאינו ניטל דבפרק נוטל (לקמן קמב:) מתני' דהיתה בין החביות מגביהה ומטה על צדה מוקי לה כרשב''ג משמע דרבנן דרשב''ג שרו לטלטל את האבן עצמו: אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד. מכאן יש ליזהר שלא ירחוץ ידיו בשלג וברד בשבת ופעמים שמתקרשים ויש ברד מעורב בהם אין לרחוץ בהן דאי אפשר שלא ירסק הברד וכל הזהיר בו תבא עליו ברכה: מתני' במה בהמה יוצאה. דאדם מוזהר על שביתת בהמתו דכתיב למען ינוח וגו' ומיהו לאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך ליכא אלא במחמר אחר בהמתו כדמוכח בריש מי שהחשיך (לקמן קנג.) ובריש נדרים (דף ב:) דייק בהך דהכא ובכל הני דלעיל דאיכא דוכתא דתנא ברישא הא דסליק מיניה ואיכא דוכתא דתני ברישא הא דפתח ביה: חמרא לובא. אומר ר''ת דלובא היינו מצרים דכתיב (נחום ג) פוט ולובים היו בעזרתך ואמרינן בירושלמי גריס הבאים מלוב מהו להמתין להם שלשה דורות ומייתי עלה דהדא עלם מצראה דצווחין ליה לוב: או דילמא כל נטירותא יתירתא לאו משוי היא. וא''ת תפשוט ממתניתין דתנן ולובדקים בפרומביא אע''ג דסגי לה באפסר כדאמר בסמוך תנא לובדקים וגמל יוצאים באפסר ופרומביא עדיפא מאפסר דאמר לקמן חמור שעסקיו רעים כגון זה מהו לצאת בפרומביא בשבת אלמא משמע דעדיף מאפסר וי''ל דלא הוי נטירותא יתירתא ואורחיה נמי בהכי ולא חשיב משוי: קדמיה חמרא דלוי. משמע שמכבדין בדרכים ובפ' אמר להם הממונה (יומא נז.) נמי אמרינן שלשה שהיו מהלכין בדרך הרב באמצע גדול מימינו וקטן משמאלו וכן מצינו במלאכי השרת שבאו אצל אברהם וכו' והקשה ר''ת דבפ' שלשה שאכלו (ברכות מז.) מסיק דאין מכבדין אלא בפתח הראוי למזוזה ותירץ רבינו תם דהתם כשאין הולכים בחבורה אחת אלא כל אחד הולך לצורך עצמו אבל כשהולכים בחבורה אחת מכבדים בכל מקום: