שבת נב ע"א

דף נב - א

וכך אמר ליה: חמור שעסקיו רעים ושמירתו קשה, כגון חמור זה - מהו לצאת בפרומביא בשבת? האם צריך הוא שמירה כזו, או שדינו כחמור דעלמא, שהפרומביא היא נטירותא יתירתא לגביו, ומשאוי הוא ^[9].

והודיעו בכך, שבעל כרחו הקדים חמורו את חמורו של רבה בר רב הונא, לפי שלא שלט עליו.

אמר ליה רבה בר רב הונא: הכי אמר רב הונא בר חייא אבוך, משמיה דשמואל: הלכה כחנניה! ולכן, אף אם היא נטירותא יתירתא, מותר ^[10].

תנא דבי מנשיא: עז שחקק לה בין קרניה, ותחב לה בתוך חקיקת קרניה אפסר, הרי היא יוצאה באותו אפסר בשבת.

אבל בלא חקיקה, אלא בקשר בעלמא, אסור שתצא בו. שמתוך שראשה דק, הרי היא מתנתקת מהאפסר כשמושכים אותה. ויש חשש שמא הבעלים יטלטלו את האפסר ד' אמות ברשות הרבים ^[11].

בעי רב יוסף: תחב לה את האפסר בזקנה [שקשר את זקן העז כלולאה ותחב את האפסר בתוכו], מהו שתצא עמו בשבת?

האם נאמר, כיון דאי מנתח לה שאם מתנתקת וקופצת לכאן ולכאן כדי לברוח מהאפסר כאיב לה, לכן לא אתיא לנתוחא.

או דלמא, זימנין דרפי קשר הזקן, ונפיל האפסר, ואתי לאיתויי לאפסר ד' אמות ברשות הרבים. הילכך אסור שתצא בו.

ומסקינן: תיקו! ^[12]

תנן התם: [להלן נד, ב] ולא יוצאת הפרה ברצועה שבין קרניה משום שמשאוי הוא לה.

אמר רב ירמיה בר אבא: פליגי בה רב ושמואל.

חד אמר: בין ברצועה הקשורה לה לנוי [שצובעה וקולעה לנוי בין קרניה], ובין אם היא קשורה בכדי לשמר אותה ולאוחזה בה, אסור שתצא בה. משום שפרה משתמרת בלא אחיזה, אלא מוליכה לפניו. והוא סובר, כל שמירה יתירה נחשבת כמשאוי.

וחד אמר: לנוי אסור, שמשאוי הוא. אבל לשמר מותר, שסובר, ששמירה יתירה אינה משאוי.

אמר רב יוסף: תסתיים, דשמואל הוא זה דאמר: "לנוי אסור, אבל לשמר מותר".

דהא אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: "הלכה כחנניא" דנטירותא יתירתא אינה משאוי, כמבואר לעיל. ואם כן, אף רצועה הקשורה בכדי לשמר את הפרה אינה משאוי, אף שאין הפרה צריכה לכך.

אמר ליה אביי לרב יוסף: אדרבה, תסתיים דשמואל הוא זה דאמר: "בין לנוי ובין לשמר אסור".

דהא אמר רב יהודה אמר שמואל: היו התלמידים מחליפין שאלתם לפני רבי ושאלו: של זו בזו [נאקה באפסר וגמל בחטם] - מהו?

ואמרנו לעיל [נא, ב] שהספק הוא בגמל בחטם. שהיא נטירותא יתירתא, האם משאוי הוא.

ואמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי: כך אמר אבא: ד' בהמות יוצאות באפסר: הסוס, הפרד, והגמל, והחמור.

ולמד מדבריו שמואל: מאי לאו, למעוטי גמל בחטם! ואם כן סובר שמואל ש"כל נטירותא יתירתא, משאוי הוא" ^[13].

ומשנינן: סמי תדחה הא מימרא זו שאמר שמואל לעיל בשם רבי ישמעאל ברבי יוסי, מקמי הא מפני המימרא שאמר שמואל "הלכה כחנניה". שהיא עיקר ^[14].

והוינן בה: ומאי חזית דמסמית הא מימרא זו שאמר בשם רבי ישמעאל ברבי יוסי, מקמי הא מפני מימרא דרב הונא בשם שמואל?

אדרבה, סמי הא מה שאמר "הלכה כחנניה" מקמיה הא שאמר בשם רבי ישמעאל ברבי יוסי.

ומשנינן: שדחינו מימרא זו בשם רבי ישמעאל ברבי יוסי, משום דאשכחן עוד מימרא מפורשת דשמואל הוא דאמר: לנוי אסור, לשמר מותר.

דאתמר: רב חייא בר אשי, אמר משמיה דרב: בין לנוי בין לשמר, אסור.

ורב חייא בר אבין אמר משמיה דשמואל: לנוי אסור, אבל לשמר מותר.

ולכן דחינו את מה שדייק שמואל מדאמר רבי ישמעאל ברבי יוסי בשם אביו רבי יוסי "ד' בהמות יוצאות באפסר", שגמל בחטם אסור.

מיתיבי: פרה אדומה שקשרה בעליה במוסרה [אפסר], כשרה למי חטאת, ולא נפסלת בכך משום עול.

וקשה. אי סלקא דעתך כרב שרצועה לא נחשבת כשימור לפרה, אלא משאוי הוא, אם כן מדוע היא כשרה? הרי "אשר לא עלה עליה עול" אמר רחמנא בפרה אדומה.

אלא מוכח ששמירה יתירה כרצועה אינה משא? ^[15] ודוחה הגמרא: אמר אביי: שמדובר שם במוליכה מעיר לעיר. שאז היא צריכה למוסרה בשביל להוליכה [לפי שסתם פרה פונה למקום מרבצה]. ובאופן כזה אין זו שמירה יתירה, אלא דרכה בכך.

רבא אמר: שאני פרה אדומה, דדמיה יקרין ^[16], וצריכה שימור מיוחד. ולכן לא נחשבת המוסרה כמשאוי אצלה.

רבינא אמר: שמדובר שם בפרה מורדת, שצריכה שימור מיוחד, ואצל פרה כזו אין המוסרה נחשבת כמשאוי ^[17].

שנינו במשנה: הסוס בשיר. וכל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר.

והוינן בה: מאי "יוצאין", ומאי "נמשכין"?

אמר רב הונא: או יוצאין ברצועה שקבועה בשיר כשהם כרוכין בה סביב צוארן, או יוצאין כשהם נמשכין על ידי האדם שאוחז את קצה הרצועה בידו.

והחידוש הוא, שאף על פי שאין האדם אוחז ברצועה, ואינם נשמרים על ידי השיר, אלא הוא עשוי לנוי בלבד, מכל מקום אינו משאוי, משום שדרכן בכך תמיד ^[18].

ושמואל אמר: שכונת המשנה: כל בעלי השיר יוצאין כשהם נמשכין ברצועה היוצאת מהשיר משום שדרכם בשמירה כזו. אבל ואין הם יוצאין כרוכין ברצועה סביב צוארם. שאין בזה משום שימור, אלא נוי בעלמא. וכל שעשוי לנוי, אסור.

במתניתא תנא: בעלי השיר יוצאין בשיר, כשהם כרוכין ברצועת השיר סביב צוארם, באופן שעדיין יכולים הם לימשך ברצועה. וכגון שעדיין נותר רווח בין צוארם לרצועה, שיוכל האדם להכניס בו את ידו ולמושכן. או שמניח מקצת מן הרצועה, שאם תברח ימהר ויאחז בקצה הרצועה. שבאופן כזה, משמש השיר גם לשמירת גופם, ולא רק לנוי בעלמא ^[19].

אמר רב יוסף: חזינא להו לעיגלי ראיתי את העגלים דבי רב הונא, שהיו יוצאין באפסריהן ^[20] כרוכין בשבת. שרב הונא לשיטתו, שיוצאין בין כרוכין ובין נמשכין.

כי אתא רב דימי, אמר בשם רבי חנינא: מולאות [פרדות] של בית רבי היו יוצאות באפסריהן בשבת.

איבעיא להו: אותן מולאות של בית רבי, היו יוצאין כרוכין, או דוקא נמשכין? ורבי חנינא מחדש שמולאות משתמרות באפסר, ואינו משאוי אצלן.

ופשטינן: תא שמע, דכי אתא רב שמואל בר רב יהודה, אמר בשם רבי חנינא: מולאות של בית רבי היו יוצאות באפסריהן כרוכים סביב צוארן בשבת. כרב הונא, ולא כשמואל ^[21].

אמרוה רבנן קמיה דרב אסי: הא דאמר רב שמואל בר רב יהודה בשם רבי חנינא שיוצאין אף כרוכין, לא צריכא לחדש זאת. שהרי מעדותו דרב דימי נפקא לן דין זה.

משום דאי סלקא דעתך דרב דימי לא אמר בשם רבי חנינא "יוצאין כרוכין", אלא "יוצאין נמשכין" בלבד קאמר, הוא לא חידש כלום.

משום שאם הוא בא רק לחדש שמותר לצאת בנטירותא יתירתא, ואינו נחשב משא, הלא מדרב יהודה אמר שמואל נפקא לן דין זה.

דאמר רב יהודה אמר שמואל: מחליפין היו לפני רבי: של זו בזו, מהו?

אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי: כך אמר אבא: ארבע בהמות יוצאות באפסר: הסוס, והפרד, והגמל והחמור. ומוכח שמולאות [פרדות] יוצאות באפסר.

אמר להו רב אסי: שבאמת אפשר להעמיד את דברי רב דימי ב"יוצאין נמשכין". ובכל זאת איצטריך להו לחידושו של רב דימי.

דאי מהמימרא מדרב יהודה אמר שמואל ["ד' בהמות יוצאות באפסר"] נפקא, נבא ללמוד זאת, יש לדחות את הראיה. משום דהוה אמינא, דאף שאמר לפניו [לפני רבי] רבי ישמעאל ברבי יוסי בשם אביו. אבל לא קיבלה רבי מיניה [ממנו].

קא משמע לן המימרא דרבי דימי, שכך ההלכה שהפרדות יוצאות באפסר.

וכיון שכן, שוב יש חידוש בדברי רב יהודה בר שמואל.

ואי מדרב דימי, הוה אמינא, שיוצאין, דוקא בנמשכין. אבל כשהם כרוכין לא יצאו. קא משמע לן רב יהודה בר שמואל, שיוצאין אף כרוכין.

שנינו במתניתין: ומזין עליהן [על השירים] וטובלן במקומן.

ומקשינן: למימרא, דשירים בני קבולי טומאה נינהו?

והתנן: טבעת של אדם היא תכשיט והרי היא טמאה, דהיינו ראויה לקבל טומאה מדין תכשיט. אבל טבעת של בהמה, וטבעת שעושים בראש ידות הכלים, ושאר כל טבעות [כגון העשויות לדלת], הרי הן  טהורות משום שאינם כלים. ואף משום תכשיט לא מקבלים טומאה, לפי שאין תכשיט לכלי ולבהמה ^[22].

ואם כן קשה, איך שנינו טבילה והזאה לשיר, הרי אינו מקבל טומאה?

פ"ה שאני פרה דדמיה יקרין. במס' ע"ז בפרק אין מעמידין בהמה (דף כ"ד) דברו עלה פי דאלך למא קאל ר"א אומר ישראל היו משמרין אותה משעה שנוצרה הסב מאגא אל תירוץ קאלו עלי טריק אל סואל מנא ידעינן וג' אל גואב אמר רב כהנא כוס אדום מעבירין לפניה בשעה שעולה עליה זכר אי הכי אמאי דמיה יקרין הואיל ושתי שערות פוסלות בה:

רב עליה.

ואמר בין לנוי בין לשמר אסור.

ושמואל אמר לנוי אסור לשמר מותר. ומותבנן לרב קשרה לפרה אדומה בעליה במוסרה כשרה. קשיא לרב דאמר לשמור בשבת אסור שנמצאת מוסרה בפרה (מחזי) [משוי]. והמשאוי פוסל בפרה אמאי קתני כשרה. ופריק אביי ורבא ורבינא דאיהו בתרא לעולם לשמר כמשאוי והכא בפרה מורדת ומשום הכי לא היה מוסרה משאוי עליה. אבל כולי עלמא משאוי היא כרב ומדמשני רבינא לאוקמה כרב שמע מינה הלכתא כוותיה דרב:

יוצאין כרוכין. שהיו אפסריהן כרוכין על צואריהן. ואסיקנא דיוצאין כרוכין וכ"ש נמשכין. מולאות פי' פרדות של בית רבי היו יוצאות באפסריהן כרוכין בשבת. יוצאין בשיר ונמשכין בשיר ומזין עליהן וטובלין במקומן. פי' שיר כעין צמידין. כדמתרגמינן שירין. ואקשינן וכי טבעות של בהמה בני קיבולי טומאה נינהו. והתנן בכלים פ' י"ב טבעת אדם טמאה.

טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות.

אמר ליה הכי אמר אבוך משמיה דשמואל הלכה כחנניה. תמיהא לי למאי איצטריך ליה להא דשמואל, דהא משמע דלכולי עלמא חמור שעסקיו רעים יוצא בפרומביא, ואפילו גמל אם עסקיו רעים וצריך לכך יוצא אף בחטם. ותדע לך דהא לרב דאסר פרה ברצועה שבין קרניה אקשינן עליה מפרה במוסרה ופרקינן במורדת, ועגלי דרב הונא נמי נפקי באפסריהן ואף על גב דרב הונא תלמידיה דרב דאסר פרה ברצועה דאלמא משום דעגלי סתמן מורדין שרי, וחמור שעסקיו רעים נמי דכוותה. ולוי נמי הכי בעי מיניה חמור שעסקיו רעים מהו לצאת בפרומביא דאלמא אף למאן דאסר בנטירותא יתירתא קא מיבעיא ליה. ויש לומר דרבותא קאמר ליה וקושטא דמילתא קאמר דסבירא ליה דאפילו בעלמא כל נטירותא יתירתא שפיר דמי.

אמר ליה אביי אדרבה תסתיים דשמואל דאמר בין לנוי בין לשמר אסור. איכא למידק מאי שנא דסמיך אהא טפי מההיא דרב הונא בר חייא. ויש לומר משום דבכולי תלמודא אמרינן דרב יהודה דסמכא דדייק וגמיר טפי, וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (יח, ב) דאפילו ספיקי דגברי גמיר. ואם תאמר אם כן רב יוסף דגמיר מיניה דרב יהודה כדאיתא התם אמאי שביק דרביה וסמיך אדרב הונא בר חייא. יש לומר משום דקסבר דההיא דרב יהודה נמי לאו למעוטי גמל בחטם אלא למעוטי נאקה באפסר וכדאמרינן לעיל (שבת נא, ב). ולמסקנא נמי דאסיקנא (דרב ושמואל אמרו) [דשמואל אמר] לנוי אסור לשמר מותר אית לן נמי למימר הכין דההיא דארבע בהמות למעוטי נאקה באפסר. ואם תאמר אם כן אביי אמאי דחייה הא דרב הונא בר חייא ומשוי ליה טועה כיון דאיכא לאוקומה להא ולהא. יש לומר דסבירא ליה לאביי דלמעוטי נאקה באפסר לא איצטריכא דפשיטא דכיון דלא מנטרא ביה משוי הוא וכדאמרינן לעיל בגמרא (שם), ולמשרי נמי סוס וחמור באפסר לא משמע ליה דאיצטריכא דפשיטא ליה.
והר"ז הלוי ז"ל כתב דתרי גווני נטירותא יתירתא הוו, כל נטירותא יתירא שאין בני אדם עושין כן בחול כלל בשבת הוי משוי, וזהו גמל בחטם, ובהא אפילו שמואל מודה כאסהדותיה דמסהיד משמיה דרבי ישמעאל ברבי יוסי, וכל נטירותא יתירתא שמקצת בני אדם מצוין לעשותה בחול בשבת לא הוי משוי, וזהו חתול בסוגר כחנניה, מידי דהוה אלובדקים שיוצא באפסר ויוצא אף בפרומביא ולא אמרינן משוי הוא לדברי הכל, ובפרה ברצועה שבין קרניה איפליגו בה רב ושמואל רב מדמי לגמל בחטם ושמואל מדמי לחתול בסוגר לחנניה ולובדקים בפרומביא לדברי הכל והלכתא בהא כרב דאסר, ואף על פי שדחה הרב אלפסי ז"ל הא דאמרינן הלכה כחנניה לדידן לא מידחיא וכדפרישנא. עד כאן.
והקשו עליו דהא בגמרא מדמו ההיא דחנניה לגמל בחטם דהא מוקמינא לה כתנאי, ולתנא קמא דחנניה גמל בחטם אסור ולחנניה מותר. ועוד דפרה נמי מקצתן מוציאין אותה במוסירה ואפילו לרב, וכדמתריצנא לה לההיא דפרה במוסירה אליבא דרב במוליכה מעיר לעיר ואי נמי במורדת. ומדעתי שאינו קשה עליו כל כך, דשמא בההיא דחנניה ותנא קמא לא גריס הר"ז הלוי ז"ל כתנאי אלא תנו רבנן ומילתא באנפי נפשה היא דקא מייתי תלמודא, ומקצת ספרים נמי הכין כתיב בהו. וההיא נמי דפרה במוסירה לא מוכחא דמצויה מוסירה קצת בפרה, דההיא היינו במוליכה מעיר לעיר אבל בעיר לא שייכא כלל.
אלא נראה דהא קשיא עליה, דאם איתא מאי קאמר רב יוסף תסתיים דשמואל הוא דאמר לשמר מותר דאמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניה [דהא בין לרב בין לשמואל קיימא לן כחנניה] ובפרה הוא דפליגי אי דמיא לההיא או לא, ואם תאמר דלרב יוסף לא שאני ליה בין הכין להכין, אם כן תקשי לן נמי לדידיה דשמואל אדשמואל והדרא קושיין לדוכתין.
והרב אלפסי ז"ל ושאר הגאונים ז"ל פסקו הלכה כרב, מדאשכחן אביי ורבא ורבינא דבתראי נינהו דקא מתרצי הא דפרה במוסירה לאוקומה אליבא דרב שמע מינה דכוותיה סבירא להו. אבל הראב"ד ז"ל כתב דיותר ראוי לפסוק כשמואל, מדחזינן לרבה בר רב הונא דקא פשיט לבעיא דלוי בריה דרב הונא בר חייא מדשמואל ולא פשיט לה מדרב אלמא הלכתא כשמואל. ועוד דהא דתני דבי מנשה מסייעא ליה לדשמואל, דתני דבי מנשה עז שחקוק לה בקרניה יוצאה באפסר בשבת, והא ודאי עז באפסר נטירותא יתירתא. ואי משום פירוקי דאביי ורבא ורבינא דפריקו אליבא דרב, האי סוגיא בעלמא היא ואין דוחין מילתא ברירא ושמעתא ברירא מקמי סוגיא. אלו דברי הרב ז"ל. ונראין דבריו, אף על פי שאותה שהביא מדתני דבי מנשה לא מכרעא כחד ואפשר דכולי עלמא מודו בה, דעז שאני משום דמנתח ומורד והוה ליה כעגלי דרב הונא וכפרה מורדת.

שאני פרה דדמיה יקרין. כלומר: ודרכן של בעלים לשמרה שמירה מעולה כזו אף בחול, וכיון דבחול דרכה בכך בשבת אינו משוי. ומינה שמעינן לסוס ופרד בזמן הזה, דכיון דדרכן לצאת בחול בפרומביא, אפילו בשבת אינו משוי ואפילו לרב.

במתניתא תנא יוצאין כרוכין לימשך. ושמואל מתרץ לה לטעמיה כרוכין ובלבד שישאר קצתו לימשך בו, ורב הונא מתרץ לה לטעמיה כרוכין רפויין לימשך בהן.

זה שביארנו במשנה בסוס שיוצא בשיר כרוכין או נמשכין לא סוף דבר בסוסים אלא אף עגלי' ופרדו' יוצאין באפסריהם כרוכים הואיל ושמירתם בכך ושאף אותם שאין צריכין שמירה דרכן בכך בחול לנוי אין זה משאוי:

טבעת האדם העשויה ליתן באצבעו לנוי מקבלת טומאה שהרי תכשיט היא והרי נתרבו במדין אצעדה וצמיד אבל טבעות הבהמה שאין עשוים למשכה בהם וכן טבעות הכלים העשויים ליתן בראש ידות הכלים וכן כל שאר הטבעות כגון העשויים לדלתות וכיוצא בהם כל שהן בפני עצמן טהורות שהרי טומאה מתורת תכשיט אין כאן שאין תכשיט לבהמה ולכלי וטומאה מתורת כלי אין כאן שאין זה כלי ומ"מ כל שהם מחוברים לכלי נטמאו בטומאת הכלי ומ"מ טבעת בהמה העשויה להיות האדם מושך בה את הבהמה כגון שיר שהזכרנו במשנה הרי זה כטבעת אדם ומקבל טומאה כמו שביארנו במשנה וכן מקל שרודין בו את הבהמה אם הוא של מתכת שפשוטיהן מטמאין הואיל ואדם רודה בהן תכשיט אדם הוא ומקבל טומאה:

יוצאין כרוכין או יוצאין נמשכין פי' הרצועה שקושר בטבעת השיר פעמי' שכורכה על צוארו וכשהוא רוצה פושטה מעל צואר' ומושכו בה ושמיאל אמר יוצאין נמשכין ואין יוצאי כרוכין. פי' דקסבר כרוכין לאו נטויתא הואי ומתני' לא תני אלא חד בשיר והכי קתני וכל בעלי שיר יוצאין נמשכין בשיר במתנית' תנא יוצאין כרוכין למשך פי' האי עדיף מכרוכין שזה לא היה צריך לפשוט הרצועה מצוארו מפני שהיא כרוכה בריוח אלא מכניס ידו בין הרצועה לצואר ומושכו:

חזינא להו לעיגלי דבי רב הונא יאאין באפסריהן כרוכין בשבת. פי' אע"ג דאמרן ארבע והמית יונאות באפסר דמשמע דהני ארבע צריכין אפסר אבל שאר לא. ופרה נמי אמרן דרצועה שבין קרני' הייא נטורתא יתירתא. עיגלי מפני שהן קטנים ועדיין לה משכו בעול הן צריכין לאפסר לשומרן:

גמ' או דילמא זימנין דרפו ונפיל ואתי לאתויי ד' כו' יש לדקדק למה ליה למימר האי טעמא דילמא נפיל ואתי לאתויי ד' כו' נימא מטעמא דלעיל כיון דזימנין דרפו ונפיל מיניה ולא מינטרא ביה והוי משאוי ועז שחקק בקרניה דקאמר נמי מה"ט דקאמר דאי לאו בקרניה דילמא שלפא ליה מרישא כו' כפרש"י ולא מינטרא ביה והוי משאוי וי"ל דעז ודאי מינטרא בלאו הכי כמו פרה לקמן וה"ל האפסר לעז נטירותא יתירתא כמו בפרה דאיכא למ"ד דשרי ומש"ה קאמר טעמא דילמא אתי לאתויי ד' כו' דמהאי טעמא תיאסר לכ"ע ודו"ק:

שם רבינא אמר במורדת כו' וחמור שעסקיו רעים צריך לומר דמינטר טפי באפסר מפרה המורדת דאל"כ לא הל"ל דהלכה כחנניה דלמ"ד נמי דנטירותא יתירתא אסור שרי הכא במורדת וק"ל:

שם דאי ס"ד דרב דימי נמשכין קאמר מדרב יהודה אמר שמואל כו' וליכא לאקשויי דרב דימי אתא לאשמעינן דמעשה רב וקי"ל הכי וכה"ג כתבו התוס' לעיל בפרק במה טומנין גבי אבא שלחא הוה די"ל דהתם ניחא כיון דאיכא פלוגתא בהכי באומן איצטריך למעשה רב אבל הכא בנמשכין ליכא מאן דפליג ולא הוה איצטריך למעשה רב וק"ל:

בגמ' אמר ר' ירמיה בר אבא פליגי בה וכו' כצ"ל:

לאו למעוטי גמל בחטם סמי הא מקמי הא כצ"ל:

מאי יוצאים ומאי נמשכין וכו' ושמואל אמר יוצאין נמשכין כצ"ל:

אמר שמואל מחליפין היו לפני בית רבי כצ"ל:

מזין עליהם למימרא דבני קבולי טומאה נינהו והא תנן וכו' טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה אדרבה תסתיים דשמואל חוא דאמר וכו' דכל זה הוא מדברי שמואל פי' וא"כ אדרבא שמואל קאמר דדחי האי פשיטותא דר' ישמעאל בר' יוסי ולא אתא למעוטי אלא נאקה באפסר אבל גמל בחטם מותר:

ד"ה בבאין מנוי אדם וכו' אלא בשינוי מעשה כדמוכח בפ"ק דסוכה וכו' והא דלא מייתי התוס' ראיה ממתני' דהביא בשמעתין דקתני כל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה משום דמצינו למימר דלא איירי שאין עולין ליטהר מטומאתן שכבר נטמאו אלא לענין שלא יקבלו טומאה מכאן ואילך וק"ל:

ד"ה מזין עליהם וכו' והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה כצ"ל:

ד"ה וטובלן במקומן וכו' אבל בריש במה אשה דמיירי בדיני כלים ואשמועינן דין טבילת אשה פריך שפיר וכו' וליכא למימר דאגב דתני דיני אשה באיזה כלים תצא האשה בשבת אגב אורחיה אשמועינן שאר דינים דהיינו דין טבילה דא"כ לאשמועינן נמי שאר דיני אשה וק"ל:

מרא נאקתא חיורתי כו'. נ"ב בערך ערך נאקא פירש גמלתא נקבה גדולה הראויה למשאוי:

תוס' בד"ה חמרא לובא כו' ביחזקאל פוט ולובים היו בעזרתך וגו' כצ"ל. ונ"ב ביחזקאל לא מצאתיו כי אם בנחום האלקושי וכך כתיב כוש עצמה ומצרים ואין קצה פוט ולובים היו בעזרתך:

גמ' א"ר ירמיה כו' וכלים ושאר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מזין עליהם כו' אם יש באזוב לא ישנה כצ"ל. ונ"ב פרש"י דנפסלו במלאכה של הזאה דבהמה דלא הוי שם הזאה עליה והוי ליה כמים שנעשה בהם מלאכה פ"ק דיומא דף י"ד:

גמרא מיתיבי קשרה בעליה במוסרה כשרה. הא משנה ערוכה בפרה פ"ב מ"ג ותימה על הגאונים רי"פ ורע"א ז"ל שלא ציינוה ומעתה אין אנו צריכין לדברי התוס' דהוה מצי לשנויי הא מני חנניא דפריך מכח סתמא דמתניתין דמסתמא גם מתניתין דהכא סברא כן. ורב ושמואל משמע דקאי על פי' דמתניתין. ובפרט לפי מה שכתבתי בס"ד במגילה (ד:) דעל רב פרכינן מסתמא דמתני' א"ש טפי ע"ש:

[שם (בסוף העמוד) והתנן טבעת כו'. מצויין בטעות וצ"ל בפי"ב] :

רש"י ד"ה טמאה. ואכולהו קאי תתחטאו אתם ושביכם. עי' לקמן סג ב' תד"ה ואילו שהשיגו ע"ז:

תוס' ד"ה ומזין. עיין תוי"ט שכ' דלפי הרע"ב דהתם נפרש דאשמעי' דל"ח לשמא יתכוון להזות עה"ב. וזה דוחק דלמא יתכוון עה"ב. ול"נ דאשמעי' דל"ח שמא תפול ההזאה עה"ב וממנה תתמצה על הכלי דפסולה כדאיתא שם מ"ב:

גמ' מיתבי קשרה כו'. נ"ב פ"ב דפרה:

תוס' ד"ה בבאין וכו' וכופת שאור שיחדו לישיבה דאמר טהור. חולין קכט ע"א ועי' ב"ב יט ע"ב תוס' ד"ה תיפוק ליה:

גמרא, רבא אמר שאני פרה דדמיה יקרים, בהגהת אשרי כתב והמוליך פרה מעיר לעיר או פרה שמרדה יכול להוליכה במוסירה ופרה אדומה דדמיה יקרים אפילו בעיר יכול להוליכה במוסירה עכ"ל.
ולדידי היה נראה דנהי די"ל דאביי ורבינא לא פליגי דזה מוקי לה בהכי וזה מוקי לה בהכי, אבל הא שינוייא דרבא לא ענין אוקימתא היא דהא באמת מיירי בפרה אדומה מותר בכל ענין, א"ו דפליגי על רבא בזה וכיון דאביי ורבינא פליגי על רבא מה"ת לפסוק כרבא:

הסוס בשיר. אמר רב הונא או יוצאין או נמשכין ושמואל אמר דוקא נמשכין. פסק הרי"ף ז"ל כר"ה ורבים מקשים עליו הא תני' במתני' כוותי' דשמואל. וי"ל דהנה לקמן ע"ב אמר ר' יצחק בבאין מנוי אדם לנוי בהמה ורב יוסף אמר הואיל ואדם מושך בהם. ולפי פי' הר"ן לעיל שהקשה תוס' אפי' רש"י הא נוי לכ"ע אסור פי' הר"ן דשאני נוי דהוה אורחי' בכך בחול ודאי מותר לפ"ז תלי' פלוגתא דר"ה ור"ש בפלוגתא דר"י ור"י דודאי לר"י ג"כ מטמא כשאדם מושך רק הוא סובר כר"ה אפי' כרוכין מותר וא"כ אין יכול למוקי מתני' כשאדם מושך בהם דוקא אבל ר"י סבר כר"ש ושפיר איירי מתני' דוקא כשאדם מושך בהם נמצא ר"י סבר כר"ה כנ"ל ולקמן תני במתני' במחוללין ושפיר יכול להיות אפי' לר"י ולפ"ז פסק הרי"ף כר"ה דגם לר"ה יש תניא כותי' שהוא סובר כר"י והברייתא דמחוללין תניא כוותי' דר"י ודו"ק:

אמרוה רבנן קמי' דר' אסי הא דרשב"י לא צריכנא וכו' אמר להו ר"א אצטריך להו ה"א אמר לפניו ולא קיבלו מיני' קמ"ל. וי"ל דזה תלי' בשיטת הרמב"ן ובעל המאור לעיל דב"ה סבר מחליפין לפני רבי רק גמל בחטם ונפשוט מר"י דבהמות יוצאת דוקא באפסר ורבנן סברו אמר ולא קיבלו הדיוק אבל גוף הדבר קיבלו מיני' ושפיר מצי למוכח מיני' אבל ר"א סבר כשיטת הרמב"ן שמחלפין מחומר לקל ומקל לחומר ולא איפשט כלל וע"כ לא קיבלה אפי' גוף הדבר ולא מצי למוכח מיני' וצריך לר"ד ודו"ק:

בתוספת בד"ה אמר שמואל הלכה כחנניא פר"ח דהלכה כרב כו' ועוד דקי"ל הלכתא כרב באיסורא. כאן נמי יש לדקדק כיון דמילתא דפשיטא דקי"ל כרב באיסורא א"כ למה הוצרך ר"ח לראיה ראשונה וכאן לא שייך האי תירוצא שכתבתי בסמוך לשיטת הרי"ף ונראה ליישב דמהך דהלכתא כרב באיסורא לחוד ליכא ראייה כ"כ דאפשר דרב לא שמיע ליה הך ברייתא דפליגי חנניא ורבנן מדלא קאמר בהדיא הלכה כת"ק דחנניא ועוד כיון דרבה בר ר"ה אמר ללוי בריה דר"ה בר חייא הכי אמר אבוך משמיה דשמואל הלכה כחנניא אלמא דרבה בר ר"ה גופא ס"ל נמי כשמואל דהא ר"ה תלמידא דרב הוי ואי ס"ד דר"ה סבר כרב לא הו"ל למימר ללוי בפשיטו' דהלכה כחנניא. א"כ לפ"ז כיון דרב' בר"ה ושמואל סברי דהלכה כחנניא הוי רב לגבייהו חד לגבי תרי וכ"ש דמשמע דר"ה גופא נמי הכי ס"ל מש"ה הוצרך ר"ח לאתויי ראי' מהנך אמוראי בתראי וק"ל:

בגמרא וחד אמר לנוי אסור ולשמרה מותר. יש לדקדק דא"כ לפ"ז דפלוגת' דר"א ב"ע ורבנן לנוי הוי א"כ מאי טעמא דראב"ע שהתיר לנוי כיון דע"כ בפרה לאו אורחא הוא וכיון דאשכחן לעיל בסמוך דהך מילתא דלשמר הוי פלוגתא דתנאי א"כ אטו משום דמשמע להאי מ"ד מסברא דנפשיה לפסוק כחנניא משוה לראב"ע טועה דהא לא אשכחן מאן דמתיר לנוי כלל ועוד דהו"ל ג' מחלוקות בדבר דראב"ע מתיר אפילו לנוי וחכמים דראב"ע סברי דלנוי אסור ולשמרה מותר ות"ק דחנניא סובר דאף לשמרה אסור ומכ"ש למאי דפרישית בשם הרי"ף והרא"ש ז"ל דתנא דברייתא דלובדקים וגמל נמי אסרו אפילו בגמל בחטם ונראה דטעמא דמ"ד לנוי אסור ולשמרה מותר היינו כי היכי דלא לפלוגי חכמים דראב"ע דס"פ אסתמא דמתניתין דפרה דתנן קשרה בעלה במוסרה כשירה דמייתי הש"ס בסמוך כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה אדרבה תסתיים כו' תימא לרשב"א מה ראיה מייתי דלכאורה משמע כו' דכל זה מדברי שמואל עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך דלשיטת רש"י והרי"ף האי לאו למעוטי מדברי רבי הם מיהו לענין תמיהת הרשב"א כאן דא ודא אחת היא אלא מה שכתב הרשב"א דלכאורה משמע היינו משום דאיכא למימר דסתמא דתלמודא הוא דקאמר לעיל לא למעוטי וא"כ שפיר מצינן למימר דאביי דקאמר הכא אדרבה תסתיים סובר בפשיטות כדבעי למימר הש"ס מעיקרא לעיל דלמעוטי גמל בחטם אתי כן נ"ל בכוונת לשון הרשב"א. אלא דבעיקר תמיהתו היה נ"ל ליישב דהא דקאמר אביי אדרבה תסתיים ולא משמע ליה לדחויי דשמואל אתי למעוטי נאקה באפסר היינו משום דאם נאמר דהך עובדא דרבי ותלמידיו ורבי ישמעאל בר"י איירי בנאקה באפסר א"כ ממילא אזלא נמי הך הוכחה דאמר רב יוסף תסתיים מדאמר ר"ה ב"ח אמר שמואל הלכה כחנניא דהא איכא למימר דחנניא ורבנן פליגי בחיה גדולה ואע"ג דלא סגי לה בסוגר אפ"ה מותר לחנניא משום דחנניא סבר דרבי יוסי אתי למעוטי גמל בחטם ולא נאקה באפסר דאפשר דגמל בחטם גרע טפי מנאקה באפסר מטעמא דפרישית כיון דאי אפשר בענין אחר ות"ק סבר דר"י אתי למעוטי נאקה באפסר אע"כ דסבר רב יוסף דנאקה בחטם מילתא דפשיטא היא דאסור וא"כ מקשה עליה אביי שפיר אדרבה תסתיים איפכא דשמואל דאמר מחליפין כו' ע"כ למעוטי גמל בחטם אתי ובדרך ממ"נ מקשה עליה כך היה נ"ל לכאורה אלא שכבר כתבתי דהא דמקשה לעיל חיה גדולה מי סגיא לה סוגר לאו משום דפשיטא ליה לדינא מקשה הכי אלא דבלא"ה לישנא דברייתא דקתני סתמא לית לן לאוקמי בהכי במידי דלאו אורחא כלל כדפרישית:

לכך נ"ל ליישב תמיהת הרשב"א בדרך אחר דאביי סובר בפשיטות דע"כ שמואל למעוטי גמל בחטם אתי דאי נאקה באפסר מילתא דפשיטא היא ונהי דקאמר לעיל דאתי למעוטי נאקה באפסר היינו משום דבעי למימר דעיקר מימרא דרבי יוסי לגופא איצטריך לאשמעינן דהסוס והפרד והחמור יוצאין באפסר אלא דנקיט רבי יוסי מנינא דארבע בהמות דמשמע דאתי למעוטי מידי אחרינא שפיר מצינן למימר דאגב אורחא אשמעינן נמי בהאי מנינא למעוטי נאקה באפסר נמצא דכל זה היינו בסוגיא דלעיל משא"כ השתא דבעי רב יוסף למימר תסתיים דשמואל אמר לנוי אסור ולשמרה מותר היינו משום דאמר הלכה כחנניא א"כ אכתי היא גופא קשיא אטו משום דמשמע ליה דשמואל מסברא לפסוק כחנניא משוה ליה לראב"ע טועה דסובר דאפילו לנוי מותר אלא ע"כ כדפרישית לעיל דבעי לאוקמי חכמים דר' אלעזר ב"ע כסתם מתני' דפרה דמכשיר במוסרה אלמא נטירותא יתירתא לאו משוי הוא. וא"כ לפ"ז תו לא מצינן למימר דרבי יוסי דאמר ד' בהמות יוצאות באפסר היינו לגופא ומנינא אתי למעוטי אגב אורחא נאקה באפסר דאכתי אמאי קתני ד' בהמות הא איכא נמי פרה דיוצאה באפסר וליתני חמשה אע"כ דלאו לענין דינא דאפסר גופא אתי דודאי כל הבהמות יוצאין באפסר אלא דרבי יוסי אתי לאשמעינן דהך ד' בהמות אף ע"ג דצריכין נטירותא אפ"ה אין יוצאים בחטם. וא"כ לפ"ז שפיר קאמר ליה אביי לרב יוסף אדרבה לדבריך תסתיים לאידך גיסא כן נ"ל נכון ודוק היטב:

אלא דאכתי אדרבה לשון תסתיים דאמר אביי לא א"ש דאפילו בלא תמיהת הרשב"א שיש לדחות דהא דקאמר לעיל נאקה בחטם אינו מדברי שמואל אלא סתמא דתלמודא מסיק לה כדפרישית מ"מ מאי קאמר אביי אדרבה תסתיים דשמואל אמר בין לנוי בין לשמרה אסור מהאי דמחליפין א"כ תקשי שמואל אדשמואל דקאמר בהדיא הלכה כחנניא ואף שהרמב"ן בספר המלחמות והרשב"א ז"ל בחידושיו כתבו דמשמע ליה לאביי דליתא מדר"ה בר חייא מקמי הא דאמר ר"י אמר שמואל דרב יהודה הוי בר סמכא טפי מ"מ נראה דוחק לומר כן. ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות דאביי סבר דאיתא לדר"ה בר חייא ואיתא נמי לדרבי יהודה דדוקא בחתול בסוגר אמר ר"ה בר חייא משמיה דשמואל דהלכה כחנניא משום דחתול אף ע"ג דלא בעי נטירותא גמורה כנמיי' ותולדה וסגיא לו במיתנא בעלמא מ"מ נטירותא פורתא מיהו בעי דלאו בן תרבות הוא כדמשמע להדיא מפרש"י שכתב בד"ה חתול שאינו תאב לברוח כל כך אלמא דדרכו מיהו לברוח משא"כ בפרה שהיא בת תרבות ממש ואין דרכה לברוח כלל אפילו רצועה שהיה כמיתנא לא בעי וכיון דלא בעי' נטירותא כלל שפיר מצינן למימר דסבר שמואל בין לנוי ובין לשמר אסור כי היכי דאוסר שמואל בגמל בחטם דאע"ג דגמל בעי נטירא טפי מפרה אפ"ה אסור לצאת בחטם ויתכן יותר לפי מה שכתבתי לעיל במשנתינו דמה שאין הבהמה יוצאה בדבר שהוא לשמירה יתירה אינו אלא מדרבנן וא"כ שפיר איכא למימר דעיקר חשש בזה היינו משום שסתם בהמות הללו השנויין במשנתינו בני תרבות הן ואין דרכן לברוח אלא שעיקר השמירה שצריכה בהם היינו שבשעת מלאכה רגילין למרוד כגון בשעת חרישה או בשעה שרוכבין עליהם שכל בהמות הללו לדברים הללו הן עומדין כדמייתי בירושלמי מקרא וכן תהיה מגפת הסוס הפרד והגמל והחמור וכן משמע נמי להדיא מפי' ערוך שהבאתי לעיל דנאקה היינו גמלא נקבה משראויה להטעין עליה משוי ומש"ה איפשר דאסרו חכמים לצאת בהן בשבת משום דמיחזי כאילו רוצה להטעינם משאוי או לרכוב עליהן. א"כ לפ"ז שפיר סבר אביי דלא שייך לומר כן אלא דוקא בבהמה דבת מלאכה משא"כ בחתול דלאו בת מלאכה הוא שפיר מצי סבר שמואל דהלכה כחנניא. ולפ"ז מדוקדק היטב לשון אדרבה תסתיים דקאמר אביי וכוונתו דאדרבה משום דקאמר שמואל הלכה כחנניא ממילא משמע דלא כרב יוסף דאי כרב יוסף ושמואל אמר להדיא לנוי אסור ולשמרה מותר א"כ תרתי למה לי דבחדא מילתא דשמואל הוי שפיר ידעינן אידך אלא ע"כ איפכא איתמר דלשמואל בין לנוי ובין לשמרה אסור והיינו כדפרישית. והשתא לפ"ז שפיר איצטריך שמואל לכולהו מימרא דיליה תרתי לאיסורא בפרה ובמחליפין דבפרה לחוד הו"א משום דלא בעי נטירותא כלל ובהאי דמחליפין לחוד הו"א דאתי למעוטי נאקה באפסר משא"כ השתא דשמעינן מיהו דאוסר שמואל בפרה משום דנטירותא יתירתא משוי היא א"כ ממילא שפיר אית לן למימר מסתמא דטעמא דשמואל בהאי דמחליפין היינו למעוטי גמל בחטם מטעמא דנטירותא יתירתא כנ"ל נכון ליישב הסוגיא לפי סברת אביי. מיהו לסתמא דתלמודא דקאמר לעיל כתנאי היינו לפי המסקנא דהכא דשמואל אמר לנוי אסור ולשמרה מותר אלמא דלא שני ליה בין חתול לפרה דבכולהו פסק כחנניא דנטירותא יתירתא הוי משוי וכדפרישית לעיל והאי כתנאי היינו חנניא ותנא דברייתא דלובדקים וגמל דפליג עליה דחנניא וכמו שכתבתי בשיטת רש"י והרי"ף ז"ל ודוק היטיב:

בגמרא רבינא אמר במורדת. וכתב הרב המגיד והובא בב"י סי' ער"ה דמכאן משמע דכל בהמה שעסקיה רעים אע"פ שאין בנות מינה צריכין לאותה שמירה מותרת לצאת בה וכן הוא בש"ע בסי' הנזכר. ולכאורה יש לתמוה דהא לעיל גבי חמור שעסקיו רעים הוצרך רבה בר ר"ה לומר לר"ה בר חייא דאבוה אמר משמיה דשמואל דהלכה כחנניא א"כ משמע להדיא דלמאי דקי"ל כרב דאין הלכה כחנניא כמ"ש כל הפוסקים והרמב"ם בכללן ממילא דחמור שעסקיו רעים אסור לצאת בפרומביא כיון שאין כל בני מינו יוצאים בכך וראיתי שמהרש"א י"ל הרגיש קצת בזה ורצה לחלק בין מורדת דהכא לחמור שעסקיו רעים ונראה מדבריו שלא עיין בלשון הב"י והש"ע שכתבו בפשיטות דבהמה שעסקיה רעים מותר כמו במורדת דהכא ולכאורה היה נ"ל ליישב שיטת הרב המגיד והש"ע דאפשר דאה"נ דרבה בר ר"ה סבר דאין לחלק בין מורדת לשאר בהמות בנות מינה שאין דרכן בכך דלא פלוג רבנן ומש"ה פשיטא להו דאין להתיר בחמור שעסקיו רעים אלא לשמואל דאמר הלכה כחנניא אבל לרב דס"ל כת"ק דחנניא ודאי אסור והך מתני' דקשרה בעלה במוסרה מוקי לה אליבא דרב כאביי ורבא דהכא מיהו אנן השתא קי"ל כרבינא דמוקי לה במורדת ומש"ה חמור שעסקיו רעים נמי מותר אף למאי דקי"ל דלא כחנניא כנ"ל ליישב שיטת הרב המגיד והש"ע. אלא לענ"ד אכתי אין זה מספיק דאפשר דרבינא גופא נמי מודה דלענין שבת לא פלוג רבנן בין בהמה שעסקיה רעים לשאר בהמות בנות מינה שאין דרכן בכך והיינו כדמשמע מעובדא דרבה בר ר"ה ור"ה בר חייא דדוקא אליבא דחנניא מותר אבל לת"ק דחנניא אסור מה"ט גופא דלא פלוג רבנן באיסור שבת כה"ג דמאן דחזי ולא ידע שעסקיה רעים אתי למימר דמותר בכל בהמות בנות מינה לצאת בכיוצא בה אלא דאפ"ה מוקי לה רבינא שפיר הך מתני' דפרה במורדת כיון דמדינא ודאי שריא דלא מיקרי משוי והך גזירה נמי ודאי לא שייך בפרה אדומה:

מיהו לכאורה יש להביא ראיה קצת לשיטת הש"ע מדמקשה הש"ס לקמן בפשיטות בפרתו של ראב"ע וחדא פרה הו"ל הא תליסר אלפי עגלא הוי ליה כו' ומאי קושיא דילמא ה"נ דטובא הו"ל אלא שפרה אחת היתה לו שעסקיה רעים ומשום הכי סבר ראב"ע דשרי וחכמים דפליגי עליה סברי דאין לחלק אלא ע"כ דמשמע ליה לתלמודא בפשיטות דבכה"ג מסתמא חכמים נמי מודו דשרי כן נראה לי מ"מ לדינא עדיין צ"ע:

בתוס' בד"ה או יוצאים כרוכין פי' בקונטרס דמכוין לנוי כו' וקשה לרשב"א ולרב פורת דלעיל משמע דלנוי לכ"ע אסור כו' עס"ה. וכבר כתבתי לעיל דרש"י נזהר מזה במה שכתב במשנתינו בד"ה וכל בעלי השיר וכאן ד"ה יוצאין כרוכין שכתב דלנוי נמי אורחא הוא אלמא דכוונתו דהא דאסרינן לנוי היינו באותן בהמות שאין דרכן לצאת באותן מינים לנוי כגון בפרה ברצועה שבין קרניה וכיוצא בה מה שא"כ בבעלי השיר דהכא שדרכן לצאת בכך תמיד שפיר קסבר רב הונא דמותר. ומכ"ש דא"ש לפי מה שכתבתי במשנתינו דיש לדקדק במה שהחמירו בלנוי טפי מלשמרה ולכאורה איפכא מסתברא כדאשכחן באדם דמה שהוא משום תכשיט שרי טפי ונראה לי דטעם האיסור בלנוי היינו משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא שבשעה שרוצה למוכרן דרך המוכר ליפותן ולתלות בהן דברים שהן לנוי. א"כ לפ"ז שפיר קסבר רב הונא דלא שייך להחמיר מהאי טעמא אלא באותן בהמות שאין דרכן לצאת בהן לנוי תמיד מה שא"כ בהנך דדרכן תמיד בכך שרי:

ובזה נתיישב ג"כ דלכאורה פליגי רב הונא ושמואל בסברות הפוכות דהא ר"ה תלמידיה דרב הוי וא"כ לענין לשמר בנטירותא יתירתא מחמיר טפי משמואל ובלנוי מיקל ר"ה טפי משמואל אבל למאי דפרישית א"ש כיון דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד ועוד אדרבה איכא למימר דהך פלוגתא דר"ה ושמואל תליא בפלוגתא דרב ושמואל דלעיל דרב סבר דפרתו של ראב"ע לשמר הוי ואפ"ה אסרו חכמים משא"כ לשמואל ע"כ פרתו של ראב"ע לנוי הוי והא דהתיר רבי אלעזר בן עזריה היינו משום דסבר כיון דאורחייהו בהכי בחול שרי ורבנן סברי דאפילו הכי אסור בלנוי משום הכי מפרש הכא במתניתין דנמשכין דוקא כן נ"ל ודו"ק:

גמ' הכי אמר אביך משמיה דשמואל הלכה כחנניא והקשו הרשב"א והרש"א דלמה לו לרבה בר רב הונא להשיב ללוי מה דאמר שמואל הלכה כחנניא והלא בעסקיו רעים הוה ליה מרדה וגם לרב מותר ויותר מזה קשה הא רבה בר רב הונא הוי ורב הונא מתלמידיה דרב והרי רב ס"ל דאין הלכה כחנניא ואיך פשיט ליה רבה בר רב הונא כחנניא. והראב"ד באמת הוכיח מזה שהלכה כשמואל ולא כרב והביאו הרשב"א בחידושיו ואמנם לפי מ"ש לעיל (דף נ"א) ניחא דבאמת לא השיב לו לפסוק כחנניא אלא בא ליפשוט איבעי' שלו דמרדה מותר גם לענין שבת והוא מדאמר אבוך משמיה דשמואל הלכה כחנניא. וקשה הלא שמואל באמת מתיר נטירא יתירא ולמה אמר הוא משמיה רק הלכה כחנניא שמזה אין להוכיח להתיר נטירא יתירה דהרי איכא לאוקמי במרדה ויותר הוה ליה למימר משמיה דשמואל דלשמר מותר וצריך לומר דגם בחנניא ליכא למיטעי דמיירי במרדה דא"כ לא היה אוסר הת"ק ואם כן מוכח מאבוך דמרדה מותר גם לרב ודוק. וממילא נדחה גם ראיות הערוך: ובגוף הדבר שפוסק הראב"ד כשמואל ונתקשה הראב"ד בעצמו מהא דאמוראי בתראי דהיינו אביי ורבא ורבינא שפריקו לקמן קושיית הגמ' בקשרה במוסרה פריקו אליבא דרב עיין בדבריו נלע"ד לתרץ שלא יהיה ראיה מהני אמוראי לרב. ואף שהראב"ד בעצמו לא כיון לזה: והנה התוס' בד"ה קשרה וכו' כתבו דהוה מצי לשנויי הא מני חנניא הוא. ואני אומר דאי חנניא הוא ונטירא יתירא לא הוי משאוי א"כ למה נקט מוסרה דהיינו אפסר ניתני רבותא יותר דהיינו אפי' פרומביא אלא ודאי מוכח דהך תנא ס"ל נטירא יתירא אסור ואפ"ה מתיר מוסרה דס"ל דמוסרה אורחא הוא בפרה. והנה בכרוכים נחלקו שמואל ורב הונא. ושם ודאי הלכתא כרב הונא כדמסיק דשל בית רבי יוצאים כרוכים בשבת ורש"י פירש כרוכים היינו לנוי והתוס' הקשו דהרי פרה לנוי לכ"ע אסור ואומר אני דמידי דצריך שמירה ואורחא למיזל בזה לשמירה ממילא הוא נוי ג"כ כיון דדרכה לצאת בה הוא נוי משא"כ פרה שאינה צריכה שמירה כלל. וכמו שפי' רש"י בהדיא בשמעתין. דפרה מינטרא בלא אחיזה אלא מוליכה לפני' א"כ אפי' מאן דמתיר לשמר היינו דמתיר שמירה יתירה אבל עכ"פ אינו אורחא. וכיון שאין דרכה לצאת בה תמיד אינו תכשיט ואסור. ולפי זה לפי דעת שהקשה מקשרה במוסרה דמוכח דאורחא דפרה במוסרה לפ"ז אפי' כל דברי רב דאוסר לשמר ונפרש המשנה ולא ברצועה שבין קרניה כשמואל דהיינו לנוי אסור מ"מ לשיטת שמואל ניחא דאיהו אוסר כרוכות. אבל אכתי קשה לן המשנה עצמה ולא ברצועה שבין קרניה אמאי יהיה אסור אפי' לנוי כיון דדרכה של פרה במוסרה והוצרכו הני אמוראי בתראי לפרש במוליכה מעיר לעיר או במרדה או דשאני פרה אדומה דדמיה יקרין כדי לתרץ הא דרב הונא ולא בשביל שפוסקים כרב ושפיר קם פסק הראב"ד: ועפ"י מ"ש שדבר שמשתמרת בו אורחא לצאת בה וממילא הוא לה נוי ותכשיט ומותר אף לנוי נלע"ד דדבר שאותו מין משתמר בו אף שזה הוא עסקיו רעים ולא סגי ליה בשמירה זו מ"מ כיון שמינו סגי להו בשמירה זו מותר גם הוא לצאת בה שעכ"פ נוי הוא לו. שאותו מין דרכו לצאת בה [ונאקה שהוא גמלא נקבה אסורה באפסר לפי שאין שום גמלא נקבה משתמרת בו ולכן הנקבות דחיוורתא כולם ניכרים והוי כמו מין אחר] ובזה נלע"ד לתרץ שלש קושיות [עד כאן מצאתי [ובליקוט נמצא עוד ג' קושיות. א' למה לא בעי בהיפוך חמור שעסקיו רעים אם מותר באפסר. ב' למה אמר רב יוסף ואתי לאתויי ולמה לא אמר משום משוי. ומ"ש הרש"א משום דעז לא בעי נטירא. הנה הרשב"א כתב להיפוך דעז הוי כפרה מורדת. ג' קושית התוס' אם נטירא יתירא אסור למה לובדקים יוצאים באפסר ויוצא בפרומביא] עד כאן ליקוט:

גמ' שם תסתיים דשמואל הוא דאמר לנוי אסור לשמר מותר כ' הרז"ה וז"ל איכא מאן דקשיא לי' דשמואל אדשמואל משום דא"ש הלכה כחנניא ואמר ר"י א"ש מחליפין וכו' ול"נ תרי גווני הוי נטירא יתירתא שאין ב"א עושין כן בחול כלל בשבת הוי משאוי וזה גמל בחטם. ובהא אפי' שמואל מודה כאסהדותי' דקא מסהיד משמיה דריב"י וכל נטירותא יתירתא שמקצת ב"א עושין כן בחול בשבת לא הוי משאוי וזה חתול בסוגר כחנניא. מידי דהוה אלובדקים באפסר ויוצא אף בפרומביא ולא אמרי' משאוי הוא לדברי הכל ובפרה ברצועה שבין קרניה לשמר איפלגו בה רב ושמואל רב מדמי לה לגמל בחטם ושמואל מדמי לחתול בסוגר לחנניא וכו' עכ"ל: והנה מה שהקשו על שיטת הרז"ה דא"כ איך קאמר תסתיים דשמואל הוא דאמר לשמר מותר. דאתמר ר"ה ב"ח א"ש הלכה כחנניא ולשיטת הרז"ה קשה ואכתי דלמא סובר שמואל דפרה ברצועה היא נטירא יתירא יותר מחתול בסוגר וכדס"ל באמת להרז"ה אליבא דרב נלע"ד לתרץ דאי ס"ד דשמואל אמר לנוי ולשמר אסור וא"כ רב קאמר לשמר מותר ואם כן על כרחין גם רב ס"ל הלכה כחנניא דאי ס"ד דס"ל כת"ק אם כן אם אוסר חי' בסוגר ק"ו שאוסר פרה ברצועה אלא ודאי דגם רב ס"ל הלכה כחנניא והא ודאי דבאיסורא יותר סמכינן על רב מעל שמואל ואם כן למה אמר ר"ה ב"ח משמי' דשמואל הלכה כחנניא יותר עדיף ה"ל לומר משמי' דרב הלכה כחנניא אלא דבאמת שמואל הוא דאמר לשמר מותר. אבל רב אמר בין לנוי ובין לשמר אסור: ומה שהקשו עוד על שיטת הרז"ה דאם כן איך קאמר לעיל כתנא והרי לשיטת הרז"ה גמל בחטם גם חנניא מודה דאסור. נלע"ד ג"כ לתרץ והנה הרי"ף והרא"ש כתבו דהך תנא לובדקים וגמל יוצאים באפסר הוא למיפשט האיבעי' דנטירא יתירא אסור ולאסור גמל בחטם אתי, וכבר נתקשו מדבריהם כל מפרשי הש"ס. דמאי אולמא הך ברייתא מהך דד' בהמות דדחינן דדלמא לאסור נאקה באפסר אתי:

ומלבד קושיא זו קשה איך שייך למיפשט מברייתא דבר שהוא מחלוקת תנאים. ומאי אולמא דהך ברייתא מת"ק דחנניא. ואמרתי שע"י ברייתא זו אתי למיפשט מסתם משנה. דהא ודאי אף דנטירא יתירא תנאי הוא מ"מ הך דלובדקים באפסר לא אשכחן פלוגתא וא"כ קשה משנתנו דתנן ולובדקים בפרומביא ניתני רבותא יותר דלובדקים מותר באפסר וצריך לומר דקמ"ל פרומביא לרבותא להך גיסא דלא נימא דדוקא אפסר מותר אבל פרומביא אסור משום נטירא יתירא וקשה אי לרבותא להך גיסא א"כ ניתני לובדקי' בחטם. אלא ודאי דבחטם באמת הוה נטירא יתירא ואסור ואם כן פשיטא לי' ע"י בריית' זו ממשנתנו לאסור לובדקי' בחטם וק"ו שגמל אסור בחט': אלא דקשה דא"כ ל"ל ברייתא זו הא גם מברייתא דד' בהמות הוה מצי למיפשט ממשנתנו. דהרי ברייתא מתיר סוס באפסר וא"כ קשה למה תנן במשנתנו וסוס בשיר שהיא שמירה יותר מאפסר. כמבואר ברמב"ם ובחידושי הרשב"א ולמה לא תנן רבותא יותר שסוס מותר באפסר וצריך ג"כ לומר דנקט שיר לרבותא דלא הוי נטירא יתירה וא"כ קשה ניתני רבותא עוד יותר דסוס מותר בחטם אלא ודאי דבחטם באמת אסור משום נטירא יתירא וכנ"ל יש לומר דמסוס בשיר אין ראיה דיש לומר דלהכי נקט סוס בשיר משום דבעי למיתני וכל בעלי השיר וכו'. ולמיתני יוצאין ונמשכין לכל מר כדאית ליה לשמואל דוקא נמשכין ולמעוטי כרוכים ולרב הונא להתיר כרוכים וכן משום דבעי למיתני ומזין עליהם וכו' וכל זה לא שייך בחטם: שאינו בא מנוי אדם לנוי בהמה ואולי גם שאדם מושך בהם בהמתו דקאמר לקמן ע"ב לא שייך בחטם: ובזה תירצתי ג"כ מה דלא שמרה המשנה סידור של השמירות כמו שדקדקנו לעיל במתני' אבל לפמ"ש כאן בלא"ה ניחא דסוס בשיר רוצה לסמוך לכל בעלי השיר ולהאריך בה בדיני טומאה וטהרה. לכך הניחו באחרונה ולובדקים סמך לסוס ששניהם בשמירה ממוצע יותר מאפסר ופחות מחטם. עוד נלע"ד דהך תנא למיפשט הבעיא אתי משום דהך תנא מתיר לובדקים באפסר וסוס כבר שנינו לעיל דמותר באפסר והנה זה פשוט דפרומביא עכ"פ שמירה מעולה כמו שיר ואולי יותר משיר שהרי פלפלו הפוסקים אם סוס מותר בפרומביא והרא"ש כתב דסוס יוצא ברסן דרסן שלנו כמו שיר שלהם דלדידן נטירותא דסוס ברסן ורסן היינו פרומביא כמפורש בפי' המשנה להרמב"ם וכמבואר בשו"ע ריש סי' ש"ה ובמג"א ס"ק ב' ומכל אלו נראה דפרומביא הוא קצת יותר משיר ולהכי כתב הרא"ש דלדידן נטירותא דסוס ברסן. וא"כ על כרחין לובדקים מותר בשיר מדמותר באפסר ובפרומביא ק"ו שמותר בשיר שהיא ממוצע בין אפסר לפרומביא ואס"ד דנטירא יתירא מותר א"כ סוס מותר בפרומביא בודאי ולמה לא כללה המשנה לובדקים לסוס בחד בבא ונימא הלובדקים והסוס יוצאים בפרומביא או בשיר ולשיטת רש"י דפי' כרוכים לנוי הקשו התוס' דהרי ברצועה שבין קרניה לכ"ע אסור לנוי ל לרב ובין לשמואל והר"ן תירץ שיש בהמות שדרכן גם בחול לנוי וא"כ לכך לא כללה ללובדקים בשיר משום דבעי למימר יוצאים בשיר והיינו כרוכים ואולי לובדקים אין דרכן גם בחול לנוי. וכל זה לרב הונא דיוצאים כרוכים אבל לשמואל יוצאים נמשכים אם כן הדרא קושיא לדוכתא ונכללי' בחד וצריך לומר לדידיה באמת חד מהני אסור או דלובדקיס] אסור בשיר משום שהיא שמירה פחותה או שסוס אסור בפרומביא משום נטירא יתירא. ועד כאן לא התירו הפוסקים סוס ברסן אלא סוסים שלנו שדרכם אף בחול כן ואם סוס אסור בפרומביא משום נטירא יתירא ק"ו שנאקה אסורה באפסר דשמירה פחותה יותר מדאי ודאי יותר אסור משמירה מעולה וכדחזינן דבהא אמר לא תיבעי לך ובהא מיבעי' לי' וק"ו אם נפרש דלהכי לא כלל לובדקים והוה משום דלובדקים אסור בשיר ק"ו דנאקה אסורה באפסר. נמצא דבכל גווני מוכח לאסור נאקה באפסר אבל נטירא יתירא שפיר מספקא לי' משום דאולי הא דלא כלל לסוס ולובדקים הוא לאסור לובדקים בשיר משום שמירה פחותה אבל סוס בפרומביא שהוא שמירה יתירה מותר וכדשנינו בברייתא ד' בהמות יוצאים באפסר ומותר לובדקים באפסר משום דגם זה אורחי' וכמו"ש התוס' א"כ ק"ו שמותר בשיר א"כ על כרחין משנתינו לאסור סוס בפרומביא וממילא מוכח דק"ו דגמל אסור בחטם. ומה דדחי בגמ' לא למעוטי נאקה באפסר לא מדברי שמואל אלא סתם גמ' דחה זה לדידן דקיי"ל כרב הונא דיוצאים כרוכים וא"כ בלא"ה לא קשיא דניכלליה ללובדקים בהדי סוס וכנ"ל. ובזה יתורץ קושיית התוס' בד"ה אדרבא תסתיים וכו' תימא לרשב"א וכו' ולדידי ניחא דודאי מה דדחי לא למעוטי נאקה באפסר ודאי אינן מדברי שמואל. דלשמואל מוכח מהך דד' בהמות לאסור אפי' סוס בפרומביא. ובזה ניחא מה דקאמר מחלפים לפני רבי של זו בזו ופי' רש"י שהאיבעי' הוא על שניהם דהיינו נאקה באפסר וגמל בחטם וק"ו לגירסת הרי"ף של זו בזו ושל זו בזו מהו ואח"כ קאמר נאקה באפסר לא תיבעי לך. ולדידי ניחא דמחלפין לפני רבי באמת על תרווייהו מספקא להו. דרבי לשיטתו דמולאות של בית רבי יוצאות באפסריהן כרוכים וא"כ להכי לא כללה המשנה לובדקים עם סוס וכנ"ל אבל מרא דשמעתא כאן הוא רב יהודה אמר שמואל וקאמר רב יהודה נאקה באפסר לא תיבעי לך ל"ך דייקא דלדידך דאסרת עכ"פ מוכח לאסור נאקה באפסר: ובזה ניחא מאי דמסיק לא למעוטי נאקה באפסר ונתקשו הרמב"ן והרשב"א דכל זה הוא מימרא שאינה צריכה שהרי כבר אמר לא תיבעי לך וא"כ בלא"ה ידעינן זה ולדידי ניחא דמתחלה לא מצד הסברא קפשיט לה אלא מצד ההוכחה ממשנתינו ולשיטת שמואל וכבר כתבתי דהך דיחוי לא למעוטי נאקה באפסר הוא לשיטת רב הונא ואינו מוכח ממשנתינו אפי' לאסור נאקה באפסר ובא ר' יוסי לומר ד' בהמות לאסור נאקה באפסר:

והנה לפי זה במתניתא דתני לובדקים וגמל יוצאים באפסר קשה למה לא כללה המשנה גמל ולובדקים בחד וניתני הגמל והלובדקים יוצאים באפסר או בפרומביא. אלא ודאי דבאמת גמל אסור בפרומביא וק"ו שאסור בחטם. ואולי זהו כוונת הרי"ף והרא"ש שמהך ברייתא שפיר איפשוט לאסור נטירא יתירא דהרי מוכח כאן לאסור גמל אפי' בפרומביא ומה שסיימו הרי"ף והרא"ש בתר הך תנא באפסר אין בחטם לא משום לובדקים נקט חטם אבל גמל אפילו פרומביא אסור. ועכ"פ יצא לנו שמוכח מזה לאסור גמל בפרומביא וגמל בפרומביא הוא דומה לחי' בסוגר לדברי הרז"ה ששני מיני נטירא הם ועל זה מסיק כתנאי אבל על גמל בחטם באמת לא שייך כתנאי:

שם או יוצאין כרוכין או נמשכין לפמ"ש לעיל במתני' דלהכי לא תנן ג"כ חמור באפסר משום דממילא ידעינן דמותר למ"ד דנטירא יתירא מותר. ולמאן דאוסר מ"מ כיון שמשתמרת בו אף שהיא שמירה יתירה מ"מ נוי הוא כיון דאורחא לצאת בחול ע"ש נוכל לפרש ג"כ פלוגתא דר"ה ושמואל דרב הונא דהוא מתלמידי דרב ואוסר נטירא יתירא וקשיא למה לא תנן במשנתינו חמור באפסר ק"ו מגמל ליכא דאולי לגבי חמור הוה נטירא יתירא לכך לשיטתו אומר דכרוכים מותר והיינו לנוי נמי מותר אבל שמואל לשיטתו דנטירא יתירא מותר ובלא"ה ניחא מה דלא תני חמור משום דהוא ק"ו מגמל ולכך אומר כרוכים לימשך:

ליקוט [דף נ"א ע"ב רש"י ד"ה לאו למעוטי גמל בחטם וה"ק ד' בהמות וכו' כונתו דליכא לפרש דד' בהמות הללו אינם יוצאים רק באפסר דהא חזינן סוס יוצא בשיר אמנם כונתו ע"פ דברי הרז"ה דמעט תוס' שמירה לא דקדקו חכמים ולכך פירש"י דד' בהמות משתמרים באפסר ולכך ממילא אסורים בחטם דמשמירה דאפסר לשמירה דחטם הוא הפרש גדול]:

סליק פרק במה בהמה