נזיר כ ע"ב

דף כ - ב

הא? ההוספה שהוסיף השני למה לי!?

הרי השתא יש לומר, חמירתא אמר המקבל, דהיינו "שלש ארבע חמש", קיבל על עצמו קילתא, אחת שתים לא כל שכן שקיבל!? ונמצא שאין השני מכחיש את הראשון אלא מוסיף על דבריו.

אמרי במערבא: בשני עדים שאחד מונה אחת שתים והשני שלש ארבע חמש, אין הכחשה במונה.

הדרן עלך מי שאמר

פרק רביעי - מי שאמר בתרא

מתניתין:

מי שאמר "הריני נזיר" -

ושמע חבירו האחד ואמר: "ואני", ועוד אמר חבר אחר: "ואני" ^[1] -

הרי כולם נזירים.

ואם הותר הראשון, שנשאל על נזירותו והתיר לו חכם, הותרו כולן, לפי שתלו את נדריהם בנדרו. ^[2]

אבל אם הותר האחרון, הרי האחרון בלבד מותר, ואילו כולם אסורין עד שלא יתירו הם עצמם את נדריהם.

מי שאמר "הריני נזיר" -

ושמע חבירו ואמר: "פי כפיו" "ושערי כשערו" [כלומר: או שאמר "שערי כשערו"], הרי זה השני אף הוא נזיר, ובגמרא מתבאר יותר.

מי שאמר "הריני נזיר" -

ושמעה אשתו ואמרה "ואני", הרי זה מיפר את שלה, ואילו שלו קיים.

ואם אמרה היא "הריני נזירה", ושמע בעלה ואמר "ואני", שוב אינו יכול להפר, ותתבאר פיסקא זו בגמרא. ^[3]

מי שאמר בפני אשתו: "הריני נזיר", והוסיף ושאל את אשתו: "ואת"? התרצי לידור כמותי בנזירות -

וענתה ואמרה האשה: "אמן", ונעשית נזירה ^[4] -

הרי הבעל - אם ירצה - מיפר את שלה, ושלו נשאר קיים.

ואם אמרה היא בפני בעלה: "הריני נזירה", והוסיפה לשואלו: "ואתה"? ואמר הבעל "אמן" -

שוב אינו יכול להפר אף את נזירותה. ^[5]

גמרא:

שנינו במשנה: מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני כולן נזירים:

יתיב ריש לקיש קמיה דרבי יהודה נשיאה [יושב היה ריש לקיש לפני רבי יהודה נשיאה נכדו של רבי יהודה הנשיא], ויתיב ריש לקיש וקאמר:

זה ששנינו במשנתנו שכולם נזירים: והוא שהתפיסו כולן כל אלו שאמרו "ואני" בתוך כדי דיבור לראשון. ^[6]

וכמה הוא שיעור "תוך כדי דיבור"?

כדי שאילת שלום.

וכמה כדי שאילת שלום? כדי שאומר שלום תלמיד לרב, דהיינו: "שלום עליך רבי", דהיינו כשיעור אמירת שלש תיבות; ונמצא ששלושה אנשים בלבד יכולים להתפיס בנזירותו של ראשון, כי שלש פעמים "ואני" הוא תוך כדי דיבור. ^[7]

אמר ליה רבי יהודה נשיאה לריש לקיש:

לדבריך שאתה אומר: אין אדם יכול להתפיס בנזירותו של אחר אלא "תוך כדי דיבור" שהוא כדי שאילת תלמיד לרב, תו לא שבקת רווחא לתלמידא [נמצא שלא השארת זמן מספיק לתלמיד] שהיה רוצה להתפיס, ואם עובר שם רבו וצריך לומר לו "שלום עליך רבי", שוב לא יוכל להתפיס, שכבר עבר "תוך כדי דיבור".

ולכן כל שהתפיס לאלתר אחר כדי דיבור, הרי הוא נזיר, ואפילו שלא היה זה "תוך כדי דיבור". ^[8]

ה"ג הא למה לי השתא חמירתא אמר קילתא לא כ"ש. ולא גר' חמירתא אמר רב וה"פ אמאי הויא הכחשה. הך דקאמר ג' ור' לא מכחיש כלל הא דקאמר א' וב' דמימר אמרי' הא למה לי להזכיר א' וב' מה שאמר חבירו בזה אני מודה לו חמירתא שאני מוסיף ומחמיר עליו זה אומר קילא שאמר חבירו לא כ"ש שהם אומרים בכלל דברי ומה לי להזכירם דבכלל דברי ישנו דבריו:

במערבא אמרינן אין הכחשה במונה כאתקפת' דרמי בר חמא:

סליק פירקא

פ"ד מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ושמע חבירו ואמר ואני כולם נזירים הותר הא' ע"י חכם כולם מותרים שכולן תלויין בו:

והוא שתפסו בתוך כדי דיבור דהיינו שלום עליך רבי כדמפ' כדי שאלת תלמיד שהם ג' תיבות. הילכך ג' מתפסה בראשון אבל ד' לא שכבר הפסיקו בג' ואני והוי יותר מכדי דיבור:

א"ל תו לא שבקת רווחא לתלמודא שאם פגע בו רבו ונתן לו שלום לא יוכל להתפיס באותו שנדר לפניו. הלכך גר' דגם הד' יכול להתפיס דהמחובר לתוך כדי דיבור בתוך כדי דיבור דמי:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר מי שאמר הרי אני נזיר ושמע חברו ואמר ואני ואני הרי כלם נזירים הותר הראשון הותרו כלם הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין מבואר לר"ם:

אמר המאירי הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני ואני פירוש לשון קצר הוא וענינו ששמע אחד ואמר ואני ואחריו אמר שני ואני וכן שלישי אחר השני כלם נזירים ופרשו בגמרא שאין אדם יכול להתפיס אלא בתוך כדי דבור והוא כדי שאלת תלמיד לרב ר"ל שלום עליך רבי ונתנו שיעור זה לכל תוך כדי דבור כדי שיהא פנאי לכל תלמיד הנושא ונותן באי זה ענין אם יבא רבו לשם שיהא שואל בשלומו וחוזר לעסקיו והוא שתמה בגמרא תו לא שבקת רווחא לתלמידא כלומר ששיעור מועט הוא ומ"מ לא חשו להשיבו שכך היה הענין פשוט להם וצריך שתדע שהתפסה זו יש לה מקום בשני פנים או שיתפיסו כלם בראשון ויאמר כל אחד מהם לראשון ואני כמוך או שיאמר ואני כנודר הראשון או שיתפיס כל אחד בשלפניו ר"ל שיתפיס המתפיס הראשון בנודר והשני במתפיס ראשון והשלישי במתפיס שני ומ"מ כל שכלם מתפיסים בראשון צריך שיהו כלם בתוך כדי דבור של ראשון ומתוך כך אי אפשר שיהו המתפיסין זה אחר זה אלא שלשה שהם שלש תיבות כלומר ואני ואני ואני כנגד שלש תיבות שבשאלת תלמיד לרב או שיהו אפי' כמה מתפיסין כאחד תוך כדי דבור של ראשון כך פירשוה בתוספות ולא יראה כן שהרי שלש תיבות הוא כדי דבור וכל ששהה כדי דבור לא הועיל וכמו שאמרו בסוגיא הריני נזיר ושמע חברו ושהה כדי דבור ואמר ואני הוא אסור וחברו מותר אלא ודאי אי אפשר אלא בשנים ואם מתפיס כל אחד בחברו דיו שיהא כל אחד בתוך כדי דבור של אותו מתפיס הקודם לו ואפי' היו הרבה עד שהאחרון שבהם נשתהא ביתר מכדי דבור מן הנודר הראשון דיו שיהא בתוך כדי דבור של אותו שהתפיס קודם לו וכל שהוא כן מתפיסים אפילו אלף זה אחר זה כל שהשני תוך כדי דבור של ראשון ושלישי תוך כדי דבור של שני ורביעי תוך כדי דבור של שלישי וכן כלם וכן יש ביניהם חלוק אחר שאם התפיסו כלם בראשון אפילו בזה אחר זה אם הותר הראשון על ידי שאלה הותרו כלם אבל אם לא הותר הראשון אף על פי שהותר אחד מן המתפיסים הראשונים לא הותר אפי' אותו שהתפיס אחריו שהרי לא נתלה נדרו אלא בראשון אבל כל שהתפיס אחד בחברו הקודם לו כל שהותר אחד מן המתפיסים האמצעיים הותרו כל המתפיסים שאחריו אבל לא הותרו את שלפניו שכל אחד תלה נדרו בקודם לו ומתוך כך שאלו בגמרא אם התפיסו בזה אחר זה בסתם ר"ל שלא ביררו אם בראשון אם אחד בחברו ר"ל זה במתפיס שלפניו אם נדון אותם כמתפיסים בראשון הואיל וכלם לפניו ושלא תועיל בזה אחר זה אלא בשלשה לשיטת התוספות או שנים לשיטתנו ואותם השנים או השלשה לא יהא אחד מהם ניתר בהיתר אחד מחביריו המתפיסין אלא בהיתר הראשון או שנדונם כמתפיס אחד בחברו ושתועיל אף לאלף ובזה אחר זה ושיהא כל אחד מהם ניתר בהיתר שלפניו אע"פ שלא הותר הראשון והעלו בה שסתם הדברים כל שבזה אחר זה חד בחבריה מיתפיס ומעתה אתה מפרש משנתנו לענין פסק שאם אמר זה הריני נזיר ושמע שני ואמר אחריו ואני וכן שמע שלישי ואמר אחריו של שני ואני וכן אפילו אלף זה אחר זה כלם נזירים ואם הותר הראשון על ידי שאלה הותרו כלם שהרי כלם תלויים בהיתרו ואם הותר האחרון לא הותר אחד מן הקודמין הא אם הותר אחד מן האמצעיים הותרו כל המתפיסים שאחריו אבל לא אותם שלפניו כך אנו צריכים לבאר משנתנו לענין פסק אלא שלענין ביאור מה שאמרו בגמרא לענין תוך כדי דיבור שהזכרנו לימא מסייע ליה מי שאמר הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני ואני פירושו שהיה סבור במשנתנו שכלם מתפיסים בראשון אע"פ שמדברים זה אחר זה והיינו דלא קאמר אלא ואני ואני ואע"פ שלדעת התוספות תלתא מיהא איכא כמו שביארנו לא כיון אלא ללמד שיש לדבר קיצבא ולא חש להזכיר השלישי הא אלו היתה התפסה אף לאחר כדי דבור היה לו להזכיר יותר משלשה כדי ללמוד שאף לאחר כדי דבור היה ולשיטתנו מיהא הקושיא באה מדוקדקת שהרי כל שמתפיסין בראשון אין התפסה אלא בשנים שאלו שלשה כדי דבור הוא והיינו דמקשי לקמן אי אמרת בחבריה מתפיס ליתני ואני ואני כלומר תלתא זימני דכל דבקמא מתפסי תלתא לא אפשר וכן עיקר אלא שמ"מ דחאוה והעלו אחריה שכלם חד בחבריה מתפיס והאי ואני ואני אפילו בכמה כן אלא דתנא לאו כי רוכלא חשיב ואזיל ועל הדרך שביארנו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר הריני נזיר ושמע חברו ואמר פי כפיו שערי כשערו הרי זה נזיר אמר הר"ם זה כאשר אמרנו עוד אמרו ואני חייבתהו הנזירות אם היה זה בתוך כדי דיבור והוא שעור מה שיאמר שלום עליך ר' בשוה וכן השלישי וכן הרביעי וכל מה שרבה המספר אשר יאמר ואני כאשר היה בין אמרו ואני ובין אמרו אשר לפניו ואמרו פי כפיו ושערי כשערו וממה שראוי שתדעהו שהאשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה לה ואני אחר בא בעלה והפר לה הנה הנזירות מחויב לזאת שאמרה ואני ואע"פ שהפר נדרה לפי שהבעל לא יסיר הנדר זולת מה שיתלה באשתו לבד והוא אמרם בזה הלשון בעל מגזז גזז ולא מעקר עקר ואם אמר הבעל עצמו ואני לא יפר אחר זה לפי שהוא כבר קיים נדרה כמו שבארנו בסוף העשירי מנדרים:

אמר המאירי מי שאמר הריני נזיר ושמע חברו ואמר פי כפיו ושערי כשערו הרי זה נזיר ושאלו בגמרא היאך אפשר שתועיל התפסה במה שעיקר נזירות אינה מועלת והרי אם אמר בעיקר נזירות ידי נזירה או רגלי נזירה אינו כלום אלא אם כן אמרה באבר שהנשמה תלויה בו כגון ראשי נזיר או כבדי נזיר וכל כיוצא בזה וכן הלכה ופיו ושערו אינן דבר שהנשמה תלויה בהם ואם כן אף לעיקר נזירות אם אמר פי נזיר או שערי נזיר לא אמר כלום היאך יועיל בהתפסה ופירשו משנתנו כשאמר בהדיא אחר ששמע חברו שנזר יהא פי כפיך מיין ושערי כשערך מלהגזז הא כל שלא הזכיר מיין ומלהגזז אינו כלום זו היא שיטתנו ומ"מ בתוספות פירשו שמאחר שהפה והשער הם מיוחדים לנזירות מכל שאר האברים זה ביין וזה בגלוח כל שהתפיסן בנזיר נעשה מן הסתם כפורט מיין ומלהגזז אבל כל שמזכיר עיקר נזירות לאבר אחר אינו כלום אלא באבר שהנשמה תלויה בו ונמצאת התפסה באלו חמורה מעיקר נזירות שאם אמר יהא פי נזיר או שערי נזיר אינו נזיר ואף בתוספתא שנינו שאף בשאר איברים התפסה מועלת והוא שאמרו ידי כידו רגלי כרגלו הרי זה נזיר ופירשוה בתוספות שאף זו ענינה ידי כידו מליגע למת רגלי כרגלו מלילך לבית הקברות ואע"פ שבעיקר נזירות אינו כלום בהתפסה מיהא אתה מפרשה מן הסתם כן ולשיטתנו אתה יכול לפרשה בשפירש כן בהדיא אלא שנראין דבריהם מדברינו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר הריני נזיר ושמעה אשתו ואמרה ואני מיפר את שלה ואת שלו קיים הרי אני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר הריני נזיר ואת ואמרה אמן מפר את שלה ואת שלו בטל הרי אני נזירה ואת ואמר אמן אינו יכול להפר אמר הר"ם פי' כאשר אמר האדם לאשתו הריני נזיר ואת על ההפסק והקיום ואמר אמן אינו יכול להפר אולם אם היה אומר ואת על דרך התמה כאלו יאמר ואת ומה תאמר התעשה מה שתעשית אם לאו ואמ' אמן ואז תענה אם אני אעשה והנה אפשר לו שיפר לה כמו שנזכר:

אמר המאירי מי שאמר הריני נזיר ושמעה אשתו ואמרה ואני מיפר את שלה ר"ל יכול הוא להפר את שלה ואין אומרין מאחר שהוא נוזר אנן סהדי דניחא ליה בשל אשתו גם כן שהרבה פעמים אדם נודר במה שאינו רוצה כן באשתו ומתוך כך יכול להפר בשלה ושלו מ"מ קיים אע"פ שמיפר לה שלא נתלה נדרו בנדרה ומ"מ כל שהותר הוא על ידי שאלה הותרה היא גם כן:

אמרה אשתו הריני נזירה ושמע הוא ואמר ואני אינו יכול להפר לה שמאחר שהוא מתפיס עצמו בנדרה הרי הוא כמקיים בפירוש את נדרה ואם הותרה היא ע"י חכם הותר הוא:

הריני נזיר ואת ואמרה אמן מיפר שלה אם ירצה ושלו קיים אע"פ שהיפר לה שהרי לא תלה נדרו בנדרה ושמא תאמר ומאחר שהוא אומר ואת והיא אומרת הן היאך אתה אומר שהיפר לה והלא אין לך הקמה גדולה מזו פירשוה בגמרא בשאמר ואת דרך שאלה כלומר מה רצונך בענין זה תהיי נזירה כמוני או לא ואחר שכן על דעת עצמה היא נוזרת ויכול להפר אבל אם אמרה דרך הנחה פשוטה כלומר ואת נזירה עמי גם כן והיא אומרת הן אינו יכול להפר שהקמה מעליתא היא ומ"מ אף בזו אם הותרה היא לא הותר הוא שאין נדרו תלוי בנדרה וכן אם היא לא קבלה את הנזירות הוא מ"מ נזיר ואין זה תליית נדרו בנדרה כלומר הריני נזיר אם את נזירה אלא נזירותו לחוד ונזירותה לחוד ומה שאמרו בבריתא הריני נזיר ואת אם אמרה אמן שניהם אסורים ואם לאו שניהם מותרים מפני שתלה נדרו בנדרה כבר תירצוה הריני נזיר ואת מיפר שלה ושלו קיים כלשון משנתנו ואין הלכה כאביי שהעמידה לומר שכל הריני נזיר ואת תולה נדרו בנדרה הוא אלא כסתם משנתנו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

במערבא אמרי אין הכחשה במונה פי׳ אע״פ שאמר האחד עד השתים נזר ולא יותר אין זו הכחשה כיון שבדרך מנין הי׳ נודר שיש לומר מפני שזה לא שמע אלא עד השתים מפני זה אמר ולא יותר ולעולם זה שאומר שעד החמש נדר אינו מוכחש בדבר זה שאין אומרים למי שלא שמע יבא ויעיד אלא למי ששמע כך בעיני פתרון שיטה זו:

יתיב ריש לקיש קמיה דר׳ יהודא נשיאה ויתיב וקאמר והיא שהתפיסה כולן בתכ״ד וכמה כדי דיבור כדי שאילת תלמיד לרב פי׳ האי תכ״ד דקאמר ריש לקיש הכי משמע בתוך כדי דיבורו של ראשון מדלא קאמר והוא שהתפיסו בתכ״ד של חבירו ודייק האי סברא ריש לקיש ממתני׳ דקסבר דוקא קאמר ואני ואני תרי ותו לא א״כ בעי׳ בתכ״ד של ראשון וגם ס״ל לריש לקיש נמי דתכ״ד לא הוי אלא תרי מילי ותו לא והאי דקאמר כדי שאילת תלמיד לרב משום דתניא בברייתא הכי וכיון דמתני׳ לא תנא אלא תרי ואני ס״ל לריש לקיש דליכא שינוי בין שאילת תלמיד לרב לשאילת רב לתלמיד ותרווייהו תרי מילי נינהו:

וא״ל ר׳ יהודא תוב לא שבקת רווחא לתלמידא פי׳ לפי דבריך שאתה סבור דמתני׳ דוקא קאתי תרי ואני א״כ אין ריוח לתלמיד בשאילת שלום לרבו לכך שואל התלמיד בשלום רבו כמו שהרב שואל בשלום תלמידו וזה לא יתכן שהרב אומר לו שלום עליך והתלמיד אומר לרבו שלום עליך ר׳ ושאלת תלמיד לרב דתניא בברייתא תלת מילי הוו ואי תנא הו״ל למיתני תלתא ואני אלא מדלא תני תלתא ש״מ לאו בכדי דיבורו של ראשון ס״ל אלא כל אחד בכדי דיבורו של חבירו ואפילו הן אלף יכולין להתפיס זה לזה:

הותר הראשון הותרו כולן. פירוש אם בא הראשון לחכם והתיר לו נדרו גם האחרים הותרו לפי שאמרו ואני כמוהו ותלו נדריהן בנדרו. ויש מפרשים משום דחכם עוקר את הנדר מעיקרו וכיון דהתיר החכם לראשון נמצא דהנדר עקור מעיקרו ואין לאחרונים במה יתפשו:

גמ'. יתיב ריש לקיש והוא שהתפיס. מלתא באפי נפשה היא ולא אמתניתין קאי. הר' עזריאל:

והוא שהתפיסו כולן תוך כדי דיבור. פירש רבינו תם שיעור תוך כדי שאלת תלמיד לרב שלום עליך רבי כדמוכח פרק מרובה. ומכל מקום המחובר לתוך כדי דיבור מועיל כגון שאמרו שלושה ואני ואני ואני שהן שלוש תיבות כנגד שלום עליך רבי אף הרביעי שאמר ואני הואיל ומחובר לתוך כדי דיבור מועיל שכן הוא דרך בני אדם כשהוא עוסק בשום קנין או בשום מעשה ובא רבו ונתן לו שלום עליך רבי חוזר לענין ראשון שהיה עסוק מתחלה ולא הוי הפסקה. אבל החמישי לא הוי נזיר דאיכא ארבעה ואני בנתים.

אמר ליה ר' יהודה נשיאה תוב לא שבקת רוחא לתלמידא. לשהות לתפוס נזירותו שמיד שאמר שלום עליך רבי יצטרך לומר ואני ואם לא אמר מיד ואני לא יתפוס נזירות באמירת ואני בתמיה. אלא סבירא ליה דאפילו שהה זמן גדול יכול הוא להתפיס נזירות בראשון דבציר מידות נזירות לא הוי דכי נזיר עובר עליו ואמר אהא הרי זה נזיר.

תניא נמי הכי כר' שמעון בן לקיש ושהה כדי דיבור ואני. פירוש ששהה מעט יותר מכדי דיבור ואמר ואני הוא אסור וחבירו מותר. פירוש הראשון שאמר הריני נזיר אסור וחבירו שאמר ואני מותר דלאו אקמא קאי. לימא מסייע ממתניתין מי שאמר הריני נזיר אסור וחבירו שאמר ואני ואני ותו לא. ולר' יהודה נשיאה הוה ליה למימר ואני ואני חמשה פעמים הואיל ולאחר כדי דיבור מועיל. בשלמא לר' שמעון בן לקיש אין לתמוה ליתני ארבע פעמים ואני בתוך כדי דיבור דאינו חושש דמילתא דפשיטא היא דתוך כדי דיבור כדיבור דמי.

תנא כי רוכלא ליחשוב ולידיל ולא חש התנא להאריך כל כך. ור"י מפרש תנא כרוכלא ליחשוב וליזיל. כלומר אי הוה תני פעמים הרבה לא מוכח מיניה דלא בעינן תוך כדי דבור דסבירא ליה דחד בחבריה מתפיס באותו שלפניו ולא בראשון והואיל וכן אמאי הוה תני ואני טובא כי רוכל ליחשוב וליזיל כיון דלא נפקי לן מידי. אבל ר"י כי יתיב וקאמר והוא שהתפיסו כולן תוך כדי דבור של חברו דוקא שלש פעמים ואני שהם ג' תיבת שלום עליך רבי אבל הרביעי לא היה יכול להתפיס בראשון. אמר ליה תוב לא שבקת רוחא לתלמידים שאם נתן שלום לרבו לא יוכל שוב לומר ואני דין הוא שיוכל לומר ואני הואיל ומחובר הוא לתוך כדי דבור ועד ד' פעמים יכול להתפיס בראשון. תניא נמי הכי מי שאמר הריני נזיר ושמע חברו ושהה כדי דבור ואמר ואני מיד אחר ג' תיבות הוא אסור הראשון וחברו מותר השני אף על פי שדבורו מחובר אל כדי דבור לא יועיל רק תוך כדי דבור עצמו כר' שמעון בן לקיש. והוי פשוטה השיטה דלכך נקט לעיל תוך כדי דבור והשתא כדי דיבור. לימא מסייע ליה כו' ואני ואני (לא) מדנקט ב' פעמים ואני שמע מינה דלא מהני אלא ג' כר' שמעון בן לקיש. תוספי הרא"ש ז"ל:

אמר ליה ר' יהודה נשיאה כו'. ומיהו ר' שמעון בן לקיש לא חש להשיב על דבריו. שיטה:

רש"י ד"ה יתיב ר"ל. כי תנן במתני' כולן נזירים כו'. כצ"ל:

תד"ה הריני נזירה ושמע כו'. ואינו רשאי לגרום כו' כדכתיב ל"י דברו. לקמן (כא ב) בד"ה אלא העלו פי' זה בצ"ע ופי' בשם הר"א פי' אחר:

תד"ה הריני נזיר ואת. ועדיין אינו יודע כו'. כצ"ל:

הא ל''ל. למיהדר ולמיתני: השתא י''ל חמירתא אמר רב. היכא דהוו ב' כתי עדים ואחת אומרת אחת שתים ושניה אומרת ג' ד' ה' שמעינן ליה לרב נחלקה עדותן בקילתא דלא הוו אלא חד וחד לא אמר דנחלקה עדותן פשיטא דודאי אמר והיכא שמעינן ליה לרב דאמר הכי במס' סנהדרין ירושלמית (פ''ה) דקתני התם להך מתני' דהכא וכתיבא תמן הכי תנינן תמן מי שהיו שתי כתי עדים מעידים אותו אלו מעידים שנזר שתים ואלו מעידים שנזר חמש ב''ש אומרים נחלקה עדותן ואין כאן נזירות כלל וב''ה אומרים יש בכלל חמש ב' שיהא נזיר שתים ואמר רב בכלל נחלקו אבל בפרט דברי הכל נחלקה העדות ור' יוחנן אומר בפרט . נחלקו אבל בכלל יש בכלל חמש שתים יהא נזיר שתים פרט כגון שהאחת אומרת אחת שתים והשניה אומרת ג' ד' ה' כלל שהאחת אומרת שתים והשניה אומרת ה': אמרי במערבא אין הכחשה במונה. שאם אחד אומר אחת שתים ואחד אומר שלש ארבע חמש אין זו הכחשה ויש בכלל חמש שתים ויהא נזיר שתים:

הדרן עלך מי שאמר

מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני כו'. וכן חבירו אמר ואני: הותר ראשון שנשאל על נזירותו הותרו כולן. שכולן תלו נזירותן בראשון: גמ' יתיב ר''ל קמיה דר' יהודה נשיאה ויתיב וקאמר. כי תנן במתני' וכולן נזירים כגון שהתפיסו כולן בתוך כדי דבור של ראשון דבכדי שאילת תלמיד לרב דאית ביה שלש תיבות שלום עליך רבי התפיסו כולן ומתניתין דקתני ואני ואני דלא תני אלא תרין דוקא קתני דכי שקלת לחדא תיבה מקמא דאמר הריני נזיר ומצרפת ליה להנך דאמרי ואני ואני שכולן שלשה נדרו בתוך כדי שאילת שלום תלמיד לרב דהוויין נמי שלשה תיבות: תוב לא שבקת רווחא לתלמידא. דלימא ליה אלא הנך תלת מילי ולאו משום דאית ליה לרבי יהודה נשיאה דלימא ליה טפי אלא מילתא בעלמא קמ''ל ומסייע ליה לריש לקיש:

אלא אחד אומר אחת ושתים ואחד אומר שלש וארבע וחמש ואינם מכחישים בפירוש זה את זה וקמ''ל רב דכיון דכל חד וחד נחת למניינא שזה אינו אומר שתים בבת אחת אלא אומר אחת ושתים וזה ג' וארבע וה' ולא אחת ושתים כאילו אמר לא אחת ושתים נדר אלא של שלש וארבע וה' וזה שאמר אחת ושתים כאילו אומר ולא נדר שלש וארבע וחמש: ה''ג תו ל''ל השתא י''ל חמירתא אמר קילתא לא כ''ש ולא גרסינן אמר רב וה''פ דפריך [אמאי] קאמר דהוי הכחשה משום דאמרינן כיון דזה [אמר] שלש ארבע חמש ולא אמר גם אחת ושתים הוי כאילו אומר בפירוש ולא אחת ושתים נזר אמאי נימא דלא הוי הכחשה ומה שלא הזכיר אחת ושתים דמה לו להזכיר חמירתא דהיינו שלש וארבע וחמש אמר קילתא לא אמר הא מצינו למימר דאחת ושתים בכלל דבריו ומוסיף הוא על האחד אלא ודאי לא הוי הכחשה: אמרי במערבא אין הכחשה במונה. דודאי כי אמר אידך שלש וארבע וחמש לא מיעט שלא אמר הנודר אחת ושתים ובירושלמי דסנהדרין משמע דמונה הוי הכחשה אפילו טפי כאילו אמר [לא] אחת ושתים [אלא] שלש וארבע דקאמר התם אמר רב מחלוקת בכלל אבל בפרט לכ''ע נחלקה עדותן ואין כאן נזירות ורבי יוחנן אומר בפרט נחלקו אבל בכלל לכ''ע יש בכלל חמש שתים:

הדרן עלך מי שאמר

מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני. כלומר שנים שמעו לראשון שקבל נזירות והאחד אומר ואני וכן השני אומר ואני כולם נזירים הותר הראשון אם הראשון בא לחכם והתיר לו נדרו גם האחרונים הותרו לפי שאמרו ואני כמוהו ותלו נדריהם בנדרו הותר האחרון ע''י חכם הוא מותר וכולן אסורים אם לא יתירו גם הם נדריהם ע''י חכם אבל בלא התרה לא שלא תלו נדריהם בנדר האחרון: פי כפיו שערי כשערו ה''ז נזיר. בגמרא מפרש: הריני נזיר ושמעה אשתו ואמרה ואני מיפר את שלה ושלו קיים. דלא תלה כלל נדרו בנדרה אלא אדרבה היא אמרה ואני נזירה כמוך אחר שהוא כבר נדר בנזיר: הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר. בגמרא בעי לאכוחי מינה דבעל מיעקר קא עקר נדר אשתו מעיקרו ולכך אינו יכול להפר שאם מיפר לה א''כ יתבטל גם את שלו שנדרו תלוי בנדרה וכדתנן לעיל הותר הראשון הותרו כולן שבאו מחמתיה דראשון ואינו רשאי לגרום דבר להיות נדרו מבוטל כדכתיב לא יחל דברו. ודרשינן הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו ודחי בגמרא דלעולם מיגז גייז מהפרה ואילך מהשתא אבל כי נמי מיפר את שלה ושלו קיים מ''מ חל נדרה עד עתה ונזירותיה אינו יכול להפר דכיון דאמר ואני קיים לה נדרה: הריני נזיר ואת. כלומר וכי גם את רוצה לידור בנזיר ואמרה אמן פי' קבלה עליה נזירות מיפר את שלה ושלו קיים דלא תלה נדרו בנדרה אבל אם לא אמרה אמן היא מותרת שאינו יכול להדירה בע''כ ודאי מה דאמר לה ואת לא הוי קיום שאין הנדר חל עליה אלא כשאמרה אמן ועדיין אינו יודע אם תקבלנו אם לאו ולכך לא הוי קיום: הריני נזירה ואתה. הכי גרס ר''ת ושמע בעלה ואמר אמן אינו יכול להפר אי מיעקר [קא עקר] ניחא משום דא''כ יתבטל נזירותו ואי מיגז גייז משום דהוי קיום כי אמר אמן כמו ואני כדלעיל: (שייך לקמן דף כג ע''א) הרי זו סופגת את הארבעים. בגמ' (דף כא:) מסיק שלא היפר לה בעלה ופשיטא הוא ומשום דקא בעי למיתני סיפא ואינה סופגת וכו' דהוי חידושא אע''ג דנתכוונה לאיסורא כיון דעלה בידה היתר אינה סופגת תנא נמי רישא וסופגת: רבי יהודה אומר אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכת מרדות. מדרבנן שנתכוונה לאיסורא במזיד ובפ' בתרא דמכות (דף כב.) מכות ארבעים מן התורה אבל מכת מרדות בלי מנין אלא מכין עד שתצא נפשו או עד שמקבל עליו. ומספקא לרבי דהכא דלוקה על שעברה דשמא דוקא מ' ותו לא דדוקא כשאין רוצה לקיים אותה המצוה מכין אותו בלי מספר אבל הכא שכבר עברה למה תלקה יותר מדאורייתא אם לא הפר: הג''ה גמ' יתיב ר''ש בן לקיש קמיה דר' יהודה נשיאה ויתיב וקאמר והוא שהתפיסו כולם בתוך כדי דיבור. כדמפרש והולך כדי שאילת שלום תלמיד לרב דהיינו שלום עליך רבי ג' תיבות ה''נ יכולין שלשה אנשים להתפיס עצמן בראשון שנדר בנזיר שכל אחד אמר ואני הם שלש תיבות דאפילו האחרון תוך כדי דיבור מן הראשון אבל הרביעי אינו יכול להתפיס עצמו בראשון אפילו אמר ואני שכבר שהו כדי דיבור מן הראשון ולכך לא חייל נזירות ארביעי: אמר ליה תו לא שבקת רווחא לתלמידא. כלומר תלמיד ששמע לאחד שנדר בנזיר ובקש לומר ואני ובתוך כך עובר רבו לפניו והוא חייב להקדים לו שלום ולומר שלום עליך רבי [והם שלש תיבות] שוב לא יועיל להתפיס בנזיר אם יאמר ואני שכבר שהה כדי דיבור ואין זו סברא אלא ודאי גם הרביעי נתפס הואיל ולא שהה כלל לאחר כדי דבור אלא לאלתר אחר כדי דבור אמר ואני אבל החמישי ודאי אינו נתפס ששהה קצת אחר כדי דיבור: