שבת נב ע"ב

טהורות א''ר יצחק (נפחא) בבאין מנוי אדם לנוי בהמה ורב יוסף אמר הואיל ואדם מושך בהם את הבהמה מי לא תניא מקל של בהמה של מתכת מקבל טומאה מה טעם הואיל ואדם רודה בהן ה''נ הואיל ואדם מושך בהן: וטובלן במקומן: והאיכא חציצה א''ר אמי בשריתכן לימא ר' אמי כרב יוסף סבירא ליה דאי כר' יצחק (נפחא) דאמר בבאין מנוי אדם לנוי בהמה כיון דריתכן עבד בהו מעשה ופרחה לה טומאה מינייהו דתנן כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה סבר לה כרבי יהודה דאמר מעשה לתקן לאו מעשה הוא דתניא ר' יהודה אומר לא אמר שינוי מעשה לתקן אלא לקלקל במתניתא תני במחוללין שאל תלמיד אחד מגליל העליון את ר''א שמעתי שחולקין בין טבעת לטבעת אמר לו שמא לא שמעת אלא לענין שבת דאי לענין טומאה דא ודא חדא היא ולענין טומאה דא ודא אחת היא והתנן טבעת אדם טמאה וטבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות כי קאמר ליה איהו נמי דאדם קאמר ליה ודאדם דא ודא אחת היא והתניא טבעת שהתקינה לחגור בה מתניו ולקשר בה בין כתפיו טהורה ולא אמרו טמאה אלא של אצבע בלבד כי קאמר ליה איהו נמי דאצבע קאמר ליה ודאצבע דא ודא אחת היא והתנן טבעת של מתכת וחותמה של אלמוג טמאה היא של אלמוג וחותמה של מתכת טהורה כי קאמר ליה איהו נמי כולה של מתכת קאמר ליה ועוד שאל שמעתי שחולקין בין מחט למחט אמר ליה שמא לא שמעת אלא לענין שבת דאי לענין טומאה דא ודא אחת היא ולענין טומאה דא ודא אחת היא והתנן מחט שניטל חורה או עוקצה טהורה כי קאמר ליה בשלימה ובשלימה דא ודא אחת היא והתנן מחט שהעלתה חלודה אם מעכב את התפירה טהורה ואם לאו טמאה ואמרי דבי ר' ינאי והוא שרישומה ניכר כי קאמר ליה בשיפא קאמר לי' ובשיפא דא ודא אחת היא והתניא מחט בין נקובה בין אינה נקובה מותר לטלטלה בשבת ולא אמרינן נקובה אלא לענין טומאה בלבד הא תרגמא אביי אליבא דרבא בגלמי:
מתני' חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה בו זכרים יוצאין לבובין רחלות יוצאות שחוזות כבולות וכבונות העזים יוצאות צרורות רבי יוסי אוסר בכולן חוץ מן הרחלין הכבונות רבי יהודה אומר עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נב - ב

אמר רב יצחק נפחא: שהמשנה מדברת בשירין שנטמאו בזמן שהיו תכשיטים לאדם ^[23], ואחר כך נמלכו עליהן, והיו באין מנוי אדם ונעשו לנוי לבהמה בעודם טמאים. וצריך עתה להטבילם מטומאתם הראשונה, כדי שלא יטמאו טהרות.

ורב יוסף אמר: אף כל טבעות בהמה, הרי הן מקבלות טומאה. הואיל ואדם מושך בהם את הבהמה, הרי הם נחשבים ככלים העשויים לשימוש האדם, שהם מקבלים טומאת כלים ^[24].

ומוכחינן: וכי מי לא תניא: מקל של בהמה שרודים בו את הגמל והאנקה - אם הוא של מתכת, הרי הוא מקבל טומאה, כדין פשוטי כלי מתכת.

אבל של עץ, אינו מקבל טומאה, אף אם תורת כלי עליו, כי אין פשוטי כלי עץ שאין בהם בית קיבול מקבלים טומאה.

ומה טעם נחשב המקל של בהמה לכלי תשמישו של אדם? - הואיל ואדם רודה בהן את הבהמה.

והכי נמי בשיר, תשמיש אדם הוא ונחשב כלי, הואיל ואדם מושך בהן את הבהמה.

שנינו במתניתין: וטובלן במקומן.

ומקשינן: ואיך מועילה לשיר טבילה כשהוא קשור בבהמה? והאיכא חציצה מחמת הטבעת שתחובה בנקב שבשיר בחוזק, ואין המים נכנסים במקום החיבור שבין השיר לטבעת ^[25].

אמר רב אמי: שמדובר במשנה, בשריתכן לשירין, שהכה עליהם בפטיש עד שנתרחב הנקב שבתוכו תחובה הטבעת. ומעתה יכולים לבוא שם המים.

והוינן בה: לימא רב אמי שהעמיד את משנתינו בשריתכן לשירין - כרב יוסף סבירא ליה, שמעמיד את משנתינו בשירים שמעיקרם היו עשויים לבהמה.

דאי סובר הוא כרב יצחק, דאמר שמשנתינו מדברת בבאין מנוי אדם לנוי בהמה, ונטמאו בעודם נוי אדם, ואחר כך ייחדם לבהמה - הרי אין אפשרות להעמיד בשריתכן.

כי כיון דריתכן - עבד בהו מעשה לשנותם מנוי אדם לנוי בהמה. שהרי על ידי מעשה הריתוך, שוב אין הם נאים לתכשיט אדם. ובכך פרחה לה טומאה מינייהו, היות והם מתבטלים מתורת תכשיט על ידי מעשה הריתוך.

דהא תנן: כל הכלים שעדיין לא נגמרה מלאכתם לגמרי, "יורדין" להכשר קבלת טומאתן במחשבה לבד. שאף שעדיין הם צריכים תיקון, ובסתמא אין להם עדיין תורת כלי, אם חישב עליהם להניחם כמות שהם, זהו גמר מלאכתן, והרי הם מקבלים טומאה מעתה.

אבל אין הם עולין מטומאתן משנטמאו ^[26], במחשבה לבד, שחושב עתה שימשיך במלאכת שיפוצם, אלא בשינוי מעשה.

כגון מי שחישב על העור לעשותו שטיח, הרי הוא נעשה כלי במחשבה, ומקבל טומאה. ומעתה, אף אם יחשוב עליו לעשותו לרצועות ולסנדלים, ולענין זה עדיין לא נגמרה מלאכתו, מכל מקום לא בטלה ממנו תורת כלי שחלה בו על ידי מחשבתו הראשונה.

ואינו נטהר, אלא אם כן יתחיל לעשות בו מעשה לבטלו ממחשבתו הראשונה. וכגון שיתן בו איזמל. שאז בטלה ממנו תורת כלי, ופרחה טומאתו.

ואם כן למדנו, שעל ידי מעשה בטלה ממנו תורת כלי. ואם כן, אין לפרש את המשנה כרב יצחק, שמדובר כשריתכן. דאם כן פרחה טומאתם ואינם צריכים טבילה.

ומוכח שסובר כרב יוסף. שעל אף שלאחר הריתוך הם אינם ראויים לנוי אדם, בכל זאת תורת כלי תשמיש של אדם יש בהם, שהרי אדם מושך בהן את הבהמה. ולכן לא פרחה טומאתם במעשה הריתוך והם צריכים טבילה והזאה.

ודחינן: שאפשר שסובר רב אמי כרב יצחק.

ומה שלא פרחה טומאתן על ידי מעשה הריתוך, הטעם הוא משום דסבר לה כרבי יהודה. דאמר רבי יהודה: מעשה שנעשה כדי לתקן, לאו מעשה המוציא מידי טומאה הוא, לבטלו מתורת כלי.

דתניא: רבי יהודה אומר: לא אמר [נאמר] ששינוי מעשה מבטל מתורת כלי אם נעשה בכדי לתקן. אלא רק שינוי מעשה שנעשה כדי לקלקל את הכלי מבטל ממנו תורת כלי ^[27].

וכאן, מעשה הריתוך נעשה בכדי לתקן את השיר לצורך הבהמה ^[28]. ומשום כך, לא יוצא בכך מתורת כלי אדם שהיה בו מקודם לכן.

וחוזרת הגמרא לקושיא לעיל כיצד מועילה הטבילה כשמחובר השיר לבהמה, והרי זו חציצה?

ומשנינן: במתניתא תנא: שמדובר כאן, בשירין מחוללין. שמתחלתן נעשו עם חללים רחבים. וטבעת נתונה בתוך טבעת בריוח. ולכן אין במקום החיבור שבין הטבעת לשיר משום חציצה ^[29].

שאל תלמיד אחד מגליל עליון, את רבי אלעזר: שמעתי שחולקין חילוק להלכה בין טבעת לטבעת, ואיני יודע מהו החילוק הזה.

אמר לו רבי אלעזר: שמא לא שמעת חילוק בזה, אלא לענין הוצאת שבת בלבד, ולא לענין טומאה.

שמצינו חילוק בטבעות לענין חיוב הוצאה בשבת. שבהוצאת טבעת שיש עליה חותם, יש חיוב חטאת, לפי שאין היא תכשיט, אלא משוי. אבל טבעת שאין עליה חותם, פטור מן התורה על הוצאתה [להלן נט, ב], ואין איסורה אלא מדרבנן שגזרו משום שהוא עלול לשולפה ולהראותה. [ואז לא תהיה דרך לבישה, אלא דרך משוי, ויתחייב מדאורייתא].

דאי לענין טומאה, דא ודא חדא היא. בין טבעת שיש עליה חותם, בין אם אין עליה חותם, הרי היא כלי והיא מקבלת טומאה.

ומקשינן: וכי לענין טומאה דא ודא אחת היא, וכל הטבעות דין אחד להם? והרי מצינו חילוק בהן.

דהתנן: טבעת אדם - טמאה. וטבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות ^[30] - טהורות, לפי שאין תכשיט לבהמה ולכלים.

ומשנינן: כי קאמר ליה רבי אלעזר לתלמיד, שאין חילוק בטבעות לטומאה, איהו נמי בטבעת דאדם קאמר ליה. שבה לא מצינו חילוק לטומאה.

ושוב מקשינן: וכי בטבעות דאדם, דא ודא אחת היא? והא אף בה מצינו חילוק.

והתניא: טבעת שהתקינה בכדי לחגור בה את מתניו [שמשמשת כאבזם לחגורתו], ולקשר בה בין כתפיו את שרווליו, טהורה. לפי שהרי היא כטבעת של כלים, ולאו בת קבלת טומאה היא ^[31].

ולא אמרו שטבעת טמאה, אלא בטבעת של אצבע בלבד. לפי שהיא תכשיט, ורק לה יש תורת כלי.

ומוכח שיש חילוק גם בטבעות אדם.

ומשנינן: כי קאמר ליה רבי אלעזר לתלמיד, שאין בטבעת חילוק לענין טומאה, איהו נמי בטבעת דאצבע קאמר ליה כן. אבל ביחס לשבת יש חילוק, שאם יש בה חותם היא משוי ואם אין בה חותם הרי היא תכשיט.

ושוב מקשינן: וכי בטבעת דאצבע דא ודא אחת היא, שכולן שוות לטומאה?

והתנן: טבעת של מתכת, וחותמה של אותה טבעת הנמצא בראש הטבעת הוא של עץ אלמוג נאה - אם נגעה הטבעת בטומאה, הרי היא טמאה. לפי שהטבעת היא העיקר. וכיון שהיא עשויה מתכת דינה הוא כפשוטי כלי מתכות שמקבלים טומאה.

אבל אם היא של אלמוג וחותמה משל מתכת - הרי היא טהורה. מאחר ועיקרה עשוי מעץ אלמוג, דינה כפשוטי כלי עץ, שאינן מקבלים טומאה ^[32].

הרי שאף בטבעת אצבע מצינו חילוק לטומאה, ולמה אמר רבי אלעזר, דא ודא אחת היא?

ומשנינן: כי קאמר ליה רבי אלעזר, איהו נמי בטבעת שכולה של מתכת קאמר ליה לאותו תלמיד, שאין בה חילוק לענין טומאה.

ועוד שאל אותו תלמיד את רבי אלעזר: שמעתי שחולקין חילוק להלכה בין מחט למחט, ואיני יודע מהו אותו חילוק.

אמר ליה רבי אלעזר: שמא לא שמעת חילוק בזה, אלא לענין שבת בלבד. שחלוקה טבעת נקובה משאינה נקובה. שעל הוצאת מחט נקובה חייבים חטאת [סב, א]. אבל מחט שאינה נקובה, שאינה אלא לתכשיט, אין חייבים על הוצאתה [נז, א].

דאי לענין טומאה - דא ודא אחת היא, שכל המחטים שוות ומקבלות טומאה.

ומקשינן: וכי לענין טומאה דא ודא אחת היא? - והרי אף לענין טומאה מצינו חילוק במחטים, שיש מחטים שאינם נטמאים.

והתנן: מחט שנטמאה, ואחר כך ניטל חורה או עוקצה [חודה], הרי היא טהורה. כי מאחר ובטלה ממנה תורת כלי, פרחה טומאתה ^[33].

ומשנינן: כי קאמר ליה שאין חילוק במחטים, במחט שלימה הוא דיבר.

ושוב מקשינן: וכי במחט שלימה, דא ודא אחת היא? והרי אף בה מצינו חילוק.

והתנן: מחט שהעלתה חלודה - אם דבר זה מעכב את התפירה, הרי היא טהורה. ואם לאו, טמאה.

ואמרי דבי רבי ינאי: ושיעור חלודה המעכב את התפירה הוא כשרישומה של החלודה ניכר בבגד ^[34] הנתפר במחט הזו.

הרי, שאף במחט שלימה מצינו חילוק לטומאה. בין חלודה המעכבת את התפירה, לחלודה שאינה מעכבת.

ומשנינן: כי קאמר ליה שאין חילוק במחטים, בשיפא [מחט משויפת שאין בה חלודה] קאמר ליה הכי.

ושוב מקשינן: ובשיפא, דא ודא אחת היא? והתניא: מחט - בין נקובה ובין אינה נקובה, מותר לטלטלה בשבת בחצר, ואין בה משום מוקצה לפי שתורת כלי עליה, ויש בה גם שימוש של היתר, שהרי היא ראויה ליטול בה את הקוץ ^[35].

ולא אמרו שחלוקה נקובה מאינה נקובה, אלא לענין טומאה בלבד.

ומבואר שדוקא מחט נקובה מקבלת טומאה. אבל מחט שאינה נקובה לא נטמאת, משום שאינה חשובה כלי. ואם כן אין כל המחטים שוים לדיני טומאה?

ומשנינן: הא תרגמא אביי אליבא דרבא לברייתא זו, בגלמי. כלומר, מחט בתחלת עשייתה, שעומדת היא לינקב. וכל זמן שלא ניקבה, עדיין לא נגמרה מלאכתה, ולפיכך אין היא מקבלת טומאה. שלענין טומאה כתוב בפסוק בטהרה מטומאת כלי מדין "כלי מעשה", דהיינו כלי שנגמרו כל מעשיו.

אבל מחט שנגמרה מלאכתה על דעת שלא לנוקבה, הרי היא מקבלת טומאה. ועליה אמר רבי אליעזר, "דא ודא אחת היא".

מתניתין:

חמור יוצא ברשות הרבים במרדעת, לפי שמניחים אותה עליו תמיד כדי לחממו. וכמו שידוע ש"חמרא - אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה". ולכן אין המרדעת משאוי אצלו, אלא מלבוש ^[36].

אימתי הוא יוצא בה? - בזמן שהיא קשורה בו. ובגמרא יבואר.

אילים זכרים יוצאין לבובין [מחוברים זה לזה בקשר]. ואינו משאוי, משום שדרכם בכך. ועוד פירושים נאמרו בגמרא בזה.

הרחלות הנקבות יוצאות שחוזות [שאלייתן קשורה כלפי מעלה], וכבולות [שאלייתן קשורה כלפי מטה], וכבונות [עטופות סביבן בבגד], שדרכם בכל אלו, ולא נחשב משא. והגמרא מפרשת לצורך מה עושים להן כן.

העזים יוצאות צרורות בדדיהן [שכיס קשור עליהם], ולפעמים עושים כן כדי להדק את דדיהן שייבשו ולא יחלבו עוד, כדי שיתעברו שוב, או כדי שיהיו שמנות למאכל. ולפעמים עושים כן כדי לשמר את החלב, שלא יטפטף לארץ.

רבי יוסי אוסר בכולן [בכל אלו שהתיר תנא קמא] לצאת ברשות הרבים משום דמשוי הוא. חוץ מן הרחלים הכבונות, כי מאחר והכיסוי הוא לצורך שמירת צמרן, הרי הוא כתכשיט.

רבי יהודה אומר: יוצאין בכל האמורים לעיל, כתנא קמא. מיהו, ה"עזים יוצאות צרורות", היינו דוקא אם נצררו כדי ליבש. היות שאז מהודק הכיס היטב, ולא חששו שמא יפול.

אבל לא יוצאות כשהן צרורות, לצורך שמירת החלב. מאחר ולא מהודק הכיס היטב, חיישינן שמא יפול, ועלול הבעלים לטלטלו ברשות הרבים ^[37].

הערות

^[23] רש"י. והתוספות הקשו שאף שהדין אמת אבל בחנם פירש כך, משום שגם אם לא נטמאו כשהיו נוי אדם ועשאן לנוי בהמה הם יכולים לקבל עכשיו טומאה, משום שלא נפקע שם כלי לקבלת טומאה בלי מעשה, וכתבו שרש"י בעצמו פירש כך בכמה מקומות. ולהלן בסוגיא בדין אין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה גם פירש כך רש"י, שמדובר כשנטמאו כבר והמעשה בא לטהרם מטומאתם. והאמת שבודאי שדין זה נאמר גם לגבי להחשב כלי להיטמא מכאן ולהבא, ורש"י בעצמו בקידושין [נט, ב] כתב שהמשנה כוללת את שני הדברים, גם לטהר כלי שנטמא כבר וגם לקבוע את שם הכלי לקבלת טומאה מכאן ולהבא, והקשו גם על פירוש רש"י להלן מדוע פירש דוקא כשנטמאו? ותירץ המגיני שלמה [הובא בגליון רבי עקיבא איגר למשניות כלים, כו, ט] שרק בסוגיא כאן פירש כך רש"י, מפני שלהלן הגמרא מביאה מחלוקת אם שינוי מעשה לתקן נחשב שינוי לגבי טומאה, ומחלוקת זו נאמרה דוקא לשינוי שבא לטהר כלי שנטמא כבר, אבל לגבי לקבוע את ייעוד הכלי כולם מודים ששינוי מעשה לתקן נחשב שינוי. והפני יהושע הוסיף על דבריו שהשינוי לתקן שנחלקו עליו להלן הוא גם שינוי השם מטבעת אדם לשיר של בהמה, וחידשה הגמרא שרבי יהודה סובר שאינו שינוי וסובר רש"י שאמרו חידוש זה דוקא על כלי שנטמא כבר שאינו נטהר בכך, ולכן פירש רש"י את הסוגיא כולה באופן כזה. וראה להלן שיש עוד חילוקים בין הסוגיא כאן לשאר שינוי מעשה, וכן ביאור החילוק בין שני הדינים של שינוי מעשה לגבי טומאה.

^[24] והיינו שאין כלי של הבהמה מקבל טומאה, וכאן הטבעת משמשת את האדם שבכך קל לו לשמור עליה. ומדמינן טבעת למקל, ואף שיש לחלק ביניהם שהמקל הוא ביד האדם והטבעת קבועה על הבהמה, בכל זאת הסיבה שהם מקבלים טומאה שוה משום שהם משמשים את האדם לצורך שמירת בהמתו. ולעיל הובא מחלוקת רש"י ותוספות אם השיר שבמשנתינו מדובר שהאדם מחזיק בטבעת עצמה או בחבל הקשור בטבעת, ומבואר שגם כשמושך על ידי רצועה נחשבת הטבעת לכלי העשוי לתשמיש אדם. וכתב הריטב"א שלפי רב יוסף הטומאה בשיר היא מדרבנן.

^[25] רש"י. וכתבו התוספות שצריך לומר שלפעמים מוציאים את הטבעת מתוך השיר ומשתמשים בהם בנפרד, ולכן הם נחשבים כשני כלים לגבי חציצה, אבל אם הם מחוברים בקביעות הכל כלי אחד ואין זו חציצה. והעיר הרשב"א שבמשנה לא נאמר כלל שאין צורך להפריד את הטבעת מהשיר ו"במקומן" הכונה היא בצואר הבהמה [וכך פירש רש"י במשנה] ואם כן אין קושיא על המשנה כלל? ולכן פירשו הרשב"א ותוספות שהקושיא היא שצואר הבהמה הוא חציצה לטבילת השיר הצמוד לגופו, וכך מקשינן גם בירושלמי.

^[26] רש"י. וכך פירש גם לעיל שהסוגיא מדברת בכלי שנטמא כבר והשינוי מעשה מטהרו. ורש"י בעצמו במסכת קידושין [נט, ב] כתב שיש במשנה שני דינים א. שאם נטמא הכלי שינוי מעשה מטהרו, ב. שאם חשב על הכלי להשתמש בו וירד בכך לתורת מקבל טומאה, אם עשה שינוי מעשה לשם כלי שאינו מקבל טומאה הוא עולה מטומאתו דהיינו שמכאן ולהבא אינו מקבל טומאה. ובאמת בסוגיא במנחות [סט, א] מובא דין זה על כלי שכבר נטמא ובסוגיא בקידושין [נט, ב] משמע שמדובר על ייחוד הכלי לגבי קבלת טומאה מכאן ולהבא. והוסיף רש"י [בקידושין] שיש חילוק בין שני הדינים לגבי השינוי מעשה שמועיל לטהר, שכלי שנטמא כבר צריך שבירה וקלקול הכלי כדי להטהר, וכלי שנגמרה עשייתו ונעשה למקבל טומאה ובא לשנותו לכלי שאינו מקבל טומאה אין צריך שבירה, אלא כל "מעשה" של שינוי אפילו לתיקון הכלי מייחדו לכלי שאינו מקבל טומאה. והקשה בחידושי הגר"ש רוזובסקי [בבא בתרא, יז, ב] איך נכלל במשנה שני דיני שינוי מעשה שונים, שהרי בכלי שנטמא כבר טהרתו בשינוי מעשה הוא מדין שבירה וביטול הכלי, ואילו כלי שבא לשנותו להיות כלי שאינו מקבל טומאה - השינוי מעשה מועיל מצד כונת וייחוד הבעלים לשימוש אחר, ולכן הם חלוקים בצורת השינוי [כמבואר ברש"י הנ"ל] ואיך כללה זאת המשנה כמו דין אחד? וראה שם שדחק שזהו כפילות הלשון במשנה ללמד שני דינים אלו. והתוספות תמהו מדוע פירש רש"י כאן דוקא כשנטמא כבר הכלי? והובא לעיל שהמגיני שלמה תירץ, שרש"י סובר שבסוגיא כאן שהגמרא אומרת שרבי יהודה סובר שצריך שינוי מעשה דוקא לקלקל [ולא לתקן], זה נאמר דוקא כשנטמא הכלי והאחרונים [שיובאו להלן] הוסיפו כמה חילוקים מהסוגיא כאן לשאר שינוי מעשה. והיסוד לחילוקים אלו הוא הסברא הנ"ל המבוארת ברש"י בקידושין [נט, א], ראה להלן.

^[27] המגיני שלמה [הובא בפני יהושע וגליון רע"א כלים כו, ט] כתב שרבי יהודה סובר כך דוקא בכלי שנטמא כבר והשינוי מעשה בא לטהרו מטומאתו לכן צריך קלקול וביטול הכלי [כעין שבירה בכלי חרס], אבל כלי שרק ייחדו לתשמיש אדם ועדיין לא נטמא כל שינוי מעשה שעושה לייחדו לתשמיש בהמה מבטל את הכלי מקבלת טומאה מכאן ולהבא. וכתב שלכן פירש רש"י את כל הסוגיא [כאן] בכלי שכבר נטמא, ומיישב כך את קושיית התוספות. ולפי דבריו מה שכתב רש"י בקידושין [נט, ב והובא לעיל] שכלי שלא נטמא מועיל בו שינוי מעשה לתקן כולם מודים בזה, ומה שכתב שאם נטמא הכלי צריך שבירה או ניקוב הכלי, היא דעת רבי יהודה כאן, ורבנן חולקים. אולם המהרש"א [שם] כתב להיפך שרבנן ורבי יהודה נחלקו דוקא בכלי שעדיין לא נטמא אבל בכלי שנטמא מודים רבנן שצריך שינוי לקלקל, ורש"י שם הוא לפי רבנן כאן ולא כרבי יהודה. והקשו עליו שכאן מפורש ברש"י שהמחלוקת היא בכלי שנטמא. ובחידושי הגר"ש רוזובסקי [בבא בתרא יז, ז] כתב שכל דברי רש"י בקידושין הם לכולי עלמא, שבודאי לטהר מטומאה צריך דוקא שבירה, ולשנות את ייחוד הכלי מועיל כל שינוי מעשה ואפילו לתקן, והמחלוקת כאן היא רק באופן שהוא מקלקל את הכלי שהיה לשימוש אדם ומתקנו לתשמיש בהמה - האם מעשה כזה נחשב לקלקול [הכלי הקודם שהיה מקבל טומאה] או שהוא נחשב לתיקון [הכלי החדש], ומדובר בכלי שנטמא כבר כפירוש רש"י כאן שהוא צריך קלקול כדי לטהרו [לכולי עלמא], ונחלקו על תיקון כלי אדם לעשותו כלי לבהמה אם נחשב לקלקול או תיקון. והפני יהושע כתב סיבה נוספת מדוע סוברים רבנן ששינוי מעשה לתקן יועיל כאן לטהר מטומאה, משום שכאן בטבעת אדם כששינה לשיר של בהמה יש גם שינוי השם חוץ משינוי המעשה ולכן חולקים רבנן כאן, וסובר רש"י שבאופן שיש שינוי השם גם רבי יהודה שמחמיר שצריך קלקול מדבר דוקא בכלי שנטמא כבר, אבל לקבוע את ייעוד הכלי [כשלא נטמא] בודאי ששינוי השם מועיל לכולי עלמא. ומתוך דברי המאירי מבואר סיבה נוספת שהסוגיא מדברת רק בכלי שנטמא כבר, משום שבעצם כשהוא שם את הטבעת על הבהמה יש בזה עצמו "מעשה" לשנות לשיר של בהמה, ואם כן מדוע מקשינן רק לרב יצחק שמפרש שמדובר כשריתכן שיחשב שינוי מעשה? ופירש המאירי שכיון שהכלי כבר נטמא וצריך שינוי מעשה לטהרו לכן צריך שינוי מהותי בגוף הכלי, [וזו הסיבה שפירש רש"י את הסוגיא כולה בכלי שנטמא] ולדבריו בודאי שרבי יהודה סובר שצריך קלקול גמור רק בכלי שכבר נטמא. וראה להלן.

^[28] החזון איש [כלים ל, יח] הקשה הרי כל הסיבה שהכלי קיבל טומאה הוא משום שהיה עשוי לתשמיש אדם ואת זה הוא קלקל, ומדוע ה"תיקון" לבהמה מגרע מהשינוי הרי מה שמיועד לבהמה אינו סיבה שיקבל טומאה? ותירץ, שריתכן מתקן את הטבעת לבהמה אבל אינו מקלקל את השימוש לאדם, וסובר רבי יהודה שהתיקון לבהמה לבד אינו מבטל את הייעוד הקודם לתשמיש אדם. וכתב שמרש"י לא משמע כן. והובא לעיל שהגר"ש רוזובסקי פירש שזו היא המחלוקת רבנן ורבי יהודה אם קלקול הכלי לאדם על ידי תיקונו לכלי בהמה נחשב לקלקול או לתיקון. [וביאור סברת רבי יהודה - שלטהר כלי צריך שבירה וביטול הכלי, ואם המעשה שעושה הוא "תיקון" לצורך חדש, אף שזה יועיל לקבוע את ייחוד הכלי אבל לטהר כלי שנטמא כבר צריך מעשה לשם קלקול וביטול הכלי].

^[29] רש"י. ולפי פירוש התוספות [הובא לעיל] שקושיית הגמרא שצואר הבהמה יחצוץ, מתרצינן שהשיר תלוי ברפיון על צוארה והמים נכנסין בין השיר לצואר בלא חציצה. וכתבו התוספות שהגמרא שאלה משום שבדרך כלל השיר צמוד לצואר ויש חציצה.

^[30] רש"י [נב, א בסוף] פירש: כגון העשויות לדלת. והקשה המשנה אחרונה [כלים יב, א] אם כן אינה מקבלת טומאה משום שכל המחובר לקרקע טהור, ולא מצד שאינה כלי? ותירץ, שמדובר שעשאה לצורך הדלת ועדיין לא חיברה, והיא טהורה מפני שעשויה לכך וזה החידוש במשנה. וראה שם עוד פירוש באופן אחר מרש"י.

^[31] וכתב רש"י שאין טבעת זו דומה לטבעת שמושך בה את הבהמה דאמרינן לעיל שהיא נחשבת לתשמיש אדם, משום שכשמושך בה את הבהמה הוא משתמש בטבעת לפעולת השמירה, אבל כשהטבעת מחזיקה את הבגד בלי פעולה שלו היא נחשבת כמשמשת את הבגד ולא את האדם. עוד כתב רש"י שמדובר כשהטבעת אינה מחוברת לבגד אלא מכניסה ומוציאה והיא כלי לעצמו. ולעיל [תחילת נב, ב] כתב שאם היא מחוברת לכלי היא "יד לכלי, שכל המחובר לו הרי הוא כמוהו". והקשה המשנה אחרונה [הנ"ל] הרי יד לכלי מצינו רק כשאוחז בו את הכלי, ומנין לנו שהעשוי לנוי גם נחשב כידות הטומאה? ותירץ, שבאמת עיקר הטעם משום "שכל המחובר לו הרי הוא כמוהו" כמו שסיים רש"י, שהוא דין נוסף ולא משום יד לטומאה, והחילוק ביניהם הוא שידות הטומאה שהם משמשים להחזיק את הכלי או את האוכל טמאים מדאורייתא, וכל המחובר לו הרי הוא כמוהו היא טומאה מדרבנן כשאינו משמש להחזיק את החפץ.

^[32] והקשו התוספות הרי יש לה בית קיבול לחותם ואם כן אינה פשוטי כלי עץ אלא כלי ותיטמא? ותירצו שבית קיבול העשוי להתמלאות [דהיינו שתמיד יש בו מילוי מסויים] לא נחשב כלי קיבול לגבי טומאה. ותמה רבי עקיבא איגר היכן מצאנו חידוש זה, ואדרבה התוספות בסוכה [יב, ב] כתבו שמסקנת הגמרא שם להיפך שהוא כן נחשב לכלי קיבול? והאחרונים האריכו ליישב את התוספות, וכתבו שכל זמן שלא נתמלא הכלי הוא מקבל טומאה אבל אחרי שמלאהו אינו נחשב לכלי. [שבות יעקב א, לג]. וראה קהילות יעקב סוכה י. [והשפת אמת כתב פירוש אחר בגמרא ליישב קושיא זו].

^[33] מבואר ברמב"ם [כלים יא, א] שהיא טהורה: בין מלקבל טומאה מכאן ולהבא, ובין להטהר מטומאתה אם נטמאה כבר.

^[34] רש"י בפירוש השני. והיינו שבאופן כזה המחט טהורה שבטל שימושה לצורך תפירה. עוד פירש רש"י שרישומה ניכר נאמר על הרישא שאז היא טמאה, והכונה רישומה של המחט ניכר עליה והיא נחשבת לכלי. וכונתו כפירוש הרא"ש במשנה בכלים [יג, ה] שאין המחט מכוסה כולה בחלודה אלא נשאר רושם וצורת המחט בלי חלודה, ונחשבת בכך לכלי וטמאה.

^[35] בגמרא להלן [קכג, א] נחלקו אביי ורבא בגדרי מוקצה - האם צריך שם "כלי" כדי שלא יחשב מוקצה ודיני כלי לגבי טומאה ומוקצה שוים, או שטומאה תלוי "בכלי מעשה" אבל לגבי שבת רק מה שאין בו שימוש כלל נחשב מוקצה. ומבואר שם שנחלקו איך לפרש ברייתא זו שמותר לטלטל מחט שאינה נקובה, שאביי מפרש שנשבר החור שלה ואף שאינה מקבלת טומאה משום שבטל שימושה לתפירה בכל זאת אינה מוקצה משום שיכול ליטול בה את הקוץ, ורבא מפרש שמדובר במחט שאינה עשויה לתפירה ומשתמש בה בלי חור, אבל אם נשברה מחט שעשויה לתפירה בטל ממנה שם כלי לגבי טומאה והיא מוקצה.

^[36] רש"י. וראה להלן בגמרא שהט"ז והגר"א כתבו שדעת רש"י שכל בעלי החיים מותרים במרדעת בחצר, ומה שהגמרא אומרת שחמור סובל יותר מצינה נאמר על דין אחר. ודעת הסמ"ג שדוקא חמור מותר במרדעת. ויבואר להלן נג, א. וכתב הב"ח שלצאת לרשות הרבים מותר רק לחמור [לכולי עלמא], ואף לדעת רש"י שמותר להניח מרדעת בחצר על כל בעל חי משום שמצטער בצינה, אבל לצאת לרשות הרבים מותר רק לחמור, משום שיש לו יותר צער צינה ודרכו בכך תמיד.

^[37] רש"י. ולהלן נג, ב פירש רש"י שסיבת האיסור מפני שהבהמה נושאת את החלב, והכיס נחשב למשא ואסור. וראה מהרש"א ופני יהושע [שם] שפירשו שמתוך הגמרא למד רש"י שיש לפרש את המשנה בשני אופנים, ולכן הוכרח רש"י שם לפרש טעם אחר. וראה להלן. והרשב"א [נג, ב] מביא בשם רבו פירוש נוסף, שהיו מניחים כיס לעיזים רק בשבת כדי שלא יטפטף החלב אבל בחול אם יתרבה החלב היו חולבים אותם, וכיון שרק בשבת הוא עושה כן נחשב למשא ואסור.

הריהן טהורות, שרק כלי אדם מקבלים טומאה.

אמר ר' יצחק נפחא: המדובר הוא בבאין מנוי אדם לנוי בהמה, שתכשיטים אלה היו שייכים בשעתם לאדם, ואחר כך צירפם לרצועת בהמה, וטומאתם שהיתה בהם קודם, עדיין לא בטלה.

רב יוסף אמר תירוץ איחר: טבעות הבהמה טמאות הואיל ואדם מושך בהם את הבהמה, ואם כן כלי שימושו של אדם הן. מי [האם] לא תניא [שנינו בברייתא] כעין זה: מקל של בהמה שבו רודים בבהמה לכוונה בדרך, אם הוא של מתכת הריהו מקבל טומאה. מה טעם מקבלות הן טומאה אף שהן כלי בהמה? — הואיל ואדם רודה בהן ולכן המקל הוא לצורך האדם, ונטמא. הכא נמי [כך גם כאן] בענין הטבעות, הואיל ואדם מושך בהן, הריהן נעשות ככלי אדם.

א שנינו במשנה שאת הטבעות שנטמאו טובלן במקומן בצוארה של הבהמה. ומקשים: והאיכא [והרי יש] חציצה, שהטבעת בדרך כלל צמודה היטב לשיר, ואין מקום למים לחדור, ובמקרה כזה אין הטבילה מועילה כי דרוש שהמים יוכלו להקיף את הדבר הנטבל מכל צדדיו!

אמר ר' אמי: המדובר הוא בשריתכן, שהיכה בהן בפטיש והרחיב בכך את הרווח בין הטבעות המרכיבות את השיר, שיוכלו המים להיכנס.

ומעירים: לימא [האם נאמר] כי ר' אמי כרב יוסף סבירא ליה [סבור הוא] דאי [שאם] תאמר שמבין הוא את המשנה כר' יצחק, שאמר שמדובר כאן בבאין מנוי אדם לנוי בהמה ולכן שייכת בהן טומאה, והרי כיון שריתכן הלא בכך עבד בהו [עשה בהן] מעשה ובכך פרחה לה הטומאה מינייהו [מהן].

דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה, שאף שכלל הוא שכלי בלתי גמור אינו ראוי לקבל טומאה, אם חשב האומן שלא לעבדו יותר — מיד נעשה הוא ככלי גמור, ומקבל טומאה, ואולם אין הכלים עולין מטומאתן (נטהרים) אלא בשינוי מעשה, שאם שבר את הכלי הטמא — שוב אינו טמא. ומכל מקום למדנו כי שינוי מעשה ודאי משנה את מהותו של הכלי מבחינת הטומאה, וריתוך הטבעת הלא הוא שינוי מעשה, הצריך לטהרה מטומאה שקיבלה בעבר!

ודוחים: יתכן שסבר לה [סבור הוא] ר' אמי בענין זה כר' יהודה, שאמר שמעשה שנעשה בכלי במטרה לתקן ולשפר אותו לאו [לא] מעשה הוא לענין זה שיהא הכלי המתוקן נטהר מטומאתו. דתניא [שכן שנינו בברייתא] שר' יהודה אומר: לא אמר החכם ששינוי מעשה בכלי נחשב כביטולו ובכך טהרתו כאשר שינוי זה הוא לתקן, אלא רק כאשר אותו שינוי נעשה בכוונה כדי לקלקל אותו, וכמו שבירתו.

במתניתא תני [בברייתא שנה החכם] שמשנתנו עוסקת במחוללין, שהיה מלכתחילה חלל בין הטבעות המרכיבות את השיר, והמים נכנסים לתוכן ברווח.

ב בתוספתא שנינו: שאל תלמיד אחד מגליל העליון את ר' אליעזר: שמעתי שחולקין לענין הלכה בין טבעת לטבעת, לפי סוגה של כל טבעת, אבל לא ידע במה המדובר. אמר לו ר' אליעזר: שמא לא שמעת שיש חילוק כזה אלא לענין שבת, ששם מחלקים בין טבעת העשויה לנוי, שמותר לטלטלה בשבת, וטבעות אחרות האסורות בטלטול. דאי [שאם] תחשוב ששמעת כן לענין טומאה, אין הדבר יכול להיות, שכן דא ודא חדא [זו וזו אחת] היא, ואין חילוק בהלכות טומאה.

ומקשים: ולענין טומאה דא ודא [זו וזו] אחת היא? והתנן [והרי שנינו במשנה] במפורש: טבעת אדם טמאה וטבעת בהמה וטבעת כלים ושאר כל הטבעות טהורות, והרי שיש חילוק לענין הלכות טומאה בין סוגי הטבעות! ומתרצים: כי קאמר ליה איהו, נמי [כאשר אמר לו הוא, אותו תלמיד, גם כן] בטבעת של אדם קאמר ליה [אמר לו], ובטבעת אדם אין לחלק.

ועוד תוהים: והאם בטבעות של אדם דא ודא [זו וזו] אחת היא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: טבעת שהתקינה בראשה של חגורה לחגור בה את מתניו, וכן אם עשאה כדי לקשר בה בין כתפיו — טהורה מלקבל טומאה, ולא אמרו על טבעת אדם שהיא טמאה אלא בטבעת של אצבע בלבד, והרי שאף בטבעות אדם יש חילוק! ומתרצים: כי קאמר ליה איהו, נמי [כאשר אמר לו הוא, אותו תלמיד, גם כן] בטבעת של אצבע קאמר ליה [אמר לו], ולא דיברו בטבעות אחרות ובין טבעות האצבע למיניהן אין אכן חילוק.

ועוד מקשים: ובטבעת של אצבע עצמה דא ודא [זו וזו] אחת היא? והתנן [והרי שנינו במשנה]: טבעת של מתכת וחותמה של אלמוג — טמאה, כי הולכים אחר עיקרה של הטבעת, ובתור כלי מתכת מקבלת היא טומאה. אבל אם היתה הטבעת כולה של אלמוג וחותמה של מתכת — טהורה, והרי שיש חילוק בענין טומאה אף בטבעות של אצבע! ומתרצים: כי קאמר ליה איהו, נמי [כאשר אמר לו הוא, אותו תלמיד, גם כן] בטבעת שכולה של מתכת קאמר ליה [אמר לו], ובענין זה אין לחלק בהלכות טומאה.

ג ועוד שאל אותו תלמיד: שמעתי שחולקין להלכה בין מחט למחט. אמר ליה [לו] ר' אליעזר: שמא לא שמעת שיש חילוק כזה אלא לענין שבת, דאי [שאם] לענין טומאה הלא דא ודא [זו וזו] אחת היא.

על כך שואלים: ולענין טומאה דא ודא [זו וזו] אחת היא? והתנן [והרי שנינו במשנה]: מחט שניטל חורה או עוקצה (חודה) — טהורה, כי אינה ראויה לשמש עוד למלאכתה, הרי שיש חילוק בין מחט שלמה לשבורה! ומתרצים: כי קאמר ליה [כאשר אמר לו] שיש חילוק בין מחט למחט היה זה במחט שלימה, ובשלימה אין חילוק בין המחטים.

ועוד שואלים: והאם במחט שלימה תמיד דא ודא [זו וזו] אחת היא? והתנן [והרי שנינו במשנה] מחט שהעלתה חלודה, אם חלודה זו רבה עד שיש בשימוש בה קושי לתפור והוא מעכב את התפירה — טהורה, ואם לאו [לא] — טמאה. ואמרי דבי [ואמרו בני בית המדרש] של ר' ינאי: והוא שרישומה של החלודה ניכר בתפירה. ולא עד שממש אי אפשר לתחוב את המחט בבד. ומכל מקום למדים אנו שאף במחט שלימה יש חילוק! ומתרצים: כי קאמר ליה [כאשר אמר לו] אותו תלמיד הרי בשיפא קאמר ליה [במחט משוייפת וחלקה אמר לו], ובחלודה לא דיבר.

ועוד מקשים: ובשיפא דא ודא [והאם במחט משוייפת וחלקה זו וזו] אחת היא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מחט בין שהיא נקובה (שיש בה נקב להשחלת חוט), בין שאינה נקובה מותר לטלטלה בשבת, ולא אמרינן [ואין אנו אומרים] שיש הבדל בין הנקובה לשאינה נקובה אלא לענין טומאה בלבד, והרי שיש הבדל בין מחט למחט לדיני טומאה!

ומשיבים: הא תרגמה [הרי כבר הסבירה] אביי אליבא [על פי שיטת] רבא שהמדובר הוא בגלמי [במחט גולמית], במחט שלא עובדה עדיין, וצריכים עוד לעשות בה נקב, שיש הבדל בין מחט נקובה שהינה כבר כלי מושלם ואין הבדל לענין טומאה, לבין מחט שאינה נקובה שאינה עדיין בגדר כלי.

ד משנה חמור יוצא במרדעת (כעין אוכף העשוי לחמם את גופו של החמור) בזמן שהיא קשורה בו ואין לחשוש לנפילתה. זכרים (אילים) יוצאים לבובין, והרחלות יוצאות שחוזות, כבולות וכבונות. וכל המונחים הללו נידונים ומתבארים אחר כך בגמרא. העזים יוצאות צרורות, שקושרים את עטיניהן. ר' יוסי אוסר בכולן, חוץ מן הרחלים הכבונות ואת כל השאר חושב הוא כמשאוי.

ר' יהודה אומר: עזים יוצאות צרורות ליבש, כלומר, כאשר קושרים את עטיניהם כדי שתפסיק העז לתת חלב (בדרך כלל לפני לידתה), שאז קושרים קשר יציב וקבוע, אבל לא יוצאות העיזים כשהן צרורות בשבת אם המטרה היא לצורך החלב שישתמר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

are ritually pure.

Rabbi Yitzḥak Nappaḥa said: Our mishna is referring to ornaments that were transformed from their original designation for a person’s adornment to an ornament designated for an animal’s adornment. They had once belonged to a person who later affixed them in order to attach a strap to an animal. Their original ritual impurity does not cease when they are attached to the animal.

And Rav Yosef said: Animals’ rings can become ritually impure since a person pulls his animal with them. Consequently, they are considered utensils used by people. Wasn’t it taught in a baraita: The metal animal prod becomes ritually impure? What is the reason that it becomes ritually impure even though it is an animal’s utensil? Since a person subjugates his animal with it, it is regarded as a utensil for use by a person; therefore, it can become ritually impure. Here too, with regard to chains, since a person pulls his animal with them, they are regarded as utensils for use by a person.

And we learned in our mishna: If the animals’ chains became ritually impure, one may immerse them while they are in their place on the animal, and they need not first be removed. The Gemara raises a question: Isn’t this an obstruction that renders the immersion invalid? The rings of the chain are firmly attached to the chain, and there is no room for the water of the ritual bath to completely surround the chain.

Rabbi Ami said: The mishna is referring to a case where he struck the rings of the chain with a hammer, widening them and thereby creating sufficient space to allow the water to surround the chain on all sides.

The Gemara asks: Let us say that Rabbi Ami holds in accordance with the opinion of Rav Yosef. As, if he held in accordance with the opinion of Rabbi Yitzḥak Nappaḥa, who said that our mishna is referring to ornaments that were transformed from their original designation for a person’s adornment to an ornament designated for an animal’s adornment, and therefore they can be ritually impure with impurity contracted while it was still a person’s ornament, it is difficult. Since he struck the chain, he performed an action which altered its identity, and the impurity would have ceased even without immersion.

As we learned in a mishna: All vessels descend into their state of ritual impurity by means of thought. Even though an unfinished vessel cannot become ritually impure, if the craftsman decided not to complete it, it immediately assumes the legal status of a completed vessel and can become ritually impure. However, they only ascend from their state of ritual impurity by means of a change resulting from an action. A ritually impure vessel, once it undergoes physical change, is no longer ritually impure. Hammering the rings is an action that effects physical change. Therefore, the chain should be ritually pure without immersion.

The Gemara rejects this argument: Actually, Rabbi Ami could interpret the mishna just as Rabbi Yitzḥak Nappaḥa did, as he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said that an action performed to enhance a utensil is not an action capable of ridding that utensil of its ritual impurity, as it was taught in a baraita: Rabbi Yehuda said: He did not say that an action that effects a physical change purifies a utensil of its ritual impurity with regard to an action performed to enhance a utensil; rather, he made his statement with regard to an action performed to ruin the utensil.

It was taught in a baraita: The mishna is referring to a case where the rings attached to the chain are well spaced so that the water completely surrounds the rings of the chain with no obstruction.

It was taught in the Tosefta: A certain disciple from the Upper Galilee asked Rabbi Eliezer: I heard that one distinguishes between one type of ring and another type of ring. However, I do not know with regard to what halakha this distinction is made. Rabbi Eliezer said to him: Perhaps you only heard that distinction with regard to the matter of Shabbat; a ring for adornment may be moved on Shabbat and other rings may not. As, with regard to the matter of ritual impurity, this ring and that ring are one and the same, and there is no distinction between them.

The Gemara raises an objection: And with regard to the matter of ritual impurity, are this and that one and the same? Didn’t we learn in a mishna: A ring worn by a person is ritually impure; however, the ring of an animal, and that of utensils, and all other rings not worn by people are ritually pure? Apparently, a distinction is made between different types of rings with regard to the halakhot of ritual impurity as well. The Gemara answers: When Rabbi Eliezer was saying that statement to the disciple, he too was saying to him that with regard to ritual impurity there is no distinction between different types of rings worn by a person.

The Gemara raises another objection: And with regard to rings worn by a person, are this and that one and the same? Wasn’t it taught in a baraita: A ring that one fashioned into a buckle at the end of a belt to wear it around his waist, or into a clasp to tie garments between his shoulders, is ritually pure? The Sages only said that a ring is ritually impure with regard to a ring worn on a person’s finger. Apparently, there is in fact a distinction between different rings worn by a person. The Gemara answers: When Rabbi Eliezer was saying that statement to the disciple, he too was saying to him that there is no distinction between different types of rings worn on a person’s finger.

The Gemara raises yet another objection: And with regard to rings worn on a person’s finger, are this and that one and the same? Didn’t we learn in a mishna: A ring made of metal and its seal is made of coral, is ritually impure? The primary component of the ring, metal, is the determining factor, and a metal utensil can become ritually impure. However, a ring that is made of coral and its seal is made of metal is ritually pure. Apparently, there is a distinction between different types of finger rings with regard to ritual impurity. The Gemara answers: When Rabbi Eliezer was saying that statement to the disciple, he too was saying to him that there is no distinction between different types of rings that are made entirely of metal.

And furthermore, that same disciple asked: I heard that one distinguishes between one type of needle and another type of needle. Still, I do not know with regard to what halakha this distinction is made. Rabbi Eliezer said to him: Perhaps you only heard that distinction with regard to Shabbat. With regard to the prohibition of carrying from a private to a public domain, or vice versa, there is a distinction between a needle with an eye, for which one is liable to bring a sin-offering, and one without an eye, for which one is not. As, if you were to suggest that the distinction is with regard to ritual impurity, this, a needle with an eye, and that, a needle without an eye, are one and the same, and there is no distinction between them.

The Gemara raises an objection: And with regard to the matter of ritual impurity, are this and that one and the same? Are all needles alike? Didn’t we learn in a mishna: A needle whose eye or whose point was removed is ritually pure, as it is no longer fit for use? Apparently, there is a distinction between an intact needle and a broken one with regard to the halakhot of ritual impurity. The Gemara answers: When Rabbi Eliezer was saying that statement to the disciple, he was referring to a whole needle. Indeed, there is no distinction between different types of whole needles with regard to the halakhot of ritual impurity.

The Gemara raises another objection: And with regard to whole needles, are this and that one and the same? Is there no distinction between them? Didn’t we learn in a mishna: With regard to a needle that became rusty; if the rust inhibits the sewing, the needle is ritually pure; and if it does not inhibit the sewing, it is ritually impure. And the Sages of the school of Rabbi Yannai said: And that is the halakha that the needle cannot become ritually impure not only when it is impossible to push the needle through the fabric, but even when the mark of rusty needle is conspicuous in the stitching. Apparently, there is a distinction between different types of whole needles. The Gemara answers: When Rabbi Eliezer was saying that statement to the disciple, he was saying to him that there is no distinction between different types of needles that were smoothed and filed. He was not referring to rusty needles.

The Gemara raises yet another objection: And with regard to smoothed needles, are this and that one and the same? Wasn’t it taught in a baraita: A needle, whether it has an eye and whether it does not have an eye, may be moved on Shabbat? And we only said that a needle with an eye is different with regard to the halakhot of ritual impurity. Apparently, there is a distinction between different types of smoothed needles with regard to the halakhot of ritual impurity.

The Gemara answers: Didn’t Abaye already interpret that baraita in accordance with the opinion of Rava as referring to unfinished needles? If a needle is unfinished, and it has not been perforated to create an eye, it cannot become ritually impure because it is not yet a utensil. However, if the needle is finished, whether it has an eye and is used for sewing, or it does not have an eye and is used as a pin, it is regarded as a utensil and therefore can become ritually impure.

MISHNA: A donkey may go out on Shabbat with a saddlecloth that protects it from the cold when it is tied to the animal, and there is no room for concern lest it fall. Rams may go out levuvin. Ewes may go out sheḥuzot, kevulot, and kevunot. All of these terms are discussed and explained in the Gemara. She-goats may go out with their udders bound. Rabbi Yosei prohibits the animals from going out with all of these items, as he considers them burdens, except for the ewes that are kevunot.

Rabbi Yehuda says: Goats may go out on Shabbat with their udders bound to dry their milk supply and discontinue their lactation, in order to facilitate conception. In that case, they are tied with a tight, permanent knot, and there is no concern lest it fall in the public domain. However, they may not go out with their udders bound to conserve their milk, as in that case they are bound loosely.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא איכא חציצה. בראש מס' (עירובין דף ד) אמרו חציצין דאורייתא נינהו דכתיב (ויקרא ט״ו:ט״ז) ורחץ במים את כל בשרו שלא יהא דבר חוצץ בין מים לבשרו ועיקר דילה במס' (סוכה דף ו) בפרק א' במס' מקוואות בפ' ט':

הא תירגמא אביי בגלומי.

ואוקמה ר' יצחק נפחא בבאין מנוי אדם. כלומר טבעת אדם היתה ונעשה עתה שיר לבהמה.

ואוקמה רב יוסף הואיל ואדם מושך בהן. פי' פעמים שמכניס אדם אצבעו באותו השיר ומושך בה הבהמה שנמצאת טבעת העשוי' לאצבעו של אדם. כמו מקל בהמה של מתכת טמאה מפני שמחזיקה אדם ורודה בה כו'.

וטובלן במקומה והא עביד חציצה. כלומר כיון שהשירים הללו נושכין זה לזה הרי מקום הנשיכה סתום ואין המים באין בהם. ופריק ר' אמי בשריתכן. כלומר ריתכן באור והטבילן במים בעודן השירין כמו גחלים לוחשות שהמים באין אליהם מכל צד. ואמרינן האי פירוקא דר' אמי דלא כר' יצחק נפחא היא. דאי אליבא דר' יצחק נפחא טבעת של בהמה יורד לקבל טומאה. אפי' אם יחשב עליה להיות טבעת של אדם. וטבעת של אדם אינה עולה מידי טומאה להבטל מעליה תורת כלי אלא בשינוי מעשה כדתנן כל הכלים יורדין לידי טומאתן כו' ואי בשריתכן הנה עשה בהן מעשה ונסתלקה תורת כלי מעליהן. ואין צריכין לא הזאה ולא טבילה. (כי בעינן) [ושנינן] מעשה לסלק תורת כלי מעליהו מעש' לקלקל כגון שבירה וכיוצא בה. אבל ריתוך שהוא תיקון וחיזוק לכלי מתכת כי האי גוונא אינו מעשה לטהר ולא מבטל הטומאה מעל הטבעת.

במתניתא תנא במחוללין. כלומר חלולין הן מלשון נבובים אלו השירין. והמים באין בהם מכל צד. ואין שם חציצה:
תנא (תוספתא פ"ה) ומכניס חבילין לתוך ידו. ובלבד שלא יכרוך לתוך ידו. ובלבד שלא יכרוך ע"ג ידו ולא ישלשל חבלים מידו יתר מטפח:

שאל תלמיד את ר' אלעזר שמעתי חלוקה בין טבעת לטבעת. א"ל לענין שבת בין טבעת שיש עליה חותם. לטבעת שאין עליה חותם.

אבל לענין טומאה כל טבעות דינם אחד. ואסיקנא טבעת של אדם של אצבע של מתכת הכל דינם אחד לענין טומאה. וכן נמי מחט שלימה שיפא [נקובה ושאינה] נקובה הכל דינם אחד לענין טומאה. ואם היא ניטל חרירה או עוקצה או העלת חלודה ומעכבת התפירה (או נקובה) טהורה היא. ואקשינן ולענין (שבת אנה) [טומאה אינה] היא חלוקה בין מחט למחט.

והתניא מחט בין נקובה בין שאינה נקובה מותר לטלטלה בשבת. [ולא אמרו כו'] ושנינן הא תרגמה אביי זו הברייתא אליבא דרבא דאמר מחט שניטל עוקצה או חרירה מדלענין טומאה לאו כלי הוא וטהורה היא. לענין שבת נמי לאו כלי ואסור לטלטלה. מתניתא דקתני בין נקובה בין שאינה נקובה מותר לטלטלה בגלומי כלי מתכת היא. כלומר עדיין גולם הוא חוט של ברזל ועדיין הוא צריך לנקבו ולחרר לו עוקם לעשותה מחט. ועכשיו אין לה לא נקב ולא עוקם. ואמרינן זמנין דמימליך עליה דהאי גולם ומשוי ליה מנא כמות שהיא. אבל מחט שניטל חרירה שלה או עוקצה לבין גרוטאות זריק לה:

[מתני'] חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה לו כו'. אוקמה שמואל בשקשורה לו מע"ש. וקיי"ל כוותיה. ומתניתא מסייעא ליה.

בבאין מנוי אדם לנוי בהמה. פירש רש"י ז"ל: שנטמאו בעודן לאדם. ולחנם פירש כן, דאפילו לאחר שבאו לנוי בהמה מקבלין טומאה, שאין עולין מידי דין קבלת טומאה בלא שינוי מעשה, וכן פירש רש"י ז"ל עצמו בפרק במה אשה יוצאה (לקמן שבת נח, ב בד"ה של בהמה) גבי זוג בהמה ועשאו לדלת. והכין מוכח בפרק קמא דסוכה (יג, ב. יד, א) גבי קצר לאכילה ונמלך עליהן לסיכוך דאפילו לבטל קבלת טומאה מכאן ולהבא לא מהניא מחשבה. וכופת שאור שיחדה לישיבה דאמרינן (חולין קכט, א) דע"י יחוד טהורה מלקבל טומאה, התם נמי בשיש בו שינוי מעשה.

וטובלין במקומן. איכא למידק אמאי לא אקשי הכא טבילה מאן דכר שמה, כדאקשינן בריש פרק דבמה אשה יוצאה (לקמן שבת נז, א) גבי הא דתנן לא תטבול בהם עד שתרפם. ותירץ ר"ת ז"ל (בע"א בתוד"ה וטובלי) דכיון דאיירי הכא בדין של כלים איזה מותר לצאת בו ואיזהו אסור אגב גררא נמי איירי בדין טבילתן, דהכי אורחא דתלמודא כההיא דהקיטע יוצא בקב שלו ואם יש לו בית קבול כתיתין טמא (דלקמן (שבת סה, ב). סו, א), אבל בפרק במה אשה יוצאה דמיירי בדין כלים מאי שייך למיתני התם דין טבילת האשה.

וטובלין במקומן והאיכא חציצה. פירש רש"י ז"ל: שהטבעת תקועה בשיר בחוזק ואין המים נכנסין שם. ויש לומר לפי פירושו שפעמים מוציאין הטבעת מתוכו ומשתמשין בו לעצמו, דאם לא כן הרי הכל כלי אחד ואין כאן חציצה. אלא דקשיא לי דבמקומן אצואר בהמה משמע. והכי איתא בירושלמי (פ"ה ה"א) דאקשינן התם איתמר לא תטבול בהם עד שתרפם והכא איתמר הכין ופריק לא קשיא כאן ברפוים כאן באפוצים.

הכא במאי עסקינן בשריתכן. ואם תאמר לוקמה ברפוין וכדאמרינן במסקנא בחלולין. תירץ רבנו תם ז"ל דאגב אורחיה ניחא ליה לאשמועינן דכרב יוסף סבירא ליה, ואפילו למסקנא דאמרינן דאתיא נמי כרבי יצחק נפחא, איכא למימר דהיא גופא קא משמע לן דמעשה לתקן לאו מעשה הוא.

היא של אלמוג וחותמה של מתכת טהורה. דהוי ליה פשוטי כלי עץ. ואם תאמר והא איכא בית קבול מושב החותם. יש לומר בית קבול העשוי למלאות הוא.

טבעת שהיתה לאדם ונטמא ואח"כ הניחו לבהמה לא נפקעה טומאתו והרי הוא צריך טבילה:

כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה ואין עולין מטומאתם אלא בשינוי מעשה כיצד טבעת בהמה שחישב עליה להיותה טבעת אדם הרי זו מקבלת טומאה וכן עור שהיה עומד למנעלים ולא נגמרה מלאכתו לענין זה וחישב עליו לעשותו עוצבא ר"ל כמין שולחן לערוך עליו את המפה והרי שנגמרה מלאכתו לענין זה הרי זה מקבל טומאה חזר וחישב על הטבעת להיותו לבהמה או על העור לעשות ממנו מנעלים לא פקעה טומאתו לא דין טומאה שלא ליטמא ואין צריך לומר טומאה עצמה אם נטמא הא מ"מ אם יש שם שינוי מעשה כגון שהתחיל לשוף בטבעת לתקנו לבהמה או שהתחיל לקצע את העור פקעה טומאתו הן דין טומאה שלא ליטמא הן טומאה עצמה אם נטמא ומ"מ הנחה לבהמה אינו שינוי מעשה לטהר שהרי שאלו בכאן והא איכא חציצה ופירשה רב אמי בשרתכן ר"ל שהכה בפטיש עד שנתפשט ונמצא שנתרחב עד שיכולין המים ליכנס ואמרו על זה לימא ר' אמי כרב יוסף סבירא ליה שאמר הואיל ואדם מושך בהם כלומר שאף כשהוא של בהמה מקבל טומאה ואין הריתוך מוציאו שהרי עדיין ראוי לכך דאי כר' יצחק סבירא ליה דאמר בבאין מנויי אדם לנויי בהמה כלומר שאם של בהמה הוא אינו מקבל טומאה אלא שהיתה לאדם וקבלה טומאה מעתה הרי ריתוך זה מבטלו מתכשיט אדם ופרחה טומאתו בשינוי מעשה עד שהעמידוה במחוללין ר"ל שמתחלת עשייתן היה חלל בין צואר הבהמה ובין הטבעת ולמדת לפי דרכך שהנחה לבהמה אינה נקראת שינוי מעשה:

טבעת אדם שביארנו עליו שהוא מקבל טומאה פירושו בשל אצבע אבל שאר טבעות שלו כגון העשוי לחגור בו מתניו ולקשור בו את כתפיו והוא תחוב בבגד טהורה שאינו אלא תשמיש של משמשין ר"ל הבגדים ובזו אתה נשמר ממה שהרבה שואלי' היכי גרע מטבעת בהמה שהאדם מושך בה שטבעת בהמה תשמיש אדם היא אבל זה אינו אלא תשמיש הבגד ותשמיש דתשמיש טהור וכל הטבעות שאמרו עליהן לקבל טומאה כגון של אדם ושל אצבע אין בה חלוק בין יש עליה חותם לאין עליה חותם ולא נאמר חלוק זה אלא לענין שבת על הדרך שיתבאר בפרק הבא:

טבעת של מתכת וחותמה של אלמוג טמאה שאחר הטבעת הולכין והרי פשוטי כלי מתכות מקבלין טומאה אבל אם היא של אלמוג וחותמה של מתכת טהורה שפשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה:

מחט בין שהיא נקובה בין שאינה נקובה עדיין מותר לטלטלה בשבת ואע"פ שהמחט שאינה נקובה אין תורת כלי עליה אחר שעומדת לינקב שהרי לא נגמרה מלאכתה לא נאמר כן אלא לענין טומאה שלא ליטמא עד שתנקב אבל לענין טלטול שבת הרי ראויה ליטול בה את הקוץ והרי הוא עושה אותה כלי במחשבתו ואם לא היתה עומדת לינקב כגון מחט שאינה עשויה לתפירה אלא לתכשיט לחבר בה קצות הבגדים אף לענין טומאה מקבלת טומאה היא ואין חילוק בכגון זה בין נקובה לשאינה נקובה אלא לענין שבת שהאשה שיצאתה בנקובה חייבת חטאת ובשאינה נקובה פטורה כמו שיתבאר בפרק הבא ומ"מ היתה שלימה ונקובה וניטל חרירה ר"ל נקב שלה או עוקצה פקעה טומאתה וכן אם עלתה בה חלודה עד שמעכבת מתוך חלודתה את התפירה שהחלודה הואיל ומעכבת את התפירה הרי היא כשבר:

המשנה השניה חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה לו אמר הר"ם פי' מה שאמר קשורה לו ר"ל מערב שבת אבל אם עבר אדם וקשר עליו המרדעת אסור לצאת בו בשבת:

אמר המאירי המשנה השניה והיא גם כן מענין החלק הראשון ואמר על זה חמור יוצא במרדעת והוא הנקרא בלעז באש"ט ודרך להניחו על החמור אף שלא בשעת הולכת משאוי עליו כדי לחממו מצד קרירותו הדבק עמו תמיד כמו שאמרו חמרא אפי' בתקופת תמוז קריר ליה ואמר שיוצא במרדעת זה ובתנאי שתהא קשורה לו ופי' בגמ' שתהא קשורה לו מערב שבת שגילה בדעתו שצריכה היא לכך ונעשית לה כעין מלבוש והביאוה ג"כ ממה שאמרו למטה שאינו יוצא במרדעת בזמן שאין קשורה לו ואם תפרש שאין קשורה פשיטא דילמא נפלה ואתי לאתויי ארבע אמות אלא פירושו בזמן שאין קשורה לו מערב שבת והוא נראה עכשיו כקושר למשאוי ולא עוד אלא שאף בחצר יש לאסרה מצד שמשתמש בבעלי חיים כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

היא של אלמוג וחותמה של מתכת טהורה אי קשיא ת פרק לי'. דהו"ג בית קבול. שהרי בית קיבול עושין בטבעת לקבל את החותם ואע"פ שהוא בית קיבול העשוי למלאות הא אמרי' בפ"ק דסוכה סיככה בחצים נקבות פסולה פכיטא מהו דתימא בית קיבול העשוי למלאות לאו שמי' קיבול קמ"ל ותנן נמי בפ' י"ז דכלים משחזת שיש בה בית קיבול שעות טמאה ושאין בה טהורה אלאמ בית קיבול העשוי למלאות שמי' קיבול. נ"ל לתרץ דהיכא אמרי 'בית קיבול העשוי למלאות שמי' קיבול הנ"מ שלא מילאוהו על דעת למלאותו לעולם אל אלמלאו לפרקים ולפרקו דומיא דחץ ופקנס שאין מניחים להיות שם לעולם אבל החותם שמהדקין אותה על הטבעת לעמוד שם ואינו מפרקה לעולם אותו קיבול לא חשוב קיבול שהרי סתום הוא עומד תמיד ולא נראה קיבולו:

שם טהורות א"ר יצחק נפחא בבאין כו' דתנן כל הכלים כו' וטבעת בהמה וכלים ושאר כו' והתנן מחט שניטל חורה או כו' והתנן מחט שהעלתה חלודה כו' כצ"ל דהני כולהו משניות נינהו פ' י"ג דכלים ולכך פריך מהנך משניות מקמיה דפריך מהך ברייתא והתניא מחט בין נקובה כו' דמההיא טפי ה"ל למפרך מעיקרא דאיירי נמי בשלימה לפי סברת המקשן דומה ממש לשאלתו דאיירי בנקובה ובשאינה נקובה כגון אישפילג"א אלא דניחא ליה למפרך מעיקרא מהנך כיון דמשניות נינהו ודו"ק:

תוס' בד"ה והתניא מחט כו' ותימה לר"י כו' א"כ בלא"ה תקשי ליה לרבא כו' עכ"ל לכאורה נראה דלק"מ דאי בלאו הך דהכא איכא לאוקמא הך דאינה נקובה כגון אישפילג"א כסברת המקשה דהכא אבל מדקא"ל הכא דא ודא אחת ע"כ דלא מתוקמא בהכי ודפריך ליה לרבא נמי מהך דאינה נקובה בריש פ' כל הכלים היינו נמי ע"כ דסמך אהא דקאמר הכא דא ודא אחת היא דע"כ דלא מתוקמא באישפילג"א וי"ל דודאי בלאו הך דהכא ה"מ למפרך לרבא דהא מה"ט דלא מתוקמא ליה לרבא בניטל חורה או עוקצה לא מתוקמא ליה נמי באישפילג"א כדקאמר התם מדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא דליכא למימר דהוה ס"ד למימר התם באישפילג"א דהוה מנא לענין טומאה ע"י יחוד הוה לענין שבת נמי מנא אף בלא יחוד דהכי אמרי' נמי למאי דמוקי ליה בגלמי כמ"ש התוס' לעיל בפרק במה טומנין בד"ה לא אמרו עבודין כו' דהא ודאי באישפילג"א לא שייך יחוד כיון שאינה עומדת לינקב משא"כ בגלמי שעומדת לינקב ודו"ק:

בגמ' ודאצבע דא ודא אחת היא והתנן טבעת כו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה והא איכא חציצה וכו' והר"ר פורת פי' והא איכא חציצה לפי שהוא דבוק בצואר הבהמה ולפי זה צריך לפרש הא דמשני בשרתכן קאי אשיר וכן הא דמשני במחוללין הוי פירושו שהשיר נעשה מעשה שרשרות שהמים יכולים לבא לשם בלא חציצה וכן פי' הרמב"ם בפי' המשנה:

ד"ה היא של אלמוג וכו' והא יש בה בית קיבול וכו' כצ"ל:

ד"ה והתניא מחט בין נקובה בין אינה נקובה וכו' אלא אליבא דרבא פריך וכו' פי' דרבא אית ליה התם דמחט שניטל חורה או עוקצה כיון דלענין טומאה לאו מנא הוא לענין טלטול שבת נמי לאו מנא הוא ולכך ליכא לפרש האי ברייתא במחט שניטלה חודה:

בא"ד ותימה לר"י כיון דלא ידע המקשה וכו' בלאו הכי תקשה ליה לרבא וכו' ר"ל בלאו הך דהכא דקאמר דא ודא אחת היא תקשה ליה הך ברייתא לרבא דאמר דמדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין טלטול שבת נמי לאו מנא הוא ובברייתא זו קתני דלענין שבת בין נקובה בין אין נקובה מותד לטלטל והוי מנא ולענין טומאה לאו מנא הוא אא"כ נקובה במאי מוקי לה לרב דלא אשכחן לדידיה דלא הוי מנא לענין טומאה ולענין שבת הוי מנא אלא בגולמי וכיון דהשתא לא ידע המקשה דמיירי בגולמי א"כ תקשה ליה הך ברייתא לרבא וק"ל:

גמ' וטובלן במקומן והאיכא כו' דאי לענין טומאה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה טהורה כו' ועומדת לרצועה ומיהו כו' כצ"ל:

בד"ה יוצאות כו' שפיר וליכא למיחש כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה היא של אלמוג כו' יש כו' יש בה בית קיבול כו' כצ"ל:

גמרא מי לא תניא מקל של בהמה של מתכת מקבל טומאה. עי' כלים פי"א מ"ו בהר"ש ותראה שדין זה מפורש במשנה ויתכן שכוון לאותה משנה ואם שלא הביאה כלשונה דמצינו כיוצא בזה הרבה. עמש"כ בגיטין פ"ה:

רש"י ד"ה כר"י ס"ל. ושוב אין נאים לאדם כו'. משמע דשינוי מעשה המוציאה מידי טומאה. לא די שיעשה מעשה המוכיח שעומד עתה להדבר האחר. אלא בעינן שבמעשה ההוא יתקלקל משמוש הדבר שעמד לו בתחלה. ונ"ל דזהו פלוגתת רי"ה וחכמים בספכ"ו דכלים. דלר"י סגי במעשה המוכיח. ולחכמים עד שיתקלקל משמושו הראשון. (וק"ת על פירש"י לק' בד"ה ואין עולין ובסוכה (ר"ד י"ד) שכ' עד שיתן בו איזמל והוא לישנא דר"י בכלים שם) והא דר"י בעי לקמן מעשה לקלקל. היינו שלא יהא בהמעשה די תקון להדבר האחר. כמו החותך בעור דעדיין אינו ראוי לרצועות עד שיגמור חתוכן ויפשטם. ומכ"ש לסנדלים דמחוסרים עוד תפירה. דוק כי בזה יפול מה שגמגמו המפרשים בזה:

רד"ה הא תרגמא. דזימנין דממלך עלה ומנח לה הכי כצ"ל:

רד"ה חוץ (במשנה). וה"ל תכשיט. לכאורה ק' הא לנוי כ"ע אסור לעיל. וכה"ג השיגוהו התוס' לעיל ד"ה או וחילוק הר"ן בין נוי הרגיל לשאינו רגיל לא יועיל כאן. דודאי אינן אלא מיעוטא דמתכבנות. ויש לחלק קצת:

גמ' בין מחט למחט אמר "ליה". צ"ל לו:

גמ' ושאר כל הטבעות. עי' כלים פ"א מ"ג בר"ש ד"ה למעלה מן המשכב:

שם דאי לענין טומאה דא ודא אחת היא. עי' לקמן ס ע"א תוס' ד"ה למאי חזיא:

שם בשלימה. עי' לקמן ס ע"א תוס' ד"ה הואיל ואשה אוגרת:

תוס' ד"ה היא של אלמוג וכו' לא שמיה בית קבול. עי' לעיל ד' יז ע"א תוס' ד"ה ועל שאר. סוכה דף יב ע"ב תד"ה מהו דתימא:

תד"ה היא של אלמוג וכו', וי"ל דאין זה בית קבול.
לא ידעתי אי' איפא מקומו דאמרינן בית קיבול העשוי למלאות דלא שמי' קיבול, הא אדרבה בסוכה (דף יד) אמרינן מ"ד בית קיבול העשוי למלאות לא שמי' בית קיבול קמ"ל. מבואר דבאמת אמרינן דשמיה בית קיבול, ועי' בתוס' שם שהעלו דאפילו עשוי למלאות לעולם שמיה בית קיבול, ועי' בפ"ק דלעיל בתוס' (דף יז ד"ה ועל שאר):

בגמרא כרבי יצחק דאמר בבאין מנוי אדם לנוי בהמה ופירש"י ובעודו לאדם נטמא כו' וכתבו התוס' ובחנם פי' כן דאפילו לאחר שיחדו לבהמה מקבל טומאה כו' עכ"ל. עיין מ"ש מ"ז ז"ל בזה באריכות ליישב שיטת רש"י ותמצית דבריו דרש"י הוצרך לפרש כן למאי דמוקמינן בסמוך להא דרבי יצחק כרבי יהודא דאמר מעשה לתקן לאו מעשה הוא וסובר רש"י דרבי יהודא גופא לא קאמר אלא לענין לטהר מטומאה ראשונה אבל לקבל טומאה מכאן ולהבא אפילו שינוי מעשה דלקלקל נמי הוי שינוי ע"ש ותמצא נחת שהאריך בראיות ובסברות נכונות:

אמנם לענ"ד נראה להוסיף על דבריו דרש"י ז"ל סובר דלענין לקבל טומאה מכאן ולהבא הוי שינוי גמור כיון דמעיקרא היה להטבעת שם בפני עצמו ומיוחד כלי לעצמו לתכשיט אדם ועכשיו שקבע הטבעת במתג הבהמה ותקעו בחוזק בשיר של בהמה והשתא הטבעת נעשה טפל למתג וקנה שם לעצמו שנקרא שיר והיא ממש כלי אחר שאין צורתו ראשונה עליו ופנים חדשות באו לכאן שעיקר הכלי הוא המתג וא"כ הוי שינוי מעשה ושינוי השם דמהני לענין טומאה כדאיתא בפרק מרובה דף ס"ו גבי עוצבא ע"ש. וא"כ לפ"ז לא דמי כלל לזוג של בהמה שקבעו בדלת שהביאו התוספות כאן דרש"י פי' שם בעצמו בפרק במה אשה שאין עולים מלקבל טומאה מכאן ואילך ולמאי דפרישית א"ש דהתם ליכא לא שינוי השם ולא שינוי מעשה לגבי העינבל עצמו דאע"פ שקבעו בדלת ונעשה טפל לדלת שהוא מחובר אפ"ה הך תלייה לאו מעשה הוא כמ"ש שם רש"י להדיא ונתכוין למה שכתבתי כיון שהעינבל משמש תשמיש מיוחד לעצמו להשמיע קול כבראשונה שכל עיקרו עשוי לכך להשמיע קול מש"ה אין נטהר מטומאתו עד שיעשה מעשה בגוף העינבל לבטלו מתורת כלי שהיה עשוי בתחילה כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י. ועפ"ז יש ליישב ג"כ פירש"י במ"ש בד"ה והא איכא חציצה דאפילו אם אין דרכו להסיר הטבעת מעל המתג אפ"ה הוי שפיר חציצה לענין טהרתו מטומאה ראשונה ואין להאריך יותר ודו"ק:

בתוס' בד"ה והתניא מחט כו' עס"ה. עיין בחידושי מהרש"א ומהר"ם ז"ל שהאריכו בזה ועיין ג"כ בספר מג"ש שכתב ליישב קושיית ר"י:

במשנה חמור יוצא כו' רבי יהודא אומר עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב ופירש"י משום דליבש מיהדק שפיר אבל לחלב דלא מיהדק חיישינן דילמא נפיל ואתי לאתויי. מיהו לקמן בגמרא מפרש רש"י בענין אחר ועיין מה שאכתוב לקמן. ובחידושי הרשב"א ז"ל כתב בשם רבו רבינו יונה דטעמא דמילתא דלחלב אסור היינו משום שאין דרכן להיות דדיהן צרורות לחלב לימות החול דלא חייש לשמא יטפטף כיון שמותר ליחלב אותן מה שא"כ בשבת שאסור לחלבן מש"ה עושה דדיהן צרורות שלא יטפטף החלב ומש"ה אסורין לצאת בהן כיון שאין דרכן בחול בכך מיחזי כמשוי בשבת:

טהורות. דלאו משום תכשיט מיטמאו דאין תכשיט לכלי וכלי נמי לא הוו אלא תכשיט כלי ומיהו בעודן מחוברות לכלי מיטמו עם הכלי דהוי יד לכלי דכל המחובר לו הרי הוא כמוהו: בבאין מנוי אדם לנוי בהמה. מתני' כגון שנעשה שיר זה לתכשיט אדם ובעודו לאדם נטמא ולאחר טומאתו נתנו לבהמה וצריך להטבילו מטומאתו ראשונה שלא יגע בטהרות: הואיל ואדם מושך בהן את הבהמה. חשיב ליה כלי תשמיש דאדם: מקל של בהמה. שרודין בו את הגמל או את הנאקה אי נמי כעין שעושין להנהיג את הדוב: של מתכת. דאילו של עץ פשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה: מאי טעם. הרי צורך בהמה: רודה. מכה ומייסרה: והאיכא חציצה. שטבעת הקבוע בשיר קבוע בו בחוזק ואין המים נכנסין שם: בשריתכן. הכה בפטיש עד שנתפשט ונתרחק הנקב סביב סביב: כרב יוסף סבירא ליה. דאמר כשהן של בהמה נמי מקבלי טומאה הואיל ואדם מושך בהן הלכך כי ריתכן לאחר טומאה אכתי במילתייהו קיימי ולא פרחה טומאתן דאכתי חזו לבהמה: דאי כרבי יצחק. דאמר לא מקבל טומאה אלא בעודן לאדם טומאה זו שקבלו בעודן לאדם כיון דריתכן ושוב אין נאים לאדם בטלי להו מתורת תכשיט וטהרו מטומאתן: יורדין לידי טומאתן במחשבה. מאחר שחישב עליו שיניחנו כמות שהוא עכשיו ולא יוסיף תיקון אחר הוא גמר מלאכתן ומקבל טומאה: ואין עולין מטומאתן. מאחר שחישב על העור לעשות שטיח ירד לידי טומאה ואם חזר וחישב עליו לרצועו' וסנדלים לא בטל מתורת כלי ולא טהר בכך עד שיתן בו אזמל דהוי שינוי מעשה הא בשינוי מעשה מיהא עולה מטומאתו: לתקן. וזו היא תקונו לצורך בהמה: לאו מעשה הוא. לבטל מתורת כלי: במחוללין. מתחלה נעשו חלולין רחבים שיש חלל בדביקתן שנתן טבעת בתוך טבעת כמות שהוא רחב: שחולקין. יש חילוק בהלכותיהן ואיני יודע מהו חילוקן: אלא לענין שבת. לענין הוצאת שבת יש חילוק בין יש עליה חותם לשאין עליה חותם כדאמר לקמן בפ' במה אשה (דף נט.): דא ודא אחת היא. כל טבעות דין אחד להן: שהתקינה לחגור בה מתניו. שקבעה בראש רצועה ועשאה כמין בוקלא שעושין לסרגין של סוסין: ולקשור בה בין כתפיו. בתי זרועותיו בראצייר''א: טהורה. דהדר הויא לה כטבעת כלים ולא דמיא לאדם מושך בהם שאינו משתמש בה כלום אלא מונחת ועומדת לרצועה ומיהו עם הרצועה מקבלת טומאה אבל אם היה נוטלה ומחזירה אינה מקבלת טומאה לעצמה: כי קאמר ליה איהו נמי. דא ודא אחת היא: דאצבע קאמר ליה. ולענין שבת יש חילוק: אלמוג. עצי אלמוגים והוא נאה: טמאה. דבתר טבעת אזלינן ופשוטי כלי מתכות טמאים: היא של אלמוג טהורה. דפשוטי כלי עץ הוא: אלא לענין שבת. לענין הוצאת שבת יש חילוק בין נקובה לשאינו נקובה דנקובה קתני חייב חטאת ובשאינה נקובה כגון אישפיגל''א שהיא תכשיט קתני אינו חייב חטאת בפרק במה אשה (דף נז:): חורה. חור שלה: עוקצה. פונטא: חלודה. רואיירא''ה: והוא שרישומה. של מחט ניכר דהוי כלי וטמאה ל''א שרישומה של חלודה ניכר בבגד היינו עיכוב תפירה וטהורה: בשיפא. נישופת בשופינא שקורין לימ''א שאין בה חלודה: מותר לטלטלה בשבת. בחצר דהא חזיא ליטול את הקוץ ותורת כלי עליה: ולא אמרו נקובה. חלוקה להלכותיה אלא לענין טומאה בלבד דנקובה מקבלת טומאה ושאינה נקובה לא: הא תרגמא אביי. בפרק כל הכלים: בגלמי. שהוא גולם שנקצצה מן החוט ועומדת לינקב התם הוא דכל זמן שלא נקבה אינה מקבלת טומאה דהא לא נגמרת מלאכתה ולענין טומאה כלי מעשה כתיב (במדבר לא) שגמר כל מעשהו ומיהו לענין שבת שריא דזימנין דממליך עלה ומנח לה הכי ומשוי לה מנא לנטילת קוץ אבל מחט שנגמרה מלאכתה כגון אישפינגל''א שאינה עומדת לינקב דא ודא אחת היא לטומאה: מתני' מרדעת. בשטי''ל ומניחין אותו כל היום על החמור לחממו דאמרי אינשי חמרא אפילו בתקופת תמוז קריר ליה: שהיא קשורה בו. בגמ' מפרש: זכרים. אילים: לבובים שחוזות כבולות וכבונות. מפרש בגמרא: צרורות. דדיהן צרורות פעמים ליבש שמהדקן כדי שלא יחלבו עוד ויתעברו או יהו שמנות לאכול ופעמים לחלב לשמור חלבן שלא יטפטף לארץ וקושרין להם כיס בדדיהן: ר' יוסי אוסר בכולן. דמשוי הוא: חוץ מן הרחלים הכבונות. שהוא שמירת צמרן שלא יטנף והוי להו תכשיט: יוצאות צרורות ליבש. ר' יהודה סבירא ליה כתנא קמא דלאו משוי הוא ומיהו ליבש דמיהדק שפיר וליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאיתויי אבל ליחלב דלא מיהדק שפיר חיישינן:

והא איכא חציצה. פירש בקונטרס שטבעת תקוע בשיר בחוזק ואין המים נכנסים שם ואומר ר''י דצריך לומר שפעמים מסירים אותן ועושים מהן מלאכה בפני עצמן שאם כל שעה היו קבועים בצואר הבהמה היה הכל חשיב כלי אחד ולא הוי חציצה וה''ר פור''ת פירש והא איכא חציצה לפי שהוא דבוק בצואר הבהמה: בשריתכן. להכי לא מוקי לה במחוללין דאין דרך השיר להיות כן: טבעת שהתקינה לחגור בה מתניו. נראה לר''י דהיינו לחגור מלבושיו שהן רחבים ואוגדם כנגד מתניו בטבעת כעין שפי' בקונטרס לקשור בה את כתפיו: היא של אלמוג וחותמה של מתכת. וא''ת והא יש בה בית קיבול מקום מושב החותם וי''ל דאין זה בית קיבול דאמרינן בית קיבול העשוי למלאות לא שמיה בית קבול: והתניא מחט בין נקובה בין אינה נקוב'. נראה לר''י דלא פריך אליב' דאביי דאיהו הוה מפרש שאינה נקובה היינו שניטל חורה או עוקצה אלא אליב' דרבא פריך דלדידיה לא מצינן לפרש הכי כדמוכח בריש כל הכלים (לקמן קכג.) ותימה לר''י דכיון דלא ידע המקשה דמיירי בגלמי א''כ בלאו הכי תקשה ליה לרבא כדפריך בריש כל הכלים (ג''ז שם):

שבת נב ע"ב - טקסט הדף

דף נב - ב

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד