שבת נג ע"א

דף נג - א

גמרא:

שנינו במשנה: חמור יוצא במרדעת, בזמן שהיא קשורה בו.

אמר שמואל: ודין זה, הוא דוקא כשקשורה לו המרדעת מערב שבת. אבל אם לא היה לבוש בה קודם השבת, אינו יוצא בה. משום שצריך שיגלה קודם השבת, שצורך החמור הוא. ואם לא גילה מערב שבת, אינו חשוב מלבוש אלא משאוי בעלמא ^[38].

אמר רב נחמן: מתניתין [להלן נד, ב] נמי דיקא כך.

דהא קתני לקמן "אין חמור יוצא במרדעת, בזמן שאינה קשורה בו". והוינן בה: היכי דמי? - אילימא שאינה קשורה לו כלל, פשיטא שאינו יוצא בה. משום דדילמא נפלה ליה, ואתי הבעלים לאיתויי לה ולטלטלה ברשות הרבים ^[39].

אלא לאו, כונת המשנה: אינו יוצא במרדעת, כשאינה קשורה לו מערב שבת.

מכלל, דרישא ששנינו בה "חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה בו", היינו שקשורה לו מערב שבת.

ומסקינן: שמע מינה!

תניא נמי הכי: חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה לו מערב שבת.

ולא יצא החמור באוכף, אף על פי שהאוכף קשורה לו מערב שבת, משום שאין דרכו בכך, ומשאוי הוא אצלו ^[40].

רבן שמעון בן גמליאל אומר: החמור יוצא אף באוכף, בזמן שהיא קשורה לו מערב שבת. משום שאף האוכף מועיל לחממו, ואינו משאוי.

ובלבד שלא יקשור לו לחמור מסריכן [כעין מסרק], ובלבד שלא יפשול לו רצועה תחת זנבו, שנותנים את המסריכן עליו, כדי שלא יפול המשא על זנבו כשהוא עולה בהרים. ואת הרצועה נותנים עליו, כדי שלא יפול המשוי על צוארו כשהוא יורד בעמק. ולכן לא יקשור לו אותם בשבת, משום שנראה שהוא רוצה להטעינו משוי.

בעא מיניה רב אסי בר נתן מרב חייא בר רב אשי: מהו ליתן ^[41] מרדעת על גבי חמור בשבת?! ולא כדי שיצא בו לרשות הרבים, אלא בחצר, ומפני הצינה ^[42].

אמר ליה: מותר.

אמר ליה: וכי מה בין זה לבין אוכף שאסור?

אישתיק רב חייא בר אשי.

וסבר רב אסי בר נתן, ששתק משום שסובר רב חייא בא אשי שגם אוכף מותר ליתנו על החמור בחצר.

ומשום כך איתיביה: תניא: אוכף שעל גבי חמור, לא יטלטלנה בידו כדי להסירו מעליו. אלא אם הוא רוצה להסירו, הרי הוא מתיר את החבל שלו, ומוליכה ומביאה [לחמור] בחצר לכאן ולכאן, והוא [האוכף] נופל מאליו!

ומסיים קושייתו: השתא ליטול את האוכף מן החמור, אמרת שלא יטול - להניח עליו את האוכף ^[43] מיבעיא למימר שאסור?! והרי להניח חמור יותר, משום שדומה כאילו בא להטעינה משוי ^[44].

אמר ליה רבי זירא לרב אסי בר נתן: שבקיה לרב חייא בר אשי. משום שהוא - כרביה [כרב] סבירא ליה.

דאמר רב חייא בר אשי אמר רב: תולין טרסקל [סל] מלא שעורים לבהמה על צוארה בשבת. וקל וחומר למרדעת שמותר להניח עליה.

כי: ומה התם, בטרסקל דמשום תענוג לבהמה הוא תולהו, כדי שלא תטרח לשוח צוארה לארץ - שרי. הכא, במרדעת, דמשום צער של צינה הוא מניחה, לא כל שכן שמותר?!

ושמואל אמר: רק להניח עליה מרדעת מותר, משום צער. אבל לתלות לה טרסקל אסור, כיון שאינו אלא לתענוג בעלמא.

אזל רב חייא בר יוסף, ואמרה להא שמעתא דרב [שמתיר בין מרדעת ובין בטרסקל] קמיה דשמואל.

אמר ליה שמואל: אי הכי אמר אבא [רב], לא ידע הוא במילי דשבתא ולא כלום, שבודאי טרסקל אסור.

כי סליק רבי זירא לארץ ישראל, אשכחיה מצאו לרב בנימין בר יפת, דיתיב וקאמר ליה משמיה דרבי יוחנן: נותנין מרדעת על גבי חמור בשבת!

אמר ליה: יישר! אמת כדבריך. וכן גם תרגמא "אריוך" בבבל, שהתיר להניח מרדעת לחמור.

"אריוך" - מנו, מיהו? - הוא שמואל! ונקרא שמו כך לפי שהיה בקי בדינים, ושופט כמו מלך השופט את הארץ ^[45]. ו"ריכא" הוא לשון מלכות.

והוינן בה: והא רב נמי אמרה שמותר, ולמה אמר לו בדוקא בשם שמואל?

ומשנינן: אלא שמעיה רבי זירא לרב בנימין דהוה מסיים בה: ואין תולין טרסקל בשבת. ועל זה אמר ליה: יישר! וכן תרגמא אריוך בבבל. אבל רב חולק, ואמר שאף טרסקל מותר.

והוינן בה: דכולי עלמא מודו מיהת, שלהניח מרדעת על החמור מותר. ומאי שנא מאוכף ששנינו לעיל "לא יטלטלנה בידו", וכל שכן שלהניחו על חמור אסור ^[46].

ומשנינן: שאני התם, דאפשר להוליך את החמור עד דנפיל האוכף ממילא. אבל אם אי אפשר שהדבר יעשה ממילא, וכגון בהנחת המרדעת, מותר להניח אף בידים.

רב פפא אמר: כאן, בהנחת המרדעת, מותר, משום שמניחה כדי לחממה לבהמה. אבל כאן, בנטילת האוכף, אסור. משום שנוטלו כדי לצננה.

ולכן: לחממה מותר, משום שאית לה צערא בצינה. אבל לצננה אסור משום דלית לה צערא בחמימות.

והיינו דאמרי אינשי: חמרא, אפילו בתקופת תמוז החמה קרירא ליה! ^[47] מיתיבי: לא יצא הסוס בזנב שועל שתולין לו בין עיניו, כדי שלא תשלוט בו עין, ולא בזהרורית [לשון של זהורית העשויה לנוי] שבין עיניו! שכל שעשוי לנוי או לסגולה ואין דרך הבהמה בכך. הרי הוא כמשאוי ^[48].

לא יצא הזב לרשות הרבים בכיס שלו שתולין לו באמתו, כדי שיפול הזוב לתוכו, ויבדוק מנין ראיותיו [שבשתי ראיות עדיין אינו זב גמור להתחייב בקרבן. ורק לאחר שלש ראיות הרי הוא מביא קרבן, לאחר שספר ז' נקיים וטבל לטהרתו]! לפי שאינו לובשו בתורת תכשיט, והרי הוא משאוי.

ולא יצאו עזים בכיס שבדדיהן כדי לקבל את החלב הנוטף מהם, או כדי שלא יסרטו דדיהן על הקוצים.

ולא תצא פרה בחסום בפיה, שחוסמין אותה שלא תרעה בשדות אחרים, וכשמגיעה למקום מרעיתה נוטלין את החסם מפיה ^[49]. ולא תצא בו משום דהוא משאוי לה.

ולא יצאו סייחים בטרסקלין שבפיהם לרשות הרבים.

ולא תצא בהמה בסנדל שברגליה [שעושין לה כדי שלא יזיקוה האבנים], משום דחיישינן שמא ישלף ממנה, ועלול בעליה לטלטלו ברשות הרבים.

וכן לא תצא בקמיע [כתב העשוי לסגולה לרפואה]. ואף על פי שהוא [הקמיע] מומחה, שכבר ריפא ג' פעמים.

וזו - חומר בבהמה מבאדם.

וסברה הגמרא שהחומרא היא על הקמיע. ששנינו לקמן ש"האדם יוצא בקמיע מומחה". אבל לגבי בהמה, לא נחשב הקמיע כשמירת גופה. ולכן הוא משאוי.

אבל יוצא הוא באגד שעל גבי המכה, ובקשישין שעל גבי השבר [שאם נשברה עצם בבהמה, קושרים לה דפים מכאן ומכאן, והם מקבעים את העצם שלא תזוז עד שתתחבר שוב], משום שהם שמירת גופו, ואינם משאוי, וכן אין חשש שיפלו והבעלים יטלטלם.

וכן יוצאת הבהמה בשיליא שיצאה מקצתה, והיא מדולדלת בה.

ופוקקין לה זוג [פעמון] בצוארה, והיא מטיילת עמו בחצר, שממלאים את הזוג בצמר או במוכין, כדי שלא יקשקש הענבל שבתוכו וישמיע קול ^[50]. ודווקא בחצר מותר. אבל לא תצא עמו לרשות הרבים, כדתנן להלן [נד, ב] ^[51].

ומקשינן: קתני מיהת, "ולא סייחים בטרסקלים שבפיהם לרשות הרבים". משמע, דוקא לרשות הרבים הוא דלא יצאו, משום משאוי. הא בחצר שפיר דמי ^[52].

מאי לאו, בסייחים גדולים שצוארם ארוך, ויכולים לשוח ולאכול מהקרקע. ואינו תולה להם את הטרסקל בצוארם אלא משום תענוג. כדי שלא יצטרכו לטרוח. וקשה לשמואל שאסר אף בחצר.

ומשנינן: לא בגדולים מדובר. אלא בקטנים! שלפי שארכובותיהן גבוהין וצוארם קטן, יש להם צער לשוח על גבי הקרקע ולאכול. וכל שהוא משום צער מותר.

ותמצא עיקר דיבור זה בפ' כל הכלים (שבת ד' קכג) הניטלין בשבת ואני אבאר לך פירושו כי ראיתי פירוש להרבה מן החכמים מחט נקובה שנגמרה מלאכתה אם ניטל עוקצה טהורה עוקצה התונבא שלה שהוא פי המחט או חרירה הוא מקום הנקב כבר אין לה תקנה ויצאה מתורת כלי ונתיאשו הבעלים ממנה ולפיכך שנינו בה טהורה כי מעת שניטל עוקצה או חרירא אדם זורקה לבין הגרוטאות ונתיאש ממנה מלעשותה כלי וטהורה היא ואם היתה מחט שאינה נקובה ויש לה עוקץ וכבר שיפה אותה ומירקה ואע"פ שעדיין לא נקבה מפני שהיא ראויה ליטול בה את הקוץ הרי היא כתורת כלי וטמאה כמו הנקובה לפי שהנקובה ראויה לתפירה והיא ראויה להוציא בה את הקוץ וזו וזו שוין בתורת טומאה כמו שאמרו אבל לענין טומאה דא ודא אחת היא ובכדומה לו אמרו בתוספתא (דב"מ דכלים פי"א) ואם מתחילה עשאו לכן אפי' פחות מיכן טמא ובגסטרא אמרו (מס' כלים פ"ד מ"ג) אי זו היא גסטרא כל שניטלו אזניה ואמרו בתוספתא (ב"ק דכלים פ"ג) ואם מתחלה עשאה בלא אזנים נידונית כחבית ואשר אמרו בין נקובה ובין שאינה נקובה מותר לטלטלה בשבת ולא אמרו נקובה אלא לענין טומאה בלבד הוא דתירגם אביי אליבא דרבה בגלומי והוא ברזל חתוך שראויה להעשות מחט והואיל ויש לומר שאם ירצה בעלה לעשותה כלי יכול הוא לעשות כמו שאמרו זימנין דמימליך עלה ומשוי לה כלי מותר לטלטלה בשבת ונחשוב אותה לענין טלטול כמו הכלים והיא כמו מחט נקובה לענין שבת אבל לענין טומאה לא והרי היא בחזקת טהורה עד שיגמור מלאכתה ותהיה כלי כמו שאמרו בתוספתא בסוף בבא קמא דכלים גולמי כלי מתכות הרי הן ככל הכלים אלא שהן טהורין:

נתינת מרדעת ע"ג חמור דברי הכל מותר לדחות צער בהמה לתלות (קרצטל) [טרסקל] בפיה משום תענוג הוא. ור' יוחנן ושמואל אסרי וכן הלכה והני מילי בבהמות גדולות ומשום תענוג. אבל קטנים דמשום צערא הוא ברה"ר אסורים לצאת הסייחין (בקרצטלין) [בטרסקלין] שבפיהם אבל בחצר שרי. מסורכו פי' חגורו:
תניא יוצא אדם באגד שעל גבי (בהמה) [המכה].

אלא לאו שאינה קשורה לו מערב שבת. פירש מורי הרב ז"ל: כדי שלא ישתמש בצדדי הבהמה. וכן נראה מן הירושלמי (פ"ה ה"ב). ורש"י ז"ל פירש (לקמן שבת נד, ב ד"ה כדאמרן) בענין אחר.

לא יצא הסוס בזנב שועל ולא בזהרורית שבין עיניו. הכא משמע דכל דלנוי בהמה אסור, וכדאמרינן נמי לעיל (שבת נב, א) גבי פרה ברצועה שבין קרניה דבין לרב בין לשמואל לנוי אסור. ואיכא למידק מדאמרינן לקמן (שבת נד, ב) אין חמור יוצא בזוג אע"פ שהוא פקוק משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא, אלמא משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא אסור הא משום נוי מותר. ויש לומר דלרבותא נקט לההוא טעמא, דאפילו תמצא לומר דלנוי מותר הכא אסור. ויש מפרשים דלנוי הרגיל לכל בחול אפילו בשבת שרי והיינו טעמא דזוג, אבל רצועה בקרני פרה וזהרורית שבין עיני הסוס אינו רגיל בכל אלא מקצת אנשים עושים כן לעתים ולפיכך אסור דהוי ליה כמשוי.

אע"פ שהתרנו להיות חמור יוצא במרדעת באוכף מיהא אסור אפי' היה קשור בו מערב שבת שהאוכף הוא של עצים ונתון על המרדעת ואין דרך להניחו אלא כשרוצים להטעינה משאוי ולא סוף דבר בשקשר לו מסרך שלו והוא הקרוי פייטראל ועשוי שלא ירד המשאוי על זנבו בעלייתו בהרים וכן שהפשיל רצועתו תחת זנבו העשוי' שלא להוריד המשאוי על צוארה כשיורדת מהר לבקעה שהרי אלו מוכיחים שלמשאוי נתכוון אלא אף בלא מסרך ורצועה אסור כל עצמו אינו אלא למשאוי ואוכף העשוי לרכיבה שקורין שי"לאה הואיל ואינו למשאוי אלא לרכיבה ואין הרכיבה משאוי שהרי חי נושא את עצמו יש מתירין לצאת בה אם היתה קשורה מערב שבת או שקשרה גוי להוליכה או לאיזו סיבה:

אע"פ שאסרנו להיות חמור יוצא במרדעת בזמן שאין קשורה בו מערב שבת מותר להניחו עליו על מנת שלא לצאת ברשות הרבים אלא בחצר מפני הצנה ואף זו דוקא בשלא יקשרנה אלא שיניחנה הנחה פשוטה על גביו שהקשירה אסורה לו בשבת ולא משום קשר שהרי עשוי להתיר הוא אלא שאי אפשר שבקשירתו לא יהא סומך על צידי הבהמה ונמצא משתמש בב"ח ומ"מ פרומביא ואפסר אין בקשירתם תשמיש דצדדין ומותר ויש שמצריכים בהן קשור מערב שבת ולא יראה לי כן שהרי סתם אמרו יוצא באפסר יוצא בפרומביא:

יש מי שאומר שאף נתינת אוכף על המרדעת להפליג בחומו מותר ומ"מ מה שהתרנו נתינת מרדעת או אף נתינת אוכף דוקא לחמם וכדי להצילה מצער הקור אבל נטילתם ממנה אסור אע"פ שאפשר שהיא מתחממת יותר מדאי שאין צער חמימות נידון בצער אצל חמור ומ"מ מתיר קשריה ומוליכה ומביאה בחצר והוא נופל מאליו ומ"מ לצורך גופו כגון לישב עליו אין פקפוק בהתרו:

רגילים היו לתלות טרסקל ר"ל סל בצואר הבהמה ופיה נתון בתוכו לאכל משם שלא תטרח לשוח בקרקע ודבר זה בשבת אסור אף בחצר הואיל ואין כאן הצלת צער אלא תענוג ויראה בסוגיא זו דוקא בגדולים אבל קטנים שארכובותיהם גבוהות וצוארם קטן ויש להם צער לשוח ולאכול מותר בחצר הא לצאת בהם לרה"ר אסור מפני שהוא כמשאוי:

רוב ספרים גורסים במלה זו קלסתר אלא שהמפרשים פירשוה ג"כ מענין טרסקל וקצת גאונים מפרשים בו מלשון קלסתר פנים והוא מכסה שקרוי בית פנים שמכניסים בו ראשו של סיח ומלבישין את פניו ממנו שלא יכנו שרב או צנה ואף זו ברה"ר אסור ובחצר מותר בקטנים ואסור בגדולים:

לא יצא הסוס בזנב שועל והוא שהיו רגילים בדברים המוניים ליתן זנב שועל בין עיניו שלא ישלוט בו עין הרע ולא בזהורית שבין עיניו והוא נתון שם לנוי שכל העשוי לנוי בבהמה אסור וכמו שאמרו למעלה ברצועת פרה שבין קרניה שלדברי הכל לנוי אסור ויש שואלין בה ממה שאמרו למטה אין חמור יוצא בזוג אע"פ שהוא פקוק ותלו הטעם משום דמחזי כאזיל לחינגא הא משום נוי מיהא ליכא ופירשו בה שלרוחא דמילתא אמרוה כן כלומר אף לכשתמצא לומר שכל לנוי מותר בזו מיהא אסור וי"מ שכל נוי הרגיל בחול אף בשבת מותר וזו היא שהוצרכנו בזוג החמור לטעם אזיל לחנגא אבל כל שאינו רגיל לרוב בני אדם בחול כגון זהורית ורצועה בשבת אסור ונידון כמשאוי:

לא יצא הזב בכיס שלו העשוי לו ליתן פי האמה בתוכו לקבל זיבתו לידע מנין ראיותיו שאין זה תכשיט אצלו אלא משאוי ולא עזים בכיס שבדדיהן העשוי להן לקבל חלב הנוטף או שלא יסרטו דדיהן על הקוצים ויעשו בהם חבורה מרוב רכותם ולא פרה בחוסם שבפיה העשוי לה שלא תפנה דרך כרמים ושדות לרעות בשל אחרים עד שיגיעו למרעה שמוליכים אותה לשם ונוטלים אותו הימנה ולא סייחים בקרסתלים שבפיהם ואפי' קטנים אע"פ שבחצר מיהא הותר לקטנים כמו שביארנו שכל אלו אין כאן שמירת גוף לעשות כדרך מלבוש והרי הן משאוי ולא בהמה בסנדל שברגליה העשוי לה של מתכת כדי שלא יזיקוה אבנים שאע"פ שיש כאן שמירת גוף יש לחוש דילמא שליף ואתי לאתויה ולא בקמיע והוא כתב המוני עשוי לרפואת איזה חולי ואע"פ שהוא מומחה אצל האדם ר"ל שנתרפא בו אדם שלשה פעמים ובא ללמדנו שאע"פ שהוא מומחה לאדם אינו מומחה לבהמה שאדם אפשר שטבעו מתחזק מתוך בטחונו על הקמיע ומתרפא ואצ"ל שמומחה לבהמה אינו מומחה לאדם שהבהמה מתוך גסות חומרה רפואתה קרובה הא בהמה במומחה לבהמה ואדם במומחה לאדם מותר ולא אמרו זה חומר בבהמה מבאדם אלא בסנדל:

אבל יוצא באגד שעל גבי המכה מפני שהוא שמירת גוף ונדון כמלבוש ומשום דילמא שליף אין כאן שאינו חשוב אצלו עד שיבא להביאו אם נפל ממנו וכן יוצא בכתיתין שעל גבי השבר והוא שכשנשבר בה עצם עושים לה דפין מכאן ומכאן וקושרים אותם שם להעמיד את העצם שלא יתנדנד ויתחבר ובשיליא המדולדלת בה ר"ל שיצתה מקצתה ופוקק לה זוג שבצוארה והוא הנקרא אשקילאה העשויה להשמיע קול ואמר שסותמה בצמר לבטל השמעת קולה ומטיילה בחצר אבל לא ברשות הרבים שלא יחשב בה כמאן דאזיל לחינגא ר"ל שמוליכה למכור כמו שביארנו ובלא סתימה אף בחצר אסור שמתוך השמעת קול יחשדוהו בני רשות הרבים שיוליכנה למכור ושמא תאמר ואף בפקפוק ובחצר היאך מותר והרי כל שאסרו משום מראית העין אף בחדרי חדרים אסור ואין להפליג בדבר זה בין אדם לבהמה שהרי בפרק הבא אחר זה יראה שאין חלוק בין אדם לבהמה באיסורי מראית העין ומ"מ במקום פסידא נראה שהקלו וכבר כתבנו מזו בראשון של ביצה בשמועת שוטחן בחמה:

סכין את המכה בשמן ומפרכין גלדי המכה ביד ולא סוף דבר בשיש שם מכה ולהצלת צער אלא אף בגמר מכה ומשום תענוג ומ"מ בבהמה במקום צער מותר אבל בגמר מכה ומשום תענוג אסור על הדרך שהתרנו בה במרדעת ואסרנו בקרסטאל ואע"פ שזו לדעת שמואל והלכה כרב באיסורי שהתיר אף בתענוג כל הסוגיא מוכחת בזו כשמואל:

בהמה שאחזה דם מעמידים אותה במים כדי שתצטנן ואין גוזרין משום שחיקת סמנין שיש בה משום טוחן שבבהמה ובמקום צער לא גזרו בדבר שאין בו מלאכה וכן אדם שאחזו דם מעמידים אותו במים להצטנן ואע"פ שבכל רפואה גזרו בה משום שחיקת סמנין בזו הקלו מפני שנראה כמיקר:

בהמה שאכלה כרשינין הרבה ואחזה חולי וצריכה להשתלשל מותר להריצה בחצר כדי שיתרפו מעיה וכתבו גדולי המפרשים שמ"מ אין מורין כן ודקדקוה ממה שאמר רבי יאשיה מיקל ולא אמר ר' יאשיה מתיר ויש אומרים בהפך שלשון מיקל מורה אפילו לדרשה ברבים והראיה מה שאמרו בסמוך דרש רבא הלכה כר' יאשיה:

מי שהיתה בהמתו עומדת חוץ לתחום ואינו יכול להביאה שהרי אין לו לצאת חוץ לתחום הרי זה קורא לה והיא באה שאינו מצווה על תחומי בהמתו ואם היתה בתוך תחום שלו כגון ששבת הוא בתוך תחום עמידתה אע"פ שהיא חוץ לתחום מצד עצמה כגון שנמסרה לרועה שהיא כרגליו הרי זה מביאה אף בידיו שאינו מצווה על תחומי בהמתו כלל ומה שנאמר בסוגיא זו מענין עזים צרורות ורחלות כבונות וענין ליבש ולחלוב יתבאר בסמוך:

כגון שהי' תחום שלה מובלע בתחום שלו. פי' ואפ"ה קורא לה והיא באה ולא שילך אצלה שמא יבא להביאה בידו:

בפירש"י בד"ה ה"ג א"ל מותר כו' כסבור הא דאשתיק משום דלא אשגח ביה דסבר אוכף נמי שרי כו' עכ"ל נראה מלשונו דלא קאי הכי אלא דלמסקנא לרב נמי אוכף ליטול אסור והיינו להאי שינויא דשאני אוכף דאפשר דנפל ממילא אבל להאי שינויא דמפליג כאן לחממה כאן לצננה ע"כ הך ברייתא דאוסר ליטול אוכף לא קיימא כרב דלרב שרי כיון דמתיר בטרסקל דלא הוי רק תענוג וכמ"ש התוס' לקמן מיהו להניח אוכף על החמור אפשר דלא תליא כלל בפלוגתא דרב ושמואל אלא בהך דפליגי ת"ק ורשב"ג בקשורה לו מע"ש אם שרי כמו מרדעת ודו"ק:

תוס' בד"ה והוא שקשורה כו' ועוד י"ל דבאינה קשורה מע"ש מחזי כמתכוין להוצאת כו' עכ"ל צ"ע לחלק בין פירש"י ובין פי' זה דהוצאת המרדעת נמי לא הוי אלא משום משאוי דכל הני יציאות דקתני משום משאוי הוא ודוחק לומר לפירש"י דבקשורה בשבת דהוי ודאי משאוי כיון דלא גלי דעתו מאתמול שתהא צריכה לכך שיהא לה למלבוש כפירושו לקמן אבל לפירוש זה אינו ודאי משאוי אלא דמתחזי כהוצאות וכמשאוי בשבת ודו"ק:

בד"ה אילימא שאינה קשורה לו כלל כו' מדאיצטריך למתני בזמן שהיא קשורה כו' וי"ל דמרישא לא תפשוט דאדרבה כו' עכ"ל ר"ל דאדרבה דהכי הוה מסתבר טפי למימר דתפסת מועט תפסת להתירא ואי לא תניא בהדיא קשורה ה"א דוקא בקשורה מע"ש כו' ולכך הוסיף למתני בהדיא קשורה דהיא מלתא יתירתא לומר דאפילו בקשורה בשבת אבל השתא דדייק איפכא מסיפא ליכא למימר ברישא הכי וליכא לאקשויי דאימא נמי בסיפא דתפסת מועט תפסת לאיסורא ואיירי דוקא בשאינה קשורה כלל ואיצטריך ליה למתני לדיוקא מיניה אבל קשורה אפילו בשבת שרי דמ"מ מלתא דסיפא לא הוה איצטריך ליה לגופיה כלל כיון דהוה מלתא דפשיטא ועוד דאדרבה בסיפא לאיסורא אית לן למימר דתפסת מרובה תפסת דהיינו לאסור אף באינה קשורה מע"ש ודו"ק:

בד"ה מהו ליתן כו' דבהמה חשיבא כדבר הניטל כיון דיכול למושכה כו' עכ"ל ולעיל בפרק כירה בד"ה ופורסין כו' שכתבו התוס' שם גבי דכרי דרב הונא דה"ל דבר שאינו ניטל משום דאין דרך למושכן ולהוליכן באחיזת יד כמו חמור דהכא וק"ל:

בגמ' ומה התם דמשום תענוג שרי הכא דמשום צער וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה ופוקקין לה וכו' ומוליד קול לכך פוקק וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה והוא שקשורה לו מע"ש וכו' הוי מלבוש אבל באינה קשורה הוי משוי ר"ל דכשהיא קשורה מע"ש ויצאה בו מע"ש מוכח שזהו מלבוש של החמור ואינו משוי אבל כשהיא קשורה לו בשבת ולא היתה מלבושו קודם זה אינו מוכרח שהוא לבושו של החמור א"כ הוי משוי ועוד יש לפרש וכו' דמחזי כמתכוין להוצאת המרדעת ר"ל דמחזי דאינו קושר המרדעת על החמור לצורך החמור אלא שהוא להוציא המרדעת לרה"ר וקשרה בו כדי להוציאו וק"ל:

ד"ה אילימא שאינה קשורה כלל פשיטא ולא בעי למיפרך דמרישא שמעינן לה ר"ל דלא בעי למיפרך בלא פשיטא דסיפא הוי פירוש שאינה קשורה לו מע"ש דאי אינה קשורה לו כלל הוי משנה שאינה צריכה דזה שמעינן מדיוקא דרישא אלא ודאי הסיפא אתא לאשמועינן דאע"ג שהיא קשורה בו בשבת אלא שלא קשרה לו מע"ש אין יוצא בו לא רצה למיפרך הכי דאי לאו דקשה פשיטא הוה אמינא דפי' שאינה קשורה היינו שאינה קשורה לו כלל ואע"ג דזה שמעינן מרישא לא הויא משנה יתירה דדדך המשניות כן וכו':

בא"ד וי"ל דמרישא לא תפשוט דאדרבה ה"א דלהכי תנן בזמן שהיא קשורה לאשמעינן דאפי' קשורה לו בשבת וכו' פי' דהוה ניחא לן טפי לפרש מתני' דלגופא אתא לאשמועינן דהיינו היתרא דבזמן שהיא קשורה בו בכל אופן שהוא מותר לצאת בו מלפרש דלדיוקא אתא ולומר דוקא כשהיא קשורה בו מע"ש אבל אינה קשורה בו מע"ש אסור לצאת דסברא הוא יותר לפרש דאתא לגופא מלפרש דאתא לדיוק ודו"ק:

ד"ה מהו ליתן וכו' ואע"ג דשריא קרצוף וכו' פי' שמסרקים הבהמה במסרק:

ד"ה דשמעינן דקא מסיים וכו' וברייתא דאוכף נמי קיימא כשמואל למאי דמשני כאן לחממה כאן לצננה ר"ל דאילו לרב דשרי טרסקל דלא הוי אלא לתענוג כ"ש דשרי ליטול האוכף כדי לצננה אבל להאי שינוייא דמשני התם אפשר דממילא נפיל אתיא האי ברייתא נמי כרב דאע"ג דרב מתיר אפי' טרסקל להניח מ"מ אוכף אינו מותר ליטלו משום כיון דאפשר דממילא נפיל אבל להניח אוכף אפשר דמותר ודו"ק:

רש"י בד"ה אבא חברי כמו אברך. נ"ב כך מצא רש"י בגירסא עיין בפרק א"ט דף מ"ה:

בא"ד אבא למלכא. נ"ב והכי נמי פירוש אבא לכל החברים פי' ראש החכמים:

תוס' בד"ה אריוך שם מלך כו' לשון ארי נ"ב פי' שהוא לשון מלכות ע"ש גור אריה יהודה ודינא דמלכותא דינא והלכתא כשמואל בדיני רש"י בריש פרק התכלת:

בד"ה דשמעי' כו' רב קאי כשמואל כו'. נ"ב ובאשר"י פרק כירה כתב אפילו לגבי תרווייהו כחדא הלכה כרבי יוחנן:

רש"י ד"ה מרדעת מותר. ולאו משאוי הוא. לא הבנתי חדא דבחצר מאי איסור משא איכא. שנית מ"ט אסור ליטול את האוכף ממנו. ולפירוש התוס' דמשום טירחא ניחא:

תוס' ד"ה אילימא (בסה"ד). וי"ל כו' ה"א כו' לאשמעינן דאפי' קשורה בשבת כו'. ואין להקשות א"כ גם סיפא י"ל דאשמעינן דוקא אינה קשורה כלל. אבל קשורה אפי' בשבת שרי די"ל דודאי יותר יש לנו לומר דאיצטריך לגופה מן לדיוקא:

גמ' אע"פ "שקשורה". צ"ל שקשור:

שם בזמן "שקשורה" צ"ל שקשור:

שם קרירא ליה. כצ"ל:

רש"י ד"ה מרדעת וכו', ולאו משוי הוא, ושמואל אמר מרדעת מותר, כתב רש"י ז"ל דצערא הוא הילכך אורחא הוא ולאו משוי הוא.
לא זכיתי להבין דהא באמת הוי משוי כ"ז שלא גילה מע"ש שיהא לה למלבוש וקשרה מאתמול, וכמ"ש רש"י לקמן (דף נד ע"ב ד"ה כדאמרן) אלא דמיירי הכא בחצר דליכא משום משוי בזה כיון דהוא צערא לבהמ' מותר לטרוח עבורה ומשוי הכא מאן דכר שמיה, וד' יאיר עיני:

תוס' ד"ה אילימא וא"ת נפשוט מרישא וכו' י"ל דמרישא לא מצי למיפשט עכ"ל. וקשה א"כ מסיפא נמי לא מוכח כלום דאיידי דקתני רישא בקשורין תנא נמי סיפא. ולולי דברי תוס' הי' נ"ל לומר דהא לעיל ד"ה והוא שקשורין פי' רש"י בקישורין לו מע"ש הוה מלבוש הא באינה קשורה מע"ש הוה משאוי משום דע"כ הי' בלא מרדעת יכול להיות עכשיו נמי בלא מרדעת. ותוס' פי' וגם הרב פורת בענין אחר. ונ"ל דיש חילוק לדינא לרש"י אפי' בדיעבד אם קשר בשבת לא יצא משום דהוה משאוי אבל לשיטתם אם עבר וקשר יוצא בהם אבל ממתני' לא מוכח דבדיעבד אי אסור או מותר ולפ"ז שפיר קאמר שמואל והוא שקשר לו מע"ש אבל קשר בשבת בדיעבד לא יצא ואמר ר"י דממתני' לקמן נמי דייקא דאסור אפי' בדיעבד:

אבל בירושלמי פי' לא כרש"י ולא כתוס' אלא פי' משום טלטול דבעלי חיים עיין ברא"ש. ונ"מ דלשיטתם בחצר מותר אבל לירושלמי ודאי אין חילוק בין חצר לרה"ר. והקשו המפרשים על רב"י שפסק בחצר מותר. ע"כ צ"ל שסבר או כרש"י או כתוס' ורא"ש ז"ל הביא הירושלמי ומשמע דסבירא ליה הכי ואם כן אף בחצר אסור כמובן. ויש ליישב דהנה הירושלמי הקשה בעצמו מברייתא הי' קשור באבוס וכו' ותי' דאתי' כרשב"א לית ליה צדדין. ולכאורה מגמרא דילן ליתא האי תי' דירושלמי דהא מסקינן לקמן בפרק מי שהחשיך צדדין כ"ע אסור אלא דאיפלוגי בצדי צדדין ולהכי סובר כרש"י מתיר בחצר דע"כ ליכא האי טעמא כאן משום צדדין דא"כ קשה מברייתא שהק' בירושלמי בעצמו דהא מגמרא דידן ליתא האי תי' דירושלמי כמובן. גם הראש גופא נ"ל שאינו סובר כשיטת הירושלמי רק הביא ללמוד מיני' דין דנר שעל גבי הדקל עיין ברא"ש ודו"ק:

הסמ"ג פסק אפי' בחצר אסור להניח אוכף ואפי' בלא קשירה והשיג עליו הטור. מה איסור יש בזה. והקשה הרב ב"י דהכי מסקינן הכא בגמרא לפי תי' השני כאן לחמם וכו' עיין בט"ז. ונ"ל לתרץ דקושית הגמרא מ"ש מאוכף דאף הוא לחמם קצת מגופו של חמור והקשה עליו מברייתא מק"ו דנטילת האוכף ותי' הגמרא בתי' האחרון לאו ק"ו הוא דנטילת אוכף לא הוה אלא לצינה אבל מניח שרי אפי' גבי אוכף דהוה למחמם קצת גופו ולא כמו שפי' רש"י כאן לחמם הוא המרדע אלא מניח האוכף שהוא לחמם קצת גופו ושפיר כ' הטור ודברי פי חכם חן ודו"ק:

ר"ת ז"ל וכל הפוסקים לא חילקו בין גדול לקטן. וי"ל לפי תוס' ד"ה מאי לאו. וא"ת מאי קשי' דילמא הכא מיירי שניתלו מע"ש ותי' דדייק מדנקט ר"ה ר"ה רק גבי טרסקל עכ"ל וקשה דילמא הא דנקט גבי טרסקל ברה"ר אכולה מילתא דברייתא קאי. אולם ז"א דמצי למיכתב ר"ה גבי קמיע דהוא סוף הברייתא רק זה תליא באוקימתא דלקמן זה חומר בבהמה מבאדם קאי אסנדל ופי' המהרש"א אף אקמיע ולהכי קתני ר"ה קודם קמיע וסנדל למימר בזה חומר אבל לעולם ר"ה אכולה קאי והדרה קו' התוס' לדוכתה ורק קס"ד השתא דלא קאי אלא אקמיע וא"כ הוה עכ"פ אחר סנדל אע"כ לא אכולה מילתא קאי. אבל הפוסקים כתבו במסקנא דמילתא. דקאי זה חומר אקמיע וסנדל וא"כ הדרה קו' התוס' לדוכתה ולא צריכין למיפלג בין קטן לגדול ודו"ק:

הטור והרמב"ם לא הביאו כלל דין זה של קמיע. וי"ל דהם סברו כסברת המרדכי דגבי בהמה לא גזרינן משום שבות ובברייתא לקמן איתא אם יצא בקמיע שאינו מומחה אינו חייב חטאת ולהכי לא הביאו כלל דין של קמיע דבבהמה מותר לסברת המרדכי אפי' בקמיע שאינה מומחה לכתחילה דלא גזרינן משום שבות. וכת' הנ"מ לגבי אדם דהוה כמו לנוי והוה רק משום שבות אבל בבהמה הוה משאוי ואסור מדאוריית' זה אינו דהוה בהמה חומר מאדם ולא הוה צריך למוקמי זה חומר אלא בקמיע ודו"ק:

בתוס' בד"ה אילימא שאינה קשורה כו' ולא בעי למיפרך דמרישא שמעינן לה כו' דדרך משניות כן כו' וא"ת וניפשוט מרישא כו' עס"ה. עיין במהרש"א מ"ש בכוונת התוס'. מיהו לולא דברי התוס' היה נראה לי ליישב שיטת הגמרא בחדא מחתא משני קושיות התוספות דשפיר מצינן למימר דהא דדייק בגמרא אילימא שאינה קשורה לו כלל פשיטא היינו דמרישא שמעינן לה דמה שכתבו התוס' דדרך משניות כן מ"מ בהנך משניות דפירקין לא שייך לומר כן הא בכולה בבי דבמה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה לא קתני התנא דבר והפוכו דהא אליבא דשמואל קיימינן הכא ואיהו גופא אמר לעיל מחליפין לפני רבי של זו בזו מהו ופשיט ליה רבי ישמעאל בר"י דארבע' בהמות יוצאין באפסר ועכ"פ אתי למעוטי נאקה דאין יוצא' באפסר ואפ"ה לא תני לה במתניתין בהדיא דאין הנאקה יוצא' באפסר כיון דממילא מכללא דרישא שמעינן דכל מידי דלא מינטרא ביה הוי משוי וכ"ש לרב דממעט נמי גמל בחטם משום דהוי נטירותא יתירתא ואפ"ה לא תני לה במתני' להדיא משום דממילא שמעינן לה שפיר מסברא וכדפרישית לעיל בריש פירקין דמכללא דהך בבא לחוד שמעינן במה יוצאה ובמה אינה יוצאה. וא"כ לפ"ז מדייק הכא שפיר דבאינה קשורה כלל כ"ש שאין צריך לשנות דבר והפוכו כיון דמילתא דפשיטא היא מדקתני במרדעת בזמן שהיא קשורה לו ממילא שמעינן דבאינה קשורה לו אסור ומ"ש הך בבא דמרדעת דשנה רבי משנה יתירה טפי מבכל הנך בבי בפירקין אלא דאכתי היה מקום לומר משום דבהך מילתא איכא חידושא טפי דאסרינן משום חששא דדילמא נפיל מש"ה דרך התנא בכה"ג לשנות דבר והפוכו ע"ז מסיק רב נחמן דאדרבה הך חששא דדילמא נפיל ליכא רבותא כ"כ דמילתא דפשיטא היא דחיישינן בשבת טובי חששא דדילמא נפיל כדאשכחן בכמה בבי בפירקין ובפרק במה אשה ואדרבה לפ"ז משמע דאפילו ברישא לא הוי צריך למיתני בזמן שהן קשורין אי לאו משום דאיצטריך למיתני עיקר דינא דיוצאה במרדעת לגופא דלא נימא מרדעת גופא הוי משוי ואסור ליתן ע"ג חמור כי הך אבעיא דר' אסי בר נתן בסמוך או משאר טעמים שכתבו התוס' בד"ה מהו ליתן וקמ"ל במתניתין דשרי ומשום הכי קתני נמי אגב אורחא דדוקא בזמן שקשורה לו וא"כ אכתי הך בבא דסיפא דקתני אין החמור יוצא בזמן שאין קשורה לו הוי משנה יתירה אלא ע"כ דהך משנה יתירה דסיפא אתי לאשמעינן דבעינן שיהא קשורה לו מע"ש דוקא כן נ"ל נכון לולא שהתוספות כתבו בענין אחר ודו"ק:

בד"ה מהו ליתן המרדעת כו' ורבי אסי בר נתן דבעי אם אסור אין לפרש משום דמיחזי כו' אי נמי לא שרי אלא בי"ט אבל בשבת אסור עכ"ל. נראה דדוקא לפי' ר"י דטעמא דרב אסי בר נתן לא הוי אלא משום טירחא משום הכי שרי בי"ט כמו קירצוף משא"כ אי הוי מפרשינן טעמא דרב אסי ב"נ משום דמיחזי שרוצה להוליך הבהמה למקום רחוק א"כ אפילו בי"ט יש לאסור דאף למאי דקיי"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו בי"ט מ"מ ודאי אסור להוליכה למקום רחוק להוציאה לחוץ לתחום דלא גרע משאר חפציו כדאיתא בס"פ משילין. ונראה דלדינא נמי איכא נפקא מיניה לפי פי' הרב פורת לעיל דהא דבעינן שיהא קשורה לו מע"ש היינו משום דמיחזי כאילו מתכוין להוליך הבהמה למקום רחוק א"כ אפילו ביו"ט יש לאסור היכא דאינה קשורה לו מערב יו"ט מהאי טעמא גופא כן נ"ל וצ"ע:

גמ' מתניתין נמי דיקא. לקמן בהאי פירקא: אף באוכף. דאיהו נמי מהני לחממה: ובלבד שלא יקשור לו מסריכן. פוטרא''ל דמיחזי כמי שרוצה להטעינו משוי: רצועה תחת זנבו. פושל''א שנותנים שם שלא תרד האוכף והמשוי על צוארה כשהיא יורדת לעמק והמסרך שלא תרד על זנבה כשהיא עולה על ההרים: מהו ליתן מרדעת. ולא לצאת לרה''ר אלא בחצר ומפני הצינה: ה''ג אמר ליה מותר א''ל וכי מה בין זה לאוכף אישתיק: איתיביה כו'. כסבור הא דאישתיק משום דלא אשגח ביה דסבר אוכף נמי שרי ואותיביה מברייתא דאסור ליטלה והשתא ליטול אמרת לא להניח מיבעי' דדמי כאילו צריך להטעינה משוי: כרביה. רב: טרסקל. סל מלא שעורים תולין לה בצוארה ופיה נתון לתוכו ואוכלת ותענוג בעלמא הוא שלא תטרח לשוח צוארה לארץ: צער. של צינה: מרדעת מותר. דצערא היא הלכך אורחה בהכי ולאו משוי הוא: לשמעתא דרב. דשרי בטרסקל: אבא. חברי כמו אברך אבא למלכא (בראשית מא): שמואל קרי אריוך על שם שהיה בקי בדינין ושופט כמלך השופט על הארץ לשון ריכא מלך (ב''ב דף ד.): והא רב נמי אמרה. דכיון דשרי בטרסקל כ''ש מרדעת: מאי שנא מאוכף. שאסור ליטול וכ''ש להניחו: דנפיל ממילא. כדקתני מוליכו ומביאו לחצר והוא נופל מאליו: כאן לחממה. מרדעת צריך לחממה ומותר משום צער דצינה אבל נטילת אוכף אינו אלא שיצטנן שנתחממה ע''י משאוי שנשאה מבעוד יום ואי לא שקיל ליה לא איכפת לן שהרי הוא יצטנן מאליו דאמרי אינשי וכו': בזנב שועל. שתולין לו בין עיניו שלא ישלוט בו עין: זהרורית. לנוי: בכיס שלו. שתולין לו באמתו לקבל זוב ולבדוק מנין ראיותיו שאינו תכשיט לו: בכיס שבדדיהן. לקבל חלב הנוטף אי נמי שלא ישרטו דדיהן על הקוצים שהיו דדיהן גסין: בחסום שבפיה. שחוסמין אותה שלא תרעה בשדות אחרים וכשמגיעין למקום מרעיתם נוטלין אותה הימנה: בסנדל שברגליה. שעושין לה סנדל של מתכת שלא יזיקוה האבנים: קמיע. כתב לרפואת חולי: מומחה. שריפא כבר ג' פעמים: וזה חומר בבהמה מבאדם. קס''ד השתא דאקמיע קאי דאמרינן לקמן בפרק במה אשה יוצאה (ד' סא.) שהאדם יוצא בקמיע מומחה וכל הני דקתני לא תצא הנך דלאו שמירת גופה הוא אלא משאוי וסנדל משום דדילמא מישתליף ואתי לאתויי: אגד שעל גבי המכה. ליכא למימר אתי לאתויי: קשישין שעל השבר. בהמה שנשבר בה עצם עושין לה דפין מכאן ומכאן וקושרים אותן שם והן מעמידין העצם שלא ינוד אנה ואנה עד שמתחבר: ובשליא המדולדלת בה. שיצתה מקצתה: ופוקקין לה זוג. אבל כשאינו פקוק אפי' בחצר לא תצא מפני שהעינבל שבתוכה מקשקש ומוליד קול לכך פוקק בצמר או במוכין שלא יקשקש העינבל שבתוכה: זוג. אישקלי''ט: עינבל. בטדי''ל: ומטיילת. באותו זוג בחצר אבל לא תצא בו לרה''ר כדמפרש לקמן בפרקין (דף נד:) דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא: מאי לאו. בסייחים גדולים קאמר דצוארן ארוך ואין להם צער לשוח ולאכול מע''ג הקרקע ותולה להן טרסקל לתענוג וקשיא לשמואל: קטנים. ארכובותיהן גבוהין וצוארן קטן ויש להם צער לשוח ע''ג הקרקע ולאכול:

והוא שקשורה לו מע''ש. רש''י פי' לקמן דבקשורה מע''ש הוי מלבוש החמור אבל באינה קשורה מע''ש הוי משאוי ועוד יש לפרש דבאינה קשורה מע''ש מיחזי כמתכוין להוצאת המרדעת וה''ר פור''ת פירש דמיחזי כאילו מתכוין להוליך הבהמה למקום רחוק: אילימא שאינה קשורה לו כלל פשיטא. ולא בעי למפרך דמרישא שמעינן לה דקתני בזמן שהיא קשורה הא אינה קשורה לא דדרך משניות כן במסכת ע''ז (דף לה:) אלו דברים אסורין באכילה כבשים שדרכן לתת לתוכן יין כו' ובסיפא (שם דך לט:) קתני ואלו מותרים באכילה כו' וכבשים שאין דרכן לתת כו' ובפרק אלו טרפות (חולין דף נד.) קתני אלו כשרות אע''ג דאיכא מינייהו דשמעי' מרישא וא''ת ונפשוט מרישא דבקשורה מערב שבת איירי מדאיצטריך למיתני בזמן שהיא קשורה דבלאו הכי הוה ידעי' דאיירי בקשורה דאי באינה קשורה פשיטא דאסור דילמא נפלה ואתי לאתויי כדקאמר הכא אילימא כו' אלא ודאי בזמן שקשורה מע''ש קאמר וי''ל דמרישא לא תפשוט דאדרבה ה''א דלהכי תנא בזמן שהיא קשורה לאשמעי' דאפי' קשורה בשבת דאי לא תנא ליה ה''א דוקא בקשורה לו מע''ש אבל בקשורה בשבת לא קמ''ל להכי דייק מסיפא: מהו ליתן המרדעת ע''ג חמור בשבת. ואין לאסור משום דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל דבהמה חשיבא כדבר הניטל כיון דיכול למושכה ולהוליכה בכל מקום ורב אסי בר נתן דבעי אם אסור אין לפרש משום דמיחזי כרוצה להוליך הבהמה למקום רחוק דא''כ היכי דייק דמאן דשרי טרסקל כ''ש מרדעת. ואין לפרש נמי דבעי למיסר בחצר אטו רה''ר כדאמר גבי אשה בפ' במה אשה (לקמן דף סד:) דגבי בהמה לא גזרו כדתניא בסמוך גבי זוג ומטיילת עמו בחצר אלא נראה לר''י דטעמא משום טרחא דשבת ואע''ג דשריא קרצוף בפ''ב דביצה (דף כנ.) התם יש לה צער ביותר א''נ לא שרי אלא בי''ט אבל בשבת אסור: אוכף שע''ג החמור. וא''ת ויתיר האוכף וינער ויפול כדאמר. בפ' כל כתבי גבי היתה בהמתו טעונה טבל כו' וי''ל דהתם מיירי בשקין שתוכל הבהמה להתקלקל אבל מחמת האוכף לא תוכל הבהמה להתקלקל לכך לא התירו. תולין טרסקל. וא''ת ותאסר משום דמשתמש בבע''ח כי היכי דאסור להניח נר על גבי דקל בשבת משום דמשתמש במחובר וי''ל דהתם מנענע הענפים אבל הכא אינו מנענע הבהמה בכך ורב אסי ברבי נתן דבעי למיסר. אפסר משום דילמא אתי להשתמש בבע''ח (ת''.): אריוך.. שם מלך כדכתיב אריוך מלך אלסר (בראסית יד) ונקטי' טפי משאר מלכים לפי שמובלע בו לשון ארי: דשמעיה דקא מסיים בה כו'. אע''ג דקיי''ל. כרב באיסורי היינו לגבי שמואל לחודיה אבל הכא ר' יוחנן דקי''ל כוותיה לגבי רב קאי כשמואל וברייתא דאוכף נמי קיימא כשמואל למאי דמשני כאן לחממה כאן לצננה ומתני' דאין סכין ומפרכסין לבהמה דמייתי לקמן נמי פליגא אדרב כדפירש בקונטרס: מאי לאו בגדולים ומשום תענוג. וא''ת ומאי קושיא דילמא הכא מיירי בטרסקל שנתלה מע''ש אבל לתלות בשבת אפי' בחצר אסור ותירץ דדייק מדנקט רה''ר גבי טרסקל טפי משאר דכולהו נמי ברה''ר איירי אלא נקט רה''ר דבחצר מותר בכל ענין: