שבת נג ע"ב

דף נג - ב

ומוכיחה הגמרא: דיקא נמי, דקתני  דומיא דקמיע, שנשנו יחד בברייתא. וכשם שקמיע הוא משום צער החולי, אף טרסקל הוא משום צער. וזה שייך רק בקטנים, שיש להם צער.

ומסקינן: שמע מינה!

אמר מר: ולא תצא בקמיע, אף על פי שהוא מומחה.

ומקשינן: והא אנן תנן לקמן: ולא יצא אדם בקמיע שאינו מומחה [שלא הוכח ג' פעמים שהועיל לרפא]. הא קמיע מומחה שפיר דמי, ומותר לצאת בו. ומאי שנא בהמה מאדם? כשם שנחשב הקמיע שמירת גופו של אדם, ולא משאוי, כך יהא מותר בבהמה.

ומשנינן: הכא נמי, גם כאן מדובר בקמיע שאינו מומחה.

ותמהינן: והא "אף על פי שהוא מומחה", קתני!?

ומשנינן: שמדובר בקמיע שהוא מומחה לאדם. אבל ואינו מומחה לבהמה. ולכן לא תצא בו הבהמה.

והוינן בה: ומי איכא קמיע המומחה לאדם, ולא הוי מומחה לבהמה?

ומשנינן: אין. אדם דאית ליה מזלא [מלאך המליץ עליו] ^[53], הקמיע מסייע ליה. אבל בהמה דלית לה מזלא, הקמיע לא מסייע לה.

ושוב מקשינן: אי הכי, שמדובר באינו מומחה לבהמה, מאי זה "חומר בבהמה מבאדם" שאמרה הברייתא? הרי אף באדם הוא כן שאם אין הקמיע מומחה לו, אף האדם אין יוצא בו.

ומשנינן: מי סברת ש"זה חומר" אקמיע קאי? לא כן הוא. אלא אסנדל קאי! שאף שהאדם יוצא בסנדלו לרשות הרבים, הבהמה אינה יוצאת בו. משום דחיישינן שמא יפול, ועלול לטלטלו ברשות הרבים.

תא שמע: סכין בשמן ומפרכסין את גלדי המכה, לאדם. ואין סכין ומפרכסין לבהמה.

מאי לאו, שמדובר באופן דאיכא עדיין למכה, ומפרכסין לאדם משום צער. אבל לבהמה אסור לפרכס אף משום צער.

וקשה בין לרב ובין לשמואל, שמתירים כל טרחה שהיא משום צער.

ומשנינן: לא מדובר שעדיין יש מכה. אלא לאחר דגמרה המכה ונרפאה. ואין סך ומפרכס משום צער, אלא משום תענוג. ולכן אסור בבהמה ^[54].

תא שמע: בהמה שאחזה חולי של דם ^[55], שהיא מתחממת ונראית מלאת דם - אין מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן.

אבל אדם שאחזו דם, מעמידין אותו במים בשביל שיצטנן. ומוכח שאסור לטרוח בבהמה אף במקום צער. וקשה לרב ולשמואל.

אמר עולא: סיבת האיסור בבהמה, גזירה היא משום שחיקת סממנין. שמטעם זה אסרו חכמים כל רפואה בשבת. שמא יבואו להתיר שחיקת סממנים לרפואה בשבת, ויעברו על איסור טוחן, שהוא מדאורייתא.

ומקשינן: אי הכי, נאסור באדם נמי להעמידו במים, משום גזירה זו. שהרי עושה זאת לצורך רפואה.

ומשנינן: אדם אין נראה שעומד במים לצורך רפואה. אלא נראה כמיקר [מקרר] עצמו במים, וכיון שלא נראה כרפואה, לא גזרו בה.

ושוב מקשינן: אי הכי, בבהמה נמי נתיר משום שנראה כמיקר, ולא לרפואה עושה ^[56].

ומשנינן: אין דרך להיות מיקר לבהמה. הילכך, כולם יודעים שלרפואה הוא עושה, ויבואו להתיר שחיקת סממנין לרפואה.

ומקשינן: ולבהמה מי גזרינן במקום הפסד?

והתניא: היתה הבהמה עומדת חוץ לתחום שבת, הרי הוא קורא לה, והיא באה. וסברה הגמרא שעומדת הבהמה מחוץ לתחום של האדם הקוראה.

ולא גזרינן שמא על ידי שנתיר לו לקוראה דלמא אתי הוא עצמו חוץ לתחומו לאתויי את הבהמה בעצמו, ויעבור על איסור תחומין. שכיון שתלך הבהמה לאיבוד אם לא יביאנה אצלו, לא גזרו בה.

ולמדנו שלא גזרו בבהמה במקום שיש הפסד ומדוע גזרו בבהמה שאחזה דם משום שחיקת סממנין? ^[57]

ואמר רבינא: שבאמת אף במקום פסידא גזרו. אלא שמדובר בבהמה המסורה לרועה. שתחום שבת שלה הוא כתחום הרועה. כלומר, אלפיים אמה לכל צד ממקום רגלי הרועה. וזה שקורא לה הוא הבעלים. שתחום השבת שלו שונה מתחום הבהמה [שנקבע לפי תחום הרועה].

וכגון שהיה תחום שבת שלה מובלע בתוך תחום השבת שלו. כך שאף אם יצא למקום הבהמה, עדיין לא יצא חוץ לתחומו. ולכן אין חשש שיצא חוץ לתחום ^[58].

ומה שאסור לו להביאנה בידים, היינו משום שעומדת הבהמה חוץ לתחום שלה. וכל היוצא חוץ לתחום, בין אדם ובין בהמה, אין לו אלא ד' אמות, ואסור לו לילך יותר מכך. ולכן, אם יביאנה אליו בידים יעבור בכך על לאו דמחמר [שאסור לו לעשות בידים איסור שבת בבהמתו] בזה שמוציאה מחוץ לד' אמות שלה ^[59].

אבל לקרוא לה שתבוא מאליה מותר. דלא הוזהר הוא על תחום בהמתו ^[60].

רב נחמן בר יצחק אמר: גזירת שחיקת סממנין גופה בבהמה - מחלוקת תנאי היא! ויש תנא שלא גזר על שאר רפואות בבהמה, אטו שחיקת סממנין.

דתניא: בהמה שאכלה כרשינין הרבה, ומחמת כן אחזה חולי, והיא צריכה לשלשל, לא יריצנה בחצר בשביל שתתרפה [שיתרפו מעיה ותשלשל], מפני שרפואה היא. וגזרו אטו שחיקת סממנין.

ורבי אושעיא מתיר ^[61]. שהוא סובר שלא גזרו גזירה זו בבהמה. משום שאין אדם בהול כל כך על רפואת בהמתו ^[62].

דרש רבא: הלכה כרבי אושעיא שלא גזרו ברפואת בהמה, אטו שחיקת סממנין.

אמר מר: לא יצא הזב בכיס שלו, ולא עזים בכיס שבדדיהן.

ואקשינן: והתניא: יוצאות עזים בכיס שב דדיהן!?

אמר רב יהודה: לא קשיא.

הא ששנינו "יוצאות", מדובר בדמיהדק שמהודק הכיס היטב.

והא ששנינו "ולא עזים בכיס שבדדיהן", מדובר בדלא מיהדק, שכיון שאינו מהודק, חוששים שיפול, והבעלים עלול לטלטלו ברשות הרבים.

רב יוסף אמר: תנאי שקלת מעלמא? ^[63] כלומר, וכי אבדת את כל התנאים, עד שאין אתה מוצא תנאים שנחלקו בכך? ולמה לך לדחוק את הברייתות בשתי אוקימתות שונות. והלא מחלוקת של תנאי היא. וכל ברייתא היא לפי תנא אחר.

דתנן: העזים יוצאות צרורות בכיס שבדדיהן.

ורבי יוסי אוסר בכולן, חוץ מן הרחלות הכבונות.

רבי יהודה אומר: עזים יוצאות צרורות כדי ליבש את חלבן. שלצורך זה הוא מהדק את הכיס טוב ואין חשש נפילה. וכן לא נחשב למשוי, שהרי לצורך גופה, הוא, כדי שלא יכחישנה החלב.

אבל לא בשביל ליחלב את חלבן לתוך הכיס! שבכך שטוענת את החלב בכיס הרי זה משאוי ^[64].

ומעתה, ברייתא אחת סוברת כתנא קמא שמתיר. והברייתא השניה כרבי יוסי שאסר.

ואיבעית אימא: הא והא רבי יהודה. ולא קשיא.

כאן הברייתא ששנינו שמותר, מדברת בצרורות כדי ליבש.

וכאן ומה ששנינו שאסור, מדובר בצרורות כדי ליחלב ^[65].

תניא: אמר רב יהודה: מעשה בעזים של בית אנטוכיא, שהיו דדיהן גסין, ונגררים על הקוצים. ועשו להן כיסין, כדי שלא יסרטו דדיהן.

תנו רבנן: מעשה באדם אחד שמתה אשתו. והניחה בן לינק. ולא היה לו שכר מניקה ליתן. ונעשה לו נס, ונפתחו לו דדין, כשני דדי אשה. והניק את בנו.

אמר רב יוסף: בא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה!

אמר ליה אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה. שנשתנו לו סדרי בראשית ^[66]. אמר רב יהודה: בא וראה כמה קשים מזונותיו של אדם. שבשביל שיינק בנו, נשתנו עליו סדרי בראשית, ולא זכה להתפרנס בדרך רגילה.

אמר רב נחמן: תדע ^[67] שכך הוא, דהרי מתרחיש ניסא מן השמים להצלת כמה נפשות אדם. אבל לא שכיח דאברו [שיבראו] מזוני לצדיקים בביתם, כגון שימצאו חיטין גדלים באוצרותיהם.

נמצא שהשגת מזונות קשה יותר מהצלת נפשות בדרך נס.

תנו רבנן: מעשה באדם אחד שנשא אשה גידמת. ולא הכיר בה שהיא גידמת עד יום מותה.

אמר רב: בא וראה, כמה צנועה אשה זו. שמתוך שכיסתה עצמה לא הכיר בה בעלה.

אמר לו רבי חייא: אין זו מעלת האשה. לפי שזו דרכה בכך. שדרך כל אשה לכסות את עצמה. וכל שכן אשה זו, שהיתה צריכה לכסות את מומה. אלא כמה צנוע אדם זה, שלא הכיר באשתו שהיא גידמת.

שנינו במשנתנו: זכרים יוצאין לבובין.

והוינן בה: מאי "לבובין"?

אמר רב הונא: תותרי! שמחברים אותם בקשר שנים שנים, כדי שלא יברחו ^[68]. וחידשה המשנה שהם יוצאים בקשר זה שאין הוא משוי אלא צורך שמירת גופם.

והוינן בה: מאי משמע דהאי "לבובין" - לישנא דקרובי [חיבור] הוא? ומשנינן: מדכתיב "לבבתני אחותי כלה". שאמר הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל: קרבתני אצלך, מחמת נוי מעשיך.

עולא אמר: יוצאין "לבובין", היינו שיוצאין בעור שקושרין להם כנגד לבם, כדי שלא יפלו עליהן זאבים. שדרך הזאבים לאחוז את הבהמה בלבה. [ולבובין מלשון לב].

ומקשינן: אם כן, מדוע נקטה המשנה דוקא בזכרים? וכי זאבים בדוקא אזכרים נפלי, ואנקבות לא נפלי?

ומשנינן: דוקא זכרים יוצאין לבובין, משום דהזכרים מסגי [מהלכים] בריש עדרא.

ושוב מקשינן: וכי זאבין דוקא בראש עדרא נפלי, ובסוף עדרי לא נפלי?

ומשנינן: אלא הזאבים נופלים על הזכרים בלבד, משום דהזכרים שמני [שמנים]!

ושוב מקשינן: וכי בנקבות ליכא שמני?

ותו מקשינן: וכי מי ידעי זאבים להבחין בין הני זכרים להני נקבות?

ומשנינן: אלא דוקא אזכרים נפלי, משום דהזכרים זקפי חוטמייהו ומסגו כי דוו [מהלכים כשהם מביטים לכאן ולכאן]. לפיכך הזאבים מתקנאים בהם, שסבורים שרוצים להלחם בהם, ונופלים עליהם.

רב נחמן בר יצחק אמר: מהי כונת המשנה "לבובין"? עור שקושרין להן תחת זכרותן, כדי שלא יעלו על הנקבות ^[69].

וממאי מהיכן למד שזו הכונה במשנה? מדקתני סיפא: והרחלים יוצאות שחוזות.

והוינן בה: מאי "שחוזות"?

ומפרשינן: שאוחזין האליה שלהן למעלה וקושרים אותה כלפי הגב, כדי שלא תתכסה ערותן, ויעלו עליהן זכרים.

ולכן פירש שכונת המשנה "זכרים יוצאין לבובין", בעור שקושרים להן תחת זכרותן. שזה אותו ענין שמדובר בו בסיפא של המשנה:

רישא, כדי שלא יעלו על הנקבות. וסיפא,, כדי שיעלו עליהן זכרים.

והוינן בה: מאי משמע דהאי "שחוזות", לישנא דגלויי הוא, כמו שפירשנו? ואיך מרומז הפירוש במלה: "שחוזות"?

ובקשישין:
תניא אדם שאחזו דם מעמידין אותו במים בשביל לרפאותו. מ"ט משום דנראה כמיקר.

אבל בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים כו'. אמר עולא בהמה גזירה משום שחיקת סמנים. ושחיקת סמנים תנאי היא.

דתניא בהמה שאכלה כרשינין הרבה אין מריצין אותה בחצר בשביל לרפאותה. ור' יאשיה מיקל. והלכתא כוותיה דדרש רבא הלכתא כר' יאשיה. והא דר' יאשיה מסייעא לשמואל.

מעשה שנעשה נס ונפתחו שני דדין כשני דדי אשה כו' וזו שהיתה גידמת כו'. פשוטות הן:
פי' תותרי. סמרטוטין של רקמה ושל משי שעושין על הבהמה ליפותה.

עולא אמר עור שמעמידין להן כנגד לבן שלא יפלו עליהן זאבים. משום דמסגו כי דוו. ומסתברא כוותיה דתנן (בע"ז דף כט:) באיסורי. הנאה ועורות לבובין. ות"ר (שם דף לב.) איזהו עור לבוב. כל שהוא קרוע כנגד הלב. (וקרודה) [וקדורה] כמו ארובה כו'. שחוזות מלשון שית זונה:

לא יריצנה בחצר בשביל שתתרפה ורבי יאשיה מקל. שמעתי משם הראב"ד זכרונו לברכה דמדקתני רבי יאשיה מקל ולא קתני רבי יאשיה מתיר שמע מינה אין מורין כן. אבל ה"ר אשר פירש דאדרבא מדדרש רבא הלכה כרבי יאשיה, שמע מינה הלכה ומורין כן דאי לאו הכי לא הוה דריש לה, וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (טו, א) כי מורי להו רב לתלמידיה מורי להו כרבי מאיר כי דריש להו בפרקא דריש להו כרבי יהודה.

המשנה השלישית הזכרים יוצאין לבובין רחלות יוצאות שחוזות כבולות וכבונות והעזים צרורות ר' יוסי אוסר בכלן חוץ מן הרחלות הכבונות ר' יהודה אומר עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב אמר הר"ם פי' לבובים הוא שקושרין עורות על איברי הזרע מן הזכרים כדי שלא יעלו על הנקבות ולא יתעברו ושחוזות שקושרין אליות הנקבות על גביהן כדי שיעלו הזכרים עליהן בחוזק ויתעברו וכבולות הפך זה הוא שקשר אליותיהן ברגליהן כדי שלא יעלו עליהן הזכרים וכבונות פירושו שמורות והוא שיכרכו בגד על צמרן כדי שלא יתלכלך באבק ושישאר בלחלוחיתו ורכותו ויעשו זה בכבשות לפי שצמרן יותר רך מהזכרים וצרורות קשורות קשרים כדי שלא יזוב מהן החלב וחלק ר' יהודה על זה ואמר כי אסור להוציאן צרורות בחלב ר"ל שתהיה הכונה בקשירת השדים כדי שיתקבץ החלב ולא יזוב כדי שיחלבו מהן חלב הרבה אבל מותר להוציאן צרורות אם הכונה ליבש החלב מן השדים כלל והלכה כר' יוסי ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה ככונת מה שלפניה ואמר על זה זכרים ר"ל אלים יוצאים לבובים ופי' בגמ' ענין לבובים בשלשה פנים הראשון תותרי והוא שקושרין אותן שנים שנים כדי שלא יברחו ואע"פ שאמרו לא יקשור גמלים זה בזה משום דדמי כמאן דאזיל לחינגא אינו כן באלו שכל שמוליכם בשוק רוצה הוא שילכו מהרה ואינו קושרם וי"מ מטלניות מרוקמות שמיפין ומקשטין בהם את הבהמה וקצת גאוני הראשונים פי' שקושרין רגליו זה בזה שיתקרבו פסיעותיו זו בזו ולא יתרחקו שלא תתקלקל מרוצתו והביאור השני עור שקושרין להם כנגד לבם מפני שכשהחיות נלחמות עמהם מנהגם לזקוף עצמם והחיות מכות אותם בחזה אבל הנקבות דרכן לילך בכובד ראש ושלא להתריס כנגד החיות ואין להם תועלת בזה העור וכן שאין החיות סבורות עליהם שיבאו להלחם וסבורות כן בזכרים מצד תכונת הליכתם והוא שאמרו אזכרים נפלי דזקפי חוטמייהו ומסגו כדאיבי ר"ל שהולכים כזאבים או דובים והביאור השלישי עור שקושרים להם תחת זכרותם כדי שלא יעלו על הנקבות ושלשתן הלכה הן ויוצאת הבהמה באלו:

רחלות יוצאות שחוזות פי' בגמ' שאוחזין אליה שלהם וקושרין אותה על גבן עד שתתגלה ערותן עד שתהא פרצתן קוראה לזכרים ויתעברו בזמנן וכבולות הוא בהפך שקושרין אליתן על ערותן שלא יהו הזכרים יכולים לעלות עליהם בזמן שאין העיבור בזמנו וענין כבולות מלשון כבלים או מלשון ארץ כבול שפרושו ארץ מלחה ומתבקעת עד דמשתכא בה כרעא עד כבלא ר"ל שטובעת הרגל בה עד פרק התחתון שקורין קבילייא"ה וכן לשון הדיוט ארעא מכבלתא דלא עבדא פירי וכבונות והוא שביום שגולדו מעטפים אותן בבגד שלא יטנף צמרן ומניחין אותו למילת ומצד שקושרין שני ראשי הבגד בחוזק ומתחברין שני קצות הבגד בכעין קרסים הוא קוראן כבונות מלשון תנתן כבנתי לבתי והוא שאמרו בענין שאת כצמר לבן כצמר נקי בן יומו שמכבנין אותו למילת כמו שיתבאר במקומו ומנהגם לעשות כן בנקבות ולא בזכרים מפני שצמרן לבן ביותר:

והעזים צרורות והוא שקושרין בגד תחת דדיהן פעמים ליבש ולהמס החלב מפני שהחלב מכחישן וכשנעשה מפני כך קושרין אותו בחוזק ודוחקים אותן כלפי עצמה הרבה ופעמים להחלב ר"ל לשמור את חלבן שלא יטפטף לארץ וילך לאיבוד ויש מפרשים לסמוך דדי הבהמה שלא יתנדנדו וימלאו יותר מן החלב וכשנעשה מפני אלו מעמידין המטלית או העור בריוח ור' יוסי אוסר בכלם חוץ מן הרחלות הכבונות ואין הלכה כדבריו ור' יהודה אומר עזים יוצאות צרורות ליבש מפני שמאחר שלצורך גופה הוא ר"ל שלא תכחיש הרי הוא כמלבוש אבל לא לחלב שאין כאן אלא תענוג והוה ליה משאוי והלכה כר' יהודה שהרי רב ושמואל נחלקו בה רב כר' יהודה ושמואל כר' יוסי לאסור בין לייבש בין לחלב והלכה כרב באיסורי ויש פוסקין בזו כרבי יוסי ממה שאמר ר' יהודה בן בתירא הלכה ליבש ולא להחלב אבל מי מפיס שזו ליבש וזו לחלב מתוך שאין מכירין אחד זה ואחד זה אסור ומ"מ נראה לי שאין כאן סיוע שהרי נכר הוא מתוך ההדוק:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:

בגמרא והאנן תנן ולא בקמיע שאינה מומחה כו' ופירש"י מ"ש בהמה מאדם עכ"ל ולמאי דלא אסיק אדעתיה השתא לומר דזה חומר בבהמה מבאדם קאי אסנדל אלא אקמיע אברייתא גופא ה"מ למפרך דמ"ש בבהמה מבאדם אלא כיון דלא קאי הכי ניחא ליה למפרך ממתני' ודו"ק:

שם בגמרא ומי איכא מומחה לאדם ולא הוה מומחה לבהמה אין אדם דאית ליה מזלא כו' משמע מזה דמומחה לבהמה מכ"ש דהוה מומחה לאדם דאית ליה מזלא וקשה דא"כ מאי פריך אי הכי מאי זה חומר כו' דהא שפיר איכא חומר בבהמה דמומחה לאדם לא הוי מומחה לבהמה דלית לה מזלא ומומחה לבהמה הוי מומחה לאדם מכ"ש דאית ליה מזלא ונ"ל בדוחק דפסיקא ליה לתלמודא משום טעמא דמומחה לבהמה נמי לא הוי מומחה לאדם ודו"ק:

בפרש"י בד"ה תנאי היא במתני' ר"מ שרי כו' עכ"ל דסתם מתני' ר"מ היא והוצרך לזה דאל"כ לא הוו תנאי דמתני' מסיימי טפי מתנאי דברייתא ורב יוסף דקא קשיא תנאי שקלת כו' משמע דר"ל דאיכא תנאי דמסיימי וק"ל:

בד"ה ליבש כו' ולענין משאוי נמי כו' ליחלב הוה משאוי כו' עכ"ל שינה כאן פירושו ממה שפי' במתני' ליבש דמיהדק שפיר דליכא למיחש דילמא נפיל ואתא לאתויי אבל ליחלב דלא מיהדק שפיר חיישינן עכ"ל ולאו משום משאוי נגעו בה כפירושו הכא ויש ליישב דבמתני' פי' כן לפום ריהטא כשינויא דרב יהודה אברייתות דמוקי להו הא דמיהדק הא דלא מיהדק והכי מפרש לה רב יהודה ליבש אבל לא ליחלב דמתני' כפירש"י במתני' וכצ"ל לדברי התוס' שכתבו רב יהודה ידע שפיר כו' אלא דניחא ליה לאוקמא כו' אליבא דחד תנא עכ"ל דלכאורה אין זה מספיק דאכתי תקשי ליה אמאי לא מוקי לה כחד תנא דמתני' דהיינו ר"י וכאן ליבש וכאן ליחלב אלא ע"כ דאית לן למימר דקושטא הוא דרב יהודה מוקי להו בהכי והא דמיהדק והא דלא מיהדק היינו הך דהא ליבש והא ליחלב וכפירש"י במתני' אבל הכא דקאמר ואיבעית אימא כו' כאן ליבש וכאן ליחלב ע"כ דליכא לפרש דהיינו הא דמיהדק הא דלא מיהדק דא"כ היינו שינויא דרב יהודה ומאי קאמר ואיבעית אימא כו' ומזה הוצרך רש"י לפרש הכי דלאו משום דילמא אתי לאתויי נגעו בה הכא אלא משום משאוי וק"ק כיון דרב יהודה נמי מוקי לה כאן ליבש כאן ליחלב דהיינו מיהדק ולא מיהדק א"כ כי משני הכא כאן ליבש וכאן ליחלב והיינו משום משאוי הוי עיקר תירוצא חסר מן הספר וצ"ל כאן ליבש וכאן ליחלב משמע טפי משום משאוי וכצ"ל הא דקא"ל רב יוסף לרב יהודה תנאי שקלת מעלמא אע"ג דאיהו נמי מוקי לה כחד תנא דמתני' כר"י מ"מ לרב יוסף לא משמע ליה לפרושי מתני' ליבש אבל לא ליחלב אלא משום משאוי אך קשה במה שפירש"י לעיל אהך ברייתא ולא עזים בכיס שבדדיהן לקבל חלב הנוטף א"נ שלא ישרטו דדיהן כו' עכ"ל מה שפי' לקבל חלב הנוטף היינו אוקמתא דהכא כאן ליחלב ומשום משאוי כפירש"י הכא אבל מה שפי' א"נ שלא ישרטו דדיהן קשה דלא הוי כחד מכל הני אוקמתות דהכא וע"ק מאי איסורא איכא בשלא ישרטו דדיהן טפי מליבש כיון דלצורך שמירת גופן הוא ולא הוי אלא כמלבוש ואפשר ממאי דמייתי הכא בתר כל הני אוקמתות הא דתניא ר"י אומר כו' כדי שלא ישרטו דדיהן משמע ליה דהיינו אוקמתא אחריתא דהך דולא עזים בכיס כו' היינו כדי שלא ישרטו ואע"ג דלא הוי משאוי משום דלא מיהדק הוא ואתא לאתויי ואפשר דהיינו שינויא דרב יהודה וסמך עצמו אהא דמייתי ברייתא כדי שלא ישרטו כו' והיינו דקא"ל רב יוסף תנאי שקלת מעלמא דהיינו מתוך הברייתא אבל ליבש אבל לא ליחלב דמתני' לא משמע אלא משום משאוי וצריך עיון:

תוס' בד"ה כאן ליבש כו' ור"י פי' דבין ליבש כו' לפי שמהדקו כו' אבל לחלב כו' אינו מיהדק כו' עכ"ל והיינו דמייתי הך ברייתא דכדי שלא ישרטו כו' בתר האי שינויא אבל קשיא להאי פי' דאימא דרב יהודה נמי להכי נתכוון דהא דמיהדק היינו ליבש והא דלא מיהדק היינו ליחלב ומשום דלא אתא לאתויי ומוקי לה כחד תנא דמתני' כרב יהודה ומאי קא"ל רב יוסף תנאי שקלת מעלמא כו' ומאי קאמר ואי בעית אימא כו' דהא רב יהודה נמי הכי קאמר וי"ל דמשמע ליה לרב יוסף דאם רב יהודה נתכוון לכך לא ה"ל לפלוגי במיהדק ולא מיהדק אלא ה"ל לאתויי הך ברייתא דכדי שלא ישרטו וכאן ליבש וכאן ליחלב נמי הכי משמע דמיהדק ולא מיהדק ודוחק ודו"ק:

כמה גרוע אדם זה שנשתנו כו' פרש"י ולא זכה ליפתח לו שערי שכר עכ"ל גם כי בוודאי היה לו זכות שנעשה לו נס כזה מ"מ גרוע הוא שמנכין לו מזכיותיו כדאמרינן בפרק ב"מ בעושין לו נס דמנכין לו מזכיותיו ונראה דלא שייך ב"ה לומר הא אין כל חדש תחת השמש כדהשיב ההוא תלמיד לר"ג דאיכא למימר כיון דדדים יש באיש כמו באשה הרי זה אין חדש דהוה מיהת בכח אלא שהפעולה נתחדשה וז"ש דלא איברו מזוני כפרש"י שימצאו חטים גדילים באוצרותיהם עכ"ל היינו משום דאין זה בכח ושייך ביה אין כל חדש גו' ודו"ק:

בגמ' אמר מר ולא בקמיע אע"פ שהוא מומחה והא אנן תנן וכו' הא מומחה שפיר דמי מקשין התלמידים לפי מה דס"ד השתא דהא דקתני זה חומר בבהמה מבארם קאי אקמיע מומחה למה ליה להמקשה לאתויי מתני' ולא בקמיע שאינה מומחה וכו' הוי ליח לאקשויי בקצרה מגופא דברייתא דקתני הברייתא זה חומר וכו' ר"ל דבהמה אינה יוצאה אפי' בקמיע המומחה ואדם יוצא בקמיע המומחה ומאי שנא בהמה מאדם ויש ליישב דאי לאו דאשכחנא במתני' דאדם מותר לצאת בקמיע המומחה גם המקשה לא היה עולה על דעתו לפרש דהא דקתני זה חומר בבהמה וכו' קאי אקמיע ועל כרחך היה צריך לפרש דקאי איתר דברים דקתני בברייתא והכי פריך והא אנן תנן ולא בקמיע וכו' הא מומחה שפיר דמי וא"כ ממילא הא דקתני בברייתא זה חומר בבהמה וכו' קאי מסתמא אקמיע ומאי שנא בהמה מאדם ודו"ק:

אמר מר לא יצא הזב וכו' ולא העזים וכו' הא דמיהדק הא דלא מיהדק הצעת הפשט הוא כן דרב יהודה הוא דמשני הא דמיהדק הא דלא מיהדק נקט לה מסברת עצמו משום דליכא תנא דלישרי מירי דלא מיהדק דאפי' ת"ק דמתני' דקתני יוצאות העזים וכו' ע"כ איירי במיחדק דאי לא מיהדק פשיטא דאסור א"כ לדידיה אתו הברייתות תרווייהו כת"ק והיינו אליבא דחד תנא שכתבו התוס' דהיינו ת"ק אבל אין לפרש דר"ל דהאי חד תנא הוא ר' יוסי דמתני' דהא לר' יוסי אפי' מיהדק אסור משום משוי דאיהו לא חשיב ליה לבוש ואוקימתא זו נראה דוחק ואין סברא דהברייתות דתנא חדא יוצאות וחדא אין יוצאות דאתא למימר דדוקא היכא דמיהדקי יוצאות והיכא דלא מיהדקי אינן יוצאות אין זה תלוי בדין יציאת העזים דכל מידי דעלמא אין יוצאין במידי דלא מיהדק משום גזירה דאתי לאתויי וכן לעיל בדף נ"ג גבי מרדעת החמור פריך אילימא שאינו קשור כלל פשיטא דלמא נפלה וכו' ולהכי הקפיד עליו רב יוסף וקאמר תנאי שקלת מעלמא הא איכא תנאי במתני' דפליגי מצר הלבשת העזים גופייהו דת"ק דמתני' מתיר משום דאקרי לבוש העזים ולא הוי משוי ור' יוסי אוסר משום דמקרי משוי ואפי' אי מיהדק אסור מטעם משוי והיינו נמי פלוגתא דהברייתות דלעיל דחדא כת"ק דמתני' דהוא ר"מ דסתם מתני' ר"מ וחדא כר' יוסי ואיבעית אימא הא והא ר' יהודה ולא מטעמא דמיהדק כדקאמרת אלא כאן ליבש דבליבש ליכא משוי וכאן ליחלב ואיכא ביה משום משוי כדפי' רש"י וזה טעמו של רש"י ששינה כאן פירושו ממה שפי' במתני' דלעיל דבמתני' פי' לחלב משום דלא מיהדק וכאן פי' הטעם משום משוי משום דא"כ תקשה היינו שינוייא דרב יהודה ולפי פירושו של הר"ר יוסף פורת שכתבו התוספות שפירש דברי רב יהודה הא ליבש דמותר משום דמיהדק הא ליחלב דאסור משום דלא מיהדק צריך לומר דאיכא בין שינוייא דרב יוסף לשינוייא דרב יהודה דאלו לשינוייא דרב יהודה אוקמי התרי ברייתות כת"ק דמתני' דת"ק נמי מודה דהיכא דלא מיהדק אסור ודין דלא מיהדק אינו תלוי בדין יציאת העזים כמו שכתבנו למעלה ולהכי מוקי רב יוסף בשינוייא בתרא הא והא כר' יהודה כאן ליבש כאן לחלב פי' דבלחלב אפי' כי מיהדק אינו יוצא דאי אפשר למיהדק שפיר כיון שרוצה לחלב והשתא אתי שפיר הא דתני הברייתא העזים אינן יוצאות בכיס שבדדיהם דאיירי לחלב דשייך דין זה גבי עזים דכיון דרוצה לחלב אפי' במיהדק אסור משום דלא מיהדק שפיר כנ"ל ודו"ק וראיתי מי שפי' שיטה זו גם רש"י והתוס' בדרך זר ורחוק גם פי' האוקימתא דרב יהודה דמוקי הא דמיהדק והא דלא מיהדק כוונתו דאוקים תרווייהו כר' יהודה דמתני' וזה דבר שאיגו דא"כ מה בין אוקימתא דרב יהודה לבין אוקימתא דאיבעית אימא דרב יוסף ויתר הבטולים שאין להאריך בהם:

ברש"י ד"ה ומשום צער ואפ"ה לבהמה לא וכו' כצ"ל:

ד"ה לא דגמר וכו' וסיכה ופירכוס משום תענוג וכו' כצ"ל:

ד"ה גסין גדולים וכו' ומסרטין דדיהן הוא סוף דבור ותיבת וסרטו הוא נמחק:

גמרא מאי משמע דהאי שחוזות כו'. לכאורה הא כבר פי' שחוזות שאוחזין כו' וי"ל דאפ"ה אכתי אינו מבורר בלשון שאוחזין אם אחוזין למעלה או למטה. וכן תפרש לק' גבי כבולות:

[שם כגון שהיה תחום שלה מובלע כו'. נ"ל דר"ל חוץ לתחום שלה מובלע כו'] :

לא יריצנה בחצר. נ"ב אפי' בחצר. ומאן דמתיר נראה פשוט דאפילו לר״ה שרי אבל לא חוץ לתחום:

שם כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סד"ב. נ״ב ונס גדול שנעשה שמא בשביל בנו נעשה שהים חשוב לפני המקום:

שם כמה צנוע אדם כו'. נ"ב ש"מ דצנוע מותר לקדש אשה אע״פ שלא יראנה:

שם (ומסגו כי) דוו. נ״ב וחברו בשלהי ב"מ (לעיל לה.) חזיי' דקא דאוי למערב נ״ל יעב"ץ:

כַּמָּה גָּדוֹל אָדָם זֶה, שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ נֵס כָּזֶה. דקדיק לומר כָּזֶה נראה לי בס"ד, שאם היה הקב"ה ממציא לו מעות שיתן שכר מינקת, אף על פי שתהיה המצאת המעות בנס לא היה מבורר שנעשה הנס בזכותו וראוי הוא לכך, אלא אפשר שהוא התפלל שיתן לו הקב"ה ריוח שיוכל ליתן ממנו שכר מינקת, ונזדמן אותה שעה התפלל צדיק אחד על דוחק עצמו שיתן לו הקב"ה ריוח מעות, והיה הצדיק ראוי שהקב"ה ישמע תפלתו ויענהו, ואז תפילתו של זה נתחברה עם תפילת אותו צדיק ונענה גם הוא, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל כשנפקדה רבקה בתפילתו של יצחק אבינו ע"ה נפקדו כמה עקרות עמה, כיון שפתח הקב"ה שער השפע הזה בשביל תפילתו של יצחק נפתח גם לתפילות אחרים. וכן כאן יש לומר הכי הוה ואין מזה הוכחה על גודל צדקתו, אך כיון שראינו שהשם יתברך עשה לו נס בזה שהוא דבר שאינו מצוי בבני אדם, ולא משכחת לה שיש אדם בעולם שיבקש ויתפלל לפני הקב"ה דבר כזה להיות מניק מדדיו כאשה, אם כן ודאי נס כזה לא נעשה אלא בשבילו, וליכא למימר שנפתח השער של נס זה לצדיק אחר וממילא נפתח לזה. אבל אַבַּיֵּי אָמַר כַּמָה גָּרוּעַ אָדָם זֶה, שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ לוֹ סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית, 'לוֹ' דייקא שהיה השינוי בגופו להיות מניק כמו אשה, ואיכא בזה תרתי לגריעותא חדא נעשה שינוי זה בגופו, ועוד לא נפיק מנס זה טובה לאחרים שיהיה נפתח שפע נס זה גם לאחרים שהם עומדים בדוחק ואין להם שכר מינקת. ובספר הדורות אות יו"ד כתב בשם ספר גלגולי נשמות, כי אשת המלך שהניקה את רבי בזמן הגזירה להציל את רבי מהריגה נתגלגלה באיש הזה לזכותה לעולם הבא, ולכך נעשה לו נס זה שהניק כמו אשה, ועתה הוא עני אך בגלגול ראשון היה בהיכלו של מלך עיין שם. והנה הרב מ"י ז"ל בפרשת בלק הקשה, כי במדרש פרשת תצוה (שמות רבה לח, ד) אומר רבי שמעון בן גמליאל גדולה חיבתן של ישראל שהקב"ה מְשַׁנֶּה סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית בִּשְׁבִיל טוֹבָתָן, שהוא מוריד להם מן מן השמים ומעלה להם מן הארץ טל וכו', וקשה דכאן משמע דשינוי סדרי בראשית אינו חיבה ולא מעלה, דהא אמר כַּמָה גָּרוּעַ אָדָם זֶה? יעוין שם. ונראה לי בס"ד בפשיטות דאם יש בנס דשינוי סדרי בראשית טובה יתירה מאם היה עושה באופן טבעי אין זה גרעון אלא מעלה, דלהכי עשה נס בשינוי סדרי בראשית כדי להרבות בטובה, וכמו ענין ירידת המן שנעשה להם שינוי סדרי בראשית שירד להם מן השמים, הא ודאי יש בזה כמה רבוי טובה לישראל מאם היה ממציא להם מזון טבעי מן הארץ, כי זה להיותו יורד מן השמים היה נבלע באיברים ואינו מסריח בבטן, וגם היה משתנה טעמו לכמה מטעמים, וגם היה ערב מאד, ועוד כמה מעלות נמצאו בו, ולכן מה שנתן להם באופן זה שהוא שינוי סדרי בראשית ודאי זה חיבה ומעלה להם, ולזה אמר מְשַׁנֶּה סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית בִּשְׁבִיל 'לְטוֹבָתָן' דייקא ולא אמר 'בשבילם' מה שאין כן במעשה דגמרא דידן אין באופן שינוי סדרי בראשית יתרון טובה, שאם היה עושה לו נס להמציא לו מעות שיתן שכר מינקת, לא היה יתרון טובה בחלב שהניק מדדיו על חלב של המינקת, ולזה אמר שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ לוֹ סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית ולא אמר 'לטובתו' כדנקיט רבי שמעון בן גמליאל, דבאמת לא היה לו יתרון טובה מצד השינוי. ברם התם מקשי הרב הנזכר עוד על זה, ממה שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (אסתר ב' ז') וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה, שנעשה נס למרדכי ונפתחו לו דדים והניק את אסתר, והרי זו כמעשה דאותו האיש, ואיך שייך לומר 'גָּרוּעַ' דמרדכי היה צדיק גדול ואמרו עליו כמשה רבינו ע"ה בדורו? עיין שם. ונראה לי בס"ד הכא נעשה לו הנס להניק מחמת עניות שלא היה לו מעות לתת שכר מינקת, ולכן חשיב גרעון שעשה לו שינוי זה ולא המציאו לו מעות שיתן שכר מינקת, אך מרדכי היה עשיר והיה יכול להביא מינקת, אך סיבה אחרת היתה בזה, שלא רצה הקב"ה שיהיה שום אדם מכיר באסתר ויתפרסם שמה ויופיה אפילו אצל ישראל, ולא שזפתה עין אפילו ישראלים, כדי שאחר כך תלקח לבית אחשורוש בנס בעבור הצלת ישראל, ויש בזה כמה טעמים הן מחמת שלא ירגיש בה המן ויקדים להרוג אותה קודם שתלקח לבית המלך, הן כדי שלא תהיה ידועה שהיא יהודית מתחלה לאחשורוש גם כן, שדבר זה נוגע להצלת ישראל ולכן צוה לא תגיד, ועוד יש כמה טעמים, ואם כן זה הנס שנעשה במרדכי הע"ה בשינוי הטבע הוא הכרחי לצורך טעמים הנזכרים, ועוד טעמים אחרים, ולא שייך לתלות גרעון במרדכי בעבור זה.

אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא: זוֹ דַּרְכָּהּ בְּכָךְ, אֶלָּא כַּמָּה צָנוּעַ אָדָם זֶה, שֶׁלֹּא הִכִּיר בְּאִשְׁתּוֹ. יש להקשות איך נעלם דבר זה מן רב יוסף שהיה משבחה ומאי סלקא דעתך? ונראה לי דידוע שהצנוע לא יהיה לו שונאין כיון דאינו מתערב עם שום אדם, ורב יוסף לא בא לשבחה בצניעות שבינה לבין בעלה, כי על זאת ודאי יש לומר בעבור טובת עצמה הייתה צנועה עם בעלה כדי שלא ירגיש, ורק בא לשבחה בצניעות שבינה לבין העולם שבודאי היתה צנועה הרבה, שעל כן לא נמצא לה שונא הן איש הן אשה שיגידו מום שלה לבעלה.

מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד, שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה גִּדֶּמֶת, וְלֹא הִכִּיר בָּהּ עַד יוֹם מוֹתָהּ. דקדק הרב עיון יעקב ז"ל, וביום מותה איך הכיר בה? ותירץ, אפשר שהיא גילתה לו הענין הזה לנחם אותו שלא יצטער על מיתתה, עיין שם והוא דוחק מאד.
ונראה לי בס"ד, כי אפשר שהיא עשו לה הרופאים יד של עץ או מדבר אחר בחכמה, ונתנו במקום הקטועה, ואין ניכר לעיני בני אדם, וכאשר עושין כן בערי אירופא. ואחר שמתה, כשבאו לטהר אותה ברחיצה כנהוג, נסתפקו הרוחצין אם תשאר יד החדשה מחוברת בגופה כדי שלא תקבר חסירת אבר, או דלמא יסירו אותה היד הנוספת לה, ושאלו מבעלה איך לעשות? והשיב מה שהשיב ואז ידע שהיתה גידמת.

גמ' ולבהמה מי גזרינן והתניא. ק"ל דלמא משום שחיקת סממנים דאוריית' גזרי' אבל בתחומין דרבנן לא:

גמרא, ולבהמה מי גזרינן, והחני' היתה עומדת מחוץ לתחום.
קשה לי, הא חילוק גדול יש בתחומים דלאו דאורייתא לא גזרינן משא"כ שחיקת סמנים דהוא דאורייתא:

רש"י בד"ה לחלב פי' הוה משאוי שטעונות חלב בכיס. והקשה מהרש"א דרש"י נראה כסותר דלעיל פי' דהוה הטעם משום שמא יעבירנו. ויש ליישב דהא אמרינן הזב לא יצא בכיסו וגבי אדם היינו טעמא משום משאוי וממילא סברא חיצונה דגבי עזים צרורות נמי הוה טעמא משום משאוי דהא בחד בבא של זב כתיב. אבל ר"י לא בעי לאוקמי הטעם משום משאוי דהוה צריך לאוקמי תרי הברייתות כתנאי אע"כ הטעם משום שמא יעבירנו וזב בטעמו בפני עצמו והק' עליו ר"י תנאי שקלית מעלמא כלומר טפי הוה לך לאוקמי בתנאי כדי שיהי' הטעם של זב ושל עזים שוות דכתיבו בחד בבא כלומר את"ל לא ניחא לי לאוקמי כתנאי טפי נראה לו לאוקמי אליבי' דחד ותרי טעמא הוי לי' לאוקמי אליבא דר"י דמתני' הכא ליבש והכא לחלב דהוה כחד תנא וחד טעמא עכ"ל הגמרא ושפיר פי' לעיל משום שמא יעבירנו אליבא דר"י אבל ר"י לטעמי' משום משאוי ולהכי פי' כאן משום משאוי ודו"ק:

בגמרא אמר מר ולא בקמיע כו' הא מומחה שפיר דמי ופירש"י מ"ש בהמה מאדם. לכאורה ודאי מסברא איכא לחלק טובא בין אדם לבהמה לענין דבר שהוא משום רפואה דבאדם אפילו בחולה שאין בו סכנה מותר לעשות מלאכה ע"י אמירה לעכו"ם או בשאר שבות אפי' ע"י ישראל ע"י שינוי כמבואר בפוסקים משא"כ בבהמה לא אשכחן דשרי בכה"ג כיון דליכא אלא משום הפסד ממון אלא דאפ"ה מקשה הש"ס שפיר מדקתני בהך ברייתא גופא דבהמה יוצאה באגד שע"ג מכה כו' אלמא שהתירו לצאת לר"ה בדבר שהוא משום רפואה. א"כ לפ"ז ע"כ דמה שאינה יוצאה בקמיע ס"ד דאע"פ שהקמיע מומחה אפ"ה לא דמי לשאר רפואות הידועות לרופאים כדמשמע נמי לקמן (דף ס"א) בעיקר דיני קמיע דשקיל וטרי הש"ס טובא בענין המחאת דקמיע דלא דמי להמחאת הרופא כמו שיבואר במקומו ואם כן מקשה שפיר מהא דתנן דבאדם בקמיע מומחה שפיר דמי אפילו בחולה שאין בו סכנה כדאיתא התם כן נ"ל ובזה נתיישב מה שדקדק מהרש"א ז"ל בזה ע"ש:

שם ואי בעית אימא הא והא ר"י ול"ק כאן ליבש כאן לחלב ופירש"י דלחלב הוי משוי שטוענת החלב בכיס עכ"ל. ובמשנתינו פירש"י בענין אחר דלחלב אסור משום דלא מיהדק וחיישינן דילמא נפיל. ונראה דודאי הנך תרתי טעמי שייכי בלחלב אלא דבמשנתינו ניחא ליה לרש"י לפרש טעמא דלא מיהדק כיון דקושטא דמילתא הכי הוא א"כ מילתא דפשיטא היא דאיכא למיחש דילמא נפיל כי היכי דחיישינן להך חששא טובא בפירקין בכמה דברים שאין הבהמה יוצאה משא"כ האי טעמא דלחלב הוי משוי משום שטוענת החלב בכיס לא פסיקא כ"כ דאפשר דאיירי בענין שאין עשוי לקבל החלב כמו שהוכיחו התוס' מדשרי ת"ק מיהו כאן בגמרא דלבתר דמשני מעיקרא הא דמיהדק הא דלא מיהדק הדר וקאמר אבע"א כאן ליבש כאן לחלב א"כ ע"כ הוצרך רש"י לפרש דטעמא אחרינא הוא והיינו אפילו במיהדק דאי משום דלא מיהדק היינו שינויא קמא כן נ"ל בכוונת רש"י ועיין במהרש"א ומהר"ם ז"ל שהאריכו בחידושיהם. ומה שהקשו התוספות על פירש"י דא"כ מ"ט דת"ק דשרי עיין מ"ש מ"ז ז"ל בזה בספר מ"ש. אמנם לענ"ד נראה ליישב בפשיטות לפי מה שכתבתי במשנתינו דעיקר האיסור ביציאת הבהמה במידי דהוי משוי אינו משום איסור הוצאה ממש אלא משום דמיחזי כרוצה להטעינה משוי גמור כדרך שעושה בחול דבכה"ג איירי פשטא דקרא דלמען ינוח בהמתך כמו שכתבתי באריכות. א"כ לפ"ז איכא סברא טובא לומר דמה שטוענת החלב בכיס שבדדיה לא מיתסר משום משוי שאין דרך משוי בכך ור' יהודא סובר דאפ"ה אסור משום דמיחזי כמשוי וגזרינן אטו משוי גמור כן נ"ל:

שנשתנו עליו סדרי בראשית. בחידושים אשר בריש המסכתא בדפוס פפד"מ כתוב וז"ל בב"ר ויהי אומן את הדסה חיזר מרדכי ע"כ המניקות ולא מצא ונפתחו דדיו וכו' לא שייך נשתנו וכו' דהכא קאמר נשתנו משום דלא הי"ל שכר מנקת ומרדכי הי"ל שכר אך לא היה מוצא מנק' עכ"ל ואכתי לא איפרק דהקב"ה הי"ל להזמין מנקת ע"ד שאמרו במדרש רות גבי והנה הגואל עובר רבנן אמרי אפילו היה בסוף העולם הטיסו הקב"ה והביאו כדי שלא יהא אותו צדיק יושב ומצטער וכן אמרו בב"ר פ' נ"ט גבי ויעזור לו אבישי ובויקרא רבה גבי זאת האשה וזה בנה. וה"נ הי"ל להזדמן מנקת ולא יהיה בסוג שינוי גדול מסדר עולם. ואפשר לישב במ"ש הרב עיון יעקב בטעם פלוגתייהו דרב יוסף סבר כמה גדול אדם זה דבזכותו נשתנו סדרי בראשית משא"כ אלו נתן לו עושר שיהא ספק בידו לתת שכר לא היה הנס ניכר לעין כל ואביי סבר דהוא גרוע דאלו הי"ל עושר הי"ל הרוחה בכל הדברים משא"כ השתא שלא ניתן לו עושר רק ע"פ הנס ניתן לו ההכרח להניק את בנו עכ"ד ולפ"ז במרדכי שהיה עשיר אליבא דכ"ע אין ספק כי גדול מרדכי שניכר הנס לעין כל. ומ"ש מהרש"א דלא שייך בזה אין כל חדש כיון דדדים יש וכו' עדיפא מינה הול"ל דגם חלב זכר יש כדתנן סוף מכשירין והכי אמרו בב"ר ריש פ' נח גבי ויהי אומן את הדסה שחזר מרדכי וכו' הנז' וגחיך צבורא וא"ל ולא מתניתא היא חלב זכר טהור. ומהר"י סרוק ז"ל גילה דמרדכי היה בעיבור האיש הזה וכו' וגלגול אמו של אנטונינוס עיין בדבריו בערך מרדכי וערך רבינו הקדוש ע"ש:

ולא אברו מזוני. פרש"י ואין נס זה רגיל שיבראו מזונות לצדיקים וכו' אפשר שדקדק רש"י לומר רגיל דאי אינו רגיל אין הצדיקים נהנים ממעשה נסים כמ"ש בתעניות דף כ"ד. אבל אם הוא רגיל נהנים הצדיקים על דרך ההיא דיומא דף ע"ה בשליו ע"ש:

דומיא דקמיע. משום חולי: והא אנן תנן. גבי אדם לקמן בפ' במה אשה (דף ס.): הא מומחה שפיר דמי. מאי שנא בהמה מאדם: מזליה. מלאך שלו ומליץ עליו: אי הכי. דבהמה נמי נפקא בקמיע המומחה לבהמה: מאי זה חומר. אדם נמי לא נפיק אלא בקמיע מומחה לאדם: אסנדל קאי. וזה חומר דקתני ולא בהמה בסנדל שברגליה: סכין. שמן: ומפרכסין. גלדי מכה: ומשום צער. [ואפילו] הכי לבהמה לא וקשיא בין לרב בין לשמואל דשרי במרדעת: לא דגמר מכה. שנתרפאה המכה וסיכה ופירכוס משום תענוג ולרב ודאי קשיא וההיא מתניתא קמייתא דאוכף נמי קשיא ליה דנהי נמי דלצינה ליכא צער תענוג מיהא הוא אלא רב תנא הוא ופליג: שאחזה דם. אנפודור''א: אין מעמידין כו'. אלמא אפילו צער נמי אסור: גזירה משום שחיקת סממנים. במידי דרפואה גזור רבנן דאי שרית שום רפואה אתי למישרי שחיקת סממנים והוא איסורא דאורייתא דהוי טוחן: אין מיקר לבהמה. אין דרך להקר בהמה הלכך כולי עלמא ידעי דלרפואה קמיכוין ואתי למישרי שחיקת סממנים: ומי גזרינן. במקום פסידא כי האי גוונא: חוץ לתחום. קס''ד חוץ לתחום שלו היתה עומדת בהמה: שהיה תחום שלה מובלעת בתוך תחום שלו. דחוץ לתחום דקתני חוץ לתחום שלה שהבהמה המסורה לרועה המיוחד הרי היא כרגלי הרועה וזה הקורא לה בעליה ויכול לילך כגון שהוא שבת קרוב לאותו מקום ואפילו הכי לא יביאנה ממש בידיו הואיל והיא יצאה חוץ לתחומה אין לה אלא ד' אמות ומיהו קורא לה והיא באה דלא הוזהר הוא על תחום בהמתו ובלבד שלא יביאנה ממש בידיו: תנאי היא. דאיכא דלא גזר שאר רפואות אטו שחיקת סממנין: שאכלה כרשינין. הרבה ועל ידי אכילה מרובה אחזה חולי שקורין מינייזונ''א וצריכה להשתלשל ולהוציא רעי ומריצה: כדי שתתרפה. גרסינן הכא לשון ריפוי שיהיו מיעיה רפויים בשילשול ומוציאה רעי: לא יריצנה. גזירה בכל רפואה אטו שחיקת סממנין: דמיהדק. דליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאתויי: תנאי שקלת מעלמא. איבדת כולם שאין אתה מוצא תנאים שנחלקו בכך דתוקי הנך תרתי מתניית' חדא כמר וחדא כמר: תנאי היא. במתניתין ר''מ שרי ר' יוסי אסר: ליבש. מיהדק שפיר ולענין משוי נמי לא הוי משוי דצורך גופה היא דחלבה מכחישה: ליחלב. הוי משוי שטוענת את החלב בכיס: גסין. גדולין ונגררין על הקוצין ומסרטין דדיהן: שנשתנו עליו כו'. ולא זכה ליפתח לו שערי שכר: תדע. דקשין: דמרחשי ניסא. מן השמים לכמה הצלות לנפשות אדם: ולא איברו מזוני. ואין נס זה רגיל שיבראו מזונות לצדיקים בביתם שימצאו חיטין גדילין באוצרותיהן: גידמת. ידה קטועה: זו דרכה בכך. לכסות כל אשה עצמה וכ''ש זו שהיתה צריכה לכך: תותרי. קופל''א שמחברין אותם בקשר שנים שנים שלא יברחו: לבבתני. קרבתני אצלך מחמת נוי מעשיך: דרך זאבים לאחוז בהמה בלבה: אנקבות לא נפלי. בתמיה: דמסגי. מהלכין: בסוף עדרא לא נפלי. בתמיה: כי דוו. מביטין כאן וכאן לפיכך מתקנאין בהם כסבורים שרוצים להלחם בהם: אליה. זנב שלהן קושרים כלפי גבן שלא יכסה ערותן:

כגון שהיה תחום שלה מובלע כו'. ומ''מ לא התירו אלא דרך קריאה אבל לילך מעבר לבהמה ולרודפה לעיר לא: תנאי היא. רב יהודה ידע שפיר דתנאי היא אלא דניחא ליה לאוקמי תרי סתמי דברייתא אליבא דחד תנא: כאן ליבש כאן ליחלב. פי' בקונט' ליחלב שיקבלו בכיס את החלב וקשה דהא ודאי משוי הוא ולכ''ע חייב דהויא מלאכה הצריכה לגופה ופי' ה''ר פור''ת ליחלב לשמור החלב בדדיהן שלא יזוב לארץ ושרי ת''ק דהוי כמו רחלים כבונות דחשבי' ליה מלבוש אף על פי שאינו עשוי לצורך עצמן אלא לשמור הצמר ור''י פירש דבין ליבש ובין ליחלב תרווייהו עבדי להו כדי שלא יסרטו דדיהן כדאמרינן בסמוך וליבש בזמן שאינו חפץ בחלב שרי לפי שמהדקו וליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאתויי אבל ליחלב שאינו רוצה שיתייבשו אינו מיהדק איכא למימר דילמא נפיל ואתי לאתויי: שקושרין להן כנגד זכרותן כו'. ולשון לבובין הוי שלא לקרב כמו ובכל תבואתי תשרש (איוב לד) וכמוהו הרבה: ממאי מדקתני סיפא. טפי הוי ליה לאתויי כבולות דהוי ממש כעין זה אלא משום דשחוזות הוי ברישא: