שבת נד ע"א

שית זונה ונצורת לב: הרחלים יוצאות כבולות: מאי כבולות שמכבלין אליה שלהן למטה כדי שלא יעלו עליהן הזכרים מאי משמע דהאי כבול לישנא דלא עביד פירי הוא דכתיב {מלכים א ט-יג} מה הערים [האלה] אשר נתת לי אחי ויקרא (להן) ארץ כבול עד היום הזה מאי ארץ כבול א''ר הונא שהיו בה בני אדם שמכובלין בכסף ובזהב אמר ליה רבא אי הכי היינו דכתיב ( {מלכים א ט-יב} כי לא) ישרו בעיניו מפני שמכובלין בכסף ובזהב לא ישרו בעיניו אמר ליה אין כיון דעתירי ומפנקי לא עבדי עבידתא רב נחמן בר יצחק אמר ארץ חומטון היתה ואמאי קרי לה כבול דמשתרגא בה כרעא עד כבלא ואמרי אינשי ארעא מכבלא דלא עבד פירי: כבונות: מאי כבונות שמכבנין אותו למילת כדתנן שאת כצמר לבן מאי צמר לבן אמר רב ביבי בר אביי כצמר נקי בן יומו שמכבנין אותו למילת: והעזים יוצאות צרורות: איתמר רב אמר הלכה כר' יהודה ושמואל אמר הלכה כר' יוסי ואיכא דמתני להא שמעתא באפי נפשיה רב אמר ליבש מותר ולא לחלב ושמואל אמר אחד זה ואחד זה אסור ואיכא דמתני לה אהא עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב משום ר' יהודה בן בתירא אמרו כך הלכה אבל מי מפיס איזו ליבש ואיזו לחלב ומתוך שאין מכירים אחד זה ואחד זה אסור אמר שמואל ואמרי לה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירא כי אתא רבין אמר ר''י הלכה כת''ק:
מתני' ובמה אינה יוצאה לא יצא גמל במטולטלת לא עקוד ולא רגול וכן שאר כל הבהמות לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך ובלבד שלא יכרוך:
גמ' תנא לא יצא הגמל במטולטלת הקשורה לו בזנבו אבל יוצא הוא במטולטלת הקשורה בזנבו ובחוטרתו אמר רבה בר רב הונא יוצא הגמל במטולטלת הקשורה לה בשילייתה: לא עקוד ולא רגול: א''ר יהודה עקוד עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם רגול שלא יכוף ידו על גבי זרועו ויקשור מיתיבי עקוד שתי ידים ושתי רגלים רגול שלא יכוף ידו על גבי זרועו ויקשור הוא דאמר כי האי תנא דתניא עקוד עקידת יד ורגל או שתי ידים ושתי רגלים רגול שלא יכוף ידו ע''ג זרועו ויקשור ואכתי לא דמי בשלמא רישא וסיפא ניחא מציעתא קשיא אלא הוא דאמר כי האי תנא עקוד עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם רגול שלא יכוף ידו על גבי זרועו ויקשור: ולא יקשור גמלים: מאי טעמא אמר רב אשי משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא: אבל מכניס: אמר רב אשי לא שנו אלא לענין כלאים כלאים דמאי אילימא כלאים דאדם והתנן אדם מותר עם כולם לחרוש ולמשוך אלא כלאים דחבלים והתניא התוכף תכיפה אחת אינה חיבור לעולם כלאים דחבלים והכי קאמר ובלבד שלא יכרוך ויקשור אמר שמואל ובלבד שלא יצא [חבל] מתחת ידו טפח והא תנא דבי שמואל טפחיים אמר אביי השתא דאמר שמואל טפח ותנא דבי שמואל טפחיים שמואל הלכה למעשה אתא לאשמעינן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נד - א

ומשנינן: כדכתיב "והנה אשה לקראתו, שית זונה ונצורת לב" ו"שית זונה" הוא נוטריקון של "שחוזות".

שנינו במתניתין: הרחלים יוצאות כבולות.

והוינן בה: מאי "כבולות"?

ומפרשינן: שמכבלין [קושרים] את האליה שלהן למטה, כדי שלא יעלו עליהן הזכרים.

וקרויות "כבולות", על שם שעל ידי כן אינן מעמידות ולדות.

והוינן בה: מאי משמע דהאי "כבול", לישנא דלא עביד פירי הוא?

ומשנינן: דכתיב "אז יתן המלך לחירם עשרים עיר בארץ הגליל. ויצא חירם מצר לראות את הערים אשר נתן לו שלמה, ולא ישרו בעיניו. ויאמר: מה הערים האלה אשר נתת לי אחי, ויקרא להם ארץ כבול עד היום הזה".

והוינן בה: מאי "ארץ כבול"?

ואמר רב הונא: ארץ שהיו בה בני אדם שמכובלין [מעוטפין ומקושרין] בכסף ובזהב.

ואמר ליה רבא: אי הכי, איך יתפרש הפסוק, היינו דכתיב "ולא ישרו בעיניו"!? וכי מפני שמכובלין בכסף ובזהב לא ישרו בעיניו?

אמר ליה רב הונא: אין. כיון דעתירי [עשירים] הם ומפנקי, לא עבדי עבידתא של המלך.

ומכאן למדנו ש"כבול" הכונה היא שאינו עושה פירות.

רב נחמן בר יצחק אמר: ארץ חומטון [מלוחה ומתבקעת] היתה. ואמאי קרי לה "כבול" - משום דמשתרגא בה כרעא עד כבלא [שטובעת בה הרגל עד הפרק התחתון].

ועל כן אמרי אינשי, "ארעא מכבלא", על קרקע דלא עבד פירי. שהרי ארץ חומטון היתה, כאמור. ולכן נקראות רחלות שלא יולדות, "מכובלות".

שנינו במשנה: הרחלות יוצאות כבונות.

והוינן בה: מאי "כבונות"?

ומפרשינן: שמכבנין [עוטפים אותו סביב] אותו את הולד ביום הולדו, כדי שלא יטנף צמרו. כדי לעשות מצמר זה כלי מילת. ו"כבינה" הוא קרס. ועל כן קראו לכך "מכבנין", משום שעושים קרסים כדי לחבר את הבגד סביב הרחלים.

כדתנן: שאת [אחד ממראות נגעים], כצמר הלבן.

והוינן בה: מאי "צמר לבן"?

אמר רב ביבי בר אביי: כצמר נקי בן יומו, שמכבנין אותו למילת.

שנינו במשנה: והעזים יוצאות צרורות.

איתמר: רב אמר: הלכה כרבי יהודה שדוקא צרורות ליבש יוצאות. אבל לא צרורות ליחלב.

ושמואל אמר: הלכה כרבי יוסי שאוסר לצאת בכל האמורים במשנה חוץ מן הרחלים הכבונות.

ואיכא דמתני להא שמעתא באפי נפשא, כמימרא בפני עצמה, ולא על המשנה ^[70].

וכך הוא שונה: רב אמר: עזים שהן צרורות ליבש, מותר שיצאו בשבת. אבל לא לחלב.

ושמואל אמר: אחד זה ואחד זה [בין ליבש ובין לחלב] אסור.

ואיכא דמתני לה אהא שכך נאמרה מימרא זו.

עיזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב.

משום רבי יהודה בן בתירא אמרו: כך הלכה, שליבש מותר ולחלב אסור, והיינו כרבי יהודה. אבל מי מפיס [מטיל גורל] ומבחין ביניהן, איזו עז צרורה כדי ליבש ואיזו צרורה לצורך החלב?! ואם נתיר בצרורות ליבש, הרואה יאמר שלחלב הוא, ויבואו להתיר הכל. ומתוך שאין מכירים ביניהן, אחד זה ואחד זה אסור.

אמר שמואל, ואמרי לה, אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יהודה בן בתירא, שאחד זה ואחד זה אסור ^[71].

כי אתא רבין, אמר משמיה דרבי יוחנן: הלכה כתנא קמא דמתניתין שמתיר בין ליבש ובין לחלב.

מתניתין:

ובמה הבהמה אינה יוצאה?

לא יצא הגמל במטולטלת [מרדעת] משום דחיישינן שמא תפול, ויטלטלנה ברשות הרבים ^[72].

וכן לא יצא הגמל כשהוא עקוד [שידיו כבולות לרגליו], ולא כשהוא רגול [שידו כפופה וקשורה על זרועו, והוא מהלך על שלש רגלים. ועושים כן כדי שלא יברח] ^[73].

וכן שאר כל הבהמות, לא יצאו עקודות ורגולות.

ולא יקשור גמלים זה בזה, וימשוך את כולם על ידי משיכת אחד מהם. ובגמרא מפרש ^[74].

אבל מכניס הוא את החבלים של כל הגמלים לתוך ידו, וימשוך. ובלבד שלא יכרוך את כל החבלים יחד. ובגמרא יבואר.

גמרא:

תנא: לא יצא הגמל במטולטלת הקשורה לו בזנבו, שמא תפול, ויטלטלנה. אבל יוצא הוא במטולטלת הקשורה לו בזנבו ובחוטרתו [חטוטרת שלו] שכיון שהיא קשורה בשניהם, לא תיפול.

אמר רבה בר רב הונא: יוצא הגמל במטולטלת הקשורה לה בשלייתה, ששם לא תתנתק מהקשר, משום שההתנתקות תכאיב לה.

שנינו במתניתין: לא עקוד ולא רגול.

אמר רב יהודה: לא "עקוד", היינו עקידת יד ורגל זו עם זו. כעקידת יצחק בן אברהם ^[75].

ולא "רגול", היינו שלא יכוף ידו של הגמל על גבי זרועו, ויקשור אותם זו לזו כדי שיהלך הגמל על שלש רגלים, ולא יברח.

מיתיבי: "עקוד", היינו קשירת שתי הידים זו לזו, או שתי הרגלים זו לזו. ו"רגול", היינו שלא יכוף ידו על גבי זרועו, ויקשור.

הרי שעקוד אינו כיצחק בן אברהם כמו שאמר רב יהודה.

ומשנינן: רב יהודה הוא דאמר כי האי תנא.

דתניא: "עקוד" - עקידת יד ורגל, או שתי ידים ושתי רגלים. "רגול" - שלא יכוף ידו על זרועו ויקשור.

ושוב מקשינן: ואכתי לא דמי שיטת התנא לגמרי לשיטת רב יהודה.

דבשלמא רישא שאמר: עקוד היינו עקידת יד ורגל, וסיפא שאמר: רגול - שלא יכוף זרועו על ידו, ניחא.

אלא מציעתא, שאמר ש"רגול" היינו שתי ידים ושתי רגלים, קשיא לרב יהודה.

ומסקינן: אלא רב יהודה הוא דאמר כי האי תנא.

דתניא: עקוד - עקידת יד ורגל, כיצחק בן אברהם. רגול - שלא יכוף ידו על זרועו ויקשור.

שנינו במשנה: ולא יקשור גמלים זה בזה וימשוך.

והוינן בה: מאי טעמא?

אמר רב אשי: משום דמיחזי כמאן דאזיל עם גמליו לחינגא [למוכרם בשוק. ונקרא השוק "חינגא", על שם שסובבין אותו מחולות עגולות של בני אדם].

שנינו במשנה: אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך, ובלבד שלא יכרוך.

אמר רב אשי: מה ששנינו "שלא יכרוך", לא שנו כן לענין שבת. אלא לענין כלאים.

והוינן בה: כלאים דמאי, באיזה סוג כלאים אמר רב אשי?

אילימא כלאים דאדם, שכאשר הוא כורך את החבלים סביב ידו, נמצא הוא קשור עם הגמלים. ולפעמים הם מושכים משהו, ונמצא שהוא מנהיג עמם יחד. ועובר בכך על "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו". שהרי אף אדם ובהמה שני מינים הם - ^[76] והרי אי אפשר לפרש כך.

דהתנן: אדם מותר עם כולם לחרוש ולמשוך. שלא אסרה תורה כלאים אלא בשני מיני בהמה, ולא בהמה ואדם ^[77].

אלא, מדובר לענין כלאים דחבלים. שאם יש בהם חבלי צמר וחבלי פשתים והם כלאים כיון שידו מתחממת בהן, אסור משום "בגד כלאים לא יעלה עליך".

ואף שאין הוא מתכון להנאת חימום, סבר התנא כרבי יהודה שדבר שאינו מתכון אסור ^[78].

ודחינן: והרי אי אפשר לפרש כך.

דהתניא: התוכף צמר בפשתים בתכיפה אחת של מחט, אינו חיבור לכלאים, משום שלא אסרה תורה אלא חיבור יפה המתקיים, כדכתיב "צמר ופשתים יחדיו". ובפחות משתי תכיפות המחט, אין החיבור מתקיים.

וכן אם קשר צמר ופשתים בקשר אחד, אינו מתקיים. ולא קרינן ביה "יחדיו". ואם כן, מדוע אסור לו לכרוך חבלי צמר ופשתים בידו?

ומשנינן: לעולם לענין כלאים דחבלים מדברת המשנה.

והכי קאמר: ובלבד שלא יכרוך ויקשור את חבלי הצמר והפשתים סביב ידו, שהכריכה עם הקשירה נחשב כשתי תכיפות ^[79].

אמר שמואל: מה ששנינו "אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך", מותר לעשות כן, ובלבד שלא יצא חבל מתחת ידו טפח. שאם נותר מקצה החבל המרוחק מהגמל אורך טפח מיד האדם ולחוץ, אסור. שזה נראה כמו שנושא את החבל בידו, ומוציאו ברשות הרבים. ולא ניכר שהוא מאפסר הגמל.

ומקשינן: והא תנא דבי שמואל: ובלבד שלא יצא חבל מתחת ידו טפחיים!?

אמר אביי: השתא דאמר שמואל טפח, ותנא דבי שמואל טפחיים, יש לומר, דשמואל - הלכה למעשה אתא לאשמועינן. ובאמת מן הדין, עד טפחיים מותר. אלא שהבא לימלך לפנינו הלכה למעשה, אמרינן ליה עד טפח כדי שלא להקל באיסורים ^[80].

הערות

^[70] והקשו התוספות מדוע באמת אמרו את ההלכה בלי שמות התנאים שבמשנה ולמה לא אמר הלכה כרבי יהודה או כרבי יוסי? ותירצו שיש שהפכו את שמות התנאים שבמשנה לכן אמרו את ההלכה בלא שמות התנאים. ויש כמה מקומות שפירשה כך הגמרא מדוע הושמטו שמות התנאים ראה ריטב"א. וראה שפת אמת שתירץ באופן אחר.

^[71] ולכאורה היה צריך לומר הלכה כרבי יוסי במשנה, ולא כרבי יהודה בן בתירא שבברייתא? ופירשו התוספות שרבי יוסי אוסר בכל מקום משום שנחשב משא או שמא יפול, אבל רבי יהודה בן בתירא אוסר רק מצד מראית העין שנראה כמו שצררה ליחלב, ולכן במקום שדרך בני אדם לצרור את העיזים רק כדי לייבש מותר. ולכן אמר שמואל הלכה כרבי יהודה בן בתירא ולא כרבי יוסי.

^[72] רש"י. ומשמע מדבריו שהמטולטלת נעשית כדי שיוכל להניח עליו משא ולא יכאב לו, או שלא יפול המשא. והקשה השפת אמת אם כן יהא אסור מצד משא ולא רק מחשש שיפול? אמנם בגמרא אמרינן שאם היא קשורה לו בזנב ובחטוטרת מותר ומוכח שהאיסור הוא מחמת חשש שיפול. אבל בפירוש הר"ח משמע שהמטולטלת נעשית כמלבוש ואם היא קשורה בזנבו נכנסת בה הרוח, וכשקשורה גם בחוטרתו לא נכנסת בה הרוח ונחשב למלבוש. ובפירוש המשניות להרמב"ם כתב שהיא חתיכת בגד הקשורה לסימן או לסגולה.

^[73] הלבוש פירש שאסור משום משאוי, והגר"ז ולבושי שרד פירשו משום שמא יפול החבל ויטלטלנו, ראה משנה ברורה [שה, מח ושער הציון שם, מד]. והעיר השפת אמת אם כן יהא מותר כשהקשר מהודק היטב? ותירץ, שכיון שהבהמה מצטערת בכך חששו שתנתק את הקשר אפילו כשהוא מהודק. והוסיף שאפשר שהטעם משום שכך היה דרכם לעקוד את הבהמות כשהובילום למכור בשוק.

^[74] השו"ע [שה, טו] מביא מחלוקת - אם מותר לקשור כל גמל בחבל נפרד ולמשוך את כל החבלים ביחד, וכן משמע לשון המשנה בהמשך "אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך, והאיסור נאמר רק כשכל הגמלים קשורים זה לזה והוא מושך את הראשון. או שמותר למשוך רק גמל אחד בלבד, וכן משמע בטור. ולפי דעת הטור צריך לפרש את המשך המשנה שמדובר לענין כלאים ולא לענין שבת, ראה בגמרא.

^[75] רש"י מפרש יד אחת ורגל אחת. וקשה שהרי עקידת יצחק היה בשתי הידים ושתי הרגלים כמו שפירש רש"י על התורה? וכתב הריטב"א שכונת הגמרא רק לדמות שהיה קשור יד לרגל ולא שתי הידים זו לזו, או שתי הרגלים זו לזו. והוסיף עוד שיצחק נעקד לגמרי שלא יוכל לזוז ובבהמה בודאי מדובר שקשורה בצורה רפויה כדי שתוכל לצאת, אלא דימו רק למעט שלא יקשור את הידים זו לזו. [והמהרש"א פירש שלמדו רק שעקוד הוא מלשון קשור]. ועדיין צריך ביאור מנין באמת למדנו שכך נעקד יצחק? ומרש"י משמע שכך הדרך לעקוד לשחיטה כדי "שיהא צוארו נפשט לאחוריו". וראה בתמיד [ריש פ"ד] שכך היו עוקדין את התמיד, וכתב שם בפירוש הראב"ד שאברהם עקד את יצחק כמו שעוקדין את התמיד. ומבואר בריטב"א שרב יהודה מחדש שאם הבהמה קשורה בשתי ידיה או שתי רגליה זו לזו מותר לה לצאת, וכן הוכיח הקרבן נתנאל [הובא לעיל נג, ב] מפירוש הערוך על "תותרי" שקושרים שתי רגליו זו לזו ומותר לצאת וכן פסק המשנה ברורה [שה, מח] בשם החיי אדם. והסיבה שמותר באופן כזה לצאת, כתב השער הציון [שם, מד] משום שבצורה כזו אין הקשר מהודק היטב.

^[76] הקשו התוספות הרי איסור כלאים הוא דוקא אם עושה מלאכה בשני מינים וכן הוא לשון הרמב"ם [כלאים ט, ז], וכאן הוא רק מוליך את הגמלים ולא עושה מלאכה שהרי מדובר בשבת? ותירצו שהמשנה מחדשת דין כלאים אפילו בחול ומדובר כשהגמל נושא משא. וכן כתב הריטב"א. [אך קשה הרי האדם לא עושה שום מלאכה אלא מנהיג את הגמל? ואיסור מנהיג נאמר כששתי בהמות כלאים עושות יחד מלאכה והוא מנהיגם עובר בלאו, אבל לא מצינו שההנהגה עצמה תיחשב למלאכה]. ודעת רבנו אפרים הובא ברא"ש הלכות כלאים [ז] שאסור להנהיג שני מינים אפילו שלא בשעת מלאכה, ולמד זאת מהסוגיא כאן וכקושיית התוספות. ועוד למד מכאן שאין צריך שיהיו שני המינים קשורים יחד זה בזה אלא אם מנהיגם יחד אסור, ולכן הוא אוסר לצייד שרוכב על סוס להחזיק בידו חבל שקשור בו הכלב, והרא"ש שם חולק. וראה להלן. והב"ח [יו"ד רצז] מחדש שאיסור כלאים נאמר או בקשורים יחד והאדם מנהיגם אפילו בלא מלאכה, או כשהם עושים יחד מלאכה אף שאינם קשורים. עוד תירצו התוספות שכשהוא מנהיג את הגמל בחבל אסור משום שהוא נושא את החבל ביחד עם הגמל ונחשב שעושים מלאכה ביחד, ולפי תירוץ זה אם קושר שני מינים בחבל אחד אף שלא בשעת מלאכה אסור, משום שנשיאת החבל עצמו היא מלאכה. וראה ט"ז [רצז, ו].

^[77] דעת הרמב"ם [כלאים ט, ז] שאיסור כלאים נאמר דוקא כשמין אחד טהור והשני טמא כמו שור וחמור, וכל הראשונים חולקים עליו. והרא"ש בהלכות כלאים [ה] הקשה עליו שבסיפרי ממעטינן אדם שמותר עם כולם משור וחמור, ומשמע שלא מצאו שום בהמה למעט חוץ מאדם, ועוד שמשמע שבלי המיעוט היה אדם אסור לחרוש עם שור ועם חמור ולדעת הרמב"ם ממה נפשך אם דינו כבהמה טהורה מותר עם שור ואם דינו כטמאה מותר עם חמור? [אולם במאירי כאן משמע שזה גופא הסיבה שאדם מותר עם כולם, שלא נאסרו כל שני מינים אלא רק טמאה עם טהורה ואדם לא בכלל שניהם].

^[78] רש"י. ולפי דבריו המשנה אינה להלכה משום שאנו פוסקים דבר שאין מתכוין מותר. ורבי עקיבא איגר הקשה שרש"י להלן [קמ, א] פירש שם סתם משנה כרבי שמעון שסובר דבר שאין מתכוין מותר? אולם השלטי הגיבורים כתב [כה, א אות ג] שהרי"ף והרמב"ם פסקו את הדין שבמשנה אף שסוברים שדבר שאין מתכוין מותר? וצריך לומר שכאן זה "פסיק רישיה" שיתחמם על ידי החבלים ולכולי עלמא אסור משום שנחשב כמו מתכוין. והר"ן כתב שהרי"ף הביא רק את ביאור המשנה שהיא אליבא דרבי יהודה ולא פסק כך להלכה כיון שהוא פוסק כרבי שמעון. אלא שהר"ן כתב כך לשיטתו להלן בסוף פרק שמונה שרצים [וכן דעת הרמב"ן שם] שאף שבכל התורה פסיק רישיה נחשב לכולי עלמא כמו מתכוון ואסור, באיסור כלאים אם אינו מתכוון מותר משום שהתורה אסרה רק מה שלובש בדרך מלבוש וכשאינו מתכוין אף אם הוא פסיק רישיה מותר שאינו נחשב דרך מלבוש. וראה חידושי הגר"ש רוזובסקי יבמות ה.

^[79] רש"י. ומהגירסא שלפנינו ברש"י נראה שצריך קשירה בשתי תכיפות, והרא"ש בהלכות כלאים [ז] פירש את רש"י כמו הר"ח כאן שכריכה וקשר אחד נחשב כמו שתי תכיפות, ואף שקושיית הגמרא שכריכה אינה חיבור והיינו שאפילו כמה כריכות אינם חיבור כלל ודומה לתכיפה אחת, אבל כשכורך וקושר נחשב כשתי תכיפות. ודעת רבנו אפרים [הובא ברא"ש שם, וברמ"א יו"ד רצז, יא] שהאיסור לחרוש בשור וחמור הוא אפילו כשאינם קשורים בכלל, ולמד זאת מההוא אמינא בגמרא שהמשנה מדברת על כלאים של אדם אף שמדובר בכריכה לבד. והרא"ש דחה שכאן מדובר בכריכה וקשירה, אך הגר"א ביו"ד [רצז, כז] פירש שראייתו היא - שעל ההוא אמינא שמדובר בכלאי אדם לא הקשו והרי אינם קשורים, ורק אחרי שתירצנו שמדובר בכלאי בגדים הקשו והרי אינם מחוברים. והמרדכי [שמב] כתב שדעת רש"י שכריכה וקשירה אסור בכלאים כמו שתי תכיפות, ורבי אלעזר ממיץ חולק וסובר שצריך שני קשרים זה על זה ורק כך נחשב קשר גמור כמו במלאכת קושר בשבת. ומחלוקת זו מצינו בהלכות לולב [תרנא, א] שיש מצוה לאגדו ונחלקו אם צריך שני קשרים זה על זה, או שמספיק כריכה [וקשירה], ראה רמ"א וביאור הגר"א שם.

^[80] רש"י. אבל הרא"ש כתב שאף שעיקר האיסור בטפחיים, לכתחילה אסור אפילו טפח. ולשון השו"ע [שה, טז] צריך ליזהר שלא יצא החבל מידו טפח, והמשנה ברורה [שם, נ] כתב שאיסור יש רק בשתי טפחים אבל לכתחילה יחמיר עד טפח.

שית זונה ונצרת לב" (משלי ז, י), ושחוזות דומה ל"שית זונה".

א שנינו במשנה שהרחלים יוצאות כבולות. ומסבירים: מאי [מה פירוש] "כבולות"? — שמכבלין (קושרין) אליה שלהן למטה כדי שלא יעלו עליהן הזכרים. ומסבירים: מאי משמע דהאי [מה המשמעות, מהיכן אתה למד שזה] לשון "כבול" לישנא דלא עביד פירי הוא [מלשון דבר שאיננו עושה פירות] — דכתיב [שנאמר] שכאשר נתן שלמה לחירם חבל ארץ התאונן חירם ואמר: "מה הערים אשר נתת לי אחי ויקרא להם ארץ כבול עד היום הזה" (מהזהם א', ט, יג).

מאי [מה משמעות] "ארץ כבול"? אמר רב הונא: שהיו בה בני אדם שמכובלין (קשורים ומוקפים) בכסף ובזהב. אמר ליה [לו] רבא: אי הכי, היינו דכתיב [אם כך, האם זהו מה שנאמר] "ויצא חירם לראות את הערים אשר נתן לו שלמה כי לא ישרו בעיניו"? וכי מפני שמכובלין בכסף ובזהב לא ישרו בעיניו? אמר ליה [לו]: אין [כן], אכן לא ישרו בעיניו ודווקא בשל עושרם הרב כי כיון דעתירי ומפנקי לא עבדי עבידתא [שהם עשירים ומפונקים אינם עושים עבודה], וחירם רצה אנשים שיוכל לגייס לעבודת המלך.

רב נחמן בר יצחק אמר: ארץ חומטון (חולות) היתה. ואמאי קרי [ומדוע קורא] לה "כבול" — דמשתרגא [שטובעת] בה כרעא [הרגל] עד כבלא [הקרסול]. וכן אמרי אינשי [וכך אכן נוהגים אנשים לומר] על אדמה רעה: ארעא מכבלא דלא עבד פירי [ארץ כבולה, קשורה, שאינה עושה פירות].

ב שנינו במשנה שהרחלים יוצאות כבונות. ומסבירים: מאי [מה פירוש] "כבונות"? — שמכבנין אותו למילת, שעוטפים את הכבש מיומו הראשון במעין בגד כדי שהצמר ישאר נקי מאד, וישמש לכלי צמר משובחים. וכפי ששנינו במשנה שהשאת שהיא אחת מדרגות הצרעת, לבנה היא כצמר לבן. ואמרו: מאי מהו וכיצד הוא צמר לבן [מהו וכיצד הוא אותו צמר לבו] ואמר רב ביבי בר אביי: כצמר נקי בן יומו שמכבנין אותו למילת.

ג שנינו במשנה שנחלקו חכמים אם מותר לעיזים לצאת צרורות, שלדעת חכמים העזים יוצאות צרורות, ור' יוסי אוסר, ור' יהודה מחלק שאם היו צרורות להתייבש — מותר, ולהיחלב — אסור. איתמר [נאמר] מפי האמוראים, שרב אמר: הלכה כר' יהודה, ושמואל אמר: הלכה כר' יוסי.

ואיכא דמתני להא שמעתא באפי נפשיה [ויש שהיה שונה הלכה זו בפני עצמה] כמחלוקת לגופה של הלכה ולא לגבי המשנה, ובלשון זו, רב אמר: ליבש מותר ולא לחלב, ושמואל אמר: אחד זה ואחד זה אסור.

ואיכא דמתני לה אהא [ויש שהיה שונה מחלוקת זו על ברייתא זו], ששנינו: עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב. משום (בשם) ר' יהודה בן בתירא אמרו: כך הלכה מעיקר הדין, אבל מי מפיס (מטיל גורל). כלומר, מי יכול להבחין בדבר שאי אפשר להכירו בראייה בלבד, איזה ליבש ואיזה לחלב? ומתוך שאין מכירין, אמרו חכמים: אחד זה ואחד זה אסור. אמר שמואל: ואמרי לה [ויש אומרים] שכך אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: הלכה כר' יהודה בן בתירא. ולענין הלכה למעשה לכל הלשונות דברי שמואל מכוונים לדבר אחד. כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: הלכה כתנא קמא [הראשון] שמתיר בכל מקרה.

ד משנה ובמה הבהמה אינה יוצאה בשבת לרשות הרבים? — לא יצא גמל במטולטלת שהיא כעין מרדעת, וכן לא יצא לא עקוד ולא רגול שהם סוגי קשירת הרגליים זו לזו כאשר יבואר בגמרא. וכן שאר כל הבהמות אסור לקשור אותן כך.

וכן לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך אותם אחריו כשיירה, אבל מכניס חבלים של כל גמל וגמל לתוך ידו וימשוך את כולם. ובלבד שלא יכרוך את החבלים הללו יחד.

גמרא תנא [שנינו] בתוספתא: לא יצא הגמל במטולטלת הקשורה לו בזנבו בלבד, אבל יוצא הוא במטולטלת הקשורה גם בזנבו וגם בחוטרתו (דבשתו), כיון שיש לשער שבכגון זה לא תיפול המטולטלת. אמר רבה בר רב הונא: יוצא נקבת הגמל במטולטלת הקשורה לה בשילייתה, כי מטולטלת זו הקשורה במקום המכאיב לה, ודאי לא תנתקה.

ה שנינו במשנה שלא יצא הגמל לא כשהוא עקוד ולא כשהוא רגול. אמר רב יהודה: "עקוד" משמעו — עקידת יד ורגל שקושרים יד אחת ורגל אחת, כעין עקידת יצחק בן אברהם שנאמר בו לשון "עקידה". "רגול" — שלא יכוף ידו של הגמל על גבי זרועו ויקשור, שכך עושים כדי שילך הגמל על שלוש רגליים בלבד ולא יוכל לברוח.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא בהגדרת "עקוד" ו"רגול": "עקוד" משמעו — קשירת שתי ידים ושתי רגלים. "רגול" — שלא יכוף ידו על גבי זרועו ויקשור. והרי זה שלא כדברי רב יהודה בענין עקידה! ומשיבים: הוא שאמר כי האי תנא [כשיטת תנא זה] שהובא בברייתא, דתניא [ששנינו בברייתא]: "עקוד" — עקידת יד ורגל או שתי ידים ושתי רגלים, "רגול" — שלא יכוף ידו של הגמל על גבי זרועו ויקשור.

ועוד מקשים: ואכתי לא דמי [ועדיין אינו דומה] שכן בשלמא רישא וסיפא [נניח לראש וסוף הברייתא] — ניחא [נוח, מובן], ואולם מציעתא קשיא [האמצע קשה], שהרי בברייתא נאמר כי "עקוד" הינו גם עקידת ידיים ורגליים, ולא כדברי רב יהודה!

אלא יש לומר כי הוא, רב יהודה שאמר כי האי תנא [כמו תנא זה, תנא אחר] שדבריו מפורשים בברייתא אחרת, שלדבריו "עקוד" משמעו — עקידת יד ורגל, כעקידת יצחק בן אברהם. "רגול" — שלא יכוף ידו על גבי זרועו ויקשור.

ו שנינו במשנה שלא יקשור גמלים זה בזה ויצא. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר רב אשי: משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא [שנראה כמי שהולך לשוק] למכור סחורות או להוביל שיירה של גמלים, ואינו לכבוד השבת.

עוד שנינו במשנה שאסור לכרוך את החבלים השונים הקשורים בגמלים על גבי היד, אבל מכניס את החבלים של כל הגמלים בידו ומושך. אמר רב אשי: לא שנו איסור זה משום דיני שבת, אלא לענין איסור כלאים. ושואלים: כלאים דמאי [של מה]? אילימא [אם תאמר] שהבעייה היא כאן בכלאים של אדם, שיהא אסור לאדם ובהמה להיות קשורים זה בזה, כדרך שאסור בכלאיים לחרוש בשור וחמור, ואולם דבר זה לא יתכן, שכן התנן [הרי שנינו במשנה]: אדם מותר עם כל בעלי החיים כולם לחרוש ולמשוך, שאיסור כלאיים לענין זה הוא בבהמות בלבד!

אלא תאמר שהאיסור הוא משום כלאים שבחבלים, שאם היה חבל אחד עשוי צמר וחבל אחד של פשתן אסור לכרוך אותם יחד משום כלאי בגדים (שעטנז). ואולם גם דבר זה קשה, שכן והתניא [והרי שנינו בברייתא] התוכף תכיפה אחת, כלומר, שמכניס את המחט פעם אחת בלבד בבד או כורך דברים פעם אחת בלא קשר כפול — אותה תכיפה אינה משמשת חיבור לכל דבר, ומה חשש יש אם יכרוך את החבלים על ידו?

ומשיבים: לעולם המדובר בכלאים שבחבלים, והכי קאמר [וכך אמר]: ובלבד שלא יכרוך ויקשור, שאז נוצר קשר כפול שהוא חיבור גמור לדיני שעטנז.

הגבלה נוספת לגבי משיכת הגמלים בחבלים בשבת אמר שמואל: ובלבד שלא יצא חבל מתחת ידו טפח, שלא ייראה כנושא חבל בידו בשבת. ומקשים: והא תנא דבי [והרי שנה החכם מבית מדרשו] של שמואל שלא יצא החבל טפחיים!

אמר אביי: השתא [עכשיו] ששמענו שאמר שמואל טפח, ותנא דבי [והרי שנה החכם מבית מדרשו] של שמואל טפחיים, הרי שמואל הלכה למעשה אתא לאשמעינן [בא להשמיענו] שאף על פי שהתירו התנאים בברייתא טפחיים, ואולם הלכה למעשה יש להחמיר עד טפח.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

with the attire of a harlot [shit zona] and wily of heart” (Proverbs 7:10). Sheḥuzot can be interpreted as an acronym of the words shit zona, attire of a harlot, with the letters tav and ḥet, which are similar in form, interchanged.

We learned in the mishna: Ewes may go out kevulot. The Gemara asks: What is the meaning of kevulot? It means that they bind their tails down with animal hide so that the males will not mount them. The Gemara explains: From where may it be inferred that this word kavul is a term meaning does not produce fruit? As it is written, when Solomon gave a portion of land to Hiram, he complained: “What cities are these which you have given me, my brother? And he called them the land of Kavul to this day” (I Kings 9:13).

What is the meaning of the land of Kavul? Rav Huna said: That the people living there were bound [mekhubalin] and surrounded by silver and gold. Rava said to him: If so, is that what is written: “And Hiram came out of Tyre to see the cities which Solomon had given him, and they pleased him not” (I Kings 9:12)? Because the people there were bound in silver and gold, the cities were not pleasing in his eyes? Rav Huna said to him: Yes, indeed, it was precisely the abundant wealth that displeased Hiram. Since the people were wealthy and delicate, they did not perform labor. Hiram was seeking people whom he could enlist in the service of the king.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: It was a sandy [ḥomton] expanse of land. And why was it called Kavul? It is because the leg sinks into it up to the ankle [kavla]. And people say in describing poor quality land: Land that is bound [mekhabela] shut, i.e., that does not produce fruit.

We learned in the mishna: Ewes may go out kevunot. The Gemara asks: What is the meaning of kevunot? It is that they covered [mekhabnin] the animal to produce fine wool. Sheep were wrapped in cloth from the day they were born so that their wool would remain perfectly clean and it could be used in fashioning especially fine wool garments. As we learned in a mishna: The color of a leprous sore [se’et] is like that of white wool. The Gemara asked: What is white wool? Rav Beivai bar Abaye said: Like the clean wool of a newborn lamb, which they cover from birth to produce fine wool.

Our mishna continues: And the she-goats may go out with their udders bound. Rabbi Yosei prohibits doing so. Rabbi Yehuda distinguishes between a case where the udders were bound to dry the milk supply and a case where they were bound to conserve the milk. It was stated that the amora’im disagreed with regard to the ruling in this dispute: Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei.

And there are those who teach this halakha independent of the mishna. Rav said: If the udders were bound to dry the milk supply it is permitted, and not if they were bound to conserve the milk. And Shmuel said: Both this and that are prohibited.

And there are those who taught this dispute with regard to this baraita: Goats may go out with their udders bound to dry the milk supply but not to conserve the milk. In the name of Rabbi Yehuda ben Beteira they said: That is the halakha, based on the letter of the law, but who can cast lots to determine by sight alone which udder is bound to dry the milk supply and which was bound to conserve the milk? And since one cannot distinguish between them, the Sages said: Both this and that are prohibited. Shmuel said, and some say Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda ben Beteira. In terms of practical halakha, according to all versions of the disagreement, Shmuel holds that it is prohibited in both cases. When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of the anonymous first tanna of the mishna. He permits goats to go out with their udders bound in all cases.

MISHNA: And with what may an animal not go out into the public domain on Shabbat? A camel may not go out with a saddlecloth, nor may it go out akud or ragul, which are different ways of tying its legs together, as will be explained in the Gemara. And likewise, tying all other animals in those manners is prohibited.

And likewise, one may not tie camels one to the other and pull the lead camel, thereby pulling the others after it. However, he may place the ropes tied to each of the camels in his hand and pull them all, provided that he does not intertwine the ropes.

GEMARA: It was taught in the Tosefta: A camel may not go out with a saddlecloth tied to its tail alone. However, it may go out with a saddlecloth tied to both its tail and its hump, as in that case one can assume that the saddlecloth will not fall off. Rabba bar Rav Huna said: A female camel may go out with a saddlecloth tied to its afterbirth. Because any movement of the saddlecloth will cause pain, the animal will not attempt to detach it. Therefore, there is no room for concern lest it fall.

We learned in the mishna: A camel may not go out akud or ragul. Rav Yehuda said: Akud means that the animal’s foreleg and hind leg are bound together, similar to the binding of Isaac, son of Abraham, with regard to whom the term vaya’akod is employed. Ragul means that one may not bend the lower part of the foreleg onto the upper foreleg and tie it. That was done so that the camel would have the use of only three legs and would be unable to run away.

The Gemara raises an objection from the following baraita: Akud means that the animal’s two forelegs and two hind legs are bound together. Ragul means that one may not bend the lower part of the foreleg onto the upper foreleg and tie it. The Gemara answers: Rav Yehuda holds in accordance with this tanna, as it was taught in a baraita: Akud means that either the animal’s foreleg and hind leg or its two forelegs and two hind legs are bound together. Ragul means that one may not bend the lower part of the foreleg onto the upper foreleg and tie it.

The Gemara asks: And this baraita and Rav Yehuda’s statement are still not the same. Granted, the first clause, the first case of akud, and the last clause, the case of ragul, work out well. The baraita and the opinion of Rav Yehuda correspond. However, the middle clause is difficult. According to the baraita, when the animal’s two forelegs and two hind legs are bound together, that is also considered akud, contrary to Rav Yehuda’s opinion.

Rather, Rav Yehuda stated his opinion in accordance with this tanna, who said in a baraita: Akud means that the animal’s foreleg and hind leg are bound together, similar to the binding of Isaac, son of Abraham. Ragul means that one may not bend the lower part of the foreleg onto the upper foreleg and tie it.

We learned in the mishna: And one may not tie camels one to the other and pull the lead camel, thereby pulling the others after it. The Gemara asks: What is the reason for this? Rav Ashi said: Because he appears like one going to the market [ḥinga] to sell merchandise or to deliver a caravan of camels. In deference to Shabbat, one may not create that impression.

The mishna continues: However, he may place the ropes tied to each of the camels in his hand and pull them all, provided that he does not intertwine the ropes. Rav Ashi said: This prohibition was taught not with regard to the halakhot of Shabbat but only with regard to the halakhot of prohibited mixtures of diverse kinds. The Gemara asks: Diverse kinds of what? If you say that it is referring to the prohibited mixture of the diverse kinds of man and animal, i.e., a person may not be tied to an animal, just as plowing with the diverse kinds of an ox and a donkey is prohibited, that is difficult. Didn’t we learn in a mishna: A person is permitted to plow and to pull a wagon together with all animals, as the prohibition is limited to diverse kinds of animals?

Rather, the problem here is one of diverse kinds of ropes. If one rope is made of wool and another of linen, it is prohibited to intertwine them because that would create a forbidden mixture of the diverse kinds of wool and linen. However, this too is difficult, as, wasn’t it taught in a baraita: One who attaches a swatch of wool and a swatch of linen with a single stitch or knot, it is not considered a connection with regard to the prohibition of diverse kinds? All the more so in this case, where the ropes are not tied together at all but are merely intertwined, it should not be considered a connection.

The Gemara answers: Actually, the problem here is one of diverse kinds of ropes, and the mishna is saying as follows: Provided that he does not intertwine the ropes and tie them together. Ropes that are intertwined and tied together constitute a double knot, which is considered a connection with regard to the prohibition of diverse kinds of wool and linen.

Shmuel said that there is another restriction that applies to pulling camels with ropes on Shabbat. It is only permitted provided that a handbreadth of the rope does not hang below his hand to avoid the appearance that he is carrying a rope in his hand on Shabbat. The Gemara raises an objection: Didn’t a Sage of the school of Shmuel teach a baraita: Provided that two handbreadths of the rope do not hang below his hand?

Abaye said: Now that Shmuel said one handbreadth, and a Sage of the school of Shmuel taught two handbreadths, it is reasonable to conclude that Shmuel came to teach us the practical halakha. Even though the tanna’im permitted pulling the camel as long as there is less than two handbreadths of rope hanging below his hand, in practice, one should be stringent and not leave even one handbreadth hanging.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כבולות מלשון כבלים כדכתיב ארץ כבול וגו' ופי' [דמשתקעא] כרעא בגוה כי כבלא שהיא עפרא וחול וזו היא חומטון.

כבונות. מכבנין עור הטלה מיום לידתו עד ח' ימים וזהו צמר רך הנקרא (מילא) [מילת]. ר' יהודה אומר עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב כיון דאשתכח' ת"ק דברייתא כר' יהודה דמתניתין ורב אמר הלכתא כוותייהו הלכה כמותם ואפי' ר' יהודה לא חלק אלא אמר כך הלכה. לצרור דדי הבהמה לצמקן כדי שתתעבר הבהמה מותר.

אבל מי מפיס כלומר מי המבחין בין קשירת דד ליבש לקשירת דד לחלב וקי"ל הלכתא כרב באיסורי וכן הלכתא ואע"פ שר' יוסי חולק:
לא יצא הגמל במטולטלת כו' תנא [לא] יצא הגמל במטולטלת בחטרתא שתכנס בו הרוח אבל יוצא בזנבו הקשורה בחטרתו שלא תכנס בו הרוח. לא עקוד ולא רגול. אוקמה רב יהודה עקוד יד ורגל כעקידת יצחק בן אברהם. רגול שלא יכוף על זרועו ויקשור. ותניא כוותיה ולא יקשור גמלים זה בזה וימשוך:
ירושלמי שלא יהו אומרים פלוני יוצא לעשות מלאכתו בשבת. פי' חיננא שוקי מלשון חגאיד חגיגת נכרים.

אבל מכניס הוא חבלים לתוך ידו ובלבד שלא יכרוך אתונו למימר הא דתנן ובלבד שלא יכרוך משום דנראה כאלו מושך האדם עם הבהמה ומשום כלאים. והתנן בכלאים בסוף פרק ח' אדם מותר עם כולם לחרוש ולמשוך אלא משום כלאים דחבלין חיישינן דלמא חבל אחד צמר ואחד פשתים וכיון שיכרוך עובר משום כלאים והתנן התוכף תכיפה אחת אינה חבור הנה תכיפה שהיא כגון תפירה אחת אינה חיבור וכ"ש כריכה שאינה חיבור. ושנינן מתניתין לא יכרוך ויקשור שנמצאת כריכה ותפירה כעין שתי תכיפות אמר שמואל ובלבד שלא יהא אפסר יוצא מתחת ידו טפח ואסיק' הלכה למעשה שלא יהא אפסר יוצא מתחת ידו טפח כלומר אינו משולשל האפסר מתחת ידו כדי כריכה וכן לא יהא אפסר הניתן בראש הבהמה וראש האפסר (בין) [ביד] המושך הבהמה אותו וביני ביני יגביהנו שלא יהא קרוב לקרקע טפח.

ליבש אבל לא לחלב. פירש מורי הרב ז"ל: מפני שאין דרכן לצאת כן בחול מפני שבשעה שהחלב מתכנס בדדין הן חולבין אותן, אבל בשבת כדי שלא יטפטף ויאבד קושרין להם בגד כדי שלא יטפטף והוה ליה משוי.

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן הלכה כתנא קמא. פירש רש"י ז"ל: כתנא קמא דמתניתין דשרי לגמרי. אבל רבנו האי גאון ז"ל פירש כתנא קמא דברייתא דלא שרי אלא ליבש אבל לא לחלב. וכן נראה.

המשנה הרביעית ובמה אינה יוצאה לא יצא הגמל במטולטלת לא עקוד ולא רגול וכן כל שאר הבהמות לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך אבל מכניס חבלים לתוך ידו ובלבד שלא יכרוך אמר הר"ם פי' מטולטלת חתיכת בגד קשורה בזנב הבהמה לסימן או לסגלה לשום דבר ועקוד קשור היד והרגל ביחד ורגול הוא שיכפפו היד על הזרוע ויקשרו אותו והרבה עושין זה בגמלים ולא יקשור גמלים זה בזה וימשוך ואפי' היו קשורין מערב שבת כדי שלא יראה כמי שמוליכין למקום שחוק הבהמות ואמר ובלבד שלא יכרוך רוצה בו שלא יקשור ויכרוך וזה המאמר שאמר ובלבד שלא יכרוך אינו תלוי בשבת בלבד אלא בשבת ובשאר ימים (טובים) כי הטעם משום כלאים וזה כי כשהחבלים שמנהיגים בהם הבהמה הם מקצתם צמר ומקצתם פשתים ומקצתם גמי אז יהיה אסור לו שיקשור ויכרוך וינהיג אותם בהם ומה שהתיר בשאר חבלים בשבת בתנאי שלא יהיו ראשי החבלים תלוים מיד:

אמר המאירי המשנה הרבעית והכונה בה בביאור החלק השני ואמר על זה לא יצא גמל במטולטלת ופי' בה כמין כר מלא מוכין שנותנין תחת זנבו כדי שלא תשרוט הרצועה שתחת הזנב את בשרו בשעה שהגמל יורד במורד ומשאו על גבו וטעם איסור זה מפני שעשויה ליפול ויבא להביאה ברה"ר וי"מ מטולטלת לגמל כמרדעת לחמור ולאיזה מן הפירושים אתה צריך לומר שדרכן של בני אדם לקשרה לפעמים תחת הזנב ולפעמים בחטוטרתו ר"ל כר הגמל ולפעמים בשניהם ולפיכך פי' בגמ' שלא נאסר במשנה זו אלא בקשורה באחד מהם לבד אבל אם היתה קשורה בשניהם מותר שאין כאן עוד חשש לנפילה וכן פי' שאם היתה קשורה בשליתה מותר מתוך שנדנודה שם מכאיבתה נזהרת היא שלא לנתח עצמה עד שתתפרק ותהא עשויה ליפול ולא עקוד ולא רגול מפרש בגמ' שעוקדין היו ידיהם ורגליהם שלא יברחו ועקוד הוא עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם שנאמר ויעקוד אברהם את יצחק בנו ואמרו בדרש כפף רגליו וידיו לאחוריו וקשר ידיו עם רגליו עד שנתפשט צוארו לאחוריו רגול הוא שלא יכוף ידו על זרועו ויקשור והא שהיו נוהגים לכוף אחד מרגליה הראשונים כלפי מעלה וקושר פרק תחתון עם העליון שלא יהיו לו אלא שלשה רגלים לברוח וכן הדין בשתי אלו בשאר בהמות ודקדקו קצת מפרשים מכח הסוגיא שקשירת שתי ידיו או שתי רגליו מיהא מותר:

ולא יקשור גמלים זה בזה בחבל אחת עד שיוליך האחד בידו וימשך האחר אחריו ופי' הטעם בגמ' דמחזי כמאן דאזיל לחינגא ר"ל כמי שמוליכן לשוק למכרן ועל שם שסובבים את השוק הוא קרוי חינגא אבל מכניס חבלים לתוך ידו ר"ל אם רצה להוליך שתי בהמות או הרבה ביחד תהא כל אחת קשורה בחבל בפני עצמה ויכניס כל החבלים בידו שאין זו דרך המוליכים למכור ואף בזו הצריכו בה בגמ' שני תנאים אחד שלא יהו ראשי החבלים יוצאין מתחת ידו טפח שאלו כן יראה כנושא חבלים בפני עצמן ולא יהא ניכר שמאפסר הגמל הם ואף זו בטפחים אין איסור אלא שאין מורין כן אלא בטפח והשני במשך החבלים שבין צוארי הגמלים לידו שיהו זקופים מן הקרקע טפח שיהא ניכר שהוא מושך בהם את הגמלים שאם יהו נמוכים עד שמגיעים לקרקע פחות מטפח לא יראה הוא כמושכם ויראה כנושא דבר בפני עצמו ובלבד שלא יכרוך ר"ל שלא יכרוך ידיו בחבלים אלו ופי' בגמ' שלא נאסרה הכריכה אלא לענין כלאים ר"ל אם היו קצת החבלים של צמר וקצתם של פשתן ומפני שידו מתחממת באחיזתם ואף זו לא כריכה לבד שהרי התוכף תכיפה אחת אינו חיבור ר"ל התוכף בגדי צמר ופשתים בתכיפה אחת ר"ל בחיבור א' הן על ידי מחט בתחיבה הן ע"י קשר בקשר א' אינו חיבור שעשוי הוא להתפרק מיד עד שיכפול את החיבור פעם אחרת אלא כריכה וקשירה וענינו ובלבד שלא יכרוך ויקשור פי' שתי קשירות או שמא הכריכה והקשר ידונו בשתי תכיפות והרבה מפרשים ראיתי שדוחין לזו ומתירין בכריכה הואיל ואינו מתכוין וכדתנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים וכתבו גדולי הרבנים כדרכן שלובשין אותם ומתוך כך הם מפרשי' על גדולי הפוסקי' שלא הביאוה אלא לפרש משנתנו ולא לכונת פסק ויראה לי שהלכה היא ומוכרי כסות שאני שאין הלוקחים קופצים אלא כשרואין את המלבוש על גבי אדם ורואים הלימותו ונועם תכונתו מכל צד עד שמתוך ראייתם הם חומדים אותם וקופצים עליו:

בפרש"י בד"ה כת"ק דמתני' דשרי בתרוייהו עכ"ל מה שפירש כת"ק דמתני' ולא ניחא ליה לפרש למאי דקיימינן הכא כת"ק דברייתא דמתיר ליבש אבל לא ליחלב משום דמשמע ליה דכי אתא רבין אר"י מלתא באנפי נפשיה הוא ולא קאי אמלתא דשמואל וא"כ לא ה"ל למנקט ת"ק דברייתא אלא ה"ל למנקט כרבי יהודה דמתני' אבל לפי הגי' של התוס' דרב ושמואל מתני להא אברייתא ניחא דרב נקט ת"ק דברייתא ולא ר' יהודה דמתני' משום דשמואל בעל פלוגתיה דוקא אברייתא קאי כמ"ש התוס' דנקט ר"י בן בתירא ולא ר' יוסי כו' ולפי אותה גירסא נמי גרסינן וכן אמר רבין אמר ר"י כו' דכן אמר כרב וקאי אברייתא ודו"ק:

תוס' בד"ה רב אמר כו' וי"ל דאיכא דמפכי להו עכ"ל ר"ל משום דהוה פסיקא להו דאיכא דמפכי לפלוגתא דתנאי בהך מלתא ולא הוו מסיימי דבריהם ולכך הוצרכו לפסוק הלכה ולפרש דבריהם ולזה בד"ה הלכה כר"י בן בתירא שכתבו הא דנקט ר"י בן בתירא ולא נקט ר' יוסי כו' לא ניחא למימר לההוא לישנא נמי דלכך לא נקט רבי יוסי משום דאיכא דמפכי להו לתנאי דא"כ נמי השתא אפשר דמפכי להו לתנאי דברייתא הא דרבי יהודה בן בתירא ות"ק דידיה דאיירי נמי בהך מילתא אלא ע"כ לההוא לישנא דלא פירשו דבריהם לא חשו לאפוכי תנאי והא דלא נקט ר"י משום כו' וק"ל:

בד"ה והתנן כו' והא דקתני ובלבד כו' ולא בשמן שריפה דאיירי ביו"ט כו' עכ"ל ר"ל לרב חסדא דמוקי לה משום דאין שורפין קדשים ביו"ט וכ"ה ברא"ש אבל לרבה דמוקי טעמא דמתני' משום שמא יטה וגזרינן יו"ט אטו שבת שפיר דקתני לה גבי מלתא דשבת ואע"ג דרב חסדא נמי מוקי לה ביו"ט שחל להיות בע"ש לאו במלתא דשבת תליא מלתא דהא מטעם דאין שורפין קדשים ביו"ט בשאר יו"ט נמי אין מדליקין בו וק"ל:

אמר ר"י עקד עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם כו' וכן תני לקמן בברייתא ולפום ריהטא כיון דלא קאמר הכי להאי תנא דס"ל דעקוד שתי ידים ורגלים דהוי כיצחק כו' דפסיקא להו בשום דוכתא דויעקוד דיצחק דלא הוי רק יד ורגל אחד אבל לא ידענא מהיכא גם רש"י בפירש החומש כתב גבי ויעקוד דיצחק דהוי הידים ורגלים ביחד כו' ע"ש ע"כ נראה דלא קאמר הכא כיצחק כו' אלא לראייה דעקוד מלשון קשר הוא וק"ל:

בגמ' כדי שלא יעלו עליהן הזכרים מאי משמע דהיאך וכו' כצ"ל:

מאי ארץ כבול אמר רב הונא שהיו בה בני אדם וכו' כצ"ל:

ברש"י ואיכא דמתני להא דשמואל וכו' דליבש מותר ולחלב אסור כצ"ל:

בתוס' ד"ה רב אמר ליבש מותר וכו' דאיכא דמפכי להו פי' דמפכי דר' יוסי לר' יהודה לכך איצטריכו רב ושמואל לפרש בהדיא כל אחד דעתו:

ד"ה הלכה כר' יהודה וכו' וד"ה אמר רב הלכה כת"ק וכו' הכל דבור אחד:

בא"ד ולא נקיט ר' יוסי וכו' מקשין התלמידים לישני נמי כדלעיל משום דאיכא דמפכי ר' יוסי לר' יהודה וכ"ת א"כ ברייתא נמי דלמא מפכי דר"י ב"ב לדברי ת"ק זה אינו חדא בשביל דאיכא דמפכי במתני' ר"י ור' יוסי ליהפכו נמי דברי ת"ק ור"י ב"ב דברייתא ועוד דלישנא דר"י ב"ב אינו נופל כ"א על דברי ת"ק וא"כ נצטרך לשנות כל לשון הברייתא וליתני הכי העזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא ליחלב דברי ר"י ב"ב והכ"א כך הלכה אבל מי מפיס וכו' ואין זה שיטת הגמ' דכל היכא דאמרי' דלא מסיימי התנאים אין משגים שום לשון של המשנה או ברייתא אלא שמהפכים שמות התנאים ונראה דס"ל להתוס' דאין דרך להעמיד דברי תנא דברייתא במקום שתנאים דמתני' פליגי ביה ואם איכא דמפכי הל"ל הלכה כמ"ד דבין ליבש בין ליחלב אסור כדלעיל מיניה לכך צריכין התוס' לומר דר' יוסי ור"י ב"ב אינם בשיטה אחת ושמואל פסק הלכתא כר"י ב"ב ולא כר' יוסי דאוסר אפי' במקום שאין עושין כלל אלא ליבש:

בא"ד ור' יוסי אוסר משום דלמא נפיל תמיה לי דלא משמע מתוך המשנה ולא מתוך הסוגיא שיהא טעמו של ר' יוסי משום דחיישינן דנפיל אלא אפי' היכא דמיהדק שפיר אסר ליה ר' יוסי מטעם משוי דלא חשיב ליה מלבוש של עזים ועוד דהא משמע מכל הסוגיא דבליבש לא שייך למגזר דלמא נפיל ואתי לאתויי ואי לא מסתפינא אמינא דטעות נפל בספרים וכצ"ל ור' יוסי אוסר משום משוי:

בא"ד ר"ת גריס אמר רב הלכה כת"ק וכו' והד"א ופי' הלכה כת"ק הוא ת"ק דברייתא דאתי כר' יהודה דאמר יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב וכן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן הלכה כת"ק פי' כת"ק דברייתא דהוא ר"י ובאשר"י גורס ואמר שמואל הלכה כר"י בן בתירא ורב אמר הלכה כת"ק וכן כי אתא רבין וכו' הלכה כת"ק וגירסא זו מתיישבת יותר דמשום דשמואל אמר הלכה כר' יהודה בן בתירא דברייתא עני בתריה רב ואמר דאין הלכה כר' יהודה בן בתירא אלא כת"ק דברייתא אבל לפי גירסת התוס' דגרסי מתחלה אמר רב הלכה כת"ק והדר גריס ושמואל אמר הלכה כר' יהודה בן בתירא יש להקשות כיון דרב פסק הלכה כר' יהודה דמתני' דאמר יוצאות צרורות ליבש אבל לא ליחלב הוי ליה למימר הלכה כר"י דמתני' ולמה ליה למימר הלכה כת"ק דברייתא וק"ל:

ד"ה והתנן אדם מותר עם כולן וי"ל דה"ק וכו' והא דקתני ובלבד שלא יכרוך בחול קאמר כצ"ל:

בא"ד כדאוקימנא לעיל ולא בשמן שריפה דאיירי ביו"ט פירוש כמו דלעיל פ' במה מדליקין דכל מתני' דפירקין איירי בשבת וקתני בה ולא בשמן שריפה סתמא ואפ"ה אוקימנא לעיל (שבת דף כ"ג) דאיירי ביו"ט ה"נ הא דקתני ובלבד שלא יכרוך אע"ג דקתני לה גבי מילי דשבת לאו אשבת קאי אלא אחול ומשום כלאים:

בגמ' כדי שלא יעלו עליהן הזכרים מאי משמע דהאיך וכו' כצ"ל:

מאי ארץ כבול אמר ר"ה שהיו בה בני אדם וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה ואיכא דמתני להא דשמואל וכו' דליבש מותר וליחלב אסור כצ"ל:

גמ' בפיסקא הרחלים יוצאות נמחק:

רש"י בד"ה למילת כו' כלי מילת. נ"ב פי' צמר לבן ורך מאד כך פי' בערוך שנקרא מילת:

בד"ה בשלייתה כו' ול"נ כו'. נ"ב דוקא הא דברייתא מפרש כך אבל לעולם במשנה שלא נאמר להדיא זנבו מפרש מרדעת ודו"ק:

תוס' בד"ה רב אמר כו' וי"ל משום דאיכא דמפכי להו לתנאי כצ"ל:

גמ' הקשורה לו "בשליתו". כצ"ל:

רש"י ד"ה ויקרא להם בעשרים "ושתים". נמחק מלת ושתים:

רש"י ד"ה שמכבנין וכו' ביום שנולד. עי' רש"י יחזקאל כז יח:

שם ד"ה כלאים דחבלים וכו' דבר שאין מתכוין אסור. עי' לקמן קמ ע"א ברש"י ד"ה אבל נוטל:

תוס' ד"ה רב אמר וכו' דאיכא דמפכי להו לתנאי. כעין זה מגילה לב ע"א:

תוס' ד"ה הלכה כר"י ב"ב. וא"ת אמאי לא קאמר הלכה כר' יוסי וי"ל משום דבמקום שאין עושין כלל אלא כדי ליבש אוסר ר"י עכ"ל. וקשה דלפי' תי' הר"י לעיל דף נ"ג ע"ב תוס' ד"ה כאן ליבש זה אינו. אמנם לתי' הר"י גם קושי' לק"מ אבל לתי' הר"פ קשה ולפירושו התירץ ג"כ רפה הוא דלכאורה קשה על קו' התוס' דה"ל למינקט ר"י וכו'. הא ר"י קאי אכולה מילתא דמתני' דהא קאמר בהדיא ר"י אוסר בכולן אולם בכולן קאי בין אליבש בין אלחלב. אמנם הא כתיב בהדיא חוץ מן הכבונות. ואם נאמר דלא קאי אכולן דמתני' משו"ה שייך חוץ. ודאי לתי' הראשון של תוס' ד"ה כאן ליבש קושי' תוס' במקומה עומדת והל"ל ר' יוסי. וכ"ת אכולן דמתני' קאי דהא כתיב אוסר בכולן זה אינו משמע בין ליבש בין לחלב וכ"ת מה שייך חוץ גם ז"א לפי תי' התוס' ליבש הוה דומיא דכבונות וה"א כי היכי דאסר ר"י ליבש ג"כ אוסר הכבונות דהוי דומיא דליבש אבל ר"י לעולם רק אעיזים קאי וצריך תוס' לתירוצו דשאר בין ריב"ב לר"י. אבל לתי' האחרון של תוס' דהיינו לשיטת הר"י לק"מ דר"י אכולה מילתא קאי וגם התי' אינו מידי וגם לא צריך דלא קשה מידי לשיטתו ולא בעי תי' ודו"ק:

בגמרא משום ריב"ב אמרו כו' אבל מי מפיס איזה ליבש ואיזה לחלב ומתוך שאין מכירין כו'. לכאורה נראה מכאן קצת ראיה לפי' הר' פורת לעיל בד"ה כאן ליבש דלחלב היינו לשמור החלב בדדיהן שלא יזוב לארץ דלפ"ז אינו עשוי כמו כיס גמור שעשוי לבית קיבול ומש"ה אין מכירין אם עשוי לייבש או לחלב דשניהם עשויין בענין אחד וכן לפי' ר"י דבין ליבש ובין לחלב דתרווייהו כדי שלא יסרטו דדיהן משא"כ לפירש"י במשנתינו דליבש מיהדק ולחלב לא מיהדק א"כ לא שייך שפיר מתוך שאין מכירין וכ"ש לפירש"י לעיל בסמוך דלחלב היינו שטוענת את החלב בכיס א"כ יש היכירא טובא שהרי לחלב יש לו בית קיבול גמור משא"כ ליבש ואפשר דרש"י נמי מודה דכה"ג כדי שלא יסרטו דדיהן הוי נמי בכלל לחלב כדמשמע בברייתא דר' יהודה במעשה דעזים בית אנטוכיא אלא דאפ"ה הוצרך רש"י לפרש לעיל בענין אחר כיון דבהך אבע"א דלעיל אכתי לא הוי אסיק אדעתיה הך ברייתא דעזים בית אנטוכיא כן נ"ל בשיטת רש"י ובזה נתיישב מה שדקדקו התוספות בהא דקאמר הלכה כריב"ב ולא קאמר הלכה כר' יוסי וכן מה שדקדקו התוספות בהא דקאמר רב ליבש מותר ולא קאמר הלכה כר' יהודא ודו"ק:

במשנה ובמה אינה יוצאה לא יצא הגמל במטולטלת כו' וכן שאר כל הבהמות כו'. נראה דאמטולטלת נמי קאי ומש"ה נקיט לה גמל בבבא בפני עצמה לאשמעינן דבגמל נמי לא מיתסר אלא דומיא דשאר בהמות שדרכן לקשור המטולטלת בזנבן אבל בקשורה בזנבה ובחוטרתא דלא שייך אלא בגמל מותר כדקתני בברייתא כן נ"ל:

וחדא פרה הו"ל דקדק הרב עיון יעקב דהכי ארחייהו דאינשי לומר על שוורים הרבה שור ותירץ דהיינו האדם עצמו דוקא ויש להשיב מסיפא דאדם אומר לחבירו קרא התרנגול. ומה שתירץ עוד דהול"ל פרות דאתווי דדין כדין. יש להשיב דאיבעי ליה למימר פרות של ראב"ע היו יוצאות ברצועות שבין קרניהם. אמנם אפשר דלא קרו לשוורים הרבה שור אלא היכא דפשיטא טובא דעל הרבה הוא אומר כגון קרא התרנגול וכן ויהי לי שור אבל כשיש לטעות ואינו מובן דעל הרבה קאמר איבעי ליה לפרושי. א"נ דהש"ס אתוספתא סמיך דתנא לא שלו וכו' אלא דאורחיה דש"ס לסדר הסוגיא בדרך קושיא ותירוץ כידוע. ובהכי ניחא דהן לו יהי דהו"ל טובא דילמא אחת מהן יצאת אלא דאתוספתא סמיך. ובירושלמי אמרו אמר רב אידי דחוטריא אשתו היתה ומנין שאשתו קרויה עגלה לולא חרשתם וכו' והרב יפה מראה פירש בירושלמי דהא דתנן פרתו של ראב"ע ר"ל אשתו של ראב"ע שהיתה יוצאה באיזה דבר קשור בראשה ממה שאסרו חכמים כטוטפת או סנבוטין וכו' ודרך גנאי כינו הדבר לרצועה שבין קרניה וכו'. והרב קרבן העדה בתוספותיו דחה פירוש הרב יפה מראה שהוא דחוק מכמה טעמים. ובפירושו פירש וז"ל דחוטרא אשתו היתה הפרה היתה של אשת ראב"ע ששמה חוטרא וכו' כיון דגם אשתו נקראת עגלתו כ"ש שפרת אשתו נקראת פרתו עכ"ל:
ועם האדון הסליחה דפירושו הוא דחוק. ותימא עליו דמ"ש רב אידי דחוטרי' אשתו היתה פירש דחוטרא שם אשת ראב"ע וקרא לה שם. ולא זכר דהאמורא שמו רב אידי דחטריא והוא מוזכר בירושלמי פ"ב דשקלים ריש הלכה ו' אמר רבי אידי דחטריא הגע עצמך דלא כיונון אלא ליה. ופ"א דמ"ק ריש הלכה ב' א"ר אידי דחטריא סלו ומגריפו מוכיחין עליו. ועיקר פירוש הירושלמי הוא כמ"ש הרב יפה מראה וכן פירשו הרב בעל המכתם ומהר"ש עדני בפי' כ"י והרב ספר יוחסין וכמדומני שראיתי כן להרב המאירי בפסקיו כ"י דהירושלמי מפרשו פרתו ר"ל אשתו שהיתה יוצאה באיזה דבר בראשה שחכמים אוסרין והדבר ברור והנה אמת נכון:

שית זונה. נוטריקון דשחוזות: שית. בית הבשת: שכבולין. לשון כבלי ברזל קשורה: ויקרא להם. בעשרים ושתים עיר שנתן שלמה לחירם משתעי קרא: מכובלין. מעוטפין ומקושרין: עבידתא. אנגריא של מלך: חומטון. מלחה ומתבקעת: דמשתרגא בה כרעא. טובעת בה הרגל: עד כבלא. פרק התחתון שקורין קויל''ה: שמכבנין. קושרין בגד סביבו ביום שנולד שצמרו נקי ומשמר צמרו שלא יטנף: למילת. לעשות מצמרו כלי מילת: מכבנין. על שעושין כמין קרסי מתכת לחבר הבגד כמו תנתן כבינתי לבתי (גיטין דף טו.) נושק''א בלע''ז: באנפי נפשה. ולא אפלוגתא דמתני': ואיכא דמתני. להא דשמואל אהא: כך הלכה. דליבש מותר ולחלב אסור: אבל מי מפיס. מי מטיל גורל ומבחין איזו ליבש ואיזו לחלב והרואה אותם צרורות ליבש אומר דלחלב הוא ואתי למישרי תרווייהו: כת''ק. דמתני' דשרי בתרוייהו: מתני' מטולטלת. י''מ פושל''א שתחת זנבו וי''מ מרדעת והאחרון נראה בעיני דאי רצועה שתחת הזנב קשורה ומחוברת לסרגא ואיך תפול וטעמא דמתני' משום שמא תפול ומייתי לה הוא: לא עקוד ולא רגול. מפרשינן בגמ' שעוקדים ידיהם עם רגליהם בכבלים שלא יברחו: ולא יקשור גמלים זו לזו וימשוך. האחד כדמפרש בגמרא: ובלבד שלא יכרוך. החבלים בכרך אחד ובגמרא מפרש טעמא: גמ' בזנבו ובחוטרתו. דכיון דקשורה בשניהם לא נפלה: חוטרתו. חלדרוב''א שיש לכל גמלים על גביהם: בשלייתה. דכיון דכאיב לא מנתחא לי' ול''נ מטולטלת כר קטן מלא מוכין נותנין לו תחת הזנב כדי שלא תשחית הרצועה הבשר לפי שהמשוי שעל גבה כשהגמל יורד מכביד ויורד כלפי צוארה אלא שהרצועה מעכבתו: יד ורגל. אחד מן הידים ואחד מן הרגלים כובל ביחד: יד על גב זרועו. אחד מידיו כופף כלפי מעלה וקושר כדי שלא יהו לו אלא ג' רגלים לברוח: שתי ידים. כאחד או שתי רגלים כאחד: ואכתי לא דמי. האי תנא לדרב יהודה: רישא וסיפא ניחא. כדרב יהודה אבל מציעתא דקתני או שתי ידים או שתי רגלים קשיא לדרב יהודה דלא קרי עקוד אלא יד ורגל כיצחק בן אברהם דכתיב (בראשית כב) ויעקד כפף ידיו ורגליו לאחוריו וקשר יד ורגל יחד ונפשט צוארו לאחוריו: לחינגא. לשוק למוכרם חינגא ע''ש שסובבין את השוק מחולות מחולות עגולות של בני אדם: לענין כלאים שנוי. האי שלא יכרוך דמתני' לא שייך ביה איסור שבת אלא משום כלאים אסר ליה כדמפרש ואזיל: כלאים דחבלים. שיש בהן חבלי צמר וחבלי פשתן וכי כריך להו הוו כלאים וידו מתחממת באחיזתן וקסבר דבר שאין מתכוין אסור: אי נימא כלאים דאדם. דכי כריך להן סביבות ידו נמצא קשור עם הגמלים ופעמים שהן מושכין שום דבר ונמצא אדם וגמל מנהיגין יחד: והתנן אדם מותר עם כולם. עם כל הבהמות לחרוש ולמשוך שלא אסרה תורה אלא שני מיני בהמה יחד כעין שור וחמור ומשנה זו במסכת כלאים: התוכף. בגדי צמר ופשתים: בתכיפה אחת. כגון ע''י מחט פעם אחת או שקשר קשר אחד: אינו חיבור. דכתיב (דברים כב) צמר ופשתים יחדו לא אסרה התורה אלא חבור יפה המתקיים: כריכה וקשירה. בשתי תכיפות: שלא יצא חבל. ראש החבל לא יצא מתחת ידו טפח למטה דדמי כמי שנושאה בידו ולא מתחזיא שהיא מאפסר הגמלים: שמואל. דאמר טפח לאורויי הלכה למעשה אתא לאשמעינן דהבא לימלך לפנינו אמרינן ליה טפח שלא להקל באיסורין ומיהו עד טפחיים ליכא איסור:

עד כבלא. מפרש ר''י עד השוק כדאמר בפ' במה אשה (לקמן דף כג:) בירית באחת כבלים בשתים שמניחין הכבלים בשוק: רב אמר ליבש מותר כו'. וא''ת לימא מר הלכה כמר וי''ל משום דאיכא דמפכי להו לתנאי: הלכה כר' יהודה בן בתירא. הא .. דנקט ר' יהודה בן בתירה ולא נקט ר' יוסי משום דבמקום שאין עושין כלל אלא כדי ליבש שרי ר' יהודה בן בתירא דלא שייך התם מי מפיס ור' יוסי אוסר משום דילמא נפיל: ר''ת גריס אמר רב הלכה כת''ק ושמואל אמר כו' וכן כי אתא רבין א''ר יוחנן הלכה כתנא קמא ואתי שפיר איכא דמתני לה לדרב ושמואל דלעיל אהא: והתנן אדם מותר עם כולם לחרוש ולמשוך. וא''ת אפי' יהא אדם נמי אסור תקשה דמאי כלאים שייך הכא כיון שאינו מושך בעגלה ובקרון דהא בשבת איירי ואין לומר דאסור להנהיג בכלאים אפי' לא ימשוך שום דבר דאם כן יהא אסור להוליך ולהזיז ממקומו שור פסולי המוקדשין דחשיב כשני מינים כדאמרי' בפרק בתרא דמכות (דף כב.) המנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה גוף אחד הוא ועשאו הכתוב שני גופים וי''ל דה''ק אילימא כלאים דאדם והא דקתני ובלבד שלא יכרוך בחול קאמר כדאוקימנא לעיל (פ''ב דף כג:) ולא בשמן שריפה דאיירי ביו''ט ומיירי שמושכין שום דבר אי נמי י''ל דחשיב משיכה מה שנושאים שניהם את החבלים:

שבת נד ע"א - טקסט הדף

דף נד - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד