שבת נד ע"ב

דף נד - ב

ותו מקשינן: והתניא: מותר למשוך בחבל הגמל, ובלבד שיגביה את ראש החבל מן הקרקע שיעור טפח.

משמע שיכול להוציא את החבל מתחת ידו כמה שירצה, ואף יותר מטפחיים. ובלבד שיהיה גבוה מן הקרקע טפח. וקשה על שמוא ל.

ומשנינן: כי תניא ההיא ברייתא שמותר אף כשיוצא החבל מידו יותר מטפח, מדובר בחבלא דביני לביני [שבינו לביו הבהמה]. שלא אסרו במה שחלק החבל שבין ידו לגמל ארוך מאד. ובלבד שיהיה גבוה מן הקרקע טפח. שאם הוא פחות מטפח לא ניכר שהבהמה נמשכת בו. ונראה כאדם שנושא חבל בידו. אבל שמואל דיבר על החבל היוצא מתחת ידו לחוץ, שלא כלפי הבהמה, ואם הוא יוצא יותר מטפח, זה נראה שהאדם נושא את החבל.

מתניתין:

אין חמור יוצא במרדעת, בזמן שאינה קשורה לו. ונתבאר לעיל, שאינו קשורה לו מערב שבת. וכיון שלא גילה מאתמול שהוא צריך לכך, לא נחשב מלבוש.

וכן לא יוצא החמור בזוג [פעמון], אף על פי שהוא פקוק ואין הענבל שבו משמיע קול. ובגמרא מפרש.

ולא יצא בסולם שבצוארו, ולא ברצועה שברגלו. והגמרא מפרשת מה הם.

ואין התרנגולים יוצאין בחוטין, ולא ברצועה שברגליהם.

ואין האילים הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן. שראש זנב האיל רחב כמין כר ואין בו עצם אלא שומן. והיא ה"אליה". וכיון שהיא עבה וכבדה. הרי היא נשרטת כשהיא נגררת על הארץ. לפיכך, עושים לו קרון קטן שמתגלגל עמו כשהאיל הולך, והזנב קשור עליו.

והסיבה שאסור בכל אלו, שמא הם יפלו, והבעלים עלול לטלטלם ברשות הרבים ^[81].

ואין הרחלים יוצאות חנונות. בגמרא מפרש.

ואין העגל יוצא בגימון [עול קטן שמניחים לו בצוארו, ללמדו שיכוף את ראשו כשיגדל].

ולא יוצאת הפרה בעור הקופר [מין שרץ שנימיו חדים כמחט. וקושרים בעורו את דדי הפרה, כדי שלא יינקו ממנה שרצים], ולא ברצועה שבין קרניה משום שמשאוי הוא לה. ובגמרא מפרש.

פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה, והיה הדבר שלא ברצון חכמים!

גמרא:

שנינו במשנה: אין חמור יוצא במרדעת, בזמן שאינה קשורה לו.

והוינן בה: מאי טעמא?

ומשנינן: שהטעם הוא כדאמרן לעיל, שצריך שיגלה מערב שבת, שהיא מלבוש החמור ^[82].

שנינו במשנה: ולא בזוג אף על פי שהוא פקוק.

ומפרשינן: סיבת האיסור הוא משום דמיחזי כמאן דאזיל עמו למוכרו בחינגא [שוק] ותולה לו את הזוג כדי לנאותו, שיקפצו עליו לוקחים ^[83].

שנינו במשנה: ולא בסולם שבצוארו.

אמר רב הונא: היינו בי לועא, שקושרים אותו לו אצל לחיו.

ולמאי עבדי ליה לחמור סולם זה? - להיכא דאית ליה לחמור מכה. דעל ידי הסולם הקשור בו אינו יכול להפנות את צוארו, ולא הדר וחייך [מחכך] ביה בשיניו את המכה ^[84].

שנינו במשנה: ולא ברצועה שברגלו.

ומפרשינן: רצועה דעבדי ליה לחמור לגיזרא, שבהמה שפסיעותיה קצרות, והיא מכה ברגליה זו על זו, קושרים לה טבעות מעל פרסותיה.

שנינו במתניתין: ואין התרנגולין יוצאין בחוטין!

ומפרשינן: היינו חוטין דעבדי ליה לתרנגולין לצורך סימנא, כי היכי דלא ליחלפו תרנגוליו בתרנגולי חבירו.

שנינו במשנה: ולא ברצועה שברגליהן.

ומפרשינן: היינו רצועה קצרה דעבדי ליה לתרנגול, שקושרים בה את שני רגליו שלא יוכל להגביהם, כי היכי דלא ליתברו מאני [שלא ישברו כלים] ברגליהם ^[85].

שנינו במשנה: ואין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן.

ומפרשינן: היינו עגלה שקושרים להם כי היכי דלא לחמטן [שלא תלקה בסלעים] אלייתיה.

שנינו במשנה: ואין הרחלים יוצאות חנונות.

יתיב רב אחא בר עולא קמיה דרב חסדא, ויתיב וקאמר לפרשה: משעה שגוזזין אותה [את הרחל], טומנין לה עזק [צמר גפן או כל דבר רך] בשמן, ומניחין לה על פדחתה [מצחה], כדי שלא תצטנן. והיינו "רחלים חנונות" ששנינו במשנה. שלא יצאו עם העזק על פדחתן.

אמר ליה רב חסדא: אם כן, עשית ברחל זו מנהג חשיבות, כחשיבותו של מר עוקבא [שהיה עשיר ואב בית דין]. וכי דרך חשיבותה בכך?

אלא יתיב רב פפא בר שמואל קמיה דרב חסדא, ויתיב וקאמר: בשעה שכורעת לילד, טומנין לה שני עזקין בשמן ומניחין לה, אחד על פדחתה, ואחד על הרחם, כדי שתתחמם. ואלו הן "רחלים חנונות".

אמר ליה רב נחמן: אם כן, עשיתה חשובה כמו ילתא [אשת רב נחמן]. וכי דרך חשיבותה בכך?

אלא אמר רב הונא: עץ אחד יש בכרכי הים ו"חנון" שמו. ומביאין ממנו קיסם, ומניחין לה בחוטמה. כדי שתתעטש, ויפלו דרני [תולעים] שיש בה על ראשה. וזו כונת המשנה "רחלים חנונות" שלא יצאו עם קיסם זה.

ומקשינן: אי הכי, בזכרים נמי תכתוב המשנה "חנונים". ומדוע נקטו דוקא רחלות נקבות?

ומשנינן: זכרים אין צריכים לכך. דכיון דמנגחי זכרים בהדדי [זה את זה] ממילא נפלי הדרני שבראשם.

שמעון נזירא אמר: "חנונות" - שמונח בחוטמן קיסמא דריתמא [קיסם של רותם].

ומקשינן: בשלמא לדרב הונא, מובנת המשנה והיינו דקתני "חנונות". על שם קיסם עץ ה"חנון".

אלא לשאר הפירושים שאמרו רבנן, בעזק או בקיסם של רותם, מאי "חנונות"? מהו לשון זה, והיכן מרומז בו העזק והקיסם?

ומשנינן: לפי דעבדינן להו הא מילתא, משום דמרחמינן עלייהו. וחנונות מלשון רחמים.

שנינו במשנה: ואין העגל יוצא בגימון.

והוינן בה: מאי "עגל בגימון"?

אמר רב הונא: בי נירא. עול קטן שמניחין לעגל בצוארו, כדי שיהיה למוד לכוף את ראשו כשיגדל.

אמר רב אלעזר: מאי משמע דהאי "גימון" לישנא דמיכף הוא? - דהא כתיב "הלכוף כאגמון ראשו". שהאגמון הוא מין מחט כפוף, שצדים בו דגים. [רש"י שם. ובמצודת דוד פירש, שהוא צמח הגומא. והוא רך וכפוף].

שנינו במשנה: ולא פרה בעור הקופר.

ומפרשינן: דעבדי לה לפרה כיס מעור סביב דדיה, כי היכי דלא למציוה יאלי [שלא יינקוה עלוקות].

שנינו במשנה: ולא ברצועה שבין קרניה.

ומפרשינן: שני מיני רצועות יש לפרה, האחת עשויה לנוי בלבד. והאחת, כדי לשמרה שלא תברח.

ונחלקו לעיל [נב, א] רב ושמואל. אי לרב, בין ברצועה לנוי ובין ברצועה העשויה לשמר אסור אוסרת המשנה. ומשום שפרה לא צריכה שמירה, והוא סובר שנטירותא יתירתא משאוי הוא. ואף רצועה לנוי נחשבת משא, משום שאין דרכה של הבהמה בכך.

ואי לשמואל "רצועה" שבמשנה היינו לנוי. שדוקא בה אסור. אבל ברצועה העשויה לשמר, מותר שתצא בו. שהוא סובר שנטירותא יתירתא לא נחשב למשא.

שנינו במשנה: פרתו של רבי אלעזר בן עזריה וכו':

ותמהינן: וכי חדא פרה בלבד הויא ליה לרבי אלעזר בן עזריה!? ^[86] והא אמר רב, ואמרי לה אמר רבי יהודה אמר רב: תריסר אלפי עגלי הוה מעשר רבי אלעזר בן עזריה מעדריה כל שתא ושתא, למעשר בהמה ^[87].

ומשנינן: תנא: לא שלו היתה פרה זו, אלא של שכינתו ^[88] היתה. ומתוך שלא מיחה בה שיצאה בשבת ברשות הרבים ברצועה שבין קרניה, היתה נקראת על שמו.

רב, ורבי חנינא, ורבי יוחנן, ורב חביבא מתנו למימרא המובאת בסמוך -

ובכוליה [בכל מקום] דסדר מועד שנאמרה שמועה משמיה דכל כי האי זוגא [כל ארבעתם יחד] חלופי [יש מי שמחליפים] ולא מונים את רבי יוחנן ומעייל תחתיו את רבי יונתן.

וכך אמרו: כל מי שאפשר לו למחות לאנשי ביתו על חטא שבידם, ולא מיחה בהם, נתפס על חטא אנשי ביתו ^[89].

וכל מי שאפשר לו למחות באנשי עירו, ולא מיחה בהם, נתפס על חטא אנשי עירו.

וכל מי שיכול למחות בכל העולם כולו, כגון מלך או נשיא שהכל יראין מפניו ומקיימים דבריו, ולא מיחה, נתפס על חטא כל העולם כולו.

אמר רב פפא: והני דבי ריש גלותא, נתפסו על כולי עלמא. שלפי שהשררה בידם, יכולים למחות בכל.

כי הא דאמר רבי חנינא: מאי דכתיב "ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו"! וזקנים היינו סנהדרין.

אמר ליה רב נחמן אם כן עשיתה ילתא ילתא היא אשתו של רב נחמן ותגד דאלך בסוף פרק שלשה שאכלו כאחת (ברכות דף נא) עולא בר רב איקלע לבי רב נחמן בריך וכו' שמעא ילתא ואיקפדה ובעשרה יוחסין (קדושין דף ע) אמר רב נחמן לרב יהודה נישדר מר שלמא לילתא:

וכן הלכה. פי' מטוטלת צפיחה. פי' דלא נחמטה שלא יעלה כעין עיפוש באליה. חנונות עץ ושמו עץ וחנון. ומניחין קיסם ממנו בחוטמו כדי שתתעטש ויפלו דרני ראשה. שמעון גזירא אומר כו'. גמון עץ קטן כמו עול.

לא פרה בעור הקופר ברצועה שבין קרניה אי לרב בין כך ובין כך אסור אי לשמואל לשמר מותר לנוי אסור וזה היתה לנוי:

כל מי שיש בידו ספק למחות ואינו מוחה נתפס עליו כו'.

ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו אם שרים חטאו זקנים מה חטאו אלא על שלא מיחו:

משנה אין חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה לו ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק לא בסלם שבצוארו ולא ברצועה שברגלו אין התרנגולים יוצאים בחוטין ולא ברצועות שברגליהם אין הזכרים יוצאים בעגלה שתחת האליה שלהן ואין הרחלין יוצאות חנונות ואין העגל יוצא בגימון ולא פרה בעור הקופד ולא ברצועה שבין קרניה פרתו של ר' אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא כרצון חכמים אמר הר"ם פי' בזמן שאינה קשורה לו מערב שבת כאשר ביארנו קודם זה וזוג פעמון ותולין אותו בצוארי הבהמה כדי שישמע קולה בעת מרוצתה ואסור להוציאה בזוג שדומה כמי שמוציאה לשוק ופקוק הוא שממלאין הפעמון בצמר או בצמר גפן וכיוצא בו כדי שלא ישמע קולו וסולם שבצוארו פירושו עצים שעושין כמו שתי וערב על צואר החמור כדי שלא יחזיר ראשו לגבו לחכך חבורתו אם יש שם חבורה ולא יניחנה להתרפא ורצועה שברגלו עור שקושרי' ברגלו כשפרסתו סדוקה עד שתדבק ותרנגול ידוע הוא והוא שם הזכר ושם הנקבה תרנגולת ושם הכללי לכלן תרנגולין וחוטין שברגליהן הוא חוט קשור על הרגל סביב ולא יתלה ממנו כלל והוא עשוי לסימן שלא יתערב ורצועה היא הרצועה התלויה מן הרגל ומן הכבשים מין שיש להם אליה גדולה כמו הכבשי' הנמצאים במצרים שיש להם אליות גדולות כבדות בחלק גדול מגופם עושי' לאותן אליות עגלות כדי שלא יתחככו על הארץ ויפשיטו העור מעליהם וחנונות מגזרת צמח ששמו יחנון והוא צמח עשב שמשימין אותו בנחירי הנקבות מן הצאן כדי שישליכו התולעים שהם במוחן והזכרים אינן צריכים לזה לפי שהם מנגחין זה את זה ונופלים התולעים וגימון מחרישה של גמי ישימו אותו עליה כדי שתתלמד לחרוש וחברו הלכוף כאגמון ראשו ועור הקופר עור של שרץ מלא קוצים קושרים אותו על שדי הפרה כדי שלא יינקו אותה הנחשים כשתישן בלילה וכשבאין לינק מכין אותן הקוצין שבעור ובורחין מהם ואמר פרתו של ר' אלעזר בן עזריה ר"ל כי הוא דן בזה הדין לאשה בשכנתו ואין הלכה כמותו לפי שהוא כמו משאוי ומזה הטעם אסרו כל מה שאסרו:

אמר המאירי אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאין קשורה בו ר"ל מערב שבת וכמו שביארנו ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק ואינו משמיע קול שמ"מ נראה כמוליכו למכור ולא התרנו למעלה בפקוק אלא בחצר ולא בסולם שבצוארו פי' בגמ' בדלועא וענינו שכשיש לו מכה בזרועו או מגבו עושין דפין ומניחין אותן בצדי הצואר מכאן ומכאן והוא הרמוז בלועא ר"ל לחי שלא יהא פושט צוארו אצל המכה ומחככה וטעם האיסור מפני שהדפים חשובים אצלו ונפילתם מצויה ואע"פ שהתרנו בכתיתין שבשבר כבר ביארנו הטעם שאינן חשובין אצלו עד שאם יפלו יהא חס עליהם או שמתוך שהם נקשרים על השבר עצמו אין נפילתם מצויה וכן שאין נראין כמשאוי אחר שהם על השבר עצמו:

ולא ברצועה שברגליו ופירשו בגמ' דעבידי לגיזרא וענינו כשפסיעותיה צרות עד שרגליה מכים זה את זה בהליכתו וניזוקין רגל ברגל כורכין להם מטלית או עושין להם טבעת של הוצי דקל או רצועות רחבות של עור קשה שלא יזוקו זה בזה ואף זו טעם איסורה מתוך שנפילתה מצויה וחס עליה:

ואין התרנגולים יוצאין בחוטים והוא שעושין סימנים ברגליהם שלא יתחלפו בשל שכניהם ולא ברצועות שברגליהם והוא שקושרין רגלי התרנגול זה בזה ברצועה קצרה שלא תוכל להרס ולשבר את הכלים:

ואין הזכרים יוצאים בעגלה שתחת האליה פי' זכרים אלים ועושים כמין קרון קטן שכל ארך הזנב עליה ומתגלגלת הקרון עם הזנב בהליכת האיל ועושין כן בשל עור או של עץ מפני ששומן האליה עב וכשהולך בהרים וגבעות נשרט ואין הרחלות יוצאות חנונות ופי' בגמ' שיש בכרכי הים עץ אחד ששמו יחנון ומביאים קיסם ממנו ומניחין בחוטמה שתתעטש ויפלו הדרנים שבראשה ומ"מ הזכרים אין צריכין לכך שמתוך שמנגחים זה את זה נופלים אותם הדרנין מאליהן וכל אלו מתוך שנפילתם מצויה ויחוס עליהם וי"מ בכלם משום משאוי:

ואין העגל יוצא בגימון והוא עול קטן שנותנין בצוארו להדריכו בכפיית ראשו כדי שילמד לכוף ראשו לכשיגדל וקורין לו בר נירא:

ולא פרה בעור הקופר והוא עור חיה ששערותיה חדים וממאירים וקושרים אותו בדדיה שלא יינקוה השרצים וי"מ שמנעלים עושין לה מזה עד ארכובותיה שלא יינקוה עלוקות כשעומדת במים ולא ברצועה שבין קרניה הן לנוי הן לשמור לדעתנו על הדרך שכתבנו למעלה פרתו של ר"א היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים ושאלו בגמ' וכי פרה אחת היתה לו וכו' עד שתרצו של שכנתו היתה ומתוך שלא מיחה בה העלו עליו כאלו היתה שלו ובירושלמי לא נראה כן ששם אמרו תני ר' יודא אמרו לו או העבר רצועה מפרתך או עבור מבינותינו אף הוא הושחרו שיניו מפני צומותיו ר"ל שחזר בו ועוד אמרו לא פרתו היתה אלא אשתו כדכתיב לולי חרשתם בעגלתי וכו':

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

אע"פ שאסרה תורה לחרוש או למשוך בקרון או להנהיג איזה דבר כאחד בהמה טהורה עם הטמאה אדם מיהא מותר בכולם לא אסרה תורה אלא בשני מינים שבבהמה ר"ל טהורה עם טמאה כמו שיתבאר במקומו:

יש בני אדם שנוהגין בקצת רחלות מצד חולשתן שבשעה שגוזזין אותן מטבילין ערק ר"ל צמר גפן או איזה דבר רך בשמן ומניחין על פדחתה שלא תצטנן וכן בשעה שכורעת לילד טומנין לה שני ערקין בשמן ומניחין לה אחת על פדחתה ואחת על בית הרחם כדי שתתחמם וכל שהוא כן אסור להניחן לצאת עמהן שדברים אלו אין דרכם בכך שאף בבני אדם אין דרך בזה אלא בעשירים ומעונגים והילכך הרי הוא משאוי:

דברים אלו וכיוצא בהם כשם שאדם צריך ליזהר מהן כך צריך למחות בכל מי שאיפשר לו למחות וכל שאיפשר לו למחות ואינו מוחה הרי הוא כאלו עשאו והוא שאמרו כל שאפשר לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפש על אנשי ביתו באנשי עירו נתפש על אנשי עירו בכל העולם נתפש על כל העולם כלו וכן אמרו י"י במשפט יבא עם זקני עמו ושריו אם שרים חטאו זקנים מה חטאו אלא על זקנים שלא מיחו בשרים למדת שהמלך נענש בעון העם על שאינו מוחה בהם וכלל העם נענש בעון המלך על שאינם מוחים בו וזו תשובה למה ששאל דוד המלך ואלה הצאן מה עשו:

ולא בזוג משום דמיחזי נמאן דאזיל לחוכגא. אי קשיא ומאי אנו צריכים לזה הטעם תיפוק לי דכל מידי דלא הוי לשמר הוי משוי כדאמרן ברצועה שבין קרני' דפרה. תשובה כל הני דתנינן במתני' צורך בהמ' הן ואע"פ שאינן לשמר ובאותן דליכא למיגזר דלמא נפל ואטתי לאייתונהו שרי ובההיא דאיכא למיגזר דילמא נפול אסיר וזוג נמי דרכה של בהמה לצאת בו בחול מפני שהוא מתנהגת לקשקוש הזוג ואין צריך בעלים להנהיגה ובשבת אע"פ שפקקן ואע"ג דמהודק וליכא למיגזסר דילמא נפיל אסור משום דמיחזי כמאן דאזל לחונגא אבל רצועה דקרני פרה אין דרך הפרות בכך והילכך הואי משוי:

תליסר אלפי עגלי הוי מעשר ר' אלעזר בן עזרי' עין בקונטרסי בפ' מעשר בהמה:

רש"י בד"ה מתנו בכולי סדר דמועד כו' ארבעתן יחד חלופי ר' יוחנן יש מחליפין ר"י וכו' כצ"ל ומלשון רש"י משמע שהוא מפרש מתני בכולי סדר דמועד וכו' פירוש דכל האי זוגא ארבעתן יחד הוי מתנו כל סדר מועד והדר קאמר שיש מחליפין ר' יוחנן ומעיילים רבי יונתן:

בתוס' ד"ה רב ור' חנינא וכו' פי' מתנו הך שמעתא וכו' ר"ל הך שמעתא כל שאפשר למחות לאנשי ביתו וכו' והשתא פסק הגמ' למלתיה וכו' וזהו שלא כפי' רש"י וק"ל:

גמ' קמיה דרב נחמן כו' כצ"ל:

גמרא מ"ט כדאמרן. וע' פירש"י והנה לעיל לא פורש שום טעם. ואולי רש"י ל"ג מ"ט. אמנם מהתוס' משמע דגריס ליה. ואפשר דטעמא דהכא כטעמו שתמצא הרבה בפי' אבן עזרא שיכוון לפירושו ש"ד [ועמ"ש ריש חולין] :

גמ' דלא הדר חייך. נ״ב נ"ל צ"ל חייף דחכוך לשון משנה בארמי הוא לשון חוכא וטלולא:

שם דעבדי "ליה" סימנא. צ"ל להו:

שם דעבדי "ליה". צ"ל להו:

מִשְׁנָה: פָּרָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה יוֹצֵאת בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ, שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים. גְּמָרָא: וַחֲדָא פָּרָה הַוְיָא לֵיהּ?. כתב הרב עיון יעקב ז"ל מקשים העולם, לפי פירוש רש"י בפסוק (בראשית לב, ה) וַיְהִי לִי שׁוֹר, דרך ארץ לומר על שוורים הרבה 'שׁוֹר' אם כן מאי מקשה הכא? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דמשום שורת דרך ארץ לא ישנה אלא תיבה אחת דקרי לרבים בלשון יחיד, אבל היכא דיצטריך לשנות שלש תיבות ויותר כגון הכא, בתיבת הָיְתָה, ותיבת יוֹצֵאת, ותיבת קַרְנֶיהָ, כל כהא לא עביד דמשני משום שורת דרך ארץ.
ועוד נראה לי דלשון בני אדם בדברם זה עם זה לחוד, ודברי חכמים בהלכה לחוד.
ועוד נראה לי בס"ד הכי קשיא ליה כיון דרבי אלעזר בן עזריה ידוע שהיה לו כמה אלפים פרות, על כן אם בקושטא היו כל פרותיו יוצאין ברצועה לא הוה ליה לתנא למנקט פרתו כלשון בני אדם, כי שמא יש שחושב דברי התנא כפשוטן דחדא פרה היתה יוצאה, ויבא למידק דגם רבי אלעזר בן עזריה לא התיר אלא בכהאי גוונא שלא היה דבר של פרהסייא, כי היתה פרה אחת יוצאה כך בין כמה אלפים פרות דאינו ניכר.
ועוד יש לומר כיון דרבי אלעזר בן עזריה היה לו כמה אלפים פרות אם באמת היו כולם יוצאים ברצועה היה לו לתנא למנקט לשון רבים בפירוש, לאשמעינן דעביד רבי אלעזר בן עזריה מעשה רב בכמה אלפים פרות, וראיתי להגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים שהקשה על תירוץ הרב עיון יעקב ז"ל, וכונתו להקשות דלפי זה היה צריך להאריך יותר אות אחת ברצועות, ואות אחת בקרניהם, ועוד אות וא"ו בתיבת יוצאות עיין שם.
ונראה להמליץ בעד הרב ז"ל, דלא היה צריך להאריך בכך אלא הכי הוה ליה למימר הָיוּ יוֹצְאוֹת בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנַיִם, ונמצא לא הוסיף כלום בתיבת רְצוּעָה ובתיבת קַרְנַיִם, ועל אות וא"ו שמוסיף בתיבת יוֹצְאוֹת אין זה תוספת, ועוד דהא חיסר עתה אות בתיבת הָיוּ כי בפרתו נקיט הָיְתָה ודו"ק.
והנה על דרך הרב עיון יעקב ז"ל דתלי טעמא לומר על שוורים 'שׁוֹר' משום לשון קצר, נראה לי בס"ד לומר התירוץ באופן אחר, והוא דכונת המקשן לומר בעל כרחו צריך לומר דלא נקיט התנא הכא כסדר לשון בני אדם דקורין לשוורים 'שׁוֹר' דהתם הוא משום לשון קצר ואלו הכא חזינן דלא חש התנא ללשון קצר, דהא הוסיף תיבה שלא לצורך דאמר פָּרָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה והוה ליה למימר 'פָּרַת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה' ונמצא הוסיף וא"ו והוסיף תיבה אחת שלא לצורך, ולכך מקשה אמאי נקיט 'פָּרָתוֹ'? ודע כי על המשנה הוה קשיא לי בלאו הכי אמאי לא נקיט 'פָּרַת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה' ותרצתי דאי נקיט פָּרַת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הוה משמע טפי שהיתה שלו ממש שתיבת פרה דבוקה עם רבי אלעזר בן עזריה, אך עתה דנקיט 'שֶׁל' רבי אלעזר בן עזריה שהאריך בא ללמדנו דלא שלו היתה אלא של שכנתו, ונקראת על שמו.

תְּרֵיסַר אַלְפֵי עִגְלֵי הֲוָה מְעַשֵּׂר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מֵעֶדְרֵיהּ כָּל שַׁתָּא וְשַׁתָּא. נראה לי בס"ד דמן השמים זיכו אותו לכך, להורות על תיקון שהיה עושה במעשר שלו כנגד י"ב פרצופי האצילות שהם סוד אלפים, ובמסכת ביצה גרסינן תליסר ושם פרשתי בס"ד טעם לתליסר יעוין שם.

תָּנָא: לֹא שֶׁלּוֹ הָיְתָה, אֶלָּא שֶׁל שְׁכֶנְתּוֹ הָיְתָה, וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא מִחָה, נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ. יש להקשות למה לא מיחה, ואם דסבירא ליה 'מותר' שחולק על חכמים, הוה ליה לתנא לומר להדיה דרבי אלעזר בן עזריה מתיר ואמאי נקיט באופן זה? ונראה לי בס"ד דרבי אלעזר בן עזריה לא פליג על חכמים להדיא, ורק כשראו פרת שכנתו יוצאה ולא מיחה בה ידעו שסברתו להתיר. ומה שאמר בביצה (פ"ב משנה ח') שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר, וחכמים אומרים רק שתים בפירושא אתמר, אבל האי דפרה יוצאה לאו בפירושא אתמר, וגדולה מזו אמרו בחולין על רב, עיין שם.

אָמַר לֵיהּ: שִׁינְנָא, רֵישָׁךְ בִּקְרִירֵי, רֵישָׁא דְּרֵישָׁךְ בַּחֲמִימֵי. נראה לי בס"ד, בסדר תשר"ק עומדת אות ק' תחת אות ר', ואז יהיה מהם צירוף 'קַר' וזה שאמר רֵישָׁךְ בִּקְרִירֵי, רוצה לומר אות רי"ש המורה על אדם גדול שהוא 'ראשיי' בִּקְרִירֵי, שיש לחברו עם אות ק' שהוא תחתון ממנו. אבל רֵישָׁא דְּרֵישָׁךְ בַּחֲמִימֵי, רוצה לומר אותיות שהם ראשיים לאות רי"ש הם אותיות 'תש' בַּחֲמִימֵי, כי תשות כח תבא מן החמימות, ואבירות כח מן הקרירות, ולכן בחורף יהיה האדם גבור וחזק יותר מן הקיץ. והנה עיקרו של משל זה אמרוהו איניש על הנכנס לגיגית שבמרחץ לרחוץ בה, אם מצא אותה קרירא ודאי ראש של הראש כגון נשיא וכיוצא שנכנס קודם ממך מצאן עדיין חמין, כי בכל דבר המתעצל מפסיד.

תוס' ד"ה הוה מעשר וכו' והד"ר אלחנן מפרש. ע' מ"ל רפ"ו מהלכות בכורות:

משום דמיחזי כמאן דאזל לחינגא. הש"ס מייתי לקמן ס"ד ע"ב תניא אידך בחצר מותר. והא כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור כתנאי. אבל לרמב"ם קשה דהוא סובר אפי' בחדרי חדרים אסור ומתיר בחצר. ותי' התוס' שבת דבמס' ע"ז איתא אסור למכור בהמתו לנכרי בין השמשות משום דלמא כי ישב נכרי על הסוס והוא מדבר עמו ומכיר הסוס את קול בעל הבית ואזלי מהרה וחייב משום מחמר ולפ"ז לק"מ. רק נקדים כלל אחד דהא דאמרינן כל מקום שאסרו חכמים וכו' אפי' בח"ח אסור היינו באיסור דאוריית' שגזרו משום שמא יבא לאיסור דאוריית' וא"כ הרמב"ם כ' דין זה בזמננו שאין מכירין לבהמות הקול של בעלים כמו שכ' התוס' התם וא"כ ליכא משום מחמר והוה רק משום דמיחזא דעביד איסור דרבנן ולהכי בחצר מותר דלא גזרו בזה אצל דרבנן אבל הגמרא צריך לתרץ כתנאי דהא בזמן הגמרא הוה איסור דאוריית' משום מחמר וגזרו בח"ח וצריך לומר כתנאי ודו"ק:

כתב הסמ"ג הטעם ולא בזוג אפי' פקוק משום משאוי. ותוס' בד"ה משום וכו' כתב שאינו משאוי דבטל לגבי אפסר. ובודאי כ' הסמ"ג שפיר בדליכא אפסר משום כמו שכ' במג"א. אבל קשה הא הטעם מפורש בגמרא משום דמיחזא כמאן דאזיל לחינגא ומאי צריך לטעמא אחרינא וי"ל דטעמי' וטעם הגמרא שוין דרש"י פי' לחינגי ותולין זוג להנאתו וטעמי' כדאמר לעיל מיני' נוי דהוה אורחי' בחול שרי אבל דלא הוה בחול אסור וא"כ בשבת אסור להוליך לחינגא והוה נוי דלאו אורחי' משום דהוה נוי הואיל והולך לחינגא אבל אי לא אזיל לחינגא לא הוי נוי דאורחי' ובשבת אסור להוליך לחינגא ולא אורחי' בכך והוה משאוי ולהכי ג"כ טעמי' של סמ"ג דהוה משאוי משום דלאו אורחי' ונוי דלאו אורחי' הוה משאוי ודו"ק:

בגמרא ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דמאי איצטריך להאי טעמא תיפוק ליה דהוי לנוי ולעיל משמע בפשיטות דכל דבר שהוא לנוי אסור לכו"ע ותירץ בדוחק ע"ש. ולפי מה שכתבתי לעיל בשיטת רש"י דלנוי נמי לא מיתסר אלא בדבר שאין דרכן לצאת תמיד באותו נוי משא"כ היכא שדרך אותו מין בהמה לצאת תמיד בנוי כזה אדרבה מסברא יש להתיר בנוי טפי מלשמר כמו שכתבתי מילתא בטעמא ודקדקתי כן מל' רש"י גבי בעלי שיר אם כן שפיר איצטריך הכא לטעמא דאזיל לחינגא. ועד נראה לי דניחא ליה טפי האי טעמא דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא משום דמה"ט אין החמור יוצא בזוג אפילו בי"ט דהא שייך בהאי טעמא גופא משא"כ מטעמא דלנוי הוי משוי הוי שרי בי"ט למאי דקיי"ל אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בי"ט כן נ"ל:

הוה מעשר ראב"ע וכו'. עמ"ש בככר לאדן דף זע"ק ומ"ש במחב"ר סימן תקפ"ו ומ"ש בספר יד דוד בר"ה דף ל"ב והקשה עמ"ש במחב"ר לק"מ ומ"ש על חוות יאיר שנעלמו ממנו דברי הר"ן יתוש קדמו במחב"ר:

והתניא ובלבד שיגביה מן הקרקע טפח. אבל כל כמה דבעי ניפוק מתותיה ידיה: בחבלא דביני ביני. שבין ידו לגמל בההוא קאמר כמה דבעי נהוי ובלבד שיגביהנו מן הקרקע טפח כדי שתהא נראה הבהמה נמשכה בו דאי לא לא מיתחזי נטירותא דבהמה אלא כמשאוי בעלמא שאין נראה שאוחז ראשה בידו: מתני' בזוג. אישקליט''א: אע''פ. שחללו פקוק במוכין שאין העינבל שלו מקשקש להשמיע קול ובגמ' מפרש טעמא: סולם ורצועה וכל הנך דמתניתין מפרש בגמרא וכולהו משום דחייס עלייהו ואי נפלי אתי לאיתויי: עגלה. כגון קרון קטן שעושין לו תחת זנבו שראש זנב אותן האילים רחב כמין כר קטן ואין בו עצם אלא שומן ועב וכבד וכשנגרר לארץ נשרט ונשחת ועושים לו עגלה מתגלגלת אחריו כשהוא הולך והזנב קשור עליה: קופר. שרץ הוא שנימיו חדין כמחט וקורין לו הריצו''ן וקושרין עורו בדדי הפרה שלא יניקוה שרצים: ולא ברצועה שבין קרניה. דמשאוי הוא לה כדמפרש בגמרא: גמ' כדאמרן. שאינה קשורה בו מע''ש דלא גלי מאתמול שיהא צריכה לכך שיהא לה למלבוש: פקוק. סתום: לחינגא. לשוק למכור ותולין לו זוג להנאותו: בי לועא. שקושרין אצל הלחי: דלא הדר חייך לה. שלא יוכל להחזיר צוארו לצד המכה לחככה בשיניו וקושרן בצוארו וחשובים הן יותר מקשישין שעל גבי השבר ואי נפלו חייס עלייהו ומייתי להו בשגגה: לגיזרא. אנטורטלייר''י בלע"ז בהמ' שפסיעותיה קצרים ומכה רגליה זה בזה עושין לה כמין טבעת של עקלים או רצועות עבות וקושרין אותה למעלה מפרסות הרגל מקום שמנקשין זו בזו: דלא ליחלפו. בתרנגולי חבריהם: דלא ליתברו מאני. שקושרין שני רגליה יחד ברצועה קצרה שלא תוכל להרים רגליה ולהתיז: דלא ליחמטן. שלא ילקו בסלעים וטרשים בלניי''ר בלע''ז: לאחר שגוזזין אותה טומנים לה עזק בשמן. עד שיגדל צמרה: עזק. צמר גפן או כל דבר רך: פדחתה. מצחה: עשיתה מר עוקבא. ניהגת ברחל זו חשיבותו של מר עוקבא שהיה עשיר ואב בית דין וכי דרך חשיבותה לכך: ילתא. אשתו של רב נחמן: דרני. תולעים: קיסמא דריתמא. קיסם של רותם שמניחין לה בחוטמה: בר נירא. עול קטן שמניחין לעגל בצוארו שיהיה למוד לכוף ראשו לכשיגדל: דלא למציוה יאלי. שלא ינקוה עלוקה שקורין שנשוא''ש: בין לנוי בין לשמר אסור. דכל נטירותא יתירתא אמרי' משאוי הוא: (מתנו) בכולי סדר מועד כל כי האי זוגא. ארבעתן יחד: חלופי ר' יוחנן. יש מחליפין ר' יוחנן ומעיילי ר' יונתן: נתפש. נענש על עבירות שבידן: בכל העולם כולו. בכל ישראל כגון מלך ונשיא שאפשר לו למחות שיראין מפניו ומקיימין דבריו:

מאי טעמא דילמא נפיל ואתי לאתויי. אע''ג דאוקימנא לעיל דאיירי בקשורה הכא מפרש לפום משמעות ריהטא דמתני' ומשום שהאריך לעיל לא חש להאריך הכא ומתוך פי' הקונט' משמע דל''ג דילמא נפיל ואתי לאתויי: משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא. אבל משוי אינו שבטל אגב אפסר ומשום דילמא נפיל נמי ליכא למיחש כדחייש גבי זוג בריש במה אשה (לקמן דף נח: ושם) דהכא מיירי באריג ואמר התם כל שהוא אריג לא גזרו: דלא למציוה יאלי. פירש''י שאנשוא''ש דהיינו עלוקה ואין נראה דאין מוצצות אלא דם ועוד דהוה ליה למימר עלוקות ולא אשכחן דקרי להו יאלי בשום מקום ונראה דיאלי היינו נמי קופר דמתני' כדאמר בריש בבא בתרא (דך ד.) גבי הורדוס אהדר ליה כלילא דיאלי ונקרינהו לעיניה והאנקה מתרגמינן יאלי (ויקרא יא) והוא שקורין הירצו''ן. הוה מעשר ר' אלעזר בן עזריה כל שתא ושתא. הקשה ר''ת דאמר בפ' בתרא דבכורות (דף נג: ושם) דאין מעשר בהמה נוהג אחר החורבן מפני התקלה א''כ בזמן הבית הוה מעשר ומסתמא בן י''ג שנה היה כשעישר וא''כ מאי קאמר דהוה מעשר כל שתא ושתא דע''כ לא היה בשעת חורבן הבית לכל היותר כי אם בן י''ד או ט''ו שהרי רבי יוחנן בן זכאי משך נשיאותו אחר החורבן שנה או שנתים דכמה תקנות תקן אחר החורבן כדתנן משחרב בהמ''ק התקין רבי יוחנן בן זכאי ואחריו ר''ג היה נשיא שנתים או ג' קודם שמינו רבי אלעזר בן עזריה כדאמר בפרק תפלת השחר (דף כז:) אשתקד צעריה לרבי צדוק וקודם לכן צעריה לרבי יהושע על תקנת המועדות וכשהעמידוהו נשיא היה בן י''ח שנה כדאמר התם הרי בשעת החורבן היה בן י''ד או ט''ו לכל היותר וי''ל דקודם גזרה הוה מעשר אי נמי אפוטרופוס הוה מעשר בקטנותו והר''ר אלחנן מפרש הוה מעשר אחר חורבן בהמת ארנונא למלך: רב ור' חנינא ור' יוחנן ורב חביבא מתני. פירוש מתני הך שמעתא דאמר בסמוך והשתא פסק הש''ס למילתיה וקאמר בכולי (הש''ס) כל כה''ג זוגא מיחלפא רבי יוחנן כו' ולא קאי מתני אחילוף כך קבל רבינו שמואל בשם רבינו שלמה ששמע מרבי אליעזר רבו: