שבת נה ע"ב

דף נה - ב

מיתיבי: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון?

אמר להם: מצוה קלה ציויתיו, שלא יאכל מעץ הדעת, ועבר עליה!

אמרו לו: והלא משה ואהרן, שקיימו את כל התורה כולה, ולמה הם מתו?

אמר להם הקב"ה בלשון הכתוב בספר קהלת: "הכל - כאשר לכל! כי מקרה אחד יקרה לצדיק ולרשע, לטוב ולטהור ולטמא"! שמאחר שנגזרה מיתה על האדם, כולם נכללו בגזירה זו.

הרי שאף על מי שלא חטא כלל נגזרה מיתה. וקשה על רב אמי.

ומשנינן: רב אמי, הוא דאמר כי האי תנא:

דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף משה ואהרן - בחטאם שחטאו במי מריבה מתו. שנאמר "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן, יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם". שמתו קודם הכניסה לארץ.

ויש לנו לדייק, שאמר להם הקב"ה: הא אילו האמנתם בי, ולא חטאתם - עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם!

מיתיבי: ארבעה אנשים, במשך כל הדורות, לא היו ראויים למות, ולא מתו אלא בעטיו בגללו של נחש, שהשיא את חוה בעץ הדעת, ועל ידי כן ירדה מיתה לעולם. ולא מחמת חטאם מתו, לפי שלא חטאו מימיהם ^[100].

ואלו הם: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד.

וכולהו ידענו על כך מגמרא [בקבלה]. לבר מישי אבי דוד, דמפרש ביה קרא שלא חטא מימיו.

דכתיב "ואת עמשא שם אבשלום תחת יואב על הצבא. ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי, אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב". וצרויה היא אחות דוד. נמצא שאביגיל שהיא אחותה של צרויה, הרי היא בת ישי אבי דוד. ונקראת "בת נחש".

וכי בת נחש הואי, והלא בת ישי הואי? - דהכתיב בבני ישי, "ואחיותיהן צרויה ואביגיל"!? אלא, מכאן שלא חטא ישי. ולכן קראו לבתו "בת נחש". לומר: בת מי שמת רק בעטיו של נחש!

והוינן בה: האי ברייתא - מני היא?

אילימא אותו תנא, דתניא: "אמרו מלאכי השרת מפני מה קנסת מיתה, וכו'".

אי אפשר לומר כך.

שהרי לפי אותו תנא יש להקשות: והא איכא נמי משה ואהרן שלא חטאו.

אלא לאו, האי ברייתא - כרבי שמעון בן אלעזר היא. שאמר "אף משה ואהרן בחטאם מתו". ויש רק אותם ארבעה שמתו בלא חטא.

ושמע מינה, שכולם מודים שיש מיתה בלא חטא, ויש יסורין בלא עון. וקשה על רב אמי.

ומסקינן: תיובתא דרב אמי תיובתא! ^[101]

אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר כי ראובן חטא במעשה בלהה, אינו אלא טועה. לפי שנאמר "ויהיו בני יעקב שנים עשר". מלמד, שכולן שקולין כאחת! ונכתב כן לאחר מעשה בלהה כדי להוציא מלב הטועים, שלא יחשדוהו.

אלא מה אני מקיים איך נפרש את הפסוק "וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו"? - מלמד, שבלבל מצעו של אביו. שהוציא את מטת יעקב מאהל בלהה, והכניסה לאהל לאה. ומעלה עליו הכתוב, כאילו שכב עמה.

תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: מוצל נקי אותו צדיק ראובן מאותו עון שמובן מפשטות הפסוק, ולא בא אירע מעשה זה של משכב בלהה לידו.

כי, וכי אפשר שעתיד זרעו של ראובן לעמוד על הר עיבל, ולומר "ארור שוכב עם אשת אביו", ויבא חטא זה לידו של ראובן?! ^[102]

אלא מה אני מקיים [מפרש] את הפסוק "וישכב את בלהה פילגש אביו"? - שאת עלבון אמו תבע ראובן. שבחיי רחל היתה מטתו של יעקב נתונה באוהל רחל. וכשמתה, הכניס יעקב את מטתו לאהל בלהה שפחתה.

ואמר ראובן: אם רחל אחות אמי היתה צרה לאמי, וכי בלהה שפחת אחות אמי תהא אף היא צרה לאמי?!

עמד ראובן ובלבל את מצעה, שהעביר את מטת יעקב לאהל אמו.

אחרים אומרים: שתי מצעות בלבל ראובן. אחת של שכינה, ואחת של אביו. והיינו דכתיב "אז חללת יצועי עלה". שאותו שם שהיה עולה על יצועו של יעקב [דהיינו שכינה], נסתלק ממנו על ידי מעשה ראובן ^[103].

ודייקו כך ממה שלא נאמר "אז חללת יצועי עלית", אלא "עלה". משמע שעל השכינה נאמר. שעד שלא נבנה אהל מועד, היתה שכינה מצויה באהלי צדיקים.

ומה שאמרנו שראובן לא חטא, כמחלוקת תנאי היא.

דתניא: כתיב בברכת יעקב לראובן "פחז כמים אל תותר".

רבי אליעזר אומר: "פחז" הוא נוטריקון של:

פ - פזתה, פזיז היית, ומיהרת לחטוא.

ח - חבתה חטאת.

ז - זלתה, זלזלת.

רבי יהושע אומר: "פחז" הוא נוטריקון של פסעת [עברת] על דת, חטאת, זנית.

רבן גמליאל אומר: פיללתה, התפללת להנצל מן החטא, חלתה מלשון חילוי, כמו "ויחל משה", זרחה תפלתך וניצלת מן החטא.

אמר רבן גמליאל: עדיין אנו צריכים לרבי אלעזר המודעי שיפרש לנו מקרא זה!

רבי אלעזר המודעי אומר: הפוך את התיבה, ודורשה לנוטריקון שלה מסופה לתחלתה: זעזתה ויראת מלחטוא. הרתעתה את עצמך מלחטוא. פרחה חטא ממך.

נמצא, שלרבי אליעזר ולרבי יהושע, חטא ראובן. ולרבן גמליאל ולרבי אלעזר המודעי, בקש לחטוא ולא חטא.

רבא אמר, ואמרי לה שאמר זאת רב ירמיה בר אבא: "פחז" הוא נוטריקון הפוך של: זכרת ענשו של דבר, חלית עצמך חולי גדול לכבוש את יצרך, פירשת מלחטוא ^[104].

ועתה מבארת הגמרא כי יש עוד אנשים שסבורים שהם חטאו, אבל באמת הם לא חטאו, ונותנת בהם הגמרא "סימן":

ראובן, בני עלי, בני שמואל, דוד, ושלמה, ויאשיהו, סימן!

אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר שבני עלי חטאו בחטא אשת איש האמור בהם, אינו אלא טועה. שנאמר "ושם שני בני עלי, חפני ופנחס, כהנים לה"'.

וסבר לה רבי יונתן כרב. דאמר רב: פנחס לא חטא, כמבואר בסמוך.

ומקיש הפסוק את חפני לפנחס. מה פנחס לא חטא, אף חפני לא חטא.

אלא מה אני מקיים [מפרש] את הפסוק "ואת אשר ישכבון את הנשים הצבאות פתח אהל מועד"?

שהיו מסרבים להקריב קרבנות, ולא היו מקריבים כי אם בקושי, כדכתיב שם. וכשהיו יולדות וזבות באות למשכן שילה להקריב את קיניהן, היו הם שוהים מלהקריבן. ולא סמכו הנשים עליהם שיקריבו את קיניהן ונתעכבו שם. ומתוך ששהו בני עלי מלהקריב את קיניהן, גרמו לכך שלא הלכו הנשים אצל בעליהן, עד שראו את קיניהן קרבין ^[105]. לפיכך, מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום, לפי שביטלון מפריה ורביה.

אמנם, אף שלא חטאו בחטא אשת איש, אבל חטאו בבזיון קדשים.

גופא: אמר רב: פנחס בן עלי לא חטא באשת איש. שנאמר "ואחיה בן אחיטוב, אחי אי כבוד, בן פנחס בן עלי כהן ה' בשלה נושא אפוד וגו"'. וכי אפשר שחטא אשת איש בא לידו, ועדיין הכתוב מייחסו לשבח, ומייחס אחריו את בן בנו?!

והלא כבר נאמר "יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב, ומגיש מנחה לה' צבאות".

ודרשינן: אם ישראל הוא האיש החוטא - לא יהיה לו בן "ער" [חריף להבין ולהורות] בחכמים, ולא בן "עונה" בתלמידים.

ואם כהן הוא החוטא - לא יהיה לו בן "מגיש מנחה".

והכתוב הזה מדבר במי שבא על הנכרית ועל הזונה. ואילו כאן מייחס את אחיה בן אחיטוב, שהוא כהן מגיש מנחה, לפנחס בן עלי.

אלא לאו, שמע מינה, פנחס לא חטא. והפסוק "אשר ישכבון את הנשים", על חפני לבדו נאמר. ורב חולק על רבי יונתן שאמר ששניהם לא חטאו.

ומקשינן: אלא קשה, דהא כתיב בהו "אשר ישכבון", בלשון רבים, ומשמע ששניהם חטאו.

ומשנינן: "ישכבן" כתיב, בכתיב חסר בלא וא"ו. ועל חפני לבדו נאמר הפסוק.

ושוב מקשינן: והכתיב בתוכחת עלי לבניו "אל בני, כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע, מעבירים עם ה'".

אמר רב נחמן בר יצחק: "בני" כתיב. ואף שהניקוד הוא "בני" ברבים, הכתיב יכול להתפרש כ"בן שלי", ביחיד.

ושוב מקשינן: והכתיב "מעבירים" ברבים, ועל שניהם נאמר.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: "מעבירם" כתיב!

[ורש"י לא גרס זאת. שהרי בספרים המוגהים כתוב "מעבירים"] ^[106].

ומקשינן: והכתיב בני בליעל בלשון רבים?

ומתרצת הגמרא: מתוך שהיה לו לפנחס למחות לחפני ולא מיחה, מעלה עליו הכתוב כאילו חטא.

כל המקניט את החכם ומביאו לידי כעס וטרדה עד שמונע התבודדותו ושלימותו הרי עונש בטולו בקדקדו של זה וכן כל המסבב לעכב את האדם שלא לעשות מצוה והוא שאמרו ז"ל על ראובן בן יעקב שתי מצעות בלבל אחת של אביו ואחת של שכינה שנאמר כי עלית משכבי אביך כלומר כשעלית משכבי אביך חללת אותו שהיה עולה על יצועי ר"ל הקב"ה והטרדתני עד שנמנעה ממני השגתו ית' וכן אמרו בבני עלי שנאמר בהם אשר ישכבון את הנשים מתוך ששיהו את קניהם ר"ל שהיו מקריבין קרבנותיהן בקושי ומאחרות אותן לשם שלא לילך אצל בעליהן מעלה עליהן כאלו שכבום:

כשהגדול הראוי להנהיג את העם או הממונה להנהיגם חוטא ונמשך אחר העבירות עונשו כפול עד להרבה מפני שהיא סיבה להכשיל את האחרים לומר דיו לעבד שהוא כרבו והוא שהבינו רבותינו ע"ה במה שנאמר אל בני כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם י"י כלומר שאתם מעבירים אותם בהנהגתכם בהפך מה שהיה ראוי לכם והוא שאמרו לדעת האומר שפנחס לא חטא מעבירם כתיב כלומר שאתה מעביר עם י"י ובא כינוי ללא צורך כמו אשר אנכי נותן להם לבני ישראל ואע"פ שמדרך הפשט אפשר לפרשו על העם כלומר שעם י"י מעבירים ר"ל מרננים ומכריזים שמועה זו עליכם מלשון ויעבירו קול מ"מ כונת רבותינו היא זו שכתבנו וגדולי הרבנים היה קשה להם לפרשה עד שמחקוה מן הגירסא ואיני רואה צורך בכך:

בפירש"י בד"ה והא כתיב מעבירים אמר רבא בריה דרבי יהושע כו' קשה בעיני שם חכם הנזכר כו' עכ"ל כן היה הגירסא בגמרת רש"י ור"ל דק"ל שם חכם הנזכר רבא בריה דרב יהושע הנזכר כאן ולא נזכר בכולה תלמודא ומזה צריך לומר כי טעות גדול הוא ולא גרסינן להא מלתא כלל שהרי כו' שמזה מוכח ג"כ שטעות הוא שנפל בספרים ומהרש"ל הגיה בפירש"י רב הונא בריה דרב יהושע ולא הבנתי כוונתו דמאי קשה בעיניו שם חכם הנזכר כאן וק"ל:

אף משה כו' שנאמר יען לא האמנתם בי גו' ומ"ד שמתו בלא חטא מפרש ליה להאי קרא יען לא האמנתם גו' לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ גו' הא האמנתם בי זכיתם להכניסם לא"י אבל אין זה כדאי להיות מתים אי לאו דיש מיתה בלא חטא ודו"ק:

לבר מישי אבי דוד כו' מפורש ספ"א [דב"ב] (דב"ק):

בעטיו של נחש כו' פרש"י מלשון עצה ובערוך פי' עוד פ"א מלשון קולמוס כמו עט סופר גו ע"ש וכתבו התוספות ד' מתו כו' והא דכתיב כי אדם אין צדיק גו' ברוב בני אדם קאמר עכ"ל ועי"ל גם שיש בו קצת חטא אינו ראוי למות באותו חטא וכה"ג כתבנו לעיל דמוכח כן מקרא דיען לא האמנתם גו' למ"ד דיש מיתה בלא חטא ממשה ואהרן מיהו למסקנא מוקי לה כרשב"א דמשה ואהרן מתו בחטאם ואפ"ה ס"ל דיש מיתה בלא חטא כגון הנך ד' שמתו בעטיו כו' וא"ת מי עדיפי ממשה ואהרן וי"ל דלא הוו חשיבו כוותייהו ומחטא נמי לא חטאו עכ"ל וק"ל:

כל האומר ראובן חטא כו' פרש"י במעשה בלהה עכ"ל דקדק לומר דבמעשה בלהה כמשמעו לא חטא אבל וודאי חטא בבלבול יצועי אביו כדקאמר דמעלה עליו כו' וז"ש רשב"א לקמן מוצל אותו צדיק מאותו עון כו' דהיינו מאותו עון ממש דמעשה בלהה אבל בחטא דבלבול יצועי אביו לא היה מוצל וכה"ג פי' התוס' לקמן גבי בני עלי לא חטאו:

שנאמר ויהיו בני יעקב י"ב מלמד כו' כפרש"י ור"ל כיון דמתחיל ענין אחר והוא נפסק לפסוק אחרת ה"ל נמי לאפסוקי לפסוק אחר אי לאו להאי דרשה דמוסב אדלעיל דגם שהיה בראובן זה הגנות וישכב גו' מ"מ י"ב בניו היו שקולים כמו שלא היה באחיו זה הגנות ממש דוישכב כך לא היה בו זה הגנות ממש דוישכב גו' ולא נכתב בו כן אלא ע"ש בלבול יצועי ונראה בזה מה שכינה בלבול יצועי לשכיבתו עם בלהה אשת אביו לפי מ"ש כי רחל היתה עקרת הבית וכל עצמו של יעקב לא עבד אלא ברחל ועל ידה נשא גם לאה והשפחות וע"כ בחיי רחל היה מטתו תדיר באוהל רחל ולכבודה גם אחר מותה העמיד מטתו באוהל בלהה שפחת רחל ולפי מה שבארנו במסכת יבמות שאמרו שם שהיה אברהם וזרעו אסורים לישא שפחה והוא נשא את הגר שפחת שרה לפי שנשתחררה הגר ממילא כדין הנושא לעבדו בת חורין דיוצאת לחרות וה"נ צ"ל ביעקב שהותר בשפחות אילו לפי שנשתחררו ממילא כשנתנו לו וראובן טעה בזה וחשב שלא נשתחררו בלהה וזלפה ממילא ולכך אמרו שקראו לבני השפחות עבדים כי וולד שפחה כמותה ולזה לפי דעתו שבלהה היתה שפחת רחל ולא נשתחררה תבע עלבון אמו שתהא שפחת אחות אמי כו' ולזה אמר לפי דעתו שבלהה עדיין שפחה ולא נשתתררה ואינה אשת אביו כלל שאין קידושין תופסין בה ואינה אסורה לו לראובן באשת אביו מעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה דלפי דעתו הותר לו שכיבתו עמה ומטעם זה נראה שאמר הכתוב בד"ה כי בחללו יצועי אביו נתנה הבכורה ליוסף כמפורש פ' י"נ לפי שע"י בלבול יצועי של בלהה פגע בכבוד רחל שהיתה עקרת הבית כמ"ש לעיל ע"כ ניטלה הבכורה ממנו ונתנה ליוסף שהוא בכור של רחל ודו"ק:

ויבא חטא זה לידו כו' עיין פרש"י והלשון דחוק ויותר נראה לפרש בהיפך וה"פ כיון שנגזר שיהיה עתיד זרעו מן המקללים לא ה"ל להקב"ה להביא חטא זה לידו ואפשר שמיאן לפרש כן משום דאמרי' הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וק"ל:

אל תקרי יצועי אלא יצועיי כו' מפרש"י נראה דל"ג ליה וכן במדרש ילקוט אינו ועיין פרש"י מהיכא יליף דב' מצעות בלבול ועי"ל דדריש ליה מדכתיב משכבי בלשון רבים הא' משכב אביו ממש והב' משכב השכינה אביו שבשמים וק"ל:

שנא' פחז גו' רא"א פזת חבת כו'. דרשו נוטריקון משום דלפי פשוטו ה"ל למכתב פחזת וע"כ דרשו מיניה פזתה שמיהרת לעבור בשתים דהיינו חבת באיסור א"א וזלת בכבוד אביך דהיינו באיסור אשת אב וכיוצא בזה א"ר יהושע פסעת על דת אעפ"י שאין בן נח מוזהר על אשת אב מ"מ עברת על דת התורה שעתידה ליאסר אשת אב וחטאת בזה נגד אביך וזנת דהיינו באיסור א"א:

פללת פרש"י להנצל מן החטא עכ"ל ולאפוקי דלא נפרש שהתפלל אחר החטא דהא לר"ג משמע דבקש לחטוא ולא חטא מדאמר ר"ג צריכין אנו למודעי ור"ל חלתה ופללתה כו' לשון כפול להנצל מב' עבירות דלעיל ונראה דמש"ה קאמר ר"ג עדיין אנו צריכין למודעי משום דבדרש ר"ג יש לפרש דחטא והתפלל על חטאו למחול לו וע"כ אמר צריכין אנו למודעי לדרש בהיפך זעזעת כו' דא"א לפרש אלא שלא חטא כלל וא"כ גם דרשת פללת כו' פי' להנצל מן החטא ולא חטא ונראה דהני תנאי בתראי דסברי נמי דלא חטא היינו דלא חטא במעשה בלהה ממש אבל חטא בבלבול יצועי אביו כדקאמר כתנאי דאתי' הך דתבע עלבון אמו כו' כר"ג ור"א המודעי אבל בפי' האב"א על מדרש רבתי כתב דג' מחלוקת בדבר כו' ע"ש ולא משמע כן מתוך סוגי' דשמעתין ויתיישב לדברינו נמי במה שכינה בלבל יצועי בלשון שכיבה כי באמת בתחילה היה מחשבתו לחטוא ממש בשכיבה עם בלהה וע"י תפלתו ניצל מאותו עון כר"ג וכר"א המודעי ומ"מ מחשבתו זאת נעשית קצת בפועל לבלבל יצוע אביו משום עלבון אמו וע"כ כינה אותו בלשון שכיבה לפי מחשבתו וק"ל:

שנא' ושם שני בני עלי חפני כו' דהאי קרא מיותר ואין לו ענין במקומו אי לאו לדרשה זו להשוותם מה פנחס לא חטא כו' וכתבו התוס' דלא חטאו במאי דכתיב אשר ישכבון אבל מבזין קדשים היו כדכתיב בטרם יקטירון גו' ע"ש וכפרש"י לרב דפנחס לא חטא בא"א דאשר ישכבון כו' ע"ש דמשמע דבטרם יקטירון גו' חטא ולכך לא פריך מיניה לרב אלא מאשר ישכבון ולא פריך מבטרם יקטירון וק"ק דא"כ מאי פריך מאל בני כי לא טובה השמועה גו' דאימא על שמבזין קדשים היה אומר להם כך וכן לגירסא דפריך ממעבירין מלשון עבירה ואימא על עבירת בזיון קדשים קאמר וי"ל דלפי אותה גירסא סמיך אסיפא דקרא דכתיב מעבירים עם ה' דמשמע שבניו מביאים עם ה' לידי עבירה והיינו עבירה אשר ישכבון את הנשים דהיינו עם ה' אבל עבירות בזיון קדשים לא הוי עבירת עם ה' כלל אלא עבירתם כלפי שמיא ועי"ל דהאי קרא אל בני כי לא טובה גו' לעיל מינה כתיב אשר ישכבון גו' דעלה קאי:

לא יהיה לו ער בחכמים כו' מפורש פ' הנשרפין ע"ש:

והא כתיב מעבירים כו' עיין פרש"י ובחדושינו בהלכות פירוש לפירושו:

והא כתיב בני בליעל כו' האי קרא אע"ג דגבי בזיון קדשים כתיב מ"מ משום זה לא הוי קרי להו בני בליעל אלא משום דאשר ישכבון גו' דהיינו א"א דאשכחן לשון זה גבי זנות דא"א בני בליעל נסבו את הבית גו' בני בליעל אשר בגבעה גו' וק"ל:

ברש"י ד"ה אחת של שכינה וכו' מלשון רש"י משמע שהיה לו מטה אחת של שכינה בכל אהל ואהל בפני עצמו אבל בספר ח"ש משמע שהוא מפרש בענין אחר והביא רש"י שבפי' החומש אבל ל"נ כאשר פירשתי ופי' דהכא אינו כפירש"י דחומש ודו"ק:

ד"ה והא כתיב מעבירים אמר רבא בריה דרב יהושע מעבירם כתיב קשה בעיני שם החכם הנזכר כאן וכו' נראה לי דר"ל כי בשלמא אי לא היה נזכר שום שם חכם בתירוץ זה אלא סתמא מעבירם כתיב הוה אמינא בפשיטות דטעות הוא דהוה אמינא דאיזה תלמיד טועה ראה דפריך גמ' מישכבון ומבניי ותירץ ישכבן כתיב בני כתיב הוסיף גם הוא מעבירם כתיב אבל השתא דנזכר השנויא בשם חכם קשה לומר דטעות הוא דא"כ היאך טועה להזכיר שם חכם זה שלא נזכר מקודם בענין זה לכך כתב רש"י קשה בעיני שם החכם הנזכר כאן ר"ל קשה בעיני שנזכר כאן שם חכם כי אומר אני שטעות גדול הוא ול"ג להא מלתא וכו' אלא שקשה עלי שנזכר כאן שם החכם וק"ל וראיתי מי שמפרש שרש"י ר"ל שקשה בעיני שם הכם הנזכר כאן שהוא רבא בריה דרב יהושע ולא מצינו שם זה בגמ' אבל פי' זה נראה בעיני דחוק דמה לו לרש"י לדקדק בשמות האמוראים ועוד היאך נמשך לזה מ"ש רש"י אח"כ כי אומר אני שטעות גדול הוא וכו' כי מה ענין זה לשם חכם לפי פירוש זה ומה נתינת טעם זה למעלה וק"ל:

גמ' אל תקרי יצועי אלא יצועיי נימחק. ונ"ב בס"א אינו וכן נראה מפירש"י:

רש"י בד"ה אחת של שכינה כו' שהוא רואה בו שכינה הוא בא ולן באותו הלילה כצ"ל. ונ"ב פי' והיה לו מטה אחת של שכינה ובעבור שרחל היתה חביבה עליו קבע אותה באהלה ואחר מותה קבע באהל בלהה וכן פירש רש"י בחומש:

בד"ה פחז נוטריקון הוא כצ"ל:

גמרא אר"ג עדיין צריכין אנו למודעי. מגילה (טו:) וש"נ:

שם הרתעתה. דריש הח' במקום ה' בחילוף המוציא וכה"ג בסוטה (י"ב) דריש וצוחר כאלו היה כתוב וצוהר וכן איפכא לעיל (לב:) א"ת בהלה אלא בחלה ולקמן (ס"ג) א"ת והדרך אלא וחדדך ובר"פ אין עומדין א"ת בהדרת אלא בחרדת:

שם בהסימן צ"ל יאשיהו תחת יואש:

תוד"ה וש"מ. ואע"ג כו'. עי' תוס' ברכות לז ד"ה תיובתא וצע"ק. ועמש"כ שם] :

בגה"ש. ובמדרש ויקרא ושם דרך א"ר ינאי ושם כתיב. ובס' שלנו כתיב בסי"ן. ותמיהני אדרבה משום דכתיב בסי"ן והוא רוצה לדרשו בלשון שומא (כמו דסיים דשיים אורחיה עמ"כ) שהוא בשי"ן ימנית. כמ"ש התוי"ט בפי"א דתרומות מ"ט ובפי"א דכתובות מ"ה. לכן אמר ושם כתיב ר"ל בש' ונוכל לקרותו ימנית. וע' במנ"ש שם. ועוד תמיהני עליו מדוע לא הביא (לפי הבנתו) מהגמרא במו"ק (ה') אריב"ל כל השם כו' אל תקרי ושם אלא ושם כו' ר' ינאי כו':

ועמרם אבי משה וישי כו'. נ"ב בעי טעמא. דהא בשלהי פע"פ משמע דאפי' מ"ש יעקב אע"ה שתי אחיות בחייהן נחשב חטא כ״ש עמרם שנשא דודתו. ובישי מצינו ג"כ במדרש הרהור חטא (וע' בקדושין פא:) ולכאורה הו"ל למחשב טסי ליותם מ"י (וע' בסוכה מ"ה ב') ובספר הזוהר בראשית (נ"ג א) קחשיב ליב"נ דלא מית אלא בעיטא של נחש וצ״ע. ותו קשה קרא דכתיב כי אדם אין צדיק וגו' (ועל תירוץ התוס' העירו המפרשים) וי"ל דהיינו דדייק קרא יתירא אשר יעשה טוב ל"ל. לימא אשר לא יחטא בלבד אלא ה"פ ודאי איכא טובא צדיקי דלא חטאו אך מ"מ בטוב שעשו לא נמלטו מחטא כענין ישי שלא חטא כלום ואף בפ״א שנתכוין לבא אל שפחתו נצל שלא חטא ובא על אשתו ועשה טוב. הרי עכ"פ מצד המחשבה יש חטא במעשה הטוב וכן הדבר בנשואין שקודם מ"ת כשל יעקב ועמרם טובים היו בודאי כי לא נזהרו עדיין רק שלא נמלטו מבחינת חטא בעתיד. או גם מצד הכוונה כענין יעקב שנתן עינו ביופי. זהו ש"ה אשר יעשה טוב ולא יחטא בטוב שעושה:

שם הרתעתה. נ"ב לשון נרתע לאחוריו והעי"ן שורש דוגמתו הרבה בתלמוד ענינו חזרת אדם לאחוריו ונמנע מלעשות מה שחשב מתחלה מחמת יראה. והה״א שמשית תמורת החי"ת (במלת פחז) בהיותם ממוצא א':

מִפְּנֵי מַה קָּנַסְתָּ מִיתָה עַל אָדָם הָרִאשׁוֹן?. מקשים וכי לא ידעי מלאכי השרת מה שחטא בעץ הדעת? ועוד למה קרי לה מצוה קלה? ונראה לי בס"ד כי ראו דמלבד המיתה גזר עליו יסורין קשים. (בראשית ג, יז) בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, ולכן שאלו כיון שגזרת עליו יסורין קשים לָמָּה קָנַסְתָּ עָלָיו מִיתָה, די ביסורין לכפר? והשיב להם מִצְוָה קַלָּה צִוִּיתִיו וְעָבַר עָלֶיהָ. והכונה על פי מ"ש במדרש רבה על פסוק (בראשית ג, יא) מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה, אמר רבי לוי משל לשואלת חומץ [אשה שבאה לשכנתה כאילו כדי לשאול חומץ, אך בחלקלקות לשונה היא מסיתה אותה, כנחש, לדבר עבירה] שנכנסה אצל אשתו של חבר שהוא הלוחש על נחשים ומכניסם לתוך כלי אחד, אמרה לה 'מה בעלך עושה עמך?' אמרה לה: 'כל טוב הוא עושה עמי, חוץ מחבית זאת, שהיא מלאה נחשים ועקרבים, שאינו משליטני עליה', אמרה לה: 'כל קוזמיחון שלו [תכשיטיו היקרים] שם, והוא מבקש לישא אשה אחרת וליתן אותן לה'. מה עשתה [אשת החבר]? הושיטה ידה לתוכה. התחילו מנשכים אותה. כיוון שבא בעלה, שמע קולה מצווח. אמר לה: 'שמא באותה חבית נגעת?' כך אמר הקב"ה לאדם הראשון (בראשית ג, יא) 'הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?' עד כאן לשונו. וצריך להבין מה בא רבי לוי ללמדנו במשל הזה? ונראה כי נתכוין לתרץ בו קושיא הנזכר למה נקנס מיתה לאדם הראשון מאחר שגזר עליו יסורים בעבור עון ההיא? ותירץ דהמיתה לא באה לו בתורת עונש, אלא באה ממילא מארס אכילת עץ הדעת טוב ורע, שהיה בזה רע שהוא ארס הממית! ולזה הביא משל הנזכר כי אותה אשה בעת שהושיטה ידה לתוך החבית עברה על צווי בעלה ונתחייבה עונש, ונשיכת הנחשים בא לה ממילא ולא נתנו לה בשביל עונש שעברה על דברי בעלה. ובזה יובן בס"ד דבריו יתברך לאדם הראשון (בראשית ב' י"ז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת, והדברים כפולים, אך בזה ניחא רצונו לומר מֵעֵץ הַדַּעַת שהוא טוֹב וָרָע שיש בו ארס שהוא הרע שבו, הנה זה בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת, רצונו לומר בארס של מות שיש בתוכו תמות בו ממילא, ונמצא המיתה לא באה אל אדם הראשון בתורת עונש אלא טבעית, שגילה לו מעיקרא שיש בזה ארס שהוא ממית. ולכן היסורין שגזר עליו המה צריכין להיות בשביל עונש על אשר עבר על צווי השם יתברך, ולזה אמר להם מִצְוָה קַלָּה צִוִּיתִיו, אות למ"ד של קַלָּה נדרשת כפלים לכאן ולכאן ועל כן קרי בה 'קל לה' והיינו 'קל' כלומר קלקול כמו שנאמר, השרש בשרש קִלְקַל בַּחִצִּים (יחזקאל כא, כו) וכן, כָל הַגְּבָעוֹת הִתְקַלְקָלוּ (ירמיהו ד, כד) שהוא מענין ההרס וההשחתה כדברי רבותינו ז"ל (שבת קו.) באומרם כל המקלקלין פטורים, וכן אומרם (משנה דמאי ג, ו) שֶׁחֲשׁוּדָה לַחֲלֹף אֶת הַמִּתְקַלְקֵל, וכן יש לפרש בכך פסוק קַל הוּא עַל פְּנֵי מַיִם (איוב כד, יח), דקאי על דור המבול שהוא גם כן לשון השחתה, ולזה אמר המיתה לא באה לו בתורת עונש, אלא המצוה שהיא 'קל לה' רצונו לומר שיש בה ארס המשחית וממית היא המיתה אותו.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד, שהם שאלו אמאי נתחייב מיתה על עון אחד, והלא מוכרח לעבור כדי לקיים מצות עשה דתשובה? והשיב להם מִצְוָה קַלָּה צִוִּיתִיו ובתשובה עדיין לא צוויתיו! אף על גב דידע דאיכא תשובה הא על כל פנים באותו זמן על זו נצטוה ועל זו לא נצטוה, ועוד אני יודע שכונתו לעבור עליה ולא בשביל לקיים מצות התשובה. ונראה דקרי לה מִצְוָה קַלָּה בשביל שאין בה טורח כי היא שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, ועוד 'קַלָּה' מפני שעדיין לא ידע טעמו של העץ מה הוא ואין מן הראוי שיהיה יצרו תוקפו כל כך.

וַהֲלֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁקִּיְּמוּ כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וּמֵתוּ?. קשא והא כתיב (במדבר כ, יב) יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, דנמצא חטאו! ונראה לי כי בזה איכא ביטול מצות 'עשה' בלבד שאמר להם וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע וליכא 'לאו' דלא אמר להם 'לֹא תַּכּוּ אֶת הַסֶּלַע' ואין עונשין על ביטול מצות עשה אלא בעידן רתחא. ולכן השיב להם (קהלת ט' ב') מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע, פירוש כיון דאיכא רתחא בעבור עונות הרשע אז גם הצדיק שאין בידו חטא של 'לאו' אלא רק ביטול 'עשה' נענש, ולכן כיון דהוה רתחא משום חטא ישראל נענשו משה ואהרן על ביטול מצות עשה. ולפי זה אין מברייתא זו קושיא על רב אמי, אך המקשן אזיל בתר פשט הדברים דמשמע דלא חטאו כלל, ורק משום מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע הוא דמתו. והנה ראיתי להרב עיון יעקב ז"ל דפירש שאלת מלאכי השרת על אדם הראשון דאין ראוי לקנוס עליו מיתה בשביל עבירה אחת, דְ'פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר' (איוב לג, כט), והשיב מִצְוָה קַלָּה צִוִּיתִיו אני בעצמי ואינו דומה שומע מפי מלך לשומע מפי שליח, ובזה פירש (שמות כ, טז) דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת, עיין שם. ולפי דברי הרב ז"ל הנזכר ניחא לתרץ קושיא שיש להקשות בדברי רבי שמעון בן אלעזר דאמר 'מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּחֶטְאָם מֵתוּ' וקשא אכתי איך ימותו בשביל חטא אחד? ובזה ניחא דמשה רבינו ע"ה שמע מפי הקב"ה לכך נענש בחטא אחד, ואהרן אף על פי ששמע מפי שליח שצריך גם הוא לדבר, דכתיב (במדבר יט, ח) 'וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע' לשון רבים, הנה עוד יש לו חטא שני, שלא הוכיח את אחיו כשראהו מכה בסלע, ועל שתים יש עונש לחד מאן דאמר.

אַרְבָּעָה מֵתוּ בְּעֶטְיוֹ שֶׁל נָחָשׁ. פירוש 'בַּעֲצָתוֹ' וצריך להבין למה לא אמר 'בַּעֲצָתוֹ' להדיה שהוא לשון מפורש יותר? ונראה לי עֶטְיוֹ בהפוך אתוון טָעָיו, שיש בזה המילה ב' דברים 'עטיו וטעיו' שהוא עצתו וטעותו.

כָּל הָאוֹמֵר: רְאוּבֵן חָטָא, אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. נראה לי בס"ד, תיבת 'כָּל' לרבות אפילו האומר כן כונתו לטובה, כדי שילמדו ממנו מצות התשובה, אפילו הכי טועה הוא בכך דאין לתלות בו דופי ממש חס וחלילה.

עָמַד וּבִלְבֵּל אֶת מַצָּעָהּ. נראה לי בס"ד וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו [1223] עולה מספר אלף ורכ"ג כמספר בִּלְבֵּל לְמַצָּע בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו לֹא חָטָא כִּי קִנֵּא עַל כְּבוֹד לֵאָה אִמּוֹ [1223] שעולים תיבות אלו אל"ף ורכ"ג בדקדוק! ונראה לי בתיבת פַּחַז ראשי תיבות פסעת חקרת זכרת, רצונו לומר 'פסעת' לבלבל המצע, ולא להכעיס נתכוונת, אלא 'חקרת' איך תהיה שפחת אחות אמי צרה לאמי, יען כי 'זכרת' עצבון אמך בהיות לה צרה, גם פַּחַז ראשי תיבות פעלת חכמת זכית.

מֻצָּל אוֹתוֹ צַדִּיק מֵאוֹתוֹ עָוֹן, וְלֹא בָּא מַעֲשֶׂה זֶה לְיָדוֹ. נראה לי בס"ד דכל מעשה איסור בפועל נרשם בשרטוט הידים, כמו שאמר הכתוב (ישעיהו א, טו) יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ, וכאן לא עשה מעשה איסור כלל לכך לא נרשם בידו.

כָּל הָאוֹמֵר בְּנֵי עֵלִי חָטְאוּ, אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. פירש רש"י האומר חטאו באשת איש טועה ומיהו בבזיון קדשים חטאו, ונראה לי בס"ד, לכך הקדים לומר וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל (שמואל א' ב, יב), והוא 'בְלִיָּעַל' אותיות 'בַּל עֵלִי' רצונו לומר לא עשו כמנהג עֵלִי שהיה מכבד הקדשים, ולכן גם עֵלִי אמר להם 'אל בני' פירוש אין אתם קרויים 'בְּנִי' שאין אתם דומים לי מצד חוקות הכהונה. והא דאמר 'כָּל' נראה לי בס"ד, לרבות אם יאמר אדם דבר בסתם בְּנֵי עֵלִי חָטְאוּ, ולא יפרש שחטאו בבזיון קדשים, אף על פי שהוא מתכוין על בזיון קדשים הנה הוא טוֹעֶה בדבר זה, כי השומע יבין חטאו באשת איש משום דאזיל בתר פשטיה דקרא.

מִתּוֹךְ שֶׁשִּׁהוּ אֶת קִנֵּיהֶן, שֶׁלֹּא הָלְכוּ אֵצֶל בַּעֲלֵיהֶן, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שְׁכָבוּם. יש להקשות בזה נרמז ביטול פריה ורביה ולא שייך למימרי על זה 'כְּאִלּוּ שְׁכָבוּם'? ונראה לי בס"ד דידוע מה שכתבו האחרונים ז"ל דאם האשה תטבול מטומאתה ואין בעלה עמה בבית באותה לילה ידבקו בה כוחות רוחין ושידין, ובאשכנז נוהגין לעשות תיקון לדבר זה להניח סכין תחת האשה, ותחבק בשינתה תינוק קטן, וכמו שכתב הגאון שבות יעקב בתשובה (חלק ג, סימן טז), ולכן אלו הנשים שטובלין בשביל בעליהם, ואין באים לשכב עם בעליהם, אלא ישכבון חוץ לביתם עד שיקריבו את קרבנם, נמצא הם גורמים להם שישכבו עם כוחות רוחין ושידין, לכך מעלה עליהם הכתוב כְּאִלּוּ הם שְׁכָבוּם.
ודע כי מדברים אלו שנכתבו על בני עלי ובני שמואל נמצינו למדין, שהאדם יתוודה על עבודה זרה ושפיכות דמים וגלוי עריות אף על פי שלא חטא בהם ממש אלא עשה דברים הדומין, כגון גאוה וכעס והלבנת פנים ובזוי מועדים דאמרו רבותינו ז"ל עליהם לשון כְּאִלּוּ.

גמ' ד' מתו בעטיו של נחש כו'. בזוה"ק פ' בראשית ועל דא יהושע לא מת אלא בעטיו דנחש וכו' ובזוה"ק פ' בראשית בפסוק וינחם ה' תלתא דאיסתלקו בגין ההוא עטיא דנחש עמרם לוי בנימין ואית דאמרי אף ישי:

שם תיובתא. עי' ברא"מ פ' וישלח ד"ה אומרא ובפ' שופטים ד"ה ריה"ג:

תוס' ד"ה מעבירם כתיב וכו' ובכל ספרים שלנו. וכן מצינו בנדה דף לג ע"א תוס' ד"ה והנושא שכתבו דהמסורת שלנו מחולק עם הש"ס. ובמגילה דף כב ע"א כתבו תוס' דויחל הוא ב' פסוקים סמוך לפרשה שלפניו וכן והקרבתם ובס"ת שלנו ויחל הוא ד' פסוקים מהפרשה וכן והקרבתם ג"פ וכמ"ש מהרש"א שם ובפסחים דף קיז ע"א בתוס' ד"ה שעומדים כתבו שלא יתכן שיהיה מזמור ב' פסוקים ואלו בספרים שלנו מזמור קיז הוא ב' פסוקים. ע' מהרש"א שם ע"א ובסנהדרין דף ד ע"א פירש"י שם דבכבשה דיחיד כתיב קרנות מלא ובס"ת שלנו כתיב חסר. ובדף ד ע"א כ' רש"י דבפרשה והיה כי יביאך כתיב לטטפת חסר ובפ' והיה אם שמע כתיב מלא. ובס"ת שלנו גם בפ' והיה כי יביאך כתיב מלא. ובדף כ ע"א כתי' להכרית וקרי להברו' ובספרים שלנו גם הכתיב להברות. עוד שם דף קג ע"א. ויחתר לו ויעתר לו מיבעיא ליה. ובספרים שלנו כתיב ויעתר. ובב"ב דף ט ע"א הלא פרוש בשין ובספרים שלנו כתיב בסין. ועי' בח"א שם במהרש"א. ובקדושין דף ל ע"א. והתגלח חציין של פסוקי' ובתיקונים בפ' צו בפסוק ויאפוד לו בו ציין דשם חצי התורה בפסוקים ובירושלמי שהביא תוס' בכתובות דף ז ע"ב דבמקהלת ברכו אלהים חסר. ובספרים שלנו כתיב מלא. וברש"י בחומש פ' תרומה ואת כל אשר אצוה הוא וי"ו יתירה ולפנינו כתיב את בלא ו'. עי' ברא"ם שם. ובמדרש רבה שיר השירים בפסוק אחזו לנו שועלים שעלים א"ר ברכיה קדמאה מלא תניינא חסר. ובמסורה אינו כן אלא תרוייהו חסר. ובברכות דף ז ע"ב כתי' לכלותו ובספרי' שלנו בד"ה א יז כתיב לבלותו. (ובפסחים דף ג ע"א ו' דטהור. ובספרים שלנו כתיב טהר חסר ו'). ובנדרים דף לז ע"ב את דהוגד הוגד קרי ולא כתיב. ובספרים שלנו הוא קרי וכתיב כמ"ש הר"ן שם. ובפסוק אני ה' אלהיך אשר הוצאתיך איתא בירושלמי פ"ה דסוכה דחסר י'. ובספרים שלפנינו הוא מלא יו"ד. ובמדרש ויקרא רבה פ' ט' ושם דרך. א"ר ינאי ושם כתיב ובספרים שלנו כתיב בסין. ובפירש"י בחומש בראשית כ"ד הפילגשם חסר כתיב ובכל הספרים איתא מלא. ובמדרש בראשית רבה פרשה ע"ז ר"ל אמר הנתרת כתיב ובכל הספרים שלנו כתיב הנותרת. ובערכין דף לב ע"א בתוספות ד"ה אשר דרש"י כ' דהכתיב ויקרא כ"ה אשר לוא חומה והם כתבו דהכתיב אשר לו והקרי לא ובספרים שלנו הכתיב לא באל"ף והקרי לו כמ"ש התי"ט שם:

בתוספות בד"ה ארבעה מתו כו' והא דכתיב כי אדם אין צדיק בארץ וגו' ברוב בני אדם קאמר עכ"ל. ולכאורה פשטא דלישנא דקרא דכתיב כי אדם אין צדיק משמע דלא נמצא כלל ולולי דבריהם היה נראה לי דודאי אין נמצא לגמרי אדם שלא חטא מימיו אפילו בחטא של שוגג והנך ד' דקחשיב הכי נמי איפשר דכבר בא לידם איזה שגגת חטא אלא שנתכפר להם ע"י יסורין או ע"י יה"כ וא"כ לא היו ראוין למות אלא בעטיו של נחש כן נ"ל:

בגמרא תניא רשב"א אומר מוצל אותו צדיק כו' איפשר עתיד זרעו לעמוד בהר עיבל ולומר ארור שוכב עם אשת אביו כו'. ולפ"ז צ"ל דאע"ג דכתיב ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם לאו בגנותיה דיבר הכתוב שחטא בלשון הרע דא"כ איפשר עתיד זרעו של יוסף לעמוד בהר עיבל ולומר ארור מכה רעהו בסתר דקאי על לשון הרע כמ"ש רש"י בפי' החומש אלא ודאי דיוסף לשם שמים נתכוין שיוכיחם אביהם ע"כ. אלא דאכתי איכא למידק הא דכתיב ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת וע"כ דהאי כל דברי היינו מכל דברי דאי אכל התורה ממש קאי הא בלא"ה לא סגיא ליה בהאי ארור כיון שכבר חטא בכל הנך עוונות דקחשיב בארורים דלעיל מיניה אע"כ דבחד מינייהו סגי והאיך אפשר לומר כן שהרי כל השבטים חטאו במכירת יוסף לבד מבנימין והיאך עמדו זרעם בהר עיבל ואמרו ארור אשר לא יקים וליכא למימר דעבדו תשובה דא"כ מראובן נמי לא מייתי רשב"א מידי דהא כתיב ביה וישב ראובן אל הבור ודרשינן ששב לשקו ולתעניתו:

מיהו בדרוש העליתי דהא דקאמר רשב"א איפשר עתיד זרעו לעמוד בהר עיבל ולומר ארור שוכב היינו משום דהנך י"ב ארורים דכתיבי התם כנגד י"ב שבטים נאמרו ומסתמא היינו על סדר שנזכרו השבטים שם בפסוק בהאי ענינא דהר גריזים והר עיבל דששה שם להר גריזים הם שמעון ולוי ויהודה יששכר יוסף ובנימין וששה להר עיבל הנזכר בפסוק שאחריו הם ראובן גד ואשר וגו' וכבר ידוע דרש"י בפי' החומש כתב בשם רבי משה הדרשן כנגד שמעון לא רצה משה לומר אף שהיה ראשון מאותן הו' להר גריזים ולפ"ז האי ארור שוכב עם אשת אביו שהוא ארור ששי כנגד ראובן כשמתחיל לחשוב מלוי עד ראובן א"כ שפיר קאמר רשב"א איפשר עתיד זרעו של ראובן לעמוד בהר עיבל ולומר ארור שוכב עם אשת אביו שזה ארור הוא נגד ראובן ממש משא"כ בשאר ארורים כנגד שאר שבטים לא איכפת לן. ולפ"ז נתיישב ג"כ מ"ש שם ר"מ הדרשן די"א ארורים כתיבי אע"ג דהוי י"ב והיינו בהאי עניינא דפרישית. ואין להאריך כאן מענייני הדרוש. אעפ"כ לא מנעתי מלכתבו שנראה לי שהוא כפתור ופרח שלפ"ז יש ליתן טעם ג"כ במה ששינה הקב"ה סדר עמידת השבטים בהר גריזים ובהר עיבל שאינן לא כסדר הדגלים ולא כסדר תולדותם דהא ראובן שהיה ראוי להיות ראש לראשונים להר גריזים מקמי שמעון ולוי ועכשיו נעשה ראש לאחרונים שבהר עיבל ולמאי דפרישית ניחא דאיפשר שבכוונה מיוחדת צוה הקב"ה כן לטובתו של ראובן וזה כבודו שידעו הכל שמוצל אותו צדיק מאותו עון דשוכב עם אשת אביו ודו"ק:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה וכו'. שמעתי בשם הגאון מהר"ם איסרלאס ז"ל הרב בעל המפה שדרש לשבח ובא ראובן והחזיק לו טובה גם ראיתי בספר רבינו אפרים כ"י שכתב משם הרב החסיד שדרש לזכות ראובן ובא ראובן והחזיק לו טובה ושני הפירושים כבר כתב"תי אני עני בקונטריס פני דוד סוף פרשת וישלח ע"ש ודרך הלציי אפשר דזה רמז רשב"נ משם רבי יונתן כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה דאם היה אומר לשבח היה ראובן מחזיק לו טובה ולכן טועה. ומכאן ילמוד מוסר האדם שהגם שיש כמה מאות שנים שראובן בגן עדן עם כל זה הי"ל נחת רוח שהרב החסיד והרב מהרמא"י ז"ל דרשו לשבח והחזיק להם טובה ומאד יש להתעורר וללמוד מזה כמה דברים והרי הוא כמבוא"ר. ואני עני כתבתי בדרושים ולעיל בקונטריס זה פ"ק דברכות שלאה אמנו ברוח הקדש קראת שמו ראובן. והוא כי ח"ו היה מקום לפקפק על ראובן שהוא בן תמורה דיעקב אע"ה חשב שהיא רחל ויהי בבקר והנה היא לאה. וכבר הראב"ד ז"ל בספר בעלי הנפש חקר חקירה זו וזאת לפנים הלא זאת הכינה גם חקרה בזהר הקדוש ואני הדל מצאתי לחד מרבוואתא קמאי בספר על קלף כ"י שתירץ שהכל תלוי באשה שאם היא תטהר רעיוניה וכונתה לשמים יצא הולד טוב ואינו בן תמורה וכזה עשתה לאה אמנו בטוהר לבה וכל מעיינה בה' זהו תורף דבריו ז"ל ואפשר שזה כיונה לאה אמנו ע"ה לקרותו ראובן כלומר אל תחטאו שאני הטעתי לבעלי וגרמתי מכשול שיהיה הולד בן תמורה לזה אמרה ראו בן כלומר ראו והתבוננו בבן זה ותראו שהוא צדיק גמור ומזה תדעו שאני לא חטאתי ואינו בן תמורה. ועוד יש לרמוז כי ראו בן גימטריא רז בן להודיע דהכל מפלאות תמים דעים ויש סוד רז זה ומעין זה יש לי השפל בזה רמזים עוד ואין להאריך: