שבת נו ע"א

דף נו - א

אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר  שבני שמואל חטאו בשוחד והטיית דין האמורים בהם, אינו אלא טועה. שנאמר "ויהי כאשר זקן שמואל ולא הלכו בניו בדרכיו". משמע, בדרכיו הוא דלא הלכו. אבל מיחטא, נמי לא חטאו.

אלא מה אני מקיים מה שנאמר עליהם, "ויטו אחרי הבצע, ויקחו שחד ויטו משפט"? - שלא עשו כמעשה אביהם ^[107].

ומפרשת הגמרא במה הם היו שונים משמואל:

שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל, ודן אותם בעריהם. שנאמר "והלך מדי שנה בשנה, וסבב בית אל והגלגל והמצפה, ושפט את ישראל".

ואילו הם [בניו] לא עשו כן. אלא ישבו בעריהם, ושם שפטו את העם. ולא יצאו ממקומם, כדי להרבות שכר לחזניהן [שמשיהם] וסופריהן. שהיו שוכרים שמשים להזמין את הנקראים לדין, וסופרים לכתוב שטרות ואגרות. ורצו שישתכרו בכך בני עירם. ולכן נאמר בהם "ויטו אחר הבצע".

ומה שאמר בני שמואל לא חטאו - כמחלוקת דתנאי נשנה דבר זה.

דתניא: הא דכתיב "ויטו אחרי הבצע" -

רבי מאיר אומר: חלקם שאלו בפיהם. שבקשו מעשר ראשון הראוי להם. שהרי לוים היו. ומתוך שגדולי הדור ושופטים היו, לא היו ישראל מונעים מהם את המעשר שבקשו. ושאר לוים עניים היו מצטערים.

רבי יהודה אומר: מלאי [סחורה] הטילו על בעלי בתים שיעסקו בה למוכרה עבורם ויביאו להם את הרווח. ומחמת כן, כשהיו אותם בעלי בתים באים לדון לפניהם היו מטים את הדין לטובתם.

רבי עקיבא אומר: קופה יתירה של מעשר נטלו בזרוע [בכח], יותר מן הראוי להם בתורת מעשר.

רבי יוסי אומר: מתנות כהונה: זרוע לחיים וקבה נטלו בזרוע. ואף שלא היו כהנים, ולא היתה להם זכות לכך.

נמצא, שלרבי מאיר לא חטאו בהטיית משפט. אבל לרבי יהודה, חטאו. ולרבי עקיבא חטאו בגזל ^[108].

אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר דוד חטא עם בת שבע בעון אשת איש, אינו אלא טועה. שנאמר "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל, וה' עמו". וכי אפשר שחטא בא לידו, ושכינה עמו?! ^[109] אלא מה אני מקיים איך נפרש את הפסוק במאמר נתן הנביא לדוד, "מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעינו, את אוריה החתי הרגת בחרב, ואת אשתו לקחת לך לאשה, ואתו הרגת בחרב בני עמון"!? -

שביקש לעשות חטא, ולא עשה! ^[110] שרצה לבוא על בת שבע קודם שקבלה גט מאוריה ^[111]. אבל בפועל לא בא עליה, אלא לאחר שגירשה בעלה. ששלח לה אוריה גט על תנאי מן המלחמה. שאם לא ישוב מן המלחמה, הרי הוא מגרשה מעכשיו. ועשה כן, כדי שאם ימות לא תזדקק ליבום. או כדי שלא תתעגן אם ימות ולא יהיו עדים על מיתתו. או כדי שלא תתעגן אם יפול בשבי. וכדאמרינן לקמן.

אמר רב: רבי, דאתי מזרע בית דוד, מהפך ודריש בזכותיה דדוד ^[112].

וכך דרש רבי את דברי נתן הנביא בהוכיחו את דוד על מעשה בת שבע:

"מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעינו"

-

רבי אומר: משונה רעה זו מכל רעות שבתורה. שבכל רעות שבתורה, כתיב בהו "ויעש" הרע בעיני ה'. ואילו כאן כתיב "לעשות הרע". מלמד, שביקש דוד לעשות רעה, אך ולא עשה אותה.

וזה שאמר לו נתן הנביא "את אוריה החתי הרגת בחרב" - לא האשים את דוד בהריגתו של אוריה, כי באמת נתחייב אוריה מיתה, משום שמורד במלכות היה, כמו שיבואר בסמוך. אלא חשוב הדבר כאילו הרגתו, משום שהיה לך לדונו בסנהדרין למיתה, ולא דנת אותו. אלא גרמת לו ליהרג בלא דין ^[113].

ובאומרו "ואת אשתו לקחת לך לאשה" - לא האשים את דוד באיסור אשת איש, משום שבשעה שדוד לקחה לו לאשה היא כבר לא היתה אשת איש. שהרי מלשון הפסוק "לקחת לך לאשה" משמע, שליקוחין יש לך בה. ואילו אשת איש, אין קידושין תופסין בה ^[114].

דאמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל היוצא למלחמת בית דוד, היה כותב גט כריתות על תנאי ^[115] לאשתו. שאם לא ישוב מן המלחמה, תהא מגורשת מעכשיו. ולפעמים היה טרוד בצאתו, והיה שולחו לגט מן המלחמה. וכן עשה אוריה ^[116].

וראיה לדבר שכך היה מנהגם, ממה שנאמר במלחמת שאול "ויאמר ישי לדוד בנו: ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף, ואת אחיך תפקוד לשלום, ואת ערובתם תקח".

והוינן בה: מאי "ואת ערובתם תקח"? ^[117]

תני רב יוסף: דברים המעורבים בינו לבינה. דהיינו, קידושין ואישות שיש בין האיש לאשה. ואמר ישי לדוד, שיביא גטין מאחיו שהיו במלחמה עבור נשותיהם כדי שלא תשארנה עגונות.

ומה שנאמר בהמשך הפסוק: "ואותו הרגת בחרב בני עמון" - התכוון נתן הנביא לומר: מה חרב בני עמון [מה שהורגים בה בני עמון שלא מדעתך] אי אתה נענש עליה, אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו בכך שגרמת למותו.

מאי טעמא? - משום שאוריה מורד במלכות הוה, ונתחייב מיתה.

ובמה הוא מורד במלכות? - דאמר ליה אוריה לדוד, "ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים", שקרא ליואב "אדוני", בפני דוד. ואין זה מן הכבוד של מלך לקבל עליו מרות של אחרים בפני המלך ^[118].

אמר רב: כי מעיינת ביה בדוד, לא משכחת ביה חטא, בר [חוץ] מדשלח את אוריה ליהרג בחרב בני עמון. דכתיב "אשר עשה דוד את הישר בעיני ה', ולא סר מכל אשר צוהו כל ימי חייו, רק [חוץ מאשר] בדבר אוריה החתי".

אבל בבת שבע לא חטא, כאמור.

אביי קשישא רמי סתירה מדרב אדרב. מי אמר רב הכי [דלא חטא דוד אלא באוריה]?

והאמר רב: קיבל דוד לשון הרע [ויבואר בסמוך].

הרי דהיה בידו חטא נוסף על חטא אוריה.

ומסקינן: קשיא!

גופא: רב אמר: קיבל דוד לשון הרע ^[119]. שלאחר מות שאול, ביקש דוד אחר כל הנותר מבית שאול. ובא לפניו ציבא עבד שאול, ואמר לו שנותר מפיבושת בן יהונתן בן שאול. וכתיב "ויאמר לו המלך איפה הוא, ויאמר ציבא אל המלך, הנה הוא [ב] בית מכיר בן עמיאל בלו דבר"! כלומר, "בלא דבר". שאינו חכם בדברי תורה.

וכתיב אחר כך "וישלח המלך ויקחהו מבית מכיר בן עמיאל מלו דבר". כלומר, שמצאו למפיבושת מלא דברי תורה.

מכדי, חזייה דוד לציבא דשקרא הוא. שהרי שיקר לו באמרו שאין מפיבושת חכם. ונוכח דוד שאינו כן, אלא חכם הוא. ואם כן, כי הדר ציבא ואלשין עילוייה, שהלשין על מפיבושת בפני דוד [כמובא בסמוך] - מאי טעמא קיבלה דוד מיניה את דבריו? ^[120]

דהא כתיב "ויאמר המלך ואיה בן אדוניך? ויאמר ציבא אל המלך: הנה [מפיבושת] יושב בירושלים, כי אמר: היום ישיבו לי בית ישראל את ממלכות בית אבי".

ומנא לן דקיבל דוד מיניה לשון הרע זה, והאמין לו שמבקש מפיבושת למלוך תחתיו?

דהא כתיב "ויאמר המלך [לציבא]: הנה לך כל אשר למפיבושת. ויאמר ציבא: השתחויתי, אמצא חן בעיניך אדוני המלך". שנתן דוד לציבא בשכר הלשנתו את כל רכוש מפיבושת. ולמדנו, שקיבל את דבריו, והאמינו שמפיבושת רוצה למרוד בו ולמלוך תחתיו.

ושמואל אמר: לא קיבל דוד לשון הרע מציבא אודות מפיבושת. אלא דברים הניכרים חזא ביה ^[121] ראה בו במפיבושת שרוצה למרוד בו.

דהא כששב דוד ממנוסתו לאחר שנהרג אבשלום, כתיב "ומפיבושת בן שאול ירד לפני המלך, לא עשה רגליו ולא עשה שפמו, ואת בגדיו לא כיבס, למן היום לכת המלך, עד היום אשר בא בשלום". וסבר דוד שלא קישט מפיבושת עצמו, מפני שנצטער על שניצח דוד את אבשלום ושב לביתו. וניכר היה בכך שנאמנו דברי ציבא, ואכן מפיבושת מורד היה.

ואף על פי שעוד קודם לכן כבר אמר דוד לציבא "הנה לך כל אשר למפיבשת", לא קיבל עדיין את הלשון הרע. משום שידע דוד שכל זמן שלא שב לביתו, אין מתנתו מתנה. ולא אמר כן לציבא אלא על תנאי שיתברר לבסוף שהאמת כדבריו. ואם לא היה רואה סימן זה [שלא נתקשט] היה חוזר בו מהחרמת רכוש מפיבושת.

ובאמת לא משום כך לא נתקשט מפיבושת. אלא, אדרבה, כל זמן שלא ראה את דוד שב לכסא מלכותו לא קישט את עצמו ^[122].

וכתיב "ויהי כי בא ירושלים לקראת המלך, ויאמר לו המלך למפיבושת: למה לא הלכת עמי, מפיבושת, בברחי מפני אבשלום? ויאמר מפיבושת: אדוני המלך. עבדי ציבא רמני.

אע"פ שמדת חסידות בנטיה אל קצה אחרון מדה יתירה היא ולא נתנה לכל עד שיענש הנמנע ממנה מ"מ מי שנתפרסמו אבותיו במדה זו באיזו ענין ובא הבן למלא מקומו באותו ענין הרי אותה מדה שבה אצלו כמדה ממוצעת שכל אדם ראוי לאחוז בה עד שאם יניחנה ראוי לו ליענש עליה והוא שנא' בבני שמואל שלא חטאו בעון הנזכר בהם ר"ל ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט אלא מתוך שלא עשו כמעשה אביהם שהיה שמואל מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם ובניו לא עשו כן אלא ישבו בבתיהם כדי להרבות שכר לחזניהם ולסופריהם ומ"מ כל שמרפה ידיו מן הדין כדי שלא לחייב את העשיר או את האלם או מי שהגיע לידו הנאה ממנו הרי זה בכלל עול שנוא ומשוקץ א"כ מה שאמרו כאן מלאי הטילו על בעלי בתים כלומר פרקמטיא לעסוק בה בשבילם עד שמתוכה היו מטים להם את הדין אין זה התנצלות בגופו של חטא ואין לך שוחד גדול יתר הימנו:

כהנים או לויים המכירים בעצמם שמתוך שררותם בני אדם נשמעים להם אין ראוי להם לשאול חלקם ומתנותיהם בתרומות ומעשרות ושאר מתנות בפיהם מתוך שאין בני אדם מסרבים להם בכלום הרי הם כעין גוזלים לשאר עניי כהנים ולויים ואין צריך לומר שיזהרו שלא ליטול קופה יתירה ר"ל ביתר מן הראוי להם וכן שלא ליטלם בזרוע שנאמר ונתן לכהן ולא שיטול לעצמו:

אע"פ שדיני המלכות דינים קבועים הם ויש לה רשות להרוג ביתר ממה שאין יד הסנהדרין שולטת להרוג כמו שיתבאר במקומו מ"מ כל שבא להרוג מצד כבודו ונקמתו ראוי לו לדונו בסנהדרין עד שלא יאמרו שיהו כעס או קנאה מביאין אותו לכך ומ"מ אם עשה אינו נענש והוא שאמרו את אוריה החתי הכית שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנתו ואעפ"כ דרשו ואותו הרגת בחרב בני עמון מה עמון אי אתה נענש עליו אף אוריה וכו' מ"ט מורד במלכות הוה דקאמר ואדני יואב:

המגרש את אשתו ע"מ שאם ימות יהא גט מעכשיו ובא אחר וקדשה קודם שימות לכשימות מיהא קדושין חלין למפרע ואע"פ שביאתו אסורה והבא עליה באשם תלוי לכשתתברר מיתתו פקע את הכל והוא שאמרו ואת אשתו לקחת לך לקוחין יש לך בה שכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו על מנת שאם ימות במלחמה יהא גט מעכשיו ואע"פ שאוריה כבר חזר מכיון שלביתו לא ירד אין זו חזרה ועוד שדעתו לחזור למלחמה היה ואין זו חזרה שכך הוא תרפן של דברים שישוב לביתו אחר גמר המלחמה וכך היה דרכו של בית דוד לעולם שהרי במלחמת שאול מצינו לישי אביו שאמר לו ואת אחיך תפקד לשלום ואת ערבתם תקח ודרשו בו דברים המערבים בינו לבינה ר"ל הקידושין ושיבטלם בהבאת גט ומ"מ פשט המקרא ר"ל שילמוד בענינם ועם מי הם מתערבים שהאדם נכר מתוך אותם שהוא מתחבר עמהם כמו שאמרו חכמי המוסר המופת על האנוש חברתו והוא שתרגם יונתן וית טיבהון תילף כלומר טבם ושיכות שלהם אצל מי:

לשון הרע מדה פחותה ומגונה עד מאד וגורמת להשחתת כל חבה והריסת כל מצב ולא סוף דבר שהאומרה נענש עליה אלא אף המקבלה דרך הערה אמרו אלמלא לא קבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל ע"ז ולא גלינו מארצנו והוא שציבא הלשין על מפיבושת ודוד קבל עד שאמר אתה וציבא תחלקו את השדה ודרשו ז"ל באותה שעה יצתה בת קול ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות כלומר שנענש על כך מדה כנגד מדה:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

שלא עשו כמעשה אביהם כו' והיינו שלא הלכו בדרכיו בדרך שהלך שמואל בכל שנה לסבב העיירות ולשופטן שם אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהן כו' ר"ל לחזניהן ולסופריהן שבעירן דאילו סבבו גם הם עמו אפשר היתה הוצאתם מרובה על שכרן גם בעירם אפשר ששאלו יותר מכדי שכרן לומר שאין להם פנאי מפני שיש להם עסקי עירן המוטל עלייהן והיינו ויטו אחרי הבצע להרבות להן ממון דרך איסורוא ע"ז ויקחו שוחד דהיינו שע"י שהיו מרבין להן שכר באו השמשים והחזנים ליקח שוחד דהיינו ליקח מא' מהם שכר הרבה יותר מלחבירו ועי"ז אמר ויטו משפט שהשמשים והסופרין משנין להטות משפט כמ"ש בפ' ב"מ שזהו קלקול הדין שאמרו שם וק"ל:

רמ"א חלקם כו' רי"א מלאי כו' עיין בכל זה פרש"י ועי"ל ע"פ מ"ש בר"פ ב' דייני גזירות דאסור לדיין ליטול אגרא דהוי בכלל מקבלי שוחד אם לא שכר בטילה דמוכחא והם שאלו חלקם ושכרם מן הדין בפיהם גם באגרא דלא מוכח' ור"י דא' מלאי הטילו כו' והיינו ויקחו שוחד ויטו משפט דכתיב בהו כדאמרי' פ' בתרא דסוטה משרבו מטילי מלאים על ב"ב רבה השוחד והוטה המשפט כו' ע"ש:

ור' עקיבא אומר קופה יתירה כו' פרש"י יותר מן הראוי עכ"ל והוא דחוק דא"כ באוכלי טבלים שהוא במיתה נחשדו ואין זה בכלל ויטו אחרי הבצע גו' ונראה לפרש ע"פ מ"ש דטובת הנאה בנותן מעשר הוא לבעלים ליתן לאיזה לוי שירצה וקאמר דאותה קופה יתירה דהיינו המעשר שהפרישו בע"ב מגרנם ליתן לאיזה לוי שירצו נטלו הם בזרוע ור' יוסי שאומר מתנות כו' ע"פ מ"ש בפ' הזרוע מדכתיב במתנות מאת העם מספקא לן בלוים אי מקרו עם אם לאו ואין נוטלין מהם והם אין ניטלין מאחר וקאמר התם ההוא ליואה דחטף מתנתא כו' ה"נ הכא קאמר ר"י בבני שמואל דהוו חטפי מתנתא מאחרים בזרוע וק"ל:

לעשות הרע כו' משונה רעה זו כו' וכאן כתיב לעשות שבקש כו' באחאב נמי כתיב כה"ג התמכר לעשות הרע גו' אלא דהא כתיב ביה נמי ויעש הרע גו' ולא כתב באחאב לעשות רק גבי התמכר דהיינו שמסר עצמו לעשות הרע וכן גבי מנשה כתיב לעשות הרע הא כתיב ביה נמי ויעש הרע אלא דגבי ויתעם דקאי על ישראל כתיב לעשות משא"כ בדוד דלא כתיב בעשייתו הרע ויעש הרע אלא לעשות הרע וק"ל:

שבקש לעשות כו' עיי' פרש"י שבקש לשכב עמה קודם שקבלה גט שהיה בעלה שולח כו' עכ"ל גם כי לשון כל היוצא למלחמת בית דוד כו' משמע קודם שיוצא הוא נותן לה גט מההיא דמיייתי עלה ואת ערובתם תקח גו' משמע דמתוך המלחמה דרך לשלוח גט אחר שרואה מקום סכנה שמא יהרג ולולי פירושו נראה בפשיטות שקודם שיוצא למלחמה היה נותן גט לאשתו אלא דאחי דוד עברו על הדרך מלתת גט קודם שיצאו ושלח אביהם ישי להם שישלחו גט לנשותיהם מתוך המלחמה והא דקאמר הכא שבקש לשכב עמה באיסור היינו לפי מחשבתו שלא ידע אז שימות אוריה ויתקיים התנאי למפרע ושלא חטא לפי האמת שנתקיים התנאי שמת במלחמה והוי גט ולפי' ר"ת שכתבו התוס' שהיה מגרשה לגמרי בלא שום תנאי היינו נמי שבקש לעשות לפי מחשבתו שלא ידע שהיה מגרשה לפי שהיו מגרשין בצנעא דלכך קרי לה ספק א"א כמ"ש התוס' ודו"ק:

היה לך לדונו בסנהדרין כו' לפרש"י שהיה גט על תנאי אם ימות במלחמה י"ל דנתכוון דוד שלא לדונו בסנהדרין דא"כ לא הוה מתקיים התנאי ולא הוי גט למפרע ולפי' ר"ת שהיה מגרשה לגמרי בצנעא צ"ל הא דלא דנו בסנהדרין משום שלא יחשדוהו שבא עליו בעקיפין כדי ליקח אשתו ודו"ק:

לקוחין יש לך בה כו' כתבו התוס' אע"ג דאפי' חטא כו' משמע שלא היה בה עבירה עכ"ל ועי"ל דלקחת משמע דמתחלת לקיחה היה בה ליקוחין קודם שמת אוריה וא"כ ע"כ משום גט על תנאי כפרש"י או גט גמור בצנעא כפי' ר"ת ודו"ק:

שנא' ואת חריצי כו' ואת ערובתם תקח כו' האי קרא לאו במלחמת בית דוד כתיב אלא במלחמת בית שאול ולא מייתי מיניה אלא שכן היה דרכן של בני ישי ומסתמא דוד היה נוהג כן במלחמותיו וק"ל:

ואותו הרגת גו' מה חרב בני עמון כו' דרשו כן דיתורא דקרא הוא דכבר כתיב בהאי קרא את אוריה החתי הכית בחרב גו' וע"כ דרשו מיניה מה חרב בני עמון אי אתה נענש כו' והיינו דלא נענש אפי' בדינא זוטא כגורם אינו נענש דבדינא רבה וודאי דלא אצטריך האי קרא דהא קיי"ל כמ"ד האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש הוא חייב ושולחיו פטור אלא דאצטריך האי קרא דאפי' בדינא זוטא כגורם לא היה נענש דוד ובעי מ"ט וקאמר משום דמורד כו' וכן מוכחת סוגיא דפ' האיש מקדש ע"ש ודו"ק:

דא"ל ואדוני יואב כו' עיין פרש"י והתוס' דחו פירושו דאין זה מרד שלא בא להמליכו כו' ע"ש ונראה לקיים פירושו דמ"מ מקרי מרידה במה שהשוה כבוד עבד שהוא יואב לכבוד המלך דוד שקרא שניהם אדונים בפני המלך וק"ל:

קבל דוד לה"ר כו' דכתיב הנה הוא בית כו' וכתיב וישלח כו' פרש"י בלא דבר אינו חכם והוא מצאו מלא דבר עכ"ל ובכל הספרים בקרא בלו דבר בי"ו וכן מלו דבר ונראה לפרש בלו דבר ר"ל שהיה לו דברים עליך דהיינו לישנא בישא והוא מצאו מלו דבר שהיה נקי מזה מדבר עליו וניחא השתא דקאמר מכדי דחזייה דשיקרא כי הדר אלשין כו' דלפרש"י קשה מאי כי הדר אלשין כו' וק"ל:

דברים הניכרים חזא ביה דכתיב לא עשה את רגליו גו' ופרש"י אעפ"י שמקודם זה אמר הנה לך כל אשר למפיבושת אין זו קבלה כו' דלא א"ל אלא על תנאי אם יראה אמת כו' עכ"ל וקצת משמע כן דע"ת א"ל כן אם יראה אמת בדבריו ממה שאמר ציבא אמצא חן בעיניך גו' בלשון עתיד ולא אמר מצאתי חן בעיניך מיהו קצת דחוק כיון דעיקר מלתיה דרב דקבל לה"ר הוא מהאי קרא דהנה לך כל אשר למפיבושת מאי קאמר שמואל דחזא ביה דברים ניכרים ממה שנעשה אח"כ וי"ל דרב נמי דמייתי מקרא דהנה לך כל אשר למפיבושת סמוך אדבתר הכי שהאמין לציבא וא"ל שיחלקו השדה ואהא השיב שמואל שפיר דדברים ניכרים חזא ביה ופרש"י דהיינו דחזא ביה דברים ניכרים שבא לפניו ולא עשה את רגליו ושפמו כסבור כו' אבל ממאי דמייתי תלמודא כל הני קראי בדברים שנפלו ביניהם נראה דדברים ניכרים ממש חזא ביה דממה שלא עשה רגליו גו' עדיין היה מסתפק בו אם על שנצטער על חזרתו כדברי ציבא אם בהיפך שהיה מצטער על שנטרד דוד ממלכותו עד שבא בשלום וא"ל דוד למה לא הלכת גו' והשיב לו עבדי רמני גו' לפי פשוטו חסר מן הכתוב הרמאות ונראה לפרש דוירגל אינו מלשון רכילות אלא מלשון הולך רגל שאמר כי עבדו ציבא רמוהו שא"ל לחבוש לו החמור כדי לרכוב עליו אחר המלך כי פסח אני וא"א לי להלוך ברגל אבל הוא לא רצה בכך ולקח החמורים עמו כמפורש בקרא ויאמר ציבא החמורים לבית המלך לרכוב גו' וירגל בי דהיינו שאלך אני ברגלי בדבר שא"א לי כי פסח אני ואדוני המלך כמלאך אלהים לידע שהאמת אתי שכן הוא כדברי ולא כדברי עבדי ובכל הדברים אלו היה דוד מסתפק בדבריהם עם מי האמת וא"ל למה תדבר עוד דבריך גו' שאין אתה מדמה האמת בדברים אם אין לך עדים בדבר שכן הוא וע"כ אמרתי כמסתפק שאתה וציבא תחלקו את השדה כי ממון המוטל בספק חולקין והיה לו למפיבושת לבקש עוד מן המלך אבל אמר בדרך מריבה אחר שאתה נוטל החצי גם את הכל יקח אחרי אשר בא גו' שאין ענין זה לזה וכי משום שבא המלך בשלום יקח את הכל וע"כ אמרו שאמר כן בדרך תרעומות ומריבה על מי שהביאך בשלום דהיינו מריבה כלפי שמיא ובאלו דברים ניכרים חזא ביה שלבו בל עמו ודברי העבד אמת הן וע"כ הניח הדבר במוחלט שיחלקו השדה והיינו דכתיב ובן יונתן מריב בעל וכי כו' כיון דמצינו בקרא בס' שמואל דהיה לו ליהונתן בן נקרא מפיבושת ובד"ה לא חשיב בן ליהונתן רק מריב בעל א"כ ע"כ דהיינו מפיבושת היינו מריב בעל וע"ש שעשה מריבה כו' ועיין בפרש"י בד"ה דמשעה שעבדו ישראל את הבעל נקרא הבעל בשם בושת דכתיב לקטר לבושת גו' כי בעל ובושת שם א' הוא עכ"ל ע"ש:

וירב בנחל כו' על עסקי נחל כו' מפורש פרק בראשונה:

בשעה כו' א"ל רחבעם וירבעם יחלקו כו' והיינו במדה שאמר שיחלקו השדה האדון והעבד כן יחלקו המלכות המלך והעבד וק"ל:

ולא עבדו ישראל ע"ז כו' כפירוש רש"י שעל ידי שנחלקה העמיד ירבעם עגלים כו' ע"ש ואמר ולא גלינו כו' כדאמרינן פרק במה מדליקין בעון ע"ז גלות בא לעולם כו' וק"ל:

שלמה חטא אינו כו' פרש"י בע"ז עכ"ל אבל במה שלא מיחה בנשיו חטא כדלקמן א"נ במה שנשא את נשים הנכריות חטא וודאי אע"ג דאמרי' פ' הערל דלא עבר על לאו דויתחתן דלא נסיב מידי אלא בזנות בא עליהן הא אמרי' שם דמעלה עליו הכתוב כאילו נתחתן בהן וק"ל:

נשיו הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים גו' בקרא לא כתיב ללכת אלא דתלמודא קאמר לה דהטו משמע ללכת אחרי גו' ולא הלך:

והכתיב אז יבנה שלמה במה לכמוש גו' האי קרא ויעש שלמה הרע גו' דפריך מיניה בתר הכי לקמן כתיב מקמיה דהאי קרא דאז יבנה שלמה גו' וי"ל דמש"ה פריך מהאי קרא דאז יבנה גו' מקודם משום דמפרש ביה טפי חטא דע"ז וק"ל:

שבקש לבנות ולא בנה אלא מעתה אז יבנה יהושע גו' ק"ק המקשה דלא ידע ההוא היקשא דר"י אמאי לא תקשי ליה מגופיה הא כתיב גבי מעשה דיאשיהו אשר בנה שלמה גו' וי"ל דההוא קרא דאז יבנה שלמה מוכח אההוא קרא דאשר בנה שלמה נמי לאו דווקא הוא אלא שבקש לבנות ולא בנה וק"ל:

אשר מימין להר המשחה פרש"י לשון שמן כדמתרגמינן משחה כו' ע"ש אבל בכל הספרים כתיב מימין להר המשחית גו' מיהו דהיינו נמי הר המשחה ושינה שמו לגנאי כפרש"י שם וק"ל:

אפשר בא אסא ולא בערם כו' ברפ"ק דחולין קאמר נמי כה"ג והוסיף לפרש והלא כל ע"ז שבעולם אסא ויהושפט בערו כו' דמצינו בהו שבערו כל ע"ז דכתיב באסא ויעבר הקדשים מן הארץ ויסר כל הגלולים כו' וביהושפט כתיב ויתר הקדש אשר נשאר גו' בער מן הארץ מיהו הכי ה"מ לאת נמי שבא חזקיהו דכתיב ביה הוא הסיר את הבמות גו' וכתת נחש הנחושת גו' ודו"ק:

והכתיב ויעש שלמה הרע בעיני גו' דלא ניחא לאוקמא בנשא נשים נכריות דבעיני ה' משמע דבענין ע"ז איירי ומשני דלא מיחה בנשים היינו נמי בעע"ז וק"ל:

נוח לו לאותו צדיק כו' ר"ל שהוא צדיק ולא עבד כלל ע"ז היה נוח לו שהיה עובד קצת לשימוש ע"ז ואל יכתב בו ויעש הרע כאילו עבד ממש ע"ז וק"ל:

בשעה שנשא שלמה את בת פרעה כו' יש רמז בענין זה שאמר הכתוב והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ופרט את בת פרעה ומסיים בענין ויהי לו נשים שרות ז' מאות ופלגשים ג' מאות גו' ודריש שרות מלשון שיר וזמר כמו בקול שרים ושרות גו' עשיתי לי שרים ושרות גו' הרי לך מאלף הנשים אלף כלי שיר וזמר ומסיים ויטו נשיו את לבו דהיינו לע"ז כדמפורש בההוא ענינא וק"ל:

בשעה כו' ירד גבריאל ונעץ כו' מפורש באורך מסכת סנהדרין פ"ב:

אותו יום שהעמיד ירבעם כו' כי זה הוא תחלת הגלות כמ"ש ועבדתם אלהים אחרים גו' ואבדתם מהרה מעל הארץ גו' והיינו שנבנה צריף א' כי לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים ותחלת בנינו באותו יום לא נבנה בו רק צריף א' שהוא בית ודירה שפילה כמו יושבי צריפין דפ' כיצד מעברין:

כל דין שדן מבן ח' עד י"ח החזירן כו' ומזה המאמר כתב הטור ח"מ סי' ח' די"א שאין הקטן ראוי לדין עד שיהיה בן י"ח שנה כו' ע"ש אבל קשה מהיכא נפקא מקרא דעד בן י"ח שנה היה מחזיר דבן ח' מפורש בקרא שבן ח' מלך יאשיהו אבל עד בן י"ח לא מצינו כו' ועוד דלא קאמר הכא אלא עד י"ח ולא קאמר עד בן י"ח כמ"ש מבן ח' וע"כ נראה לפרש דה"ק מבן ח' שמלך כמפורש בקרא עד י"ח שנה למלכותו כמפורש בקרא ויהי בי"ח שנה למלך יאשיהו גו' וכל הענין שם שמצא חלקיהו את הספר כו' כפרש"י ובההוא ענינא כתיב וכמוהו לא היה מלך אשר שב גו' והיה אז בן ששה ועשרים וחומרא יתירה נהג בעצמו להחזיר כמ"ש גם הטור ודו"ק:

ת"ל בכל מאודו שנתן כו' ויש לדקדק דמהיכא משמע ליה דלא קאי אשר שב רק אבכל מאודו הא בההוא קרא כתיב נמי בכל לבבו ובכל נפשו וי"ל דלעיל מיניה כבר כתיב ויכרות את הברית גו' בכל לב ובכל נפש להקים גו' ובהאי קרא דאשר שב הוסיף לכתוב בכל מאודו דמשמע מיניה דעליה קאי שהחזיר להם משלו ורב דפליג ואמר אין לך גדול בבעלי תשובה יותר מיאשיהו היינו דמשמע ליה דקאי אשר שב נמי אבכל לבבו ובכל נפשו וק"ל:

נתן דצוציתא כו' עיין פרש"י ותוס' ובערוך ערך נתן כתב פ"א שהיה לו חלוק של שער עזים ששורט בשרו שיהא לו כפרה שהיה בעל תשובה ועיין בספר יוחסין:

בתוס' ד"ה רק בדבר אוריה החתי קשה הא איכא מעשה דהסתה בריש פ"ב דיומא וכו' כצ"ל:

גמ' בירושלים וגו' כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה דברים הניכרים כו' עצמו ועד עתה היה מצפה כשיבא ויושיבוהו במלכות יתנאה ויסתפר לכך לא קבל דבריו כו' כצ"ל. ונ"ב פי' של מפיבושת ודו"ק:

בא"ד והוא השיבו קשה כו'. נ"ב פי' זה מוכיח על הדברים הניכרים שראה:

רש"י ד"ה שבקש. קודם שקבלה גט. עמש"כ בכתובות (ט' ב') בתד"ה כל היוצא:

בא"ד או שמא יהרג ואין מעיד כו' או שמא יהא שבוי כו'. ולקמן פירש שהיו מגרשים ע"ת שאם ימות כו'. והוא תמוה דתנאי זה לא מהני מידי אם אין עדים. או אם יפול שבי ביד צר. וע"כ צ"ל דל"ד נקט אם ימות אלא אם לא יחזור בסוף המלחמה. וכ"כ התוס' בכתובות בכוונתו ומעתה ל"ק עליו ג"כ קושיית התוס' דהכא מהא דגיטין וכמו שבארו בעצמם בכתובות שם:

[רד"ה בחרב בני עמון. שלא מדעתך כצ"ל] :

תוס' ד"ה לקוחין. אע"ג כו' דהא אנוסה היתה כו'. בס' ב"א הביא קושיא בשם הפלאה דיותר ה"ל להקשות דאפי' סוטה גמורה קדושין תופסין בה. והוא כ' ישוב דאזלי לטעמייהו בס"פ החולץ (בתירוץ הב') דבבועל ל"ת בה קדושין. ול"ד כלל דע"כ לא כתבו כן אלא לר' ישבב אי טעמא דנפשיה קאמר דלר"ע הוה ממזר אפי' מחייבי עשה. (דלבועל לא הוה אלא בעשה עי' תוס' שם (ג:) ד"ה לפי וכ"כ המל"מ בספ"א מהל' אישות). אבל אם אין ממזר אלא מח"ל ודאי תפסי קדושין לבועל. וכ"ש למ"ד דא"מ אלא מח"כ. ורבי דהוא מרא דשמעתא כאן סתם הלכה בס"פ החולץ דא"מ אלא מח"כ. ודעת ר' ישבב לא הביא כלל במשנתו דמשמע דלא חש לה. גם מש"כ דכ"מ דעת רש"י (דאק"ת בבועל) ממש"כ שם גבי סוטה הטעם דאף לאחר שזינתה לא פקעו קדושיה. וא"כ גבי בועל דליכא קדושין ראשונים לת"ק מחדש. ואף ע"פ שהתוס' הקשו עליו שם כבר ישבו פירושו בקדושין (ס"ח) הנה מלבד שנדחו דבריו במה שקדם. הלא ישוב התוס' פירש רש"י הוא דכיון דכ"ז שלא גרשה אין הולד ממזר אין לומר משום שגרשה יהא איסור נוסף דמה גריעותא כו' ע"ש. כן אוסיף עוד דאין סברא להחמיר בבועל יותר מבעל וכמ"ש התוס' ביבמות (ג' ב') בדבור הנ"ל:

שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל א' ח, א) "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וְגוֹ' וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו". מקשים אמאי הביא פסוק זה, ודי להביא פסוק לֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו? ונראה לי כי פסוק זה מלמדנו חטאם היה שלא הלכו כמנהג שלו לסבב, יען כי הכתוב אומר מפני שהיה זָקֵן לכך שם בניו שופטים. וקשא וכי זקן לא יכול לשפוט? ועוד הוא נפטר בן נ"ב שנה ולא היה זקן כל כך?! אך הואיל והיה דרכו לסבב ודבר זה גם בהיותו בן חמשים לא יוכל לעשות בשביל טרחא, לכך שם בניו שופטים כדי שהם יעשו כמנהגו לסבב, ועל זה בא הכתוב אחריו ואמר לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכָיו, אלו אשר שם אותם שופטים בעבורם אבל מחטא לא חטאו.

"וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע" (שמואל א' ח' ג'), רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חֶלְקָם שָׁאֲלוּ בְּפִיהֶם וְכוּ'. דברי התנאים כולם אמת, ונרמזו כל דבריהם באותיות שהם אַחֲרֵי 'הַבָּצַע' כי אחר עי"ן יש פ"ה רמז למאן דאמר חֶלְקָם שָׁאֲלוּ בְּ'פֶה' ואחר צד"י יש קו"ף רמז למאן דאמר 'קֻפָּה' יְתֵרָה שֶׁל מַעֲשֵׂר נָטְלוּ בִּזְרוֹעַ, ואחר בי"ת יש גימ"ל רמז למאן דאמר מְלַאי הִטִּילוּ עַל בַּעֲלֵי בָּתִּים שבזה נעשו 'גומלין' זה את זה, וזהו גימ"ל שהוא רצונו לומר גומלין זה את זה, ולכן אמרו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע 'אַחֲרֵי' דייקא דכלהו אתנהו. ברם קשה לי בזה דהוה ליה להקדים דברי רבי עקיבה לדברי רבי מאיר ורבי יהודה שהיו תלמידיו? ונראה לי בס"ד הקדים דברי רבי מאיר ורבי יהודה מפני שקרובים לפשט הכתוב טפי, כי מן הכתוב משמע שהיה הקלקול מצד הדין שהיו עושין דבר להחניף, אבל מה שאמר קֻפָּה נָטְלוּ בִּזְרוֹעַ אין עושין חנופה בעבור דבר זה, דהא בזרוע ויד רמה נוטלין, ולכן דברי רבי יוסי שגם הם אינם קרובים לפשט המקרא, כי הוא אמר כיוצא בזה מַתָּנוֹת נָטְלוּ בִּזְרוֹעַ הזכירם אחר דברי רבי עקיבה שהיה רבו, ונמצא דאם נאמר כל הני הוו בהו, הרי יש בידם חמשה דברים, כי מלבד ארבעה דאמרו תנאים הנזכרים, עוד איכא חדא דאמר שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שֶׁלֹּא עָשׂוּ כְּמַעֲשֵׂה אֲבִיהֶם לסבב, ונראה לכך נאמר ויטו אחרי 'הַבָּצַע' רמז בזה 'ה' בצע'.

קֻפָּה יְתֵרָה שֶׁל מַעֲשֵׂר נָטְלוּ בִּזְרוֹעַ. נראה לי בס"ד כי המעשר הוא אחד מעשרה, אבל בעל עין טובה יפריש עוד מעשר עני כדי שיהיה בין הכל חומש, וזה נקרא קֻפָּה יְתֵרָה שהוא יותר מן החיוב, ואין להם מן הדין לתבוע חלק היתרון הזה, והם היו לוקחים גם זה בִּזְרוֹעַ כאלו יש להם זה מצד הדין.

כָּל הָאוֹמֵר דָּוִד חָטָא, אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. נראה לי בס"ד בא לרבות בתיבת 'כָּל' אפילו שהאומר כן כונתו לשם שמים כדי לחזק לב בעל תשובה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה ד:) 'לא היה דוד ראוי לאותה מעשה אלא להורות תשובה ליחיד' עם כל זה אינו אלא טועה במה שאומר חטא בסתם, שהשומע יבין ויחשוב שחטא באשת איש ממש וזה אינו כך, ואף על גב דפסוק דמוכח מיניה דְּשְׁכִינָה עִמּוֹ נאמר קודם עון בת שבע, מכל מקום שפיר מוכח כי הקב"ה צופה עתידות, ואם ידע שיחטא אחר כך בחטא אשת איש חס וחלילה איך תשרה עליו שכינה מעיקרא?!

רַבִּי, דְּאַתִּי מִדָּוִד מְהַפֵּךְ וְדָרִישׁ בִּזְכוּתֵיהּ דְּדָוִד. קשא לשון מְהַפֵּךְ יתר ואין לו ביאור? ונראה לי בס"ד דאף על גב דלפי דרשה זו של רבי דבת שבע היתה פנויה ואוריה נתחייב הריגה כדין, אכתי לא פליט דוד המלך ע"ה מִלְזוּת שְׂפָתַיִם, שעדיין אומרים למה עשה הדבר בהסתר וגניבה, ששלח אותה לביתה ואמר לאוריה שישכב עמה כדי שלא יורגש שנתעברה ממנו, שדברים אלו מוכחין כאלו היא עודנה אשת איש כשבא עליה? לכך קודם שהיה דורש רבי פסוק זה המדבר בזכות דוד המלך ע"ה, ומגיד על בת שבע פנויה, ואשתו של דוד היא מן הדין, היה רבי דורש פסוק הידוע שהוא נדרש מהופך מסיפיה לרישיה, והוא פסוק (תהילים קיט, קכו) עֵת לַעֲשׂוֹת הֳ' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ, דאמרינן בגמרא דברכות (דף סג) אמר רבא האי קרא מסיפיה לרישיה מדריש, הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ מה טעם? משום עֵת לַעֲשׂוֹת לַהֳ', ופירש רש"י ז"ל הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ הם העושים רצונך, כגון אליהו שהקריב בבמה משום עֵת לַעֲשׂוֹת גדר וסייג בישראל לשמו של הקב"ה להפרישם מעבודה זרה עיין שם. והנה על פי דרשת פסוק הנזכר דדרשינן ליה מהופך, אז ממילא בטל לְזוּת שְׂפָתַיִם הנז' מעל אדונינו דוד המלך ע"ה, שגם הוא עשה דברים המורין שהיא עודנה אשת איש חס וחלילה, כדי שיורה בזה תשובה ליחיד לעשות גדר בישראל לענין תשובה, שיאמרו דוד חטא באשת איש ועשה תשובה ונרצה לו, ואם כן אין דבר עומד בפני התשובה, ואז כולם יתעוררו לעשות תשובה, וכמו שנאמר (תהילים נא, טו) אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ. ולכן רבי הוה מְהַפֵּךְ וְדָרִישׁ בִּזְכוּתֵיהּ, פירוש הוה מְהַפֵּךְ בפסוק אחד הידוע לדרשו מספיה לרישיה, ואחר כך הוה דָרִישׁ בִּזְכוּתֵיהּ דדוד, בהאי קרא של מדוע שהיה עושה הדרשה של היפוך הכתוב הנזכר, כמו מערכה אל הדרוש של פסוק זה. ובשם הגאון העשל ז"ל שמעתי דמפרש לדקדוק זה של מְהַפֵּךְ, ודריש על פי מ"ש בבתרא (דף קיט), דפליגי אי חולקין כבוד לתלמיד במקום רבו, והאי פלוגתא תליא בדרשת הכתוב (במדבר כז, ב) וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, ומאן דסבר חולקין דריש הכתוב הנזכר בפשוטו, דעמדו לפני אלעזר אחר שעמדו לפני משה, ומאן דסבירא ליה אין חולקין סבר סרס המקרא ודרשהו, דמעיקרא עמדו לפני אלעזר, ואחר כך לפני משה, ולכן רַבִּי דְּדָרִישׁ כאן בִּזְכוּתֵיהּ דְּדָוִד, לומר שבדין הרג את אוריה שחלק כבוד ליואב בפני דוד, על כן היה מְהַפֵּךְ הפסוק של וַתַּעֲמֹדְנָה, כמאן דאמר סרס הכתוב ודרשהו, כמאן דאמר אין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב עד כאן דבריו.

שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשָׂה. קשא כיון דדריש בת שבע מגורשת היתה קודם שיצא אוריה, אם כן מאי בִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת רַע וְלֹא עָשָׂה? ומהרש"א ז"ל ישב קושיא זו למאן דאמר היו כותבין על תנאי, ועדיין אין הדבר מתיישב היטב כאשר יראה הרואה וגם מה שתירץ על פי סברת רבנו תם ז"ל דסבירא ליה היו מגרשין בצנעה קשא, והלא ודאי דוד המלך ע"ה ידע אשר גרש אותה אוריה, כי הוא אשר תיקן דבר זה לחיילותיו! וגם בעת שבאה בת שבע אליו שאל אותה אם יש לה גט. ונראה לי בס"ד כי הרע הזה שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת הוא על מה שרצה להיות אוריה שוכב עמה, שצוהו שילך לביתו אחר שידע שהיא מעוברת, ונמצא שרצה לתלות את בנו שנולד ממנו באוריה, ודבר זה נפיק מניה חורבא בענין ערוה! ועוד אם ילך אוריה לביתו וישכב עם בת שבע, נמצא שוכב עם מעוברת חבירו ואיכא איסורא רבא, וכל שכן מ"ד נתקדשה לדוד המלך ע"ה בביאה ראשונה שבא עליה כי שם היו עדי יחוס, ואם כן איך ישכב אוריה עם אשת איש?! ולדבר זה שרצה לעשות קרי ליה 'רַע'. אך באמת לא נעשה הָרַע הזה כי אוריה לא הלך לביתו, ולמחר כשאמר לו לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ לְבֵיתְךָ? והשיב לו דברי טעם, לא הכריחו דוד המלך ע"ה שילך לביתו בלילה שניה, שאם היה גוזר עליו שילך על כל פנים שיהיה, היה מוכרח שילך לקיים גזירת מלך. אך באמת גם דוד המלך ע"ה נתחרט מזאת העצה שחשב לעשות, ועל זה קאמר שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשָׂה. ומה שאמרו שֶׁהָיָה לְדוּנוֹ בְּסַנְהֶדְּרִין, אף על גב דאם דן אותו שם גם כן היה נהרג בחרב, כי חייבי מלכות מיתתם בסייף, מכל מקום היה נהרג בסייף של בית דין, ועתה נהרג בחרב של מלחמה שזה נקרא חרב בסתם אבל של בית דין נקרא סייף.

"וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה" לִקּוּחִין יֵשׁ לְךָ בָּהּ. נראה לי בס"ד אמר לִקּוּחִין לשון רבים, כי הוא היה גלגול אדם הראשון, והיא היתה גלגול חוה, ולפי זה ב' לקוחין היו של גלגול הקודם, ושל גלגול עתה. או נראה לי בס"ד לִקּוּחִין בהפוך אתוון חֲלוּקִין לשון חלוק ומלבוש, כי האיש נותן לאשה בקדושין 'אור מקיף' ובביאה 'אור פנימי' ובזה פרשתי בס"ד הטעם שמנהג חסידים לקדש בטבעת לרמוז על אור מקיף, ודוד המלך ע"ה בביאה ראשונה קידשה על ידי עידי יחוד, ונמצא שלא היה חסר גם אור המקיף, ולזה אמר 'לִקּוּחִין' אותיות 'חֲלוּקִין' רמז לאור מקיף יש לך בה שגם זה לא היה חסר:

מָה חֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן אִי אַתָּה נֶעֱנַשׁ עָלָיו, אַף אוּרִיָּה הַחִתִּי אִי אַתָּה נֶעֱנַשׁ עָלָיו. פירוש מה שנהרגו בו עוד אנשים אחרים מישראל עם אוריה אין אתה נהרג על אותו חרב, כי אתה לא צוית אלא על אוריה, והיה לו ליואב לעשות אופן שאוריה לבדו יהרג, ולכך ודאי דאין אתה חייב בזה, הנה גם על אוריה שצוית עליו בפירוש אין אתה חייב, יען כי מורד במלכות היה.

אָמַר רַב: כִּי מְעַיַּנְתְּ בֵּיהּ בְּדָוִד, לָא מַשְׁכַּחַתְּ בֵּיהּ, בַּר מִדְּאוּרִיָּה. יש להקשות תיבת בֵּיהּ יתור לשון הוא, והוה ליה למימר כִּי מְעַיַּנְתְּ בְּדָוִד? ונראה לי בס"ד דידוע כל הנשמר בערוה נקרא קָדוֹשׁ, וכן האשה נקראת קְדוֹשָׁה, אבל הנואף הזכר נקרא קָדֵשׁ, והנקבה קְדֵשָׁה בחסרון וא"ו. ובזה פרשתי בס"ד הטעם אצל יוסף המלך ע"ה דכתיב ביה (בראשית מא, מב) וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ, שזכה לכבוד זה של בִּגְדֵי שֵׁשׁ בשביל שהיה שלם באות וא"ו של קָדוֹשׁ, ולכן בישראל שגדרו עצמן מן הזנות במצרים כתיב בהו (יחזקאל טז, י) וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ 'מֶשִׁי' אותיות 'שמי' הוא 'שם י"ה'.
ובזה מובן טעם נבון מה שנמצא אות וא"ו בשם דוד באופן שהוא נגלה ויוצא במבטא, ואינו כמו וא"ו דיעקב וראובן ושמעון וכיוצא שאינו נרגש ויוצא במבטא ולא עוד אלא שהוא סמוך לאות דל"ת כמו שסמוך בתואר קדוש לאות דל"ת, והיינו להורות שהוא שלם באות וא"ו דקדוש שלא חטא בערוה! ובזה יובן בס"ד מה שנאמר בדוד המלך ע"ה וַיִּיקַר שְׁמוֹ מְאֹד (שמואל א' יח, ל), רצונו לומר בשמו יש יקר תפארת שלמותו. ובזה יובן בס"ד מה שהיו אויביו אומרים מָתַי יָמוּת וְאָבַד שְׁמוֹ כנזכר בתהלים (מא, ו), והיינו כי בשמו רמז והוכחה שלא חטא בערוה, ולכן הם מקוים ומצפים שימות, רצונו לומר שיהיה עני בחייו דחשוב כמת, שהעניות מורה על חטא זנות כמו שנאמר (משלי ו, כו) כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם, ובזה יאבד הרמז הרמוז בשמו לטובתו המורה עליו שלא חטא בערוה. וזה שאמר כאן רַב כִּי מְעַיַּנְתְּ 'בֵּיהּ' בְּדָוִד, בֵּיהּ דייקא, רצונו לומר בו בשמו תמצא שהוא נקי באחת מן השתים שהם ענין בת שבע וענין אוריה, כי שמו מגיד שלא חטא בבת שבע, ואם כן לא נשאר עליו אלא רק ענין אוריה, וגם בזה נשמר רַב למידק כלשונו שלא אמר אֶלָּא בְּאוּרִיָּה, ואמר בדבר אוריה כלומר מצד הדיבור שאמר בהריגתו, שצוה את יואב להרגו במלחמה, אבל על עיקר ההריגה שלו אינו חייב כי בדין היה נהרג אם אינו דנו בסנהדרין. והנה נמצא לפי דרשה דדריש רבי בהני קראי שהם היו תוכחה לדוד המלך ע"ה מאת ה' על ידי נתן הנביא ע"ה, באלה הדברים עצמן נתפרשו זכיות של דוד המלך ע"ה הן בבת שבע הן באוריה. ובזה יובן בס"ד מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים קיט, קג) מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ מִדְּבַשׁ לְפִי, כלומר אִמְרָתֶךָ ששלחת אלי להוכיחני היו מתוקים אצלי מִדְּבַשׁ, כי בהם ערכת הזכיות שלי. ובזה יובן (תהילים קיט, קסא) שָׂרִים רְדָפוּנִי חִנָּם, באומרם שחטאתי בבת שבע ואוריה, אך מִדְּבָרְךָ ששלחת לי עם הנביא שאמרת (שמואל ב' יב, יא) מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ, פָּחַד לִבִּי פן יהיה עבד או ממזר דלא חייס וכנזכר בגמרא (ברכות ז:), אך עם כל זה שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ, באותה הוכחה ששלחת, כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב, דאף על פי שאמרת מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ מכל מקום פרשת בדבריך הזכיות שלי שאני נקי מן עון אשת איש ומן עון שפיכות דמים! ולזה אמר (תהילים קיט, ג) זֹאת נֶחָמָתִי בְעָנְיִי כִּי 'אִמְרָתְךָ' חִיָּתְנִי.

רַבִּי, דְּאַתִּי מִדָּוִד מְהַפֵּךְ וְדָרִישׁ בִּזְכוּתֵיהּ דְּדָוִד. יש להקשות תיבת מְהַפֵּךְ לשון יתר הוא?
ונראה לי בס"ד, על פי מה שכתוב בספר קהילת יעקב ז"ל בשם ילקוט ראובני, שיש מלאך למעלה שמו 'בְּרִי' שהוא מוכן ומזומן תמיד ללמד סנגוריא על ישראל. ועל כן נקרא החכם בשם רַבִּי בהפוך אתון בְּרִי, ללמדך שצריך החכם להיות מלמד תמיד סנגוריא על ישראל, עיין שם. וידוע כי רבינו הקדוש נקרא בפי הכל בשם 'רַבִּי' בסתם, כאילו שם העצם שלו הוא רַבִּי. ולזה אומר מְהַפֵּךְ וְדָרִישׁ בִּזְכוּתֵיהּ, פירוש מְהַפֵּךְ בשם התואר שלו להיות צירוף בְּרִי, כשם המלאך שלמעלה, וְדָרִישׁ בִּזְכוּתֵיהּ דְּדָוִד.
אי נמי, מְהַפֵּךְ וְדָרִישׁ בִּזְכוּתֵיהּ דְּדָוִד, כי דוד המלך עליו השלום שמו נקרא ביושר דוד וגם נקרא למפרע דוד, להורות כי הוא שוה בצדקות מתחילתו ועד סופו, דהיינו בבחרותו ובזקנה, וכמו שאמרו (סוכה נג.) אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנתינו, ואשרי זקנתינו שלא ביישה את ילדותינו. ובהיפוך זה מגיד ומודיע שלא חטא בבת שבע, ולכן עושה זה הרמז המוכח מן היפוך שמו במערכה לדרוש הזה דדריש בפסוק מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר הֳ' וכו' (שמואל ב' יב, ט).

לֹא קִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרַע, דְּבָרִים הַנִּכָּרִים חָזָא בֵּיהּ. יש להקשות, מה הם דְּבָרִים הַנִּכָּרִים? אם משום שלא עשה רגליו ולא עשה שפמו, אין זה כדאי לחשבם דְּבָרִים הַנִּכָּרִים שמעידין כי דברי ציבא אמת הן.
ונראה לי בס"ד, כי דְּבָרִים הַנִּכָּרִים הן דבריו של מפיבושת שאמר 'עַבְדִּי רִמָּנִי' והוסיף לדבר ולומר וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וַעֲשֵׂה הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ (שמואל ב' יט, כז-כח) דנמצא שאמר למלך שדיבר עליו צִיבָא רכילות, ומה שתרצה לגזור בעבור זאת עֲשֵׂה כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ.
וקשה, הלא צִיבָא דבר למלך בינו לבינו, ומהיכן ידע מפיבושת שדיבר עליו רכילות? אלא ודאי מפיבושת דבר לפני עבדו דברים אלו שאמר לו עתה תשוב המלכות אלי. וכיון שידע שהוא אמר כן לפני ציבא, חשש פן ציבא גילה זה למלך, ולכך אמר עתה וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וכו' וַעֲשֵׂה הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ, ואלו הן דְּבָרִים הַנִּכָּרִים דחזה דוד המלך עליו השלום במפיבושת.
ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר, למה הוצרך תלמודא להביא כאן גם המקראות של וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ (שמואל ב' ט, ד), וְלָמָּה לֹא הָלַכְתָּ (שמואל ב' יט, כו) וַיֹּאמַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עַבְדִּי רִמָּנִי וכו' (שמואל ב' יט, כז), וגם בזה ניחא מה שאמר לו דוד המלך עליו השלום לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ (שמואל ב' יט, ל) פירוש יש היכר שדברי ציבא אמת, כי לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ לומר וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וכו' וַעֲשֵׂה הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ, כי מהיכן ידעת שריגל בך ודיבר לשון הרע לפני עליך, אם לא כי אתה יודע בעצמך שדברת דברים הנוגעים לי, וחשבת שודאי הגיד אותם לי, וצריך להענישך, ולכך אמרת לי וַעֲשֵׂה הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ.

גמ' שהיה לך לדונו בסנהדרין. עי' מגילה דף יד ע"ב תוס' ד"ה מורד במלכות:

תוס' ד"ה דאמר ליה וכו' ואין נראה. עיין יומא דף סו ע"ב תוס' ד"ה מהו להציל:

גמרא אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר דוד חטא כו' שביקש לעשות ולא עשה כו'. כל מה שיש לדקדק בענין זה ובאידך מימרא דשמואל ב"נ דאמר גט כריתות כותב לאשתו ולשון התוס' ד"ה גט כריתות כתבתי בס"פ מי שאחזו דף ע"ד בל' התוס' ד"ה אמר רבה ע"ש מה שכתבתי בשיטת ר"ת ותוכן הדברים דהא דאמרינן הכא שביקש לעשות ולא עשה היינו משום דדוד היה סבר שאוריה גירשה על תנאי כפירש"י כאן וכיון שעדיין לא נתקיים התנאי א"כ ביקש לעשות דהרי היא כאשת איש לכל דבריה אבל האמת היה שאוריה היה מגרשה בגט גמור כפי' ר"ת כאן ולכך לא רצה לירד לביתו ולשכב עמה וא"כ הרי לפנינו שביקש לעשות ולא עשה. ובזה נתיישב ג"כ מה שהקדים הנביא הריגת אוריה קודם לקיחת אשתו כמ"ש שם באריכות ואיפשר דהיינו דקאמר רב הכא רבי דאתי מדוד מהפך ודרש בזכותיה היינו דע"י היפוך סדר הכתוב מצא מקום למדרש בזכותיה ע"ש ותמצא נחת:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה וכו'. אפשר לומר דרך דרש על דרך שאמרו היכא דאיכא למדרש דרשינן ונקדים אשר שמעתי מפה קדוש הרב הגדול חסידא קדישא מו"ר ניהו רבא כמהר"ר חיים ן' עטר זלה"ה במ"ש לעיל פרק במה מדליקין כשבנה שלמה בה"מ ודבקו שערים זה בזה ואמר בעבור דוד עבדך וכו' באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדרה וכו' והיה מקשה דמה זה היה שנהפכו פני שונאי דוד וכו' ואימא שחטא כמו שסברו הם אך ד' חלוקי כפרה דריש רבי ישמעאל והכא מפורסם שדוד הע"ה עשה תשובה ותעניות כמ"ש ברכי כשלו מצום וכו' ועברו עליו כמה יום הכפורים וכמה יסורין סבל בברחו מפני אבשלום וכיוצא ועד אחרון נפטר לבית עולמו וא"כ כבר עברו עליו ד' חלוקי כפרה ובודאי נתכפר לו ואמאי נהפכו פני שונאיו כשולי קדירה והיה מתרץ הרב ז"ל דלתקון זה להכניס ס"ת בהיכל בית המקדש הוא תקון יחוד קבה"ו כולל בכל העולמות לא אפשר שיהיה ע"י מי שחטא ועשה תשובה דנהי דע"י התשובה ותעניות ויסורין ומיתה מתכפר לו אבל אינו בסוג זה שעל ידו יהיה יחוד הכולל כזה וזה מורה שלא חטא ולכך נהפכו פני שונאיו כשולי קדרה זהו תורף הדברים אשר שמעתי מהרב ז"ל מפיו פה קדוש. וחכם אחד הקשה עליו דהרי בגמרא אמרו שם וידעו שמחל לו הקב"ה על אותו עון ונפל כל הדרוש. ואני בעניי אומר דדברי הרב ז"ל חיים וקיימים דהנה רז"ל אמרו דראויה היתה ב"ש לדוד הע"ה מששת ימי בראשית וגט כריתות כתב לה ולא שמש בה אוריה לעלמין ואנו רואים שה' הקפיד עליו ונתן הנביא בא אליו בדבר ה' ומוכרח לומר דבעצם הדבר ליקח בת שבע לאשה לא היה לפי האמת שום איסור ושום חשש בגוף הענין. אך היה ח"ו איזה דבר מפני מראית העין והמון ישראל שלא ידעו אמיתות הענין והיה בעיניהם דבר זר. ולגבי דוד הע"ה ועילוי נשמתו נחשב לו חטא. ומשו"ה הפליא לעשות תשובה ברכיו כשלו מצום וכיוצא. ולפ"ז נתקיים דרך הרב ז"ל דמ"ש וידעו שמחל לו הקב"ה על אותו עון היינו העון דסרך חילול ה' דהיה לעיני ההמון דכבר נתפרסם על צו"ם מה שהתענה דוד הע"ה ואת כל תוקף יסורין וסיגופים רק שהשונאים היו אומרים שעשה עון בלקיחת בת שבע. ועתה כשנכנס ס"ת בהיכל נהפכו פניהם של שונאיו כשולי קדרה וידעו דבעצם הדבר מזיווג ב"ש לא חטא. ועל שבא הדבר באופן זה דהיה כמו חילול ה' נמחל:
והיינו דקאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל האומר דוד חטא פירוש בגוף הענין בלקיחת ב"ש ושאח"כ נתכפר לו אינו אלא טועה דמה שנתכפר לו היינו סדר ואופן לקיחתה דזה נחשב לגבי דידיה עון ונמחל לו. אך בעצם זיווג ב"ש לא חטא דכתיב ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו אפשר חטא בא על ידו ושכינה עמו ומזה מוכח דבעצם הענין של ב"ש לא חטא. רק שהיה איזה חטא על שבא הענין כך באופן זה:
ועל פי זה אדברה וירוח לי ברמז פסוק מרבדים עשתה לה שש וארגמן לבושה נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ. וזאת לפנים אני עני כתבתי בדרושים אשר שמעתי מפה קדוש הרב המובהק סבא קדישא מורינו הרב כמהר"ר אליעזר נחום ז"ל שפירש ז"ל במ"ש במדרש מרבדים עשתה לה זו בת שבע שש וארגמן לבושה שיצא ממנה שלמה וכו' ע"ש והשתא יאמר האומר איך השבח השביח לבת שבע שיצאו עסיקין באתרא דזקוקין לז"א נודע בשערים בעלה כלומר שדבקו שערים כשבנה שלמה בית המקדש ונפתחו בעבור דוד הע"ה וא"כ נודע בשערים בעלה שהוא דוד הע"ה ויפה יש לשבח לבת שבע זהת"ד הרב ז"ל. ועתה על פי הקדמות האמורות אפשר להרחיב ולישב היטב הדברים כמו שנבאר בס"ד. הנה כתבנו בסמוך וגם במקומות אחרים אשר ראיתי לחד מרבוואתא קמאי בכ"י שכתב דראובן ודוד הע"ה לא הוו ח"ו בני תמורה כי יעקב אע"ה חשב שהיא רחל וישי חשב שהיא שפחתו דכיון דלאה ואם דוד הע"ה טהרו רעיוניהם וייחדו לבם וכונתם לשם שמים זכו דהוו זרעא מעליא בני עליה ולא מיקרו בני תמורה ח"ו. ובזה נבא אל הביאור מרבדים עשתה לה זו בת שבע וזכתה שיצא ממנה שלמה הע"ה וזהו שש וארגמן לבושה. והשתא יש ס"ד דח"ו היה איזה פקפוק בזיווג ב"ש לדוד הע"ה אך מרוב צדקתה של ב"ש זכתה לשלמה על דרך מ"ש דראובן ודכוותיה לא הוו בני תמורה דהעיקר תלוי בצדקת אמם. לז"א לא בדא כי דוד הע"ה מקודש מקודש ולא אתא קרא למעט דוד הע"ה דהא נודע בשערים בעלה דלא נפתח שערי ההיכל והכניסו ס"ת דהוא זיווג הכולל אלא בזכות דוד הע"ה וזהו בעצם נודע בשערים בעלה דייקא דדוד היה בעלה של ב"ש וראויה לו. וכי תימא דלעולם חטא ונתכפר לו בד' חלוקי כפרה לז"א בשבתו עם זקני ארץ דהלכה כמותו משום דה' עמו וא"כ אין חטא בא על ידו אלא דהכתוב משבח לב"ש דגם היא כונתה לשמים ולזה זכתה דיצא ממנה שלמה הע"ה:

אמר רב רבי דאתי מדוד מהפך בזכותיה ודריש. כלומר דכיון דאתי מדוד ודאי דרושו אמת בלי פקפוק נקי ובר כדי שלא יאמרו דמשום דאתי מדוד הוא דורש כך וזה כיוון רב באומרו רבי דאתי מדוד וכו' לומר דמטעם זה הביטו וראו דדריש קשט אמרי אמת לאמיתה של תורה. ורב גופיה סמיך על זה ואמר כי מעיינת ביה בדוד לומר דאחר העיון לא תמצא פקפוק רק בדבר אוריה:

ארשב"נ אר"י כל האומר בני שמואל וכו' דקדק הרב כלי יקר דאמאי מייתי קרא דויהי כאשר זקן שמואל ולא הול"ל אלא קרא דולא הלכו. ופירש לדרכו ע"ש. ואפשר בהקדים משז"ל במכות דף י"א אר"א קללת חכם אפילו על תנאי וכו' ובניו לא הלכו בדרכיו. ואמרו בתעניות דף ה'. א"ל ר"נ לרב יצחק מאי דכתיב ויהי כאשר זקן שמואל ומי סיב וכו' אר"י זקנה קפצה וכו' מרננו אבתריה וכו' וצריך ביאור מ"ש דאי שכיב אדזוטר מרננו. וכי אחר שמואל מי אשר בשם ישראל יהרהר כי נאמן שמואל. ותו מה הרויח דזקנה קפצה עליו וכי זקנים שבדור לא הכירוהו כי רך בשנים הוא. ופי' מורינו הרב מהר"י הכהן זלה"ה במאי דשמע מכת הקודמין דאמור רבנן בכפל"א האמורה בגזרת עלי לא יהיה זקן בביתו וכל מרבית ביתו ימותו אנשים דתרתי למה לי ופירשו ז"ל דתרתי נגזרו אחת שימותו בקוצר שנים. וזאת שנית שלא יזכו לשער לבן דזמנין דמשכחת אפילו רך בשנים שער"א דגופא חלופי מחלפא ותהי להם הלבנ"ה והרואה אומר כי הוא זקן בא בימים וזו גזרה אחרת בל ימצא מי שלבן זקנו ולב"ן איננו פן יאמרו הרואים איכא סבי בבית עלי והיינו וכל מרבית ביתו ימותו אנשים שיהיו ניכרים לעין כל כי מתו בחורים. והנה עלי אמר לשמואל כה יעשה לך אלהים אם תכחד ואי שכיב שמואל אדזוטר יחדיו ירננ"ו דאולי כיחד איזה דבר מנבואתו שלא אמר לעלי ונתקיימה קללת עלי כה יעשה לך אלהים ולהכי נח נפשיה אדזוטר כאשר נגזר על בית עלי. לכן קפצה עליו זקנה וגם את הזקן הפך לבן ובכן אל תבא רננ"ה בו דהגזרה היתה אפילו דמות צורות לבנו"ת ושער לבן בל יראה ע"כ דבריו ז"ל. ועפ"ז אפשר לדקדק מ"ש במאמר הנז' מאי דכתיב ויהי כאשר זקן וכו' ומי סיב וכו' דחוץ מקושית ומי סיב הוקשה לו לישנא דקרא ויהי כאשר זקן שמואל דהול"ל ויהי כי זקן. ותו ומי סיב. ובדברי ר' יוחנן נתישב דז"ש ויהי כאשר זקן ר"ל דנראה לעין כאשר זקן כאלו הוא זקן ולפי האמת אינו זקן כמ"ש הרב כלי יקר. זה אפשר לומר לפי פשוטו. אמנם אפשר עוד לומר בלכתך בדר"ך הרב מהר"י הכהן הנזכר והוא דק"ל דהול"ל ושמואל זקן וישם את בניו שופטים כי ארחיה דקרא דכתיב ואברהם זקן בא בימים וה' בירך וכו' והמלך דוד זקן וכו' והוה משמע דמחמת זקנתו שם בניו שופטים. ולזה הביא דברי ר' יוחנן שקפצה עליו זקנה כי היכי דלא ירננו בתריה שכיחד איזה דבר מנבואתו לעלי ובהכי א"ש קרא דשמואל הנביא בההוא פחדא הוה יתיב דשמא קללת עלי תתקיים בו שבניו לא יהיו ראוים דקללת חכם היא ושמא באה אף על תנאי משום הכי לא היה מחנך בניו בשום שירות צבור שמא יקלקלו כבני עלי. אמנם כאשר ראה שמואל הע"ה דכי היכי דלא ירננו בתריה שכיחד לעלי קפצה עליו זקנה שידעו הכל שלא נתקיימה בו קללת עלי אז שם את בניו שופטים וזהו קשר הכתוב בעצם ויהי כאשר זקן כלומר שנראה כזקן וקפצה עליו זקנה להורות שלא נתקיימה קללת עלי אז בכח זה וישם את בניו שופטים. ומעתה נבא למאמרינו דשפיר אצטריך לר"ש בר נחמני ליסוד דרשתו לאתויי קרא ויהי כאשר זקן שמואל דבלאו האי קרא היה מקום לבע"ד לחלוק דקללת עלי נתקיימה בשמואל וכמ"ש במכות דקללת חכם וכו' וכי היכי דבני עלי חטאו בבזיון קדשים לכ"ע וגם רשב"נ מודה בזה כמ"ש רש"י והתוס'. דבר הלמד מענינו הוא דגם בני שמואל חטאו. לכן ליסוד מוסד אייתי קרא ויהי כי זקן שמואל דעין רואה דהקב"ה קפץ עליו זקנה להורות דלא נתקיימה בהו קללת עלי וא"כ כל כמה דמצינן לומר דלא נתקיימה לגמרי אמרינן ואית לן למימר דלא חטאו ממש כבני עלי אלא שהרבו שכר לחזניהם וכו' באופן שלא מלאו מקומו כדחזי ובחלק קטן זה הוא שנתקיימה קצת מקצת קללת עלי. ובמכות ילפינן מהכא דקללת חכם אפילו על תנאי באה דהא שמואל אלים זכותיה וקב"ה תבע ביקריה וקפצה עליו זקנה ועכ"ז נתקיימה באיזה חלק קללת עלי ק"ו לשאר בני אדם ודוק:

בני שמואל חטאו אינו אלא טועה. עמ"ש הטור בח"מ סי' ט' ומ"ש הרב דרישה והרב בית חדש ומה שכתבתי בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף שם בח"מ סי' ט' אות ט"ו בס"ד:

שלא עשו כמעשה אביהם וכו' דקדק לומר כמעשה אביהם דייקא והוא בא' דלא שינו כי אם מעשה אחד לדון בעריהם אבל עי"ז באו לשנות כמה מעשים ובאו לכלל בצע ושחד ולהטות משפט כמ"ש מהרש"א. וזה ירמוז הכתוב ולא הלכו בניו בדרכו כתיב בדרכיו קרינן דבעצם לא שינו אלא דרך אחד כדכתיב דרכו אבל מזה באו לשנות כמה דרכים שהם לא הלכו בדרכו שהיה מחזר בעיירות ומזה נפלו לשנות כמה דרכים:

ישבו בעריהם כדי להרבות שכר וכו' משמע דוקא השתא דישבו כדי להרבות שכר קפיד רחמנא עלייהו אמנם אם היו יושבים בעריהם שלא לטרוח לית לן בה ודלא כהרב ט"ז בח"מ סי' ט' ומשמעות הרב בית חדש כמ"ש בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף שם בס"ד:

רבי יוסי אומר מתנות נטלו בזרוע. כתב מהרש"א ע"פ מ"ש פ' הזרוע מדכתיב במתנות מאת העם מספ"ל בלויים אי מקרו עם אי לאו ואין נוטלים מהם והם נוטלים מאחר. וקאמר התם ההוא ליואה דחטף מתנתא וכו' ה"נ הכא קאר"י בבני שמואל דהוו חטפי מתנתא מאחרים בזרוע עכ"ל ומדבריו וממרוצת לשונו משמע דמשום דמספ"ל אי הלויים אקרו עם להכי הלויים אין נוטלים מישראל מתנות כאשר יראה המדקדק בלשונו וכן נראה מדברי הרב בית חדש י"ד סימן ס"א סעיף י"ז. וקשה דלתת המתנות ללוי לא ס"ד דהכתיב וזה יהיה משפט הכהנים והא דמספ"ל אי אקרו עם אהני שלא יקחו כהנים מהלויים וכן דקדק רש"י בשמעתין שכתב והם לא היו כהנים כלומר המתנות אינם ללויים אלא לכהנים וכן הרב משנה למלך והרב פר"ח השיגו על הרב בית חדש ועיין בכנה"ג אות מ"ח ודוק. ולרבי יוסי דאמר מתנות נטלו בזרוע להך פירושא דהוי מתנות כהונה אפשר דזש"ה ויטו משפ"ט כלומר אותו משפט הכהנים דכתיב במתנות הטו אותה והיו נוטלים עם היותם לויים ולא כהנים:

אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו. זאת לפנים פירשתי בעניותי כונת הכתוב מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיניו בהקדמת המפרשים דיש ס"ד דה' שומר ישראל ואנו שומרים התורה וקי"ל שמירה בבעלים פטור וכביכול הקב"ה נשאל עמנו ואמרו בכל יום יצרו של אדם וכו' ואלמלא הקב"ה עוזרו וכו' והיכי משכחת לה עונש ותירצו במ"ש הפוסקים דאפילו תימא דפשיעה בבעלים פטור מזיק בידים חייב וכמ"ש מרן בכ"מ פ"א דשכירות. והן בעון האדם בעוברו על מצות ה' מזיק בידים מיקרי פוגם ונפגם ח"ו וכמ"ש מארי רזין וחייב. וז"ש מדוע בזית את דבר ה' וכי תימא לא יחשוב ה' לי עון דפשיעה בבעלים פטור לז"א לעשות הרע בעיניו לעשות דהיית מזיק בידים וחייב. ועל פי זה נבא לפרש בעניותנו מאמרין ונקדים מ"ש המפרשים דאין אדם בא לידי עון מבלי שיקדים חטא בשוגג והשתא יש מקום לומר דנהי דעושה עבירה ועון מזיק בידים אבל בחטאו בשגגה לא שמיה מזיק בידים דלאו אדעתיה וכיון שהחטא בשוגג נסתלק ופטור מטעם שמירה בבעלים א"כ לא בא לידי עון על דרך שפירש הרב מהר"ש פרימו לא לן אדם בירושלים ובידו עון דב' תמידין מכפרים השוגג וכיון דאין כאן שוגג לא יבא לידי עון. וזה אפשר שהוא כונת רשב"נ דאף את"ל דבעלמא אין לומר שמירה בבעלים ופטור החוטא. מ"מ בדוד הע"ה דכתיב וה' עמו בו יצדק אם בעליו עמו ואם חטא בשוגג פטור וז"ש אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו כלומר אין חטאו קרוי חטא ולא חשיב כשהשכינה עמו וכיון דאין חטא לא יבא לידי עון ופריך בעצם מקרא דמדוע בזית על פי מה שפירשנו ואיך אמרת דאין כאן חטא ולא יבא לעון והכתיב לעשות הרע ומשני שבקש לעשות ולא עשה והתמיה היתה איך חשב לעשות הרע במזיד דהוי מזיק בידים. אבל לא עשה דלא היה בידו חטא כי ה' עמו ולא בא לעון. ובספר דרך חיים סי' ל"ג סעיף כ"ג פירש ויהי דוד לכל דרכיו משכיל במ"ש מז"ה חס"ל דיש ששה מדרגות בישראל והמדרגה ה' שיש בידו הכל ואינו שלם בקבלה ואינו נקרא משכיל עד שיעלה מדרגה הו' שהוא שלם בכל ונקרא משכיל וה' זקוק לשמרו ואין חטא בא על ידו וז"ש ויהי דוד לכל דרכיו משכיל שהיה שלם בכל ונקרא משכיל ואז וה' עמו עכ"ד [עיין בפנים לעיל על דף מ"ט ויש לחלק בין מ"ש הלקט שמואל השי"ת מגינו וכו' למאי דקמן כמבואר, ובהקדמת מז"ה הלזו יומתק יותר מ"ש לעיל שם בהגהה על מ"ש ויקץ יעקב משנתו ממשנתו כי ראה והנה ה' נצב עליו לשומרו ומוכרח שהוא שלם בכל מדרגות הלימוד והבין שהוא ממשנתו שלימה, ובזה ניחא טובא מ"ש וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום דכיון דעלה במעלו"ת אח"ז ודאי הלכה כמותו בכל מקום כלומר בין בפלפול לברר הדין בין בהוראה בין בקבלה ודו"ק] ובזה מפורש מאמרינו ועמ"ש בעניותי בס' הקטן דברים אחדים דף מ"ב ע"א ועמ"ש בס' הקטן ראש דוד פ' שמיני:

שבקש לעשות וכו' את אוריה הכית וכו' ואת אשתו לקחת לקוחין יש לך בה וכו' ואותו הרגת בחרב בני עמון מה חב"ע וכו' צריך להבין מה הלשון אומרת שבקש לעשות ולא עשה. ותו מ"ש לקוחין יש לך בה מה חרב בני עמון וכו'. אטו לשבוחי אתא קרא הלא מרתח קרתח ואשתפוך חמימי כדמוכחי קראי. ואפשר במ"ש בהקדמת הזהר הקדוש דף ח' דאמר דומה דוד דקלקל ברית בערוה מהו א"ל ה' דוד זכאה הוא וברית קדישא קיימא על תקוניה דגלי קמאי דאזדמנא ליה ב"ש וכו' וגלי קדמי דאוריה לא קריב בה לעלמין וכו' אי קמך גלי וכו'. ובזהר משפטים דף ק"ז דחטא דוד היה שנהרג אוריה בחרב ב"ע דחקיק ביה צורת ע"ז וכו' ע"ש ואפשר דז"ש במאמרינו והכל מן התוכחות רק מתוך הדברים יצא כנגה צדקו וז"ש מדוע בזית לעשות הרע שבקש לעשות ולא עשית דקמך לא גלי דלא שמש בה אוריה ובקשת לעשות הרע דלפי אשר חשבת היה אסור אבל לפי האמת לא עשית איסור. וכי תימא הא מיהא אין המעשה רע דב"ש ראויה לי ואוריה לא שמש בה ולא נשאר כי אם המחשבה. לז"א את אוריה החתי הכית שהי"ל לדונו בסנהדרין ועתה שהכית אותו ע"י ציוויך מטעם מורד שלא ירד לביתו לשכב עם אשתו כמ"ש התוס' ולפי האמת כדין עשה מאחר שהיתה מעוברת ומה טעם הכית אותו כיון דהמעשה טוב הגם דאוריה לא ידע פרשת העבו"ר מ"מ המעשה טוב ולא אזלינן בתר המחשבה והראיה ואת אשתו לקחת לקוחין יש לך בה ואעפ"י שאתה לא כיונת בזה ולא ידעת דראויה לך ואוריה לא קרב אליה מ"מ אמרת שהמעשה מצד עצמו טוב ולא נביט למחשבה ומטונך הי"ל לדון כך לאוריה שהמעשה היה טוב. וכי תימא דכיון דהמעשה טוב ודאי לא משגחי' במחשבה דומה למ"ש הרמב"ם פ"ב דשבת נתכוון להעלות דגים והעלה דגים ותנוק פטור אפילו לא שמע שטבע והואיל והעלה תנוק עם דגים פטור וטעמא שפסק כמ"ד זיל בתר מעשיו וה"נ לגבי דהע"ה הגם דח"ו כיוין למחשבה אחרת היינו כמי שכיוין להעלות דגים ולא שמע שטבע תנוק דזיל בתר מעשיו שהעלה תנוק וה"נ אזלינן בתר מעשיו שהרי מבת שבע יצא שלמה הע"ה וכל זרע מלכי בית דוד. וה"ה דגם אוריה פטור על שלא שכב את אשתו כיון דהמעשה טוב דהיתה אשתו מעוברת וכ"ש שהיה בשב ואל תעשה. אמנם יש זכות תולה לדוד הע"ה דהיה מורד במלכות מטעם שאמר אדוני יואב כמ"ש רש"י והשוה כבוד העבד למלך. וז"ש ואותו