דף נו - ב
כי אמר עבדך אחבשה לי החמור וארכב עליה ואלך את המלך, כי פסח עבדך". שמשום שפסח אני, לא אוכל ללכת ברגלי. ועד שחבשתי את חמורי, הלך לו ציבא לבדו אל המלך. ולא יכולתי לילך יחידי.
והמשיך מפיבושת ואמר: "וירגל בעבדך אל אדוני המלך, ואדוני המלך כמלאך האלהים, ועשה הטוב בעיניך". שהלשין ציבא עלי בפניך, שאני מורד במלך. ומשום כך נתת לו את נחלתי. ואתה המלך, כמלאך אלהים הנך, לדעת מהי האמת. לפיכך עשה כטוב בעיניך. כי בודאי לא תסטה מן האמת.
"ויאמר לו המלך: למה תדבר עוד דבריך, והרי כבר אמרתי כי אתה וציבא תחלקו את השדה"! שכבר נתתי לו את שדך, ואיני יכול לחזור בי לגמרי [123]. לכן תחלקו ביניכם את השדה.
"ויאמר מפיבושת אל המלך, גם את הכל יקח, אחרי אשר בא אדוני המלך בשלום אל ביתו"!
אמר לו מפיבושת לדוד: אני אמרתי כל עת בריחתך, מתי תבא בשלום, ואילו אתה עושה לי כך ומחרים את רכושי? ! לא עליך יש לי תרעומת, אלא על מי שהביאך בשלום!
[ופשוטו של מקרא הוא, ששמח אני על מה ששב המלך בשלום, יותר מאשר בנחלתי].
והיינו דכתיב על מפיבושת, "בן יהונתן מריב בעל". וכי "מריב בעל" שמו? והלא מפיבושת שמו. אלא, מתוך שעשה מריבה עם בעליו, עם הקב"ה, יצתה בת קול ואמרה: נצא בר נצא! [נץ בן נץ] כלומר, בעל ריב בן בעל ריב [124].
ומבארת הגמרא: "נצא" קראו למפיבושת, כי הא דאמרן, שנשא תרעומת כלפי מעלה על מה ששב דוד בשלום. ו"בר נצא", לפי שהיה בן בנו שאול, דכתיב עליו "ויבא שאול עיר עמלק וירב בנחל".
אמר רבי מני: מהו "וירב בנחל"? - שרב עם שמואל על עסקי נחל. שכאשר ציוהו שמואל להכות את עמלק, דן שאול קל וחומר מעגלה ערופה שנערפת בנחל. ואמר: ומה על נפש אחת שנהרגה, אמרה תורה הבא עגלה ערופה בנחל - כל נפשות הללו של עמלק, על אחת כמה וכמה שיש לחוס עליהם. ואם גדולים שבעמלק חטאו, קטנים מה חטאו? [125]
אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבושת "אתה וציבא תחלקו את השדה", יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה! שכשם שנטלת ממפיבושת חצי שדהו שלא כהוגן ונתת לציבא עבדו, כך תקרע המלכות מזרעך, ותתחלק בין רחבעם בן שלמה בן דוד, לירבעם בן נבט [126].
אמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע מציבא אודות מפיבושת, והחרים את נחלתו, לא נחלקה מלכות דוד, ולא עבדו ישראל עבודה זרה, ולא גלינו מארצנו.
שעל ידי שנתחלקה מלכות בית דוד העמיד ירבעם מלך ישראל עגלי זהב בבית אל ובדן כדי שיעבדום בני ישראל ולא יעלו לירושלים, שהיא ממלכתו של רחבעם. ועבודה זרה שעבדו, גרמה לכך שגלינו מארצנו.
אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר "שלמה חטא בעבודה זרה", אינו אלא טועה.
שנאמר בשלמה "ולא היה לבבו שלם עם ה' אלהיו, כלבב דוד אביו". ומשמע, כלבב דוד אביו הוא דלא הוה. אבל מיחטא, נמי לא חטא.
והוינן בה: אלא מה אני מקיים איך נפרש את תחילת הפסוק "ויהי לעת זקנת שלמה, נשיו הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים"!? ומשנינן: ההיא - כמו שפירשה רבי נתן.
דרבי נתן רמי הקשה סתירה בפסוקים: כתיב "ויהי לעת זקנת שלמה, נשיו הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים". הרי שחטא שלמה.
והכתיב בהמשך הפסוקים "ולא היה לבבו שלם עם ה' אלהיו, כלבב דוד אביו", ומשמע, כלבב דוד אביו הוא דלא הוה, הא מיחטא, נמי לא חטא.
ותירץ רבי נתן: שבאמת לא חטא. והכי קאמר הפסוק: "ויהי לעת זקנת שלמה, נשיו הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים", ולא שמע בעצתן, ולא הלך ועבד.
ומקשינן: והכתיב "אז יבנה שלמה במה לכמוש, שקוץ מואב, בהר אשר על פני ירושלים, ול"מלך", שקוץ בני עמון". הרי שבנה במות לעבודה זרה. ואיך אמרת שלא חטא?
ומשנינן: כונת הפסוק היא: שבקש אז שלמה לבנות במות אלו, ולא בנה.
ותמהינן: אלא מעתה, האם את הפסוק "אז יבנה יהושע מזבח לה"', גם תפרש "שבקש לבנות ולא בנה"?! והא ודאי אינו כן. אלא דבנה ממש. והכא נמי בשלמה, יש לפרש דבנה במות ממש. ואיך אמרת שלא חטא?
ומשנינן: אלא, כדתניא: רבי יוסי אומר: כתיב ביאשיהו מלך יהודה "ואת הבמות אשר על פני ירושלים, אשר מימין להר המשחית [127], אשר בנה שלמה מלך ישראל לעשתרות שקוץ צידונים, ולכמוש שקוץ מואב, ולמלכם תועבת בני עמון, טמא המלך".
אפשר בא אסא ומלך על יהודה ולא ביערם לעבודות זרות אלו, ויהושפט מלך ולא ביערם, והיו קיימות ועומדות עד שבא יאשיהו וביערם? והלא כל עבודות זרות שבארץ ישראל, אסא ויהושפט כבר ביערום.
אלא, מקיש ראשונים שלמה לאחרונים יאשיהו: מה אחרונים לא עשו את הביעור האמור בהם, שהרי לא יאשיהו ביערם אלא אבותיו [128], ובכל זאת, משום שביער יאשיהו שאר עבודות זרות שנעשו לאחר מות אסא ויהושפט, תלה בהן, ביאשיהו, את הביעור ונחשב לשבח שלו.
אף ראשונים, שלמה לא עשו את "כמוש" ו"עשתרות" ו"מלך" אלא נשיו. ותלה בהם, בשלמה, הכתוב את עשייתן, לגנאי! והסיבה לכך יבואר בסמוך.
ומקשינן: והכתיב "ויעש שלמה הרע בעיני ה', ולא מלא אחר ה' כדוד אביו". ואיך אמרת שלא חטא?
ומשנינן: אלא מפני שהיה לו למחות בנשיו שעשו עבודה זרה, ולא מיחה בהן, מעלה עליו הכתוב כאילו חטא בעצמו.
אמר רבי יהודה אמר שמואל: נוח לו לאותו צדיק, לשלמה, שיהא שמש לדבר אחר, לעבודה זרה, כגון לחטוב עצים ולשאוב מים בשכר לעבודה זרה [129], ואל יכתב בו "ויעש הרע בעיני ה"'.
אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שנשא שלמה את בת פרעה, היא הכניסה לו אלף מיני זמר, ואמרה לו: כך עושין ומזמרין לפני עבודה זרה פלונית, וכך עושין לפני עבודה זרה פלונית. ולא מיחה בה שלמה.
אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שנשא שלמה בת פרעה, ירד המלאך גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו [סביב הקנה] שרטון [130] ודבק בו. והיה מתוסף והולך חול וטיט סביבו, עד שהפך ליבשה. ועליו נבנה לבסוף כרך גדול של רומי.
במתניתא תנא: אותו היום שהכניס ירבעם בן נבט שני עגלי זהב, אחד בבית אל ואחד בדן, נבנה צריף אחד על אותו שרטון. ומאז נתוספו עליו בתים על בתים. וזהו איטליאה של יון. ואיטליה היא עיר במדינת יון. וכשכבשה רומי את מלכות יון, נעשתה אף איטליה שלהם.
אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר יאשיהו חטא, אינו אלא טועה. ואף שנאמר עליו "אשר שב אל ה'", ומשמע שמתחילה חטא, אינו כן. שהרי נאמר "ויעש הישר בעיני ה', וילך בכל דרך דוד אביו ולא סר ימין ושמאל".
אלא מה אני מקיים את הפסוק שנאמר עליו "וכמוהו לא היה לפניו מלך, אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו, ככל תורת משה, ואחריו לא קם כמוהו", שמשמע שחטא ואחר כך שב בתשובה? -
שהתחיל יאשיהו למלוך כשהיה בן ח'. וכל דיין [דין] שדן מבן שמונה שנים עד שמונה עשרה שנה, החזירן להן לבעלי דינים את ממונם שהפסידו אצלו בדין.
שכשהיה יאשיהו בן י"ח שנה, מצא חלקיהו הכהן הגדול את ספר התורה בבית המקדש. ונתנו לשפן הסופר שקראו לפני יאשיהו. ואז עיין יאשיהו ודקדק בתורה ובדיניה שבכתב ושבעל פה. והבין שמא טעה בדינים שדן קודם לכן [131].
שמא תאמר, נטל מזה שזכה בדין, ונתן לזה שהפסיד בדין? - לא כן הוא. שהרי תלמוד לומר: "אשר שב אל ה' בכל מאדו".
ו"מאד" הוא ממון [כדדרשינן, "בכל מאדך", בכל ממונך]. מכאן, שנתן להם ממון משלו.
ופליגא רבי יונתן אדרב.
דאמר רב: אין לך גדול בבעלי תשובה יותר מיאשיהו בדורו, ויותר מבעל תשובה אחד בדורנו.
והוינן בה: ומני הוא אותו בעל תשובה שבדורו של רב?
ומשנינן: אבא, שהיה אבוה דרב ירמיה בר אבא.
ואמרי לה, אחא, שהיה אחוה דאבא, שהיה אבוה דרב ירמיה בר אבא. דאמר מר: רבי אבא ואחא, אחי הוו.
אמר רב יוסף: ועוד בעל תשובה אחד יש בדורנו, שאין בעל תשובה יותר גדול ממנו. ומנו? - עוקבן בר נחמיה שהיה ריש גל ותא.
והיינו "נתן דצוציתא", שניצוצי אש נראו בו, על ידי המלאך שפשט אליו את ידו, וקיבל את תשובתו [132].
אמר רב יוסף: הוה יתיבנא בדרשה בפירקא. והוה [הייתי] קא מנמנם. וחזאי בחילמא, דקא פשט המלאך ידיה וקבליה לתשובתו של של עוקבן בר נחמיה!
הדרן עלך פרק במה בהמה
הערות
[123] והיינו שדוד הסתפק אם דברי מפיבושת אמת או שהאמת היא כדברי ציבא, ולכן חילק בינהם את הרכוש. והחפץ חיים [לשה"ר ז, יב] ] פסק שמותר לקבל לשון הרע כשהדברים ניכרים, אך רק לחוש להם אבל להפסיד ממון ולהזיק בידים על פי הדברים אסור. [וראה גם שם כלל ו, יא] והוכיח כן בהלכות רכילות [ו, באר מים חיים כ] מכמה מקומות. אולם בבאר מים חיים [ז, כב] הקשה אם כן איך דוד פסק והפסיד ממון על פי לשון הרע אף שהיו הדברים ניכרים? ותירץ, שמלך שיכול לדון ולפסוק בלי בית דין יכול להפסיד ממון ולעשות מעשה על פי דברים ניכרים, אבל שאר בני אדם צריכים פסק בית דין כדי להפסיד ממון, ודברים הניכרים מועילים רק כדי לקבל את הלשון הרע ולחוש לדברים ולהאמין להם.
[124] המהרש"א מפרש שמפיבושת נקרא בעל ריב משום שהוא היה צריך לבקש מדוד שיאמין לדבריו ולהוכיח שדבריו אמת, והוא בא מיד בתרעומת וטרוניא ולא ניסה להוכיח את טענתו.
[125] רש"י. ומקורו מהגמרא ביומא כב, ב. והדברים לכאורה תמוהים מאד וכי שאול המלך התוכח ודן קל וחומר נגד ציווי מפורש מפי הנביא? ועוד הרי טענתו היא גם נגד המצוה של מחיית זכר עמלק המפורשת בתורה? והמלבי"ם [שמואל א, טו, ה] פירש ששאול לא התוכח על המצוה כלל, אלא שהוא חיפש עילה וסיבה למלחמה כדי שלא יהא נראה לאומות העולם שהוא בא רק להרוג נפשות, ולכן רב עם עמלק על הנחל. וחטאו היה שלא עשה מלחמה רק מכח ציווי הנביא בשם ה'. ובעין יעקב יומא [כב, ב] פירש העיון יעקב ששאול חמל רק על הצאן והבקר [כמבואר בפסוקים] ורצה להביאם לקרבן לה' על הריגת קטני עמלק שלא חטאו כעין הבאת עגלה ערופה. והרי"ף [בעין יעקב, שם] מפרש שטענתו היתה על הקיני שהיו מעורבים בין העמלקים והיו הקטנים שלהם נהרגים במלחמה. [ובכך הם מתרצים את קושיית המהרש"א [שם] היכן מצינו שחמל על הקטנים הרי בפסוק מפורש שחמל רק על הבהמות, ולכן מחק המהרש"א את לשון הגמרא קטנים מה חטאו].
[126] וכתב המהרש"א שנענש מדה כנגד מדה, שכשם שחילק את הרכוש בין האדון לעבדו כך נתחלקה מלכותו בין האדון [רחבעם] לעבד [ירבעם בן נבט]. וביומא [שם] דייק המהרש"א שהעונש הוא לדוד המלך עצמו שתיחלק מלכותו, ואין זה נחשב כעונש לבניו. ויש שמפרשים את המדה כנגד מדה, שכל כוחו של דוד ליטול ממפיבושת את רכושו בלא דין - הוא מדיני המלכות שאין צריך בית דין [כמבואר לעיל], ולכן נענש שתנטל המלכות מבני בניו.
[127] הגירסא בגמרא שלפנינו היא: הר המשחה, ובפסוק כתוב הר המשחית. אלא שרש"י [שם] מפרש שהכונה היא להר המשחה שהוא הר הזיתים [על שם השמן], רק משום שהזכירו את שם ההר לציין מקום של עבודה זרה שינו את שמו לשם גנאי - הר המשחית.
[128] וכתבו התוספות שהגמרא לא יכלה לפרש שיאשיהו ביערם, ומה שלא עשו זאת אבותיו מפני שהניחו לו אבותיו מקום להתגדר בו, כמו שאמרו בחולין [ז, א] על מה שיאשיהו כיתת את נחש הנחושת, משום שעל נחש הנחושת היתה סיבה שנמנעו מלבערו מפני שנעשה על ידי משה על פי הדיבור, אבל עבודה זרה גמורה בודאי היו הם חייבים לבער.
[129] רש"י. והקשה המהרש"א הרי אסור לשמש את העבודה זרה ומדוע יהא נוח לו יותר חטא אחר? ותירץ, שנוח לו יותר חטא של שימוש עבודה זרה ולא שיכתב עליו שעבד עבודה זרה, שעל ידי שלא מיחה נחשב כאילו עבד בעצמו. ורבי אלעזר משה הורביץ פירש: דבר אחר - בית הכסא, והשפת אמת כתב שהכונה היא להיות גורף ביבין, והביא שכך כתב המדרש [פרשת וארא].
[130] ומבאר המהרש"א בסנהדרין [כא, ב] שעל ידי בת פרעה התחילה עבודה זרה בירושלים וזה היה שרש לחטאים שגרמו את חורבן הבית, ומכח זה נבנתה רומי כמו שדרשו חז"ל על הפסוק "ולאום מלאום יאמץ" שלא נבנתה צור אלא מחורבנה של ירושלים. והוסיף ש"קנה" הוא רמז לרומי שנמשל לחזיר שדר בין הקנים, ועל כך התפלל דוד "גער חית קנה". וכתב בספר לאנוש בינה [לרבי ראובן מלמד] שצריך להבין מדוע נעץ את הקנה בים וכי אין מקום ביבשה לקנה? אלא שהוא רמז לחטא שגרם לכך שהוא נראה כחטא קל [שלא מיחה במה שאמרה לו כך עושים לעבודה זרה פלונית], וכך הקנה נראה כדבר שאינו עושה ופועל כלום בתוך הים, אלא שנוסף עליו גרגרים רבים [חטאים נוספים שנגרמו על ידי החטא הראשון] עד שבא ירבעם ונעשה "צריף" כדלהלן בגמרא, ואחרי שנים רבות נעשה כרך גדול, כך חטא קטן תולדותיו נוראות.
[131] רש"י. ותמה המהרש"א מנין לגמרא את מנין שמונה עשרה שנה, והיכן נרמז גיל זה בפסוק? ופירש שהכונה היא - עד שמונה עשרה שנה למלכותו, שאז מצאו את הספר תורה בבית המקדש, וכמבואר ברש"י. אולם הטור בחו"מ [סימן ז] הביא יש אומרים שאין "ראוי" שיהא דיין פחות מבן י"ח שנה, ולמדו זאת מהמעשה ביאשיהו שהחזיר את הממון שדן עליו עד גיל י"ח שנה, והירושלמי מתיר. ופירש הטור שהירושלמי סובר שיאשיהו החזיר רק ממידת חסידות, וראה חידושי הגהות [שם] שגם לפי הסוברים שאין לדון עד בן י"ח שנה צריך לומר שלהחזיר את הממון היא מידת חסידות [ששיבחו בכך את יאשיהו], ובדרישה משמע שזו הלכה ואיסור, ולא רק מנהג ראוי. ובביאור הגר"א [שם, ז, יג] כתב שהירושלמי והיש אומרים שבטור מפרשים את הגמרא כאן [מעשה יאשיהו] כפירוש רש"י, והטור מפרש שהסיבה היא מפני שדן לפני שהיה בן י"ח שנה.
[132] רש"י. והתוספות הביאו שיש מדרש שהיה נר דולק על ראשו. ורש"י בסנהדרין [לא, ב] כתב בשם ספר הגדה שהיה מר עוקבן בעל תשובה, שנתן עיניו באשה אחת והעלה ליבו טינא ונפל בחולי, לימים נצרכה ללות ממנו ומתוך דוחקה ניתרצית לו, וכבש את יצרו ופטרה לשלום ונתרפא מחליו, וכשהיה יוצא לשוק היה נר דולק על ראשו מן השמים. והמהרש"א הביא שהערוך [ערך נתן] פירש שהיה לו חלוק משער של עיזים ששרט את בשרו כדי שיהיה לו כפרה על חטאיו.
פרק שישי - במה אשה
הקדמה לפרק במה אשה
שנינו במשנה [לקמן עג א] כי הוצאה מרשות לרשות היא אחת מל"ט אבות המלאכות בשבת.
מדאורייתא חייב חטאת רק כאשר הוציא משא כדרך שרגילים לצאת עמו בחול.
מלבושיו של אדם טפלים לו - ולכן על הוצאת בגדיו דרך מלבוש אין איסור הוצאה [ראה רמב"ם פרק י"ח הלכה י"ז].
תכשיטיו של אדם - מדין תורה מותר לצאת בהם, כשהם ענודים עליו כדרך המתקשטים. אלא שגזרו חכמים שלא לצאת בהם בשבת, שמא תשלוף האשה את התכשיט להראותו לחבירתה.
וכן גזרו שלא לצאת בדבר שהוא רפוי על הגוף, ויש חשש שיפול במהרה, ויבא להביאו [בידיו, דרך הוצאה] ארבע אמות ברשות הרבים.
וכן גזרו שלא תצא האשה בדבר החוצץ בטבילה, כי חששו שמא תזדמן לה טבילה של מצוה בשבת, שאז היא צריכה להסירם מעליה, ושמא תבוא אחר כך להוליך דבר זה ארבע אמות ברשות הרבים.
וכן גזרו שלא לצאת בדברים שיתכן שיגחכו אנשים עליהם, ויבוא משום כך לשלוף אותם ולהוליכם ברשות הרבים [כגון בסנדל אחד בלבד].
וכן אסרו לצאת בכמה דברים משום מראית העין - כגון במלבושים של אנשי מלחמה.
מתניתין:
במה אשה [2] יוצאה בשבת מרשות לרשות, ואין בו לא משום איסור הוצאה ולא גזירה דרבנן, ובמה אינה יוצאה, משום שגזרו רבנן שמא תבוא לידי איסור הוצאה?
לא תצא אשה, לא בחוטי צמר הקשורים בראשה [3], ולא בחוטי פשתן הקשורים בראשה, ולא ברצועות שבראשה, אף על גב שהם אינן משאות. לפי שגזרו רבנן עליהם משום שבשעת טבילה הם חוצצים, ושמא תורידם האשה קודם הטבילה, ותבוא לידי מלאכת הוצאה.
ולא תטבול בהן בחוטי צמר ופשתן וברצועות שבראשה עד שתרפם, כדי שיכנסו המים ביניהם לשערותיה [4].
ולא תצא האשה בטוטפת - שהוא כמין ציץ המגיע מאוזן לאוזן, ולא בסרביטין - שהוא כמין ציץ, ומצדדיו יורדים הקצוות על הלחיים, בזמן שאינן תפורין. שאנו חוששים שמא תשלוף אותם מראשה כדי להראותם לחבירתה, ותוליכם ארבע אמות ברשות הרבים. אבל בתפורים יחד עם השבכה לא חיישינן, שהרי לא תגלה את שערה ברשות הרבים [5].
ולא תצא בכבול שהוא כיפה של צמר לרשות הרבים. אבל לחצר שאינה מעורבת התירו בכבול [בלבד], כדי שתהיה מקושטת ולא תתגנה על בעלה [6].
ולא תצא בעיר של זהב, שהוא תכשיט עגול ומציירין בו דוגמת עיר, ומחברים אותו למלבוש בחיבור שאינו גמור. כי חששו שמא תבוא לשלוף אותו [7].
ולא בקטלא, שהוא בגד חשוב הנמצא כנגד לבה כדי למנוע את נפילת האוכל על צווארה, מפני שחוששים שמא תשלוף אותו.
ולא בנזמים [שבאפה] שדרכה לשלוף אותם.
ולא בטבעת שאין עליה חותם. ואף שהיא תכשיט גזרו שמא תבוא לשלוף אותה [וכשיש עליה חותם היא אינה תכשיט, וחייבת מדאורייתא אם יצאה בה].
ולא במחט שאינה נקובה, שאף על פי שהיא תכשיט גזרו עליה [וכשהיא נקובה אין זה תכשיט אלא משא, וחייבת מדאורייתא אם יצאה בה].
ובכל אלו האמורים במתניתין - אם יצאת בהן אינה חייבת חטאת, שהרי איסור הוצאתם הוא רק מדרבנן [8].
גמרא:
שנינו במשנה שלא תטבול האשה לטהרתה עד שתרפה את קשרי הרצועות שבראשה.
והוינן בה: טבילה האמורה במשנה - מאן דכר מי הזכיר את שמה של טבילה אצל הלכות שבת? והיינו, לשם מה נאמרו במשנתנו העוסקת בהלכות הוצאה גם הלכות טבילה.
אמר רב נחמן בר יצחק אמר רבה בר אבוה: מה טעם קאמר במתניתין. מה טעם גזרו רבנן שלא תצא אשה בשבת לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן - מפני שאמרו חכמים שאפילו בחול שלא תטבול בהן עד שתרפם כדי שיכנסו המים ביניהם לשער [9].
וכיון דביום חול לא תטבול בהן עד שתרפם, משום כך בשבת לא תצא בהן, מחשש דילמא מתרמי לה טבילה של מצוה ושריא להו, ותתירם לצורך הטבילה [10], ואתי ותבוא לאתויינהו להוליכם ארבע אמות ברשות הרבים [11].
בעא מיניה רב כהנא מרב: תיכי חלילתא, שרשרות של חוטים חלולות [12] ועגולות שקולעות בהן הנשים שערן - מאי, מהו לצאת בהם בשבת? האם הם חציצה לטבול בהם ולכן גזרו עליהם רבנן שלא לצאת בהם, או שאינם נחשבות חציצה?
אמר ליה: אריג קאמרת? מותר לצאת בו בשבת! משום דכל שהוא אריג לא גזרו בו רבנן שלא לצאת בו בשבת, משום שאינו חוצץ לענין טבילה, היות ואי אפשר להדק אותו.
איתמר נמי, אמר רב הונא בריה דרבי יהושע: כל שהוא אריג - לא גזרו בו רבנן.
ואיכא דאמרי: אמר רב הונא בריה דרב יהושע: חזינא לאחוותי, לאחיותי, שבזמן שהיו רוחצות בחמין לא היו מסירות מראשן את השרשרות העשויות מאריג, משום דלא קפדן עלייהו. שאין האריג מונע מהמים לבוא על כל שערן, והנאת רחיצתן אינה מתמעטת כאשר האריג על שערן, ולכל אינן חוצצות.
והוינן בה: מאי איכא בין הך לישנא קמא ובין הך לישנא בתרא בדברי רב הונא בריה דרב יהושע?
ומשנינן: איכא בינייהו החילוק בין שני הלשונות הוא באופן דטניפן, שאותן שרשרות נטנפו בטיט [13].
להך לישנא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע כל שהוא אריג לא גזרו רבנן לצאת בו בשבת, שאינו חוצץ בטבילה - הני חוטין שנטנפו נמי ארוג הן, ואינן חוצצות מפני הטבילה כיון שאינן מהודקות לגופה, ומותר לצאת בהן בשבת.
ולהך לישנא דאמרת שמותר לצאת בשבת בשרשרות משום קפידא, שאין הנשים מקפידות לרחוץ בהן, באלו כיון דטניפו השרשרות - מקפד קפדא עלייהו הנשים כדי שלא יתלכלך בשרן אחר הרחיצה. ודרכן להסירן לפני הטבילה, ואסור לצאת בהן בשבת גזירה שמא תסיר אותם האשה מעליה קודם הטבילה [14].
תנן התם במסכת מקוואות: ואלו חוצצין באדם הטובל: חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות.
רבי יהודה אומר: חוטין של צמר וחוטין של שער [העשויין משער] - אין חוצצין, מפני שהמים באים בהן, היות והם אינם מהודקים על השער [15].
אמר רב הונא: וכולן, לא רק רצועות, אלא כל החוטים האמורים במשנתנו שחוצצים, הם דוקא חוטים הקשורים בראשי הבנות, שדוקא בהם שנינו שהם חוצצים.
מתקיף לה רב יוסף: למעוטי מאי אמר רב הונא שמדובר דוקא בחוטים הקשורים בראשי הבנות? [16]
אילימא שהוא בא למעוטי חוטי דצואר, שכאשר קושרים את החוטים בצואר הם לא חוצצים.
ודמאי? אילו חוטים שבצואר הוא בא למעט?
אילימא למעוטי חוטי דצמר, ולומר שאינם חוצצים בקשירתם בצואר אלא רק כאשר הם קשורים בשער הראש.
לא יתכן לומר כך.
כי, השתא, צמר רך, הקשור על גבי השער [שהוא] קשה, הרי הוא חוצץ בטבילה.
צמר רך, הקשור על גבי הצואר שהוא רך - מיבעיא למימר שהוא חוצץ!? הרי ודאי על גבי מקום רך החוט מהודק יותר, ופשיטא שחוצץ [17].
ואלא שמא נפרש שרב הונא בא למעוטי דחוטי פשתן הקשים הקשורים על גבי הצואר, ולומר שאינם חוצצים.
גם זה לא יתכן.
כי השתא פשתן, שהוא קשה, הקשור על גבי השער, שהוא קשה, אמרת שחוצץ. חוט פשתן הקשה הנקשר על גבי הצואר, שהוא רך - מיבעיא למימר שיחצוץ!? אלא, [18] אמר רב יוסף: היינו טעמא דרב הונא שהקיל לומר בחוטים שבצוארה שאינן חוצצים - לפי שאין אשה חונקת את עצמה, אלא דרכה לקשור את החוטים שבצוארה שיהו רופפים.
איתיביה אביי לרב יוסף: שנינו בברייתא:
הבנות יוצאות בשבת בחוטין שבאזניהן, שנותנות שם שלא יסתם הנקב, משום שאין דרכן להסיר אותם אפילו בשעת טבילה.
אבל לא יוצאות בחבקין רצועות שבצואריהן.
ואי אמרת אין אשה חונקת את עצמה קשה חבקין שבצואריהן אמאי לא יוצאות בהן? והלא אינן חוצצות, כי דרכן שלא להדק בצואר?
הערות
[2] הסיבה שהמשנה פתחה בדיני אשה ולא בדיני האיש ששנינו להלן [ס, א] במשנה, מפני שבאשה יש גזירה נוספת [על האיש] משום טבילה של מצוה, שאסור לצאת בכל דבר שחוצץ בטבילה. והפני יהושע מוסיף שדיני האשה - רובם הם על תכשיטים והסיבה שוה בכולם, אבל דיני האיש הם מסיבות שונות ומשום קפידא ומשאוי ולכן נשנו בסוף. ויש עוד סיבה לפי דעת הרבה ראשונים, שהגזירה שלא לצאת עם תכשיטים נאמרה רק בנשים שהן רגילות להראותם לאחרות, אבל תכשיטי אנשים מותר לצאת בהם ויבואר להלן [סב, א], וראה בשו"ע [שא, ט] שהביא מחלוקת בזה. וכתב המלאכת שלמה שאף לדעת האוסרים תכשיטי אנשים, עיקר התקנה היתה מחמת הנשים שהן רגילות להוריד את התכשיטים להראותם לאחרות ולכן נשנו בתחילה דיני תכשיטי אשה.
[3] רש"י מפרש החוטים קלועים בשערותיה, אבל התוספות והרא"ש חולקים וכתבו שאם הם קלועים אין חשש שתתירם ותטלטלם משום שאסור לסתור בשבת קליעת שערות, ואם תצטרך לטבול היא תתיר את קליעת ראשה מערב שבת. והסיבה שאסור לסתור קליעת שערות היא משום שזה נחשב כסותר בנין, וכשם שאסרו לקלוע שערות משום בונה [להלן צה, א] כך המתיר קליעה נחשב כסותר. ומהרשב"א והריטב"א נראה שהם סוברים שאיסור זה הוא מדאוריייתא. וכן פסקו הטור ושו"ע, [שג, כו]. ולדעת הראשונים הנ"ל מותר לצאת בחוטים קלועים בתוך השערות, ולדעת רש"י אסור, והשו"ע [שג, א] הביא שתי דיעות אלו, ובכל זאת פסק שאסור לסתור שערות קלועות [שם, כו]. וכתבו האחרונים שאפשר שגם רש"י מודה שאסור לסתור קליעה ובכל זאת יש חשש שהיא תתיר את הקליעה באופן המותר והיא עלולה לטלטל את החוטים באיסור, ולכן אסור לה לצאת בחוטים קלועים, ונאמרו כמה דרכים ליישב מדוע גזרו לדעת רש"י. הב"ח והמגן אברהם [שג, ג] תירצו שהחשש הוא שתצטרך לטבול בשבת ואז היא "תרפה" את הקליעה [ולא "תסתור" אותה לגמרי] כדי שלא תחצוץ, ואז היא עלולה להוציא את החוטים ולטלטלם. והמחצית השקל הוסיף שאפילו בקליעה רפויה החוטים הם חציצה ותצטרך להוציאם. והט"ז [שם] תירץ, שלצורך טבילת מצוה היא יכולה להתיר קליעה על ידי נכרית, שהוא שבות [אמירה לנכרי] דשבות [סתירת קליעה] לצורך מצות טבילה, ומותר. וכתב הפרי מגדים שהתוספות לא סוברים כתירוץ זה לשיטתם - שלא הותר שבות דשבות לצורך מצוה, שיש בזה מחלוקת הפוסקים, הובאו בטור סימן שז. והגר"א [בביאורו שם] מתרץ שהחשש הוא שלצורך טבילה היא "תרפה" את הקליעה מערב שבת, וקליעה רפויה מותר לסתור [לגמרי] בשבת ואז היא עלולה לטלטל את החוטים. אולם האור זרוע [שבת, ב, פד] כתב שרש"י סובר שבאמת מותר לסתור בשבת קליעת שערות, והסיבה לכך משום שאיסור קליעה הוא רק מדרבנן ולכן הסותרה אינו סותר על מנת לבנות, שהרי אין הקליעה בנין ממש אלא נראה כבונה. והפני יהושע כתב כן ומסיבה אחרת, משום שמבואר להלן [צה, א] שהאיסור הוא דוקא כשהקליעה על ידי חבירתה שאז נעשית הקליעה כמעשה אומן ונראית כבנין, ולכן כשסותרת את הקליעה בעצמה אינה נחשבת כסותר. [דבריו תמוהים שהרי כל סותר הוא הורס ואינו מעשה אומן, ורק בבונה שייך חילוק כזה]. וראה רש"ש ורבי אלעזר משה הורביץ שכתבו תירוץ נוסף על רש"י. ויבואר להלן שיש עוד מחלוקת הנובעת מהמחלוקת הנ"ל איך לפרש את החוטים במשנה - אם הם קלועים או קשורים על השערות, איך הדין לגבי חציצה בטבילה בחוטים קלועים בתוך השערות - אם מועיל להרפות את הקליעה, או שצריך דוקא לסתור אותה לגמרי.
[4] רש"י. ופירש הפרי מגדים [שג, א] שהכונה היא שתרפה את החוטים, אבל הב"ח [שם] הבין ברש"י שתרפה את הקליעה שבשערות. ומבאר הפרי מגדים, שלהלן במשנה [סד, ב] אמרינן שיוצאה אשה בחוטי שער ופירש רש"י שהם קלועים בתוך השער, וכאן אסרו לצאת ולטבול בחוטי צמר עד שתרפם, והיינו שחוטי צמר חוצצים בטבילה כשהם מהודקים ואם הם רפויים אינם חציצה, וחוטי שער אפילו כשהם מהודקים אינם חוצצים ולכן אשה יכולה לצאת בהם בשבת. ולדעת התוספות והרא"ש הנ"ל שמדובר במשנה בחוטים קשורים מעל השערות, אם כן חוטים הקלועים בתוך השערות חוצצים ואפילו חוטי שער, ומותר לצאת בהן בשבת ואין חשש שתטלטלם משום שאסור לסתור קליעה בשבת. וחוטים הקשורים על השער - בחוטי צמר צריך להרפות את הקשר וחוטי שער אינם חוצצים. וכתב שמהשו"ע ביו"ד [קצח, ב] משמע שאם השער קלוע אין צריך לסתור את הקליעה לטבילה וכדעת רש"י, ולדעת הרא"ש ותוספות צריך לסתור את הקליעה, [ובלאו הכי צריך לסתור כדי לקיים תקנת חפיפה]. ויש עוד חילוק לדינא בין הפירושים במשנה, שלדעת רש"י מבואר במשנה שחוטים הקלועים בתוך השערות מספיק להרפות אותם ואז אינם חוצצים, אבל לדעת תוספות והרא"ש רק כשהם קשורים על השער מועיל רפיון ואם הם קלועים בתוכו לא יועיל רפיון, וכך פסק השו"ע ביו"ד [שם]. והעיר בביאור הגר"א [שג, א] שהשו"ע לגבי שבת הביא את שתי הדיעות אם מותר לצאת בחוטים קלועים, וביו"ד [קצח, ס] פסק לגבי טבילה שאם החוטים קלועים לא מועיל רפיון כדעת התוספות ולא הביא את דעת רש"י.
[5] רש"י. וכתב הרמ"א [שג, ב] שבתולה שאינה אסורה בגילוי הראש, אסור לה לצאת גם אם הם תפורים בסבכה משום שיש לחשוש שתורידם עם הסבכה ותטלטלם.
[6] רש"י. וכך מבואר בגמרא להלן סד, ב. ושאר תכשיטים אסרו אפילו בחצר שמא תצא בהם לרשות הרבים. ורש"י לא כתב חילוק בין אם החצר מעורבת או אינה מעורבת. אך נחלקו בדין זה הפוסקים: יש שסוברים ששאר תכשיטים אסורים אפילו בבית וכל שכן בחצר מעורבת שמא תצא בהם לרשות הרבים, ויש אומרים שבחצר לא אסרו כלל ואפילו שאר תכשיטים ואפילו כשהחצר אינה מעורבת, ויש שסוברים שחצר שאינה מעורבת דינה כרשות הרבים ואסור לצאת בה בתכשיטים, חוץ מכבול ופאה נכרית שהתירו כדי שלא תתגנה על בעלה, ובחצר מעורבת דינה כבית ומותרת בכל התכשיטים. והובאו כל השיטות בשו"ע [שג, יח] וראה ביאור הלכה שם. ויבואר בדף סד, ב.
[7] רש"י. וכביאור הרא"ש בדבריו [בסימן ד] ומשמע שכונתו לסיכה בצורת עיר. והתוספות להלן [נט, א] ועוד ראשונים פירשו שהכונה היא לעטרה בצורת עיר. והמחלוקת היא בגזירת חכמים [סוטה מט, ב] שאסרו עטרות כלות - שרש"י סובר שאסרו לכל הנשים והמשנה מדברת על סיכה, והתוספות סוברים שאסרו רק לכלות ושאר נשים מותרות בעטרה, ועל זה מדברת המשנה כאן.
[8] הראשונים הקשו מדוע בזמנינו נוהגות נשים לצאת עם תכשיטים והרי אסרו זאת חכמים? והטור הביא בעל התרומות שכתב שהגזירה נאמרה רק כשיש רשות הרבים אבל היום שאין רשות הרבים מותר, והתוספות להלן [סד, ב] כתבו טעם זה אלא שהוסיפו שהיתר זה מועיל רק לפי הסוברים שבחצר לא אסרו לכן בזמן הזה כל מקום דינו כמו בחצר, אבל לפי האוסרים גם בחצר שאינה מעורבת אסור. אך יש אומרים שאף שאסרו גם בחצר, זה דוקא כשיש רשות הרבים אבל כשאין רשות הרבים בכלל, מותר לגמרי. כך מבואר בבית יוסף, וכך פירש המשנה ברורה [שג, סב] את השו"ע. והסיבה שאין היום רשות הרבים כתב בעל התרומות משום שצריך שיעברו בה ס' ריבוא, ותמהו הרמב"ן והר"ן היכן מצינו מקור לכך? וראה בשו"ע [שמה, ז] שתי הדיעות מהו רשות הרבים. ועדיין קשה שיש עיירות גדולות שיש בהם רשות הרבים לכל הדיעות ואיך נשים מתקשטות בעיר גדולה? ועוד שאנו נוקטים להלכה שאם הרשות הרבים רחב ט'ז אמה אסור כדין רשות הרבים? והרמ"א [שג, יח] הביא היתר נוסף, משום שבזמנינו אין רגילות הנשים להוריד את התכשיטים להראות לאחרות, ובטל טעם הגזירה. והחילוק מזמן המשנה משום שבזמנם ענדו את התכשיטים רק בשבת, והערוך השולחן הוסיף שבזמנם הנשים כמעט שלא יצאו מחוץ לבית. וכל היתרים אלו הם על תכשיטים אבל מה שאסרו מצד משא ובזיון, אסור גם בזמן הזה. [והביאור הלכה תמה אם בטלו איסורי חכמים משום שאין בזמנינו רשות הרבים, אם כן נתקע בשופר וניטול לולב בשבת שבטלה גזירת חכמים] אמנם הרמ"א וכמה פוסקים נקטו שבאמת יש כיום איסור דרבנן על תכשיטים, אלא שנהגו בטעות היתר - ומוטב שיהו שוגגות ואל יהו מזידות, וכמו שאמרו חכמים על איסור דרבנן שלא ימחו במי שנהג היתר, ראה שו"ע או"ח [תרח]. ופרטי הדינים בזה הובאו לעיל נד, ב.
[9] מהתורה חציצה לטבילה היא בשני תנאים: שהחציצה היא ברוב הגוף ושהיא דבר שמקפידים עליו שלא יהא על גופה. [ויש מחלוקת אם ההקפדה היא לפי מנהג רוב העולם או לפי הטובל בעצמו]. ומדרבנן אסרו חציצה ברוב הגוף גם אם אינו מקפיד, וכן במקפיד על החציצה אפילו במיעוט הגוף. וחוטים בשער לכאורה אינם רוב הגוף וגם אינה מקפדת עליהם שהרי דרכה לצאת בהם לרשות הרבים, ומיעוט שאינו מקפיד אינו חוצץ אפילו מדרבנן ואם כן מדוע היא צריכה להתיר את החוטים? ונאמרו בביאור הענין שתי דיעות, יש אומרים שאם מקפידים על החציצה בשעת רחיצה וטבילה היא חוצצת, ונחשב למקפיד אף שרגילים ללכת עם החוטים ברשות הרבים. וכך הוא לשון הטור ושו"ע, וכמבואר בט"ז יו"ד [קצח, ה]. ויש אומרים שחציצה בשער נמדדת בפני עצמה לענין רוב ומיעוט, ואם רוב השער יש בו חציצה אין מועיל לה טבילה אף שהשער הוא מיעוט הגוף. והובאה מחלוקת בזה בבית יוסף, [קצח] וראה עוד להלן.
[10] והקשו התוספות אם כן נחשוש בכל בגד שמא תטלטלנו שהרי צריכה לפשטו בשעת טבילה? ותירצו שבבגדים שהם עיקר מלבוש לא חששו משום שלא תלך בלי מלבוש ומיד לאחר הטבילה היא תלבש אותו, ורק על דברים קטנים שלפעמים נושאים אותם ביד חששו שתטלטלם. ודנו האחרונים על לבישת משקפיים האם זה נכלל בגזירה שלא לצאת בדבר שהוא עלול להורידו ולטלטלו בידו, [ראה שמירת שבת כהלכתה יח, הערה מח] ובמנחת שלמה [ב, לה, כא] רצה השואל לדמות משקפיים לעיקר מלבוש שמבואר בתוספות [הנ"ל] שלא אסרו אותו, והשיב לו שסברת התוספות היא משום שאין דרך לפשוט מלבוש ברשות הרבים אבל משקפיים דבר מצוי הוא שמורידו בשעת גשמים וכדומה. והשו"ע [שא, יד] מתיר לצאת עם בגד שעשוי רק כדי להגן על בגדיו מטינוף, והרמ"א מוסיף שמותר לצאת עם בגד מיוחד להגן מהגשם וכן כובע גשם, כיון שהוא דרך לבישה. וכתב המשנה ברורה [שם נה] שההיתר הוא רק במלבוש וכדרך לבישה, אבל לכסות את הכובע בניילון אסור. והשו"ע [שם, לז] מביא שתי דיעות אם מותר לצאת בשבת עם כפפות - האם מועיל מה שהוא דרך לבישה או שיש לחוש שיורידם ויטלטלם. ראה משנה ברורה [שם, קמא].
[11] וכתב המשנה ברורה [שג, ב] שאסרו אפילו לבתולה וזקינה שאינן טובלות, משום לא פלוג רבנן בגזירות. וראה רש"ש ורבי אלעזר משה הורביץ שפירשו את הגזירה משום טבילה לטהרות, ולא רק משום טבילת נדה.
[12] רש"י. אך להלן הגמרא מדגישה רק "אריג" כסיבה לכך שאינו חוצץ, והטור ביו"ד [קצח] הביא את דעת הראב"ד שדוקא אריג וחלול אינו חוצץ, וכך פסק השו"ע [שם, ג]. ותמה הש"ך [שם, ה] שבאו"ח [שג, א] לגבי הוצאה בשבת הזכיר השו"ע רק "אריג" ולא כתב שיהא "חלול", וכן הקשה המגן אברהם שג, ד.
[13] רש"י. והרא"ש הביא פירוש נוסף, שהחוטים מוזהבים ומקפידה להורידם בשעת טבילה כדי שלא יטנפו החוטים מהמים. והטור ושו"ע [יו"ד קצח, ד] פסקו את שני הפירושים להלכה שהם חוצצים לטבילה, והרמ"א הביא את שני הפירושים לגבי איסור הוצאה בשבת. וראה שער הציון [שג, ד].
[14] רש"י. ובשם רבותיו כתב, שכיון שמקפידה עליהם הם חוצצים לטבילה. ותמה רש"י הרי המים נכנסים בתוכם ומדוע נחשב לחציצה? ואם נאמר שכל מה שמקפיד עליו חוצץ לטבילה אף כשהמים באים בתוכו, אם כן איך הלשון הראשון מתיר כל אריג וכי הוא חולק על הלכה למשה מסיני שכל דבר שמקפיד עליו חוצץ? ותירץ הבית יוסף [יו"ד, קצח] שלדעת רבותיו של רש"י המחלוקת בין שתי הלשונות בגמרא היא - האם ההלכה שדבר שמקפיד עליו חוצץ נאמרה דוקא כשהחציצה מונעת את המים מלבא על הגוף, או שכל דבר שמקפיד עליו חוצץ אף שאינו מונע את נגיעת המים בגופו. ועוד תירץ שחוטים מטונפים ומוזהבים חוצצים משום שהטינוף והציפוי מונע את המים להכנס, יותר מאריג. ופסקו הטור והרמ"א [שם, ד] שחוטים מטונפים ומוזהבים חוצצים בטבילה. אלא שהבית יוסף הקשה מדוע רש"י פירש את דברי רבותיו שטניפן נחשב "רובו ומקפיד", והרי אם הטינוף גורם שהאריג יחצוץ, תיאסר גם אריג במיעוט שהרי במיעוט המקפיד אסורה חציצה מדרבנן? [ובאמת הריטב"א הביא דיעה זו וכתב שהוא מיעוט המקפיד] ורבי עקיבא איגר תמה אם נאמר שדבר שהוא מקפיד עליו חוצץ אפילו כשהמים באין בו [כרבותיו של רש"י, וכמו שפסקו הטור והרמ"א] אם כן גם כשאינו מקפיד אם החציצה היא ברובו ובאין בה המים יאסר כמו במיעוט המקפיד, ומדוע חוטים ואריג ברוב השערות אינו חוצץ? ותמה גם על רש"י עצמו מדוע הקשה מלשון ראשון, ולא הקשה שגם לפי הלשון השני יאסר אריג ברוב השער? והפרישה כתב שרבותיו של רש"י אוסרים מדרבנן חציצה שאינה מונעת את המים, משום שהאשה תמנע מלטבול כראוי מחשש טינוף החציצה, או מסיבה אחרת שמחמתה היא מקפידה על החציצה. ותמהו הסדרי טהרה [קצח, יג] והמשנה אחרונה [מקואות ט, א] הרי ההלכה היא שטבעות וצמידים רפויים אינם חוצצים [קצח, כג], וכן אם טבלה בבגדיה מותרת [שם, מו] ? ותירצו שאסרו רק חציצה שהוא מקפיד עליה מצד הטבילה עצמה - שהמים גורמים לקפידא, ומדובר [בסעיף מו] כשטובלת בבגדים שאינה מקפידה אם ירטבו. וכתב הפתחי תשובה [קצח, כ] שמשמע מהסדרי טהרה שהוא סובר שחציצה בדבר שהמים באים בתוכו היא דוקא כשמקפיד, אבל אם אינו מקפיד אפילו ברובו אינו חוצץ. ותמה מה החילוק וכקושיית רבי עקיבא איגר הנ"ל. ובאמת לפי הטעם שכתב הפרישה מסתבר שאסרו רק בחציצה שמקפידה עליה. והזכר יצחק [סא] מפרש שרבותיו של רש"י סוברים שדרשינן מ"ורחץ את בשרו במים" למעט חציצה, שכל מה שמקפיד עליו בשעת רחיצה במים חוצץ ולא נחשב רחיצת בשרו, אבל מה שלא מקפיד עליו ברחיצה חוצץ רק אם הוא מונע את המים מלבא על בשרו [ואפילו אם הוא על רוב גופו אם המים נכנסים בתוכו אינו חוצץ].
[15] וצריך ביאור במה נחלקו רבנן ורבי יהודה? ומבאר בחידושי הר"ן שרבי יהודה סובר שצמר נספג בו מים ואינו חוצץ משום שהמים הספוגים מועילים לטבילה, ורבנן סוברים שהמים שבחוטי הצמר לא נחשבים כמי טבילה. [וכעין זה פירש המשנה אחרונה במשנה במקואות ט, ח]. אך השפת אמת הוכיח מהתוספות שלא פירשו כך את המחלוקת, והריטב"א ותוספות הרא"ש פירשו שנחלקו בהידוק של קשה על גבי קשה באיזה אופן הוא חוצץ. וראה להלן.
[16] והקשו התוספות מנין לנו שהוא בא למעט, הרי אפשר לומר שהוא בא לרבות שאפילו בראש חוטי צמר חוצצים ואף שהם רך על גבי קשה? ותירצו שאין בכך חידוש שבפשטות המשנה אומרת שחוצצים בכל מקום בגוף. והר"ן תירץ, שאם כן היה רב הונא צריך לומר שכולם חוצצים בכל מקום, ומלשונו משמע שבא למעט שדוקא בראשי הבנות חוצצים.
[17] והקשה הריטב"א, אם רך על גבי רך יותר חוצץ, אם כן, נפרש שרב הונא מדבר לפי רב יהודה שאומר שחוטי צמר אינם חוצצים, ועל זה אמר רב הונא שבצואר הם כן חוצצים? ותירץ, שמסתבר לומר שרב הונא מדבר לפי רבנן, וכן מדוייק בלשונו: וכולם בראשי הבנות, שנקט את לשון רבנן במשנה, ואמר שבראשי הבנות שאמרו רבנן, הכונה לכל מה שהזכירו במשנה [גם על חוטים]. והשפת אמת מתרץ לפי פירושו [הנ"ל בשם הר"ן] שרבי יהודה סובר שחוטי צמר אינם חוצצים משום שהמים שבתוכם נחשבים למי טבילה, אם כן לדבריו אין לחלק בין בראש או בצואר ובכל מקום אינם חוצצים משום שהם סופגים מים. וחילוקי הגמרא בין רך וקשה הם רק לפי רבנן שהחציצה תלויה בהידוק החציצה לגוף.
[18] התוספות העירו על לשון "אלא" שבדרך כלל מורה שהגמרא חוזרת בה מהדין הקודם וכאן הרי רק תירצו קושיא, ופירשו שרב יוסף הוא המקשה וכשהוא עצמו תירץ אמרו לשון אלא. והריטב"א פירש שסברה הגמרא שבצואר אינו חוצץ מפני שהוא יותר רך, והגמרא חוזרת בה שרכות הצואר היא יותר סיבה שיחצוץ "אלא" הסיבה היא מפני שאין דרך להדק חוט בצואר. והשפת אמת מוסיף שמתחילה למדנו שגם אם תהדק חוט בצואר הוא לא חוצץ, ודוחה הגמרא שבאמת אם היא תחנוק את עצמה החוט יחצוץ, ורק משום שאין דרך אשה לחנוק את עצמה לכן אינו חוצץ.
222ימים לסיום הש״ס