אֵין מְזַוְּוגִין לוֹ לְאָדָם אִשָּׁה אֶלָּא לְפִי מַעֲשָׂיו, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים". נראה לי בס"ד כינה הביאה והתשמיש של אשה בשם שֵׁבֶט על דרך שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות סג.) על פסוק אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (בראשית ב, יח) זכה עזר לא זכה כנגדו מנגדתו, וכן השבט פעם יהיה עזר לאדם להשען עליו ולהסמך בו והוא רגל שלישית לזקנים ותשי כח ופעם משמש לחביטה והכאה שחובטים ומכים בו ואז נקרא שֵׁבֶט הָרֶשַׁע (תהלים קכה, ג) וכן הביאה והתשמיש באשה לפעמים תהיה נגדית לבעלה ותקרא שֵׁבֶט הָרֶשַׁע ולפעמים תהיה עזר ונקראת שֵׁבֶט מִישׁוֹר.
גם עוד יש לכנות אבר התשמיש של הזכר לשבט כי כן הוא באמת כינוי אבר התשמיש שמכונה בשם שֵׁבֶט והיינו הצדיק אבר התשמיש שלו נקרא שֵׁבֶט מִישׁוֹר בסוד שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ (תהלים מה, ז) והרשע שמטמא אבר התשמיש שלו נקרא שֵׁבֶט הָרֶשַׁע.
ובזה פרשתי לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה (בראשית מט, י) כי שבט כינוי ליסוד של התפארת ויהודא כינוי למלכות נוקבא קדישא. וידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש (זהר חלק א' קיב.) על פסוק רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר (שמואל א ב, ט) דא אתתא, כי האשה מכונית בשם רֶגֶל, וזהו שנאמר לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע הוא אבר התשמיש של הרשע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים, גֹּרַל בהפוך אתוון רֶגֶל רוצה לומר אשה צדקת הראויה לצדיקים.
ולפי פשט המאמר קרי לזווג ונשואין של איש ואשה בשם גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים. ונראה לי בס"ד הטעם על פי מה שכתב הרב בני יששכר (חלק ב' דף טז) בשם מהרש"ז [מורינו הרב שניאור זלמן מלאדי] ז"ל הטעם שמגריל הכהן ביום הכיפורים על שני השעירים גורלות, כי הגורל תלוי ברצון העליון ומורה על בחינת הרצון עיין שם. וזווג איש ואשה תלוי ברצון העליון דכתיב (משלי יח, כב) מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵהֳ' לכן מכנה הזווג והנשואין של איש ואשה בשם גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים שזה תלוי ברצון כמו הגורל.
וְקָשִׁין לְזַוְּוגָן כִּקְרִיעַת יַם סוּף, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח, ז) "אֱלֹקִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָרוֹת". נראה לי בס"ד דמיון הקושי הזה דמדמהו לקושי קריעת ים סוף הוא על פי רבינו האר"י זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] בשער הגלגולים וזה לשונו: דע כי הנה רבותנו ז"ל אמרו בפרק קמא דסוטה על פסוק 'מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה' שיש זווג ראשון ושני ומה שאמרו 'קשה לזווגם כקריעת ים סוף' איירי בזווג שני דאין הבנת זווג ראשון ושני כפשוטו דהא יש כמה זווגים שניים שהם טובים מן הראשנים וכאשר תראה כן מעשים בכל יום, אבל ביאור הענין דע כי כאשר האדם הוא חדש, רוצה לומר כי אז הוא פעם הראשנה שבא בעולם הזה דאז בת זוגו נולדה עמו כנודע הנה כשיגיע זמן לקיחתו אותה מזדמנת לו כרגע בלי שום טורח כלל!
ואמנם אם זה האיש חטא איזה חטא והוצרך להתגלגל בסיבתו אלא שהוא מאותם שכתוב בהם וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ (שמות כא, ג) כנזכר בסבא דמשפטים שמגלגלים גם בת זוגו שתחזור להתגלגל לטובתו, הנה האדם הזה כשיגיע זמן לקיחתו אותה אינה מזדמנת לו כרגע אלא אחר טורח גדול לפי שכיון שנתגלגל על סיבת עון יש מקטרגים עליו למעלה ורוצים למנוע אותה ממנו ומכניסים ביניהם קטטות ועל זה נאמר 'קשה לזווגם כקריעת ים סוף' וזהו הנקרא זווג שני רוצה לומר שהיא בת זוגו האמיתית אלא שכבר נזדמנה לו פעם אחרת בתחלה ועתה בזה הגלגול נקרא זווג שני כי אשה זו היא עצמה האשה הראשנה אבל הזווג הוא שני ולכן לא אמרו זווג שנית אלא שני דחוזר אל הזווג ולא אל האשה וכו' עיין שם.
נמצא בזה זווג שני דנקיט מצד הנפש היא גדולה ממנו כי היא לא היתה צריכה להתגלגל שכבר נתקנה בביאה ראשונה והוא צריך לגלגול כי חטא בביאה ראשנה אך מצד הגוף הוא גדול ממנה כי הוא בעלה והוא הזן ומפרנס אותה והיא צריכה אליו ומחמת הפכיות זו נעשה הקושי בזווג זה כי בהיותה מצד הנפש גדולה ממנו יקטרגו המקטרגים באומרם אין זה ראוי שתנשא לו זאת שהיא מתוקנת וכיוצא בזה הקושי היה קושי קריעת ים סוף דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שמות רבה כא, ו) שר הים לא קבל שיקרע כי אמר למשה רבינו ע"ה הים גדול ממך שאתה נבראת בששי והים בשני, אך באמת יתרון זה שיש לים הוא רק מצד הגוף אבל מצד הנפשות משה רבינו ע"ה הוא גדול ביותר כי נפשות ישראל נבראו קודם בריאת העולם הזה כולו ולכן דימה קושי דזווג שני לקושי קריעת ים סוף.
ומה שאמר הכתוב על זה מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה ולא אמר 'בית' רמז בזה דאיש ואשה שזכו שם י־ה ביניהם (סוטה יז.) ולכן רמז על זווגם בתיבת 'ביתה' שהוא אותיות 'בת י־ה' רוצה לומר מצות הזווג היא בת י־ה שבו נשלם שם י־ה בין איש ואשתו. וקראם יְחִידִים כי תחילתם עומדים יחידים זה יושב יחיד בבית אביו וזו יושבת יחידה בבית אביה. והא דנקיט בזה שם אֱלֹקִים ולא שם הוי־ה כי אלקים גימטריא פ"ו [86] שהוא ראשי תיבות פְּרוּ וּרְבוּ (בראשית א, כח), פריה ורביה שזאת המצוה של פריה ורביה תלויה בזווג איש ואשה.
בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי. מקשים למה לא אמרה: פְּלוֹנִי לְבַת פְּלוֹנִי? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בספר כוכב מיעקב בהפטרת מסעי על מאמר וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר (בראשית יב, ג) דהכתוב מהפך הסדר דאצל הברכה הזכיר השם יתברך את פעולת עצמו תחלה ואחר כך הזכיר את המברכים דאמר לו 'ואברכה את מברכיך' ובקללה הזכיר המקללים תחילה ואחר כך הזכיר הפועל היוצא מאתו יתברך דאמר 'ומקללך אאור' ולא אמר אאור את מקללך?
ופירש שם כי כלל הענין הוא בחוקי ההגיון להקדים תמיד הסיבה למסובב והנה בהשפעת הטובה הקדוש ברוך הוא הוא בעל הסיבה כי הוא מטיב רק מצד היות חפצו להטיב ובהפך אצל הרעה האדם הוא בעל הסיבה כי הוא המסבב לעצמו את הרעה לכן יפה אמר הכתוב על הסדר וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ שהקדים הכתוב להקדוש ברוך הוא תחלה אצל הטובה אך אצל הרעה אמר וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר כי המקלל הוא הגורם לעצמו את מארתו כי מפני שקלל לכן יאור עתה נמצא הוא עצמו סיבב את רעתו.
ובזה פירש מאמר רבותנו ז"ל (במדבר רבה ב, טז) אמר רבי יצחק אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אני ראשון לטובה ואחרון לרעה ראשון לטובה (הושע ב, כה) 'וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה' ואחר כך 'וְהוּא יֹאמַר אֱלֹקָי' אבל ברעה אמר תחלה (הושע א, ט) 'כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי' ואחר כך אמר 'וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם' והוא מבואר היטב על פי האמור עיין שם.
והנה ידוע מה שאמרו בגמרא (כתובות נט:) תני רבי חייא אין אשה אלא לבנים, כלומר אם לא בשביל שתוליד בנים לא היתה האשה נבראת כי לא נבראה אלא רק לצורך זה שתנשא לאיש ותוליד ממנו בנים וכן הוא אומר לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (בראשית ב, יח)
נמצא האשה היא סיבה לנשואין שישאנה האיש כדי שיוליד ממנה בנות שאם לא היה יוצא ממנה בנים לא היה האיש נושא אותה ומאחר כי בחוקי ההגיון הוא להקדים הסיבה למסובב לכן בת קול מכרזת בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי כי בת פלוני להיותה ראויה לבנים לכן מזדווגת לפלוני כדי שיוליד ממנה בנים.
ובזה יובן בס"ד הכתוב נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר (ירמיה לא, כא) כלומר היא הסיבה להדבק בגבר והיינו תְּסוֹבֵב לשון סיבה. ועוד נראה לי תְּסוֹבֵב ג' בַּר, כי לדעת בית שמאי חיוב פריה ורביה ב' זכרים ונקבה אחת (יבמות סב.) נמצא הם ג' בנים וכיון דאין אשה אלא לבנים שהוא שם כולל זכרים ונקבות נמצא היא סיבה לפריה ורביה שהיא לידה של ג' בר.
ועוד נראה לי בס"ד קושיא הנזכר שבאה בת קול ללמדנו מוסר השכל שתהיה הנקבה טפילה לזכר ולא תתגדל ותתנשא עליו ולכן אמרה לשון זה לתלות הנקבה בזכר ולא אמרה פְּלוֹנִי לְבַת פְּלוֹנִי. ובזה יובן מאמר רבותנו ז"ל (בבא בתרא קמא.) בת בתחלה סימן יפה לבנים, פירוש ממה דנקטה בת קול בת בתחלה שאמרה בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי ולא נקטה הבן בתחלה שלא אמרה פְּלוֹנִי לְבַת פְּלוֹנִי הנה בזה הלשון דנקטה בת קול יש סימן יפה לבנים הזכרים כי מזה אנו למידין שהבנות יהיו טפלים לבנים הזכרים ולא להפך!
או נראה לי בס"ד על פי מה שאמר בס“ד בסה"ק אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ בהפטרה של פרשת וילך בפסוק תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב (מיכה ז, כ) דאמרו רבותינו זכרונם לברכה יש האיש מחזר על בת זוגו שהולך אצלה לישא אותה וכמו שמצינו ביעקב אבינו ע"ה ויש בת זוגו הולכת אצלו לישא אותה וכמו שמצינו ביצחק אבינו ע"ה. וידוע שיש לישראל עם הקדוש ברוך הוא דין אשה ובעלה והוא יתברך אמר שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם (מלאכי ג, ז) שתפס השיטה כיצחק אבינו ע"ה וישראל אומרים הֲשִׁיבֵנוּ הֳ' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה (איכה ה, כא) דתפסי השיטה כיעקב אבינו ע"ה. ולכן מבקשים תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב עיין שם. ולכן כאן אומרת בת קול בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי דתופסת השיטה כיצחק אבינו ע"ה שתהיה מחזרת והולכת אצל הזכר לינשא לו.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דהנקבות שורשם בגבורות והזכרים בחסדים ובבריאת העולמות למעלה יצאו הגבורות קודם שיצאו החסדים ובזה ניחא שהקדים הנקבה לזכר שאומרת בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי ואינה אומרת פְּלוֹנִי לְבַת פְּלוֹנִי עד כאן דבריו נר"ו.
והנה מקשים למה בזכר מזכיר שמו ובנקבה לא הזכיר שמה? ונראה לי בס"ד דהנקבה היא דין והזכר רחמים ולכן כוחות הדין נאחזים בנקבה יותר מן הזכר ולכן המזיקין והשדים נדבקים בנקבה יותר כידוע ועל כן לא הזכירה שמה כדי שלא יהיו המזיקין והשדים אשר ישמעון דברי בת קול מכירים בה ויתעוררו לרדוף להדבק בה מה שאין כן בזכר אין חשש פן בהזכרת שמו יתעוררו וירדפו להדבק בו.
ועוד נראה לי בס"ד דהנקבה בתחילתה בטילה היה לגבי אביה שאין לה רשות על עצמה שלא תוכל לקדש עצמה ורק אביה יכול לקדשה לכן מזכרת אותה על שם אביה כי הוא העיקר שלה ובידו תלויה אבל הזכר מתחילתו אינו בטל לגבי אביו דאין אביו יכול לקדש לו אשה ואין לו רשות עליו ולכן מזכרתו בשמו.
ועוד תרצתי דרך הלצה דהנקבה כל נדונייה שלה וצורכי נשואיה הוא מאביה ולכן תכבדנו בת קול בדבר זה של הנשואין להזכיר את בתו על שמו כי לולי הוא איך היתה נשאת כיון דהיא 'לית לה מגרמה כלום' אבל הזכר אינו צריך לתת מעות לאשה עד שיקחנה ועל הרוב אינם מביאים מעות מזומנים לצורך הנשואין אלא אדרבה הזכרים הם נעזרים מן הבנות שלוקחים בעת הנשואין מעות בעין מן אבי הכלה לכך לא תלתה בת קול את הבן באביו אלא קראתו בשמו.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דלאו אורח ארעא שתזכיר בת קול שם הנקבה ולכן העלימה שמה וזכרה אותה על שם אביה.
בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, שְׂדֵה פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי. הקשה הרב בעל עין יעקב ז"ל דאמרינן בעלמא שהדרך ארץ הוא להפך מתחלה יטע אדם כרם ואחר כך יבנה בית ואחר כך ישא אשה (לקמן מד.) ולמה כאן מקדים בת קול אשה לבית ולשדה? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דבאה ללמד מוסר לבני אדם שיגיעו לשלושים שנה ויותר ואין נושאים אשה באומרם עד שימצא לו קרן להתפרנס בו ובית לדור בו, לכך הקדימה האשה לבית שהוא מקום דירה ולשדה שהוא מקום הפרנסה. ומה שאמר דרך ארץ שיטע כרם ויבנה בית ואחר כך ישא אשה, היינו בהיות לְאֵל יָדוֹ לעשות את כולם שצריך להקדים זה בזה כפי הסדר ההוא ולא איירי שיהיה טורח בעסק משא ומתן וכיוצא עד שירויח הרבה שיוכל להיות נוטע כרם מן הריוח כדי להתפרנס בו ולבנות לו בית דירה כדי לישב בו וישאר גדול בלא אשה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דכאן נקטא אשה בתחלה משום דנשואי אשה שייך בכולי עלמא אך שדה ובית לא שייכי בכולי עלמא כי יש שאין להם מזל לקנות בית או שדה כלל כל ימיהם ויש נמי שיש להם בית ושדה בירושה מן אבותם ואין קונים הם לעצמם כלום עד כאן דבריו נר"ו.
לֹא קַשְׁיָא הָא בְּזִוּג רִאשׁוֹן הָא בְּזִוּג שֵׁנִי. נראה לי בס"ד דידוע דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות לד.) אין אשה מתעברת בביאה ראשונה אלא בביאה ראשונה הוא עושה אותה כלי דשביק בה רוחא שזה הרוחא ישאר בה לעולם ולא יזוז ממנה גם אחר שימות בעלה ומן ביאה שניה ואילך אז יועיל שתתעבר מבעלה.
ונמצא לפי זה פועל של ביאה ראשונה אין בו שום קושי כי אפילו אם תהיה עקרה או הוא עקר שביק בה רוחא בזווג זה הראשון אך פועל הזווגים הבאים אחרי זה מזווג פעם שניה ואילך שהוא בעבור הבנים שתתעבר ממנו זה קשה כקריעת ים סוף כי אפשר שתהיה היא עקרה או הוא עקר ולא יועילו הזווגים שהוא מזדווג עמה לעשות פועל או אפילו אם אינם עקרים אפילו הכי אין מתעברת מן הזווגים שלו במהרה אלא אחר כמה שנים מחמת סיבות שנוגעים בדבר זה או מצדו או מצדה.
ועל זה נאמר קָשֶׁה לְזַוְּגָם כִּקְרִיעַת יַם סוּף פירוש הקושי הוא על הפועל שהוא העיבור הנעשה מן הזווג ומה שאמר בת קול בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי קאי על פועל של זווג ראשון דהיינו ביאה ראשונה שהיא מקבלת ממנו רוחא ואומרת בַּת פְּלוֹנִי תהיה לִפְלוֹנִי לקבל ממנו רוחא דדבוק בה עד שתמות.
ולזה אמר בגמרא כאן הָא בְּזִוּג רִאשׁוֹן הָא בְּזִוּג שֵׁנִי דלא קאי על שתי נשים דלא קאמר הא באשה ראשונה הא באשה שניה אלא קא באשה אחת וקאי על פועל של זווג ראשון דהוא כדי להיות שביק בה רוחא לעשותה כלי ועל פועל של זווג שני ואילך שהוא כדי שתתעבר.
ובזה יתורץ דקדוק אחר שכתבנו לעיל בהא דנקיט בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי ולא נקיט פְּלוֹנִי לְבַת פְּלוֹנִי, כי הבת קול איירי בפועל ביאה ראשונה דשביק בה רוחא והיינו דעושה אותה כלי דהיא הנתקנת ונעשית כלי והיא המקבלת רוחא ממנו ואין הוא מקבל רוחא ממנה ואין היא עושה אותו כלי וכיון דהפועל וחידוש הזה הוא נעשה בה לכן הזכירה קודם.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד אומרם הָא בְּזִוּג רִאשׁוֹן הָא בְּזִוּג שֵׁנִי, ואקדים מעשה נורא שהובאה בשם מהר"א הכהן ז"ל [הרב אליהו הכהן האיתמרי בעל שבט מוסר] על הרב יצחק פאסי ז"ל שנשא אשה אלמנה וכל זמן שהיא חוץ מפניו היה אש אהבתה בוער בלבו, וכיון שהיה רואה אותה ובא אצלה לביתה היה נכנס כעס בלבו עליה להכותה, ואחר שיצא מן הבית שעומד שלא בפניה היה מתחרט ותבער אהבתה בקרבו. ושאל מרבינו האר"י ז"ל על אודות המקרה הזה שקרה לו!
והשיב לו ברוח הקודש שזאת האלמנה ששמה מלכה היה בעלה הראשון חסיד וצדיק שלא נמצא בו אלא עון אחד ובעת שנפטר היתה אשתו מעוברת ממנו ואחר כך ילדה בן ומן השמים הכניסו נפש האב בבנו ונגזר עליו שיחיה ששה שנים דוקא וימות כדי שיראה מיתה עוד הפעם ויכופר לו על אותו עון.
וזו היתה סיבת המחלוקת שהיה לרבי יצחק פאסי עם אשתו האלמנה כאשר היה נכנס אצלה לביתה ששם היה עומד בנה עמה שהוא נפש בעלה הראשון וכרוך אחריה שבשעה שנכנס מהר"י פאסי לבית יוצא הרוח אשר בבן האלמנה מלבה שהוא נפש בעלה הראשון ומתקוטט ומריב עם רוח מהר"י פאסי ואומר לו הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת?! מאחר שהוא עומד וחונה בגוף הבן שהוא עודנו קטן וכרוך אחר אמו בבית.
והרוח של מהר"י פאסי משיב וטוען שהוא לא ידע כלום וכדין תורת משה רבינו ע"ה לקח אותה דהתורה התירה האלמנה לכל איש ישראל חוץ מכהן גדול וזה היה סיבת המחלוקת ולכן מחמת כן היה מתמלא מהר"י פאסי כעס להכות את האלמנה כשהוא בבית דשם עומד גם כן בן אלמנה אשר בקרבו הרוח של בעלה הראשון דהרוחות מריבים זה בזה ואין הגופים מרגישין בכל זאת! עד כאן דבריו עיין שם.
והנה מצינו בקריעת ים סוף היתה מחלוקת וטענה בין מיכאל שר ישראל ובין עוזה שר מצרים כי בקריעת ים סוף כתיב מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת (תהלים סח, ז) ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה סח, ד) בכי ושירות, דמצרים נטבעין ובוכין בתוך הים בצד זה וישראל עומדים בתוך הים בצד אחר ואומרם שירה על הנס! ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (מדרש תהלים א, כ; טו, ה, זוהר תרומה קע:, ילקוט ראובני בשלח פב, פט) דעוזה היה טוען מה אלו עובדי עבודה זרה אף אלו עובדי עבודה זרה! מפני מה אלו ניצולים ואלו טובעין?
והדבר יפלא איך יטעון כן? והלא כל אותם אנשים מישראל שהיו עובדי עבודה זרה במצרים מתו בחושך ואלו שיצאו כולם צדיקים ונקיים כמו שאמרו רבותנו ז"ל על פסוק וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות יג, יח)!
אך מפורש הדבר כי טענתו היתה מחמת פסל מיכה שהיה עם ישראל בתוך הים כמו שאמרו רבותנו ז"ל (סנהדרין קג:) על פסוק וְעָבַר בַּיָּם צָרָה (זכריה י, יא) זה פסלו של מיכה. על כן אף על פי שישראל שהיו בתוך הים כולם אינם עובדים עבודה זרה חס ושלום, עם כל זה מאחר שהיה פסל מיכה שהוא עבודה זרה עומד עמהם בתוך הים והוא כרוך עמהם ודבק עמהם במקום אחד חושב עוזה לטעון בזה שיהיו כל ישראל דין עובדי עבודה זרה חס ושלום מחמת העבודה זרה הזו שהיא כרוכה עמהם במקום אחד בתוך מחניהם.
וטענה זו של עוזה דומה לטענה של אותו הרוח של בעל הראשון דהאלמנה שטוען מאחר שהוא עודנו בבית אחד עם אלמנתו שהוא עומד בתוך הבן שלה הקטן שהוא כרוך אחר אמו נמצא כאלו הוא עודנו בתוכה ואיך יכבוש את המלכה עמי בבית! כן עוזה טוען להביא אשמה של עבודה זרה לישראל מחמת פסל מיכה שהיה עומד במקום אחד עמהם וכרוך אחריהם.
אמנם מיכאל שר ישראל טוען כמו טענה של רוח מהר"י פאסי שהוא אין לו ידיעה מכל זה והוא לקח האשה כדת משה וישראל כן מיכאל טוען: אם פסל מיכה כרוך אחריהם ועומד עמהם במקום אחד אין לישראל ידיעה בכל זאת והם הולכים ועומדים לפי תומם בתוך הים ולכן אין להטיל אשמה על ישראל מכח פסל מיכה!
והנה יש צד הסברת פנים לטענתו של עוזה ויש צד הסברת פנים לטענתו של מיכאל וכיון דאיכא לצדד לכאן ולכאן לכן היה קושי בקריעת ים סוף שיהיו ישראל ניצולין ומצרים טובעים כי אז רק עשה השם יתברך חסד שהטה כלפי חסד שדחה טענת עוזה לגמרי בשתי ידים והטביע את מצרים ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים.
וזהו כונת הגמרא כאן דמתרץ כאן בזווג ראשון כאן בזווג שני פירוש מה שאמר דקשה לזווגם כקריעת ים סוף איירי בזווג כלומר באשה אלמנה שלוקחת בעל שני שאין זה בעלה הראשון דאז יזדמן כהאי עובדא דמהר"י פאסי הנזכר שיריבו הרוחות של בעל ראשון ושל בעל שני זה בזה ולהכי קשה לזווגם כקריעת ים סוף שגם שם היה ריב בין מיכאל שר ישראל ובין עוזה שר מצרים על דרך שכתבנו דאיכא לצדד לכאן ולכאן ולכך היה קושי בנס ההצלה שנעשה לישראל בקריעת ים סוף. והא דקאמר ארבעים יום קודם יצירת הילד בת קול אומרת בת פלוני לפלוני דמשמע בנושאין זה את זה בנקל בלתי שום טורח ובלי מריבה איירי בזווג ראשון שזו לוקחת בעל ראשון שאין זה בעל שני כדי שיהיה מריבה בין הרוחות.
