וְכִי מִשֶּׁלִּי אֲכַלְתֶּם? מִשֶּׁל אֱלֹקֵי עוֹלָם אֲכַלְתֶּם! (בראשית כא, לג). נראה לי בס"ד לרמוז זה בתיבת אֶשֶׁל כי אות למ־ד ד'אֶשֶׁל' יצטרף עם אות שי־ן הסמוכה לו ויהיה תיבת 'של' ויצטרף עוד שם אות אל־ף ויהיה צירוף 'א־ל' הרי כאן נרמוז שתי תיבות אלו שהם 'של א־ל'.
ואמר 'הוֹדוּ וּבָרְכוּ לְמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם' כלומר הודו וברכו בדיבור דוקא ואין צריכין לעשות מעשה להקריב קרבן תודה כי הוא אמר והיה העולם שבראו בדיבור דוקא ולא במעשה על כן הדיבור לבדו הוא חשוב להודות לו בו. ונראה לרמוז 'אַבְרָהָם' ראשי תיבות אמר ברכו רחום הזן משלו.
והא דאמר הוֹדוּ וְשַׁבְּחוּ וּבָרְכוּ פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו כנגד שלשה ברכות ברכת המזון עד כאן דבריו נר"ו.
(בראשית לח, טו) "וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ" מִשּׁוּם כִּסְּתָה פָּנֶיהָ חֲשָׁבָהּ לְזוֹנָה?!. קשא מה תירץ לקושיא זו באומרו שהיתה צנועה בבית חמיה דהא מדבר זה אין יוצא טעם אלא רק להא דלא הכירה ועדיין תיקשי איך הכתוב נותן טעם באומרו 'כִּי כִסְּתָה' להא דחשבה לזונה? ואם היה הכתוב אומר 'לא הכירה כי חשבה לזונה' אין הכי נמי הוי נתינת טעם שפיר אבל על שחשבה לזונה אין טעם לזה! ואם נאמר שחשבה לזונה בשביל שהיתה יושבת בפרשת דרכים כמו שפירש רש"י בחומש אם כן איך אומר 'כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ' דתלה הטעם בזה? ועוד מה טעם יש בזה לומר דהיתה זונה דאולי היתה יושבת שם שממתנת לבעלה או לאביה שיעברו דרך שם ותלך עמהם?
ונראה לי בס"ד בהקדים מה שכתב הגאון מהרי"ש [רבי יוסף שאול נתנזון] ז"ל בפסוק הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ (בראשית לח, טז) וזה לשונו: רש"י נדחק בלשון 'הָבָה נָּא' דבאמת הוא לשון נתינה בכל מקום. ולפי עניות דעתי הכונה כפשוטו כי לאשר הכתוב העיר וּבְתִתֵּךְ אֶתְנָן וְאֶתְנַן לֹא נִתַּן לָךְ וַתְּהִי לְהֶפֶךְ לָכֵן זוֹנָה שִׁמְעִי דְּבַר הֳ' (יחזקאל טז, לד) ופשט המקרא מורה כפירוש בעל העקדה שהזונה בעצם היא הנותן נדן לכל עובר שיזנה עמה אבל אותה שלוקחת אתנן אינה זונה בעצם אלא בלשון מושאל כי אהבת הממון הביאתה לכך.
ועל כן כשראה יהודה שיושבת באם הדרך חשבה לזונה גמורה שנותנת נדן לכל עובר ולכן אמר 'הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ' כלומר תתני לי נדן כדי שאבא אליך והיא כיון שבאמת לא היתה זונה על כן אמרה לו 'מַה תִּתֶּן לִּי כִּי תָבוֹא אֵלָי' רוצה לומר לא שאני נותנת לך אלא אתה תתן לי והוסיפה עוד שהיה צריך להניח ערבון עד כאן דבריו עיין שם.
והנה יש לדקדק מאחר דיהודה לא נמצא אתו דבר מה ליתן דהראיה הוצרך לתת ערבון חותם פתיל ומטה, איך סלקא דעתיו מעיקרא לנטות מן הדרך ולבא אליה ותבע אותה, וכי יש מזנה בחנם? ואם נאמר כמו שפירש הגאון מהרי"ש ז"ל הנזכר לעיל שחשב אותה לזונה בעצם שהיא תתן אתנן מהיכן נודע לו זאת? דאפילו לפירוש רש"י ז"ל שפירש חשבה לזונה לפי שיושבת בפרשת דרכים טעם זה הוא דחוק מאד, דאפשר יושבת וממתנת לבעלה או לשלוחה שיבואו ותלך עמהם והיכן מצינו שהזונה יושבת בפרשת דרכים! ועוד אפילו אם חשדה בעבור ישיבתה שם שהיא זונה מהיכן ידע שהיא מאותם שנותנים אתנן ושמא היא מאותם שלוקחים אתנן?
על כן מוכרח לומר דמחשבה זו שחשב עליה שהיא זונה בעצם שאינה לוקחת אתנן אלא היא נותנת זו היתה מן השמים שהעלו בלבו לחשוב ולהחליט בדעתו כך שזו זונה בעצם שנותנת אתנן ולכן אף על פי שלא נמצא אתו כלום ליתן נטה אליה וקרב אצלה ובקש ממנה אתנן כדי שיבא אליה ואם לא שמו מן השמים דבר זה בלבו שיחליט שזו זונה בעצם שהיא תתן לא היה נוטה אליה לשכב עמה.
ועל זה אמר הכתוב, בשביל מה היה הדבר הזה שחשבה לזונה בעצם? שגזר הבורא יתברך שיחשוב כן בדעתו בהחלט גמור כדי שיבא אליה ואמר בשביל שכסתה פניה בבית חמיה שהיתה צנועה לכן בזכות הצניעות שבה רצה הקדוש ברוך הוא שתזכה שיבא אליה יהודה ויצאו ממנה נביאים ומלכים ואם לא היה גוזר השם יתברך שעבור מחשבה זו בלבו של יהודה לחשוב שהיא זונה בעצם שהיא תתן אתנן ולא תקבל לא היה קרב אליה מאחר דיודע שאין בידו שום דבר ליתן לה ולא היה תועלת מישיבתה שם שלא היתה יוצאה כונתה לפועל.
כָּל כַּלָּה שֶׁהִיא צְנוּעָה בְּבֵית חָמִיהָ זוֹכָה וְיוֹצְאִין מִמֶּנָּה מְלָכִים וּנְבִיאִים. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה היא בצניעותה תרים המכשול מן בני אדם שלא יכשלו בה לכן יצאו ממנה נביאים שהם מרימים מכשול הנפשיי מבני אדם וכמו שאמר הכתוב (ישעיה נז, יד) וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי.
גם בזכות זה יצאו ממנה מלכים שמסירים מכשול הגופניי מן בני אדם שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו (משנה אבות ג, ב) וכמה מיני מכשולים יוסרו על ידי השגחת המלכות.
ועוד נראה לי בס"ד דהוי מדה כנגד מדה כי המלכים כל ענינים שלהם צריכים להיות בהצנע וּכְבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר (משלי כה, ב) וגם הם יהיו צנועין דאין רואין את המלך ערום ואינו מסתפר לפני בני אדם ואין יושבים ומדברים עמו אלא לפרקים בעת הצורך. וכן הנביאים דרכם להתבודד תמיד ורוב ימיהם אין רואין פני אדם כי רוח הנבואה לא תשרה אלא בהצנע והתבודדות.
והא דנקיט צְנוּעָה בְּבֵית חָמִיהָ נראה לי דצניעות דבית חמיה זוכה לשכר זה אבל על צניעות דבית אביה זוכה לשכר אחר. אי נמי נקיט צְנוּעָה בְּבֵית חָמִיהָ לומר שזוכה בעבור הצניעות שיהיה לה מן חמיה שתהיה מוצנעת ממנו.
והא דאמר כָּל כַּלָּה בא לרבות בתיבת כָּל אפילו היכא דחמיה גם כן הוא צנוע דאין לה כל כך רבותא בצניעות כיון דרואה חמיה דרכו בכך ואוהב כך דודאי היא גם כן מוכרחת לילך על פי דרכו אפילו הכי זוכה בשכר זה דהא תמר גם חמיה יאודה ודאי היה צנוע ואוהב הצניעות ועם כל זה זכתה בשביל צניעות שלה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש בא לרבות בתיבת כָּל אפילו שאין לה יופי כל כך שדוחק אותה להראות עצמה כדי להתפאר עם כל זה שכר גדול יש לה גם אפילו שהיא אינה ממשפחה המיוחסת הרבה אפילו הכי זוכה שיצאו ממנה מלכים ונביאים דהאי מלכים לאו דוקא אלא רוצה לומר בעלי שררה גדולה כמו נשאים וכיוצא והאי נביאים לאו דוקא אלא בעלי רוח הקודש עד כאן דבריו נר"ו.
לְאַחַר שֶׁנִּמְצְאוּ סִימָנֶיהָ בָּא סַמָּאֵל וְרִיחֲקָן, בָּא גַּבְרִיאֵל וְקֵירְבָן (בראשית לח, כה) (תהילים נו, א). נראה לפרש ראה פלוני דראשי תיבות סימנים ההם הוא אותיות 'פחם' [חֹתֶמֶת פְּתִילִים מַּטֶּה] אמר סימנא מילתא שזו תשרף ולא תצליח בהצלה יען כי הפחם מורה על השריפה שדבר הנשרף נעשה פחם כן היא תשרף ועצמותיה נעשים פחם והקדוש ברוך הוא הפר מחשבתו ואדרבה הסימנים אשר ראשי תיבות שלהם 'פחם' בהם היתה הצלתה מן האש כי לפי האמת הפחם מורה על סילוק האש דאחר שיכבה האש ויסתלק מן הגחלים אז נעשים פחם ושלח את גבריאל וקרבן לרבותא כי גבריאל שהוא שר האש שהיא גבורה הוא יעסוק בהצלתה מן האש.
ברם יש לדקדק דקדוק עצום במאמר זה מה ענין לשון הרחקה והקרבה דנקטי בזה? והוה ליה למימר בא ס"מ והטמינם בא גבריאל וגילן! ואם רבותנו ז"ל באו לדרוש הפסוק דנקיט הכי תיקשי על גוף הפסוק למה נקיט לשון הרחקה? והוה ליה למימר לשון הטמנה?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבתי בס"ד בדרשותי על התורה, למה בחרה בשלשה אלה בלבד שהם חותם פתיל מטה? גם למאי הוצרכה לשלשה? די לה בחותם בלבד דודאי אדם חשוב כיהודה לא ירצה לעזוב חותמו בידה אפילו בשביל מאה צאן וכל שכן בשביל גדי אחד!
ופרשתי בס"ד על פי מה שאמר הרב מגלה עמוקות ז"ל אופן קע"ג שיש שלשה מיני אורות והם שלשה מדרגות זו למעלה מזו, אור חיצון אור פנימי אור מקיף וזה סוד בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים (משלי טז, טו) ראשי תיבות 'פנימי מקיף חיצון' אשר עליהם נאמר (בראשית א, ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר דא אור חיצון, וַיְהִי אוֹר דא אור פנימי, וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב דא אור מקיף עד כאן לשונו עיין שם.
ועל פי זה פרשתי בס"ד הטעם שבחרה בשלשה אלה שהם חותם פתיל מטה דראשי תיבות שלהם 'חיצון פנימי מקיף' כנגד ג' אורות הנזכרים כי נשמתה אשר בקרבה מרוב קדושתה ידעה ברוח הקודש שתתעבר מביאה זו תאומים ויהי שלשה נפשות קשורים ביחד היא ושני בניה ועתידים להיות בסכנה גדולה אחר גילוי עיבור שלה שעתיד יהודה והבית דין לגזור עליהם שריפה כמו שנאמר הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף (בראשית לח, כד) ולכן קבלה ממנו שלשה סימנים אלו להצלתה ועשתה נשמתה בהם יחוד שלשה מיני אוֹר הנזכרים שהם 'אור חיצון אור פנימי אור מקיף' שיהיו נשמרים על ידם שלשה נפשות היא ושני בניה כי ג' מיני אוּר אלו מצילים ג' נפשות מן האור בשור"ק דהאותיות שוים ורק זה בחול"ם וזה בשור"ק.
ועל כן אחר שנצולה יצאו ממנה מלכים ונביאים שיש בהם ג' מיני אור שהם אור תורה אור נבואה אור מלכות נמצא ג' חפצים אלו נעשה בהם פועל דמיוני להצלת ג' נפשות וכן אמרה בת קול: אַתָּה הִצַּלְתָּ שְׁלֹשָׁה נְפָשׁוֹת מִן הָאוּר חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מַצִּיל בִּזְכוּתְךָ שְׁלֹשָׁה מִבָּנֶיךָ מִן הָאוּר שהם חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה! והיינו אוֹר וְאוּר שוים זה בחול"ם וזה בשור"ק.
והנה שלשה חפצים אלו חותם פתיל מטה עשתה בהם תמר פועל דמיוני לקשרם ולחברם יחד מפני שנשמתה עשתה כונה ביחוד וקישור שלשה אורות חיצון פנימי מקיף הרמוזים בראשי תיבות שלהם כדי שתצליח תמר בהצלתה על ידם היא ושני בניה על כן לא די לפלוני שיטמינם בעודם קשורים יחד אלא הפרידם והרחיקם זה מזה כי זה הוא כל חפצו כדי לבטל פועל דמיוני שעשתה תמר בקשור וחיבור שלשה סמנים אלו המורה על כונת נשמתה ביחוד וחיבור שלשה אורות הרמוזים בהם וחשב כיון שריחקן זה מזה גם כונת יחוד ג' האורות בטלה ונתפרדה ולא נשאר לה כח להצלת היא ושני בניה.
ונמצא כל מגמתו להרע לה הוא בהרחקה של ג' סימנים שהרחיקם זה מזה כדי לבטל כח השלשה אורות המגן עליהם ולכן בא גבריאל וקרבן מלבד שגילה אותם לה אלא עוד עשה כונה של יחוד וחיבור שלשה אורות הנזכרים על ידי פועל דמיוני שעשה בשלשה סימנים ההם לקשרם ולחברם זה בזה.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל כָּל כְלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח (ישעיה נד, טז). פירוש בָּרָאתִי לתמר לב חָרָשׁ וגם בראתי כח רוחני שיהיה נֹפֵחַ בלב יאודה בְּאֵשׁ התאוה שהבעיר בו אש התאוה שיתאוה לה ויאמר לה הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ (בראשית לח, טז) ועל ידי כך נעשה מציאות של שלשה סימנים שהם ראשי תיבות פֶּחָם 'פתיל חותם מטה' והם גם כן ראשי תיבות 'פנימי חיצון מקיף' כי בראתי לתמר לב חכם שתשאל ג' אלה ושלחתי כח רוחני לנפוח בלב יאודה באש התאוה כדי שיתרצה בכך לתת השלשה הנזכר שהם ראשי תיבות 'פחם'.
ועוד עשיתי ששמתי בלב תמר שֶׁתּוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ דהיינו שמיעכה באצבע כדי שתוכל להתעבר מאותה ביאה שהיתה ראשנה ולולי כן מה היתה מועלת אותה ביאה להריון? וידוע דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין כב:) אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי דהיינו שבא עליה ביאה ראשנה, לכן על מיעוך באצבע שהוא במקום ביאה ראשנה אמר וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וממני היה הדבר הזה לתת בלבבה שתמעך באצבע כדי שתתעבר באותה ביאה של יאודה.
והנה אחר שלקחה הסמנים ונתעברה והיו דנים אותה אָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל שנתתי בלב פלוני שירחיק הסימנים ותבקשם ולא תמצאם כדי שתצטער צער המגיע עד נפש ואז יסורין אלו של צער יהיו לטובתה שעשיתי לה נס על ידי גבריאל שקירבן על ידי יאודה שהודה ואמר צָדְקָה מִמֶּנִּי (בראשית לח, כו) ואז ניצולה מן השריפה דנתקים בתמר כָּל כְלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי (ישעיה נד, יז).
מִשָּׁעָה שֶׁנִּתְרַחֲקוּ סִימָנֶיהָ נַעֲשֵׂית כְּיוֹנָה אִילֶּמֶת. המשילה ליונה שבאמת לא זינתה עם שום אדם כיונה זו שאינה נזקקת אלא לבעלה. אך קשא אמאי נקיט הכתוב (תהילים נו, א) אֵלֶם לשון זכר והיה לו לומר אַלֶּמֶת לשון נקבה?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר המגיד למרן ז"ל בספר מגיד משרים פרשת וישב דנשמת תמר היתה נשמת זכר ואין זכר מוליד מזכר אלא דנשמת יהודה היה בה ניצוצות מנשמת נקבה ועל ידי כך ילדה ממנו עיין שם.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ (בראשית לח, יח) תיבת לוֹ לשון יתרי? ובזה ניחא לו בחלק שלו שהיה בו ניצוצות מנשמת נקבה. ובזה פרשתי הטעם שלקחה ממנו ערבון (בראשית לח, יח) שעשתה בזה הלקיחה פועל דמיוני על ניצוצות של הנקבה שלוקחת ממנו כדי שתתעבר ולכן קראתם בשם ערבון שהוא לשון התערבות שיהיה לה התערבות עמו מצד אותם ניצוצות נקבה שתקח ממנו. ובזה פרשתי הטעם שאמרה לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה (בראשית לח, כה) 'אלה' אותיות 'לאה' כלומר יש לו ניצוצות נקבה שהם סוד לאה אמו. ובזה מובן ממילא מה שקראה הכתוב יוֹנַת אֵלֶם לשון זכר כי מצידה היתה נשמת זכר.
"לְדָוִד מִכְתָּם" שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה דָּוִד שֶׁהָיָה מָךְ וְתַם לַכֹּל (תהילים נו, א). יובן בס"ד בזכות שֶׁהָיָה 'מָךְ' בעל ענוה גברה על פלוני שמספרו קל"א בזכות ענוה [131] של דוד שמספרה קל"א גם גברת על פלוני שנקרא מת בזכות דוד המלך ע"ה שֶׁהָיָה 'תַּם' שהוא הפך מת בסוד יעקב אבינו לא מת (תענית ה:) כי הוא אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים (בראשית כה, כז).
גם נראה לי בס"ד שאמר תַּם לַכֹּל שהיה כנגד לאה וכנגד רחל לכן תיקן את שתיהם בחברון ובירושלים כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים בשמואל.
גם עוד נראה לי מי שהוא מָךְ מוכרח שיהיה תַּם עם כל אדם. גם 'מָךְ תַּם' עם הכולל [501] גימטריא 'מַלְכוּת' עם האותיות [500].
דָּבָר אַחֵר: "מִכְתָּם" שֶׁהָיְתָה מַכָּתוֹ תַּמָּה (תהילים נו, א). נראה לי בס"ד על פי מה שאמר מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל שהערלה היא חלק הזוהמה שבזכר עיין שם. ולזה אמר שֶׁהָיְתָה מַכָּתוֹ הוא חלק הזוהמה תַּמָּה שנולד בלא ערלה ובזה בזכותו גברה תמר על פלוני שריחק את סימניה אשר הוא מקור הזוהמה.
נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים (בראשית לח, כה). נראה לי בס"ד הטעם כי המבייש את חבירו גורם שיצא מחבירו חום הטבעי לחוץ ומחמת כן משתנים פניו ולכן נח לו לישרף באש ולא יעשה רעה זו לחבירו שעל ידי כך יצא חום הטבעי שבפנים ובוער בחוץ על עורו ועל בשרו.
בְּ"הַכֵּר" בִּישֵּׂר [לְאָבִיו], בְּ"הַכֵּר" בִּישְּׂרוּהוּ. נראה לי דקשיא ליה בכתוב דהוה ליה למימר 'נָא הַכֶּר לְמִי הַחֹתֶמֶת' כי תיבת נָא הכא לשון בקשה הוא והוה ליה למימר תיבת נָא תחלה כפי משפט הלשון, לכך דרש אמרה לו 'הַכֶּר נָא' (בראשית לח, כה) כנגד מה שאמר לאביו 'הַכֶּר נָא' (בראשית לז, לב) ולכן נקיט כאן הַכֶּר נָא בסדר הַכֶּר נָא הראשון, לרמוז שאמרה לו כן כנגד מה שאמר הוא.
והנה בודאי שפיר מיישב תלמודא דקדוק זה דנקיט הַכֶּר נָא ולא אמר נָא הַכֶּר, אך מלבד זה נראה לי דאמרה הַכֶּר נָא ולא אמרה נָא הַכֶּר כדי לרמוז לו דבר אחר בזה שיכיר תיבת נָא שאמר לה בעת שתבע אותה הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ (בראשית לח, טז) והרי נותנת לו סימן אחר בזה להזכירו ולכן לא אמרה נָא הַכֶּר. ומה שאמר בְּ'הַכֵּר' בִּישְּׂרוּהוּ נראה לי מן השמים שמו בפיה לשון זה של הַכֵּר כדי לעורר אותם בהכר שאמר לאביו.
הַכֵּר נָא בּוֹרְאֲךָ וְאַל תַּעֲלִים עֵינֶיךָ מִמֶּנִּי (בראשית לח, כה). פירוש הא איכא כלל ידוע דאין החי מכחיש את החי ולכן בעדות בעינן שיעידו בפניו, ועל כן אמרה לו אף על פי שאין אני עומדת לפניך ממש ואז כפי הטבע תכחיש הנה בבקשה ממך אַל תַּעֲלִים עֵינֶיךָ מִמֶּנִּי שתצייר במראה עיניך כאלו אני עומדת לפניך ואין החי מכחיש את החי.
ומה שאמרה הַכֵּר בּוֹרְאֲךָ פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו הכונה הכר בוראך שכל שמו נתון בשמך והוא אלקי אמת ואיך תכחיש את האמת חס ושלום! עד כאן דבריו נר"ו.
אַתָּה הִצַּלְתָּ תָּמָר וּשְׁנֵי בָנֶיהָ מִן הָאוּר חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מַצִּיל בִּזְכוּתְךָ שְׁלֹשָׁה מִבָּנֶיךָ מִן הָאוּר (בראשית לח, כו). קשה וכי הם בניה ולא בניו? והוה ליה למימר 'שְׁנֵי בָּנֶיךָ'. ולמה לחנניה מישאל ועזריה קראם בניו ולאלו קראם בניה?
ונראה לי בס"ד הכונה אלו נקראו בניו אחר שהודה אבל קודם שהודה היו נחשבים בניה של תמר ולא בניו ובעת שהודה והצילם היו עדיין בעיני העולם בניה ולא בניו והכי קאמר לו אַתָּה הִצַּלְתָּ תָּמָר וְאֶת 'בָּנֶיהָ' רוצה לומר בזמן שהיו נקראים בניה דוקא שלא נודע עדיין שהם בניך והצלתם על ידי שהודית שהם בניך.
אי נמי קראם 'בָּנֶיהָ' שהיא זכתה בהם על ידי צדקתה ועל ידי חכמתה שמיעכה באצבע ועל ידי שמסרה נפשה עליהם שנתעברה בהם מיהודה באופן שסיכנה נפשה שאם אחר כך לא היה מודה היתה נשרפת היא והם ולכן קראם בניה שהיא זכתה בהם ויתיחסו אליה.
ונראה לי לרמוז לכן היו הסימנים שהודה בעבורם שלשה כנגד שלשה בניו שהם חנניה מישאל ועזריה שניצולו בזכות הודאתו לכן תמצא חנניה וחותם ראשיתם שוה וכן מטה ומישאל ראשיתם שוה וכן פתיל ועזריה ראשיתם שוה כי עי"ן באותיות משולשות שהם עפץ נחשב באות פ"ה כנודע.
יוֹסֵף שֶׁקִּדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, זָכָה וְהוֹסִיפוּ לוֹ אוֹת אַחַת מִשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (תהילים פא, ו). קשה למה ליוסף הצדיק ע"ה הוסיפו לו ה' אחר כך ויהודה נקרא בשם זה מעת שנולד?
ונראה לי בס"ד אם היה נקרא בשם יהוסף מעת שנולד לא היה נודע וניכר שתוספת זו היא בעבור שקידש שם שמים ולא היה נעשה זכר לדבר זה אשר קידש שם שמים, לכן נעשה לו תוספת כי הוא קדש שם שמים בסתר ולא נודע הדבר לכן נעשה תוספת זו אחר שקידש שם שמים כדי שבזה זכר צדיק לברכה, כי יאמר למה נוסף לו אות ה"א? ואומרים בעבור שקידש שם שמים הוסיף לו הקדוש ברוך הוא אות משמו יתברך.
ונמצא קדוש שם שמים שעשה בסתר נודע ונגלה בזה אצל הכל אך יהודה קדש שם שמים בגלוי והכל יודעים מה שעשה ואין צריך לעשות זכר וסימן לדבר זה לכך הקדים לו השם מעת לידתו דאז אחר כך בעת שקידש שם שמים בהודאתו הכל אמרו נאה לו שם זה שיש בו ד' אותיות השם ברוך הוא על אשר הוא קדש שם שמים.
"צָדְקָה מִמֶּנִּי". מְנָא יָדַע יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: מִמֶּנִּי יָצְאוּ כְּבוּשִׁים (בראשית לח, כו). נראה לי בס"ד תפסה בת קול לשון זה דכבושים לרמוז בו ענין אחר הצריך להצדקת תמר שלא נגע בה אדם אחר חוץ מיהודה כי הכל יתפלאו מצד חוקי הטבע דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה ומוכרח כי זינתה חס ושלום שתי פעמים! וכמו ברוך הוא רבינו מהר"ם אלשי"ך ז"ל על פסוק זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה (בראשית לח, כד) לכן היא לזנונים תרתי עיין שם.
אך לא ידעו הענין הזה אשר שם השם יתברך בלבבה למעך ולכבוש את בתוליה באצבעה כדי שתתעבר מביאה ראשנה. ולכן אמרה בת קול 'מִמֶּנִּי יָצְאוּ כְּבוּשִׁים' שרמזה גם כן על יציאת בתוליה שיצאו ממנה על ידי כבישה שכבשה אותם באצבעה שגם זאת העצה היתה 'ממני' שאני שמתי בלבבה לעשות כן כדי שתתעבר מאותה ביאה.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה רָאָה גֵּיהִנֹּם שֶׁנִּבְקְעָה מִתַּחְתָּיו (שמואל ב יח, ט). נראה לי בס"ד שנרמז זה בפסוק וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר תַּחְתָּיו עָבָר (שמואל ב' יח, ט), וצריך להבין כיון דכתיב ויחזק ראשו באלה והפרד אשר תחתיו עבר, למה הוצרך הכתוב לפרש ולומר 'בין השמים ובין הארץ' פשיטא כיון דנתלה באלה והפרד עבר נמצא תלוי ונתון בין השמים ובין הארץ?
אך נראה קרא יתירה אתא לרמוז דבר זה של גיהנם שנפתחה תחתיו והוא דאיתא בזוהר הקדוש בפרשת פקודי (זהר חלק ב' רסג.) שבעה שמהן אינון דאקרי בהו גיהנם דאתדנו ביה חייבי עלמא וחד מנהון הוא דאקרי טיט היון עיין שם. והנה מספר ההפרש שיש בין מספר 'השמים' [395] לבין מספר 'הארץ' [296] הוא צ"ט כמנין 'טיט היון' [99] שהוא שם מקום משמות גיהנם ולכן הוסיף הכתוב לומר 'וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ' רמז בזה על גיהגם שרמוז במספר ההפרש שיש בין מספר השמים לבין מספר הארץ.
ואומרו וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר תַּחְתָּיו עָבָר נראה לי בס"ד כי אבשלום במלואו כזה אל־ף בי־ת שי־ן למ־ד וא־ו מ־ם הנה ראש אותיות המלוי שעומדין תחת אותיות הפשוט עולין מספר קל"א כמנין ס"מ [סמאל=131] והוא כי בלי ספק שפלוני נתחבר עם אבשלום כדי ללחום עם דוד המלך ע"ה שהוא אוייב לו ורוצה להרגו!
אך כאשר עשה הקדוש ברוך הוא נס במפלת אבשלום שניצוד בתליה זו והוא עתה מוכן להריגה ביד עבדי דוד המלך ע"ה נשמט ס"מ מן אבשלום ויצא ונפרד ממנו כי עוד לא יוכל לעזור לו. וְהַפֶּרֶד רמז לס"מ דהוא שרי בפירודא וסיים בפירודא כדאיתא בזוהר הקדוש ועוד נקרא פֶּרֶד שהוא כפרדה דלא ילדה כנזכר בזוהר הקדוש (זהר חלק ב' קג.) דאל אחר אסתרס ולא עביד פירין. ולזה אמר וְהַפֶּרֶד זה ס"מ אֲשֶׁר תַּחְתָּיו רוצה לומר שהוא רמוז תחת אותיות אבשלום הפשוטים עָבָר ונשמט ויצא ממנו ועזבו.
ועוד נראה לי בס"ד אומרו גֵּיהִנֹּם שֶׁנִּבְקְעָה ולא אמר 'נפתחה' כי גיהנם [108] מספרה ק"ח ואם תבקע מספר ק"ח יהיה מספר 'דן דן' [54+54 = 108] שהוא מספר חום [54] כפול והיינו שנפתחה גיהנם ויצא ממנה אליו חום כפול שבזה בטלו כוחותיו ולא היה יכול לאחוז בספסירא התלוי בצוארו כדי לפסוק בה שערו.
ועוד נראה לי בס"ד אומרו מִתַּחְתָּיו כי תחת אותיות אבשלום יש ב־ג ת־ם ז־ן [502] שהם מספר תק"כ שהוא מספר 'שכר' [520] ומספר 'אדום ישמעאל' [502] שבא לו שכר משתי אומות אלו שנפרדו מאבותם.
אִיכָּא דְּאָמְרִי דְּקָרֵיב רֵישֵׁיהּ לְגַבֵּי גּוּפֵיהּ (שמואל ב' יט, א). לפי פשוטן של דברים הוא כאשר התיזו צוארו בחרב מכח ההתזה שהיתה בכח ובחוזק נזרק ראשו למקום רחוק ביער ונפל באחת הפחתים אשר שם וכאשר לקחו את אבשלום והשליכוהו אל הפחת אחת אשר ביער השליכו גווייתו בלא ראש שלא טרחו לחפש על ראשו אך בדרך נס מכח דבריו של דוד המלך ע"ה הובא הראש מאיליו ממקום שהושלך ונתחבר עם הגוף אשר הניחוהו בתוך הפחת הגדול.
ודע כי הפרסים אומרים כזאת על בן הגדול שלהם כי הם שומעים דברים יקרים על אנשי אומתינו וגונבים אותם לאומרם על גדוליהם ככה דרכם בכמה דברים.
ועל דרך הרמז נראה לי בס"ד שרמזו בזה המאמר שאמרו דְּקָרֵיב רֵישֵׁיהּ לְגַבֵּי גּוּפֵיהּ כי נקרא אבשלום מעת לידתו כדי להעיר לבו במוסר גדול לומר לו שיזהר לעשות שלום עם אב שלו ולא יהיה חולק עליו וזהו משמעות 'אב שלום' אך כיון שאחר כך עלה בלבו לחלוק עם אביו ולא הטה אוזן למשמעות השם שלו אז נפרד אות א' הרומז לאחדות משמו ונשאר בו אותיות בשלום בלבד דאין לו א' הרומז לאחדות.
ולכן כאשר בא אצל אביו קודם המחלוקת אמר לו אביו לֵךְ בְּשָׁלוֹם (שמואל ב' טו, ט) שנצצה בו רוח הקודש וידע שנסתלק ממנו אות א' ונשאר בו 'בשלום' דנבואה נזרקה בפיו של דוד המלך ע"ה בזה הדבר כי באמת באותה שעה גמר בלבו לחלוק על אביו ונפרד ממנו אות א'. ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה בסוף ברכות (ברכות סד.) כיון שאמר לו לו 'לֵךְ בְּשָׁלוֹם' הלך ונתלה מה שאין כן יתרו אמר למשה רבינו ע"ה 'לֵךְ לְשָׁלוֹם' (שמות ד, יח) הלך והצליח.
ולכן עתה אחר שנתלה אבשלום וקבל ענשו ואסקיה אביו מן ז' מדורי גיהנם באומרו 'בְּנִי בְנִי' (שמואל ב' יט, א) חזר ואמר בני פעם שנית כדי להחזיר לו אות א' שנפרד מראש שמו שעתה ראוי לקרותו אבשלום שהוא 'אב שלום' שעשה האב שלום עמו. ועל זה רמזו רבותנו ז"ל בנועם לשונם באומרם דְּקָרֵיב רֵישֵׁיהּ לְגַבֵּי גּוּפֵיהּ והוא על אות א' שבראש שמו שנסתלק ממנו ועתה החזירו לו להתחבר בגוף השם שלו שיהיה נקרא אבשלום.
וְאִיכָּא דְּאָמְרִי דְּאַיְיתֵיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. נראה לי בס"ד נרמז זה באומרו 'בְּנִי' (שמואל ב' יט, א) כלומר בן יו־ד כי עולם הבא נבראת ביו־ד כמו שאמרו רבותנו ז"ל על פסוק בְּיָ־הּ הֳ' צוּר עוֹלָמִים (ישעיה כו, ד) וזהו בן יו־ד כלומר בן עולם הבא.
שֶׁלָּקַח מֶקַח רַע לְעַצְמוֹ (שמואל ב' יח, יח). נראה לי בס"ד דאמרו במשנה אבשלום נתגאה בשערו (משנה סוטה א, ח), ובברייתא אתמר אבשלום בשערו מרד, והנה הוא היה נזיר עולם ושער הנזיר נקרא קדוש דכתיב קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ (במדבר ו, ה) וידוע כי שין של שער היא מספר שם אלקים במלוי יודי־ן [אל־ף למ־ד ה־י יו־ד מ־ם = 300] שעולה ש' וגם היא מספר שם מצפץ [300] שהוא חלוף שם הוי־ה בא"ת ב"ש וכנזכר בשער טעמי המצות.
ואבשלום שהיה נזיר אלקים היה לו להדבק בקדושה מחמת קדושת שערו אך הוא אזיל בתר אפכא שנתגאה בשערו וחטא ומרד לכן נפרדה אות ש' מן אותיות שער שלו ונשאר בו אותיות 'רַע' ונטרד מן העולם! ולזה אמר שֶׁלָּקַח מֶקַח 'רַע' לְעַצְמוֹ שלא לקח קדושת השער הנמשכת מן אות ש' אלא הוא הפריד אות ש' ונשאר אצלו אותיות רע בלבד.
גם נראה לרמוז דאות ש' היא מספר ב' פעמים הכנעה [150] שהוא מדת השלם שיש לו הכנעה מבחוץ והכנעה מבפנים והוא היה להפך שנתגאה בשערו כמו שאמרו במשנה ולא לקח לימוד מן אות ש' של שער אלא לקח מן אותיות רע של שער כי הוא היה לו גאוה ברמאות שהיה מראה ענוה ושפלות מבחוץ ובלבו מלא גאוה שרוצה למלוך במקום אביו דכתיב: וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ וְעָלַי יָבוֹא כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב וּמִשְׁפָּט וְהִצְדַּקְתִּיו וְהָיָה בִּקְרָב אִישׁ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ וְשָׁלַח אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִיק לוֹ וְנָשַׁק לוֹ וַיַּעַשׂ אַבְשָׁלוֹם כַּדָּבָר הַזֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָבֹאוּ לַמִּשְׁפָּט אֶל הַמֶּלֶךְ וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל (שמואל ב' טו, ד- ו).
נמצא היה לו גאוה רמיה שהיה מרמה את ישראל ויגנוב לבבם בה ומספר גאוה רמיה [270] הוא מספר רע [270] נמצא לא לקח לימוד טוב מן אות ש' של שער שהוא מספר הכנעה כפולה מלגאו ומלבר אלא לקח לימוד רע מן אותיות רע של שער שהם מספר גאוה רמיה.
ועוד נראה לי אבשלום הוא אותיות 'אשם לבו' וזהו לָּקַח מֶקַח רַע לְעַצְמוֹ שלא הניח אותיות שמו כסדרן שהם אב שלום אלא היפך אותם לסדר אחר שהוא 'אשם לבו' כי היה לבו חושב מחשבות רע בעשותו דברים לעיני בני ישראל שהם מורים הכנעה וישרות ובאמת היה להפך שגנב בזה את לב בני ישראל.
ומאחר שנתגאה ומרד בשערו סופו לקה בשערו בתלייתו באלה וכמו שאמר המשנה ומלבד שלקה בשערו שנתלה בו עוד לקה בשער אשר נתגאה בו שנהפכו אותיות שער לאותיות עשר שהוכה על ידי עשר נערים של יואב (שמואל ב' יח, טו) והיה די שיהיה מוכה מאחד או משנים, והוכה מן עשר נערים להורות כי שער אשר נתגאה בו נהפך לו לקללה!
ולכן כתיב וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ (שמואל ב' יט, א) רמז הכתוב בזה שרצה לתקן בבכייתו על אשר נתגאה אבשלום בשער ולכך בכה בעליית השער לשון שערות.
גם כיון לתקן מה שפגם אבשלום במלכות שהיא מספר עשר בספירות וגם היא בחינת שער שהיא סוד שם אדנ־י שמספרו במלואו תרע"א [אל־ף דל־ת נו־ן יו־ד עולה 671] שלכך אומרים אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח (תהלים נא, יז) ואבשלום שחלק על אביו שהוא סוד המלכות פגם במלכות ולכך עלה דוד המלך ע"ה בעליית השער לבכות כדי לתקן בזה הבכיה פגם של אבשלום שחטא ופגם בבחינה זו.
ולכך ישראל אשר נטו אחרי אבשלום שגם הם חטאו בבחינה זו של המלכות שהיא סוד עשר וסוד שער אמרו אחר כך עֶשֶׂר יָדוֹת לִי בַמֶּלֶךְ וְגַם בְּדָוִד (שמואל ב' יט, מד) ודו"ק.
ואמר ז' פעמים 'בְּנִי' (שמואל ב' יט, א) דאסקיה מן שבעה מדורי גיהנם כי דוד המלך ע"ה היה כנגד לאה וכנגד רחל שהם סוד ז' ספירות חג"ת נהי"ם [חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות] ולכן החולק על מלכותו ראוי שיפול בשבעה מדורי גיהנם. ולכך אמר ז' פעמים בְּנִי להוציאו משם והיינו כי מספר בְּנִי [62] הוא מספר ב' שמות אֵ־ל [31×2=62] אשר בפנים העליונים ובהם יהיה מיתוק הדין כי שם א־ל הוא בחסד דוד והוא רמוז בשם דוד שאם תצרף אותיות [14] עם אותיות הזה [17] הבאים אחריהם יהיה צרופו מספר אֵ־ל [17+14 = 31]. ובזה פרשתי בס"ד אֶקְרָא לֵאלֹקִים עֶלְיוֹן לָאֵ־ל גֹּמֵר עָלָי (תהלים נז, ג) כי נגמר ונשלם מספר שם אֵ־ל עלי בשמי.
