ההוא מיבעי לי לכדר' יצחק דאמר ר' יצחק צריכה שתהא שימה כנגד הלב. אתפילין של יד קאי ועיקרה במס' דמנחות (דף לז) בפר' הקומץ את המנחה:

שאני ר' יוחנן דבעל בשר הוה. איתיה לפירושיה בבבא מציעא בפ' השוכר את הפועלין (בבא מציעא דף פד) אמר (רבא) [רב פפא] אבריה דר' יוחנן בת ה' קבין ואמרי לה בת ג' קבין:

שמע ישראל ה' וכו' אחד. עד כאן צריך כוונת הלב דברי רבי מאיר, אמר רבא [הלכה כר' מאיר] וכן הלכתא. וכדאמר נמי רב יצחק בריה דרב שמואל בר שילא וכן רבה ורב יוסף כדאיתא בסמוך. וכוונה זו מסתברא לי דדוקא לכתחילה הא לא כיון יצא, דהא קיימא לן דמצות אין צריכות כוונה ואפילו פסוק ראשון, דאם איתא דכל הני אפילו בדיעבד קא מיירי לידוק מנייהו מצות צריכות כוונה כדדייקינן ממתניתין דקתני אם כיון לבו יצא, אלא ודאי כדאמרן, דמשום דקתני במתניתין אם כיון לבו יצא משמע הא לא כיון לא יצא, ולפום כן אתי למידק מינה דמצות צריכות כוונה, אבל הכא צריך קא אמרי, וצריך לכתחילה ולמצוה כתיקונה הוא, הא דיעבד יצא.
ותמהני על הרמב"ם ז"ל שכתב (פ"ב מהל' קריאת שמע ה"א): הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו, והשאר אם לא כיון לבו יצא, ואפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות, עכ"ל. ואי איתא, כי דייקינן ממתניתין שמעית מינה מצות צריכות כוונה אמאי דחינן לה, הוה ליה למימר אין הכי נמי ובפסוק ראשון, ולולי שהוא ז"ל בעצמו פסק דמפסוק ראשון ואילך שאפילו קורא להגיה יצא, היה אפשר לתרץ דהא קתני במתניתין היה קורא את שמע אם כיון לבו יצא משמע שצריך כוונה בכולי ק"ש, והיינו דקשיא ליה ופריק דכוליה בעינן שלא יהא קורא כמגיה, אלא שהוא ז"ל פסק תרתי דכל חדא מגלה על חברתה דליתא. אבל בתוספתא (פ"ב, ה"ב) יראה קצת שאם לא כיון לא יצא, דתניא התם: הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו, רבי אחאי אומר משום רבי יהודה אם כיון את לבו בפרק ראשון אע"פ שלא כיון לבו בפרק אחרון יצא. אלא מיהו לאו ראיה היא, דיצא דקאמר לאו למימרא אלא שאם לא כיון לבו לא יצא ידי מצוה כתיקונה קאמר, וצריך ואינו צריך קאמר, וכדקתני לה לההיא בגמרין.
ואפשר לי לומר עוד דפסוק ראשון צריך כוונה ואפילו בדיעבד, ואין דבר זה תלוי באידך דמצות צריכות כוונה דהתם בכוונה לצאת הדברים אמורים, אבל כאן צריך כוונת הענין כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים כדי שיקבל עליו מלכות שמים בהסכמת הלב. וכענין שאמרו גם כן בברכה ראשונה של תפלה בשלהי פרק אין עומדין (ברכות לד, ב). והטעם שבשאר המצות שהן מצות עשה כל שעשה מצותו אף על פי שלא נתכוין לה הרי קיים מצות עשייה אלא שאין זה מן המובחר, וכל שכן שיצא אם כיון לצאת אף על פי שהרהר באמצע המצוה, אבל אלו שהן קבלת מלכות שמים או סדור שבחים אינו בדין שיהא לבבו פונה לדברים אחרים. וזו היא שחלקו בין ברכה ראשונה לשאר ברכות או בין פסוק ראשון לשאר, שאם הדברים תלוין במצות צריכות כוונה או אין צריכות מה לי ברכה ראשונה מה לי שאר הברכות. וזה נראה יותר וזה דרך האמת. והא דקא בעי שמעת מינה מצות צריכות כוונה, משום דמשמע ליה דבכולי ק"ש קאמר, ואפשר היה לו לתרץ כאן בפסוק ראשון כאן מפסוק ראשון ואילך.
וכן נראה גם מדברי הראב"ד ז"ל בשלהי פרקין. ומפסוק ראשון ואילך אפילו קורא להגיה ממש יצא, דהא מכאן ואילך אין צריך כוונה כלל וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (שם). ואפשר דאף על גב דמדרבנן היא, כוונת קריאה מיהא בעינן וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל.

אמר רב נתן בר מר עוקבא עד על לבבך בעמידה. פירוש: לאו בעמידה ממש קאמר, שאלו היה יושב עומד, אלא שאם היה מהלך עומד כדי שתתיישב דעתו עליו, וכדגרסינן בירושלמי (פ"ב, ה"א): מה אם היה יושב עומד, לא אם היה מהלך עומד.

ורבי יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה, ואזדא רבי יוחנן לטעמיה וכו'. מהכא משמע דהאי פלוגתא באידך פלוגתא דעד היכן צריך כוונת הלב שייכא, וכיון דאיפסיקא הלכתא כר"מ דאמר פסוק ראשון בלבד אף לעמידה נמי אינו צריך אלא פסוק ראשון. וכ"כ רבנו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' ק"ש ה"ג). אבל מקצת מן הגאונים פסקו כמר עוקבא בר נתן. ואיכא מרבוותא ז"ל דרמו שמעתתא אהדדי, דרבא פסק הכא כרבי מאיר דאמר פסוק ראשון צריך כוונת הלב ותו לא, ולקמן (ברכות טז, א) גבי פועלים קורין בראש הזית וכו' אמרו דדוקא פרק שני אבל פרק ראשון לא. וכן לא יקרוץ בעיניו ולא ירמוז באצבעותיו (יומא יט, ב), והכא לגבי עמידה אמרו עד על לבבך בעמידה, והרבה תירוצים נאמרו בהא.
והנכון מה שכתב הרב יצחק ב"ר יהודה בן גיאת ז"ל בהלכותיו וז"ל: הלכה כר' מאיר בסתם או יושב או עומד או מוטה שדעתו מיושבת עליו, אבל מהלך בלבד שאין דעתו מיושבת עליו צריך לעמוד כדי שתתיישב דעתו עליו, והעוסק במלאכה צריך ליבטל ממנה עד שיקרא פרק ראשון ואחר כך יחזור למלאכתו, שכיון שעוסק במלאכתו אם אי אתה מצריכו כל כך נמצאת מצוה קלה עליו הלכך יבטל ממלאכתו עד סוף פרק ראשון ואחר כך יחזור למלאכתו. נמצא היושב והעומד כיון שאין עוסק בכלום ודעתו מיושבת עליו ואימת המצוה עליו דיו לכוין פסוק ראשון ותו לא. והמהלך שאין מלאכה בידו להתעסק בה דיו לעמוד וליישב דעתו עד על לבבך. אבל המתעסק במלאכתו כיון שהוא טרוד במה שלפניו צריך להתיישב ולהתבטל עד סוף פרק ראשון, ורמיזה וקריצה כעסק מלאכה דמי [ואסור כל] פרק ראשון, ע"כ.

אמר ליה בר פאתי בשעה שמעביר ידיו על גבי עיניו מקבל מלכות שמים. כלומר: שמפסיק וקורא פסוק ראשון. ושמעינן מינה שמפסיקין מדברי תורה לקריאת שמע. ודוקא לפסוק ראשון שהוא מן התורה וכן ליציאת מצרים, כי הא דרבי דהוה מהדר אשמעתא דאית בה יציאת מצרים כדי להזכירה בזמנה. ושמא אין מפסיקין מיד אלא תוך זמנו דהיינו תוך שלש שעות.

פרקדן. פירוש: בין שוכב ופניו למעלה ובין שוכב ופניו למטה.

מתני': בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב ובאמצע שואל מפני היראה. פירש רש"י ז"ל: אדם שהוא מתירא שמא יהרגנו, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' קריאת שמע הט"ז). ותמיה לי, אי מפני סכנת נפשות צריכא למימר, פשיטא שאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש והא לא צריכה הכא למתני, וכדאקשינן במסכת שבת (ל, א) גבי המכבה את הנר בשביל החולה שישן. ועוד דמה שהתירו בקריאת שמע אסרו בתפלה ואפילו הכי בסכנת עקרב התירו (לקמן ברכות לג, א). ועוד שהרי בברייתא שנינו היה קורא את שמע ופגע בו אביו או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה, בפרקים שואל מפני הכבוד ואין צריך לומר שמשיב, ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב, דאלמא משמע לכאורה דבהני דאיתיה בברייתא אית בהו מפני הכבוד ואית בהו מפני היראה, ובכל הני דהיינו אביו או רבו ומי שגדול ממנו בחכמה ליכא חד שמתיירא ממנו שמא יהרגנו. אלא ודאי מפני הכבוד היינו מי שגדול ממנו בחכמה, וכדאמרינן לקמן בגמרא גבי רב בר שבא שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא, כלומר כיון שאינו גדול כמוהו בחכמה, ואביו ורבו היינו מפני היראה שהוא מצווה ביראתם, גבי אב דכתיב (ויקרא יט, ג) איש אמו ואביו תיראו. ורבו דכתיב (שם שם, לב) מפני שיבה תקום ויראת. ותנן (אבות פ"ד, מי"ב) מורא רבך כמורא שמים. וכן פירשו הגאונים ז"ל.

למד על כל הפרשה כולה שהיא צריכה כונה. פירוש פרק ראשון קרי פרשה כולה וכן מוכיח סוגיין לקמן דקתני ור' יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דא"ר יוחנן הלכה כר' אחא שאמר משום ר' יהודה ור' אחא לא אמר אלא פרק ראשון:

מכאן ואילך כונה בלא קריאה. פירוש על ידי הרהור והאי תנא דמוקי על לבבכם למצות צריכות כונה שתהא שימה כנגד הלב נפקא לה מדוכת' אחרינא אי נמי דתרתי שמעית מינה דלישנא דקרא נמי מוכח הכי דכתיב ושמתם את דברי אלה על לבבכם:

ת"ר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עד כאן צריכה כונת הלב דברי ר' מאיר וזו היה ק"ש של ר' יהודה הנשיא, אמר רבא הלכה כר' מאיר. וכן הלכה וכיון דכן לא בעינן כונת תיבות אלא פסוק ראשון:

ת"ר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו היא ק"ש של ר' יהודה הנשי'. וטעמא משום שהיה עוסק בתורה כל היום ולא רצה להתבטל כדי לקרותה כולה כיון שיוצא בפסוק ראשון:

אמר ליה בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על גבי עיניו מקבל מלכות שמים. כלומר שמפסיק מלימודו כשהגיע זמן ק"ש וקורא פסוק ראשון ושמעינן מינה שמפסיקין לק"ש דאוריית' והיינו פסוק ראשון וכן ליציאת מצרים נמי והטעם שהיה מעביר ידו על עיניו שלא יסתכל לכאן ולכאן ויכוין דעתו יפה:

חוזר וגומרה. פירוש לאחר שעומד מבית מדרשו. או לא וכו' עד היינו דקא מהדר אשמעת' דיציאת מצרים, כלומר שהיה דרכו בכל יום ללמוד הלכה אחת מענין יציאת מצרים כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה, דאע"ג דהוה איפשר ליה כוליה יומא מ"מ כיון שקבעוה בק"ש היה רוצה לאומרה תכף שהיה קורא ק"ש. ואליב' דר' שמעון ברבי דאמר חוזר וגומרה שמעינן דאע"ג דנפיק אינש ידי ק"ש דאוריית' איפשר ליה למיקרי ק"ש בברכות דרבנן בתר הכי דהא רבי אע"ג דהוה נפיק ידי ק"ש דאורייתא בפסוק ראשון שהיה אומר אפי' הכי היה חוזר ואומרה בברכות והוי ק"ש וברכות דרבנן הילכך אנן דאמרינן בצפרא רבונו של עולם וחתמינן ומיחדים את שמך ואומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד מקמי דנקרי ברכות ק"ש ונפקי ביה ידי חובת ק"ש דאוריייתא אפי' הכי איפשר לן למקרי בתר הכי ק"ש דרבנן בברכות וזהו להלכה אבל למעשה צריך להזהר דיש לומר דדוקא רבינו הקדוש שהיה תורתו אומנותו אבל אנן דלא הוי הכי טפי עדיף לן למיקרי ק"ש דאורייתא בברכות וכן ראוי הילכך אמרינן הכי ומיחדים שמך ואומרים ה' אלהינו ה' אחד. וכיון דשמעינן מהכא דאע"ג דקרא אינש ק"ש דאוריית' והיינו פסוק ראשון ויצא ידי חובה אפילו הכי איפשר ליה למיקרי ק"ש דרבנן בברכות הוא הדין דאי קרא ק"ש דרבנן בברכות איפשר למיפק ידי ק"ש דאורייתא ונפקא לן מינה למנהגא דילן שאנו קורין ק"ש בערב קודם יציאת הכוכבים וק"ש דאוריית' לא הויא אלא ביציאת הכוכבים אפי' הכי יכלינן למיעבד ושרו רבנן משום דוחקא דצבורא וכדי שיתפלל אדם עם הצבור ובלבד שיקרא ק"ש דאוריית' על מטתו דאע"ג דנפיק ידי ק"ש דרבנן איפשר ליה למיקרי ק"ש דאורייתא דהיינו אחר צאת הכוכבים. ולהאי פירושא חובה הוא לקרות ק"ש על מטתו:

בפסוקא קמא צערן. פירוש שלא תניחני לישן עד שאקרא פסוק ראשון. ומהא שמעינן דלא בעינן כונה אלא בפסוק ראשון כדפסקינן לעיל דהא רבה ורב נחמן עבדי עובד' כך:

חכמים הרבה נחלקו בכונה הצריכה לק"ש אי זו כונה הוא צריך בה ועד איזה מקום שבה, וכלל הדברים בענין זה שאין דבר שבק"ש צריך כונה לצאת אפילו מפסוק ראשון מפני שהכלל ידוע מצות אין צריכות כונה וכל הפרשיות כולן צריכות כונה לקרוא לא שיהא קורא להגיה, ועיקר המחלוקת בדבר זה הוא כונת הלב, ר"ל שיכון לבו ליחד את שמו ית' אע"פ שאינו מתכוין לצאת ומפרטיה של כונה זו שאם היה מהלך עד היכן צריך שיעמוד, וכן אם היה עוסק במלאכהעד היכן הוא צריך שיתבטל ממלאכתו ובדברים אלו נחלקו הרבה חכמים, ומחלוקת זו תלויה בסוגיא זו, אמרו עד על לבבך עד כאן צריך כונה מכאן ואילך לא דברי ר' אליעזר ור' עקיבא אומר והלא כבר נאמר אשר אנכי מצוך וכו' כלומר שמשמע לשון להבא כלומר מה שאני מצוך עדיין הכל יהא על לבבך וזהו כל פרק ראשון, ובברייתא אחרת שנו צריך שיכון את לבו בכלה ר"ל בכל ג' פרשיות ור' אחאי אומר כיון שכיון בפרק ראשון שוב אינו צריך, ואפסיק בגמ' בתרוייהו כאן דאמר בפרק ראשון, ואחר כך נחלקו ר' זוטרא ור' יהושע שלדעת ר' זוטרא על לבבך עד כאן מצות קריאה וכונה מכאן ואילך מצות קריאה בלא כונה, ודבר זה יש מפרשים אותו עד על לבבך דוקא ואע"פ דמקשי ליה מעל לבבכם דפרשה שניה אפשר שהמקשה מקשה לו לומר שיהא צריך כונה בכל הפרשיות כברייתא שניה דלעיל, והשיבו דהאי על לבבכם לומר שתהא תפלה של יד שימה כנגד הלב ומכל מקום עד על לבבך דוקא, ויש מפרשים דעד על לבבך לאו דוקא אלא כל פרק ראשון מדמקשי ליה מעל לבבכם דפרשה שניה דאי לאו הכי הוה ליה לאקשויי מאשר אנכי מצוך ודברי נביאות הם דמי שאני ליה למימר פרק ראשון, אלא ודאי עד על לבבך דוקא, ולר' יהושע עד כאן מצות כונה וקריאה מכאן ואילך מצות כונה בלא קריאה דהרהור כדבור ואע"ג דכתיב בשניה לדבר בם ההוא לאגמורי בניהו תורה וודאי הא דר' יהושע ליתא דהרהור לאו כדבור אף בשאר פרשיות ואי מפרשת לה כדבר שלא בהשמעת אזנים כולהו לא פליגי דבדיעבד יצא, ומכל מקום תרויהו מודו דעד על לבבך צריך כונה, ואחר כך אמרו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, עד כאן כונת הלב דברי ר' מאיר ופסק רבא כמותו ונדחו כל שאר ההלכות.
ואחר כך הניחו לשון כונה והזכירו לשון עמידה והוא שאמרו אמר רב יהודה עד על לבבך בעמידה ור' יוחנן אמר כל הפרשה ראשונה בעמידה אלא דקאמר בתר הכי ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר הלכה כר' אחאי דקאמר לעיל הואיל וכיון בפרק ראשון שוב אינו צריך אלמא דכונה ועמידה חדא מחתא נינהו ומדפסיקנא בכונה פסוק ראשון אף בעמידה כן, ומכל מקום למטה [דף טז.] אמרו האומנים קורין בראש האילן ואמרו שם רמי ליב רב מרי לרב תנן האומנים וכו' ורמינהו הקורא את שמע צריך שיכוין לבו עד שהעלו בסוף השמועה כאן בפרק ראשון כאן בפרק שני, עד שתירצו גדולי הפוסקים דבטול מלאכה וודאי צריך לכל פרק ראשון אבל עמידה וכונת הלב דיו בפסוק ראשון, והוא שאמרו במס' יומא [יט:] הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו והעמידוה בפ' ראשון ומשום דהא משוי ליה עראי, והם בענין זה כמלאכה זהו דעת גדולי הפוסקים, וקצת מגיהים הלכותיהם סוברים עליהם לפסוק ראשון ואין דבריהם נראים שאף גדולי הפוסקים אינם אומרים שרבא תירצה שזה אי אפשר לפי הסוגיא הנאמרת שם, אלא שמכיון שנתספק רבא בשאלתו ושאל לו מידי שמיע לך בהא וקבל תשובתו נראה שאף הוא היה מסכים בה, והוא קושיא דידיה אדידיה, ומכל מקום גדולי המפרשים סוברים שמאחר שבמס' יומא פירשוה כי היכי דלא לישויה עראי, הליכה תכף לפסוק ראשון עראי הוא ומתוך כך פסקו לפסוק ראשון שצריך לכלם ועד על לבבך עמידה וכל שכן בטול מלאכה, ולפרק ראשון כולו בטול מלאכה אלא שאין דבריהם נראין לי מדקאמר ואזדא ר' יוחנן לטעמיה, ונמצא הענין חלוק על ג' מחלוקות לדעת מגיהי ההלכות, אין אנו צריכים לשום דבר אלא בפסוק ראשון ר"ל עד ה' אחד, אבל שלא כיון לבו בפסוק ראשון כתבו גדולי המחברים שלא יצא אף בדיעבד ונראין דבריהם ממה שאמרו בברייתא הקורא את שמע צריך שיכון את לבו ור' אחאי אומר כיון את לבו בפרק ראשון יצא, אלמא דבפרק ראשון מיהא לא יצא, כל שכן לדידן בפסוק ראשון, אלא שיש חולקים לומר דוקא לכתחלה וממה שאומר בסוגיא זו לשון צריך דמשמע לכתחלה ועקר הדברים כדעת ראשון.
ואע"פ שאמרו במסכת מגלה פרק עומד ויושב [כ"ה.] שאם אמר שמע כל הפסוק כלו שני פעמים שמשתקים אותו, ההיא בשליח צבור שיש לו לכוין ביותר ואין סבורים עליו שמחמת שלא כיון הוא מחזירו, אלא מחשש שתי רשויות אבל יחיד לא שמצד שלא כיון הוא שלא יצא וצריך לחזור, הא משם ואילך אין צורך בכונת הלב ולא לעמידה ולא לביטול מלאכה, ולדעת גדולי הפסוקים שפסוק ראשון הוא צריך לכל אלו, אבל משם ואילך אין צורך לכונת הלב ולא לעמידה, אבל בטול מלאכה הוא צריך לכל הפרשה הראשונה וכמו שאמרו בפרק זה בסוגית המשנת האומנין כאן בפרק ראשון כאן בפרק שני, ולדעת גדולי המפרשים פסוק ראשון הוא צריך בכלם ומשם עד על לבבך אע"פ שאינו צריך לכונת הלב מכל מקום צריך הוא לעמידה ולבטול מלאכה, ומעל לבבך על סוף הפרשה הראשונה אינו צריך אלא בטול מלאכה, אבל בטול מלאכה מכל מקום צריך, ושאר פרשיות לדברי הכל אינו צריך לאחת מכל אלו, וכל שאמרנו שצריך עמידה לא שאם היה יושב עומד, אלא שאם היה מהלך מתעכב, וכן היא שנויה בתלמוד המערב ובברייתא אמרו הכתף אע"פ שמשאו על כתפו הרי זה קורא אבל בשעה שפורק וטוען לא יקרא ובין כך ובין כך לא יתפלל עד שיפרוק:

אע"פ שמה שכתו׳ על לבבך רומז על כונת הלב הרי הוא רומז גם כן על תפלה של יד שתהא שימה כנגד הלב כמו שיתבאר במקומו:

מאחר שפסוק ראשון צריך לכונה יתירה מצוה לקורא שיאריך באחד ולא באלף שהרי אם יאריך בה יהא במשמע אין חד, וכן הוא בתלמוד המערב אלא שיאריך בדל״ת שבה נגמרה המלה, ומבל מקום לא יחטוף בחי"ת שלא יפסיד כונת המלה, ושיעור הארכתו בדל"ת הוא עד כדי שיצייר בלבו היותו ית' מולך על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות העולם ומפני זה נהגו להצדיד את הראש ולהניעו על צדדין אלו, ומכל מקום אם רצה שלא להצדיד אח הראש אינו צריך שאין הדבר תלוי בהצדדת הראש ובתנועותיו אלא בהרגשת הלב, ראיה לדבר מה שאמרו בסוגייא זו, לא חזינא ליה לר' דמקבל מלכות שמים ואמרו לו כשמעביר ידיו על גבי עיניו מקבל עליו מלכות שמים, ואם היה מצדיד מכירים היו בהצדדה, וכן אינו צריך לשיעור יתר על אותו שהזכרנו, וקצת נקדנין מאריכים ביותר ללא צורך ובתלמוד המערב אמרו ר' ירמיה הוה מאריך סגיא אמר ליה זעירא לית צריך כל הכן, אלא כדי שתמליכהו בשמים ובארץ ובד׳ רוחות העולם:

אמר שמע ישראל ר"ל פסוק ראשון עד ה' אחד, ואחר כך נאנס בשינה יצא מפני שפסוק ראשון הוא עיקר ק״ש, ויצא בפסוק זה מצות עשה שבה אע"פ שלא קרא יותר ומכל מקום לא יצא ידי מצות חכמים מקריאת הפרשיות ומקריאת הברכות ומכל מקום אם קראם אחר כן או קודם לכן יצא ידי מצות חכמים בדיעבד, מכאן אתה למד שאין מפסיקים תלמוד תורה לקרות את שמע אלא בפסוק ראשון, שהרי אמרו בכאן זו היא ק"ש של ר' יהודה הנשיא כלומר שהוא אומר פסוק זה ואחר כך הולך ושונה ואינו עומד ממשנתו עד שעבר זמנה, ומכל מקום לא נאמר כן אלא במי שתורתו אומנותו כמו שיתבאר בראשון של שבת, ואף זה ראוי לו לחזר בתוך זמן ק"ש אחר שמועות שיהא המכוון שבהם דברים שמשמען בדברים האמורים בק"ש כגון שמועות שבתפלין ומזוזות ויציאת מצרים וכיוצא באלו, והוא שאמרו בסוגיא זו שטורח היה לו להזכיר שמועה של יציאת מצדי' כדי להזכירה בזמנה ומכל מקום גומר היה את שמע אחר זמנה, ולדעת קצת אף בברכות היה גומרה הואיל ומשום עסק תורה הפסיק דאי שלא בברכות מה הוצרך לומר שחוזר וגומרה, וכן יש שמקשים שהרי במסכת שבת אמרו שאף אלו שתורתם אומנותם צריכים להפסיק לק"ש וא"כ היאך לא היה ר' מפסיק, עד שתירצו שמא הוה ר׳ סובר ק״ש דרבנן ואינה כלום שאם כן חדא מניהו דלא כהלכתא וכן תירצו שמא תלמוד תורה של ר' צריכים היו בה למעשה, וכבר ביארנו שם שכל שצריכים בו למעשה אין מפסיקין אף לק"ש כמו שאמרו שם כשהיינו עוסקים בעבור שנה ביבנה לא היינו מפסיקים בה לא לק"ש ולא לתפלה ובזו יתקיימו שתיהן אלא שאין הדברים נראים להיות תלמודו בכל יום למעשי צבור, אלא שיש לומר שלא אמרו שם מפסיקים במי שתורתו אומנותו אלא בפסוק ראשון על הדרך שביארנו:

אף הזכרה של יציאת מצרים של ברכה אחרונה או של פרשה אחרונה יוצא בה אף אחר זמן ק"ש בדיעבד אע"פ שמכל מקום עיקר תקנתה אחר ק"ש מיד, מקצת חכמי הדורות האחרונים היו מוחים מטעם זה שלא לומר פסוק זה של שמע ישראל וכו' בפסוקי דזמרה כמו שנהגו רבים לאמרו בתפלת רבון העולמים ובסוף פסוקי דזמרה מפני שיצא בכך ידי מצות עשה שבה והיאך יברך עליה אחר כן, ומכל מקום יראה לי שאין כאן ברכה לבטלה כמו שביארנו בברכות אלו שענין בפני עצמו הן שאף ק"ש אין מעכבת אותן ועוד שהרי זה דעתו לקרוא את שמע והרי הוא כמתכוין באלו שלא לצאת:

פרקדן ר"ל ששוכב שלא מן הצד הן פניו למעלה הן פניו למטה לא יקרא את שמע מפני שנראה כמזלזל בה ואפי' הטה עצמו מעט אין ראוי לו לקרות אלא אם כן הוא מוכרח מצד שהוא בעל בשר ביותר או לסבה אחרת, לא סוף דבר שהקריאה אסורה לפרקדן אלא אף לישן פרקדן אסור מפני שמביא עצמו לידי הרהור, ומכל מקום אם הטה עצמו מעט מותר:

המשנה השניה בפרקים וכו' כונת המשנה לבאר באיזה מקום שבק"ש הוא יכול להפסיק ואמרו על זה בפרקים פי' בן הפסקות ומפרש בסוף המשנה שפרקים אלו בין ברכה ראשונה לשניה בין שניה לשמע בין שמע לוהיה אם שמוע בין והוה אם שמוע לויאמר בין ויאמר לאמת ויציב ואמר על זה שבפרקים אלו רשאי להפסיק ולהקדים שלום למי שלא הקדימו לו ואף מפני הכבוד אע"פ שאין לו יראה ממנו כמו אם פגע בו רבו או גדול בחכמה ואין צריך לומר שמשיב אם הקדימו האחר שלום, ובאמצע אינו מפסיק מפני הכבוד אלא מפסיק מפני היראה כגון גדול משאר האומות אפילו לשאול וכל שכן להשיב, אבל לכל אדם לא שאע"פ שאין הברכות מעכבות מכל מקום לכתחלה אסור, ויש מפרשים בענין מפני היראה אביו או רבו ומפני הכבוד כל שגדול ממנו בחכמה, ומביאים ראיה ממה שאמרו בברייתא היה קורא את שמע ופגע בו אביו או רבו או מי שגדול ממנו בפרקים שואל מפני הכבוד ובאמצע מפני היראה אלמאא שבאותם שהזכיר יש יראה וכבוד, ולדעתי אין זה נראה שעל כל אותם שהזכיר הוא אומר שבפרקים שואל וביראה לא פי' בה כלום, ואם תאמר אם תפרש מפני היראה שחושש שמא יהרגנו כמו שפירשו גדולי הרבנים וגדולי המחברים, מה הוצרכה והרי אין דבר עומד בפני פקוח נפש ואף בתפלה שאסרו בכל הפסק התירו עקרב והוא הדין לכל חשש הריגה, אלא חשש שנאה ויראת איזה היזק:

ור' יהודה אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב לכל אדם והלכה כר' יהודה ומשיב ושואל שהתרנו לא סוף דבר בלשון הקודש, אלא אף בכל לשון שהרי אף לגוי אנו מפסיקים, ואמצע הפרק שאמרנו לא סוף דבר בסוף פסוק אלא אף באמצע פסוק וזהו שאמרו בתלמוד המערב עד כדון באמצע פרשה, באמצע פסוק ר' ירמיה מרמז ר' חנינא משתעי ר' הונא בשם ר' יוסף ודברת בם יש לך רשות לדבר בם ומכל מקום יש שמסלסלין בכך לומר שלא להפסיק באמצע אלא אם כן בהפסק ענין כגון שיאמר וקשרתם לאות על ידך ולא השלים הדבור שהוא על ידך לא יפסיק וכן בכולם ואם עשו כם לדעתם חוזר לתחלת הדבור, וקדיש וקדושה וברכה יש שמתירים להפסיק אף באמצע הפרק וקצת חכמי קטאלוניא מתרים אף לענות אמן לשליח צבור והם דברים זרים, ויש שאין מתירים בכך אף לפרקים שלא הותר לדעתם הפסק אלא בכדי שאלת שלום שהוא שיעור תוך כד דבר, ויש חולקים להפסיק אף ביתר מכאן מפני היראה, אלא שבאלו ר"ל לקדיש ולקדושה וברכו נוהגים בכל מקום שלא להפסיק אלא שיהא הקורא שותק ושומע מפי הצבור, או מפי שליח צבור שמאחר ששומע כעונה נוח לו לצאת שלא בהפסק, ויש אוסרים אף לשתוק בכונת שמיעה שמאחר ששומע כעונה הוה ליה הפסק ואין הדברין כלום:

אלו הן בין הפרקין בין ברכה ראשונה לשניה בין שניה לאהבת בין אהבת לשמע בין שמע ולוהיה אם שמוע בין והיה אם שמוע לויאמר, בין ויאמר לאמת ויציב ואע"פ שאין להפסיק בין ברכה למצוה הזו, הואיל ואין הברכה ברכת המצוה ממש שיאמר אשר קדשנו וכו' לקרוא את שמע מקילין בה שהדברים הודאה הם ונראה כענין בפני עצנו, ועל הדרך שאנו רגילים להפסיק באל מלך נאמן על הדרך שהרחבנו בזה הביאור בקונדרס בפני עצמו:

ר' יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק מפני שצריך הוא לסמוך אלקיכם לאמת כמו שכתוב והיה חלק אמש והתבאר בגמ' שאין צריך אחר כן לחזור ולקרות אמת אלא שמתחיל ויציב וכו', ודבר זה יש שפרשו שלא להפסיק כלל ומגדולי המחברים פרשו שלא להפסיק בו כדין בין פרק לפרק אלא כדין אמצע הפרק ולא יראה לי כן שהרי בדבור אחד הוא וכרגע הוא אומרו ובין גאלה לתפלה אף היא הסכימו בה שלא להפסיק כדין בין הפרקים, ומכל מקום מפסיק הוא בה כדין אמצע הפרק, ותפלה עצמה של שמונה עשרה אינה בדינים אלו, לא בענין כונה ולא בענין הפסק שכלה צריכה כונה ואין בה הפסק לשום דדבר אלא שלא הגיע זמנה להתבאר עדיין:

זהו ביאור המשנה ודינין הבאים עליה בגמ' אלו הן::

אשר אנכי מצוך. דאי כדקאמרת הוה ליה למכתב אשר צויתיך מצוך משמע מה שיש לו לומר ומ"מ האלה איצטריך למעוטי פרשה שניה. צריכה שתהא שימה כנגד הלב. פרש"י על גובה היד כנגד הלב על קיבורת הזרוע והיינו למעלה מן האציל, ויש שרוצין לומר שמניחין תפילין בקנה והוא הפרק שבין היד והאציל ואינו נראה לר"ת דהכא משמע שהנחת תפילין של יד כנגד הלב ואי אפשר שיהי' כנגד הלב אם לא שיניחם על הקיבורת שהוא למעלה מן האציל, ועוד אומר ר"ת דבכל מקום מזכיר זרוע וזרוע הוא הפרק שבין האציל לכתף כמו שמוכח במס' אהלות פ"ק דחשיב התם רמ"ח איברים שבאדם וקא חשיב בפיסת היד ששה בכל אצבע שנים בקנה שנים במרפק אחד בזרוע וארבעה בכתף והמרפק הוא האציל כדאיתא בערכין פ' האומר משקלי עלי [דף י"ט:] (אמר) [דאמר] שזרוע הוא בין האציל לכתף והוא שכתוב באיוב (ל"א כ"ב) כתפי משכמה תפול וכו':

עד כאן [צריכה] כונת הלב דברי ר' מאיר. שפסוק ראשון הוא קבלת מלכות שמים:

[אמר רבא הלכה כר' מאיר] וקיי"ל כרבא דבתראה הוא:

ובלבד שלא יחטוף בחי"ת. וכן לא יאריך באל"ף דמשמע אי חד כלומר אין חד:

[אלא] אימא עד [על] לבבך בעמידה. ירושלמי מה אם היה יושב עומד לא אם היה מהלך עומד:

ואזדא ר' יוחנן לטעמי' כו'. משמע דעמידה מטעם כונה היא הילכך כיון דקיי"ל כרבא דאין צריך כונה כי אם פסוק ראשון ה"ה נמי עמידה, והא דאמרינן (נמי) ביומא [דף יט:] מתני ליה ר' חייא בר רב הונא לחייא בר רב קפוטל ואחוי ליה [רב] קבוטל בידיה בבי"ת ולימא ליה מימר ק"ש הוי קרי והתניא ר"א ב"י אומר הקורץ בעיניו ומרמז בשפתיו וקורא ק"ש עליו הכתוב אומר [ישעי' מ"ג כ"ב] ולא אותי קראת יעקב לא קשיא כיון בפרק ראשון כאן בפרק שני, לאו דוקא פרק ראשון שאינו אסור אלא פסוק ראשון שהיא מצות כונה אלא משום דאיכא מאן דאמר דכל פרק ראשון צריך כונה נקט פרק ראשון:

בשעה שמעביר (את) ידיו על עיניו מקבל עליו עול מלכות שמים והיה קורא פסוק ראשון. נ"ל שהיה זמן הישיבה נמשך עד אחר ג' שעות דאי לא תימא הכי מאי טעמא דמ"ד אינו חוזר וגומרה כיון דלא עבר זמן הקריאה, דלא מסתבר למימר שיצא אדם ידי חובה בקריאת פסוק ראשון נהי דלא בעי כונה אלא פסוק ראשון מ"מ צריך שיקרא את כולה הילכך מסתברא שעבר זמן הקריאה לכן לבר קפרא לא היה חושש לגומרה ולר' שמעון היה חוזר וגומרה כאדם הקורא בתורה, ואע"ג דמפסיקין לק"ש ומסתבר למימר שמפסיקין לקרות את כולה שמצוה הוא לקרות את כונה ה"מ כשאדם לומד לבדו אבל מי שלומד את הרבים די לו בהפסק פסוק ראשון:

אמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ונאנס בשינה יצא. פי' הי' מדומדם [פי' מתנמנם] ולא הי' יכול לקרו' בכונה מכאן ואלך ומיהו היה קורא את כולה, וכן הא דא"ל רב נחמן לדרי עבדיה בפסוקא קמא צערן כלומר הקיצני משנתי עד שאוכל לכוין טפי לא תצערן אף אם אקרא בלא כונה לא תצערני להקיצני:

פרקדן ופניו למעלה. כמו אפוריא קדל ונו"ן מתהפכת בלמ"ד כמו אל פשטתם דהוי כמו אן פשטתם, לשכה נשכה בס' עזרא, וכן מוכח בפ' המוכר את הספינה גבי מתי מדבר דחזא חד מיניהו דהוה כמאן דגני אפרקיד וחליף טייעא כי רכיב גמלא ורומחיה בידיה תחות ירכיה:

לייט מאן דגני אפרקיד. שמא יישן ויתקשה ויראה קושיו ויתגנה, ובפ' כל היד משמע דהוי טעמא משום (שבכל) [שלא] יבא לידי הרהור והוצאת קרי כשהעקבות מתחממין כדמשמע בפרק החולץ ביבמות כד מותבינן נהמא חמימא אבי פרקיה בא לידי קרי:

ובאמצע שואל מפני היראה. פרש"י אדם שמתירא שמא יהרגנו, ולא נהירא כי פשיטא שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, ונראה (כאביו) [דאביו] ורבו קא חשיב מפני היראה דכתיב איש אמו ואביו תיראו ותנן מורא רבך כמורא שמים:

בד"ה על לבבך כו' לאו דאי היה יושב עומד אלא דאם היה מהלך בדרך עומד אע"ג דב"ה כו' כצ"ל:

גמרא אימא סיפא ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב כו' מאי כו' אלא מפני הכבוד כו' ק"ק דאימא בסיפא נמי משיב שלום לכל אדם ובהא פליג עליה דר"י ויש ליישב וק"ל:

כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה כו'. מפירוש תר"י שצריך להאריך מעט בחי"ת עד שימליכהו בשמים ובארץ ובד' יאריך ג"כ כשיעור שימליכהו בד' רוחות וכו' ע"ש וכן הוא בטור א"ח אבל מפירש"י נראה שכל זה יהיה כונתו בהארכתו בד' וכן נראה מתוך שמעתין דאל"כ מאי איכא הארכה בד' טפי מבח' דקאמר כל המאריך כו' ובד' ואיך שיהיה הא דקאמר דרבי ירמיה הוה מאריך טובא היינו ע"כ יותר מזה השיעור דלמעלה ולמטה ולד' רוחות ונראה דודאי לחכמי אמת ויודעי סוד יש כמה כוונות וסודות בהאי קרא אשר בהם האריך רבי ירמיה טובא וא"ל כיון דאמליכתיה כו' דכוונה זה כוללת להמון עם שיוכלו לכוין גם בזה ולכך א"ל לא צריכת טפי כדי שלא תשהה בכוונתך יותר ולא תהא תפלתך עם הצבור גם בזאת הכוונה של רמז האותיות שהוא אחד בז' רקיעים ובארץ שהם ח' ובד' רוחות שהוא הד' הרי תמליכהו על כל בריאת העולם שנכללו בששה קצוות אלו ותו לא צריכת וק"ל:

גמרא ואזדא ר"י לטעמיה דאמר כו' הל' כר"א שאמר משום ר"י. מזה נראה ראיה לדעת הרי"ג שהביא הרא"ש בפ"ג דר"ה סי' ה' דכל היכא דאיכא תרי לישני הל' כל"ב. ועיין מ"ש בריש פרק במה אשה:

תד"ה [שואל. אבל באמצע י"ח אסור כו'. זה מפורש לקמן (כ"א ב') בגמרא. ועי' בהגר"א או"ח סי' ס"ו סקי"ט] :

כָּל הַמַּאֲרִיךְ בְּ'אֶחָד', מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו. נראה לי בס"ד הטעם כי הַמַּאֲרִיךְ בְּאֶחָד, צריך שיאריך שיעור שימליכהו למעלה ולמטה ובארבע רוחות שהם שש קצוות, וששה פעמים אחד [13] עולה מספר ג' הוויות [78], שהם שלשה ראשונות שהם מספר מזלא, שמשם נמשכים החיים בסוד 'בני חיי ומזוני, לאו בזכותא תליא מלתא, אלא במזלא תליא מלתא'.
אי נמי כיון דמאריך באחד צריך לכוין למסור עצמו על קדוש ה' בסקילה שריפה הרג וחנק, ומאחר דמפקיר חייו לכבודו יתברך, לכך מדה כנגד מדה מאריכין לו ימיו ושנותיו, אך קשא, והלא ימים בכלל שנים הם, והוה ליה למימר שנותיו בלבד, ונראה לי בס"ד מאריכין לו ימיו באיכות, כי יש ערב יאמר מי יתן בוקר ובוקר יאמר מי יתן ערב, וזה ימיו פורחים כאבק, אין בהם סימן ברכה, ואומרו שנותיו על הכמות, ומה שאמר ר' אחא בר יעקב שצריך להאריך בדל"ת, הנה בזה מובן הפסוק (משלי ח' ל"ד) אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם, רצונו לומר יזהר בדל"ת של אחד בקריאת שמע שחרית, ודל"ת דאחד דקריאת שמע ערבית, להמליך הקב"ה בשמים ובארץ וד' רוחות ודו"ק.

וְהָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לַיִיט אַמַאן דְּגָנִי אַפַּרְקִיד. קשא לפי פרוש א', שהוא רק מטעם דרואין אותו בקישוי, ויתגנה לפניהם ולאו משום קרי, אם כן רבי יהושע בן לוי לא איירי בישן בחשך, או בחדר סגור עליו לבדו, והשתא לפי זה ליכא קושיא? ונראה לי בס"ד דודאי רבי יהושע בן לוי איירי בכל גוונא, והיינו טעמא כיון דהוא מלומד לישן על גביו בחשך, או בחדר סגור עליו, אז אם יזדמן שישן עם בני אדם ואיכא אור אף על גב שהוא נזהר לכתחילה שלא ישן שם בפני אלו אפרקיד, עם כל זה אחר שישן כראוי, הוא מתהפך לישן אפרקיד, ואינו מרגיש בתוך שנתו מפני כי הוא מלומד בכך, לכן גם על מה שישן כך בחדר סגור, או בחשך לייט רבי יהושע בן לוי, והנה רש"י ז"ל בנדה פירש עוד טעם אחר להא דרבי יהושע בן לוי, משום דידיו מונחת על האבר ומתחמם, ויש בזה איסור קרי, ולא הביא כאן אותו טעם, משום דכאן משני כי מצלי שפיר דמי. ולפי טעם הנזכר גם כי מצלי נמי, מיהו קשא, מאי מקשי הש"ס מהא דרבי יהושע בן לוי, דילמא רבי יהושע בן לוי איירי בפרקדן שוכב על גבו, דאתי ליה קשוי ונגלה קשוייו, אבל רב יוסף איירי בטוחות פניו בקרקע? ונראה לי כיון דפרקדן משמע פניו, ומשמע על גבו, לא הוה רב יוסף נקיט בסתם.

כָּל הַמַּאֲרִיךְ בְּ'אֶחָד', מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו. פירשתי בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע, מאריך בְּאֶחָד שיעור שימליכהו בשש קצוות, נמצא הוא שיעור 'ששה פעמים' אֶחָד [6×13=78], שעולים מספר 'שלשה הויו"ת' [3×26=78] של ג' ספירות ראשונות שהם חב"ד [חכמה, בינה, דעת], שכל ספירה יש בה הוי"ה, ומהם ישתלשל שפע בנים ומזונות וחיים, ע"ש.
ונ"ל להכי קאמר מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו כי מי שאין לו בנים אין לו ימים אלא לילות, כי ארז"ל עליו 'עולם חשך בעדו' וכן מי שאין לו מזונות ומצפה לשולחן אחרים, ג"כ ארז"ל (ביצה לב:) 'עולם חשך בעדו' נמצא זה וזה כל ימיו נחשבים לילות שהם חושך. ולכן כנגד שני השפעות אלו שבאים משתי הויו"ת של בינה ודעת, נקיט מאריכין לו ימיו, וכנגד שפע החיים שבא מן הוי"ה של ספירת חכמה נקיט שנותיו.

גמ' זו ק"ש של ריה"נ. עי' בר"י בפרקין יא. ד"ה מתני' האומנין:

תוס' ד"ה שואל כו' דמשמע כו'. ע' תשובת באר שבע סימן י:

בגמרא עד רבי יאשיה אמר עד כאן מצות קריאה ופרש"י עד כאן היינו פרק ראשון. ומה שהוצרך רש"י לפרש כן בדברי רבי יאשיה טפי מדמר זוטרא היינו משום דדברי רבי יאשיה על כרחך א"א לפרש בענין אחר דבין למאי דס"ד מעיקרא בין למסקנא מכאן ואילך ע"כ אפרשה שניה קאי דכתיב על לבבכם לדבר בם משא"כ במילתא דמר זוטרא נהי למאי דס"ד מעיקרא נמי ע"כ אפרשה ראשונה קאי משום ודברת בם מכל מקום למסקנא דמסיק עד כאן מצות כוונה וקריאה שפיר מצינו למימר דעד כאן היינו שני פסוקים דפ' ראשונה ממש והיינו כדברי ר"א בברייתא לעיל וכפי' התוס' לפי שהם תלוים בייחודו באהבתו וביראתו מיהו בענין הך כוונה דרבי יאשיה לא ידענא מה טיבו כיון שאינו תלוי בייחוד השם ואפשר דסבירא ליה כיון דבדברי תורה כתיב הרהור כדיבור דמי כמו שאפרש לקמן בעזרת האל או שענינה שלא יסיח דעתו תמיד מתורה ולהגות בה כפי יכולתו וללמדו עם בניו לכשיגיעו לכלל הזה והיינו דמסיק אגמרו לבנייכו כי היכי דליגרסו והא דמסיים הפסוק בשכבך ובקומך היינו נמי בענין זה שתמיד לא יסיח דעתו מדברי תורה כדכתיב בשכבך תשמור עליך ולכאורה נמי לישנא דקרא הכי דייק דכתיב ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם ומסיק הכא דהיינו כי היכי דליגרסו בהו תו לא שייך לישנא דבשבתך בביתך אס"ד אק"ש קאי הוה ליה למכתב בשבתם בביתם בלכתם בדרך אע"כ הפרשה שניה בד"ת כדפרישית:

שם ת"ר שמע ישראל עד כאן צריכה כוונת הלב. אמר רבא הלכה כר"מ. כבר כתבתי לעיל בסמוך דהאי כוונת הלב לא הוי דומיא דמצות צריכות כוונה דאיירי ביה לעיל דהאי כוונה דהכא לאו לענין לצאת איירי אלא קבלת עול מלכות שמים וכן נראה דאלת"ה תיקשי דרבא אדרבא ממ"נ דאי סבירא ליה פסוק ראשון דשמע ישראל לבד הוא מדאורייתא כמו שכתבו קצת פוסקים ומש"ה סובר דצריכה כוונה הא בפרק ראוהו ב"ד מסיק רבא דמצות א"צ כוונה אפילו מדאורייתא ומדמה הש"ס התם שופר לק"ש ואי ס"ל דכל הפרשה כולה היא מדאורייתא ואפ"ה לא בעי כוונה א"כ מ"ש פסוק ראשון דמצריך ביה כוונה אע"כ דהאי כוונה דהכא היינו קבלת מלכות שמים כדפרישית ולפ"ז שפיר מצינו למימר דרבא סובר דכל הפרשה ראשונה היא מדאורייתא כדאשכחן לר"ע בברייתא דלעיל דע"כ סובר דכל הפרשה מדאורייתא מדמצריך כוונה ובהא מילתא דהוי מדאורייתא לא אשכחן דפליג ביה ר"מ. מיהו מלשון הרמב"ם ז"ל בחיבורו שכתב להדיא דאפילו בפרשה ראשונה יצא אפילו בקורא להגיה חוץ מפסוק ראשון דבעי כוונה א"כ נראה מדבריו שיצא לו מדברי רבא שפסק הלכה כר"מ ומשמע ליה דהאי כוונה דהכא הוי דומיא דכוונה דלעיל ולפ"ז נראה דס"ל פסוק ראשון לבד הוי דאורייתא אלא שעדיין צ"ע ודעתי לפרשו אי"ה בקונטרס אחרון:

שם ת"ר שמע ישראל כו' זהו ק"ש של ר"י הנשיא. נראה דאין להוכיח מכאן דפסוק ראשון של ק"ש לבד הוא מן התורה ולא כל פרשה ראשונה דאפילו אי הוי כל הפרשה מן התורה לא הוי צריך רבי להפסיק ממשנתו בשביל כך והיינו כמו שכתב הרא"ש ז"ל דאע"ג דקיי"ל בפ"ק דשבת דאפילו מי שתורתו אומנותו צריך להפסיק לק"ש היינו דוקא באדם שלומד לבדו אבל מי שלומד תורה ברבים א"צ להפסיק אלא בפסוק ראשון לבד כדי לקבל עליו עול מלכות שמים. והשתא א"ש נמי הא דבעי למימר בסמוך דרבי לא היה חוזר וגומרה וכפרש"י לאחר שעמדו תלמידיו כיון דמ"מ אף לאחר כך היה לומד תורה לבדו שהיתה תורתו אומנותו וכיון שכבר עבר זמן ק"ש ודאי ת"ת טפי עדיף כדתנן לעיל בפ"ק הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה אלמא דקורא בתורה טפי עדיף וכ"ש למי שתורתו אומנותו וכן מהאי דאמרינן בסמוך במימרא דרבי אילא משמיה דרב שאם אמר שמע ישראל ונאנס בשינה יצא נמי אין להוכיח דפסוק ראשון לבד הוי דאורייתא שכבר פירשו הרא"ש ז"ל דאיירי שקורא שאר פרשה ראשונה כשמתנמנם דומיא דההיא דאמר ר"נ לדרו עבדו בסמוך:

שם פיסקא בפרקים שואל כו' השתא משאל שאיל אהדורי מיבעיא כו' חסורי מחסרא והכי קתני כו' ואצ"ל שמשיב. יש לדקדק דבכמה דוכתי אשכחן דקתני מתני' בזו וא"צ לומר זו ולא הוצרכו לומר חסורי מחסרא אלא דשאני הכא דהאי בבא דמשיב לא זו בלבד דאתיא בק"ו משואל אלא דאתיא נמי בק"ו בבין הפרקים דמשיב כיון דאפילו באמצע משיב מש"ה הוצרך לאוקמי כולה מתני' בחסורי מחסרא דהא ודאי הנך תרי בבי דחשיב בחד גוונא איצטריך לן לאוקמא וכן משמע בירושלמי וק"ל:

איכא דמתני לה אהא דתניא וכו'. לכאורה אין שום חילוק בין הני תרי לישנא דהרי רב אחא משום ר"י היינו ממש ר"ע דלדברי שניהם פ' ראשונה כולה צריכה כוונה דפרק דאמר ר"א היינו כל פרשה ראשונה וכמו שפירש"י בד"ה בפרק ראשון וכו' וא"כ מה הפרש יש בין מאן דמתני להא דר' יוחנן על דברי ר"ע ובין מאן דמתני לי' על דברי רב אחא משום ר"י. ונראה שההפרש ביניהם דר"ע דאמר שכל הפרשה צריכה כוונה היינו צריך ואין לו תקכה ואפילו בדיעבד אינו יוצא וכדחזינן בדברי ר"מ לקמן שאמר על פסוק שמע ישראל ע"כ צריכא כוונת הלב היינו שאפילו בדיעבד לא יצא אם לא כיון לבו וכמבואר בדברי הרמב"ם פ"ב הלכה א' ובש"ע סימן ס' בסופו וסי' ס"ג סעיף ד' וא"כ גם דברי ר"ע שאמר כל הפרשה כולה צריכה כוונה היינו שאפי' דיעבד לא יצא וע"ז אמר ר"י הלכה כר"ע אבל לכתחלה אפשר דסובר ר"י דגם פרשה שני' צריכה כוונה וכת"ק דרב אחא אבל לקמן דברי ר"א משמי' דר"י דאמר שוב א"צ ודאי משמע דאפילו לכתחלה א"צ וע"ז אמר ר"י הלכה כר"א א"כ הכריע ר"י דאפי' לכתחלה אינו צריך:

ההוא מבעי' לי' לכדר' יצחק וכו'. ואין להקשות ומאי חזית שעל לבבך שבפ' ראשונה נאמר על הכוונ' ועל לבבכם שבפ' והי' לקביעת מקום נגד הלב ואימא איפכא שעל לבבך היינו נגד הלב והרי הרמב"ם בפ"ד מתפילין מביא באמת קרא דעל לבבך שיהי' נגד הלב ואף שאין באן קושיא מסוגיא זו על הרמב"ם דהרי לשטתו שפוסק בהל' ק"ש כר"מ דגם פרשה ראשונה א"צ כוונה רק פסוק ראשון וא"כ גם על לבבך שבפ' ראשונה הוא נדרש שיהיו נגד הלב אבל עכ"פ חזינן שגם על לבבך נוכל למדרש שיהי' נגד הלב וא"כ מנין לר' זוטרא למדרש על לבבך לכוונה ועל לבבכם לנגד הלב ודלמא איפכא. ונראה דמסתמא פרשה ראשונה שהיא קבלת עול מ"ש וכמו"ש לעיל בשם הב"י דכל הפרשה היא קבלת עול מ"ש צריכה כוונה. ועוד נלע"ד דבפרשה שני' דכתיב ושמתם על לבבכם לשון שימה מתפרש יותר על התפילין. וגם בדברי ר' יאשי' דדריש ודברת בם שבפ' שמע לענין קריאה של ק"ש ולדבר בם שבפ' שכ' על דברי תורה הוא ג"כ מכח הוכחת הכתוב וכמפורש ברש"י בד"ה ה"ג וכו' כדמוכח קרא ולר"מ דסובר דגם פרשה ראשונה א"צ כוונה רק פסוק ראשון א"כ ודאי דדריש גם על לבבך שבפ' שמע לענין קביעת מקום ולבן הביא רבינו הרמב"ם קרא דעל לבבך בהל' תפילין לקביעת מקום נגד הלב:

אמר רב נתן וכו' עד על לבבך בעמידה וכו'. כתב הרי"ף ולית הלכתא לא כר"נ ולא כר' יוחנן דקיי"ל כרבא דפסק כר"מ וכו' וכבר ראינו מי שדחה דברי ר"י מדפסק רבא כר"מ ופסק כר"נ והדין פיסקא לאו מעליא דכי היכי דדחי דברי רבא את דברי ר"י ה"כ דחו דברי ר"נ. והרא"ש כתב בשם הראב"ד דבעינן עמידה עד על לבבך משום דחשיב קריאת עראי והא דלא בעינן בכל הפרשה עמידה משום קריאת עראי היינו משום דפסוק דבתרי' כתיב ובלכתך בדרך אלמא דקורא במהלך עכ"ל הרא"ש בשם הראב"ד. ולענ"ד צ"ע דא"כ למה אסרו הרמיזה והקריצה בכל הפרק שהרי גם זה הוא משום עראי וכמו"ש הראב"ד עצמו ולמה לא נימא כיון שגם ההילוך חשיב עראי ואפילו הכי הכתוב התירו אחר פסוק בכל לבבך ה"נ הרמיזה והקריצה וצ"ל שהליכה שמפורש ההיתר בכתוב לא הי' יכולת ביד חכמים לאסרו משא"כ הרמיזה בעינים והקריצה בשפתים אסרו חכמים בכל הפרשה ור' יוחנן דהצריך עמידה בכל הפרש' ולא אשגח בקרא ובלכתך בדרך נלע"ד דר' יוחנן דטעמי' משום כוונה איכא למימר דודאי יש בני אדם שדעתן נכונה מאד ולא יבלבל ההילוך מחשבתו וכוונתו ובאלו קאמר קרא ובלכתך בדרך וקרא לא אתי אלא לאפוקי מב"ש לעיל דף י"א ע"א אבל רוב ב"א ההילוך מבלבל כוונתן ושפיר אסרו חכמים ההילוך בכל אדם משום לא פלוג אבל מטעם עראי אין חילוק וכל ב"א שוים בזה וכיון שהתירו הכתוב בפירוש התירו לכל אדם מפסוק שאחר על לבבך ואי אפשר לחכמים לאסרו:

אלא מפני הכבוד היינו דר"י. הקשה מהרש"א ודלמא לר"מ גם באמצע משיב שלום לכ"א ואהא פליג ר"י דאינו משיב רק מפני הכבוד. ונלע"ד דא"כ לא הוה לי' לר"י למימר רק באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ולמה הזכיר ר"י בין הפרקים כלל כיון דלא נחלק על ר"מ בבין הפרקים כלל ועיין מ"ש במשנתינו:

חסורי מחסרי וכו' הא דהוצרך למימר ח"מ ולא משני סתם זו ואצ"ל זו קתני והרי מצינו כמה פעמים בש"ס דתני תרי מילי שהם זו ואצ"ל זו ועיין בספר קול הרמ"ז ונלע"ד דודאי היכי דליכא למיטעי בבתרייתא רק שהוא מיותר דשמעינן לה מקמייתא שייך למימר זו ואצ"ל זו קתני וע"ד שאמרו ג"כ במלתא דכתיבא באורייתא דמלתא דאתי' בק"ו טרח וכתב לה קרא אבל היכי דע"י הך יתורא אתי למיטעי לא ה"ל למתני דבר הגורם למטעי והרי כאן איכא למטעי דמשיב היינו מדרגה יותר משאלה וכמו שהי' סובר המקשה אלא שהי' קשה לו דא"כ היינו ר"י והיינו שאנן אי אפשר לן לפרש כן דא"כ היינו ר"י אבל עכ"פ ר"מ עצמו איך נתן מקום לטעות בדבריו ולומר דר"מ סמך עצמו על דברי ר"י בר פלוגתי' שמדבריו נלמד כוונתו של ר"מ הוא דוחק ולכן הוצרך לומר חסורי מחסרא ור"מ בעצמו פירש דבריו היטב:

תוס' ד"ה שואל וכו' אבל באמצע שמנה עשרה אסור דמשמע לקמן וכו'. יל"ד למה הוצרכו להביא ממרחק ולמילף ק"ו מבין גאולה לתפלה והלא הוא מימרא מפורשת בדף ך"א ע"ב דהאמר דכ"ע מיהו מפסיק לא פסיק ואפשר לומר דהיינו לכתחלה שאין לו להתחיל להתפלל על דעת שכישמע קדושה יפסיק אבל אם הוא מתפלל לפי דרכו ופתאום באמצע תפלתו שמע ש"ץ אומר קדושה אפשר שמפסיק ואומר קדושה ולכן הוצרכו להביא מפרק אין עומדין שאינו מפסיק בין גאולה לתפלה וק"ו באמצע התפלה. ואף דאמרינן שם בדף ך"א מ"ס יחיד אומר קדושה וכו' וא"כ ממילא מוכח דגם אם התחיל ושומע הש"ץ אומר קדושה אינו מפסיק דאל"כ מה בכך שסובר שיחיד אומר קדושה אכתי צריך להמתין מלהתחיל להתפלל דאם יתחיל יצטרך להפסיק באמצע תפלתו לומר קדושה איכא למימר דזה תלוי בזה שאם יחיד אומר קדושה אז אינו רשאי להפסיק באמצע תפלתו שהרי הוא אומר ביחיד ולכך אינו מפסיק לומר עם הש"ץ אבל לדידן שאין יחיד אומר קדושה אפשר שבדיעבד אם כבר התחיל להתפלל מפסיק לומר קדושה עם הציבור ולכך הוצרכו להביא ראי' מפרק א"ע:

(יג סע"ב) הא מיגנא שפיר דמי וכו'.—לפרש"י "מיגנא לישן" דמשמע דשכיבה בלא שינה מותר קשה דהיה יכול לתרץ דלא תימא "הא מיגנא שפיר דמי" אלא "הא מישכב שפיר דמי" דומה לקורא ק"ש דשוכב ואינו ישן, ומזה מוכח דאפי' שכיבה בלא שינה אסור. וטעמו של דבר שפעמים כשהוא שוכב בא לידי שינה אף שלא התכוין תחלה לישן. וכן מצאנו בערוך ערך גן ב' "גני שוכב".