דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

שבת נט ע"א - טקסט הדף

הואיל וראוי להקישו על גבי חרס איתמר נמי אמר ר' יוסי בר' חנינא הואיל וראוי להקישו על גבי חרס ר' יוחנן אמר הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק ור' יוחנן לא בעי מעין מלאכה ראשונה והתניא {ויקרא טו-כב} וכל כלי אשר ישב עליו וגו' יכול כפה סאה וישב עליה כפה תרקב וישב עליה יהא טמא תלמוד לומר אשר ישב עליו הזב מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו ר' אלעזר אומר במדרסות אומרים עמוד ונעשה מלאכתנו ואין אומרים בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו ור' יוחנן אמר אף אומר בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו איפוך קמייתא ומאי חזית דאפכת קמייתא איפוך בתרייתא הא שמעינן ליה לרבי יוחנן דבעי מעין מלאכה ראשונה (. דתניא). סנדל של בהמה של מתכת טמא למאי חזי אמר רב ראוי לשתות בו מים במלחמה ור' חנינא אמר ראוי לסוך בו שמן במלחמה ור' יוחנן אמר בשעה שבורח מן הקרב מניחו ברגליו ורץ על קוצין ועל הברקנים מאי בין רב לר' חנינא איכא בינייהו דמאיס בין ר' יוחנן לר' חנינא איכא בינייהו דיקיר: ולא בעיר של זהב: מאי בעיר של זהב רבה בר בר חנה א''ר יוחנן ירושלים דדהבא
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נט - א

ומשנינן: אלא, אמר רבא: שהסיבה שזוג בלי ענבל נחשב כלי היא -  הואיל וראוי הזוג להקישו על גבי חרס, ועדיין הוא כלי המשמיע קול, וכמו שהיה בתחילה. ולכן לא בטל ממנו תורת כלי לקבל טומאה [51].

איתמר נמי, אמר רבי יוסי ברבי חנינא: הואיל וראוי להקישו על גבי חרס.

ואילו רבי יוחנן אמר: לא בטל מהזוג שם כלי הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק [52]. ודי בכך שיש בו שימוש לדבר אחר מאשר שימושו הקודם, כדי שיחשב כלי.

ומקשינן: וכי רבי יוחנן לא בעי שישאר בכלי שימוש מעין מלאכה ראשונה, כדי שישאר ראוי לקבל טומאה?

והתניא בברייתא: כתיב ביחס לטומאת מושב הזב: "וכל כלי אשר ישב עליו הזב - יטמא".

יכול אפילו כפה הזב, שהפך על פיה, מידה שמודדים בה סאה, המיועדת למדידה ולא לישיבה, וישב עליה. או כפה תרקב, מידת חצי סאה [סאה ו' קבין ותרקב ג' קבין, וזהו שמו: תרי וקב], וישב עליה, יכול יהא טמא אותו כלי מידה בטומאה חמורה של מושב [מדרס] הזב, שהיא אב הטומאה, המטמאה אפילו אדם וכלים?

תלמוד לומר: [ויקרא טו ד] "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא. וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא".

"אשר ישב" בצירה, בלשון הווה מתמשך, כתיב, ולא "אשר ישב" בקמץ, בלשון עבר - ללמדנו, כי רק מי [כלי] שמיוחד לישיבה, שיושבים עליו בתמידות, ולא שאירע שישב עליו באופן חד פעמי, הוא שנטמא בטומאת מדרס החמורה על ידי שישב עליו הזב.

יצא כלי זה, שהוא מיועד למדידה ואינו מיועד לישיבה, שאינו נטמא אלא טומאת מגע קלה.

לפי שאומרים לו לזב שהתיישב עליו: עמוד ממנו, ונעשה בו מלאכתנו שנמדוד בו. ולכן אין הוא נחשב מושב.

רבי אלעזר אומר: רק ביחס לטומאת מדרסות אין הוא נטמא, כי אומרים לו למי שעליו: עמוד ונעשה מלאכתנו, ולפי שאינו ראוי לישיבה אינו מקבל טומאת מדרס הזב החמורה [53].

אבל, ואין אומרים בכלי הטמא בטומאת אב הטומאה, כשהוא "טמא מת": עמוד ונעשה מלאכתנו הקודמת [54]. והיינו, שאפילו אם נשבר הכלי הטמא בטומאת מת, ואינו ראוי עוד למלאכתו הראשונה, עדיין הוא טמא בטומאתו הקודמת, כל שראוי הוא עדיין למלאכה אחרת.

ורבי יוחנן אומר: אף אומר בכלי שהוא טמא מת: עמוד ונעשה מלאכתנו הראשונה. וכל כלי הטמא בטומאת מת שנשבר עד ששוב אינו ראוי עוד למלאכתו שבשעת טומאה, הרי הוא טהור.

ואם כן קשה דברי רבי יוחנן הסותרים: שלענין טומאת זוג אמר לעיל שטמא אף בלא ענבל, הואיל וראוי לגמע בו מים. וכאן הוא אומר שהכלי טמא רק אם אפשר לעשות בו מעין מלאכתו הראשונה.

ומסקינן: איפוך קמייתא. ודברי רבי יוסי ברבי חנינא לעיל, לענין זוג שצריך שיהיה ראוי למעין מלאכתו, הם דברי רבי יוחנן

ומתמהינן: ומאי חזית, מה ראית דאפכת קמייתא, והעמדת את שיטת רבי יוחנן שצריך שיוכל לעשות בו מעין מלאכתו הראשונה?

איפוך בתרייתא, תהפוך את שמות החולקים במימרא השניה, ואמור כי דברי רבי יוחנן שצריך מעין מלאכתו הראשונה הם דברי רבי אלעזר, ואילו רבי יוחנן סבר שלא צריך שיהיו יכולים לעשות בו מעין מלאכתו הראשונה, וכמו שאמר במימרא הראשונה!?

ומשנינן: אין להפוך את המימרא השניה דהא שמעינן ליה לרבי יוחנן דבעי כדי לטמא את הכלי, שיהא אפשר לעשות בו שימוש שהוא מעין מלאכה ראשונה.

דתנן במסכת כלים: סנדל של בהמה שעושין לה כדי שלא ינזקו פרסותיה באבנים - של מתכת טמא, ושל עץ טהור [55].

והוינן בה: למאי חזי הסנדל בתורת כלי? הרי אין כלי נטמא אלא הראוי לאדם, ובאופן רגיל אין אדם נועל סנדל של בהמה.

ואם תחשיבנו כתשמיש בהמה ויטמא מדין כלי בהמה, הרי אין תכשיט לבהמה [56].

אמר רב: הסנדל של בהמה טמא מכח היותו כלי הראוי לתשמיש של אדם בשעת הדחק. שהרי הוא ראוי לשתות בו מים בשעת מלחמה [57] כאשר אין כלים רגילים לשתיה.

ורבי חנינא אמר: ראוי הוא לסוך בו שמן במלחמה.

ורבי יוחנן אמר: ראוי הוא בשעה שבורח האדם מן הקרב, שאז מניחו לסנדל ברגליו, ורץ בו על קוצים ועל הברקנים [58].

ולמדנו מדברי רבי יוחנן כי כיון שייחדו לנעילה של בהמה הרי הוא מקבל טומאה [בתור כלי הראוי לתשמיש אדם בשעת הדחק] רק משום שהוא ראוי לשימוש של נעילה. אך אם הוא היה ראוי לאדם רק כדי לשתות בו או לקבל בו שמן בשעת הדחק - אין הוא מקבל טומאה.

והוא הדין ביחס לביטולו של כל כלי טמא מטומאתו, שאם אינו ראוי עוד למלאכתו הראשונה - שוב אינו טמא.

והוינן בה: מאי בין רב לרבי חנינא?

איכא בינייהו כגון דמאיס הסנדל. לרב לא מטמא כי אינו ראוי לשתות בו כלל. ולרבי חנינא מטמא, שהרי עדיין ראוי לסוך בו [59].

ומאי איכא בין רבי יוחנן לרבי חנינא?

איכא בינייהו דיקיר, כבד הסנדל ואין ראוי להשתמש בו לברוח.

שנינו במתניתין: ולא תצא האשה בעיר של זהב.

והוינן בה: מאי לא תצא ב"עיר של זהב"?

רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ירושלים דדהבא, תכשיט של זהב שירושלים מצויירת בה [ומחברים אותו למלבוש] [60].

הערות

[51] וראה רש"י שהוא מסכם למסקנא את חילוקי הדינים בזוג של גדול, וקטן, ושל בהמה. ומבואר בדבריו שבזוג של בהמה אין חילוק אם היה לו עינבל והוא ניטל או שלא היה לו מעולם, ודינו תמיד שהוא טהור. והחילוק הזה נאמר רק בזוג של תינוק קטן, אלא שלא כתב רש"י מה הסיבה לכך. והחתם סופר מסביר שהסיבה שזו שניטל עינבלו טמא הוא מפני שראוי להקישו על חרס, וזוג של בהמה כל השימוש שמחשיב אותו לכלי הוא השימוש לבעלים שידע היכן נמצאת בהמתו, ובלי עינבל אין לו שימוש לדעת היכן בהמתו. והשפת אמת מסביר שהשימוש להקישו על חרס שייך רק בזוג של תינוק, שהתינוק בעצמו [או המשחק עמו] יקיש בו על חרס וישמיע קול, אבל בזוג של בהמה אין מי שיקיש עליו שנוכל להחשיבו כלי. אבל הרמב"ם [כלים ח, ז] כתב חילוק זה גם על זוג של בהמה.

[52] וכתבו התוספות שמדובר שלא ייחדו לצורך זה של שתיית מים לתינוק ואף ששינוי תשמיש של כלי צריך ייחוד לכך כמבואר ברש"י להלן [צה, ב], [והריטב"א מוסיף שפירוש רש"י שם מוכח בגמרא, וכן העיר רבי עקיבא איגר] כאן מועיל האפשרות להשתמש לשתיית מים בצירוף סברת אביי הואיל והדיוט יכול להחזירו. והרשב"א והריטב"א כתבו שמועיל צירוף הואיל ויש אפשרות להחזירו אפילו על ידי אומן. וראה מהרש"א ושפת אמת. והחילוק לדינא בין אביי לרבא ורבי יוחנן לענין טומאת זוג, שלפי הטעם של אביי גם העינבל לבד יקבל טומאה, ואילו לרבא ורבי יוחנן רק הזוג יקבל טומאה.

[53] רש"י מפרש שנאמרו כאן שני דינים א. ביחס לקבל טומאת מדרס שצריך הכלי להיות מיוחד למדרס, וכשאומרים לו עמוד [ממדרס] ונעשה מלאכתנו [הראשונה] אינו נחשב מיוחד למדרס, ב. ביחס לטהרת כלים, שאם המדרס נטמא כבר בטומאת מדרס החמורה ואחר כך הוא נחלק לשנים, אם הוא עדיין ראוי למדרס נשאר בטומאתו ואם הוא אינו ראוי למדרס אף שהוא עדיין נחשב כלי בטלה טומאת מדרס החמורה ממנו. וקושיית הגמרא היא מהדין השני שנכלל בברייתא זו. והתוספות הקשו אם כן לצורך מה הביאה הגמרא את התחלת הברייתא שמדובר בה רק על הדין הראשון של קבלת טומאה, שאינו שייך לקושיא? ולכן פירשו באופן אחר, ראה להלן. וראה פני יהושע.

[54] רש"י. וכפירושו שהובא לעיל. והתוספות מפרשים שהברייתא מדברת רק על קבלת טומאה בכלי שהיה מיועד למדידה [סאה ותרקב] והוא כפה אותו וישב עליו שאינו מקבל טומאת מדרס, משום שאומרים לו עמוד ממה שאתה יושב עליו ונשתמש בו ככלי טהור למלאכתו הקודמת, ונחלקו בטמא מת - דהיינו כלי שלא היה מקבל טומאה [זוג בלי עינבל] והשתמש בו לגמוע מים, אם אומרים לו עמוד מגמיעת המים ונעשה בו מלאכתנו של השמעת קול ולא יקבל טומאה כי אין לו עינבל, או שהוא מקבל טומאה משום שהוא ראוי לשתיית מים.

[55] תוספות, והסיבה לכך משום שהגמרא להלן מפרשת כמה סוגי שימוש שיש לאדם בסנדל של בהמה, וכולם לא שייכים רק בסנדל ממתכת, והביאו עוד גירסא של בהמה ושל מתכת, ובאמת מדובר בסנדל של בהמה העשוי מעץ.

[56] רש"י ומכאן הוכיח התפארת ישראל [כלים כ, בבעז אות ז] שהמיעוט שאין תכשיט לבהמה נאמר על כל תשמישי וכלי בהמה, שהרי הסנדל עשוי כדי להגן על רגלי הבהמה כמו שכתב רש"י בעצמו, ואינו מקבל טומאה משום שאין תכשיט לבהמה. אולם לעיל נח, ב הובא שהר"ן כתב שזוג של בהמה מטמא מצד שהוא משמש את הבהמה, ורק תכשיט התמעט מבהמה ולא כלי תשמיש אחרים, ראה מה שנכתב שם.

[57] והקשו התוספות אם כן גם זוג שלא היה עינבל מעולם יהא טמא משום שיכול לשתות בו מים? והתוספות הרא"ש וריטב"א הוסיפו שכל כלי של בהמה כמו טבעת בהמה תהא טמאה משום שאפשר להשתמש בה לאדם? ותירצו שמדובר כאן שמיד בשעת עשייתו הוא מיועד בשעת הדחק לשימוש זה של שתיית מים, ולכן כשהשימוש העיקרי שלו הוא לצורך בהמה ויש בו גם שימוש [טפל] לאדם הוא טמא, ונחלקו אם צריך שהשימוש הנוסף לאדם צריך להיות מעין מלאכתו העקרית שנועד לבהמה או לא. וזו אותה מחלוקת בכלי שנשבר ונשתנה שימושו לדבר אחר, אם צריך שיהא השימוש מעין מלאכתו הראשונה. ורבי אלעזר משה הורביץ תירץ, שזוג שלא היה בו עינבל מעולם הוא עדיין גולמי כלי, שעדיין לא נגמרה עשיית הכלי ולכן הוא טהור, אבל כלי גמור של בהמה ויש בו שימוש גם לאדם [בעת הדחק] טמא.

[58] הקשו התוספות מדוע הוא לא טמא מדרס שהרי כל טומאתו היא מצד שהאדם נועלו בשעת הקרב? ותירץ רבי אלעזר משה הורביץ שבאמת טומאת מדרס צריכה ייחוד וייעוד רק למדרס, [ואפילו אם אדם אחר ישתמש בו למדרס לא נעשה בכך מיוחד למדרס] ובודאי שמדרס בשעת הדחק לא מייחדו למדרס, ורק לגבי שיחשב שהוא ראוי עדיין למעין מלאכתו העיקרית של מנעל לבהמה, די במה שלפעמים האדם נועל אותו שיחשב כלי אדם, אבל לא יחשב למיוחד למדרס בכך.

[59] רש"י כתב שרב חולק על רבי חנינא וסובר שאין דרך לסוך שמן במלחמה ואין דבר זה נחשב לשימוש. והוסיף עוד שחילוק זה דמאיס הוא גם בין רב לרבי יוחנן, שאם הוא מאיס רב מטהר ורבי יוחנן אוסר משום שראוי לרוץ בו. והקשו רבי אלעזר משה הורביץ והחזון איש [כלים טז, טו] אם כן אין ראיה מכאן שרבי יוחנן סובר שצריך דוקא מעין מלאכתו הראשונה, שהרי אפשר לומר שהוא רק בא להוסיף שסנדל מאיס שאין בו את השימוש שאמר רב, וכן הוא חולק על השימוש של סיכה [כמו שרב עצמו חולק על רבי חנינא] בכל זאת הוא מקבל טומאה מצד שיכול לברוח ולרוץ בו, אבל הוא מסכים שסנדל שאינו מאיס מועיל בו שימוש לשתיית מים אף שאינו מעין מלאכתו הראשונה ? ובאמת המהרש"א כתב שכונת הגמרא כאן לדחות את הראיה מרבי יוחנן, משום שאפשר לומר שהוא רק בא להוסיף טעם נוסף שיש בו נפקא מינא לדינא בסנדל מאיס וכמו הקושיא הנ"ל. ותמה החזון איש הרי מפורש בהמשך הגמרא שאם הסנדל כבד ואינו ראוי לברוח סובר רבי יוחנן שאינו מקבל טומאה, משום שצריך שימוש מעין מלאכתו הראשונה והיינו שהגמרא נשארת שרבי יוחנן סובר כך. ולכן הם מפרשים שכולם מודים לטעם של רבי יוחנן [ומרש"י רואים שאינו סובר כן] והם רק באו להוסיף סיבה שגם באופן שהסנדל כבד ואי אפשר לרוץ בו הוא טמא, ורבי יוחנן עצמו סובר שאם הוא כבד הוא אינו מקבל טומאה בכל אופן [גם באינו מאיס], ומוכח שרבי יוחנן סובר שצריך שימוש מעין מלאכתו הראשונה.

[60] ראה לעיל במשנה [נז, א] שרש"י מפרש שהכונה היא לסיכה בצורת עיר של זהב, והתוספות מפרשים שהיא עטרה על הראש בצורת עיר, ונחלקו אם אסרו עטרה רק לכלות או לכל הנשים.

הואיל וראוי הפעמון בלא הזוג להקישו [להכות בו] על גבי חרס והוא משמיע קול כבתחילה, ואם כן, אף משניטל העינבל ממשיך הפעמון במלאכתו הראשונה ונחשב איפוא ככלי שלם.

איתמר נמי [נאמר גם כן] שאמר ר' יוסי בר' חנינא שפעמון שניטל העינבל שלו עדיין נחשב לכלי שלם הואיל וראוי להקישו על גבי חרס. ואילו ר' יוחנן אמר: הפעמון אף לאחר שניטל עינבלו נחשב עדיין ככלי הואיל והוא עדיין ראוי לגמע בו מים לתינוק.

א ולעיקר דברי ר' יוחנן שואלים: וכי ר' יוחנן לא בעי [אינו צריך, אינו סבור] שכלי שביטלוהו משימושו הראשון נשאר טמא רק כאשר עדיין עושה הוא מעין מלאכה ראשונה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נאמר "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא" (ויקרא טו, ד), ולכאורה יכול שבכלל זה גם אם כפה (הפך) כלי מידה של סאה וישב עליה, או כפה תרקב (חצי סאה) וישב עליה יהא הכלי טמא — תלמוד לומר: "אשר ישב עליו הזב", והכוונה: מי שמיוחד לישיבה, יצא כלי זה שאומרים לו לזב: עמוד מן הכלי ונעשה בו מלאכתנו.

ונחלקו בכך אמוראים; ר' אלעזר אומר: במדרסות, כלומר, בהלכות הנוגעות לזב ונידה היושבים או שוכבים על חפץ, משמש נימוק זה של הצורך בלומר "עמוד ונעשה מלאכתנו" כדי לטהר את הכלי. ואולם אין אומרים בטמא מת "עמוד ונעשה מלאכתנו". שחפץ שנטמא בטומאת מת ונשבר, כיון שאפשר להשתמש בו למלאכה כלשהי הריהו עדיין כלי, ומוכשר לקבל טומאה. ואילו ר' יוחנן אמר: אף אומר בטמא מת "עמוד ונעשה מלאכתנו", כדי לטהר את הכלי.

הרי שלשיטתו כלי שאינו ראוי עוד למלאכתו הראשונה, אף על פי שהוא משמש לצורך אחר דינו כשבור. ואף הפעמון, כיון שאינו ראוי לצלצל עוד צריך להיות טהור לדעת ר' יוחנן, אף אם ראוי הוא עדיין לגמוע בו מים. ומשיבים: איפוך קמייתא [הפוך את הראשונה] שלא ר' יוחנן אמר טעם זה, אלא ר' יוסי בר' חנינא. ומקשים: ומאי חזית דאפכת קמייתא [ומה ראית שהפכת את המימרה הראשונה]? איפוך בתרייתא [הפוך את האחרונה] וגם אז לא תהיה סתירה בדברי ר' יוחנן!

ומשיבים: כך אכן מסתבר לומר, שכן הא שמעינן ליה [הרי כבר שמענו אותו] את ר' יוחנן דבעי [שמצריך] כדי להשאיר את הכלי בטומאתו שיהא עדיין עושה מעין מלאכה ראשונה, ולשיטתו הוא הולך. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: סנדל של בהמה אם הוא של מתכת הריהו טמא (מקבל טומאה). ושואלים: למאי חזי [למה הוא ראוי]? שהרי כלי בהמה אינם מטמאים אלא אם כן יש בהם שימוש לאדם! אמר רב: ראוי סנדל זה לשתות בו מים במלחמה כאשר אין כלים אחרים. ור' חנינא אמר: ראוי לסוך בו שמן במלחמה. ור' יוחנן אמר: בשעה שבורח מן הקרב הריהו מניחו ברגליו ורץ על קוצין ועל הברקנים. שלדעתו אין לקבל נימוקים אלה, שלפיהם אין הסנדל משמש עוד למלאכתו הקבועה. ומכאן נראה שסבור ר' יוחנן שכלי נשאר טמא רק אם משמש עדיין מעין מלאכתו הראשונה.

ואגב שואלים: מאי [מה] ההבדל המעשי בין הסברו של רב לזה של ר' חנינא? ומשיבים: איכא בינייהו דמאיס [יש ביניהם הבדל למעשה באופן שהסנדל מאוס ומלוכלך], שלדעת רב כיון שאינו ראוי לשתות בו — אינו מטמא עוד. ולר' חנינא, כיון שעדיין אפשר לסוך ממנו — הריהו מטמא.

ואילו בין הסברו של ר' יוחנן לזה של ר' חנינא איכא בינייהו דיקיר [יש ביניהם הבדל מעשי באופן שהסנדל כבד] שאמנם ראוי הוא לסיכה, אך אינו ראוי לברוח בו, ויהא טהור לשיטת ר' יוחנן.

ב שנינו במשנה שלא תצא אשה בשבת לרשות הרבים בעיר של זהב. ושואלים: מאי [מהו] "בעיר של זהב "? רבה בר בר חנה אמר שכך אמר ר' יוחנן שהוא ירושלים דדהבא [של זהב], תכשיט זהב כעין עטרה שעליו תבנית העיר ירושלים,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is considered a vessel since a bell without a clapper is suited to strike on earthenware and produce a sound of similar quality to that produced by a clapper. If so, even when the clapper is removed, the bell may still be used for its original purpose.

It was also stated that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: It is considered a vessel, since a bell without a clapper is suited to strike on earthenware. Rabbi Yoḥanan said: It is considered a vessel, since it is suited for use to give water to a child to drink.

And with regard to the essence of Rabbi Yoḥanan’s statement, the Gemara asks: And does Rabbi Yoḥanan not require that the vessel’s new usage must be of the same type as the original labor in order for it to retain its ritual impurity after it has undergone change? Wasn’t it taught in a baraita: “Every bed on which a zav is lying is ritually impure and every vessel on which he is sitting shall be ritually impure” (Leviticus 15:4). I might have thought, based on this verse, that if one overturned a vessel the size of a se’a and sat on it, or overturned a vessel the size of a half-se’a [tarkav] and sat on it, the vessel would become ritually impure. Therefore, the verse states: On which the zav is sitting, i.e., that which is designated for sitting, excluding that vessel with regard to which one says to the zav: Stand and we will perform our labor with the vessel. In that case, because the vessel is primarily used for purposes other than sitting, it does not become ritually impure even when the zav sits on it.

There is a dispute between the amora’im on this matter: Rabbi Elazar says: With regard to ritual impurity imparted by treading [midras], i.e., the halakhot pertaining to a zav or to a menstruating woman who sits or lies down on an object, one states the principle: Stand and we will perform our labor to maintain the purity of the vessel. However, one does not state with regard to one who is ritually impure due to a corpse: Stand and we will perform our labor to maintain the purity of the vessel. In other words, an object that became ritually impure through contact with a corpse and was subsequently broken, since it is possible to use it for some other purpose, it remains a vessel and susceptible to ritual impurity. However, Rabbi Yoḥanan said: Even with regard to one who is ritually impure due to a corpse, one states the principle: Stand and we will perform our labor to maintain the purity of the vessel. According to his opinion, a vessel that is no longer suited for its initial use, even though it serves another purpose, is considered broken. Therefore, the bell, since it is no longer suited for ringing, remains ritually pure according to Rabbi Yoḥanan’s opinion, even though it remains suited for drinking water.

The Gemara answers: Reverse the opinions in the first dispute: It was not Rabbi Yoḥanan who gave that reason; it was Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina. The Gemara asks: And what did you see that led you to reverse the first? Reverse the opinions of Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar in the latter dispute, and avoid a contradiction in the statements of Rabbi Yoḥanan in that way.

The Gemara answers: That is because we learned elsewhere that Rabbi Yoḥanan requires that the vessel’s new use will be of the same type as the original labor. His opinion here is consistent with his opinion there. As it was taught in a baraita: The shoe of an animal, if it is made of metal, can become ritually impure. The Gemara asks: For what use by people is it suited? Vessels designated for animal use do not become ritually impure unless they have some use for people. Rav said: It is suited for use as a vessel from which one could drink water in war when there are no other available vessels. And Rabbi Ḥanina said: It is suited for use as a vessel from which one could smear oil on his body during a war. And Rabbi Yoḥanan said: When he flees from the battlefield he places it on his foot and runs over thorns and the thistles. Apparently, the only use for the shoe of an animal that would render it capable of becoming ritually impure when used by a person is use of the same type as the original labor.

The Gemara asks parenthetically: What is the practical difference between the explanation of Rav and that of Rabbi Ḥanina? The Gemara answers: There is a practical difference between them in a case where the sandal is repulsive and dirty. In Rav’s opinion, since one would not drink water from it, it cannot become ritually impure. According to Rabbi Ḥanina, since one could still use it to spread oil on his body, it can become ritually impure.

What is the practical difference between the explanation of Rabbi Yoḥanan and that of Rabbi Ḥanina? There is a practical difference between them in a case where the shoe is heavy. It is suited for spreading oil; it is not suited for one to place on his foot. Therefore, it cannot become ritually impure according to Rabbi Yoḥanan.

We learned in the mishna: And neither may a woman go out on Shabbat to the public domain with a city of gold. The Gemara asks: What is the meaning of: With a city of gold? Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: Jerusalem of Gold, a gold tiara engraved with a depiction of the city of Jerusalem,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאי עיר של זהב אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ירושלים דדהבא כי דעביד לה (ר' יוחנן) [ר"ע] לדביתהו תמצא במס' נדרים בפרק הנודר מן המבושל (נדרים ד' נ) ר' עקיבא איקדשא ליה ברתיה דבר כלבא שבוע שמע אבוהא אדרא הנאה מכל נכסיה אזלא ואיתנסיבא ליה בסיתוא הוה גנו בי תיבנא הוה מנקיט לה תיבנא מן מזייה אמר לה אי הואי לי רמינא ליך ירושלם דדהבא והזכירו אחר כך שהגיע לעושר גדול כמו שאמרו מן ו' מילי איעתר ר' עקיבא ולאחר שהגיעה ידו שילם לה נדרו ועשה לה ירושלם דדהבא ובגמ' דהדין פירקא דבני מערבא אמרי מעשה ברבי עקיבא שעשה לאשתו עיר של זהב חמתה איתתיה דרבן גמליאל וקניאת בה אתת ואמרה קמי בעלה אמר לה מה הוית עבדא לי כמה דהוות עבדא ליה דהות מזבנא מן קלעיתה דשערה ויהיבא ליה והוא לעי באורייתא:

) ומשני רבא הואיל וראוי להקישו התינוק ע"ג חרס ולהשמיע קול.

ר' יוחנן אמר הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק עדיין תורת כלי עליהן ולפיכך עדיין טומאתו עליהן ואקשינן וכי ר' יוחנן לא בעי (שישא) [שיהא] בכלי המשמש מעין מלאכתו [והתניא] והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא יכול כפה סאה וישב עליה כפה כו' עד ור' יוחנן אמר בטומאת מת עמוד ונעשה מלאכתנו הנה בפי' ר' יוחנן אמר כי אין הכלי מקבל טומאה אלא אם הוא ראוי למלאכתו שנעשה בו ואפיך קמייתא ואימא ר' יוחנן אמר הואיל וראוי להקישו ע"ג חרס משום דשמעינן ליה לר' יוחנן בהדיא דבעי מעין מלאכתו ראשונה דתניא סנדל של מתכת של בהמה טמא ואמרינן למאי חזית [רב] אמר חזי לשתות מים.

ר' חנינא אמר ראוי לסוך בו שמן ר' יוחנן [אמר] ראוי להניחו ברגליו כשבורח ורץ על הקוצי' ועל הברקנים הנה שמענו לר' יוחנן דבעי מעין מלאכתו ראשונה כשם שמתחלה למנעל הרגל כך באחרונה:
מתניתין ולא תצא אשה בעיר של זהב.

מאי עיר של זהב.

ורבי יוחנן אמר הואיל וראוי לגמע בו מים. פירשו בתוס': אע"פ שלא יחדו לגמע בו אלא מן הסתם כיון שהוא ראוי עדיין למלאכה אחרת מקבל טומאה אע"ג דלא יחדו. ותדע לך מדקאמר הואיל וראוי דאלמא בראויות תליא מלתא ואע"ג דלא יחדו. ועוד דאי ביחדו מאי טעמא דרבי יוסי ברבי חנינא דלא ליטמא משום גימוע. ועוד מה לי לא הוה ליה עינבל מעולם מה לי הוה ליה, הואיל והוא יחדו לגמוע בכל ענין הוה ליה לקבל טומאה.
וקשיא להו דלקמן בפרק המצניע (שבת צה, ב) משמע דבעינן דוקא שיחדו למלאכה אחרת הא לא יחדו אע"ג דחזי ליה לא מקבל טומאה, דאמר רבא חמש מדות בכלי חרס וכו' ניקב כמוציא זית טהור מלקבל בו זיתים ועדיין כלי הוא לקבל בו רמונים, ופירש רש"י ז"ל: טהור הוא מלקבל טומאה עוד משום תורת סתם כלי חרס ששיעורו בזיתים ועדיין כלי הוא לקבל בו רמונים שאם יחדו שוב לרמונים מקבל טומאה מכאן ולהבא או אם תחילה היה מיוחד לרמונים לא נטהר, אלמא בעינן יחוד. ותירצו דהכא שאני הואיל ומעיקרא הוי כלי גמור וגם עתה יכול להחזיר בו העינבל איכא למימר דחשיב ליה כלי על ידי דבר מועט שעדיין ראוי לגמע בו מים קודם חזרת עינבל הלכך אפילו בלא יחוד סגי ליה.

כבר ידעת שכל כלי שנטמא ונשבר או ניקב כשיעור המבואר לו במקומו פרחה טומאתו ויש בענין זה חלוק בין כלי מתכות לשאר כלים בשני דברים אחת ששאר כלים אפי' חזר ותקנן לא חזרו לטומאתן וכלי מתכות חזרו לטומאתן ואין להם טהרה אלא שישארו בשבירתן או יטבילם במקוה והשנית ששאר כלים יש לשבריהם או לנקביהם לכל אחד ואחד שיעור ידוע מבואר במקומו מהם כמוציא רמון מהם כמוציא זית ומהם כשאר שיעורין וכלי מתכות כל שאינו ראוי למלאכתו ראשונה טהור כגון אם נשבר הדלי עד שאין ראוי לדלות בו וכן בכלם:

טומאת מדרס האמורה בזב אינה אלא בכלים הראויים לישיבה או לשכיבה כגון בגדים בג' על ג' וכיוצא בהם הא אם כפה סאה או תרקב וישב עליהם אין כאן טומאת מדרס ואם לא נגע בהם טהורים שאין אלו מיוחדים לישיבה אדרבה אומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו וכן הדין בסוף טומאה ר"ל שאם היה יושב עליו בשעה שהיה מיוחד לישיבה ונטמא אם נפחת אח"כ עד שאינו ראוי לישיבה כגון בגד ג' על ג' שנחסר משיעורו פקעה טומאתו אבל בני אדם הטמאים בשאר הטומאות כגון טמא מת שהוא אב הטומאה הואיל ואין טומאתו במדרס אלא במגע אין אומרין כן אלא הואיל ונטמא במגען אפי' נפחתו משיעור מדרס לא פרחה טומאה מהם הואיל ועדיין דין טומאת מגע עליהם כגון שלש אצבעות על שלש אצבעות אע"פ שאין ראוי למלאכתו ראשונה הואיל וראוים לאיזו מלאכה הראויה לעיקר טומאה ואין צריך לומר בתחלת טומאה שכל כלי טמא בהם שאף האומר אומרים בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו לא אמרה אלא בסוף טומאה להיות טומאה פורחת אחר שאין ראוי למלאכה ראשונה:

סנדל של בהמה של מתכת העשוי שלא ליזק פרסותיה באבנים טמא ואע"פ שהוא כלי בהמה הרי ראוי לאדם שבשעה שבורח מן המלחמה מניחם ברגליו ורץ על הקוצים ועל הברקנים ואם היה כבד כ"כ עד שאין ראוי לכך טהור משחישב עליו לבהמה שהרי אין ראוי למלאכה ראשונה הא אם לא חישב עליו לבהמה עדיין טמא אף בכבד שהרי ראוי לשתות בו מים ושם כלי עליו:

בא"ד דהאי טעמא הואיל והדיוט יכול להחזירה לא מהני לקבל בה טומאה כדקתני התם החזירוה כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם דהא אין כאן ראיה מהתם דאיירי בנגנבה כו' שאין סופו לחברה ולכך אי לאו דהחזירוה לא היה מקבל טומאה מכאן ולהבא אבל הכא אימא שפיר דמטעמא דהואיל והדיוט יכול להחזירה מטמא אף מכאן ולהבא כמו שאין הטומאה פורחת הכא מה"ט ותדע דאין לדמות הך דהכא לדהתם דנגנבה כו' דהטומאה שהיתה כבר נמי פורחת מהן ולא מהני בה האי טעמא דהואיל והדיוט יכול להחזירה והכא פסיקא להו מהאי טעמא דהואיל והדיוט יכול להחזירה שאין הטומאה פורחת ועוד קשה לפי סברתם תקשי להו מהתם לאביי דבעי למימר הכא דמשום דהדיוט יכול להחזירה מטמא אף מכאן ולהבא והתם קתני דוקא החזירוה מקבל טומאה מכאן ולהבא ויש ליישב דמהא דפרח טומאה התם ודאי אין לדמות הך דהכא לדהתם דנגנבה כו' דהא התם אפילו בהחזירוה אינו מקבל טומאה למפרע כדקאמר התם כיון דפלגו לה פרח לה טומאה מינה אבל לענין לקבל טומאה מכאן ולהבא ודאי דיש לדמות הך דהכא לדהתם דבנגנבה כו' נמי בהחזירוה מקבל טומאה מכאן ואילך כי הכא אבל בלא החזירוה אפילו שסופו לחברה כגון שנמצא אינו מקבל טומאה מכאן ולהבא ולא מהני בזה טעמא דהואיל והדיוט כו' מיהו אביי דסבר הכא דלענין קבלת טומאה מכאן ולהבא מהני נמי טעמא דהואיל והדיוט כו' מחלק בין הך דהכא לדהתם דכיון דמעיקרא נגנבה כו' ולא היה סופו לחברה לא מהני בה טעמא דהואיל והדיוט כו' לקבל טומאה נמי מכאן ולהבא ודו"ק:

בפרש"י בד"ה איכא בינייהו דמאיס כו' ורב סיכה לית ליה כו' ה"ה בין לרב ובין לר"י איכא בינייהו דמאיס עכ"ל יש לדקדק בזה דא"כ מאי מייתי תלמודא ראיה מכאן דרבי יוחנן בעי מעין מלאכה ראשונה אימא דאיצטריך ר"י להאי טעמא בשעה שהוא בורח כו' משום דמאיס וסיכה לית ליה כו' כדסבר רב ונ"ל דקושטא הוא הא דקאמר תלמודא מאי בין רב לרבי חנינא כו' הם דברי המדחה דע"כ בין רב לרבי חנינא איכא בינייהו דמאיס וה"נ איכא למימר דאיכא בין רב לרבי יוחנן וסיכה נמי לית ליה כמו רב וא"כ ליכא ראיה מהתם כלל דבעי ר' יוחנן מעין מלאכתו ראשונה ודו"ק:

תוס' בד"ה ורבי יוחנן כו' וגם עתה הדיוט יכול להחזירה אית כו' חשיב כלי אפילו בלא ייחוד כו' עכ"ל וכן בהך דאר"י אף אומרים בטמא מת עמוד כו' איירי בכה"ג דהדיוט יכול להחזירה וכן בהך דסנדל של בהמה משא"כ בההיא דפ' המצניע דאיירי בניקב ואין הדיוט יכול להחזירה ובעי ייחוד וק"ל:

לוי לר' אפס הוה כייף ליה כו'. מפורש פ' הנושא ע"ש:

בא"ד ולא איצטריך כלל לטעמא דהקשה אלא לענין לקבל טומאה וכו' דהאי טעמא דהדיוט יכול להחזירו לא מהני לקבל טומאה כדקתני התם החזירוה מקבלת טומאה וכו' ר"ל דמשמע הא כל זמן שלא החזירוה דהיינו חזרו וחברוה אינה מקבלת טומאה ויש לדקדק למה לא מותיב מינה רבא לאביי להוכיח משם דכל זמן שלא חברה אינה מקבלת טומאה דהא אביי לענין קבלת טומאה איירי כמו שמפרשין התוס' הכא וי"ל דלא היה יכול רבא למותיב משם לאביי משום שהיה יכול לתרץ דשאני התם דאיירי שכבר נגנבה או נאבדה או שחלקוה אחים דבטלה מתורת כלי לגמרי ולא היתה סופה לההזירה ולכך אינה מקבלת טומאה עד שיחזרו ויחברוה ועוד שהיה יכול לפרש הא דקתני החזירוה מקבלת טומאה וכו' לא הוי פירושא שהחזירוה וחברוה אלא שחזרו האחים והביאו החלקים זה לזה או הגנב החזיר מה שגנב ואז מקבלת טומאה מכאן ולהבא אע"ג שעדיין לא חברוה מטעם שהדיוט יכול להחזירה אבל השתא דמותיב רבא מההיא דהזוג ומההיא דמספורת והוכיח משם דכל זמן שלא חיברן לא הוו חיבור לטומאה ולא חיישינן להא דהדיוט יכול להחזירה לענין קבלת טומאה מפרשינן נמי השתא הא דקתני התם החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא הוי פירושו נמי שהחזירוה וחברוה דוקא אבל לא חברוה אע"ג דכל החלקים הם כאן והדיוט יכול להחזירה אין מקבלת טומאה ודו"ק ועדיין יש לדקדק כיון שכתבו התוס' דאליבא דכ"ע לענין טומאה שהיתה עליה שלא תפרח מהני שפיר טעמא דהדיוט יכול לההזירה א"כ מאי מותיב רבא לאביי דלמא הא דקאמר אביי טעמא הואיל והדיוט יכול להחזירה היינו משום דאיהו מפרש הא דקתני ניטלו ענבליהם עדיין כו' איירי דוקא לענין שאם כבר נטמאו אין הטומאה שהיתה עליהן פורחת מהן ולא איירי אביי לענין קבלת טומאה מכאן ולהבא וי"ל דס"ל לרבא דמסתמא מפרש אביי סיפא דמתני' דלעיל דומיא דרישא דקתני אין להם ענבל טהורים דעל כרחך הוי פירושא טהורים מלקבל טומאה משום דעדיין לא נגמר מלאכתן וא"כ ד"ה הא דקתני ניטלו עינבליהן עדיין טומאתן עליהם איירי נמי לענין קבלת טומאה וא"כ אביי נמי הוי בעי למימר דמשום דהדיוט יכול לההזירה מקבלת טומאה מכאן ולהבא ולכך פריך רבא שפיר ודו"ק:

רש"י בד"ה הואיל וראוי להקישו על גבי כו' כדקתני במתני' קמייתא כו' נטלו עינבליהן אחרי טומאתן טמאין כו' כצ"ל:

בד"ה ר"א אומר במדרסות כו' כגון ג' על ג' כו'. נ"ב פי' שלשה על שלשה:

בא"ד והרי עתה אינו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ור"י כו' וע"כ איירי בלא יחדו כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה רא"א וד"ה וא"א וד"ה אומר. משמע מדבריו דלריו"ח שלשה על שלשה שנטמאו בט"מ ונחלק נטהר דאומרים עמוד ונעשה מלאכתנו ראשונה שהיה ראוי לישיבה. וק"ל מהא דתנן בפכ"ז דכלים מ"י ומייתא לה בחולין (עב ב') שלשה על שלשה שנחלק כו' אר"י כו' אא"כ נגע בו הזב וע"ש בפירש"י אלמא אע"פ שהיה בו בתחלה כשקבל טומאת מגע שלשה ואח"כ נחלק נשאר בטומאתו. ועוד אני תמה בדבריו דבס"ד ואין אומרים הביא קרא דכלי מעשה לראיה להא דאפי' אינו מיוחד למת מיטמא. ובס"ד אומר מביא ע"ז קרא דוהזה על האהל ועל כה"כ. קרא לקרא. [ועק"ל לפירושו ז"ל דזהו פלוגתא דתנאי לקמן (קכד:) במשנה לענין טלטול בשבת אי בעינן דוקא מעין מלאכתן או דסגי מעין מלאכה בעלמא וכן פליגי בזה לענין טומאה בפ"ד דכלים מ"א לפמש"כ שם בס"ד ולפי' התוס' ניחא הכל:

שם (בסה"ד). ולקמן בד"ה טמאה טמא מת הביא עוד קרא ג'] :

תוס' ד"ה אלא א"ר (בסה"ד). וריצב"א הביא ראיה כו' ניטלו ענבליהן טהורין. וכ"ה בתוספתא שלפנינו אשר נדפסה בסוף האלפסי ובתוספתא הנדפסה עם ז"ז הגי' טמאין. ונראה שזאת היא הגהת הגר"א ז"ל:

תד"ה ולא בעיר. ואע"ג כו' והכא לא אסיר אלא בשבת. שמעתי דזהו פרכת הגמרא בכאן מאי בעיר ש"ז דהלא גם בחול אסור ומשני ירושלים דדהבא ור"ל דצורת ירושלים מותרת (ואולי משום קרא דאם אשכחך ירושלים וגו') וכדעביד ליה ר"ע כו' אלמא דשרי וש"י:

בגמרא הואיל וראוי להקישו על גבי חרס. ויש להקשות א"כ מאי צריך הגמרא לעיל למיפלג גבי בהמה דלית ביה עינבל דילמא לעולם תרווייהו דלית ביה עינבל רק הא דלא הי' בו עינבל מעולם ואין מועיל הטעם הואיל וראוי להקישו על גבי חרס הא דנוטל עינבל ומשום הואיל וראוי להקישו על גבי חרס שפיר מקבל טומאה. ויש ליישב דבשלמא גבי אדם שפיר מועיל הטעם דהשתא נמי חזי לאדם לשתות בו את התינוק אבל גבי בהמה תו לא חזיא משום טעמא דהיקשא דאם היקש עליו עד למחר לא ישמע היכן הבהמה היא. אבל להרמב"ם דכ' גבי בהמה האי טעמא וע"כ צ"ל משום דמעיקרא הוי תשמיש אדם שראוי לשתות בו התינוק. וקשה מעיקרא פסק הרמב"ם כר"י ולבתר מיני' פסק הואיל וראוי וכו'. אבל לפי תי' התוס' ד"ה הואיל וראוי לשתות בו מים שפיר ודו"ק:

בא"ד ועוד קשה לר"י לפי' הקונטרס כו' כדאשכחן בפרק ג' שאכלו גבי מטה כו' עס"ה. עיין במהרש"א ובס' מג"ש למ"ז ז"ל. וכבר כתבתי בסמוך דאפשר דלרש"י נמי הכי הוא אלא כיון דריצב"א הביא ראיה לפי' הקונטרס מהתוספתא ור"י השיב דברייתא משבשתא היא אם כן אפשר דרש"י גופא אהאי ברייתא סמיך ולא ניחא ליה למימר דמשבשתא היא ואפ"ה לא תיקשי מהך דמטה דפרק ג' שאכלו דאפשר דלרבא דוקא במטה מהני טעמא דהדיוט יכול להחזירה כיון שדרכה לפרקה תמיד כיון דלא חזי למידי אחרינא כי אם לתשמישה הראשון מש"ה אמרינן שפיר כיון דהדיוט יכול להחזירה כמאן דמהדרי דמי מה שא"כ בזוג ועינבל כיון דלקלא עבידא אין דרך ליטול העינבל כי אם לצורך תשמיש אחר כגון לגמוע מים לתינוק משום הכי שפיר מצי סבר רבא דלא מהני טעמא דהדיוט יכול להחזירה כנ"ל ליישב שיטת רש"י. ובענין זה יש ליישב גם כן קושיא ראשונה שהקשה ר"י דלענין לקבל טומאה מכאן ולהבא אפשר דלא מהני האי טעמא דראוי להקישו או לגמע בו מים כיון דבלא יחדו איירי ולרש"י בעינן יחוד כדמשמע מפירושו ס"פ המצניע שהביאו התוספות בסמוך ודו"ק:

בד"ה ואין אומרין בטמא מת כו' לפי' הקונטרס קשה לר"י למה ליה לאתויי ברייתא כו' עס"ה. עיין מ"ש מ"ז ז"ל בזה דעיקר פלוגתייהו דר"י ור"א היינו משום דרבי יוחנן סבר מדאיצטריך קרא במדרס דהיכא דאם אמר עמוד ונעשה מלאכתינו טהור אלמא דבשאר טומאה בכל ענין טמא ור"א סבר דכיון דגלי רחמנא במדרס ה"ה לשאר טומאות ע"ש באריכות. אלא דבמה שהכריח מ"ז ז"ל סברתו דאל"כ תקשי מ"ט דר"א דמחלק בין מדרס לטמא מת כו' ע"ש ולע"ד נראה להכריח סברא זו מאידך גיסא משום דבלא"ה הוי קשיא לי הא דפשיטא לן בכולה סוגיין ובכמה דוכתי דכל כלי שנשבר ואינו ראוי למלאכתו ראשונה טהור אע"ג דאכתי מנא הוא למילתא אחריתי ומה טעם יש לסברא זו כיון דאכתי מנא הוא וקרינן ביה כלי מעשה ובשלמא בהא דקי"ל דשבירה כיוצא בזה מטהרתן מטומאתן ראשונה שהיה עליה איכא למימר כדפרישית לעיל דילפינן לה מק"ו מכלי חרס דאף ע"ג דאין להם טהרה במקוה אפ"ה שבירתן מטהרתן והיינו אפילו שבירה כיוצא בזה אע"ג דאכתי חזי למידי אחריתי וכמ"ש לעיל מברייתא דת"כ דדריש לה מדכתיב אך תנור וכיריים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם כמ"ש הרמב"ם ז"ל דטמאים יהיו משמע דוקא כשהן בהווייתן ראשונה משא"כ לענין שלא לקבל טומאה מכאן ולהבא אפילו בכלי חרס גופא לא מצאתי במשניות ובברייתא דת"כ שום דרשא לטהר בכה"ג. ועוד אפילו את"ל דבכלי חרס טהור בכה"ג מדאורייתא אכתי איכא למימר דהלכה למשה מסיני היא. כמו שאבאר לקמן אי"ה ס"פ המצניע בהא דאמר רבא חמש מידות בכלי חרס. וא"כ תו לא שייך למילף שאר כלים מכלי חרס דהא קי"ל אין למידין ק"ו מהלכה. ועוד נראה דלענין קבלת טומאה מכאן ולהבא לא שייך למילף בק"ו דאיכא למיפרך מה לכלי חרס שכן אין מטמא מגבו. אע"כ הא דפשיטא לן בין בכלי חרס ובין בשאר כלים דכלי שנשבר ואין ראוי למלאכתו ראשונה טהור מכאן ולהבא היינו משום דילפינן לה מדגלי רחמנא גבי מדרס וקפיד רחמנא דהיכא שאומרים עמוד ונעשה מלאכתינו טהור אע"ג דעביד מעשה כי האי דכפה וישב עליה וכמ"ש מ"ז ז"ל ע"ש באריכות ואין להאריך יותר:

הואיל וראוי להקישו ע''ג חרס. ומשמיע קול כבתחלה ולא בטל ליה ממלאכה ראשונה והוה ליה ככלי שניקב בפחות ממוציא רימון דקיי''ל דלא טיהר מטומאתו משום דראוי למלאכתו והשתא איתרצו כולהו דבהמה טהורה בלא עינבל כדקתני במתני' קמייתא דלאו מנא הוא ובעינבל טמא כדאוקמינן בבתרייתא דעינבל משוי לה מנא ודאדם גדול אף בלא עינבל טמא דלתכשיט הוא ולא בעי עינבל והיינו דקתני בקמייתא דמקבלין טומאה ודקטנים דלקלא עביד קבולי הוא דלא קביל בלא עינבל כדקתני אין להם עינבל טהורים בשלא היה לו עינבל מעולם לא נגמרה מלאכתן נטלו עינבלין בין לפני טומאה בין לאחר טומאה טמאים דלא נשתברו כשיעור: ה''ג לה בת''כ וכל הכלי אשר ישב עליו. רישא דקרא וכל המשכב וגו' יכול כל כלי במשמע ואפי' אין עשוי לישיבה: תרקב. חצי סאה פי' תרי וקב: ת''ל אשר ישב. מדלא כתיב גבי משכב אשר שכב וגבי מושב אשר ישב וכתיב ישכב ישב משמע שישכב עליו תמיד וישב עליו תמיד במיוחד לשכיבה ולישיבה וגבי משכב נמי דריש ליה התם הכי ובכל הספרים כתיב והיושב על הכלי אשר ישב עליו וקרא אחר הוא ומפרשים אותו התלמידים מדכתיב היושב על הכלי אשר ישב עליו שתי ישיבות ריבה הכתוב ללמדך דבמיוחד לישיבה קאמר ולא היא דשתי ישיבות דקאמר טובא צריכי כדמפרש התם יושב אע''פ שלא נגע אלא ישב או נתלה ולא נגע טמא דאיצטריך למיכתב גבי זב שטימא כלי בישיבתו ואע''פ שלא נגע ואיצטריך גבי טהור נמי שנטמא גם הוא ביושבו עליו אע''פ שלא נגע ועוד בת''כ לאו אההוא קרא קתני לה: ר' אלעזר אומר במדרסות כו'. בין בתחלת טומאה לענין שאמרנו דאינו מטמא מדרס למיהוי אב הטומאה בין בסוף טומאה כגון ג' על ג' שנטמאו מדרס למיהוי אב הטומאה ונחלקו טהור מן המדרס דאמרינן בו עמוד ונעשה מלאכתנו הראשונה שהיה ראוי לישיבה והרי עתה אינו ראוי לכך הלכך טהור מן המדרס ואע''ג דאית בכל חד שלש על שלש והוי כלי לקבל טומאה מיהו מתורת אב הטומאה טיהר לו: ואין אומרים. לענין אב הטומאה של טומאת מת עמוד ונעשה מלאכתנו כלומר אם נטמא ונשבר ועודהו ראוי למלאכה בעלמא שאין מעין מלאכה ראשונה טמא ולא אמרי' עמוד ונעשה מלאכתנו ראשונה וכיון דלא חזי להכי יהא טהור וכ''ש דבתחלת טומאה אין אומרים עמוד ונעשה מלאכתנו ראשונה דנימא אם אינו מיוחד למת לא יקבל טומאת מת דהא כלי מעשה כתיב: אומר כו'. דאי לא עביד מעין מלאכה ראשונה טהור ועל כרחיך לא איתמר דר' יוחנן אלא לענין שנשבר ולטהרו כדפרישית דליכא לפרושא כי ההיא דמדרסות ולמימרא דכלי שאינו עשוי למת לא יטמא במת דהא כתיב (במדבר יט) והזה על האהל ועל כל הכלים: איפוך קמייתא. דר' יוסי בר' חנינא לר' יוחנן: סנדל של בהמה. שלא ליזוק בפרסותיה באבנים: למאי חזי. אי משום בהמה אין תכשיט לבהמה: מניחו ברגליו. הוא בעצמו אלמא הואיל ולשם סנדל עשאו אי לאו דראוי לנעילה לא הוה מטמא ליה ר' יוחנן: איכא בינייהו דמאיס. לרב לא מטמא דאין ראוי לשתות ורב סיכה לית ליה קסבר אין מוליכין שמן למלחמה לסוך וה''ה בין רב (בין) לר' יוחנן נמי איכא בינייהו דמאיס: בין ר' חנינא וכו' איכא בינייהו דיקיר. כבד ואין ראוי בו לברוח:
פחות ממוציא רימון מקבל טומאה ועוד קשה לר''י לפי' הקונטרס דלטומאה שהיתה עליהן שלא תפרח מהני שפיר טעמא דהדיוט יכול להחזירו בלא טעמא דראוי להקישו כדאשכחן בפ' שלשה שאכלו (ברנות נ:) גבי מטה דאפי' מפורקת לא פרחה טומאה מינה אא''כ נגנבה או שאבדה חציה או שחלקוה אחים או שותפים שאין סופן לחברה ולא איצטריך כלל לטעמא דהקשה אלא לענין לקבל טומאה מכאן ולהבא דהאי טעמא הואיל והדיוט יכול להחזירו לא מהני לקבל בה טומאה כדקתני התם החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא ולאביי נמי הוה בעי למימר דמשום דהדיוט יכול להחזירו מקבלין שניהן זוג והעינבל טומאה מכאן ולהבא וריצב''א הביא ראיה לפי' הקונט' דתניא בתוספתא דמסכת כלים בפ' רשב''ג העושה זוג למכתשת ולעריסה ולמטפחות תינוקות ניטלו עינבליהן טהורין משמע דזגין טהורין ולפירוש הקונט' ניחא דטהורין דלא מקבלי טומאה מכאן ולהבא אבל לפר''י קשה אמאי טהורין ור''י השיב דכמה ברייתות יש בתוספתא דפליגי אש''ס שלנו: ורבי יוחנן אמר הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק. קשה לרשב''א דע''כ בלא ייחדו מיירי מדקאמר הואיל וראוי משמע בראוי בעלמא אפי' בלא ייחוד ועוד דביחדו לכך לא הוה פליג ר' יוסי בר' חנינא ועוד דביחדו אפי' לא היה לו עינבל מעולם נמי מקבל טומאה ועוד אי ביחדו מיירי מאי פריך דר' יוחנן אדר' יוחנן הא התם ע''כ איירי בלא ייחדו דביחדו אפי' במדרסות נמי אין אומרים עמוד ונעשה מלאכתנו ולקמן בס''פ המצניע (דף צה: ושם) גבי ניקב כמוציא זית טהור מלקבל בו זיתים ועדיין כלי הוא לקבל בו רימונים ופי' בקונטרס אם ייחדו לרימונים ואי לאו פי' הקונט' דהתם הוה ניחא וי''ל דאפי' לפירוש הקונטרס הכא חזי טפי ע''י גימוע משום דהואיל דמעיקרא הוה כלי גמור וגם עתה הדיוט יכול להחזירו אית לן למימר דע''י דבר מועט שעדיין ראוי לגמוע בו מים חשיב כלי אפי' בלא ייחוד ולמ''ד נמי הואיל וראוי להקישו דבעי מעין מלאכה ראשונה אתי שפיר בכל ענין דאפי' לא בעינן בעלמא ייחוד הכא אתי שפיר דלא מהני גמוע מים משום שעומד עדיין למלאכתו ראשונה להחזיר בו העינבל ואומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו וכ''ש דאי בעינן בעלמא ייחוד דאתי טפי שפיר: ואין אומרים בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו. לפירוש הקונט' קשה לר''י למה ליה לאתויי ברייתא דתרקב כיון דלא שייכא למילתיה דר' אלעזר ור' יוחנן אלא נראה לר' יצחק כפירוש ריב''א אומרים במדרסות עמוד מעל תרקב זה ונעשה מלאכתנו שאינו יכול להיות טמא מדרס ע''י שאתה יושב עליו הואיל ואינו מיוחד לכך כדקתני בברייתא ואין אומרים בטמא מת עמוד מגמוע מים בזה הזוג או בזה הסנדל של בהמה ונעשה מלאכתנו ליתן בו העינבל כדי להשמיע הקול וליתן סנדל ברגלי הבהמה אלא טמא טומאת מת על ידי הגימוע אע''פ שאינו מיוחד לכך והוי בר קבולי טומאה דחשיב כלי ע''י גימוע מים ור' יוחנן אמר אף אומר כו' דבעינן שיהא ראוי למלאכתו ראשונה ולא מהני ליה מידי לקבולי טומאה מה שראוי למלאכה אחרת אבל הקשת זוג ע''ג החרס והנחת סנדל של בהמה ברגלו כשבורח מן הקרב הוי מעין מלאכה ראשונה ולהכי הוי בר קבולי טומאה ולא שייך למימר ביה עמוד ונעשה מלאכתנו דהיינו נמי מלאכתו: סנדל של בהמה של מתכת. ושל עץ אינו ראוי לכל הני דברים דמפרש בסמוך דדרך הבהמה לקלקלו ורבינו שמואל גריס סנדל של בהמה ושל מתכת ומיירי בסנדל של סיידין דלקמן (סי): הואיל וראוי לשתות בו מים במלחמה. וא''ת והא בזוג שלא היה בו עינבל מעולם לא מטמינן משום דחזי לגמוע והכא חשוב כמו זוג שלא היה בו עינבל מעולם דכיון דנעשה לצורך בהמה אינו מקבל טומאה וי''ל דתחלתו נמי עשוי לשתות בו מים במלחמה או לסוך אלא שעיקרו עומד לבהמה ואומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו למאן דבעי מעין במלאכה ראשונה: בשעה שבורח מן הקרב מניחו ברגליו. תימה א''כ יטמא מדרס ותניא בתוספתא דכלים פרק כיפה ג' סנדלים הם של אדם טמא מדרס של מתכת ושל בהמה טמא טומאת מת משמע אבל מן המדרס טהור: ולא בעיר של זהב. אור''ת דלאו היינו נושקא כדפי' בקונט' דהא אמרי' בפרק בתרא דסוטה (דך מס:) מאי עטרות כלות עיר של זהב משמע דעשוי הוא כעין עטרה ואע''ג דאמרי' התם בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות חתנים וכלות והכא לא אסרו אלא בשבת אור''ת דדוקא לחתנים וכלות גזרו ולא לשאר בני אדם):

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד