שבת נט ע"ב

דף נט - ב

כדעבד ליה רבי עקיבא לדביתהו, כפי שהבטיח רבי עקיבא לאשתו, בזמן עניותם, שאם יהיה בידו - יעשה לה תכשיט שמצוייר בו "ירושלים של זהב".

תנו רבנן: לא תצא אשה בעיר של זהב, ואם יצתה חייבת חטאת, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: לא תצא, ואם יצתה פטורה.

רבי אליעזר אומר: יוצאה אשה בעיר של זהב אפילו לכתחלה.

ומפרשינן: במאי קמיפלגי?

רבי מאיר סבר, משוי הוא ^[61] וחייב חטאת;. ורבנן סברי, תכשיט הוא וגזירה דרבנן שלא תצא בו דילמא שלפה ומחויא ליה להראות לחבירתה ואתיא לאתויי ברשות הרבים.

ורבי אליעזר סבר: שבזה אין מקום לגזור כבשאר תכשיטין משום דמאן דרכה למיפק בעיר של זהב? רק אשה חשובה. ואשה חשובה לא משלפא תכשיטיה ומחויא להראות לחבירתה ^[62].

כלילא - כמו זר, העשוי מטס של זהב שקושרת אותו על פדחתה, ויש שעושים אותו ממשי הטווי בזהב, וקושרת אותו האשה מאוזן לאוזן -

רב אסר לצאת בו, ושמואל שרי.

כלילא דאניסכא - העשוי כולו ממתכת הניתכת, שהוא טס מזהב או מכסף - כולי עלמא לא פליגי דאסור, שמתוך חשיבותו יש חשש שתבוא לשלוף אותו.

כי פליגי רב ושמואל בכלילא דארוקתא [שעשוי מבד], שמצויירת הרצועה בזהב ובאבנים טובות.

מר רב סבר: אניסכא עיקר, שחלק הזהב והאבנים טובות הוא החשוב בו, ולפיכך חששו שתשלוף אותו.

ומר - שמואל סבר: ארוקתא עיקר, וחלק הזהב המצוייר בו אינו חשוב כל כך, ולכן הכלילא הזה אינו חשוב בעיניה, ולא חששו שתשלוף אותו.

רב אשי מתני את מחלוקת רב ושמואל לקולא:

שכלילא דארוקתא - כולי עלמא לא פליגי דשרי.

כי פליגי רב ושמואל בכלילא דאניסכא.

מר רב סבר: שאסור משום דילמא שלפא ומחויא, ואתי לאתויי;. ומר שמואל סבר: מאן דרכה למיפק בכלילא? רק אשה חשובה, ואשה חשובה לא שלפה ומחויא ^[63].

רב יוסף חלה ומתוך חוליו שכח תלמודו.

אמר ליה רב שמואל בר בר חנה לרב יוסף: בפירוש אמרת לן לפני חולייך משמיה דרב, שאמר: כלילא - שרי!

וזו ראיה לדברי רב אשי. כי לדעת החולקים על רב אשי, לעיל, כל כלילא אסור לצאת בו לדעת רב בין אם הוא מאניסכא ובין אם הוא מארוקתא.

ולפי רב אשי מובן שרב יוסף אמר זאת על כלילא העשוי מארוקתא.

אמרו ליה לרב: אתא מארץ ישראל גברא רבא אריכא גבוה לנהרדעא, ומטלע צולע הוא על ירכו [כמבואר בסוכה דף נג], ודרש: כלילא - שרי לצאת בו ^[64].

אמר רב: מאן הוא גברא רבה אריכא דאיטלע, ובא? בהכרח - לוי הוא. ומכך שהוא בא לכאן מארץ ישראל, שמע מינה - נח נפשיה [מת] דרבי אפס, שהיה ראש הישיבה בארץ ישראל, ויתיב רבי חנינא ברישא דמתיבתא במקומו, ולא הוה ליה איניש ללוי למיתב גביה וללמוד ממנו.

שכל הימים שישב רבי אפס בראש ישב רבי חנינא בחוץ, לפי שלא נכפף לרבי אפס. ומשום כבודו של רבי חנינא ישב לו גם לוי אצל רבי חנינא בחוץ. וכשמת רבי אפס הושיבו את רבי חנינא בראש. ולכן קאתי לוי להכא ללמוד תורה, לפי שלא היה לוי כפוף לרבי חנינא.

ומקשינן: ומנין ידע רב שמת רבי אפס? ודילמא סיבת בואו של לוי לכאן הוא משום דנח נפשיה דרבי חנינא, ורבי אפס - כדקאי קאי, שעדיין הוא חי, ולא הוה ליה ללוי איניש למיתב גביה, מחוץ לבית המדרש, ולכן קאתי להכא!?

ומשנינן: אם איתא דרבי חנינא שכיב לא היה לוי גולה ממקומו. משום דלוי לרבי אפס - מיכף הוה כייף ליה! ורק משום כבודו של רבי חנינא לא נכנס למתיבתא של רבי אפס.

ותו, טעם נוסף שהיה ברור לרב שלא מת רבי חנינא: משום דרבי חנינא לא סגי לא יתכן דלא מליך - אלא ודאי שיהיה ריש מתיבתא ולא ימות קודם. דכי הוה קא ניחא נפשיה לפני מיתתו דרבי, אמר: חנינא ברבי חמא יתיב בראש הישיבה ! ודיבורו של רבי ודאי יתקיים, שהרי כתיב בהו בצדיקים "ותגזר אומר - ויקם לך".

דרש לוי בנהדרעא: כלילא - שרי לצאת בו.

נפיק על פי היתירו של לוי עשרין וארבע כלילי מכולה נהרדעא.

דרש רבה בר אבוה במחוזא: כלילא שרי.

ונפקו תמני סרי כלילי מחדא מבואה. ממבוי אחד יצאו שמונה עשרה נשים עם כלילא ^[65].

אמר רב יהודה אמר רב שמואל: קמרא ^[66] - אבנט חשוב יש שעושין אותו טס של זהב ויש שעושין אותו רצועה עם משבצות זהב ואבנים קבועות בו - שרי לצאת בו בשבת.

איכא דאמרי: התירו לצאת רק באבנט דארוקתא - שהוא בגד שמשובץ בו זהב. ואמר רב ספרא: שטעם ההיתר, מידי דהוה אטלית מוזהבת שאף על פי שהיא תכשיט התירו לצאת בו כי אין אדם עשוי לשלוף אותה, והוא הדין שאין אדם מוריד אבנטו בשוק שמא יפלו בגדיו ^[67].

ואיכא דאמרי: התירו לצאת גם באבנט דאניסכא - שכולו טס של זהב.

ואמר רב ספרא: טעם ההיתר, מידי דהוה אאבנט של מלכים שלא גזרו עליו בשבת שאין דרך לשלוף אותו ^[68].

אמר ליה רבינא לרב אשי: קמרא עילוי המיינא - אם חוגר את האבנט על חגורה נוספת - מאי דינו לצאת בו?

אמר ליה רב אשי: תרי המייני קאמרת - חגורה על גבי חגורה אחד מהם הוי משא ואסור ^[69].

אמר רב אשי: האי רסוקא - חתיכת מעיל רחבה, אי אית ליה מפרחייתא - אם יש למעיל רצועות קצרות תלויות בה לקושרן בהם ולהדק סביבותיה - שרי לצאת בו בשבת, ואין לחשוש שמא יפתחו קשרי הרצועות ויפול המעיל ויבוא לידי מלאכת הוצאה.

ואי לא תלויות בו רצועות - אסיר לצאת בו, גזירה שמא יפול ^[70].

תנן במתניתין: ולא בקטלא.

מאי קטלא?

מנקטא פארי, בגד שתולה אותו כנגד לבה, וקושרת את רצועתו כנגד צוארה, ואסור לצאת בו בשבת משום שהוא תכשיט, וחששו שתשלוף אותו האשה כדי להראות לחבירתה ^[71].

תנן במתניתין: ולא בנזמים.

ומפרשינן: שכונת המשנה בנזמי האף, אבל בנזמי האוזן לא גזרו שלא תצא, משום שאזניה מכוסות וטרחה היא בעבורה לפתוח קישוריה ולשלוף נזמים המונחים באוזן ^[72].

שנינו במתניתין: ולא תצא בטבעת שאין עליה חותם.

ודייקינן: הא יצאה בטבעת שיש עליה חותם - חייבת חטאת ^[73]. אלמא טבעת שיש עליה חותם לאו תכשיט הוא אלא משא.

ורמינהו: תנן במסכת כלים: תכשיטי נשים - טמאים.

ואלו הן תכשיטי נשים הטמאים: קטלאות, חוטי זהב סביב צוארה, נזמים שעל האזניים, וטבעות.

וטבעת שאמרנו שהיא תכשיט היא בין בטבעת שיש עליה חותם, בין שאין עליה חותם.

וכן נזמי האף.

והמשניות סותרות זו את זו, שבמשנתנו מדוייק שטבעת שיש עליה חותם אינה תכשיט, ואילו במשנה במסכת כלים מפורש שהיא תכשיט.

ואמר רבי זירא: לא קשיא סתירת המשניות.

הא, המשנה במסכת שבת הסוברת שאינה תכשיט אלא משא - רבי נחמיה היא, הסובר שהחותם הוא עיקר שבטבעת. ואשה אין דרכה להשתמש בחותם.

הא - המשנה במסכת כלים האומרת שהיא תכשיט - רבנן היא, שסוברים שהעיקר היא הטבעת עצמה.

דתניא בברייתא מסכת כלים: אם הטבעת היא של מתכת, וחותמה של אלמוג, שאינו מקבל טומאה - הרי היא טמאה, משום שהטבעת היא עיקר, ויש לטבעת דין של פשוטי כלי מתכות שמקבלים טומאה [למרות שאין להם בית קיבול].

אבל, אם הטבעת היא של אלמוג, וחותמה של מתכת - הרי היא טהורה משום שאלמוג [שהוא עץ] אינו מקבל טומאה, כדין פשוטי כלי עץ, שכלי עץ אינם מקבלים טומאה אלא אם יש להם בית קיבול, וכיון שהטבעת עצמה עשויה מעץ היא טהורה.

ורבי נחמיה מטמא ^[74].

שהיה רבי נחמיה אומר: בטבעת - הלך תמיד אחר חותמה, ואפילו כשהטבעת עשויה אלמוג היא טמאה משום שהחותם העשוי ממתכת הוא עיקר הטבעת.

וכן בעול של שור העשוי מעץ, ואין לו בית קיבול, שהיו תוחבין בו שתי יתדות [הקרויות סימלונין] - הלך אחר סמלוניו.

שאם הסמלונים עשויים מתכת טמא העול על אף שהוא פשוטי כלי עץ, כיון שהסימלונים מהמתכת הם העיקר.

גברא רבא אריכא אתא לנהרדעאי ומטלע פירוש והוא צולע על יריכו כדמתרגמינן והוא מטלע והדבר שגרם לו זה מפורש בפ' ג' דתענית (דף כה) לוי גזר תעניתא בעא רחמי ולא אתא מיטרא אמר לפניו רבונו של עולם עלית וישבת למעלה במרום ואי אתה משגיח על בניך ואתא מיטרא ואיטלע אמר ר' אלעזר אל יטיח אדם דברים כלפי למעלה שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי למעלה ואטלע ובמסכת סוכה (דף נג) בפ' החליל קאמרי לוי אחוי קידה קמיה דר' ואטלע ואמרו בפירוקה הא והא גרמא ליה אבל מעשה דר' אפס ור' חנינא בר חמא ומה דאמר רבנו הקדוש בצוויו חנינא בר חמא ישב בראש כו' (מעשה כמפורש) [מפורש] בפרק.

ירושלים דדהבא כדעבד ר' עקיבא לדביתהו.

ת"ר לא תצא אשה בעיר של זהב ואם יצא חייבת חטאת דברי ר' מאיר וחכ"א לא תצא ואם יצאת פטורה. ר' אליעזר אומר יוצאה אשה בעיר של זהב לכתחלה:

כלילא רב אסר ושמואל שרי. פי' נסכא חוטין מלשון המסכת (כלים פכ"א). רוקתא מטלית. וקיי"ל כרב אשי דהוא בתראה דאמר ארוקתא כו' כ"ע לא פליגי דשרי כי פליגא כלילא דאניסכא רב אסר ושמואל שרי וקיי"ל כרב באיסורי ואע"ג דאיכא למימר מעשה רב והא דדרש [לוי] כלילא [שרי] ונפקו כ"ד כלילי מנהרדעא וכן הא דדרש רבה בר אבוה במחוזא כלילא שרי כלילא דאניסכא דרשו דשרי. כיון דלא איתמרא בהדיא לא שרינן לה דדלמא לא שרי אלא דארוקתא:

אמר רב ששת קמרא שרי הוא חגור שבמתנים כגון אבנט רחב מדבעא רבינא מרב אשי קמרא עילוי המיינא מאי ואמר ליה תרי המייני קאמרת ש"מ דקמרא המיינא הוא והא דרב אשי אתמר בה תרי לישני ולישנא בתראה אניסכא שרי פי' כלילא וקמרא. חתיכות חתיכות של זהב נקובות ובהן מרגלית ומעמידין בחוטין שמכניסין בנקבין. נמצא דאניסכא כגון מלאכת אבנט של מלכים כי כן מלאכתן להיעשות בחוטין. רוקתא מטלית. שנמצא בין כלילא בין קמרא חתיכות של זהב נקובות ומרגלית קבועו' במטלי' שנמצאת מלאכתן כגון מלאכת טלית מוזהבת.

אמר רב אשי ריסוקא. פי' חגור של עור אי אית ביה מפרחייתא שרי ותכשיט הוא ואי לא אסור פי' אם יש לו מפרחייתא חתיכות יוצאות ועודפות ממנו לימינו ולשמאלו תכשיט הוא ואי לא אינו מלאכת תכשיט ואסור לצאת בו בשבת כי אינו כלי. קטלא תכשיט בצואר. כגון ענק והיא בלשון ערבי מכנקא.

נזמים יש נזמי האף ונזמים שבאזנים:

ולא בטבעת שאין עליה חותם הא יש עליה חותם משאוי ואם תצא בו חייבת חטאת. אלמא לאו תכשיט הוא איני והתניא תכשיטי נשים עיר של זהב קטלאות נזמים וטבעת אחת טבעת שיש עליה חותם ואחת טבעת שאין עליה חותם ונזמי האף [טמאים] ומשני ר' זירא בטבעת של אלמוג וחותמה של מתכת ומתניתין [כרבנן] בכלים פרק י"ג דאמרי טהורה. [וכיון] לענין טומאה לאו כלי הוא לענין שבת נמי לאו כלי הוא. ומשוי הוא.

הא ברייתא ר' נחמיה היא דמשוי ליה לענין [טומאה] מנא לענין שבת נמי תכשיט הוא דתנינן טבעת של מתכת וחותמה של אלמוג [טמאה היא של אלמוג] וחותמה של מתכת טהורה.

ור' נחמיה מטמא:
סימלוניו פי' רצועות שהן בעול דתנינן בתורת כהנים מיד בא ושיבר העול וקיצץ סימלונין כדכתיב ה' צדיק קצץ עבות רשעים.

הא דאמרינן יש עליה חותם חייבת. בדין הוא דהוה ליה לאתויי מסיפא דקתני ואם יצאת חייבת חטאת אלא אורחא דתלמודא כההוא דאמרינן לעיל בפרק כירה (שבת מו:) כבתה אין לא כבתה לא ואף ע"ג דהיה יכול לאתויי מרישא דקתני בהדיא חוץ מן הנר הדולק בשבת וכיוצא בה בפ' אלו מציאות וכיוצא בה בפ"ק דב"ב (כז.) ורבות אחרות:

הא דקתני ברייתא ור' נחמיה מטמא. וה"ה דפליג בהיא של מתכות וחותמה של אלמוג דרישא שטהורה והיינו דמפרש עלה בטבעת הלך אחר חותמה והיינו בין לטומאה בין לטהרה וה"נ תני לה בהדיא בתוספתא בדוכתא[כלים ב"מ ג,ח]. ובירושלמי דפרקין נמי נותני רבי נחמי' מחליף, וכן פירש"י ז"ל, והיינו נמי דמחייב חטאת במתני'דאי ס"ד היא של מתכות וחותמה של אלמוג דרישא מודה בה רבי נחמיה אם כן כבר הודה דתכשיט הוא משום (המעמד) [הטבעת] כברייתא דמטמא. ומיהו צריך טעם למה שנו כאן מטמא [ולא מחליף]:

רבי מאיר סבר משוי הוא. כלומר: מתוך כובדו. ואי נמי שאינו עשוי לתכשיטות אלא להראות עושר.

ושמואל אמר מאן דרכה למיפק בכלילא אשה חשובה ואשה חשובה לא שלפא ומחויא. ולאו למימרא דשמואל כרבי אליעזר דעיר של זהב סבירא ליה אלא מיסבר סבר דבהא כולי עלמא מודו בה, דכל היכא דלא הוי חשוב כולי האי לא ליפוק ביה אפילו חשובה דאי כולהו נפקי ביה גזרינן ביה דילמא נפקא ביה אשה חשובה ואשה שאינה חשובה נמי ושלפא ומחויא, וכל היכא דחשוב טובא כעיר של זהב סברי רבנן דכיון דחשוב כולי האי אף אשה חשובה נמי שלפא ומחויא ורבי אליעזר סבר כיון דחשובה כולי האי דנפקא בעיר של זהב אף היא חשובה לנהוג שררה בעצמה ולא שלפא ומחויא, אבל חשוב ואינו חשוב ככלילא דנסכא קסבר שמואל דכיון דחשובה כל כך דלא נפקא בה אלא אשה חשובה ואינה חשובה כל כך שתהא שולפת ומראה לכולי עלמא שפיר דמי.

אמר מר יהודה אמר רב ששת קמרא שרי. פירוש המיינא, מדקאמרינן בסמוך קמרא עלוי המיינא מאי אמר ליה תרי המייני קאמרת דאלמא קמרא נמי היינו המיינא, והמיינא היינו חגור וכדאמרינן בפרק קמא (לעיל שבת ט, ב) הני חברין בבלאי מכי שרו המיינא לא מטרחינן להו. וכן פירש רבנו האי גאון ז"ל.

איכא דאמרי דאנסכא ואמר רב ששת מידי דהוה אאבנט של מלכים. מכאן הביא ר"ת ז"ל ראיה דלא אסרו תכשיטין באיש אלא באשה, שהרי קמרא דאנסכא תכשיט(ין) הוא וקא שרי ליה משום [מידי] דהוי אאבנט של מלכים, והיינו נמי דבמתניתין לא איירי אלא בתכשיטי נשים. אלא דאיכא למימר שדברו בהווה דדרך נשים להתקשט ואין האנשים מתקשטים. ועוד ראיה מדקאמרינן לקמן (שבת סא, א-ב) גבי קמיע מומחה ובלבד שלא יקשרנו בשיר ובטבעת אלמא שיר וטבעת עצמן שרי. ונראה לי דאין זו ראיה, דאילו היה מותר לקשור בשיר ובטבעת היו טפילה לקמיע ושרי מידי דהוה אצלוחית של פליטון (לקמן שבת סב, ב). אבל בירושלמי (דפרקין ה"א) מפורש כדבריו, דגרסי' התם תכשיטין למה הן אסורין אמר ר' אבא ע"י שהנשים שחצניות היא מתרתן להראותן לחברתה והיא שכחה ומהלכת בהן ד' אמות. ואע"פ שאמרו שם בירושלמי במקום אחר (בסוף ההלכה הנ"ל) והאיש על ידי שאינו שוחץ מותר, נשמעינה מן הדא מעשה ברבן גמליאל ברבי שירד לטייל לתוך חצירו ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט הדא אמרה העשוי לתכשיט אסור הדא אמרה העשוי לכך ולכך הדא אמרה אחד האיש ואחד האשה הדא אמרה אפילו במקום שאמרו לא תצא ואם יצאת אינה חייבת אסור לצאת בו לחצר, דאלמא אפילו באיש גזרו. איכא למימר דפליגא אההיא דר' אבא, ובשל רבנן הלך אחר המיקל. ועוד דפשטא דמתניתין ושמעתתא דגמרין הכין דייקי, הלכך באיש מותר. והא דאמרינן לקמן (שבת סב, א) גבי טבעת שיש עליה חותם ושאין עליה חותם וחילופיהן באיש, לאו אחיוב חטאת ופטור אבל אסור קאי דנשמע מינה דטבעת שיש עליה חותם באיש פטור אבל אסור, אלא אחיוב חטאת בלחוד קאי, כלומר: חילופיהן דכשאין בה חותם הוי משוי וחייב חטאת, אבל כשיש עליה חותם הוי תכשיט והלכך מותר אפילו לכתחילה. וטעמא משום דאנשים דעתם מיושבת עליהם ואינם מתפארים להראות תכשיטיהם כנשים. ואי קשיא לך הא דתנן (לקמן שבת סו, ב) ובני מלכים בזוגין וכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה ואוקימנא בגמרא (לקמן שבת סז, א) באריג בכסותו הא לאו הכי אסור. יש לומר דמתניתין בקטנים שדעתן קלה עליהן כנשים, אבל גדולים אפילו אינו אריג בכסותן שרי, ומאי כל אדם דקתני כל אדם (גדול) [קטן]. אבל בירושלמי (דפרקין ה"ט עי"ש) אמרו מהו כל אדם הכל במשמע בין קטנים בין גדולים. ולפי זה יש לומר דטעמא דזוגין משום דחיישינן דילמא מחייכו עלייהו ואתי למישלף ולאתויי. וכן התיר הנגיד ז"ל בתכשיטי אנשים. אבל רבנו האי גאון ז"ל ור"ח ז"ל אסרו, וכך אמרו: והדין כך הוא שיהיה האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם והאשה בטבעת שאין עליה חותם מפני שתכשיט הוא להם וכל תכשיט שרי, אלא מפני גזירה דרבא דאמר (לקמן שבת סב, א) פעמים שהאשה נותנת לבעלה והאיש נותן לאשתו ולפיכך אסרו אחד האיש ואחד האשה. והוא מן התימה שלא נאמרו לקמן דברי רבא אלא לתרוצא למתניתין דקתני בטבעת שיש עליה חותם חייבת חטאת ואמרינן בגמרא דאיש כשאין עליה חותם חייב חטאת, ואקשינן והא הוצאה כלאחר יד הוא, ופריק רבא דלאו כלאחר יד הוא להם דפעמים שהאיש נותן לאשתו להניחו בקופסא והאשה נותנת לבעלה להוליכו לאומן והן נושאין באצבע, ולא בא רבא לאסור שאין עליה חותם באשה ושיש עליה חותם באיש מההוא טעמא. ועכשיו שלא הוזהרו בכך בין אנשים ואפילו נשים, הנח להן לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין.

הא יש עליה חותם חייבת. הוא הדין דהוה מצי לאתויי מסיפא (לקמן שבת סב, א) דקתני בהדיא ולא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצתה חייבת חטאת, אלא אורחא דתלמודא הוא בהרבה מקומות דכי קאי ברישא דייק מרישא ושביק סיפא דמפרשא בהדיא ואי נמי מסיפא אע"ג דמפרשא ברישא בהדיא. ולי נראה דהכא ניחא ליה למידק מרישא דבטבעת שאין עליה חותם פטורה אבל אסורה דאלמא תכשיט פטור אבל אסור, הלכך כיון דלבסוף לא סגיא דלא דייק מרישא ניחא ליה טפי למידק כולה מילתא מרישא.

הא דקתני: רבי נחמיה מטמא. אסיפא דוקא קאי, אבל ארישא דהיינו היא של מתכת וחותמה של אלמוג מטהר, דלדידיה הכל הולך אחר החותם. ובדין הוא דליתני ורבי נחמיה מחליף, והכי קתני בירושלמי בפרקין (ה"ג). והכין תני לה בתוספתא בדוכתא (כלים ב"מ פ"ג ה"ח) בהדיא.

כלילא הנזכרת כאן הוא תכשיט עשוי טסים טסים של כסף או זהב רצופים על חוט אחד או קבועים על מטלית המונח על פדחת האשה מאזן לאזן וי"מ עטרה המונחת על הראש ומותרת האשה לנושאה ולא סוף דבר בקבועים על מטלית והוא הנקרא כאן דארוקתא אלא אפי' ברצופות על גבי חוט ר"ל שהם נקובות ומכניסין בהם חוט להעמידן והוא הנקרא כאן דאניסכא ומכאן התירו רבים לצאת בטסי כסף וזהב התקועים ברצועה אע"פ שמפוזרים לכאן ולכאן וי"מ דאניסכא שכלה טס אחד של כסף מלשון נסכא ודארוקתא רצועה מצויירת בזהב ובמרגליות ומתוך שהנסכא חשובה יותר חששו בה לשלפא ומחויא יותר מן האחרת ולענין פסק אף של נסכא מותרת ומטעם שמתוך שאין דרכן של אלו אלא בחשובות אין בחשובה חשש שליפה ויש פוסקי' לאסור בניסכא ולהתיר בארוקתא:

עיר של זהב כבר ביארנו במשנה שאסורה אשה לצאת בה לכתחילה ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שמאחר שפסקנו בכלילא שהיא מותרת ונתפרש הטעם בגמ' משום דאשה חשובה לא שלפא ומחויא וראינו טעם זה בעצמו שהוזכר בעיר של זהב לדעת ר' אלעזר בסוגיא זו ראוי לפסוק בו ג"כ להתיר לכתחילה ואין הדברים נראין שמ"מ לדעת חכמים אין עיר של זהב חשובה כ"כ עד שתהא מיוחדת לחשובה שבנשים ככלילא:

קמרא הוא תכשיט של איש והוא אזור שבמתנים כעין אבנט אלא שאינו נכנס בשוצי המכנסים אלא שאדם כורך בגד על פניו וחוגר עליו והוא עשוי בטסים של כסף או זהב מהם באניסכא ומהם בארוקתא על הדרך האמור בכלילא ומותר לצאת בו בשבת בין באניסכא בין בארוקתא אם מן הטעם שהזכרנו בכלילא או שמא מתוך שהיא במקום צנוע אין שם חשש שליפה אם מצד שאין ראוי לחוש לשליפה אלא באשה על הדרך שהזכרנו לקצת מפרשים וכן אבנט של מלכים וטלית מוזהבת מותר לצאת בו שהרי אבנט של מלכים הוא כקמרא העשוי באניסכא וטלית המוזהבת הוא העשוי בארוקתא אבל אסור לצאת בשני אבנטים או באבנט וקמרא וכמ"ש כאן תרי הימייני ודאי אסירי מתוך שאין דרך אלא באחד נמצא השני לו משאוי ויש גורסין ודאי שארו וכן נראה שכל שהותר אין ליתן בו את הדבר לשיעורין ולפעמים הוא צריך להם לפי תכונת המלבושים ואע"פ שבפרק כתבי הקדש ק"כ א' מנו במנין הבגדים חגור שבמתניו ולא מנו אלא אחד טעם הדבר שלא מנה אלא מה שדרך רוב בני אדם בו ומ"מ רוב גאונים אוסרים עד שמכאן אסרו רבים לנעול שני מנעלים ברגלו ע"ד שעושים קצת בני אדם להציל מן הטיט ואין טענה מהיתר סנדל שאינו מסומר שזה תכשיט גמור ודרכו בכך:

אזור של עור רחב והוא הנקרא ריסוקא ונראה לי שקרוי כך מפני שהוא עשוי למי שנתרסקו אבריו להעמיד צלעותיו אם יש לו שנצים מכאן ומכאן ליקשר אלו באלו ולהתהדק סביבותיו יפה מותר לצאת בו ואם לאו אלא שמתחברים ראשיהם זה בזה אסור שמתוך רחבן אין קשרי הראשים מתחברים יפה והקשר ניתר מאליו ויבא להביאה ברה"ר:

טבעת שיש עליה חותם כבר ביארנו במשנה שאינו קרוי תכשיט אצל האשה ומ"מ לענין טומאה תכשיט הוא ומקבל טומאה שכל התכשיטין מקבלי טומאה הם כגון קטלאות ונזמים בין של אף בין של אזן וטבעות בין יש עליהם חותם בין שאין עליהם חותם:

טבעת של מתכת וחותמה של אלמוג טמאה היא של אלמוג וחותמה של מתכת טהורה שהכל הולך אחר הטבעת ופשוטי כלי מתכות מקבלין טומאה ולא פשוטי כלי עץ ואין אומרין בטבעת הלך אחר חותמו ואף החותם אינו מקבל טומאה אחר שהוא מחובר לעץ וטפל לו וכן העול אין הולכים אחר סמלונין אלא אחר העול שהוא מעמיד את סמלוניו וענין זה הוא שנוקבין שני נקבים בעול וביניהם כעובי ערף השור ותוחבים בהם שני יתדות פעמים של מתכת פעמים של עץ להיות רוחב צואר השור שקוע בין שני הסמלונין ואם היו הסמלונין של מתכת והעול של עץ אינו מקבל טומאה שהכל הולך אחר העול וכן הסולם אין הולכים בו אחר שליבותיו אלא אחר הסולם והוא עמודים הארוכים שמכאן ומכאן שהשליבות תקועות לתוכן והוא מעמידן וכן הקולב אין הולכים בו אחר מסמרותיו אלא אחר הקולב עצמו וענין זה הוא כמין עמוד רחב שמסמרים הרבה קבועים בו והחנוני מעמידו לפני חלון חנותו ותולה באותן המסמרים אבנטים ורצועות לימכר וכל שהקולב של עץ אין כאן טומאת מסמרים כלל וכן העדשה והם מאזנים גדולות העשויות לשקול בהם צמר ושעוה ושאר דברים אין אומרין לילך בו אחר שלשלותיו שהם תלויות בהם עם הקנה עד שאם הן של מתכת שיהו מקבלות טומאה אלא אחר העדשה עצמה ר"ל גוף המאזנים עצמן ונקראת עדשה על שם העגול וי"מ הקנה הארוך שהשלשלאות תלויות בה משני קצותיה:

ר"א מתני לה לקולא דארוקתא כ,א ל"פדשרי קשיא לי אטו' מפני שהוא רצועה אם יש עלי' זהב ומרגליות לא חשיבא לה למישלף ואחזוי' והא אמרן לעיל גבי טטפת סנבוטין עניות עושות אותן ש מיני צבעונין והן אסורות דשלפא ומחזיא וכ"ש אדוקתא עוזהבת:

כלילא שרי פי' ועטרות כלה לא נאסרו אלא בשבעת ימי חופתה אבל כל ימות השנה מותרות הן:

בד"ה מאן דרכה כו' והביא ראיה כו' דאפילו לרבנן כו' מודו בשאר תכשיטים אליבא דשמואל כו' עכ"ל ק"ק דאין זו הראיה מכרעת דאימא אכתי דאיצטריך ליה לעולא האי טעמא הואיל ואיכא תורת כלי עליהן אליבא דרב דלא שרי לרבנן בשאר תכשיטים אפילו לאשה חשובה ויש ליישב וק"ל:

בד"ה הא יש עליה חותם כו' אסיפא סמיך דקתני בהדיא כו' עכ"ל דמדיוקא איכא למידק איפכא הא יש עליה חותם יוצאת לכתחלה כדין האיש וק"ל:

בד"ה ר' נחמיה כו' דלא בעי למימר הלך אף אחר חותמה כו' וכן משמע בהדיא כו' עכ"ל יש לדקדק דאמאי לא הוכיחו כן מגופא דשמעתין דאם הולך אף אחר חתימה קאמר ומדמה נמי בהיא של מתכות וחותמה של אלמוג דאין חותם עיקר האיך מתוקמא הך מתני' הא יש לה חותם חייבת כר' נחמיה כיון דאין עיקר הטבעת אדעתא דחותם ה"ל גוף הטבעת תכשיט ואמאי חייבת וי"ל דודאי לרבנן דהטבעת עיקר והחותם בטל לגביה הוי כולו תכשיט אבל לר' נחמיה נהי דהחותם אינו עיקר מ"מ הטבעת נמי אינו עיקר דליהוי החותם בטל לגביה וכיון דהחותם אינו תכשיט לאשה הוי משוי וחייבת וכן הך דואלו הן תכשיטי נשים כו' נמי אע"ג דלפום סברא דהשתא לרבי נחמיה אין החותם עיקר יותר מגוף הטבעת מ"מ כיון דהטבעת נמי אינו עיקר ואין החותם בטל לגביה לא הוי ליה למקרי טבעת שיש עליה חותם תכשיט נשים ולא מצי אתיא כרבי נחמיה ודו"ק:

בגמ' א"ל רב שמואל בר וכו' לרב יוסף בפירוש אמרת לן משמיה דרב כלילא שרי כתב הרא"ש והיינו כרב אשי דמתני לקולא וכו' וא"כ לפי זה הא דאמר רבא משמיה דרב דכלילא שרי היינו בדארוקתא אבל בדניסכא ס"ל לרב דאסור אפי' לרב יוסף:

קמרא שרי וכו' מידי דהוה אטלית מוזהבת פי' דלא מקרי משוי אלא תכשיט ולמשלף ולאחויי נמי לא חיישינן כדפירש"י וכן מידי דהוה אאבנט של מלכים הוי נמי פירוש דלא הוי משוי:

בתוס' ד"ה מאן דרכה למיפק בכלילא וכו' דוקא בכלילא שרי שמואל פי' לאשה חשובה אבל שאר תכשיטים דגם שאר נשים דרכן למיפק בהו ואתי למשלף ואחויי ולכך אסורות ג"כ גם לנשים חשובות:

בא"ד ומה דחק לומד כן וכו' ר"ל אם איתא דשמואל דשרי כלילא לאשה חשובה שרי נמי כל תכשיטים א"כ על כרחך צ"ל דהסברא היא דעד כאן לא אסרו חכמים אפי' לאשה חשובה אלא דוקא בעיר של זהב שהוא כלי חשוב ביותר והוא דבר חדוש ולכך אפי' באשה חשובה איכא למיחש דשלפא ומחוויא אבל כלילא דלא חשיב כולי האי מודו רבנן אליבא דשמואל דשרי לאשה חשובה וכן בשאר תכשיטים אפי' לרב דאסר בכלילא משום דס"ל דגם כלילא הוא כלי חשוב דאיכא למיחש דשלפא ומחוויא אבל בשאר תכשיטים דלא חשיבי כולי האי גם רב מודה דשרי לאשה חשובה אפי' לרבנן וא"כ למה איצטריך עולא לעיל לומר דהשירים והנזמים מותרים לטלטל בחצר לצורך גופן ומקומן משום דהוי תורת כלי עליהם תיפוק ליה דראויין לצאת בהן נשים חשובות אלא הסברא היא בהיפך דאפי' ר"א ושמואל לא שרו אלא בעיר של זהב ובכלילא שאין דרך שאר נשים לצאת בהן אבל שאר תכשיטין אסירי לכ"ע אפי' לנשים חשובות ולכך איצטריך עולא לדחוק ולומר הטעם דתורת כלי וק"ל כן הוא המשך פי' דברי התוס' בדבור זה:

ד"ה אאבנט של מלכים וכו' ח"נ שרי האי קמרא לאתתא דמלבושה היא וכו' ר"ל ולא כפירש"י דפירש הטעם משום דכל ישראל בני מלכים הם דלפי אותו הטעם לא אתי אליבא דכ"ע אלא כר"ש ראית ליה כל ישראל בני מלכים הן בפ' שמונה שרצים ולקמן בפירקין ע"ש:

גמ' אריכא דאיטלע לוי כו' לוי לר' אפס מיכף הוה כייף ליה כצ"ל. ונ"ב אף דר' חנינא לא רצה למיכף ליה היינו דלא רצה לסרב כ"כ נגד רבי שגזר עליו נשיאות לכך היה יושב בחוץ כעין שב ואל תעשה ודו"ק:

שם אמר ר"י אמר רב ששת קמרא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה כלילא כו' לדידיה בארוקתא כצ"ל:

בד"ה מנקטא פארי כו'. נ"ב עיין לעיל ברש"י (שבת דף נ"ז) ע"ש:

כלבוס כזה:

בד"ה וטבעת כו' עליה כו' הס"ד:

בד"ה הא ר' נחמיה כו' תכשיט הוא רבנן הד"א:

בד"ה הלך אחר כו' הם טמא כס"ד ואח"כ מה"ד סמלונין כו':

תוס' בד"ה מאן דרכה כו' לנשים חשובות דאפילו כו'. נ"ב פי' דלא תימא מש"ה לא מוקי בנשים חשובות משום דלרבנן אפי' נשים חשובות אסורות כמו בעיר של זהב ע"כ מסקי דאפי' רבנן מודין כו' אי לאו דלא שייך לומר נשים חשובות אלא בעיר של זהב או כלילא ודו"ק:

בד"ה מנקטא פארי כו'. נ"ב ומנקטא לשון מקבלת כעין שפרש"י לעיל:

גמרא רמ"ס משאוי הוא כו'. לכאורה יפלא הלא ודאי תכשיט הוא. ונ"ל דס"ל לר"מ כיון דרבנן אסרו להתקשט בה בשבת לכתחלה כחכמים ממילא ניטל ממנה שם תכשיט ביום השבת. והוי כמשוי. ובזה אתי כמין חומר מאי דמשני אביי לקמן (קלח) מי סברת כו' אדרבנן קאי כו' ור"ל דטעמיה משום דרבנן אסרו לכתחלה. וע"ז פליג ר"א ואמר דלא אסרו כלל. ונכון בעז"ה. ועמש"כ לקמן (ס"ב) במשנה:

רש"י ד"ה תרי המייני. ואי ב' חגורות שרי לכתחלה נימני התם תרי. ולע"ד אין משם קושיא. דהתם אינו רק הערמה בכדי להצילם מהדליקה כדמוכח לק' (ס"ה ב') אבל היכא דמכוון באמת ללבישה אה"נ דשריא כמו דתנן התם פורפת על האבן כו' ואפ"ה בהערמה מיבעיא ליה לאביי שם. ותדע דהא שארי מלבושים ודאי שרי ללבוש כמה שירצה (עי' בתוס') ואפ"ה שמה ר' יוסי אוסר אלא כדאמרן. וע"ש בר"ן:

מַאי "בְּעִיר שֶׁל זָהָב"? רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא, כִּדְעָבַד לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לִדְבִיתְהוּ. יש להקשות למאי אצטריך רבי יוחנן לומר דבר זה, ודי במה שאמר יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא, שהוא מפרש לנו עִיר שֶׁל זָהָב דנקיט התנא הוא תכשיט שקורין אותו יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא, דאם אין אנחנו יודעים איך היה זה התכשיט שנקרא יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא, מה הרווחנו בזה הדבר שהודיע לנו שהוא כמו שעשה רַבִּי עֲקִיבָא לִדְבִיתְהוּ? כי רבי עקיבה לא היה בזמן ר' יוחנן כדי שידעו השומעין איך היתה צורתו של אותו תכשיט שעשה לִדְבִיתְהוּ? ונראה לי בס"ד, כי טעם התנא דמתניתן דאוסר משום דלמא שלפא ומחווייא ואתייא לאתויי ד' אמות ברשות הרבים, ואף על גב דרבי אליעזר בברייתא מתיר משום דסבר מאן דרכה למיפק בעיר של זהב? אשה חשובה, וזו לא מחווייא! מכל מקום תנא דמתניתן אוסר בכל גוונא ואינו מחלק בין אשה 'חשובה' לאשה 'פשוטה' ולזה סיים רבי יוחנן כִּדְעָבַד לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לִדְבִיתְהוּ שהיתה אשה חשובה ונדר לה לעשות לה תכשיט זה שהוא של נשים חשובות כמו שנאמר בגמרא דנדרים (דף נו"ן), ובא רבי יוחנן ללמדנו בזה דהתנא איירי אפילו בתכשיט המיוחד לנשים חשובות דאין דרכם לשלפו ולהראותו, ולא תימא דגם זה התכשיט של יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא דאוסרו התנא הוא אינו מיוחד לנשים חשובות ולהכי אוסרו. ועוד נראה לי בס"ד, מה שהוצרך רבי יוחנן לפרש כִּדְעָבַד לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לִדְבִיתְהוּ, כי תכשיט זה הנקרא יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא יש בו שני מינין, האחד עשוי מניסכא שהוא עם זהב שמניחין אותו בראשם, שהוא תכשיט הראש, וזה דרכו להיות נשלף בידים, אך יש עוד מין אחר שהוא גם כן יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא ואינו מניסכא, אלא עשוי בחוטי זהב ותפור בבגד עצמו ומונח תחת הצואר על גב הדדין, וזה אינה נשלף ונפשט בידים כי הוא תפור בבגד, ובזה אין איסור לצאת דלא שייך למגזר ביה דלמא שלפא ומחוייא. ולכן אם היה רבי יוחנן אומר יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא בלבד היינו חושבין כל מין יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא אסור, ואפילו אותה העשויה בחוטי זהב שתפורה בבגד על גב הדדין, לכך פירש ואמר כִּדְעָבַד לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לִדְבִיתְהוּ, ואותו תכשיט ידוע שהיה תכשיט הראש שעשוי מניסכא שהוא טס זהב, וזה נשלף בידים ולהכי אסור משום דלמא שלפא ומחוייא. ומה שנודע שאותו תכשיט שעשה רבי עקיבה היה תכשיט הראש הוא מפורש בדברי רבותינו ז"ל, כי נדר לה בעניותו לעשות תכשיט זה, מפני שהיו ישנים על התבן ועל ידי כן היה נסבך התבן בשערות פאות ראשו וזקנו, והיא היתה מנקה ומסירה התבן משערותיו, ומחמת כן נדר לה שיעשה לה תכשיט זה שהוא הנקרא יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא שהוא תכשיט הראש, ואם כן דבר זה הוא ידוע לכל שהיה תכשיט הראש, ולא תכשיט העשוי מחוטי זהב שהוא תפור על הבגד שלובשין תחת הצואר על הדדין.

וְלָא הֲוָה לֵיהּ אִינִישׁ לְלֵוִי לְמֵיתַב גַּבֵּיהּ. יש להקשות מאחר שעזב את רבי אפס ויתיב אבראי משום כבוד רבי חנינא, למה לא יהיה כפוף לרבי חנינא למיתיב גביה אחר שנעשה רבי חנינא ראש ישיבה? ונראה לי בס"ד דידוע דרבי חנינא היה בעל קבלה מעשית, כמו שנאמר בגמרא דעבודה זרה (דף יו"ד) שאמר עליו רבי 'לית דין בר אינש' [אלא מלאך], ותיכף החיה את המת עבד המלך, ולכך לא היה חושש מאותה אשה שהיתה לוקחת עפר מתחת כפות רגליו לעשות לו כשפים, וכל מי שהוא בעל קבלה מעשית עניש וקטיל תיכף ומיד כשיקפיד על איזה אדם. ולכך רבי יוחנן לא רצה שילך רבי אפס בנו עם רשב"י אצל המלך לבטל הגזירה, דאמר דילמא עניש ליה רשב"י, ואמר דלא יענישו ועם כל זה הענישו, וזכר אחר כך הדיבור שלו ורפא אותו, ולכן רבי חנינא לא רצה לישב בפנים עם רבי אפס כשמלך רבי אפס, כי חש פן יזדמן איזה הקפדה בינו לבין רבי אפס ויעניש את רבי אפס, ולכך יתיב אבראי, ולוי לכבודו בא וישב עמו ולא חש פן יזדמן איזה דבר הקפדה, כי עניינים של הקפדה לא יתהוו אלא אם יהיה אחד יושב בראש והב' הוא גם כן גדול במעלה הרבה, אבל ב' גדולים שעוסקים בתורה ביחד ואין אצל אחד מהם שררה לא יוולד הקפדה ביניהם, ולכן לוי אחר שנעשה רבי חנינא ראש ישיבה שיש לו שררה חשש לישב עמו, פן יוולד ויתהוה איזה דבר הקפדה ויקפיד עליו ויענישו ולכך בא לבבל.

וְתוּ, דְּרַבִּי חֲנִינָא לָא סָגִי דְּלָא מָלִיךְ, דְּכִי הֲוָה קָא נִיחָא נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי, אָמַר: חֲנִינָא בְּרַבִּי חָמָא יָתִיב בְּרֹאשׁ! וּכְתִיב בְּהוּ בְּצַדִּיקִים: (איוב כב, כח) "וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקָם לָךְ" וְגוֹ'. יש להקשות למה הוצרך לפרש מסדר הש"ס דאמר רבי דבר זה בעת שנפטר, ודי לומר דאמר רַבִּי חֲנִינָא בְּרַבִּי חָמָא יָתִיב בְּרֹאשׁ? ונראה לי בס"ד דאמרו בגמרא דקידושין (דף עב) כי הוה ניחא נפשיה דרבי, נזרקה נבואה מפיו ונתנבא ששה דברים, יעויין שם. ולכן פירש כאן סתמא דהש"ס שאמר זה רבי בעת פטירתו לחזק הטעם, כלומר דאמר זה בשעת נבואה גם כן ודאי מוכרח שיתקיים דבר זה. ונראה לי פסוק זה על ענין זה לנכון, דהכי קאמר וְתִגְזַר אֹמֶר אמר ואפילו אם נפל זה האומר שגזרת כמו הא שנמנע רבי חנינא משום סיבה וישב רבי אפס, לא יפול עולמית אלא סוף שיקום זה האומר מנפילתו ויתקיים, וכדהכא שנפטר רבי אפס בעוד רבי חנינא קיים ואז נתקיים האומר של רבי.

גמ' א"ל רב שמואל בר בר חנה לרב יוסף. לקמן קמו ע"ב:

רש"י ד"ה אאבנט וכו' וכל ישראל בני מלכים. עיין לקמן דף קיא ע"א:

תוס' ד"ה נזמי האף וכו' ליטלם מנזמי האזן. עיין תשו' ב"ח החדשות סי' מ"א:

ולא בטבעת שאין עלי' חותם. וקשה הא בין לרבא בין לר"נ בר יצחק חייב חטאת ולרבנן פטור אבל אסור כהתוס' ולקמן במתני' טבעת שיש עלי' חותם כ' הגהות אשר"י אפילו לרבנן חייב דוקא לענין טומאה פליגי אבל לענין שבת מודה. וגם רמב"ם פסק לענין טומאה כרבנן וגבי שבת פסק יש עלי' חותם חייב חטאת. ויש ליישב דלעיל דף נ"ב ע"ב מקשה הגמ' אר"א דאמר שמא לא שמעת אלא לענין שבת וכו' והא תנן וכו' ולא מייתי אלא רבנן ולא מקשה כלל מר"נ. ולפ"ז א"ל דלהמקשן הי' קשה תרתי. לענין שבת קאמרת יש חילוק הא אדרבה לרבנן אין חילוק בין יש עלי' ובין אין עלי' חותם לרבנן פטור אבל אסור ולענין טומאה יש חילוק. רק על שבת לא מתרץ הגמרא דודאי לק"מ אפי' לרבנן דאמרו הטבעת עיקר מודים לענין שבת והטעם משום דאם יש עלי' חותם אפי' הטבעת הוה משאוי לאשה ולא תכשיט. ולפ"ז שפיר איכא למימר בין לרבא ובין לרנב"י אתי' מתני' כרבנן. ולא כדברי תוס' וממילא לק"מ. ודו"ק:

בגמרא תנו רבנן לא תצא אשה בעיר של זהב ואם יצאת חייבת חטאת דברי ר"מ. וקשיא לי טובא מ"ט דר"מ דמחייב חטאת דנהי דסבר דלאו תכשיט הוא אלא משוי כדמפרשינן בגמרא אפילו הכי אמאי חייב חטאת הרי לא הוציאתו כדרך המוציאין דהא אשכחן לר"מ בפרק קמא (דף י"ב) דאפילו באומן דרך אומנתו כגון נגר בקיסם שבאוזנו ושולחני בדינר שבצוארו דאמר דפטור אבל אסור אף ע"ג שדרך הוצאתו של זה בכך אפילו דרך משוי וכ"ש בהאי דהכא שאין דרך משוי בכך להניחו על מצחו או על ראשו (ועיין מ"ש התוספות שם בד"ה אם יצא) ויש ליישב לפי מ"ש בריש פירקין בטעמא דמילתא דמותרת אשה מן התורה לצאת בתכשיטין היינו משום דחשיבי כמו מלבושיה א"כ לפ"ז כיון דעיר של זהב לאו תכשיט הוא ולא דמי למלבוש מש"ה הוי כמשוי כיון שהוציאתו כדרך תכשיטין כנ"ל ועדיין צ"ע ועיין בסמוך:

שם פיסקא ולא בטבעת שאין עליה חותם הא יש עליה חותם חייבת כו' וכתבו בתוספות דאסיפא סמיך דקתני בהדיא דחייב ונראה בכוונתן דאפ"ה ניחא ליה לאקשויי מדיוקא דרישא כדאשכחן בכמה דוכתי. ולכאורה שוה דוחק (ועיין בחידושי הרשב"א) ולענ"ד נראה דמסיפא לא פסיקא ליה לאקשויי דאיכא למימר דהא דקתני בטבעת שיש עליה חותם חייבת חטאת היינו בגיזברת כאוקימתא דרבי ירמיה התם ואפשר דהיינו משום דסתמא דמילתא הכי הוא כיון דטבעת שיש עליה חותם לאו תכשיט מיקרי אם כן אין דרך הנשים לצאת בהן אלא גזברת לחוד ומש"ה הוי כדרך המוציאין כפרש"י שם ואפילו הכי מטמא דאע"ג דלאו תכשיט הוא מ"מ כלי הוא כיון שראוי לחתום בו אגרות או ליתנו לסימן וא"כ הוי תכשיט דאדם אבל מדיוקא דרישא מקשה שפיר דהא רישא דמתניתין מסתם נשים איירי ולא בגזברת ואפשר דמשום הכי סיפא דמתני' נמי לא קיימא כאוקימתא דרבי ירמיה בגזברת אלא כדמסיק רבא התם כן נ"ל נכון:

שם ורמינהו תכשיטי נשים כו' בין שיש עליה חותם כו'. נראה דהמקשה ודאי הוי ידע דאין לדמות שבת לטומאה דלענין שבת בתכשיט תליא מילתא ולענין טומאה במידי דמיקרי כלי תליא מילתא כדמשני ר"נ ב"י אלא דאפ"ה מקשה שפיר מדקתני התם ואלו הן תכשיטי נשים משמע דמטעם תכשיט טמא ולא מטעם כלי וכל שכן דא"ש למאי דפרישית בסמוך דסתם נשים שאינן גזברות לא מיקרי כלי כיון שאינן לצורך תכשיטיה כן נ"ל:

ויתיב רבי חנינא ברישא וכו' מכאן מוכח בהדיא דכשמלך רבי חנינא היה רב בבבל וקשה עמ"ש הרב כנה"ג א"ח סי' תר"ו דכשהיה רב בא"י מלך רבי חנינא דאחר שהלך בימי רבי חזר לא"י ע"ש וכמ"ש בעניותי בספר הקטן מחזיק ברכה שם בס"ד:

כדעבד ליה ר' עקיבא לדביתהו. במסכת נדרים (דף נ.): כלילא. על פדחתה היא קושרתו מאזן לאזן יש שכולו טס זהב שקורין לימ''א ויש שעושין ממשי טווי עם הזהב שקורין פריז''ש: דניסכא. טס העשוי כולו מניסכא דהיינו זהב או כסף דבר הניתך: דאסיר. מגו דחשיב גזירה דילמא שלפא ומחוייא: דארוקתא. רצועה שמצויירת בזהב ובאבנים טובות: אניסכא. דאית ביה עיקר ומחויא ליה ומר סבר ארוקתא הוא עיקר דידיה ולא חשיב ליה ולא מחויא ליה: כולי עלמא לא פליגי דשרי. דארוקתא עיקר: בפירוש אמרת לן משמיה דרב. לפני חלייך קודם ששכחת תלמודך: כלילא שרי. אלמא דרב אשי עיקר דמוקי פלוגתא בדניסכא אבל בארוקתא מודה רב ואיכא לאוקמי לדידיה בארוקתא: גברא רבה אריכא ומטלע. לוי איטלע דאחוי קידה קמיה דרבי: נח נפשיה דרבי אפס. במסכת כתובות בהנושא (קג:) אמרינן דכי שכיב רבי אמר רבי חנינא בר חמא ישב בראש ולא קיבל עליו ר' חנינא שהיה רבי אפס גדול ממנו שתי שנים ויתיב רבי אפס ברישא ומתוך שהיה רבי חנינא חשוב לא נכנס לבית מדרשו והיה יושב בחוץ ומשום כבודו ישב לו לוי אצלו: וקאתי להכא. שלא היה רבי חנינא גדול הימנו לא בתורה ולא בשנים ולא ניכף ליה לוי ובא לכאן: לוי לרבי אפס מיכף הוה כייף ליה. שהרי זקן ממנו: קמרא. אבנט חשוב יש שעושין אותו טס של זהב ויש שעושין אותו רצועה משבצות זהב ואבנים קבועות בו: מידי דהוה אטלית מוזהבת. דהוי תכשיט ושריא ולמישלף ואחויי נמי לא חיישינן שאין דרך להתיר אזורו בשוק ויפלו בגדיו: אאבנט של מלכים. שעשוי כולו דניסכא וכל ישראל בני מלכים ראוים לו: תרי המייני קאמרת. הא ודאי משאוי הוא ואסור לשון תלמידי רבינו יצחק נ''ע [ובתלמידי] רבינו הלוי מצאתי מותר והראשון נראה לי משום דגבי הצלת דליקה מנינן לר' יוסי שמנה עשר כלים והתם חד חגור הוא דמנינן בכל כתבי הקדש (לקמן דף קכ.) ואי שני חגורות שרי לכתחילה נימני התם תרי: רסוקי. חתיכת מעיל רחבה: אי אית ליה מפרחייתא. רצועות קצרות תלויות בה לקושרה בהם ולהדקה סביבותיו: שרי. דמיהדק שפיר וליכא למיחש דילמא משתרי קטרי ונפיל ואתי לאיתויי: מפרחייתא. פינדצ''א בלע''ז: מנקטא פארי. מושטניצ''א והוא בגד שיש לו שנצים כעין מכנסים ומכנסת בו רצועה רחבה וקושרת סביב צוארה והבגד תלוי על לבה והוא חשוב ומצוייר בזהב וי''מ כמין חצי עגול עשוי כמין כלבוס אוחזת בו מפתחי חלוקה והפגם בולע צוארה והוא של זהב לוי''ה: נזמי האף. אבל נזמי האוזן מותרין לכתחלה דטריחא לה מילתא למישלף ואחויי מפני שאזניה מכוסות בקישורין: ולא בטבעת שאין עליה חותם. קתני מתניתין דאם יצאת פטורה דתכשיט הוא לה ומשום דילמא משלפא ומחויא הוא דמיתסר: הא יש עליה חותם חייבת חטאת. דלאו תכשיט הוא והוי משאוי: נזמים. נזמי האוזן: וטבעת בין שיש כו'. כלומר וטבעת שאמרנו בין שיש עליה כו': הא רבי נחמיה. דאמר עיקר טבעת אדעתא דחותם הוא חייבת חטאת דחותם לאשה לאו תכשיט הוא דאין דרך לאשה לחתום ולשלוח שלוחים שאין חותם עשוי אלא לאדם גדול וממונה והא דקתני תכשיט הוא רבנן דאמרי גופה של טבעת עיקר ואדעתא דטבעת נפקא ביה וטבעת ודאי תכשיט הוא: טמאה. דטבעת עיקר והוה ליה פשוטי כלי מתכות: היא של אלמוג וחותמה של מתכת טהורה. דהוה ליה פשוטי כלי עץ: הלך אחר סמלוניו. ואם של מתכות הם טמא: סמלוניו. העול שלהם לא היה פגום כשלנו אלא חלק ונוקבים בו שני נקבים וביניהם כעובי עורף השור ותוחבין בהן שתי יתדות והם סימלונין:

מאן דרכה למיפק בכלילא אשה חשובה. אומר ר''י דדוקא בכלילא שרי שמואל הכא וכן רבי אליעזר דוקא בעיר של זהב שאין כל הנשים רגילות בהן אלא אשה חשובה אבל שאר תכשיטי נשים אסירי אפי' לאשה חשובה דאין לחלק בין הנשים והביא ראיה מס''פ כירה (לעיל דף מו:) דקאמר עולא מה טעם הואיל ואיכא תורת כלי עליהן ומה דחק לומר כן כיון דחזי לנשים חשובות דאפי' לרבנן דאסרי בעיר של זהב לאשה חשובה מודו בשאר תכשיטים אליבא דשמואל דשרי כלילא אפילו לרבנן: אאבנט של מלכים. שמלבושם הוא ואין להם אבנט אחר ה''נ שרי האי קמרא לאיתתא דמלבושה היא ולא משלפא ומחויא: תרי המייני קאמרת. לשון אחד פי' בקונטרס לאיסור ואע''ג דחשיב בפ' כל כתבי (לקמן דף קכ:) בי''ח כלים פונדא וחגור ופי' התם בקונט' דפונדא הוא אזור היינו כגון שיש בגד מפסיק בינתים אבל תרי המייני זה על גב זה אסור ולא דמי לכמה מלבושים שאדם לובש בשביל הקור אבל תרי המייני מה הנאה יש ואין דרך לחגור ומשוי הוא: מנקטא פארי. פירורי הפת ותכשיט הוא: נזמי האף. ונזמי האוזן שרו כדפי' בקונטרס ואע''ג דאמר לקמן הבנות יוצאות בחוטין שבאזניהן ואמר בגמ' דשל מיני צבעונים אסירי דילמא משלפי הואיל ותכשיט נינהו התם יותר קל ליטלם מנזמי האוזן: הא יש עליה חותם חייבת חטאת. אסיפא סמיך דקתני בהדיא דחייבת חטאת: רבי נחמיה מטמא. נראה לר''י דברישא מטהר דלא בעי למימר הלך אף אחר חותמה אלא דוקא אחר חותמה שהוא עיקר וכן משמע בהדיא בתוספתא דמסכת כלים דתניא טבעת של מתכת וחותמה של אלמוג רבי נחמיה מטהר. שהיה רבי נחמיה אומר בטבעת הלך אחר חותמה: