דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

שבת ס ע"א - טקסט הדף

בקולב הלך אחר מסמרותיו בסולם הלך אחר שליבותיו בערסי הלך אחר שלשלותיו וחכמים אומרים הכל הולך אחר המעמיד רבא אמר לצדדים קתני יש עליה חותם תכשיט דאיש אין עליה חותם תכשיט דאשה רב נחמן בר יצחק אמר טומאה אשבת קרמית טומאה {במדבר לא-נא} כלי מעשה אמר רחמנא וכלי הוא שבת משום משוי אמר רחמנא אין עליה חותם תכשיט יש עליה חותם משוי: ולא במחט שאינה נקובה: למאי חזיא אמר רב יוסף הואיל ואשה אוגרת בה שערה א''ל אביי ותהוי כבירית טהורה ותשתרי אלא תרגמא רב אדא נרשאה קמיה דרב יוסף הואיל ואשה חולקת בה שערה בשבת למאי חזיא אמר רבא טס של זהב יש לה על ראשה בחול חולקת בה שערה בשבת מניחתה כנגד פדחתה:
מתני' לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה ולא בתפילין ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה ולא בשריון ולא בקסדא ולא במגפיים ואם יצא אינו חייב חטאת:
גמ' סנדל המסומר מאי טעמא אמר שמואל שלפי הגזרה היו והיו נחבאין במערה ואמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יצא נהפך סנדלו של אחד מהן כסבורין הם אחד מהן יצא וראוהו אויבים ועכשיו באין עליהן דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים רבי אילעאי בן אלעזר אומר במערה היו יושבין ושמעו קול מעל גבי המערה כסבורין היו שבאו עליהם אויבים דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים רמי בר יחזקאל אמר בבהכ''נ היו יושבין ושמעו קול מאחורי בהכ''נ כסבורין היו שבאו עליהם אויבים דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים באותה שעה אמרו אל יצא אדם בסנדל המסומר אי הכי בחול נמי ליתסר מעשה כי הוה בשבת הוה ביום טוב לישתרי אלמה תנן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ס - א

בקולב - הוא כמין עמוד העשוי מעץ. רחב מלמטה ודק מלמעלה, ומיטלטל. והחנוני מעמידו לפני חנותו, ומסמרים תחובים בו, ועליהם תולים אבנטים ורצועות למכור. לענין דיני טומאה - הלך אחר מסמרותיו שהם העיקר.

בסולם - הלך אחר שליבותיו.

בערסי - מאזנים גדולות של עץ ששוקלים בהם צמר ושעוה ונחושת, הלך אחר שלשלותיו, ואם של מתכת הן - טמאות המאזנים.

וחכמים אומרים: הכל הולך אחר המעמיד!

הטבעת מעמידה את החותם שעליה.

העול מעמיד את סמלוניו.

הקולב את מסמרותיו.

הסולם את שליבותיו.

במאזנים, העץ מעמיד את השלשלות.

רבא אמר [75]: אין להקשות מדברי המשנה במסכת כלים האומרת שטבעת טמאה בין יש בה חותם ובין אין בה חותם משום שהיא תכשיט, על משנתנו המחייבת חטאת על הוצאת טבעת שיש בה חותם.

כי מה שאמרה המשנה שם "וטבעת בין שיש בה חותם ובין שאין בה חותם" - לצדדים קתני, שאינה מתייחסת לתכשיטי הנשים האמורים בה לפני כן.

אלא כך הוא ביאורה של המשנה שם:

טבעת שיש עליה חותם - הרי היא תכשיט דאיש כי זה דרכו, ואילו טבעת שאין עליה חותם - הרי היא תכשיט דאשה.

ולכן, טבעת בכל צורה היא מקבלת טומאה.

אך אם תצא אשה בשבת בטבעת שיש בה חותם הרי היא חייבת חטאת, כי אין היא תכשיט לאשה.

רב נחמן בר יצחק אמר: טומאה אשבת קרמית? אין להקשות מטומאה על שבת משום שגדרי כלי שלהם חלוקים [76].

לגבי טומאה - "כלי מעשה" אמר רחמנא. ומשום כך, אף אם יש חותם לטבעת - כלי הוא ביחס לקבל טומאה, אף שאינה תכשיט.

וכך היא פירושה של המשנה בטבעת: הרי היא מקבלת טומאה בין בתורת תכשיט כשאין בה חותם ובין בתורת "כלי מעשה" כשיש בה חותם.

אבל שבת - איסור הוצאה שבו משום משוי אמר רחמנא, ותכשיט, שאינו משא אין חייבים על הוצאתו.

הילכך, אם אין עליה חותם - תכשיט היא, ומותר לצאת בה.

אבל אם יש עליה חותם - הרי היא משוי, וחייבים חטאת על הוצאתה.

שנינו במשנה: ולא במחט שאינה נקובה.

והוינן בה: מחט שאינה נקובה - למאי חזיא לאשה כתכשיט, ומדוע אין חייבים עליה חטאת? [77]

אמר רב יוסף: דינה של טבעת זו כתכשיט הואיל ואשה אוגרת בה שערה היוצא חוץ לקישוריה. שכורכתו סביב המחט, ותוחבת את המחט בשבכה מתחתיה, כדי שלא יראה שערה.

אמר ליה אביי לרב יוסף: ותהוי מחט זו כבירית, אצעדה שעושה מעל בתי שוקיה כדי שלא יפלו, שהיא טהורה [78] מלטמא, כי אינה תכשיט אלא רק תשמיש לבגדיה. ותשתרי לצאת בה לכתחילה בשבת. וכשם שהתירו לצאת עם הבירית כי לא חששו שתשלפנו בגלל צניעות, כך לא חששו שתשלוף את המחט, כי גם היא עשויה לצניעות, היות ושיער באשה נחשב לערוה.

אלא, בהכרח, שהפטור מחטאת במחט שאינה נקובה אינו משום שהיא אוגרת בה שערה, כי מחמת זה היא היתה מותרת לצאת בה לכתחילה.

אלא, סיבת הפטור היא - תרגמא רב אדא נרשאה קמיה דרב יוסף: הואיל ואשה חולקת בה שערה לכאן ולכאן באמצע הראש. ומשום כך יש בהוצאתה רק איסור מדרבנן מחשש שמא תשלפנה.

ומקשינן: בשבת, שאין האשה חולקת בו שערה [מחשש שיתלשו שערותיה] [79] - למאי חזיא?

אמר רבא: טס של זהב יש לה למחט שאינה נקובה על ראשה האחד, ובקצה השני של המחט יש לה עוקץ. ולכן, בחול חולקת בה בעוקץ של המחט את שערה. ואילו בשבת, שאינה חולקת שערה, העוקץ תחוב בשבכה - ואילו חלק הזהב מניחתה כנגד פדחתה, לנוי.

מתניתין:

לא יצא [80] האיש בסנדל המסומר, גזירה משום מעשה שהיה [כמפורש בגמרא].

ולא בסנדל יחיד בזמן שאין ברגלו מכה, שמתוך שיחייכו עליו חבריו הוא עשוי להוריד את סנדל הזה ולבוא לידי מלאכת הוצאה [81].

ולא בתפילין המונחות עליו.

ולא בקמיע שמיועד לרפואה, בזמן שאינו נעשה מן המומחה. אבל כשעשאו מומחה מותר כי הוא כתכשיט לחולה [82].

ולא בשריון - בגד ברזל להגן מחרב.

ולא בקסדא כובע עור תחת כובע ברזל.

ולא במגפיים של ברזל המיוחדים למלחמה - גזירה משום מראית העין שלא יאמרו שהוא הולך למלחמה בשבת [83].

לפי ששלושת הדברים האלו אין לובשין אותם אלא במלחמה.

ובכל אלו האמורים במתניתין אם יצא - אינו חייב חטאת [84].

גמרא:

והוינן בה: סנדל המסומר, שגזרו שלא יצא בו - מאי טעמא?

אמר שמואל: שלפי הגזירה היו.

שבשעת הגזירה היו בני אדם נשמטין מן הגזירה, והיו נחבאין במערה.

ואמרו אז יושבי המערה: הנכנס למערה יכנס, כי בידו להזהר שאין איש רואהו בכניסתו למערה. והיוצא אל יצא שמא יראוהו האויבים ויוודע מקום המחבוא של כולם.

והיה מעשה ונהפך סנדלו של אחד מהם, שלבשו בצורה הפוכה, וניכרה צורתו של הסנדל ההפוך בטביעתה בקרקע. וכאשר ראו בני המערה את רישומו של הסנדל ההפוך [שנראה כאילו הוא מכוון כלפי חוץ המערה] בקרקע, כסבורין הם כי אחד מהם יצא, וראוהו אויבים, ועכשיו באין עליהן האויבים.

ומרוב פחד דחקו זה בזה. והרגו בדחיקתן זה בזה יותר ממה שהרגו בהם אויבים. ולפי שהיו סנדליהן מסומרין נגרם הרג כה רב.

רבי אילעאי בן אלעזר אומר: כך היה המעשה: במערה היו יושבין ושמעו קול של סנדל המסומר [85] מעל גבי המערה. כסבורין היו שבאו עליהם אויבים. דחקו זה בזה;, והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים. רמי בר יחזקאל אמר: בבית הכנסת היו יושבין ושמעו קול של סנדל המסומר מאחורי בית הכנסת. כסבורין היו שבאו עליהן אויבים. דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים.

באותה שעה [86] אמרו: אל יצא אדם בסנדל המסומר.

ומקשינן: אי הכי, בחול נמי ליתסר שהרי אין הגזירה מחמת שבת והלכותיה?

ומשנינן: מעשה כי הוה, בשבת הוה. ומשום כך גזרו רק על שבת.

הערות

[75] התוספות מפרשים שרבא מסכים שהמשנה בשבת היא דוקא לפי רבי נחמיה, ולפי רבנן שהולכים אחר עיקר הטבעת היא תכשיט לאשה אפילו כשיש בה חותם, אלא שהוא בא לומר שהמשנה בכלים יכולה לסבור גם כרבי נחמיה וטבעת שיש עליה חותם מקבלת טומאה מצד תכשיט של איש. והקשה רבי עקיבא איגר אם כן סותרים פסקי הרמב"ם בדיני טבעת, שבהלכות כלים [ד ו] לענין טומאת טבעת פסק כרבנן שהולכים אחר הטבעת ולא אחר חותמה, ובהלכות שבת [יט, ג] פסק שאשה שיצאה בטבעת שיש עליה חותם חייבת חטאת, והרי אמרינן שמשנתינו כרבי נחמיה ולא כרבנן. אולם הריטב"א ותוספות הרא"ש מפרשים שרבא חולק על רב זירא וסובר שדיני תכשיט לגבי הוצאה בשבת אינם שייכים לדיני טומאת כלים כלל, וכולם מודים למשנה בכלים שכל טבעת טמאה מדין תכשיט [של איש או של אשה], אבל לגבי תכשיטי אשה לצאת בו בשבת טבעת שיש בו חותם נחשב משא לאשה מפני שאין דרכה בכך. וכתבו האחרונים שכך סובר הרמב"ם ומיושבת קושיית רבי עקיבא איגר הנ"ל. [שפת אמת, וחזון איש כלים יז יד]

[76] גם כאן פירשו התוספות שהוא בא רק לומר שהמשנה בכלים יכולה לסבור כמו רבי נחמיה וטבעת שיש עליה חותם טמאה מדין "כלי מעשה", והוא מודה שמשנתנו היא דוקא לרבי נחמיה. והריטב"א ותוספות הרא"ש מפרשים שהוא חולק על רב זירא וסובר שאין לדמות דיני תכשיט לגבי טומאה לדיני הוצאת בשבת, וכמבואר לעיל.

[77] רש"י. והתוספות מפרשים ששאלת הגמרא היא - לשם מה עשויה מחט זו, ומה מטרתה לצורך האשה [אפילו בימי חול].

[78] רש"י מפרש שקושיית הגמרא אינה ממה שהבירית טהורה, אלא ממה שנאמר שם בהמשך המשנה ויוצאין בה בשבת, ואין חוששים שתורידה להראותה לחבירתה, וכמו כן נתיר מחט שאינה נקובה. ותוספות והרשב"א פירשו שהקושיא היא שכשם שהיא טהורה משום שאינה תכשיט אלא היא משמשת את הבגדים, ולכן אינה מקבלת טומאה וגם יוצאים בה בשבת ואין בה גזירת תכשיט, כך המחט תהא מותרת שאינה תכשיט אלא משמשת את הבגדים. וראה ריטב"א.

[79] רש"י. והתוספות הקשו מדוע יהא אסור בשבת לחלק את השער? אך באמת רש"י להלן [צד, ב במשנה] מפרש שאסרו לחלוק את השער בשבת, והובאו שתי הדיעות בשו"ע ורמ"א [שג, כו] ראה ביאור הגר"א שם. ולכן פירשו [התוספות] שהשאלה היא - למאי חזיא בשבת מדוע מותר לצאת בה בשבת והרי אינה תכשיט ואם כן היא כמו משא.

[80] בברייתא להלן [ס, ב] מבואר שאפילו בחצר אסור לנעול בשבת סנדל המסומר, אך הרמב"ם [שבת יט, ב] העתיק את המשנה כלשונה ותמה התוספות יום טוב בביצה [א, י] הרי שנינו בברייתא שאפילו בבית אסור לנועלו? וכך כתב הרמב"ם בעצמו בפירוש המשנה בביצה? וראה שפת אמת בביצה [טו, א] שמפרש שלמסקנת הגמרא [בביצה] אסור רק ברשות הרבים.

[81] רש"י בשם רבותיו. ובשם הירושלמי כתב שהאיסור הוא מפני החשד, שיחשדו הרואים אותו שהוא נושא את הסנדל השני תחת בגדיו. ולהלן [סא, א] מפרשת הגמרא את הדין שמותר לנעול סנדל יחיד כשיש לו מכה ברגל, באיזו רגל נועל את הסנדל.

[82] רש"י. ומשמע שאם אינו קמיע מומחה הוא נחשב כמשא שאינו מלבוש ואינו תכשיט. והקשה המגן אברהם [שח, נז] אם כן יתחייב חטאת היוצא בקמיע שאינו מומחה? ותירץ, שיש ספק שמא הוא מרפא את החולי ופטור מספק. ותמה השפת אמת הרי הוא לובש אותו לצורך רפואה שמא הוא ירפא אותו ומדוע יחשב משא? [וכי מי שלבש קמיע מומחה ולא נתרפא יהא חייב חטאת] ואם נחשב ספק משא שיביא אשם תלוי? ותירץ, שבאמת כל קמיע אינו משא אלא תכשיט, רק חכמים אסרו אותו כמו משא ובקמיע מומחה לא אסרו כדי שיוכל להתרפאות בו. והמאירי כתב שכל קמיע אינו משא משום שהוא דרך מלבוש או תכשיט, אלא שחכמים אסרו קמיע שאינו מומחה מחשש שמא הוא ישלוף אותו ויטלטלו, ובקמיע מומחה אין לחשוש לכך שיזהר מלהורידו כדי שירפאנו. והחילוק לדינא בין הטעם של רש"י מצד משא, ובין הטעם של המאירי מצד שמא ישלוף אותו, הוא - האם מותר לצאת עם קמיע שאינו מומחה לכרמלית לפי מה שאנו נוקטים שאין היום איסור וגזירת תכשיטים בכרמלית. [ראה משנה ברורה שח, קכט].

[83] כך משמע מרש"י להלן סד, ב וכן כתב הר"ן. וכתב המשנה ברורה [שא, כה] שאסור אפילו בבית ולא רק לצאת לרשות הרבים. וצריך לומר שהמשנה כתבה על זה לא יצא אגב תכשיטים. [וראה להלן סא, א לענין תפילין בחצר]

[84] המנחת חינוך [שיג, יד] מחדש שהיוצא ביום הכיפורים לרשות הרבים בנעילת הסנדל חייב, ואף אם איסור נעילת סנדל הוא רק מדרבנן - אחרי שרבנן אסרו הוא נחשב למשא ושוב הוא נאסר מהתורה. וסברא זו כתב הרש"ש לעיל נט, ב על עיר של זהב, וכן כתב להלן [סב, א] במשנה. אך תמהו על כך הפרי יצחק [א, ד] והאמרי בינה [או"ח א] שהרי כאן במשנה מפורש שיש הרבה דברים שאסור לצאת בהם מדרבנן ואם יצא פטור. ויבואר להלן סא, א ראיית המנחת חינוך והתשובה עליה.

[85] תוספות, ותוספות הרא"ש. והיינו שהגזירה היתה משום שהקול שמשמיע סנדל המסומר גרם לצרה, וכתב המהר"ם שלפי זה צריך לומר שהמעשה הראשון שמובא בגמרא שלא נגרמה הצרה על ידי קול הסנדל, הסיבה שגזרו על סנדל המסומר היא משום שהמסמרים שבסנדל הם היו הגורמים למה שנראה הסנדל הפוך ומכך נגרמה הצרה [ולפירושם האויבים נעלו סנדל המסומר]. אך מרש"י ומפירוש המשנה להרמב"ם נראה שהם מפרשים שהסנדל המסומר עצמו גרם למיתת האנשים על ידי הדוחק [והיהודים הם שנעלו סנדל מסומר], ובכל שלושת המעשים הסנדלים הם שהמיתו. והר"ן הביא שהירושלמי מפרש שגזרו משום שנשות ישראל היו מפילות מפחד קול הסנדלים המסומרים, והריטב"א כתב שגזרו כדי שלא יזכרו בצרה [על ידי קול הסנדל] ותתבטל שמחת ועונג השבת. וראה להלן.

[86] כתב השפת אמת: נראה שבאמת אירעו כל שלושת המעשים שהובאו בגמרא, וכשראו חכמים ששלש פעמים נגרמה צרה על ידי סנדל מסומר אסרו אותו.

בקולב הלך (לך) אחר מסמרותיו, שבהם תולים את החפצים. בסולם הלך אחר שליבותיו, בערסא (מאזניים גדולות) הלך אחר שלשלותיו ולא לפי כפות המאזניים. וחכמים אומרים: בכל הכלים הכל הולך אחר המעמיד, שאין אנו דנים לפי החלק החשוב מבחינת התפקיד, אלא לפי עיקר מבנהו של הכלי. ואם כן, לדעת ר' נחמיה יש לחלק, אף בדיני שבת, בין טבעת שיש בה חותם ושאין בה חותם, שהרי לדעתו החותם הוא עיקרה של הטבעת. וחכמים הסבורים, לדיני טומאה, שעיקרה של הטבעת הוא גופה ולא חותמה, מתירים משום כך בשבת אף בטבעת שיש עליה חותם.

רבא אמר: אפשר לתרץ את הסתירה בצורה אחרת, והמשנה בדיני טומאה יש להבינה כי לצדדים קתני, וכל קטע בה מתייחס לצד (ענין) אחר. וכך יש להבינה: טבעת שיש עליה חותם — הריהי תכשיט של איש, אין עליה חותם — הריהי תכשיט של אשה.

ורב נחמן בר יצחק אמר ליישב את הסתירה בין המשניות בדרך זו: וכי מהלכות טומאה על הלכות שבת קרמית [מקשה אתה]?! והלא העקרונות היסודיים שבדינים אלה אינם דומים כלל, שכן בטומאה "כל כלי מעשה" (במדבר לא, נא) אמר רחמנא [אמרה התורה], ולכן טבעת שיש עליה חותם כלי הוא, ומקבלת טומאה. ואילו בשבת משום משוי (משא) אמר רחמנא [אמרה התורה] שיש לחשוש, ולכן כשאין עליה חותם — הריהי תכשיט, ומותרת בטלטול, יש עליה חותם — הריהי משוי , ואסור.

א שנינו במשנה שלא תצא האשה בשבת במחט שאינה נקובה. ושואלים: למאי חזיא [למה ראויה] כקישוט מחט כזו? אמר רב יוסף: הואיל ואשה אוגרת (אוספת) בה את שערה, שהיא מכניסה סיכה זו בתוך שערותיה ומצמידה אותן על ידי כך אל הסבכה.

אמר ליה [לו] אביי: אם כן ותהוי [תהא] מחט זו כבירית טהורה, ותשתרי [ותותר]. שבין הביריות השונות יש סוג בירית שאינו מקבל טומאה, והוא בירית העשויה כרצועה המחזיקה את הגרב שלא תפול, ומותר לצאת בה בשבת, אפילו היתה מקושטת, שמפני הצניעות ודאי לא תבוא אשה להראות או להסיר את הבירית ברשות הרבים. ואף במחט זו התחובה בסבכה — אין להניח שתפרע אשה את שערה ברחוב.

אלא תרגמא [הסביר אותה] רב אדא נרשאה קמיה [מהעיר נרש לפני] רב יוסף: הואיל ואשה חולקת בה שערה, שעושה בשערותיה כעין שביל על ידי מחט זו. ומקשים: בשבת שאסור לסרוק את השערות למאי חזיא [למה ראויה] מחט זו? אמר רבא: טס של זהב יש לה על ראשה, ובקצהו מחט זו, בחול חולקת בה שערה, ואילו בשבת מכניסה את המחט בכיסוי ראשה, והחלק המקושט מניחתה כנגד פדחתה (מצחה) כשאר תכשיטים.

ב משנה לא יצא האיש בשבת בסנדל המסומר (שיש לו מסמרים בסוליותיו) כאשר יבואר טעמו של דבר בגמרא. ולא יצא בסנדל יחיד, בזמן שאין ברגלו מכה (פצע). ולא יצא בתפילין, ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה, שהקמיע נכתב בידי מי שאין ידוע עדיין אם מומחה הוא לכתוב קמיעות המועילים לנושא אותן. וכן לא יצא לא בשריון ולא בקסדא ולא במגפיים. ואם יצא בכל אלה — אינו חייב חטאת.

ג גמרא ושואלים: סנדל המסומר מאי טעמא [מה טעם] אסרו לצאת בו בשבת?

אמר שמואל: אנשים שלפי [נשלפים, נשמטים] מן הגזירה (גזירת השמד) היו לאחר אחת המלחמות באותם ימים, והיו אנשים אלו נחבאין במערה, ואמרו הנחבאים: הנכנס למערה — יכנס, והיוצא ממנה — אל יצא. שאין היוצא יודע אם אורבים מבחוץ ויכול בכך להסגיר את כל יושבי המערה.

ואירע שנהפך סנדלו של אחד מהם כשצדו הקדמי מאחור, ונראו עקבותיו כפסיעות יוצאות מן המערה, וכסבורין הם שאחד מהן יצא וראוהו האויבים ועכשיו באין עליהן. דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים. ולזכר אותו אסון שאירע בגלל סנדל מסומר אסרו לצאת בו.

ר' אילעאי בן אלעזר אומר שסיבת הגזירה היתה אחרת, ולדעתו מקור הגזירה היה בכך שפעם אחת במערה היו יושבין אותם אנשים ושמעו קול סנדל המסומר מעל גבי המערה, כסבורין היו שבאו עליהם אויבים, דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים.

רמי בר יחזקאל אמר, טעם הגזירה היה שונה, והוא: בבית הכנסת היו יושבים אנשים אלו ושמעו קול סנדל מסומר מאחורי בית הכנסת, כסבורין היו שבאו עליהם אויבים. דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים.

ולזכר אותו אסון שאירע בגלל סנדל מסומר באותה שעה אמרו: אל יצא אדם בסנדל המסומר. ומקשים: אי הכי [אם כך] בימות החול נמי ליתסר [גם כן ייאסר] לנעול סנדל מסומר! ומשיבים: מעשה זה כי הוה [כאשר היה] — בשבת הוה [הוא שהיה] ולכך גזרו איסור רק מעין המאורע, בשבת. ומקשים: אם כן ביום טוב לישתרי [יותר] לנעול סנדל מסומר! אלמה תנן [מדוע שנינו באותה משנה]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

With a hanging board, follow its nails, upon which the objects hang. With a ladder, follow its rungs. With a large scale, follow its chains and not its baseplates. And the Rabbis say, with regard to all of these vessels, everything follows the support. The legal status of the object is not determined by the component of the vessel most significant in terms of function. It is determined by the component most significant in terms of structure. Therefore, according to Rabbi Neḥemya there is a distinction, even in the halakhot of Shabbat, between a ring with a seal and a ring without a seal, as in his opinion the seal constitutes the primary function of the ring. However, the Rabbis hold with regard to the halakhot of ritual impurity that the essential part of the ring is the ring itself, not the seal. Therefore, they permit going out into the public domain on Shabbat even with a ring that has a seal.

Rava said: This contradiction can be resolved in another manner. The mishna dealing with the halakhot of ritual impurity taught with regard to the two types of rings disjunctively, i.e., referring to different circumstances: A ring that has a seal on it can become ritually impure because it is a man’s ornament; a ring that does not have a seal on it can become ritually impure because it is a woman’s ornament.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said an additional resolution to the contradiction between the mishnayot: Are you raising a contradiction from the halakhot of ritual impurity to the halakhot of Shabbat? The underlying principles of these areas of halakha are totally different. With regard to ritual impurity, the Torah stated: “All vessels with which labor is done” (Numbers 31:51), and a ring with a seal is a vessel and can therefore become ritually impure. However, with regard to Shabbat, the Torah stated that the prohibition is due to the fact that the object is a burden. Therefore, in a case where there is not a seal on it, it is an ornament and may be worn in the public domain. In a case where there is a seal on it, it is a burden and may not be worn.

We also learned in the mishna: Nor with a needle that is not perforated. The Gemara asks: For what use is that type of needle suited? Rav Yosef said: Since a woman gathers her hair and pins it to her hairnet with the unperforated needle.

Abaye said to him: And if so, let the needle be like a ritually pure garter and consequently be permitted. There is a type of garter, a strap that ensures that a woman’s stockings will not fall, that cannot become ritually impure. A woman is permitted to go out into the public domain wearing it on Shabbat even if it is ornamented. For reasons of modesty, a woman will certainly not remove her garter or display it in the public domain. Similarly, with regard to the needle, the assumption is that a woman will not loosen her hair in the street.

Rather, Rav Adda from the city of Naresh explained before Rav Yosef: Since a woman parts her hair with it. The Gemara asks: On Shabbat, when it is prohibited to comb one’s hair, for what use is this needle suited? Rava said: There is a gold plate on the other end of the needle. On a weekday, she uses it to part her hair. On Shabbat, she inserts the needle into her head covering and lays the gold plate against her forehead for ornamental purposes.

MISHNA: A man may not go out on Shabbat with a spiked sandal, as will be explained in the Gemara. And he may not go out with a single sandal when there is no wound on his foot. And he may neither go out with phylacteries, nor with an amulet when it is not from an expert, but rather it was written by someone who has not established a reputation as an expert in writing amulets that are effective for those who carry them. And he may neither go out with shiryon, nor with a kasda, nor with maggafayim. These terms will be explained in the Gemara. And if he went out into the public domain with any of these, he is not liable to bring a sin-offering.

GEMARA: The Gemara asks: What is the reason that the Sages prohibited going out with a spiked sandal on Shabbat?

Shmuel said: They were those who eluded the decrees of religious persecution, and after one of the wars they were hiding in a cave. And those hiding said: One who seeks to enter the cave may enter, but one who seeks to leave the cave may not leave. One leaving has no way to determine whether or not the enemy is lying in wait outside the cave. Therefore, leaving could reveal the presence of those hiding in the cave.

It happened that the sandal of one of them was reversed, the front of the sandal was in the back, and his footprints appeared like the steps of one leaving the cave. They thought that one of them left and feared that their enemies saw him and were now coming upon them to attack. In their panic, they pushed one another and killed one another in greater numbers than their enemies had killed among them. To commemorate this disaster that resulted from a spiked sandal, they prohibited going out into the public domain with it.

Rabbi Elai ben Elazar says that the reason for the decree was different. Once they were sitting in a cave and heard the sound of a spiked sandal atop the cave. They thought that their enemies had come upon them. They pushed one another and killed one another in greater numbers than their enemies had killed among them.

Rami bar Yeḥezkel said that the reason for the decree was different. They were sitting in a synagogue and they heard the sound of a spiked sandal from behind the synagogue. They thought that their enemies had come upon them. They pushed one another, and killed one another in greater numbers than their enemies had killed among them.

To commemorate that disaster which occurred due to a spiked sandal, at that time they said: A person may not go out with a spiked sandal. The Gemara asks: If so, on a weekday it should also be prohibited. The Gemara answers: When this incident occurred, it was on Shabbat. Therefore, they issued the decree prohibiting the spiked sandal specifically in parallel circumstances. The Gemara challenges: If so, on a Festival wearing a spiked sandal should be permitted. Why, then, did we learn in the same mishna:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

קולב. יש מי שאומרים ממיני תכשיט הוא להשמיע קול כדורך בגת ומחזקו במסמרים:
שליבות ושלשלאות פשוטות הן.

רבא אמר הא מתניתא לצדדין קתני אין עליה חותם תכשיט דאשה יש עליה חותם תכשיט דאיש והדין כך הוא. שיהא האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם והאשה בטבעת שאין עליה חותם. מפני שתכשיט הוא להן וכל תכשיט שרי אלא משום גזירה דרבא כדבעינן למימר לקמן (שבת סב.) דאמר פעמים שהאשה נותנת לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל האומן ומניחה באצבעו עד שמגיע אל האומן. ופעמים שהאיש נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם להניחה בקופסא ומניחתה באצבעתה עד שמגעת לקופסא. לפיכך אסרו אחד האיש ואחד האשה לצאת בין בטבעת שיש עליה חותם בין בטבעת שאין עליה חותם.

רב נחמן בר יצחק אמר טומאה אשבת קרמית כו'.

ולא במחט שאינה נקובה אוקימנא כדתניא כמין טס של זהב יש לה על ראשה.

בחול חולקת בה שערה בשבת מנחת על פדחתה. ונוי הוא לה:

לא יצא בסנדל מסומר כו'. מ"ט שלפי השמד כו' פשוטה היא.

אמר ליה אביי ותיהוי כבורית טהורה ותשתרי. לפי פירש"י ז"ל ללו דוקא טהורה, אלא שם בורית נקט כלישנא דמתניתין דקתני בורית טהורה ויוצאין בה. ואחרים פי' דתרתי קפריך א"כ תיהוי כבורית לגמרי ותהא טהורה שאינה לאו כלי ולא תכשיט אלא שמוש צניעות בפולמא, ואנן אמרינן לעיל (שבת נב:) אבל לענין טומאה זה וזה שוין ותהא נמי מותרת לצאת בה דהואיל ולצניעותא עבודי לא משלפא:

והא דאמרינן תינח בחול בשבת למאי חזיא. פירש"י ז"ל, הרי בשבת אינה חולקת שערה ואיני יודע מי אסרה והרי אמרו נזיר חופף ומפספס וה"ה לשבת דקי"ל כר"ש ואין זה פסיק רישי' ולא ימות ועוד אם מותרין לחלוק בה שער תצא בה לרה"ר, והרי אין כאן תכשיט אלא כלי. אלא [ה"פ]: הא תינח בחול כלו' דחזי ליה ולפיכך טמאה בשבת לענין הוצאה מאי חזיא לה ובי חולקת היוץ שערה ברשות הרבים ומפני שחולקת שערה יהא מותר להוציאה בתכשיט ומפרק כמין טס של זהב יש לה והיא נוי לה ותכשיט כשמניחתה כנגד פדחתה:

ותיהוי כבירית טהורה ותשתרי. לפי פירוש רש"י ז"ל נראה דבכדי נקט הכא טהורה, שאין עיקר הקושיא אלא תיהוי כבירית ותשתרי. ואינו נכון, דאם כן אמאי נקט טהורה ולאו אורחא דתלמודא הכין. ויש מפרשים דתרתי פריך, כלומר: תיהוי כבירית לגמרי שתהא טהורה שאינה לא כלי ולא תכשיט אלא לצניעותא בעלמא עבידא ואנן אמרינן בריש פרק במה בהמה (לעיל שבת נב, ב) דלענין טומאה זה וזה שוין, ותשתרי נמי לצאת בה הואיל ולצניעותא עבידא לא שלפא. ואינו נכון בעיני, דאי טהורה אמחט קאי הוה ליה למימר ותהוי כבירית טהורה ושריא אי נמי ותטהר ותשתרי, אלא אבירית משמע.
ובתוס' פירשו דהכי קאמר: ותיהוי כבירית שהיא טהורה משום שאינה תכשיט אלא טבעת הכלים ועל ידי כך מותר לצאת בה בשבת דליכא למיחש למישלף ואחויי, הכא נמי שהיא טהורה שאינה אלא כטבעת הכלים תשתרי דאינה תכשיט. ואם תאמר אם כן היכי אמרינן לעיל דלענין טומאה דא ודא אחת היא, והא איכא לאיפלוגי בין אוגרת בה שערה לשאינה אוגרת. מסתברא דמשום דהא לא מיתניא הכין בברייתא לא מותיב לה, ואיהו נמי בשאין אוגרת בה שערה אהדר ליה וא"נ בשאינה אוגרת בה שערה בעא מיניה וכדאמרינן גבי אצבע קאמר ליה.

והא דאמרינן: (הא תינח בחול) בשבת מאי איכא למימר. פירש רש"י ז"ל: הרי בשבת אינה חולקת בה שערה. והקשו עליו בתוס' ז"ל חדא דמנא ליה דאסור לחלוק שער בשבת אדרבא משמע דשרי דהא תנן (נזיר מב, א) נזיר חופף ומפספס והוא הדין בשבת דקיימא לן כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, ועוד דאטו משום דאסור לחלוק בה שער הוא דאין יוצאין בה הא אילו היה מותר לחלוק בה שריא אדרבא הוה ליה כלי ואסור לצאת בו. אלא הכי פירושא: בשבת למאי חזיא והלא אינה תכשיט. ומפרקינן כמין טס יש לה בראשה והיא נוי לה שמניחתה כנגד פדחתה.

ושמעו קול מעל גבי המערה. פירוש: קול סנדל מסומר.

הבורית והוא תכשיט עשוי לקשור בו בתי שוקים להדקן שלא יפלו על רגליה טהורה מלקבל טומאה שאינה תשמיש אדם אלא תשמיש של בתי שוקים והרי היא כטבעת הכלים ויוצאין בה בשבת שאין בהם חשש שליפה הואיל ומקום צנוע הוא ואין עין חברותיה שולט בו וכן אין חשש שמא תפול שצריכה היא להדקה יפה:

כבר ביארנו במחט שאינה נקובה שאסורה היא לצאת בה בשבת ואפי' יש בה טס של זהב שהיא ראויה אף בשבת ולא סוף דבר ברשות הרבים אלא אף בחצר שהרי כולן אסורות אף בחצר חוץ מכבול ופאה נכרית ומה שאמרו ובשבת מניחתה על פדחתה פירושו ובשבת ראויה להניחה על פדחתה ואעפ"כ לא תלך בה אף בחצר ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שכל שיש טס בראשה מותרת בחצר והוא שאמרו ובשבת מניחתה על פדחתה כלומר בחצר ומתוך שראויה לכך אין בה חיוב חטאת אף ברה"ר ואם אין לה טס אף בחצר אסור שהרי נמצא שאינה ראויה אלא לחלוק בה שערה ואין חלוקת שער בשבת הא מחט הנקובה אסורה לדברי הכל כמו שיתבאר אבל זו שנוהגות להתאחז בה ראשי הצעיפים יראה שתכשיט גמור הוא ואין בהם חשש שליפה שהרי תשמט צעיפה בשליפה ובאה לידי גנאי וטורח ומתוך כך נראה שמותר ולא עוד אלא שיראה שזהו פירוש הואיל ואשה אוגרת בה שערה כלומר שכורכת שערה בצעיפיה ותוחבת מחט בשני ראשי הצעיף להלמן ולהדקן ושאל עליה אי הכי להוי כבורית ותשתרי ופירשו בה חולקת שערה כלומר בחול אבל אינה ראויה שאין חלוקת שער בשבת והוצרך להפקיע ממנה חיוב חטאת בשבת מצד טס של זהב שיש לה על ראשה שבשבת מניחתה על פדחתה הא כל שאוגרת בה שערה על הדרך שיתבאר מותר לכתחילה:

המשנה השניה לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה ולא בתפלין ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה ולא בשריין ולא בקסדא ולא במגפים ואם יצא אינו חייב חטאת אמר הר"ם פי' סנדל מסומר מסומר במסמרים ובלבד שיהיו עשויים לחוזק וטעם איסורו כי בזמן שמד מן השמדות היו מתקבצין לתפלה ולקרית שמע במערות ושמעו קול המון וסברו שמא הרגישו בהם האויבי' דחקו זה את זה ודרסו זה את זה באותן הסנדלים המסומרים ומתו מהם רבים ולפיכך אסרו לצאת בסנדל המסומר בשבת וביום טוב לפי שהם ימי כנוסיה וכנופיא ואם יש ברגלו מכה יוצא בסנדל יחיד ברגלו הבריאה ואמרם מומחה סמך על התאר וחסר המתואר כמנהג כאלו אמר מאדם מומחה ומומחה הוא מי שנבחן ונתנסה שלשה פעמים שריין ידוע שריון קשקשים וקסדא כובע של ברזל מגפים מלבוש של ברזל יתכסה בו כל האדם בשעת המלחמה כדי שלא יכו אותו ויפול:

אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר לא יצא האיש בסנדל המסמר והוא של עץ ומסמרים תחובי' בו לחזק התחתון עם העליון ופי' הטעם בגמ' שאין איסור זה ממין שאר התכשיטין אלא מגזרת חכמים והוא ששליפי השמד היו ר"ל בני אדם הנשמטים מן השמד ונסים ממערכ' הגזרה ונחבאו להם במערה והסכימו ביניהם הנכנס יכנס מפני שבשעת כניסתו יביט לכאן ולכאן וכשירגיש שאין אדם רואהו יכנס והיוצא אל יצא מפני שמא בשעת יציאתו יראוהו אויבים וירגישו שאנו בכאן נהפך סנדלו של אחד והוא שסנדליהם היו עשויים בדרך שהיה אדם יכול לנעלן הפוכים והוא שהיו סנדליהם עשויים כעין שלנו עגולים כנגד העקב ומחודדים כנגד אצבעות הרגל אלא שלא היה העור שהרגל מתאחז בו עם העץ כנגד האצבעות אלא באמצע הסנדל והיה העור שם חתיכה רחבה שרוב הרגל מתאחז בה והיה העור נכרך לצד קרקעית הסנדל מכל צד והמסמרים תחובים להדק העור עם קרקעית הסנדל שהיה כלו שטוח ולא היו שם אותם תלוליות המחדדות שהם בשלנו לצד הראש ולצד העקב ונמצא לפי תכונתם שאם רצה לנעלם צד העגול לנגד האצבעות וצד המחודד כנגד העקב הוא יכול לעשות כן ועל דרך זה נהפך סנדלו של אחד מן הנכנסים וכשראו דפוס הרושם בקרקע נראה להם מצד הרושם שאחד מהם יצא ונתיראו שמא הכירו בהם אויבי' ודחקו זה את זה עד שמתו מהם הרבה וי"מ שהיו מסמרים הסנדל על פני כל שפתו בעיגול כעין אותן שעושי' לסוסים והצד העגול כלפי הראש והרחב כלפי הזנב ונהפך אותו הסמור בסנדלו של זה ואירעה התקלה על ידו ובדרך אחרת פי' בגמ' שבבית הכנסת היו יושבים ושמעו קול אויבים ודחקו זה את זה עד שהרגו זה את זה בסנדליהם ומצד שמעשה זה היה בשבת שהיא כנופיא של איסור מלאכה אסרוה אף ביום טוב שדומה לו בכנופיא של איסור מלאכה אבל לא בחול אף בתענית צבור שיש בו כנופיא הואיל ואינו כנופיא של איסור מלאכ' אבל בשבת ויום טוב גזרו כדי שלא יזכרו וידאגו ותהא שמחתם עגינה:

וחזר לו אח"כ למין שאר הדברים ואמר שלא יצא במנעל יחידי או סנדל יחידי אע"פ שאינו מסומר ר"ל רגלו אחת נעולה ואחת יחפה ופי' בגמ' דילמא מחייכי ליה ושליף ומייתי לה ובירושלמי פירשו הטעם שיחשדוהו כטוען את האחרת תחת כנפיו והוא שאמרו שם מפני החשד שלא יאמרו פלוני נפסק סנדלו ותלאו בשחיו בזמן שאין ברגלו מכה הא יש ברגלו אחת מכה מותר ופירשוה בגמ' מותר לנעול אותה שאין בה מכה והאחרת מכתה מוכחת עליה שהמנעל מזקת לה:

ולא בתפלין מפני שהשבת אינו זמן תפלין שאינו צריך אות והרי הוא משאוי אלא שמאחר שהוא דרך מלבוש אין בו חיוב חטאת ואף לדעת האומר שהשבת זמן תפלין שמא יצטרך ליפנות ויחלוץ ויביא או שמא תפסק רצועה ויביא ולא בקמיע והוא של כתב מסודר במיני תפלה ובשמות מיוחדים או של עקרי עשבים ידועים ותלויים בצואר החולה שיתרפא או בצואר המתיירא מאיזה חולי שלא יגיענו ואסור לו בזמן שאינו מן המומחה כלומר שלא עשאו אדם המומחה ואינו סומך עליו ושמא ישלוף ויביא אבל אם עשאו מומחה או שהקמיע מומחה מצד עצמו אע"פ שלא הומחה אותו שעשאה הרי היא לו תכשיט וכאחד ממלבושיו מפני שלבו סמוך עליו ובגמ' יתבאר על איזה דרך נעשה מומחה הן האיש הן הקמיע ומילת קמיע פירושה מענין קשר שקושרין אותה:

ולא בשריון והוא מין כלי זיין העשוי לשיעור הגוף לבד מצוארו עד מתניו ונקרא אזבירק ולא בקסדא והוא העשוי לצורת הראש והפנים עד הצואר ועד בכלל ולא במגפים והם העשויות לירכותיו או לשוקיו וי"מ כלי זיין שברגל העשויי' להניע את הבהמה ובלעז אישפר"ונש וסוף הענין שכל כלי המלחמה אסורים אלא שכל שהם דרך מלבוש כגון אלו שהוזכרו וכיוצא בהם אין בהן חיוב חטאת ויראה שכל אלו אף בנשים כן אלא שמתוך שאין דרך בכל אלו אלא באנשים נתיחדו במשנה זו לאיש:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אין משלחין ביום טוב סנדל המסומר ולא מנעל שאינו תפור ואע"פ שסנדל המסומר נאותין ממנו בחול ואמרו שם שכל שנאותין בו בחול משלחין אותו בי"ט פירושו בדבר שיש בו קצת צורך אע"פ שאין בהם צורך לבישה וסנדל המסומר אין בה שום צורך ויש שפירשו מגזירת שמא ינעול וכן נראה שהרי מ"מ אפשר שיש שם קצת צורך לסמוך בה כרעי המטה:

ב"ד הגדול גזרו שלא להעביר מי חטאת בנהר בספינה ולא אפר פרה וגזרו על דבר זה מתוך מעשה שהיה באחד שהיה מעביר מי חטאת בספינה בירדן ונמצא כזית מת תחוב בקרקעיתה של ספינה ואע"פ שאירע זה בירדן גזרו על כל הנהרות וכבר ביארנו ענין זה במסכת חגיגה פרק חמר בקדש:

בד"ה ותהוי כבירית כו' וא"ת אמאי לא משני השתא כמין טס כו' עכ"ל לפירוש הקונטרס לא קשיא להו הכי דכיון דראשה האחד אוגרת בה שערה ממש ולא שלפה ומחויא לה א"נ דראשה השני הוא טס של זהב והוי תכשיט מ"מ לא שלפא משום ההוא צד דאוגרת בה השער דעבידא לצניעות אבל לפר"י דלאו משום דלא משלפא ומחויא נגעו בה דאינה אוגרת בה השער ממש אלא שתוחבת המחט בתוך השבכה כמו שכתבו התוס' לעיל וכמו שפי' הרא"ש דברי התוס' אלא דלא הוי תכשיט כלל דה"ל כטבעות הכלים שפיר תקשה להו דאימא דבראשה השני יש לה כמין טס ושלפה ומחויא לה כדמשני לקמן ואהא תירצו דאם היתה אוגרת כו' ואינה חשובה תכשיט אלא טס כו' כצ"ל מספרים מדויקים ור"ל דאינה חשובה תכשיט אלא במניח הטס שם כנגד פדחתה אם היתה אוגרת בה שערה דהיינו שתוחבת בתוך השבכה לעולם לא היה בא צד השני של הטס כנגד פדחתה ודו"ק:

בא"ד וצ"ל דאטומאה נמי פריך ותיהוי טהורה כבירית שהיא טהורה וגם תשתרי כו' עכ"ל ולפי האמת דקאמר הואיל ואשה חולקת כו' צ"ל דלא עבידא שום מחט לכך דאוגרת בה שערה דאל"כ אכתי תקשה דע"כ טהורה היא כבירית ואמאי קתני דלענין טומאה דא ודא אחת היא אלא דלמאי דבעי למימר דמחט דמתני' היינו דאשה אוגרת בה שערה קאמרי קושטא היא דתקשי ליה נמי אטומאה דקאמר דדא ודא אחת היא והך מחט דמתני' דאוגרת בה השער ע"כ דטהורה היא כבירית ודו"ק:

בגמ' סנדל המסומר מ"ט אמר שמואל שלפי הגזירה וכו' כצ"ל:

כסבורין הם אחד מהן יצא וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה המעמיד וכו' והערסא הוא עץ ארוך וכו' הלשון מגומגם מאד שאם באנו לפרש שמה שכתב רש"י שהקנה וכו' הוא הקנה שבו תלוים השתי כפות כמבואר בסוף פרק הספינה א"כ מהו העץ ארוך שכתב רש"י וכולן העץ ארוך מעמידן גם לא יתיישב מה שמסיים רש"י שב' כפות המאזנים תלויות בשני ראשין שפשיטא הוא שזה חוץ להקנה שבו תלוים השתי כפות ועוד למה לא הזכיר רש"י ג"כ הנפש של מאזנים שהוא הברזל או העץ החלול שהלשון מתנועע בתוכו ונראה שמה שכתב רש"י והערסא הוא עץ ארוך ר"ל הוא מה שקורא אותו בפ' הספינה קנה שהכפות תלויות בשני ראשיו ומ"ש שהקנה שקורין יישא וכו' ר"ל הוא הקנה החלול שקורא בגמ' פ' הספינה נפש מאזנים שהלשון תחובה והולכת בתוכו והשלשלת תחובה בקנה ר"ל שבאותו קנה החלול תחוב בקצהו העליון שלשלת קצה אחד תחוב באותו קנה החלול וקצה השני של שלשלת תחוב בגג הבית ובו תלוין המאזנים בידוע ומה שכתב וכולן העץ ארוך מעמידן הוא העץ הארוך שקוראים בגמרא קנה שבו תלוין בשני ראשיו שלשלאות ובהם תלוין השתי כפות גם הלשון תחובה באמצעיתו וגם אותו קנה החלול שבו הולכת הלשון תחוב ג"כ באותו עץ ארוך שהוא הקנה באמצעיתו ע"נ הלשון וא"כ כל המאזנים העץ הארוך הזה מעמידו ולכך מסיים רש"י שפיר ששתי כפות המאזנים תלוין בשתי ראשין אבל בספר ח"ש מגיה במקום והשלשלת דשלשלאות גם כתב ששתי כפות תלוין בשתי ראשין פי' בקנה משמע מדבריו שהוא מפרש הקנה שבדברי רש"י כפשוטו שהוא הקנה שבו תלויות הב' כפות אבל לא יתיישב שפיר ומה שכתבתי נ"ל נכון:

בתוס' ד"ה ותהוי כבירית וכו' וא"ת אמאי לא משני השתא כמין טס וכו' ר"ל טס שמניחתו על פדחתה ולכך הוי שפיר תכשיט ונוי לאשה ושייך בה שלפה ומחוי':

בא"ד וי"ל דאם היתה אוגרת בה שערה וכו' ר"ל דדוקא כדמשני שהיא חולקת בה שערה שייך לומר כמין טס וכו' ואחר שחלקה בה שערה מניחתו כנגד פדחתה והוי לה נוי ותכשיט אבל לשינויא קמא שאמר שאוגרת בה שערה ותמיד הוא תחוב בשבכה לאגור בה שלא יצא שערה א"כ א"א לה לעולם להניח הקצה שבו הטס על פדחתה א"כ לא הוי תכשיט אלא טס וק"ל:

ד"ה ושמעו קול וכו' של סנדל המסומר מפירש"י משמע שההריגה נעשית ע"י שדחקו עצמן בסנדליהם שהיו בהן מסמרות של ברזל והרגו זה את זה באותן מסמרות ולכך אסרו חכמים אותן סנדלין שתקלת ההריגה נעשית במסמורים אבל מדברי התוס' משמע שע"י שהיו סנדליהן במסמרין והלכו יהודים ע"ג המערה או לאחורי ב"ה ואותן שהיו יושבין בתוך המערה או בב"ה שמעו הקול של המסמרים מאותן שהיו הולכין ע"ג המערה והיו סבורין שאויבים הולכין ע"ג המערה לבקש אותן וכן בב"ה ודחקו זה את זה וע"י הדחיקה הרגו זה את זה אפי' בלא מסמרים אלא שהמסמרות היו גורמין הקול ששמעו לא יתיישב לפי זה טעם דראשון שאמר נהפך סנדלו של אחד מהן וכו' מה תלי זה במסמרות וצ"ל ג"כ שע"י שהיו בו מסמרות היתה ניכר ההפיכה שהיה נראה כאלו אחד מהם יצא ומחמת זה דחקו עצמן וא"כ באה התקלה מחמת המסמורין ולכך אסרוהו וק"ל:

גמ' בערסא הלך כו' חותם תכשיט דאיש כו' חותם תכשיט דאשה כו':

שם נחבאין במערה ואמרו כו' אחד מהם יוצא כו' מעל גבי המערה כסבורים היו שבאו עליהם אויבים דחקו כו' היו שבאו עליהם כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה המעמיד כו' השתי ראשין. נ"ב פי' של קנה:

בד"ה סנדל המסומר של עץ הוא ותוחבין מסמרות לחזק העליון עם התחתון ובגמ' מפרש מ"ט גזרו ביה כצ"ל והשאר נמחק:

בד"ה והרגו זה כו' בדחיקתן הס"ד ואח"כ הה"ד שהיו סנדליהן מסומרין כו' כצ"ל. ונ"ב ומש"ה אסרו דוקא סנדל המסומר וק"ל וכן פי' הרמב"ם:

בד"ה אלמה תנן במס' ביצה משלחין כלים כו' הד"א:

תוס' בד"ה ושמעו קול כו' של סנדל המסומר. נ"ב נ"ל דהתוס' פירשו מש"ה אסרו סנדל המסומר ולא פי' כרש"י כו' שהרגו בסנדליהם אלא מחמת דחיקה הרגו אפילו לא היו מסומרין כלל אלא התקלה באה מכח המסומר שאם לא היו המסמרים לא היה נדמה בעיניהם כקול אויבים כו' ולעיל גבי היוצא אל יצא כו' לפירוש התוספות צ"ל דאם לא היו המסמרים לא היה ניכר מנעל הפוך וק"ל:

בד"ה לא בסנדל כו' צ"ל לא סנדל המסומר ולא מנעל שאינו כו':

רש"י ד"ה רבא. ברייתא דקתני כו'. מתניתין היא בפרק י"א דכלים מ"ח [ועמש"כ בנדרים כ"ו] :

רד"ה נהפך סנדלו. שיש לו שתי פיות כו'. פירוש לפירושו. שהסנדל פתוח מגביו (ובזה יל"פ הא דאיתא ביומא (עח) הוה כאיב לי כרעא כו' גבא דכרעא הוה איבעי לך למירמא סנדלא. היינו משום דל"ל גב דלידחק גב הרגל. וא"צ לפירש"י שם שהוא רחב) רק שיש לו ב' תרסיות מב' צדדיו באמצע דפנותיו. ובהן קבועות רצועות. וכשנועלו קושרו בהרצועות ע"ג הרגל שלא ישמט. ופעמים שנשאר קשור אף בשעה שחולצן. ומשמטהו מן הרגל ונראה בו שתי פיות א' לפני התריסיות לצד האצבעות והב' לאחורי התריסיות לצד העקב (עי' לקמן קי"ב). לכן יכולין לנעלו מב' ראשיו:

גמ' הגזרה. צ"ל השמד (וכ"ה בדפו"י):

בַּמְּעָרָה הָיוּ יוֹשְׁבִין, וְשָׁמְעוּ קוֹל מֵעַל גַּבֵּי הַמְּעָרָה. פירשו קול של סַנְדָּל הַמְסֻמָּר ויש להבין למה נצרכו למדחק בהכי והוה ליה למימר 'קוֹל הֲמוֹן בְּנֵי אָדָם'? ונראה לי דניחא להו לפרש כן כדי לדמות ענין זה לענין ראשון, שאמר שֶׁנֶהְפַּךְ סַנְדָּלוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם וחשבו שיצא אחד לחוץ, דנמצא בזה מלבד תקלת הסנדל עצמו שנהרגו מן המסמרים שבו, עוד נמי הסיבה של התקלה גם כן באה מן הסנדל, כי מחמת שנתהפך חשבו שיצא אחד מהם ולכך דָּחֲקוּ זֶה בָּזֶה ונעשית התקלה שנהרגו במסמרים של הסנדל. וכן ידמה עניין זה אם נפרש שהסיבה של התקלה באה גם כן מחמת הסנדל ששמעו קול הסנדל, ולכך לא פירשו ששמעו קול המון העם.

מַעֲשֶׂה כִּי הֲוָה, בְּשַׁבָּת הֲוָה. יש להקשות מה סברה יש בדבר זה לחלק בין שבת לחול? ונראה לי בס"ד דכוונו בגזירה זו לעשות זכר לצדקת ישראל שמסרו עצמם על מצות שבת, ולכן עשו הגזירה בשבת דוקא כמו מעשה שהיה, כדי שבזה יתברר ויתפרסם זכותם, דכל השומע גזרה ודאי יחקור לדעת למה היתה הגזירה בשבת דוקא, ואז יודיעו לו מעשה שהיה בשבת, וממילא יתגלה ויתפרסם זכותם של ישראל.

אִי הָכִי, בְּחֹל נַמִּי לִיתְּסַר? מַעֲשֶׂה כִּי הֲוָה, בְּשַׁבָּת הֲוָה. קשה, וכי הם קנסו את הַסַנְדָּל על אשר עשה נזק לישראל, כדי שתאמר לא קנסוהו אלא בשבת מפני כי הנזק שעשה לישראל עשהו בשבת? והלא גזרה זו לאו משום קנסא היא, אלא עשו אותה בשביל טובת ישראל שלא יגיע להם נזק מכאן ולהבא מִסַנְדָּל הַמְסֻמָּר כאשר הגיע להם מקודם! ואם כן כיון דכונתם היא בשביל טובת ישראל למה חוששים לנזק זה בשבת ולא בחול? והלא כמו דימצא הנזק בשבת כן ימצא בחול, ואדרבה ימי החול הם מרובים!
ונראה לי בס"ד, אין הכי נמי בשביל חשש הנזק צריך לגזור על כל הימים כדי שלא יהיה עוד נזק ממנו לישראל, אך אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רובן יכולין לעמוד בה (עבודה זרה לו.), והאי גזרה דסנדל ראו חכמים שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה בכל יום, ורק יום אחד בשבוע יכולין לעמוד בה כולן, על כן בחרו לגזור גזרה זו בשבת שהוא יום אחד בשבוע, וכדי להפיס דעת המון העם שלא יאמרו מאי חזיתו לבחור בשבת ולא ביום אחר? אמרו גוזרין אנחנו גזרה זו בשבת, משום דמעשה שהיה בשבת היה, דנמצא יום זה עלול טפי לדבר זה.

מתני' ולא בשריון. עי' לקמן סד ע"ב ברש"י ד"ה כל שאסרו:

בגמרא ולא במחט שאינה נקובה למאי חזיא ופירש"י למאי חזיא לתכשיט דקתני אינה חייבת חטאת עכ"ל. ומשמע לכאורה מפירושו דכיון דלאו תכשיט הוא יש לחייבה חטאת דמשוי הוא וכמ"ש התוס' בכוונתו והקשו על פירושו ולענ"ד בלא"ה אי אפשר לפרש כן כוונת רש"י דהא אפילו אי לאו תכשיט הוא אלא משוי הוא אפילו הכי לא שייך בה חיוב חטאת כיון שלא הוציאה כדרך המוציאין אע"כ דאדרבה לפירש"י היינו מה"ט גופא דכיון דלאו תכשיט הוא לא שייך למיתנייא בהדי הנך דמתני' דאיצטריך למיתני בהו דלא תצא ואם יצאה אינה חייבת חטאת דאף ע"ג דתכשיטין נינהו והו"ל כמלבושיה דאינה חייבת חטאת אף ע"פ שהוציאה בדרך המוציאין אפ"ה לא תצא לכתחילה דלמא שלפא ומחויא או מטעמא אחרינא דלעיל מה שא"כ במחט שאינה נקובה דלא חשיב תכשיט כלל אלא כלי מיקרי כיון שהיא לצורך תשמישיה אלא הא דאינה חייבת חטאת היינו משום שאינה מוציאה כדרך המוציאין א"כ לא איצטריך למיתנייה כלל בין לענין איסורא דלא תצא ובין לענין דאינה חייבת חטאת כן נ"ל בכוונת רש"י דלא תקשי עליה קושיות התוספות ומה שהקשו התוספות עוד על פירושו עיין בספר מג"ש:

בקולב. הוא כמין עמוד רחב מלמטה ודק מלמעלה ומיטלטל והחנוני מעמידו לפני חלון חנותו ומסמרין תחובין בו ותולין בהן אבנטים ורצועות למכור: בערסה. אישתרייד''א בלע''ז והן מאזנים גדולות לשקול צמר ושעוה ונחשת והן של עץ: הלך אחר שלשלותיו. שתלוי בהן ואם של מתכת הן טמאות: המעמיד. גוף הטבעת מעמיד החותם והעול מעמיד את סמלוניו והקולב את מסמרותיו והסולם את שליבותיו שהרי בהם קבועים והערסה הוא עץ ארוך שהקנה שקורין ייש''א והלשון תחוב בו והשלשלות קבועות בקנה וכולן העץ ארוך מעמידן שהוא פליי''ל ששתי כפות המאזנים תלויות בב' ראשין: רבא אמר. ברייתא דקתני וטבעת הוי תכשיט בין שיש עליה חותם בין שאין עליה חותם לאו ארישא דאיירי בתכשיטי נשים קיימי תרוייהו אלא חד תכשיט דאיש וחד תכשיט דאשה ולצדדין קתני: טומאה אשבת קרמית. הא דקתני וטבעת בין שיש עליה כו' לאו ארישא קאי דקרי ליה תכשיט נשים אלא הכי קאמר וטבעת שאמרו שנטמאת בין שיש עליה חותם דלאו תכשיט הוא מיהו כלי מעשה הוא בין שאין עליה חותם דהוי תכשיט וכי קתני רישא תכשיטי נשים אשאין עליה חותם: למאי חזיא. לתכשיט דקתני אינה חייבת חטאת: אוגרת בה שערה. היוצא חוץ לקישוריה כורכתו סביב המחט ותוחבת המחט בשבכה מתחתיה שלא יראה שערה: ותיהוי כבירית. דתנא מתניתין (לקמן דף סג.) בירית טהורה מלטמא ויוצאין בה והיא כמין אצעדה שעושה לשוקיה מעל בתי שוקיה להדקן שלא יפלו על רגלה: טהורה. דלאו תכשיט היא אלא תשמיש לבתי שוקיה והוי כטבעת הכלים דאמרן טהורות בפרקין דלעיל ויוצאין בה שצריך לה עם בתי שוקיה ולא הוי משאוי ויוצאין דכיון דלצניעותא היא לא שלפא ומחוי והאי מחט נמי לצניעות דשער באשה ערוה ולא מחויא ואמאי לא תצא לכתחילה: חולקת. לכאן ולכאן באמצע ראשה שקורין גריוו''א בלע''ז: ובשבת למאי חזיא. הרי בשבת אינה חולקת שערה: טס של זהב יש לה על ראשה. האחד והשני עוקץ הוי: בחול חולקת שערה. בעוקץ: ובשבת. תוחבת העוקץ בשבכה והטס שבראשה השני מונח על פדחתה: מתני' סנדל המסומר. של עץ הוא ותוחבין מסמרות למעלה לחזק התחתון עם העליון (העץ עם העור שלמעלה הימנו ויש לו שתי פיות ותוחב רגלו בו) ובגמרא מפרש מאי טעמא גזרו ביה: ולא ביחיד. ולא בסנדל יחיד: בזמן שאין ברגלו מכה. בש''ס ירושלמי מפרש דלא ליחשדיה דטעין ליה לחבריה תותי כנפיה ולשון רבותי דילמא מחייכי עליה ושקיל דשליף ליה וממטי ליה בידי' בשכחת שבת ומיהו בזמן שיש ברגלו מכה שרי ובגמרא בעי בהי מינייהו יהיב ליה: ולא בתפילין. כדמפרש טעמא בגמרא (לקמן דף סא.): ולא בקמיע. שכותבין וטוענין לרפואה: שאינו מן המומחה. אבל בקמיע מומחה שרי דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו: שריון קסדא ומגפיים. מפרש בגמרא: אינו חייב חטאת. דכולהו מין מלבושין נינהו בחול למלחמה: גמ' שלפי הגזירה היו. בני אדם הנשמטים מן הגזירה היו: הנכנס יכנס. הרוצה ליכנס יכנס שהנכנס יראה תחלה שאין אדם רואה: והיוצא אל יצא. שמא יש אויבים מבחוץ והוא לא ידע ויראוהו ויבינו שאנו כאן: נהפך סנדלו. שיש לו שתי פיות ויכול לנועלו מב' צדדין אבל ניכר מי הוא לפנים ומי הוא לאחור וכשנועלו זה הפוך נראה הנכנס כאילו הוא יוצא וניכר מקומו בקרקע: והרגו זה את זה. בדחיקתן שהיו סנדליהן מסומרין כעין אותם שעושין לרגלי הסוסים ראשיהן עבים: אל יצא. האיש בשבת כדמפרש לקמיה דבשבת היה מעשה ומעין המאורע אסרו: אלמה תנן. במסכת ביצה:

רב נחמן בר יצחק אמר טומאה אשבת קא רמית. דאפילו בלאו טעמא דהוי תכשיט לאיש היא טמאה מכל כלי מעשה והשתא בין לרבא בין לרב נחמן בר יצחק מוקמי תרוייהו כרבי נחמיה ולא מטמא מטעם תכשיט דאשה אלא מטעם תכשיט דאיש או מטעם דהוי כלי מעשה ולצדדין קתני בין לרבא בין לרב נחמן בר יצחק: למאי חזיא. פי' בקונטרס למאי חזיא והא משוי הוא וקשה לר''י דאם כן מאי משני הואיל ואשה חולקת בה שערה אטו משום הכי לא הוי משוי והא אינו לא מלבוש ולא תכשיט אלא נראה לפרש למאי חזיא למה היא רגילה לצאת בה בחול אמר רב יוסף כו' ובתר הכי פריך ובשבת למאי חזיא נהי שרגילה לנושאה בשביל שצריכה לחלק בה שערה בשבת תיהוי משוי כיון דאינו לא מלבוש ולא תכשיט ובקונטרס פי' בסמוך בשבת למאי חזיא והלא בשבת אינה חולקת שערה וקשה לר''י חדא דהא מנא ליה דאסור לחלק בה שיער בשבת ועוד דאמאי פריך והא אסור אפילו יהא מותר תקשה והא משוי הוא: הואיל ואשה אוגרת בה שערה. נראה לר''י שתוחבת המחט בתוך הסבכה ודוחקת את הסבכה כדי שלא יפלו שערותיה חוץ לקישוריה והשתא אתי שפיר דהויא כעין בירית שאוחזת בתי שוקיה שלא יפלו ולא כפירוש הקונטרס: ותיהוי כבירית טהורה ותשתרי. פירש בקונטרס דכי היכי דהתם לא חיישי לדילמא משלפא ומחויא הואיל ולצניעותא עבידא ה''נ לא ניחוש למישלף ואחוויי מהאי טעמא וקשה לר''י דהא כבלים אין יוצאין בהן בשבת דחיישינן דילמא משלפא להו משום דהוי תכשיט כמו שאפרש אע''ג דלצניעותא עבידא כמו בירית דהכל ענין אחד אלא שבירית באחת וכבלים בשתים כדאמרינן לקמן (דף סג:) ועוד דלמה לו להזכיר כאן טהרת בירית הוה ליה למימר ותיהוי כבירית ותשתרי ונראה לר''י דה''פ ותהוי כבירית שיוצאין בה לפי שהיא טהורה משום שאינה תכשיט דאינה נוי לאשה כיון דאינה כ''א באחת והויא כטבעת הכלים דאינה כ''א לצורך בתי שוקים ה''נ האי מחט שהיא טהורה לפי שאינה אלא כטבעת הכלים תשתרי דאינה תכשיט וא''ת אמאי לא משני השתא כמין טס של זהב יש לה בראשה כדמשני לאידך שינויא דבסמוך וי''ל דאם היתה אוגרת בה שערה לא היתה מניחתה לעולם כנגד פדחתה ואינה חשובה תכשיט אלא טס וקשה לרשב''א לפירוש זה דכיון דמחט שאוגרת בה שערה היא טהורה היכי קאמר לעיל (דף נב:) אבל לענין טומאה דא ודא אחת היא הרי יש חילוק אפילו בשלימה דאותה שאינה אוגרת בה טמאה ואותה שאוגרת בה טהורה וצריך לומר דאטומאה נמי פריך ותיהוי טהורה כבירית שהיא טהורה גם תשתרי לצאת בה: ומניחתה כנגד פדחתה. השתא לא היה צריך לומר שחולקת בה שערה כלל אלא האמת מפרש: ושמעו קול מעל גבי המערה. קול של סנדל המסומר: (שייך לע''ב) לא בסנדל המסומר ולא במנעל שאינו תפור. תימה לר''י והא קתני סיפא זה הכלל כל שניאותין בו משלחין אותו ביו''ט ומפרש בגמ' דכל שנאותין בו בחול קאמר וסנדל המסומר ניאותין בו בחול ואמאי אין משלחין אותו בי''ט וי''ל דהחמירו בו לפי שבא תקלה על ידו כי היכי דאסר ליה בשמעתין ר' אלעזר בר' שמעון לטלטלו לכסות בו את הכלי או לסמוך בו כרעי המטה אע''פ ששאר כלים שמלאכתן לאיסור שרי לטלטלן לצורך גופן ומקומן וזה הכלל דקתני התם לא קאי אלא אמנעל שאינו תפור ונראה לר''י דאפי' לרבנן דר' אלעזר דשרי לטלטל לצורך גופו ומקומו אסור לשלחו בי''ט אע''ג דשילוח משום שמחת י''ט חשיב כמו לצורך גופו מדשרי' לשלוח דברים שמלאכתן לאיסור כיון שבאת תקלה על ידו ליכא. שמחת י''ט:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד