דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

שבת ס ע"ב - טקסט הדף

(משלחין כלים בי''ט בין תפורין בין שאינן תפורין) אבל לא סנדל המסומר ולא מנעל שאינו תפור (בי''ט) בשבת מ''ט דאיכא כינופיא בי''ט נמי איכא כינופיא תענית צבור איכא כינופיא ליתסר מעשה כי הוה בכינופיא דאיסורא הכא כינופיא דהתירא הוה ואפילו לר' חנינא בן עקיבא דאמר לא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה הני מילי ירדן דשאני משאר נהרות אבל י''ט ושבת כי הדדי נינהו דתנן אין בין י''ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד א''ר יהודה אמר שמואל לא שנו אלא לחזק אבל לנוי מותר וכמה לנוי ר' יוחנן אמר חמש בזה וחמש בזה ור' חנינא אמר שבע בזה ושבע בזה א''ל ר' יוחנן לרב שמן בר אבא אסברא לך לדידי שתים מכאן ושתים מכאן ואחת בתרסיותיו לר' חנינא ג' מכאן וג' מכאן ואחת בתרסיותיו מיתיבי סנדל הנוטה עושה לו שבע דברי רבי נתן ורבי מתיר בי''ג בשלמא לרבי חנינא הוא דאמר כרבי נתן אלא רבי יוחנן דאמר כמאן הוא דאמר כר' נהוראי דתניא ר' נהוראי אומר ה' מותר ושבע אסור א''ל איפה לרבה בר בר חנה אתון תלמידי רבי יוחנן עבידו כר' יוחנן אנן נעביד כרבי חנינא בעא מיניה רב הונא מרב אשי חמש מהו א''ל אפילו ז' מותר ט' מאי א''ל אפילו ח' אסור בעא מיניה ההוא רצענא מרבי אמי תפרו מבפנים מהו א''ל מותר ולא ידענא מ''ט אמר רב אשי ולא ידע מר מ''ט כיון דתפרו מבפנים הוי ליה מנעל בסנדל גזרו ביה רבנן במנעל לא גזרו ביה רבנן בעא מיניה ר' אבא בר זבדא מר' אבא בר אבינא עשאו כמין כלבוס מהו א''ל מותר איתמר נמי אמר רבי יוסי בר' חנינא עשאו כמין כלבוס מותר א''ר ששת חיפהו כולו במסמרות כדי שלא תהא קרקע אוכלתו מותר תניא כוותיה דרב ששת לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא יטייל מבית לבית אפילו ממטה למטה אבל מטלטלין אותו לכסות בו את הכלי ולסמוך בו כרעי המטה ור' אלעזר בר' שמעון אוסר נשרו רוב ממסמרותיו ונשתייר בו ד' או ה' מותר ורבי מתיר עד שבע חיפהו בעור מלמטה וקבע לו מסמרות מלמעלה מותר עשאו כמין כלבוס או כמין טס או כמין יתד או שחיפהו כולו במסמרות כדי שלא תהא קרקע אוכלתו מותר הא גופה קשיא אמרת נשרו רוב מסמרותיו אע''ג דנשתיירו ביה טובא והדר תני ארבע או חמש אין טפי לא א''ר ששת לא קשיא כאן שנגממו כאן שנעקרו: ארבע או חמש מותר: השתא חמש שרי ארבע מיבעיא א''ר חסדא ארבע מסנדל קטן וחמש מסנדל גדול: ורבי מתיר עד שבע: והתניא רבי מתיר עד שלש עשרה נוטה שאני השתא דאתית להכי לרבי יוחנן נמי לא קשיא נוטה שאני אמר רב מתנה ואמרי לה אמר רב אחדבוי בר מתנה אמר רב מתנה אין הלכה כר' אלעזר בר' שמעון פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מהו דתימא מסתברא טעמא דרבי אלעזר ברבי שמעון בהא קמ''ל אמר רבי חייא אי לאו דקרו לי בבלאי שרי איסורי שרינא ביה טובא וכמה בפומבדיתא אמרין עשרין וארבע בסורא אמרין עשרין ותרתין אמר רב נחמן בר יצחק וסימניך עד דאתא מפומבדיתא לסורא חסר תרתי: ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ס - ב

ומקשינן: אם כן, ביום טוב לישתרי לצאת בסנדל המסומר, אלמה תנן במסכת ביצה:  אבל לא משלחין ביום טוב איש לרעהו דורון אלא דברים שהם לצורך יום טוב. ומשום כך אין משלחין סנדל המסומר, ולא מנעל שאינו תפור, משום שאינם ראויים לשימוש ביום טוב [87].

ולמדנו מכאן שגזירת סנדל המסומר היא אף ביום טוב.

ומשנינן: בשבת מאי טעמא גזרו - משום דאיכא כינופיא [88], שבטלים העם ממלאכה ונקבצים לבתי כנסיות ובתי מדרשות. וכשם שמעשה שהרגו איש ברעהו היה כשנקבצו קהל יחדיו, הוא היה בשבת כשנקבצים, ומשום כך ביום טוב נמי גזרו משום דאיכא כינופיא.

ומקשינן: אם כן, תענית ציבור שגם כן איכא כינופיא בתפילה, ליתסר בגזירת סנדל?

ומשנינן: מעשה דהריגה בסנדל כי הוה - בכינופיא דאיסורא, בזמן שאסורין במלאכה היה, ואילו הכא, בתענית ציבור, כינופיא דהתירא הוה ואינו דומה למעשה שהיה [89].

והגזירה שגזרו גם ביום טוב היא אפילו לרבי חנינא בן עקיבא, דאמר על גזירת חכמים שגזרו לא לשאת בספינה מי חטאת בגלל מעשה שהיה [שנשאו מי חטאת בספינה ונמצא כזית מן המת תחוב בקרקעית הספינה ונטמאו המים], וסבר רבי חנינא שלא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה. מכל מקום מודה רבי חנינא כאן, בגזירת סנדל, שגזרו גם על יום טוב.

משום שיש לחלק, הני מילי ירדן שגזרו דוקא עליו, משום דשאני ברוחב או בעומקו משאר נהרות.

אבל יום טוב ושבת - כי הדדי נינהו.

דהא תנן במסכת מגילה: אין בין יום טוב לשבת אלא היתר מלאכות עבור אוכל נפש בלבד.

אמר רב יהודה אמר שמואל: כיון שגזרו חכמים רק כעין המאורע שמחמתו באו לגזור, אם כן יש לחלק בגזירת סנדל: לא שנו במתניתין שאין יוצאין אלא בסנדל שיש בו מסמרים העשויין לחזק את העקב. כי כך היה המעשה כשנהרגו על ידי הסנדל. אבל מסמרים העשויים לנוי - מותר לצאת בסנדל זה.

וכמה מסמרים יהיו בסנדל לנוי שמותר לצאת בו? נחלקו בזה אמוראים:

רבי יוחנן אמר: חמש בזה וחמש בזה בכל סנדל.

ורבי חנינא אמר: שבע בזה ושבע בזה - בכל סנדל.

אמר ליה רבי יוחנן לרב שמן בר אבא: אסברא לך:

לדידי, חמש מסמרים בסנדל היכן הם עשויים:

שתים מכאן לצד חיצון - אחד על יד האצבעות ואחד על יד העקב. ושתים מכאן לצד הפנימי לעבר בין הרגלים. ואחת בתרסיותיו, ברצועות.

ואילו לרבי חנינא הסובר שאפשר לצאת בסנדל שיש בו שבעה מסמרים בכל סנדל - שלושה מכאן כלפי חוץ, ושלושה מכאן כלפי פנים, ואחת בתרסיותיו ברצועות.

מיתיבי להקשות על רבי יוחנן.

תניא בברייתא: סנדל הנוטה שאין העובי שוה בכל הסנדל וצריך להגביהו שיהא שוה בכולו - עושה לו שבע מסמרים, דברי רבי נתן.

ורבי מתיר בשלושה עשר מסמרים.

ויש להקשות: בשלמא לרבי חנינא, הוא דאמר שבע מסמרים כרבי נתן.

אלא רבי יוחנן, דאמר חמש מסמרים - כמאן הוא פוסק?

ומשנינן: הוא, רבי יוחנן - דאמר כרבי נהוראי.

דתניא: רבי נהוראי אומר: חמש מסמרים מותר ושבע אסור.

אמר ליה איפה [כך היה שמו] לרבה בר בר חנה: אתון, תלמידי רבי יוחנן - עבידו חמש כרבי יוחנן. אנן - נעביד שבע כרבי חנינא [90].

בעא מינה רב הונא מרב אשי: לרבי חנינא חמש מסמרים בסנדל - מהו שיצא בו בשבת?

אמר ליה: אפילו שבע מסמרים מותר וכל שכן חמש.

עוד בעא מיניה: תשע מסמרים מאי לצאת בו? אמר ליה: אפילו שמונה אסור [91].

בעא מיניה ההוא רצענא מרבי אמי: תפרו לסנדל מבפנים במנעל של עור - מהו לתת בו מסמרים?

אמר ליה שמעתי מרבי יוחנן שבאופן כזה מותר. ולא ידענא מאי טעמא התיר.

אמר ליה רב אשי: וכי לא ידע מר מאי טעמא התיר רבי יוחנן?

טעם ההיתר הוא: כיון דתפרו לסנדל מבפנים הוי ליה מנעל. ורק בסנדל גזרו ביה רבנן דומיא דמעשה שהיה, אבל במנעל לא גזרו ביה רבנן.

בעא מיניה רבי אבא בר זבדא מרבי אבא בר אבינא: עשאו למסמר כמין כלבוס - שכופף את שני ראשיו ונועץ את שניהם בסנדל - מהו לצאת בו בשבת?

אמר ליה: מותר הואיל ונשתנה משאר המסמרים אינו דומה למעשה שהיה ולא גזרו עליו.

איתמר נמי: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: עשאו כמין כלבוס מותר.

אמר רב ששת: חיפהו את הסנדל כולו מלמטה במסמרות כדי שלא תהא קרקע אוכלתו לסנדל - מותר.

תניא כוותיה דרב ששת: לא יצא האיש בסנדל המסומר, ולא יטייל בסנדל מבית לבית [92].

ולא עוד אלא אפילו ממטה למטה בתוך הבית אסור לנעול סנדל זה.

אבל מטלטלין אותו לכסות בו את הכלי ולסמוך בו כרעי המטה ואין בו משום איסור מוקצה משום שהוא "כלי".

ורבי אליעזר ברבי שמעון אוסר לטלטלו לצורך שימוש כל שהוא - גזירה שמא יבוא לנעול אותו.

נשרו רוב ממסמרותיו, ונשתייר בו ד' או ה' מסמרים - מותר. [ויתבאר לקמן].

ורבי מתיר אפילו אם נשתיירו עד שבע.

חיפהו בעור מלמטה וקבע לו מסמרות מלמעלה - מותר שאינו כעין אותו סנדל שהיה במאורע שמחמתו גזרו רבנן גזירת סנדל.

עשאו כמין כלבוס, או כמין טס, או כמין יתד, או שחיפהו כולו במסמרות כדי שלא תהא קרקע אוכלתו - מותר.

והוינן בה: הא גופה דברייתא קשיא.

אמרת: נשרו רוב מסמרותיו מותר, ומשמע שבכל מקרה שנשארו רק "מיעוט" המסמרים מותר אף על גב דנשתיירו ביה מסמרים טובא יותר מארבע או חמש. והדר תני שדוקא אם נשתיירו ארבע או חמש מותר, ומשמע שאם נשתיירו טפי, לא התירו רבנן.

אמר רב ששת: לא קשיא,

כאן שהתירו אם נשרו רוב המסמרים - כשנגממו - נקטע רוב המסמר בחלקו העליון, והתירו לפי שלא נשארו המסמרים בצורתם.

כאן - שאסרו אם נשארו יותר מחמש מסמרים - כשנעקרו המסמרים ממקומם ואין ניכר עתה שהיו עוד מסמרים מקודם, וכל שאין השינוי ניכר דינו כסנדל שעשו בו לכתחילה מסמרים, שלא התירו יותר מחמש [93].

שנינו בברייתא: נשתיירו בו ארבע או חמש מסמרים - מותר.

והוינן בה: השתא חמש מסמרים שרי, ארבע מיבעיא, ומה החידוש בברייתא שמותר ארבע? [94]

אמר רב חסדא: נשתיירו ארבע מסמרים מסנדל קטן - וחמש מסנדל גדול [95].

שנינו בברייתא: ורבי מתיר עד שבע.

וקשיא: והתניא בברייתא לעיל סנדל הנוטה: רבי מתיר עד שלוש עשרה?

ומתרצינן: סנדל נוטה שהמסמרים עשויים בו כדי לישרו ולא כדי לחזק - שאני.

השתא דאתית להכי שיש חילוק בין סנדל רגיל לסנדל נוטה, לרבי יוחנן נמי לא קשיא קושיית הגמרא לעיל: רבי יוחנן כמאן? לא כרבי ולא כרבי נתן.

ומעתה יש ליישב שרבי יוחנן שאמר רק בחמש מסמרים התירו דיבר על סנדל רגיל, ונוטה שאני שהתיר בו רבי נתן עד שבע [96].

אמר רב מתנה, ואמרי לה אמר רב אחדבוי בר מתנה אמר רב מתנה: אין הלכה כרבי אלעזר ברבי שמעון שגזרו איסור טלטול על סנדל המסומר שמא יבוא לנועלו.

והוינן בה: פשיטא שאין הלכה כמותו, שהרי נחלקו עליו חכמים, והלכה פשוטה היא שיחיד ורבים הלכה כרבים!?

ומתרצינן: מהו דתימא שכאן כיון דמסתברא טעמא דרבי אלעזר ברבי שמעון - בהא הלכה כמותו. קא משמע לן שגם כאן הלכה כרבים.

אמר רבי חייא: אי לאו דקרו לי בני ארץ ישראל, בכינוי "בבלאי שרי איסורי" לפי שרבי חייא היה מבבל, שרינא ביה בסנדל - מסמרים טובא.

וכמה היה מתיר רבי חייא? בהיותו בפומבדיתא - אמרין: עשרין וארבע מסמרים - מותר.

בהיותו בסורא בדרך לארץ ישראל - אמרין: עשרין ותרתין מסמרים מותר.

אמר רב נחמן בר יצחק: וסימניך של מנין המסמרים שהתיר רבי חייא: עד דאתא מפומבדיתא לסורא - חסר תרתי. שבדרכו לארץ ישראל בין פומבדיתא לסורא נשרו שני מסמרים מסנדלו [97].

תנן במתניתין: ולא יצא בסנדל יחיד בזמן שאין ברגלו מכה.

שני טעמים נאמרו באיסור שלא לצאת במנעל יחיד בשבת:

א. שלא יחשדוהו חבריו שסנדלו השני נמצא בידו ועובר על איסור הוצאה.

ב. שמא יחייכו עליו חבריו שיוצא בסנדל יחיד, ויבוא לשלוף את הסנדל היחיד ולהוציאו בידיו [רש"י לעיל במשנה דף ס' עמוד א'].

הערות

[87] הקשו התוספות [ס, א] הרי מסקנת הגמרא בביצה שכל מה שאפשר להשתמש בו ביום חול מותר לשלוח אותו מתנה ביום טוב, [מפני ששמחים ביום טוב מקבלת המתנה] ומדוע אסור לשלוח סנדל המסומר ביום טוב? ותירצו שהגמרא שם מדברת רק על שאר הדברים שמוזכרים במשנה בביצה [כגון סנדל שאינו תפור] אבל סנדל מסומר אסרו באופן מיוחד לשולחו ביום טוב משום שהוא גרם לתקלה ואין בנתינתו הוספת שמחה אלא הזכרת הצער והצרה. אולם רש"י בביצה [טו, א] סובר שהגמרא שם מדברת רק על דברים שאינם צורך יום טוב וכיון שמשתמשים בהם בחול מותר לשלוח אותם מתנה ביום טוב, אבל דברים שאסור להשתמש בהם ביום טוב אין משלחים אותו ביום טוב כדי שלא יבואו לנעול אותו ולהשתמש בו ביום טוב.

[88] שהמעשה שגרם לצרה היה גם מחמת אסיפת אנשים רבים והדוחק שהיה במקום. והר"ן מוסיף את הטעם הנ"ל [מהריטב"א] שבזמן אסיפת העם בזמן שמחה ואיסור מלאכה [כדלהלן בגמרא] יש סיבה נוספת לאסור כדי שלא להשבית שמחה ועונג על ידי מה שמזכיר את הצרה. ולפי הטעם של הירושלמי [הנ"ל] מפרש הר"ן שגזרו דוקא בשבת, משום שבאותו זמן ובאותה התכנסות כמו במעשה שהיה, קול הסנדל גורם לפחד גדול והיו הנשים מפילות מהפחד.

[89] העיר רבי עקיבא איגר דאף שבתעניות על גשמים אסור לעשות מלאכה, מכל מקום בלילה מותר לעשות מלאכה ואינו דומה לשבת. [ולפי הריטב"א והר"ן הנ"ל יש חילוק נוסף שבשבת ההתכנסות היא שעת שמחה ועונג].

[90] כתב הר"ח שהוא סובר שעיקר ההלכה היא כרבי חנינא ומשום שהוא היה רבו של רבי יוחנן ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, אלא שבמקומו של רבי יוחנן התקבלה הוראתו לחומרא ונהגו על פיו צריכים בני מקומו ותלמידיו להחמיר, ש"דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם".

[91] הרמב"ם [יט, ס] אוסר לנעול סנדל המסומר, אבל הוא השמיט את כל פרטי צורתו שבסוגיא וכן את מספר המסמרים. וכתב המגיד משנה שהוא סובר שאין לנו היום סנדל ששמים בו מסמרים לנוי, וכל המסמרים בסנדלים שלנו עשויים לחזק ולכן הם אסורים בכל אופן. וראה להלן.

[92] כאן מבואר בברייתא שאסרו סנדל המסומר אפילו בבית, וצריך לומר כי מה שהמשנה אומרת לא יצא נאמר על תכשיטים ונקטו לשון זה בסנדל אגב תכשיטים. וראה לעיל במשנה שהרמב"ם פסק שאסור לצאת בו, וביאור שיטתו.

[93] רש"י. בשם רבו וסיים: ולשון חבירו איפכא. וכונתו שיש פירוש נוסף מחבירו של רבו [של רש"י] שפירש להיפך שנעקרו מותר ונגממו אסור. ופירוש זה הובא בריטב"א. והקשה השפת אמת מה החידוש שאם נעקרו ונשארו חמש מותר, הרי הרואה יחשוב שמלכתחילה היה חמש מסמרים ואת זה הרי לא אסרו לכולי עלמא? ותירץ, שהתירו חמש מסמרים כשנעשו לנוי, וכאן שנעשו לשם חיזוק ונעקרו ונשארו חמש מסמרים [לחיזוק] גם מותר. ועוד תירץ, שהכונה כאן שמותר אפילו כשהחמש לא נשארו בצורה שהגמרא מתירה לעיל - שנים מכאן ושנים מכאן ואחת בתרסיותיו. וראה להלן [והובא לעיל שהמגיד משנה כתב שאם שמים מסמרים לחיזוק הם אסורים בכל אופן].

[94] התוספות העירו שבהרבה מקומות יש לשון כזה של שני מספרים שנאמרו להדגשת החידוש, והגמרא לא מדייקת מדוע נקטו את המספר שהוא פחות חידוש מהשני? ותירצו שבדרך כלל לשון כזה משמעותו היא אפילו שני מספרים אלו ואפילו יותר מהם הרבה, אבל כאן שאי אפשר לפרש שהכונה היא אפילו ליותר מחמש, שואלת הגמרא אם כן מדוע כתבה הברייתא ארבע.

[95] רבי אלעזר משה הורביץ מפרש שהחילוק בין גדול לקטן הוא - שסנדל גדול הגמרא אמרה לעיל ששמים שנים מכל צד ואחד ברצועות, ובסנדל קטן אין צורך שישאר מסמר ברצועותיו. [ומבואר מדבריו שהוא נקט שגם בסנדל שהיה מכוסה כולו במסמרים ונשרו רובם, צריך שהארבע וחמש הנותרים יהיו קבועים בסנדל בצורה כזו כמו ששמים חמש מסמרים מלכתחילה לנוי הסנדל. וראה לעיל בשם השפת אמת].

[96] השו"ע לא הזכיר בכלל את הדין של סנדל המסומר בשבת, והסיבה לכך משום שהרא"ש כתב שמהסוגיא מבואר "שגזרו רק על אותו סנדל שאירע בו המעשה, וצורתו נעלמה ממנו". אלא שהיו מקומות [ובזמן הראשונים] שנהגו שלא לצאת בשבת בסנדל שיש בו מסמרים, וכתב הרשב"א [בתשובה ג, רסו הובא בבית יוסף שא] שהוא מותר מצד הדין אלא שאין ראוי להתיר דבר שנהגו בו איסור, והר"ן כתב שהסיבה שנהגו איסור בסנדל הוא מחשש שהוא יפול מהרגל ויבא לטלטלו.

[97] רש"י. והוסיף: לסורא חסר, דומה אצל דומה, ופירש הרש"ש שכונתו היא שיש סימן נוסף לזכור שבסורא התירו בפחות שני מסמרים, שהמלה סורא דומה למלה חסר. [והוא סימן לזכור בין שני הערים באיזו הוסיפו ובאיזו חיסרו].

משלחין כמתנה כלים ביום טוב בין תפורין ובין שאינן תפורין, שדבר הראוי לשימוש כלשהו בחג — מותר לשלחו במתנה, אבל לא סנדל המסומר ולא מנעל שאינו תפור (ביום טוב) בשבת, שאסור להשתמש בהם. ומכאן נלמד שסנדל המסומר אסור בלבישה ביום טוב!

ומסבירים: בשבת מאי טעמא [מה טעם] אסרו — משום דאיכא כינופיא [שיש התכנסות קהל], ביום טוב נמי איכא כינופיא [גם כן יש התכנסות]. ומקשים: בתענית ציבור הרי גם כן איכא כינופיא [יש התכנסו] ואם כן גם בה ליתסר [ייאסר] הסנדל המסומר בנעילה. ומשיבים: המעשה שבגללו אסרו כי הוה בכינופיא דאיסורא [כאשר היה, היה זה בהתכנסות של איסור], ביום שנאסר בעשיית מלאכה, הכא כינופיא דהתירא [כאן בתענית התקהלות של היתר] היא, שיום שמותר בעשיית מלאכה הוא, ואינו דומה כלל. והרחבה מסויימת (כמו משבת ליום טוב) של גזירות שנעשו לזכרון מקובלת היא.

ואפילו לשיטת ר' חנינא בן עקיבא שגזירה שגזרו מחמת מאורע מסויים שאירע לא גזרו אלא בנסיבות הדומות לאותו מאורע, שהוא אמר בענין אחר שלא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה. שפעם העבירו אפר פרה אדומה אל מעבר לירדן בספינה, והתברר שהיתה טומאה בקרקעית הספינה, ורצו חכמים לגזור שלא להעביר כלל אפר פרה אדומה מעל מקור מים, ים או נהר, מעל גשר או באמצעות ספינה. ור' חנינא בן עקיבא אמר שגזירות שנוצרו לזכר מאורע אין גוזרים אלא בדיוק כשם שהיה המעשה בשעתו ולכן לא גזרו אלא בירדן ובספינה. אולם גם לשיטה מצמצמת זו הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בירדן לעומת נהרות אחרים מכיון דשאני [שהוא שונה] משאר נהרות בכמה דברים, רוחב או עומק, אבל יום טוב ושבת כי הדדי נינהו [זה כמו זה הם], דתנן [כן שנינו במשנה]: אין בין יום טוב לשבת הבדל בהלכה אלא היתר הכנת אוכל נפש בלבד ביום טוב.

א אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: לא שנו שסנדל המסומר יהא אסור אלא כאשר קבעו בו את המסמרים כדי לחזק את מבנהו, אבל אם קבעום לנוי — מותר. ושואלים: וכמה מסמרים נחשבים לנוי? ר' יוחנן אמר: חמש בסנדל זה וחמש בזה. ור' חנינא אמר: שבע בזה ושבע בזה.

אמר ליה [לו] ר' יוחנן לרב שמן בר אבא: אסברא [אסביר] לך: לדידי [לשיטתי] נועצים בסנדל זה לנוי שתים מכאן מצידו החיצוני, אחד סמוך לאצבעותיו ואחד סמוך לעקבו, ושתים מכאן, מצידו הפנימי אחד סמוך לאצבעותיו ואחד סמוך לעקבו, ואחת בתרסיותיו (רצועותיו), ולר' חנינא שלוש מכאן ושלוש מכאן ואחת בתרסיותיו.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: סנדל הנוטה (שאין סולייתו ישרה) עושה לו שבע מסמרים בתחתיתו לישרו, ומותר בשבת, אלו דברי ר' נתן. ורבי מתיר אף בשלוש עשרה.

ומעירים: בשלמא [נניח] לשיטת ר' חנינא הוא שאמר דבריו כר' נתן. אלא לר' יוחנן שאמר דבריו, כמאן [כשיטת מי] אמרם? והרי שני התנאים אינם מסכימים לשיטתו! ומשיבים: הוא שאומר דבריו כשיטת ר' נהוראי, דתניא [שכן שנינו בברייתא] שר' נהוראי אמר: אם חמש מסמרים קבועים בסנדל מותר לצאת בו בשבת, ואולם אם קבועים בו שבע מסמרים — אסור לצאת בו.

אמר ליה [לו] החכם איפה לרבה בר בר חנה: אתון [אתם] תלמידי ר' יוחנן עבידו [עשו] כשיטת ר' יוחנן, אנן נעביד [אנחנו נעשה] כשיטת ר' חנינא.

בעא מיניה [שאל ממנו] רב הונא מרב אשי: חמש מסמרים הקבועים בסנדל מהו לצאת בו? אמר ליה [לו]: אפילו שבע מותר. שאלו עוד: תשע מהו? אמר ליה [לו]: אפילו שמונה אסור.

בעא מיניה ההוא רצענא [שאל רצען אחד] מר' אמי: אם תפרו לאותו סנדל מבפנים בעור — מהו לקבוע בו מסמרים ויוכלו לצאת בו? אמר ליה [לו] ר' אמי: מותר, ולא ידענא מאי טעמא [ואולם איני יודע מה טעם] הדבר.

אמר רב אשי: ולא ידע מר מאי טעמא [וכי אין אדוני יודע מה טעם]? והלא פשוט הוא! כיון שתפרו מבפנים הוי ליה [הרי הוא נעשה] בכך מנעל ויוצא מכלל סנדל, ובסנדל גזרו ביה רבנן [גזרו בו חכמים] איסור, ואילו במנעל לא גזרו ביה רבנן [גזרו בו חכמים].

ב בעא מיניה [שאל ממנו] ר' אבא בר זבדא מר' אבא בר אבינא: אם עשאו לאותו סנדל כמין כלבוס שתקע בו מסמרים עקומים, המחודדים משני קצותיהם, ואמצע המסמר בולט כלפי חוץ, מהו הדין בכגון זה, האם מותר לצאת בו בשבת? אמר ליה [לו]: מותר. ואיתמר נמי [נאמר גם כן] שאמר ר' יוסי בר' חנינא: עשאו כמין כלבוס — מותר.

אמר רב ששת: סנדל שחיפהו [כיסהו] כולו במסמרות כדי שלא תהא קרקע אוכלתו (משפשפת אותו) — מותר לצאת בו בשבת, שנעשה ככלי אחר, ואינו סנדל המסומר שגזרו בו.

ואכן תניא כוותיה [שנוייה ברייתא כשיטתו] של רב ששת: לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא יטייל בו אפילו מבית לבית בחצרו, ואפילו לא ממטה למטה בביתו. אבל כיון שהאיסור הוא משם זכרון למעשה שהיה בלבד, אינו אלא כפי שהיה באותו מעשה ואינו אלא על נעילת הסנדל, ולכן מטלטלין אותו לכסות בו את הכלי ולסמוך בו את כרעי המטה. ור' אלעזר בר' שמעון אוסר אף בשימוש אחר. נשרו הרוב ממסמרותיו ונשתייר בו רק ארבע או חמש — מותר לצאת בו. ורבי מתיר לצאת בו אם נשארו בו עד שבעה מסמרים. ואם חיפהו בעור מלמטה תחת העץ וקבע לו מסמרות מלמעלה — מותר. עשאו את המסמר כמין כלבוס, או שעשאו כמין טס שטוח מאד בקצהו או חד כמין יתד, או שחיפהו כולו במסמרות כדי שלא תהא קרקע אוכלתו — מותר לצאת בו.

וכיון שהובאה ברייתא זו דנים בה לגופה; הא גופא קשיא [היא עצמה קשה] שכן מצד אחד אמרת שאם נשרו רוב מסמרותיו — מותר, ומכאן שהוא הדין אף על גב [אף על פי] שנשתיירו ביה טובא [בו הרבה], והדר תני [וחזר ושנה]: ארבע או חמש, ומשמע כי רק ארבע או חמש — אין [כן], מותר לצאת בו, ואולם טפי [יותר] — לא, בלא לדקדק מה היה מספר המסמרים קודם לכן!

אמר רב ששת: לא קשיא [אין זה קשה], ויש ליישב באופן זה: כאן שהתירו בנפילת רובן הרי זה באופן שנגממו, שרק ראשי המסמרים נקטעו ועדיין רוב המסמר נעוץ, ורואים שרובם נפלו. כאן שהתירו רק בארבעה ובחמשה הרי זה באופן שנעקרו

ואין רואין אלא את המסמרים המצויים בנעל. ועוד מדקדקים בלשון התוספתא: שנינו בה שאם נשרו רוב מסמרי הסנדל ונותרו בו ארבע או חמש מסמרים — מותר לצאת בו. ומקשים: השתא [עכשיו] אם אמרת שכאשר נותרו חמש מסמרים שרי [מותר] לצאת בו, ארבע מיבעיא [צריך לומר]?! ומשיבים: אמר רב חסדא, ארבע שאמרו הריהן מסנדל קטן, וחמש מסנדל גדול, ולכל אחד מהם דין המיוחד לו.

שנינו באותה תוספתא שרבי מתיר עד שבע. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא אחרת] שבסנדל הנוטה רבי מתיר אם יש בו עד שלש עשרה מסמרים! ומשיבים: נוטה שאני [שונה], שמכיון שאין המסמרים אלא ליישור הסנדל, אינו נידון כסנדל המסומר.

ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכאן] וחדשת הסבר שסנדל נוטה דינו שונה, לר' יוחנן שקבע בניגוד לדעת שיטות התנאים שמספר המסמרים הוא חמש בסנדל זה וחמש בסנדל זה, כפי ששנינו מקודם, נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], כי נוטה שאני [שונה] אבל בשאינו נוטה אף לדעתו לא הותר כל כך.

אמר רב מתנה ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב אחדבוי בר מתנה שכך אמר רב מתנה: אין הלכה כר' אלעזר בר' שמעון האוסר את הסנדל המסומר בכל טלטול. ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] והלא כלל הוא שבכל מחלוקת שנחלקו בה יחיד ורבים הלכה כרבים, ודעתו בתוספתא היא דעת יחיד בלבד! ומשיבים: מהו דתימא מסתברא טעמא [מהו שתאמר כי מסתבר הטעם] של ר' אלעזר בר' שמעון בהא [בזה] ויפסקו כמותו אף שהוא יחיד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הלכה כן.

אמר ר' חייא: אי לאו דקרו [אם לא שהיו קוראים] לי "בבלאי שרי איסורי" [בבלי מתיר] שרינא ביה טובא [הייתי מתיר בו, באותו סנדל הרבה]. ושואלים: וכמה היה מתיר? בפומבדיתא אמרין [אמרו]: עשרים וארבע מסמרים. בסורא אמרין [אמרו]: עשרין ותרתין [עשרים ושנים]. אמר רב נחמן בר יצחק: וסימניך [וסימן יהיה לך] כדי שתזכור מה אמרו בסורא ומה אמרו בפומבדיתא: עד דאתא [שבא] מפומבדיתא לסורא חסר תרתי [שני מסמרים] ממנעלו. כי הדרך מפומבדיתא לארץ ישראל עוברת את סורא, והרי זה סימן לזכרון, שבטורח הדרך נפלו מ"סנדלו של ר' חייא" שני מסמרים.

ג שנינו במשנה שלא יוצאים בשבת בסנדל יחיד בזמן שאין ברגלו מכה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One may send garments as a gift on a Festival, whether they are sewn or whether they are not sewn, because any object fit for any use on a Festival may be sent as a gift. However, one may neither send a spiked sandal nor an unsewn shoe on a Festival, since using them is prohibited. Apparently, one may not wear a spiked sandal on a Festival.

The Gemara explains: What is the reason that the Sages prohibited wearing a spiked sandal on Shabbat? It is because there is an assemblage of people. On a Festival too, there is an assemblage of people. The Gemara asks: On a communal fast day, there is an assemblage of people; wearing a spiked sandal should be prohibited then, as well. The Gemara answers: When this incident occurred, it was on a day when there was an assemblage of prohibition, i.e., a day on which performing labor is prohibited. Here, a fast day, is a day when there is an assemblage of permission, a day on which performing labor is permitted, and the two are not comparable. However, extending the scope of commemorative decrees to apply to comparable situations, e.g., from Shabbat to the Festivals, is acceptable.

And this is true even according to the opinion of Rabbi Ḥanina ben Akiva, who said in the following case that a decree issued due to a specific set of circumstances is applied only to those specific circumstances. The ashes of the red heifer were once transported across the Jordan River in a boat. A source of ritual impurity was discovered at the bottom of the boat. The Sages sought to issue a decree prohibiting transport of the ashes of the red heifer over any body of water, sea or river, over a bridge, or in a boat. Rabbi Ḥanina ben Akiva said that decrees that are issued due to a specific event apply only to precisely those circumstances. Therefore, he said: They only prohibited transporting the ashes of a red heifer in the Jordan River and in a boat, and like the incident that occurred. However, even according to this approach, which limits restriction, that applies only to the Jordan River and not to other rivers. This is because it is different from other rivers in several respects, e.g., width and depth. However, a Festival and Shabbat are similar to one another, as it was taught in the mishna: The halakhic difference between a Festival and Shabbat is only with regard to preparation of food.

Rav Yehuda said that Shmuel said: The Sages taught that a spiked sandal is prohibited only when the nails were placed in the sandal to strengthen its form; however, if they were placed in the sandal for beauty, it is permitted. The Gemara asks: And with how many nails is it considered to be for beauty? Rabbi Yoḥanan said: Five on this sandal and five on that one. And Rabbi Ḥanina said: Seven on this one and seven on that one.

Rabbi Yoḥanan said to Rav Shemen bar Abba: I will explain it to you: According to my opinion, when inserting nails for beauty, two are inserted from here, its outer side, one near the toes and one near the heel, and two are inserted from there, its inner side, one near the toes and one near the heel, and one is inserted on its straps; and for Rabbi Ḥanina, three from here, and three from there, and one on its straps.

The Gemara raises an objection from a baraita: For an uneven sandal, whose soles are not straight, one makes seven nails on the bottom to straighten it, and it is then permitted for use on Shabbat; that is the statement of Rabbi Natan. And Rabbi Yehuda HaNasi permits straightening the sandal with thirteen nails.

The Gemara notes: Granted, according to Rabbi Ḥanina, there is no problem, as he stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Natan. However, Rabbi Yoḥanan, in accordance with whose opinion did he state his opinion? Neither of the tanna’im agrees with his opinion. The Gemara answers: He stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Nehorai, as it was taught in a baraita that Rabbi Nehorai says: With five nails inserted into the sole, it is permitted to go out into the public domain on Shabbat; and with seven nails, it is prohibited to go out into the public domain on Shabbat.

The Sage, Ifa, said to Rabba bar bar Ḥana: You, who are students of Rabbi Yoḥanan, act in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan. We will act in accordance with the opinion of Rabbi Ḥanina.

Rav Huna raised a dilemma before Rav Ashi: With a sandal that has five nails inserted into the sole, what is the halakha with regard to going out into the public domain? He said to him: Even with seven nails it is permitted. He asked further: With nine, what is the halakha? He said to him: Even with eight it is prohibited.

That shoemaker raised a dilemma before Rabbi Ami: If one sewed the sole and attached it to the sandal from within, what is the halakha? May he go out into the public domain after inserting nails into it? Rabbi Ami said to him: It is permitted, and I do not know the reason.

Rav Ashi said: And does the Master not know the reason? It is obvious. Since he sewed it from within, it is no longer a sandal, it is a shoe. With regard to a sandal, the Sages issued a decree; with regard to a shoe, the Sages did not issue a decree.

Rabbi Abba bar Zavda raised a dilemma before Rabbi Abba bar Avina: If he shaped the nail like tongs [kelavus] by bending a nail with two sharp ends and sticking both ends into the sandal, what is the halakha? May he go out into the public domain with it on Shabbat? He said to him: It is permitted. It was also stated that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: If he shaped it like tongs it is permitted.

Rav Sheshet said: If he covered the entire sole in nails, so that contact with the ground will not wear it away, it is permitted to go out with that sandal on Shabbat, since it is no longer the spiked sandal with regard to which they issued a decree.

It was taught in the Tosefta in accordance with the opinion of Rav Sheshet: A man may not go out with a spiked sandal, and may not walk with it even from house to house within his courtyard, and may not even walk from bed to bed within his house. However, since the decree was issued with regard to circumstances identical to a specific incident, it only applies to wearing the sandal. Therefore, one may carry the sandal to cover a vessel with it and to support the legs of the bed with it. And Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, prohibits using it for other purposes as well. If most of its nails fell out, and four or five remain in it, it is permitted to go out with it. And Rabbi Yehuda HaNasi permits going out into the public domain with the sandal, even if up to seven nails remain in it. If he covered it with leather from beneath the wood frame of the sandal and inserted nails into it from above, it is permitted. If he made the nail like a tong, or made one end flat like a platter [tas], or sharpened it like a peg, or covered it entirely with nails so that contact with the ground will not wear it away, it is permitted to go out with it.

The Gemara analyzes the Tosefta cited in support of Rav Sheshet’s opinion. This Tosefta itself is difficult, as it is self-contradictory. On the one hand you said: If most of its nails fell out it is permitted; apparently, that is the halakha even though many nails remain in the sole. And, however, subsequently it was taught in the Tosefta, without specifying the number of nails that were there from the outset: With four or five nails, yes, going out is permitted; however, with more nails, no, it is prohibited.

Rav Sheshet said: This is not difficult, and it can be resolved as follows: Here, where it was permitted to go out wearing the sandal if the majority of nails fell out, it is referring to a case where they were broken, i.e., the heads of the nails were broken off while most of the nail remained embedded in the sole. In that case, it is clearly evident that most of the nails fell out. Here, where it was permitted only if four or five nails remain, it is referring to a case where they were totally removed and only the nails that remain in the shoe are visible.

The Gemara continues its detailed analysis of the Tosefta: It was taught that if most of the nails in the sandal came out and only four or five nails remain, it is permitted to go out wearing it. The Gemara asks: Now, if it was mentioned that when five nails remain, going out is permitted, is it necessary to mention four? Rav Ḥisda said that the Tosefta means: If four nails remain from the nails in a small sandal, and if five nails remain from the nails in a large sandal, going out is permitted.

It was taught in the Tosefta: And Rabbi Yehuda HaNasi permits up to seven. The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita that for a sandal with an uneven sole, Rabbi Yehuda HaNasi permits up to thirteen? The Gemara answers: An uneven sole is different. Since the nails are inserted for the purpose of straightening the sole, it does not have the legal status of a spiked sandal.

The Gemara notes: Now that you have arrived at this new explanation that a sandal with an uneven sole has a different legal status, for Rabbi Yoḥanan, who stated, contrary to the opinions of the tanna’im in this baraita, that the number of nails permitted in each sandal is five, this baraita is also not difficult. He could explain that a sandal with an uneven sole is different and requires additional nails. However, in the case of a sandal with an even sole, even the other tanna’im would not permit that many.

Rav Mattana said, and some say Rav Aḥadvoi bar Mattana said that Rav Mattana said: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who completely prohibited moving a spiked sandal. The Gemara asks: That is obvious. Isn’t there a halakhic principle that in a dispute between an individual and the many, the halakha is in accordance with the opinion of the many? The Gemara answers: Lest you say that the rationale for the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, is more reasonable in this case, and therefore the halakha should be ruled in accordance with his opinion. Rav Mattana teaches us that that is not the halakha.

Rabbi Ḥiyya said: If not for the fact that they would call me: Babylonian who permits prohibitions, I would permit the insertion of many nails into a spiked sandal. The Gemara asks: And how many nails would he have permitted? In Pumbedita they said: Twenty-four nails. In Sura they said: Twenty-two. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: And this is your mnemonic to remember which opinion was stated in Sura and which opinion was stated in Pumbedita: Until Rabbi Ḥiyya came from Pumbedita to Sura he lost two nails from his shoe. Since the route that Rabbi Ḥiyya took from Pumbedita to Eretz Yisrael passed through Sura, one could say: Due to the rigors of the journey, two nails fell from the sandal of Rabbi Ḥiyya between Pumbedita and Sura.

It was taught in the mishna: And he may not go out with a single sandal when there is no wound on his foot.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הנושא את האשה בכתובות (קג):
ואפי' לר' חנניא בר עקיבא דאמר לא אסרו אלא בירדן וספינה וכמעשה שהיה. זה המעשה עיקרו במעשה חגיגה בפ' חומר בקודש (חגיגה דף כג) וביבמות בפרק האשה [שהלכה] היא ובעלה למדינת הים שלום בינה לבינה (קטז) מאי מעשה שהיה דאמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שהיה מעביר מי חטאת ואפר חטאת בירדן ובספינה ונמצא כזית מת תחוב בקרקיעת' של ספינה באותה שעה אמרו לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בירדן ובספינה:

ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה גרסי.

ואסיקנא בסנדל מסומר אחד שבת ואחד יו"ט אסור דיו"ט ושבת כי הדדי נינהו:
הא דר' חנינא בן עקיבא דאמר לא אסרו אלא בירדן ובספינה. וכמעשה שהיה מפורש ביבמות פרק האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים. מעשה באחד שהיה מעביר מי חטאת ואפר חטאת בירדן ובספינה ונמצאת כזית מת תחוב בקרקעיתה של ספינה. באותה שעה אמרו לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בירדן ובספינה [וצריך לעיין] התם כדי שיתברר לו השמועה היטב:

קי"ל סנדל המסומר לחזק אסור לנוי מותר כרב יהודה אמר שמואל דהא דייקי אשמעתיה לאוקומה דאמרינן וכמה לנו דשרי ר' יוחנן אמר ב' מכאן וב' מכאן וא' בתרסיותיו ר' חנינא אמר ג' מיכן ג' מכאן וא' בתרסיותיו וכר' חנינא קיי"ל דר' יוחנן לגבי ר' חנינא תלמיד הוא. והא דאמר ליה איפה לרבה בר בר חנה אתון תלמידי דר' יוחנן (אתון) עבידו כר' יוחנן לאו משום דהלכה כר' יוחנן אלא משום דבאתריה דר' יוחנן ביותר מחמש נהגו בו איסור. ודברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם. ור' אמי נמי קם ליה כר' חנינא דשבע מותר והא דקתני ר' מתיר עד י"ג בנוטה הוא. כגון שניטל עקיבו ולדברי הכל. ור' חייא מתיר בה הרבה. בסורא אמרו כ"ב בפומבדיתא אמרי כ"ד.

תפרו לסנדל מבפנים שרי משום דהוי ליה מנעל ואסנדל גזרו רבנן אמנעל לא גזרו.

כמין כלבוס מותר.

אמר רב ששת חיפהו כולו במסמרים כדי שלא יהא קרקע אוכל ממנו מותר תניא כוותיה דרב ששת לא יצא האיש בסנדל מסומר ולא יטייל בו מבית לבית כו':

ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה. ירושלמי אמר ר' אבא מפני חשד שלא יאמרו איש פלוני נפסק סנדלו ותלאו בבית שחיו:

הא דתניא רבי נהוראי אומר חמש מותר שבע אסור. הול"ל שש אסור, אלא שאין הסנדלין עשוין לעולם בזוגין אלא או ה' או ז' כדאמרינן שנים מכאן ושנים מכאן וא' מתרסיותיווהא דתניא לקמן ארבע או חמש ההוא כשנאסרו והא דא"ל רבי אסי לר"ה שמנה אסור לאו דוקא איידי דאמר ליה שבע מותר אמר נמי שמנה אסור, או שמא יש שעשוין בשמנה ואין עשוין בשש:

לא סנדל מסומר ולא מנעל שאינו תפור. ואם תאמר והא קתני התם (ביצה יד, ב) כל שנאותין בו ביום טוב משלחין אותו, ואסיק בגמרא (שם טו, א) כל שנאותין בו בחול משלחין אותו ביום טוב, וסנדל המסומר הא נאותין בו בחול. יש לומר דבסנדל המסומר החמירו הואיל ובאת בו תקלה ונגזרה בו גזירה, וזה הכלל דכל שנאותין בו אמנעל שאינו תפור קאי.

אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. ואע"ג דבפרק כל הכלים לקמן (שבת קכד, א-ב) ובמסכת יום טוב פרק משילין (ביצה לז, א) מוקמינן לה כבית שמאי דאילו לבית הלל הא אמרי (ביצה יב, א) מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, מכל מקום טפי דמי יום טוב לשבת הואיל ולא הותרה בו מלאכה בשאר דברים שאין בהם צורך אוכל נפש.

לא גזרו בסנדל המסומר אלא כשהמסמרים עשויים בו לחזק אבל לנוי מותר שלא גזרו אלא מעין המאורע וכיצד לנוי כל שאין שם אלא שבע מסמרים שלש מכאן ושלש מכאן ואחת בתרסיותיו והוא שהיו קצת סנדליהם שלא הי' עיקר דבוקם במסמרים אלא שיוצאות רצועות של עור שנכרכות על רגלו או מהם לשוקיו נמצא שעקר הלימתן על ידי הרצועות ואעפ"כ תוחבין בהם קצת מסמרים שלא לחזק אלא לנוי וכל שאין שם אלא שבע שלש מכאן ושלש מכאן ואחת בתרסיותיו ר"ל בראשי הרצועות אין זה אלא לנוי שאלמלא כריכת הרצועות לא היה דבוקם שעל ידי המסמרים מספיק כלל יתר מכאן הרי זה חזוק אע"פ שהיו שם רצועות היה הסנדל נוטה והוא שפעמים היו עושין צד העקב שבקרקעית הסנדל גבוהה על צד שאצל האצבעות כדי שלא ישמט מן הרגל הרי זה צריך חזוק מסמרים הרבה וכל שאין שם אלא שש מכאן ושש מכאן ואחת בראשי הרצועות הרי זה נוי:

היו שם מסמרים הרבה ונעקרו משם הרוב אע"פ שנשתיירו שם יתר משבע אין זה חזוק שכל שנעקרו רובן נחלש כח הנשארים והרי זה כמי שהיו שם לנוי לבד ומ"מ אם לא נעקרו מכל וכל אלא שנגממו ר"ל שנדלדלו ונטלטלו והלך רחב המסמר שבראשו אלא שעדיין ניכר רישומן בתוך העץ אין מתירין בנשארים אלא בארבע מסנדל קטן או בחמש מסנדל גדול תפרו מבפנים ר"ל שנתן מנעל של עור לפנים מן הסנדל ותפרו עם הסנדל מותר שאין זה אלא כמנעל ולא גזרו אלא על תכונת סנדל גמורה:

וכן אם עשה המסמר כמין קלבוס שהוא עשוי כמין כי ושני ראשיו חדין ונקרא בלעז אשפ"ה או שעשה ראשו רחב כמין טס או מחודד כיתד המחדד מותר שלא גזרו אלא באותם שהמעשה היה בהם וכן אם חפה קרקעית הסנדל במסמרים על פני כלו שלא תהא הקרקע אוכל בו כלל או שחפהו בעור קשה מלמטה וקבע בו המסמרות מלמעלה כללו של דבר כל ששינה מתכונת הסנדל שהיו רגילים בהם באותו הזמן מותר לא גזרו אלא בכעין המאורע ומכאן יש להקל בשלנו שאינן באותה תכונה וכל שכן אם עשאם בלא מסמר אלא שאני רואה להחמיר בהם מצד אחר מפני שהשמטת תרסיותיהן מצויה הרבה ושמא תשמט אחת מרגלי ויבא להביאה ואין לומר כן באותם הנקראי' באטינש שהרגל מהודק בתוכם ואף אם ישמט במקרה אין דרך להגביהו ביד אלא מחזיר רגלו בהם והולך לו אחר שאין שם רצועות שישמטו ממקום חבוריהן כאלו הסנדלים ומ"מ כל שנעשה בדרך שאין השמטתם מצויה כגון שיעשם בנעילה מצד העקב וכיוצא באלו מותר:

סנדל זה שאסרנו לא סוף דבר ביציאה עמו אלא אף בטיול מבית לבית או ממטה למטה ומ"מ מותר לטלטלן לכסות בהן את הכלי או לסמוך בהן כרעי המטה וכל כיוצא בזה שמ"מ תורת כלי עליו והרי הוא כדין כל כלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלו לצורך גופו ולצורך מקומו ולא הוצרכה ללמוד אלא שהייתי סבור שמאחר שאין טלטולן מצוי שמא כשיראם בידו יניחם ברגלו ויצא:

בד"ה השתא חמש כו' משהה אדם עם אשתו אפילו שתים ושלש שנים כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר לענין זה דנקט שתים לרבי דבתרי זימני הוי חזקה וג' לרשב"ג כמ"ש לקמן אהך דפרק הזרוע ב' וג' ודו"ק:

בא"ד אבל הכא ליכא לפרושי ד' וה' אפילו טובא דא"כ התרתה כו' עכ"ל אע"ג דבנשרו איירי ובנעקרו כדמסיק מ"מ כיון דדינו של נעקרו כשאר סנדל המסומר אם נימא אפילו טובא אם כן התרתה כו' וק"ל:

בגמ' דתניא ר' נהוראי אומר ה' מותר וז' אסור כצ"ל:

ברש"י ד"ה ואפי' לר' חנינא וכו' ולא על הגשר ולא ישיטם וכו' צ"ע דבהדיא איתא התם דלא גזרו על הגשר אפי' לרבנן ע"ש:

ד"ה שתים מכאן וכו' לצד פנימי לעבר בין הדגלים כצ"ל:

ד"ה סנדל הנוטה וכו' כצ"ל ומה שנרשם תחלת הדבוד בתיבת הנוטה הוא ט"ס:

בגמ' משלחין כלים ביו"ט בין תפורין בין שאינן תפורין נמחק:

רש"י בד"ה לסורא חסר תרתי דומה אצל דומה כצ"ל. ונ"ב נ"ל אדם שבא מפומבדיתא דהתירו לו כ"ד מסמרות ואח"כ בא לסוריא אם כן נפלו לו ב' בדרך אם כן נוהג כמותם והוא דרך משל דומה בא אצל דומה ודו"ק:

[גמ' תניא כוותיה דרב ששת כו'. ק"ל מדוע לא קאמר ג"כ כוותיה דר' אבא ב"א וריב"ח לענין כלבוס ואולי ריב"ח דהכא הוא תנא עי' נזיר (כט) תוד"ה ה"ג ובהגרי"פ שם ובהרי"ף ורא"ש ליתי בברייתא כלבוס כלל וכן מחקו הב"ח] :

רש"י ד"ה משלחין. אלמא לאו בר מנעליה כו' כצ"ל:

[שם ד"ה ואפילו לרחב"ע. ואפר חטאת הס"ד ומה"ד בירדן:

רד"ה לריו"ח נמי. לעולם כר"נ. והא דלא פי' אף כרבי נראה משום דס"ל דנשרו דינו כמו לנוי (דל"נ לו לומר דג' חלוקי דינים יש בו). ובנשרו ס"ל לרבי הכא עד שבע] :

רד"ה לסורא חסר. תרתי דומה אצל דומה. נראה פירושו דתיבת חסר דומה לתיבת סורא:

א"ל איפה. נ״ב בתורה בבני מדין בעי"ן:

שם בעא מניה ר"ה מרב "אסי". כצ"ל:

שם אמר רב "אסי" ולא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ואפי' לר"ח בן עקביא וכו' ונטמאו. עי' זבחים צג ע"א תוס' ד"ה מי חטאת:

בתוספות בד"ה אין בין י"ט לשבת כו' ואע"ג דבפרק משילין ולקמן בפרק כל הכלים מוקמינן לה כב"ש כו' עס"ה. ולכאורה תירוצם דוחק דהא בגמרא מייתי להדיא הך מתניתין דאין בין. לכך היה נראה לי ליישב בענין אחר דהא דמוקמינן מתניתין דאין בין כב"ש אמתני' דאין בין דפרק משילין קאי אבל האי דהכא היינו מתניתין דפ"ק דמגילה דמתוקמא שפיר אפילו כב"ה תדע דהא קתני לה גבי הלכתא פסיקתא דאין בין טובא וטעם החילוק בין אין בין דמשילין ובין אין בין דמגילה היינו משום דבמשילין איירי אפילו במילי דרבנן ובמגילה ע"כ איירי במילי דאורייתא וכ"כ שם הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש ועיין ג"כ בחידושינו שהקשיתי על זה מתוך האי סברא דמתוך שהותרה שכתבו התוספות כאן אלא דבאמת דמ"ש התוספות כאן דהא דלא מוקמינן לה כב"ה היינו דאליבא דב"ה אמרינן מתוך האי לישנא לא נזכר בגמרא לא בפרק כל הכלים ולא בפרק משילין אלא שהתוספות הוסיפו כן מסברא דנפשייהו למאי דמשמע להו לפרש כן בפשיטות מלשון הגמרא דלא מיתוקמא כבית הלל דמתירין להוציא קטן ולולב בי"ט לרה"ר בפ"ק דביצה דף י"ב ופשיטא להו דהיינו משום דאמרינן מתוך כדאמר התם בגמרא אלא דבאמת לאו מילתא דפסיקא היא התם בפ"ק דהוי משום מתוך דהא רבה מתקיף עלה ומפרש טעמא דב"ה משום דאין עירוב והוצאה לי"ט וא"כ לפ"ז שפיר מיתוקמא הך מתניתין דמגילה אפילו כב"ה וכמ"ש שם בחידושינו כן נראה לי ודו"ק:

משלחין כלים ביו''ט בין תפורין בין שאינן תפורין אבל לא סנדל המסומר. אלמא לאו בר מנעלי' ביו''ט הוא דהא קתני התם כל שנאותין בו ביו''ט משלחין אותו: איכא כינופיא. שאין עושין מלאכה ונקבצין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות כי ההיא מעשה דהוה כינופיא: דאיסורא. בעשיית מלאכה: ואפילו לרבי חנינא בן עקיבא. בפרק חומר בקדש גבי נושא מי חטאת ואפר חטאת בירדן ובספינה שנמצא כזית מן המת תחוב בקרקעית' של ספינה ונטמאו וקאמרי רבנן דגזרו שלא יעביר אדם מי חטאת בספינה ולא על הגשר ולא ישיטם על פני המים אחד ירדן ואחד שאר נהרות ופליג ר' חנינא ואמר לא אסרו אלא בירדן ובספינה ולא גשר ושאר נהרות דגזירה שגזרו מחמת מאורע אין להם לגזור אלא מעין המאורע: דשאני משאר נהרות. ברוחב או בעומק: אלא לחזק. שמסמרותיו נעשו לחזק העקב שקורין שול''א עם הפנתא שקורין אינפייל''א אבל לנוי מותר דלא גזרו אלא מעין המאורע והנהו לחזק היו כסתם מסמרים דסנדל: שתים מכאן. לצד חיצון אחד בראשו לצד האצבעות ואחד לצד עקיבו ושתים מכאן לצד פנימי לעבר בין הרגלים: תרסיותיו. רצועותיו: סנדל הנוטה. שתחתון שלו אינו שוה שעב מצד זה ודק מצד זה וכשדורס נוטה לצד הדק וצריך להגביהו שיהא שוה לצד שכנגדו: איפה. שם חכם ובנו של ר' רחבה דפומבדיתא הוה: תפרו מבפנים. שנתן מנעל של עור לפנים מן הסנדל תפרו פורדרי''ץ בלע''ז: מותר. שמעתי מרבי יוחנן וטעמא לא ידענא: מותר. לקבוע בו מסמרים מבחוץ: עשאו. למסמר כמין כלבוס בלע''ז טינפיילו''ן שני ראשין חדין וכפופין ונועץ שני ראשים בעץ כדאמרי' בסוטה (יט:) כלבוס של ברזל מטילין לה לתוך פיה: מותר. הואיל ונשתנה משאר מסמרים דלא גזרו אלא מעין המאורע: חיפהו. מלמטה: אבל מטלטלין אותו. דתורת כלי עליו: אוסר. דילמא אתי לנועלו: נשרו רוב מסמרותיו כו'. לקמן מפרש לה: מותר. הואיל ונשתנה מכמו שהיה דמעין המאורע גזרו: עשאו. לראש מסמר רחב כמין טס או שעשאו חד כמין יתד: אע''ג דאישתאר טובא. ובלבד שיהיו מעוט: שנגממו. מלמעלה ורשומו ניכר בתוך העץ אפילו טובא דהא מינכר שאינו כברייתו: שנעקרו. לגמרי שאין ניכר שהיה בו יותר ד' או ה' [אין] טפי לא לוי''ה ולשון חבירו איפכא: נוטה שאני. שכולן צריכין לו להשוותו ואין אחד מהן לחזק: השתא דאתית להכי. לחלק בין נוטה לשאין נוטה: לרבי יוחנן נמי. דקפרכת לעיל מינה ואמרי דאמר כמאן איכא נמי לתרוצי לעולם כרבי נתן ונוטה שאני דהתם מתיר עד שבע אבל אין נוטה ה' ותו לא: מסתברא טעמא. דאסור לטלטל שמא ינעלנו: בבלאי שרי איסורי. דר' חייא מבבל הוה כדאמרינן בסוכה עלו ר' חייא ובניו ויסדוה: עד דאתא רבי חייא. כשעלה מבבל לארץ ישראל ובא דרך סוריא מפומבדיתא: חסר תרתי. נפלו שתים ממסמרותיו בדרך: לסורא חסר. (תרתי) דומה אצל דומה:

אין בין יו''ט לשבת כו'. ואע''פ דבפ' משילין (ביצה דף לז. ושם) ולקמן בפ' כל הכלים (דף קכד. ושם) מוקמינן לה כב''ש דאי כב''ה הא אמרי מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך מ''מ דמי טפי יו''ט לשבת הואיל ולא שריא שאר דברים אלא מטעם שהותרה לצורך אוכל נפש: השתא חמש שרינן כו'. בפרק קמא דסוכה (ד' ב: ושם) גבי רבי יהודה מכשיר עד ארבעים וחמשים אמה לא פריך השתא חמשים כו' וכן בריש אע''פ (כתובית דף נז. ושם) גבי אבל חכמים אומרים משהה אדם עם אשתו אפילו שתים ושלש שנים בלא כתובה ונראה לר''י דכל היכא דפשיטא ליה דבעי למימר אפי' טובא לא פריך אבל הכא ליכא לפרושי ד' וה' אפילו טובא דא''כ התרתה סנדל המסומר וכן בפרק בנות כותים (גדה דף לז: ושם) פריך [גבי] וכמה היא קישוייה ר' מאיר אומר אפילו מ' ונ' יום דליכא למימר אפילו טובא דאין סברא שיחשב דם קישוי מיום תחילת עיבורה ומשמע ליה בכל הני דשיעורא בתרא דוקא ולהכי פריך דלימא שיעורא בתרא ולא לימא שיעורא קמא ולקמן בפרק מפנין ד' וה' קופות (דף קכו:) פריך נמי השתא חמש שרי ד' כו' משמע ליה דטפי לא שרינן משום טורח שבת ומשני רב חסדא ד' מאוצר קטן חמש מאוצר גדול ושמואל משני ד' וה' אפילו טובא כדאמרי אינשי דסבר אפילו טובא מצי לפנות ובלבד שלא יגמור את האוצר פי' קרקעית האוצר משום אשוויי גומות וכדאמרן התם וא''ת דבפרק אע''פ (כתובות דף ס. ושם) אמרינן תינוק יונק והולך אפילו ד' וה' שנים ולא פריך אף על גב דהוי דוקא . מדפריך התם מחבילתו על כתפו ומשני אידי ואידי חד שיעורא וי''ל הא בכחוש הא בבריא והא דאמרינן בפרק הזרוע (חולין דף קלב:) כהן טבח שתים וג' שבתות פטור מן המתנות מכאן ואילך חייב במתנות אומר ר''י דנקט שתים לרבי דאית ליה בהבא על יבמתו (יבמות דף סד:) דבתרי זימני הויא חזקה וג' לרשב''ג):

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד