דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

שבת סא ע"א - טקסט הדף

הא יש ברגלו מכה נפיק בהי מינייהו נפיק אמר רב הונא באותה שיש בה מכה אלמא קסבר סנדל לשום צער עביד וחייא בר רב אמר באותה שאין בה מכה אלמא קסבר לשום תענוג עביד וזו שיש בה מכה מכתה מוכחת עליה ואף רבי יוחנן סבר לה להא דרב הונא דאמר ליה ר' יוחנן לרב שמן בר אבא הב לי מסנאי יהב ליה דימין אמר ליה עשיתו מכה ודילמא כחייא בר רב ס''ל והכי קאמר עשית של שמאל מכה ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר ר' יוחנן כתפילין כך מנעלין מה תפילין בשמאל אף מנעלין בשמאל מיתיבי כשהוא נועל נועל של ימין ואחר כך נועל של שמאל אמר רב יוסף השתא דתניא הכי ואמר רבי יוחנן הכי דעבד הכי עבד ודעבד הכי עבד אמר ליה אביי דילמא רבי יוחנן הא מתני' לא הוה שמיע ליה ואי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה ואי נמי שמיע ליה וקסבר אין הלכה כאותה משנה אמר רב נחמן בר יצחק ירא שמים יוצא ידי שתיהן ומנו מר בריה דרבנא היכי עביד סיים דימיניה ולא קטר וסיים דשמאליה וקטר והדר קטר דימיניה אמר רב אשי חזינא לרב כהנא דלא קפיד תנו רבנן כשהוא נועל נועל של ימין ואחר כך נועל של שמאל כשהוא חולץ חולץ של שמאל ואח''כ חולץ של ימין כשהוא רוחץ רוחץ של ימין ואח''כ רוחץ של שמאל כשהוא סך סך של ימין ואח''כ של שמאל והרוצה לסוך כל גופו סך ראשו תחילה מפני שהוא מלך על כל איבריו: ולא בתפילין: אמר רב ספרא לא תימא אליבא דמ''ד שבת לאו זמן תפילין הוא אלא אפילו למ''ד שבת זמן תפילין הוא לא יצא דילמא אתי לאיתויי ברה''ר ואיכא דמתני לה אסיפא ואם יצא אינו חייב חטאת אמר רב ספרא לא תימא אליבא דמ''ד שבת זמן תפילין הוא אלא אפילו למ''ד שבת לאו זמן תפילין הוא אינו חייב חטאת מ''ט דרך מלבוש עבידא: ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה: אמר רב פפא לא תימא עד דמומחה גברא ומומחה קמיע אלא כיון דמומחה גברא אף על גב דלא מומחה קמיע דיקא נמי דקתני ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה ולא קתני בזמן שאינו מומחה ש''מ: ת''ר איזהו קמיע מומחה כל שריפא ושנה ושלש אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה לא שנכפה אלא שלא יכפה וקושר ומתיר אפילו ברה''ר ובלבד שלא יקשרנו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סא - א

והוינן בה: הא יש ברגלו מכה - נפיק. שמותר לו לצאת בסנדל יחיד.

ומסתפקינן: בהי מינייהו מרגליו נפיק בסנדל יחיד?

אמר רב הונא: באותה רגל שיש בה מכה נועל את סנדלו היחיד.

אלמא, קסבר רב הונא: סנדל - לשום צער עביד למנוע צער מרגליו, ולפיכך התירו לו לצאת באותה שיש בה מכה, שלא יחשדוהו חבריו שטוען בידו את הסנדל השני כי רואים שרגלו האחת יש בה מכה ולפיכך רק בה נועל סנדלו. וגם אין חשש שיבוא לשלוף סנדל יחיד זה כשיחייכו עליו חבריו, משום שימנע מלעשות כן מפני צער המכה.

וחייא בר רב אמר: באותה רגל שאין בה מכה נועל את סנדלו היחיד.

אלמא, קסבר חייא בר רב: סנדל לשום תענוג עביד, [98] וזו שיש בה מכה - מכתה מוכחת עליה שאינו נועל בה סנדל, לפי שהמכה מונעתו מלנעול סנדל עליה. ולא יחשדוהו שסנדלו השני טעון בידיו, וגם לא יחייכו עליו.

ואף רבי יוחנן סבר לה להא דרב הונא שאמר באותה שיש בה מכה התירו לנעול את סנדלו היחיד.

ולמדנו זאת ממעשה דאמר ליה רבי יוחנן לרב שמן בר אבא: הב לי מסנאי, תן לי את נעלי. יהב ליה רב שמן בר אבא לרבי יוחנן סנדל דרגל ימין.

אמר ליה רבי יוחנן: כיון שצריך לנעול את של שמאל תחילה, אם כן כשהבאת לי סנדל של ימין לנעול שוב לא אנעל סנדל של שמאל [99], ואצא בסנדל יחיד, ועשיתו לרגלי כאילו יש בה מכה ונועל בה בלבד.

והבינה הגמרא שכוונת רבי יוחנן שאמר "עשיתו מכה" - לרגל שנועל בה, התכון. ומוכח שהוא סובר כרב הונא, שברגל שיש בה מכה נועלים את הסנדל היחיד.

ודחינן: אין ראיה מדברי רבי יוחנן, כי ודילמא רבי יוחנן כחייא בר רב סבירא ליה, שנועלים את הסנדל היחיד ברגל הבריאה והכי קאמר רבי יוחנן לרב שמן בר אבא: עשית את רגל של שמאל כרגל שיש בה מכה שלא אנעל עליה את סנדלי.

ומה שסובר רבי יוחנן שנועל את של שמאל תחילה ואחר כך של ימין, אזדא רבי יוחנן לטעמיה.

דאמר רבי יוחנן: סדר נעילת נעליו היא כתפילין כך מנעלים: מה תפילין בשמאל ידיו - אף מנעלין בשמאל רגליו נועל תחילה. לפי ששמאל היא חשובה מכח הנחת תפילין שהיא בשמאל [100].

מיתיבי להקשות על שיטת רבי יוחנן, ששנינו בברייתא: כשהוא נועל מנעליו, נועל את של ימין תחילה ואחר כך נועל את של רגל שמאל.

אמר רב יוסף: השתא דתניא הכי להקדים נעילת ימין לשמאל ואמר רבי יוחנן הכי להיפך להקדים נעילת שמאל לימין, הלכתא: דעבד הכי עבד ודעבד הכי עבד [101].

אמר ליה אביי: מנין לנו שכל הקדמה שהוא רוצה יכול לעשות, או כברייתא או כרבי יוחנן?

דילמא רבי יוחנן הא מתניתא הסוברת שצריך להקדים ימין לשמאל לא הוה שמיע ליה. ואי הוה שמיע ליה שמפורש בברייתא שלא כדבריו הוה הדר ביה.

ועוד יש להקשות: שמא האמת להיפך, ואי נמי שאפשר שבאמת שמיע ליה לרבי יוחנן דתניא בברייתא שלא כדבריו, אלא וקסבר אין הלכה כאותה משנה? [ברייתא] [102]

אמר רב נחמן בר יצחק: ירא שמים יוצא ידי שתיהן גם דעת הברייתא וגם דעת רבי יוחנן.

ומנו מיהו הירא שמים שעשה כן? מר בריה דרבנא.

היכי עביד לצאת ידי שתיהן?

סיים דימיניה נעל של ימין תחילה כדתניא בברייתא, ולא קטר לא קשר את המנעל. וסיים דשמאליה נעל של שמאל. וקטר קשר מנעל של שמאל. והדר קטר חזר וקשר מנעל דימיניה [103].

אמר רב אשי: חזינא לרב כהנא דלא קפיד, לפעמים היה נועל של שמאל תחלה, ולפעמים היה נועל של ימין תחלה [104].

תנו רבנן: כשהוא נועל מנעליו, נועל של ימין תחלה ואחר כך נועל של שמאל. כשהוא חולץ מנעליו, חולץ של שמאל תחלה ואחר כך חולץ של ימין. וזהו כבודו של ימין, שחולצו באחרונה.

וכן מהלכות כבוד צד ימין: כשהוא רוחץ את גופו, רוחץ של ימין תחילה ואחר כך רוחץ של שמאל.

וכן כשהוא סך את גופו, סך של ימין תחלה ואחר כך סך של שמאל.

והרוצה לסוך כל גופו, סך ראשו תחילה לפני כל האיברים מפני שהוא מלך על כל איבריו.

שנינו במשנה: ולא יצא בשבת בתפילין.

אמר רב ספרא: לא תימא משנתינו אליבא דמאן דאמר שבת לאו זמן תפילין הוא [105]. אלא אפילו למאן דאמר שבת זמן תפילין הוא לא יצא כשהן מונחות עליו, גזירה דילמא יצטרך להורידם מראשו, כגון אם נזקק לנקביו [106], ואתי לאיתויי כשהן בידו ארבע אמות ברשות הרבים.

ואיכא דמתני לה את דברי רב ספרא אסיפא דמתניתין, דתנן: ואם יצא בהן אינו חייב חטאת, ועל כך אמר רב ספרא: לא תימא משנתינו אליבא דמאן דאמר שבת זמן תפילין הוא, ומשום כך אינו חייב חטאת כי זהו מלבושו שהולך בהם בזמן קיום מצותם, אלא אפילו למאן דאמר שבת לאו זמן תפילין הוא, אם יצא בהם אינו חייב חטאת. מאי טעמא? משום שדרך מלבוש עבידא ולא דרך משא [107].

שנינו במתניתין: ולא יצא בקמיע - בזמן שאינו מן המומחה. אמר רב פפא: לא תימא מומחה שאמרו במשנתנו עד דמומחה גברא שעשה את הקמיע, על ידי שקמיעותיו הוכחו שהן טובות ג' פעמים, ומומחה גם הקמיע הזה עצמו, שהוא הועיל לשלושה אנשים.

אלא, כיון דמומחה גברא, שכתב את הקמיע,, על ידי שכתב שלושה מיני קמיעות לשלושה בני אדם והועילו לרפאות, אף על גב דלא מומחה קמיע הזה, אפשר לצאת בקמיעותיו [108].

דיקא נמי ממתניתין, דקתני: ולא בקמיע בזמן שאינו מן הכותב המומחה. ולא קתני בזמן שאינו מומחה הקמיע עצמו. שמע מינה שדי בכך שיהיה האיש שעשה את הקמיע מומחה.

תנו רבנן: איזהו קמיע מומחה - כל שריפא ושנה ושלש, אפילו אדם אחד שנתרפא על ידו שלוש פעמים.

אחד קמיע של כתב שכתוב בו לחש ואחד קמיע של עיקרין העשוי מצמחים.

אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה, מותר לצאת בו.

ולא דוקא אדם שנכפה פעם אחת כבר מחמת החולי [נכפה - חולי שאדם נופל מחמתו לארץ], אלא אפילו אם מטרת הקמיע כדי שלא יכפה בעתיד, שיש חולי זה במשפחתו ודואג על עצמו - מותר לצאת בו.

וקושר ומתיר את הקמיע [109] אפילו ברשות הרבים, ובלבד שלא יקשרנו  בשיר,

הערות

[98] הרמב"ן במלחמות מביא יש מפרשים שהמחלוקת בין רב הונא לחייא בר רב היא - האם מותר לנעול את הסנדל היחיד גם על הרגל שיש בה מכה, או שמותר דוקא ברגל שאין בה מכה, וכולם מודים שברגל שאין בה מכה מותר. והסיבה לכך - שחייא בר רב סובר שסנדל נחשב למלבוש [ואינו משא] רק משום שהוא עשוי לתענוג אבל כשכל מטרתו היא למנוע צער אסור, ואם יש לו מכה ברגל אחת והוא יוצא כשרגלו הבריאה יחפה - מוכח שהוא נועל את הסנדל רק כדי למנוע צער מהמכה ואסור. והרי"ף והרמב"ם ושו"ע [שא, ז] פסקו שיצא בסנדל יחיד על הרגל שאין בה מכה, והבעל המאור תמה מדוע פסקו לא כמו רב הונא? והמלחמות כתב שהיתה לרי"ף קבלה לפסוק כך, או שהוא מפרש כמו המפרשים הנ"ל שכולם מודים שמותר לנעול סנדל יחיד על הרגל שאין בה מכה ופסק ככולי עלמא. וראה ביאור הלכה [שם] שראוי להחמיר ולא לצאת בסנדל יחיד בכלל, משום שמהירושלמי נראה שהלכה כרב הונא. [ראה ביאור הגר"א שם].

[99] מבואר שלפי רבי יוחנן שסובר שצריך לנעול את של שמאל תחילה, אם הביאו לו את של ימין קודם אסור לנעול אחר כך את של שמאל אלא ימתין עד שיביאו לו את של שמאל. וכך למד מכאן לדינא הארצות החיים הובא במשנה ברורה [או"ח ד, ז]. אך הדרישה כתב שאף שרבי יוחנן הקפיד להמתין או שלא לנעול אחר כך את של שמאל, אבל אנו לא פוסקים כך לדינא אלא ירא שמים יצא ידי שתיהן [כדלהלן בגמרא], וכרב כהנא שאין לטרוח ולהקפיד כל כך על הקדמת הימין או השמאל, וראה להלן.

[100] המאירי מפרש את השייכות של נעילת נעל לתפילין, שראוי ללבוש ולנעול בסדר מסוים - או להקדים את הימין כדי להזכיר שראוי להחשיב ולהקדים את דרך הימין [היותר טובה] ולחלק כבוד למי שהוא הולך דרך ימין, או להקדים את השמאל כתפילין להזכיר את התפילין שהוא יסוד האמונה והייחוד, [ולמסקנא שרק בקשירת הנעל יש להקדים את השמאל, אפשר לומר שהקשירה היא המעשה שדומה לתפילין ומזכירה אותם. וראה להלן טעם נוסף]

[101] ופירשו התוספות שרבי יוחנן לא חולק על הברייתא אלא יש מקום להקדמת הימין מפני שהחשיבתו תורה למתן דמים בבהן יד ורגל ימין וכן למצות חליצה, ויש מקום להקדים את שמאל כמצות תפילין. אבל מהקפדת רבי יוחנן על רב שמן בר אבא למדנו שצריך תמיד להקדים את אותו צד ולא לעשות פעם כך ופעם כך. וראה מהרש" א.

[102] לא פירשה הגמרא מדוע הוא סובר שאין הלכה כברייתא שאין עליה מחלוקת? והביאור הגר"א [ב, ד] כתב שהגמרא אמרה זאת לרווחא דמילתא, ומהתוספות נראה שהוא סובר שכונת הברייתא לומר שאפשר להקדים [באופן קבוע] את הימין. ורבי אלעזר משה הורביץ מפרש שהוא סובר שדין זה תלוי במחלוקת בברייתא במנחות [לז, א] מנין לומדים שמניחים תפילין בשמאל, שאם דרשו זאת מ"וקשרתם לאות על ידכה" יד כהה - למדנו שהחשיבה התורה את יד שמאל, אבל הברייתא סוברת כמו מאן דאמר שדורשים זאת מ"וקשרתם" - דרך קשירה, דהיינו שיקשור ביד ימין על יד שמאל, ואם כן לא החשיבה התורה את יד שמאל אלא אדרבה מפני חשיבות הקשירה בימין מניחים את התפילין על יד שמאל, ולכן יש להקדים את הימין. ורבי יוחנן פסק כתנא קמא שדרשו מיד כהה ולכן אין הלכה כמו הברייתא.

[103] ופירשו התוספות שבכך הוא מיישב את סתירת הברייתא לרבי יוחנן, שכל מעלת השמאל היא רק בקשירה, ובמה שהוא קושר את שמאל תחילה הוא יצא ידי חובת הדין של רבי יוחנן להקדים את של שמאל, ראה בית יוסף [ד]. והוסיפו התוספות שלפי זה בנעל שאין בה קשירה צריך להקדים את הימין תחילה. וכן פסק הרמ"א [או"ח ב, ד]. וכתב הלבוש [ורבי עקיבא איגר בשם עמק המלך] הסבר נוסף מדוע קשירת הנעל היא דומה לתפילין, משום שאמרו בגמרא חולין [פט, א] שבשכר שאמר אברהם אבינו "אם מחוט ועד שרוך נעל" זכו בניו לרצועות של תפילין, ולכן סדר קשירת הנעל הוא כמו קשירת התפילין. וכתב הארצות החיים שמטעם זה [של הלבוש] למדנו שבאנפילאות של בד [או לבד] אין להקדים את של שמאל שאינם נחשבים נעל, [הובא במשנה ברורה ד, ו] ובשו"ע הרב חולק.

[104] הבית יוסף כתב שהרי"ף והרמב"ם השמיטו דין זה לגמרי שהם פוסקים כרב כהנא שסובר שאין להקפיד על כך, וסוברים שמותר לעשות פעם כך ופעם כך [ולא סוברים כהתוספות שתמיד יקדים צד מסוים. וראה ב"ח שם].

[105] האחרונים דנו האם הכונה שבשבת אסור להניח תפילין, או שפטור ממצות תפילין. והנידון הוא [בסימן שח, ד] לגבי אם הם מוקצה בשבת, והאריך בזה השאגת אריה [מא] וכתב שזה תלוי במחלוקת תנאים במנחות [לו, ב] מנין דרשו ששבת לאו זמן תפילין - אם מהפסוק "מימים ימימה" דרשינן גם איסור וכן דעת הרמב"ם [תפילין ד, י], ואם דרשו זאת מהפסוק "לך לאות" ושבת היא עצמה אות, אינו איסור אלא פטור. [וראה ביאור הלכה סימן לא] וכן מבואר בביאור הגר"א שא, ז. אלא שנחלקו בביאור הגמרא כאן - הגר"א כתב שהסוגיא מדברת למאן דאמר ששבת לאו זמן תפילין והיינו שאסור להניח תפילין בשבת. והשאגת אריה כתב שהגמרא כאן מדברת על הפטור מהנחת תפילין בשבת ולא על האיסור. ויבואר להלן.

[106] רש"י. אבל התוספות גורסים דילמא מיפסקי ואתי לאתויינהו, והיינו שהחשש הוא שיקרעו רצועות התפילין ויבא לטלטלם ברשות הרבים. והקשו התוספות על גירסתם מדוע צריך לחשוש שיקרעו הרצועות והרי יש חשש שיורידם כשיצטרך להפנות שאסור להכנס עם תפילין לבית הכסא? ותירצו שהגמרא נקטה את החשש שיקרעו כדי לאסור לצאת בתפילין של יד שמותר להכנס עמם לבית הכסא. והסיבה שהאיסור להכנס עם תפילין לבית הכסא נאמר רק על תפילין של ראש, כתבו התוספות משום שהם מכוסים ורק השין שבחוץ בתפילין של ראש יש לו קדושת שם, וזה לשיטתם להלן [סב, א] שלצורת היוד והד' שברצועות אין קדושת שם, אבל יש חולקים ראה להלן. והתוספות במנחות [לה, ב] מסתפקים אם צריך לחלוץ תפילין של יד כשנכנס לבית הכסא [קבוע] והמגן אברהם [מג, א] נקט שאסור [ודחק את לשון השו"ע שם], וכן משמע מהשו"ע [שא, ז] שאוסר לצאת בתפילין בשבת שמא יצטרך להכנס לבית הכסא ואז צריך להסירם, ולא חילק בין של ראש ושל יד.

[107] לכאורה נראה שאין מחלוקת בין הלשונות, שהרי במשנה כתוב שאסור לצאת בתפילין ואם יצא פטור, ושני הלשונות אומרים שהמשנה היא לכולי עלמא ומדוע הגמרא צריכה להביא את שתי הלשונות? ומבואר בתוספות יום טוב [ושפת אמת] שאם שבת לאו זמן תפילין מובן פשוט שלכך אסור לצאת בהם משום שהם כמו משא, ואם שבת זמן תפילין האיסור לצאת בהם הוא רק מחשש שיבא לטלטלם. וכמו כן סיבת הפטור מחטאת תלוי במחלוקת - אם שבת זמן תפילין פשוט שפטור משום שהם ממש כמלבוש, ואם שבת לאו זמן תפילין פטור רק משום שהוציאם בדרך לבישה ולא בדרך הוצאה. וראה בספר שבת של מי. אלא שהקשו מדוע הטור ושו"ע [שא, ז] כתבו שאסור לצאת בתפילין משום חשש שיטלטלם והרי הם פוסקים [בסימן כט ולא] ששבת לאו זמן תפילין ולהנ"ל צריך להיות אסור לצאת בהם משום שהם נחשבים משא? ובאמת הרמב"ם [יט, יד] מסביר רק מדוע היוצא בתפילין פטור מחטאת ומשמע שהאיסור פשוט מצד שנחשב כמשא. וראה תוספות חדשים [במשניות] ורבי עקיבא איגר [שם]. ותירץ הגר"א [שא, ז] שהגמרא כאן מדברת אם שבת לאו זמן תפילין ואסור להניחם בשבת, ולכן פשוט שהם משא ואסור לצאת בהם וכך פוסק הרמב"ם, אבל הטור ושו"ע סוברים שאף שאין מצות תפילין בשבת אבל מותר להניחם ולכן אינם משא אלא כמלבוש, ולכן כתבו שאסור לצאת בהם רק מחמת חשש שמא יטלטלם. אולם השאגת אריה [מא] סובר להיפך שאם אסור להניח תפילין בשבת בודאי שאם יצא בהם חייב חטאת כסברת רש"י בעירובין [צה, ב] שהאיסור להניח תפילין מחשיב אותם כמשא מדאורייתא, וכל הסוגיא כאן מדובר רק אם בשבת פטורים מתפילין. וראה לעיל במשנה [ס, א] שהמנחת חינוך [שיג, יד] כתב את סברת השאגת אריה [הנ"ל] לגבי מי שיוצא ביום כיפור עם סנדל [האסור בנעילה מדרבנן] שיהא חייב חטאת משום שהאיסור מחשיבו למשא. והאחרונים תמהו שמפורש במשנה שאסור לצאת בכמה דברים ופטורים מחטאת? והחילוק מסברת רש"י בתפילין למשנתנו - ביארו האחרונים שבמלבוש ותכשיט אין דרך הוצאה בכך ואפילו כשאסור לצאת בו פטור, אבל תפילין אינם מלבוש ומניחם [ונושאם] רק למצוה - ואם אסור להניחם הם משא ממש וחייבים. [ותפילין עצמם פטור, משום שהמשנה סוברת שמותר להניחם בשבת כמו שכתב השאגת אריה].

[108] וכתבו התוספות שכל שכן שאם הומחה הקמיע ולא הומחה הכותב שמותר לצאת בו, ומשום שבגמרא מוכח שהמחאת הקמיע עדיפה וקובעת יותר מהמחאת הכותב. והגמרא להלן מבארת באיזה אופן נעשו הקמיעות עצמם מומחים, ובאיזה אופן רק הכותב נעשה למומחה, ומתי שניהם נעשו מומחין. ובאופן ששניהם נעשו מומחין לכאורה די במה שהכותב נעשה מומחה ולצורך מה צריך לקבוע שהקמיע עצמו גם מומחה? ביארו התוספות שיש בכך נפקא מינה באופן שהכותב איבד את חזקתו כגון שאחר כך הוא כתב שלש קמיעות והם לא הועילו, שמכאן ואילך קמיעותיו אינם מומחים אבל הקמיעות הקודמות עצמם נחשבות כקמיע מומחה ומותר לצאת בהם.

[109] התוספות לעיל [נז, א] למדו מכאן שכל מה שמותר לצאת בו בשבת מותר גם להתירו ולקשור אותו ברשות הרבים ואין לחשוש שיטלטלנו. ומה שהברייתא הוצרכה לחדש זאת בקמיע יותר מאשר כל התכשיטים, משום שהיה אפשר לאסור זאת בקמיע שלא יראה שהוא אינו צריך אותו לרפואה [שהרי מתירו], וחידשה הברייתא שאפילו קמיע יכול להתירו ולקושרו.

הא [הרי] אם יש ברגלו מכה — נפיק [יוצא] בסנדל אחד. ואם כן: בהי מינייהו נפיק [באיזה מהם, מן הסנדלים, יוצא]? אמר רב הונא: בסנדל הנעול על אותה רגל שיש בה מכה. אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] כי סנדל לשום (לשם) צער עביד [הוא עשוי], שכרגיל הולך אדם בסנדל רק כדי למנוע מעצמו את כאב ההליכה על אבנים וכדומה, וכשרואים שהוא נעול סנדל אחד מבינים שאינו חש לכאב זה, ורק משום פצע שברגלו נעל סנדל זה, ורגלו האחרת יחפה כדרכו, ואין חושדים אותו שהוא נועל.

וחייא בר רב אמר: באותה שאין בה מכה נועל את אותו סנדל יחיד. אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] כי סנדל לשום תענוג עביד [הוא עשוי], ואותו הוא נועל ברגל הבריאה, ורגל זו שיש בה מכה, מכתה מוכחת עליה שאינו יכול לנעול סנדל על גבי אותה רגל, והשאיר אותו סנדל בביתו, ואין הדבר נראה משונה.

ומעירים: ואף ר' יוחנן סבר להא [סבור כהלכה זו] של רב הונא שאין נועלים סנדל אלא משום צער. ודבר זה נלמד ממעשה שאמר ליה [לו] ר' יוחנן לרב שמן בר אבא שמשו: הב [תן] לי את מסנאי [נעלי]. יהב ליה [נתן לו] את הנעל של רגל ימין. אמר ליה [לו] עשיתו לרגל זו כאילו יש בה מכה. שלדעת ר' יוחנן יש לנעול נעל שמאל תחילה, והנועל נעל ימין בראשונה שוב אינו נועל של שמאל אחריה, ואם כן יצטרך ללכת בנעל אחת, ויחשבו שהוא פצוע באותה רגל, וכדברי רב הונא שעל הרגל בה המכה הוא נועל את הסנדל.

ודוחים: ודילמא [ושמא] כשיטת חייא בר רב סבירא ליה [סבור הוא] שנועלים על הרגל הבריאה, והכי קאמר [וכך אמר]: עשית רגל של שמאל שאינו נועל בה כאילו היתה בה מכה. ואם כן אין להוכיח מדברי ר' יוחנן בזה.

א ולגוף דברי ר' יוחנן, אזדא [הולך] ר' יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. שאמר ר' יוחנן: כדרך הנחת תפילין כך דרך נעילת מנעלין. מה תפילין מניח ביד שמאל, אף מנעלין מתחיל ברגל שמאל.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: כשהוא נועל מנעליו — נועל של ימין תחילה ואחר כך נועל של שמאל!

אמר רב יוסף: השתא דתניא הכי [עכשיון ששנויה ברייתא כך], ואמר ר' יוחנן הכי [כך], דעבד הכי [מי שעשה כך] — עבד [עשה], ודעבד הכי [ומי שעשה כך] — עבד [עשה], שלכל מנהג יש סימוכין.

אמר ליה [לו] אביי: מדוע נקבל בוודאות את ההנחה שר' יוחנן חלוק על הברייתא, ואחר שכן אין להכריע בדבר? דילמא [שמא] ר' יוחנן הא מתניתא לא הוה שמיע ליה, ואי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה [ברייתא זו לא שמע, ידע ממנה, ואילו היה שומע ממנה היה חוזר בו]. ואי נמי שמיע ליה [ואם גם כן יכול אתה לומר ששמע ממנה] וקסבר [אולם הוא סבור] שאין הלכה כאותה משנה, ובכל אופן ראוי להכריע בין השיטות.

אמר רב נחמן בר יצחק: וירא שמים יוצא ידי שתיהן (שתי השיטות) (יעב"ץ). ומנו [ומי הוא] ירא שמים זה? — מר בריה [בנו] של רבנא. היכי עביד [איך הוא עושה]? — סיים דימיניה ולא קטר [נועל את של רגל ימינו ואינו קושר] את השרוכים, וסיים דשמאליה וקטר [ונעל את של שמאלו, וקושר], והדר קטר דימיניה [וחוזר אחר כך וקושר את של ימינו]. אמר רב אשי: חזינא [ראיתי אותו] את רב כהנא שלא קפיד [היה מקפיד] בסדר נעילת נעליים.

כיון שהובא קטע זה מהלכות דרך ארץ מביאים את הענין כולו: תנו רבנן [שנו חכמים]: כשהוא נועל את נעליו הריהו נועל את של ימין תחילה ואחר כך נועל את של שמאל, שהימין חשובה לכל דבר. וכשהוא חולץ — חולץ את של שמאל ואחר כך חולץ את של ימין, כדי שתשאר הרגל הימנית נעולה.

וכן כשהוא רוחץ את רגליו הריהו רוחץ את של ימין תחילה ואחר כך רוחץ את של שמאל. כשהוא סך — סך של ימין ואחר כך של שמאל. והרוצה לסוך את כל גופו — סך את ראשו תחילה מפני שהוא מלך (חשוב) על כל איבריו האחרים של האדם.

ב שנינו במשנה שלא יצא האיש בשבת בתפילין. אמר רב ספרא : לא תימא [אל תאמר] שדבר זה הוא רק אליבא דמאן דאמר [לשיטת מי שאומר] ששבת לאו [לא] זמן תפילין הוא, שאסור להניח בה תפילין, ולכך גם אסור לצאת בהם. אלא אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאמר] ששבת זמן תפילין הוא — לא יצא בהם, וזאת משום החשש דילמא אתי לאיתויי [שמא יבוא להביא] אותם בידו ברשות הרבים, ובכך הוא נושא משא בשבת ועובר על דברי תורה.

ואיכא למתני לה אסיפא [ויש מי ששונה אותה, את הערת רב ספרא, על סופה של הפיסקה], כך: ואם יצא בתפילין אינו חייב חטאת. ועל כך אמר רב ספרא: לא תימא [אל תאמר] שדבר זה הוא רק אליבא דמאן דאמר [לשיטת מי שאומר] ששבת זמן תפילין הוא, ולכך אם הוציאם אינו עובר בכך על איסור תורה ואינו מתחייב בכך חטאת, אלא אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאמר] ששבת לאו [לא] זמן תפילין הוא — אינו חייב חטאת, ומאי טעמא [מה טעם] פטור? — כי דרך מלבוש עבידא [עשוייה] הנחת התפילין, והלובש בגד או תכשיט בשבת, אף שאסור להשתמש בו בשבת, מכל מקום איסור טילטול מן התורה אין בכך.

ג שנינו במשנה שלא יצא אדם בקמיע בזמן שאינו מן המומחה. אמר רב פפא: לא תימא [אל תאמר] שהכוונה היא שאינו יוצא בקמיע אלא עד שמומחה גברא [האיש] שכותב אותו, וגם מומחה הקמיע, שנבדק ונמצא שהוא מועיל, אלא כיון שמומחה גברא [האיש] הכותב אותו, אף על גב [אף על פי] שלא מומחה הקמיע יכול הוא לצאת אתו.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר מלשון המשנה, דקתני [שכן שנינו] במשנתנו: "ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה", ולא קתני [שנינו] "בזמן שהקמיע עצמו אינו מומחה", ומכאן שדי שיתמחה כותב הקמיעות ואין צורך בהוכחת תועלתו של הקמיע עצמו. ומעירים: אכן שמע מינה [למד ממנה].

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: איזהו קמיע מומחה — כל שריפא אדם אחד פעם אחת, ושנה, ושלש. אחד קמיע של כתב, ואחד קמיע של עיקרין (שורשי צמחים לסגולה). אחד הוא אם נבדק בענין ריפוי חולה שיש בו סכנה, ואחד בחולה שאין בו סכנה, שבכל זה מותר לאדם לצאת בשבת בו.

ולא הותר דווקא בקמיע שכבר נכפה (חלה במחלת הנפילה) והוא נוטל את הקמע אתו כדי להצילו מנפילה נוספת, אלא אפילו אם מעולם לא נפל ורק דואג שלא יכפה (יחלה במחלה זו), מותר לו לצאת עמו.

ואף קושר ומתיר אותו ואפילו ברשות הרבים. ובלבד שלא יקשרנו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

By inference: If there is a wound on his foot, he may go out with one sandal. In that case, with a sandal on which of his feet does he go out? Rav Huna said: With a sandal on the foot that has a wound on it. Apparently, he holds: A sandal is made for the purpose of avoiding pain. Typically, a person wears sandals only in order to avoid the pain of walking on stones and the like. When he is seen with only one sandal, it is clear that he is oblivious to that pain and the only reason that he is wearing the sandal is due to the wound on his foot. Consequently, no one will suspect that he went out wearing two sandals and that if he is wearing one, he must be carrying the other one.

And Ḥiyya bar Rav said: He goes out with a sandal on the foot that does not have a wound on it. Apparently, he holds that the sandal is made for the purpose of providing comfort, and he wears it on his healthy foot. And it does not arouse suspicion because, with regard to that foot on which there is a wound, its wound indicates that he is unable to wear a sandal on that foot, and it is clear that he left the other sandal at home.

The Gemara comments: And Rabbi Yoḥanan also holds that the opinion of Rav Huna, which maintains that one only wears sandals to avoid pain, is correct. As Rabbi Yoḥanan said to Rav Shemen bar Abba, his attendant: Give me my sandal. He gave him the right sandal. He said to him: You have rendered this foot as one with a wound. In Rabbi Yoḥanan’s opinion, one must always put on his left shoe first. One who puts on the right shoe first is no longer permitted to put on the left shoe. By handing him his right sandal, he is forcing Rabbi Yoḥanan to go out with one sandal, leading onlookers to conclude that he has a wound on that foot. That incident corresponds to Rav Huna’s opinion that one wears the sandal on the wounded foot.

The Gemara rejects this: And perhaps, he holds in accordance with the opinion of Ḥiyya bar Rav, which maintains that one wears the sandal on the healthy foot, and he is saying as follows: By handing me my right shoe, you have rendered my left foot, on which I have no shoe, as one with a wound. No proof can be cited from that incident, as Rabbi Yoḥanan’s opinion cannot be ascertained from the exchange with his attendant.

And Rabbi Yoḥanan follows his regular line of reasoning. As Rabbi Yoḥanan said: Just as one dons phylacteries, so too, one puts on shoes. Just as phylacteries are placed on the left arm, so too, when putting on shoes one begins with the left foot.

The Gemara raises an objection to Rabbi Yoḥanan’s opinion from a baraita: When one puts on his shoes, he puts on the right shoe first and afterward puts on the left shoe.

Rav Yosef said: Now that it was taught in a baraita in this manner, and Rabbi Yoḥanan stated the halakha in that manner, one who acted this way acted properly, and one who acted that way acted properly, as each custom has a basis.

Abaye said to him: Why is the Gemara certain that Rabbi Yoḥanan disagrees with the baraita? Perhaps Rabbi Yoḥanan had not heard this baraita, and had he heard it, he would have retracted his opinion. And even if he heard it, perhaps he heard it and held that the halakha is not in accordance with that mishna. In any case, it is necessary to rule in accordance with one of the opinions.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: And one who fears Heaven fulfills both opinions. And who is this God-fearing person? Mar, son of Rabbana. How does he conduct himself? He puts on his right shoe and does not tie the laces. And then he puts on his left shoe and ties it, and then afterward ties the laces of his right shoe. Rav Ashi said: I saw that Rav Kahana was not particular with regard to the order in which he put on his shoes.

After citing this excerpt from Hilkhot Derekh Eretz with regard to putting on shoes, the Gemara cites the entire matter. The Sages taught: When one puts on his shoes, he puts on the right shoe first and afterward puts on the left shoe because the right always takes precedence. When he removes them, he removes the left and afterward he removes the right, so that the right shoe will remain on the foot longer.

When one washes his feet, he washes the right first and afterward he washes the left. And one who wishes to spread oil on his feet spreads oil on the right first and afterward spreads oil on the left. And one who wishes to spread oil on his entire body, spreads oil on his head first because it is the king of all his other limbs.

We learned in the mishna: And he may neither go out with phylacteries. Rav Safra said: Do not say that this halakha is only in accordance with the opinion of the one who said that Shabbat is not an appropriate time to don phylacteries, i.e., it is prohibited to don phylacteries on Shabbat, and that is the reason that one may not go out into the public domain with them. Rather, even according to the one who said that Shabbat is an appropriate time to don phylacteries, he may not go out with them due to the concern lest he come to carry them in his hand in the public domain, which is prohibited by Torah law.

And some teach the statement of Rav Safra as referring to the latter clause of the mishna: And if he went out into the public domain with phylacteries he is not liable to bring a sin-offering. Rav Safra said: Do not say that this halakha is only according to the opinion of the one who said that Shabbat is an appropriate time to don phylacteries, and therefore he does not violate a Torah prohibition by going out into the public domain with phylacteries and is not liable to bring a sin-offering. Rather, even according to the opinion of one who said that Shabbat is not an appropriate time to don phylacteries, he is not liable to bring a sin-offering. What is the reason that he is exempt? Donning phylacteries is performed in the manner of wearing a garment or an ornament. Although one may not use phylacteries on Shabbat, there is no Torah prohibition against moving them.

We learned in the mishna: Nor with an amulet when it is not from an expert. Rav Pappa said: Do not say that the meaning of the mishna is that one may only go out with an amulet if the person who wrote it is an expert and the amulet has proven effective. Rather, if the person who wrote it is an expert, even though the amulet has not proven effective, he may go out with it.

The Gemara comments: The language of the mishna is also precise, as it teaches: Nor with an amulet when it is not from an expert, and it does not teach: When the amulet is not effective. Apparently, it is sufficient if the writer of the amulet is an expert, even if the effectiveness of the amulet has not been proven. The Gemara comments: Indeed, learn from it.

The Sages taught in the Tosefta: What is an effective amulet? It is any amulet that healed one person once, and healed him again, and healed him a third time. That is the criterion for an effective amulet, and it applies to both a written amulet and an amulet of herbal roots; both if it has proven effective in healing a sick person who is dangerously ill, and if it has proven effective in healing a sick person who is not dangerously ill. It is permitted to go out with these types of amulets on Shabbat.

And an amulet was not only permitted in a case where one has already fallen due to epilepsy and wears the amulet in order to prevent an additional fall. Rather, even if one has never fallen, and he wears the amulet so that he will not contract the illness and fall, he is permitted to go out with it on Shabbat is permitted.

And he may tie and untie it even in the public domain, as long as he does not tie it

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דבני מערבא אמר ר' אבא מפני החשד שלא יהו אומרים איש פלוני נפסק סנדלו ותלאו בבית שחיו:

אמר רב ספרא לא תימא אליבא דמאן דאמר שבת לאו זמן תפילין הוא וכו'. משתכח עיקר דילה במס' עירובין בפרק המוצא תפילין (עירובין דף צו) דתניא ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות מימים ולא כל הימים פרט לשבתות ולימים טובים דברי ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא כר' יוסי הגלילי סבירא ליה דאמר שבת לאו זמן תפילין הוא כמו שאמרה הברייתא דתניא ר' עקיבא אומר יכול יניח אדם תפילין בשבתות וימים טובים ת"ל והיה לך לאות על ידך מי שצריכין אות יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות וחקרו בתלמוד לידע איזה תנא דקסבר שבת לאו זמן תפילין ונשאו ונתנו בדבר זה הרבה עד שקיימו כי הוא ר' מאיר כדאמרינן בסיפא אלא האי תנא הוא דתניא המוצא תפילין מכניסן זוג זוג אחד איש ואחד אשה כו' עד כאן לא פליגי אלא בחדשות ובישנות אבל באשה לא פליגי דקסברי תפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא ונשים חייבות ומכלל דבריהם למדנו שר' מאיר ור' יהודה סברי שבת זמן תפילין הוא ועל דעת מי שסבר שבת לאו זמן תפילין הוא הויא לה מצות עשה שהזמן גרמא לפי שהיא נוהגת בחול בלבד ואלו שחייבו הנשים בה סברו כי חובתה נוהגת בכל עת ואינה מיוחדת בזמן ידוע ובפ' האשה נקנית (קידושין לה) אמרו מאן שמעת ליה דאמר תפילין מצות עשה שלא הזמן גרמה ר' מאיר היא ואמרו עוד ולר' יהודה דאמר ב' כתובין הבאין כאחד מלמדין ותפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא מאי איכא למימר זה הברייתא דפליגו בה ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא עם הברייתא בתראה דהיא דברי ר' עקיבא אשכחנן במס' דמנחות בפ' הקומץ את המנחה (לו) ואשכחנן עוד בגמ' דלא תצא אשה במחט נקובה (לקמן סב) אקשייה אביי לרב יוסף מדברי הברייתא ואותביה רב יוסף התם קסבר ר"מ לילה זמן תפילין ושבת זמן תפילין:

סוגיא כחייא בר רב דאמר נועל הרגל (עראי) [שאין] בה הכאה. כי הרגל שיש בה הכאה המכה מוכחת עליה. דר' יוחנן קאי כוותיה הלא תראה כיון שהביא לו רב שמן בר אבא הסנדל של ימין והיה ראוי לו [להביא] של שמאל שהדין לנעול השמאל תחלה אמר לו עשיתה השמאל מכה ואמרת בדעתך כיון שהשמאל מוכה אין לה נעילת סנדל לפיכך הבאתה לי של ימין ש"מ דסבר ר' יוחנן כי מי שאין עליה מכה היא שיש בה נעילת סנדל. ומי שיש בה מכה היא נשארת יחיפה.

ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר כתפילין מה תפילין בשמאל אף מנעל בשמאל.

ואסקא רב אשי דזמנין חזינא לרב כהנא דנועל של שמאל תחלה ואח"כ של ימין וזמנין חזינא דנועל של ימין תחלה ואח"כ של שמאל. ולא קפיד וקיי"ל כוותיה דרב אשי דהוא בתרא:

ולא בתפילין ואם יצא אינו חייב חטאת. אסיקא לישנא בתרא. אמר רב ספרא לא תימא מתניתין דקתני אם יצא אינו חייב חטאת אליבא דמאן דאמר שבת זמן תפילין היא אלא אפילו למ"ד שבת לאו זמן תפילין הוא חיוב חטאת ליכא מ"ט דרך מלבוש עבידן.

והוצאה דרך מלבוש אינו חייב ומפורש בפרק אחרון דעירובין:

ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה. אוקמה רב פפא אי אתמחי גברא אע"ג דלא אתמחי קמיעא שרי למיפק ביה בשבת ודייק ממתניתין דקתני בזמן שאינו מן המומחה ולא קתני בזמן שאינו (מן המומחה) [מומחה] הקמיע עצמו.

אלא אפילו למאן דאמר שבת זמן תפילין הוא לא יצא דילמא מיפסקי ליה רצועה ואתי לאתויי ארבע אמות. רש"י ז"ל לא גריס דילמא מיפסקא רצועה, דבלאו הכי איכא למיגזר דילמא איצטריך לבית הכסא, וכדתניא לקמן (שבת סב, א), וכדאמרינן בסמוך (לקמן ע"ב) לגבי קמיע של כתב, אלא הכי גריס דילמא אתי לאתויינהו ד' אמות ברה"ר [ו]פירש משום דזימנין דמיצריך לבית הכסא. אבל בתוס' יישבו גירסת הספרים, דנפקא מינה לתפילין של יד דליכא משום בית הכסא הואיל ומחופות עור, דתפילין של ראש היינו משום שי"ן דכתיב בהו כדאיתא לקמן (שבת סב, א).

אלא כיון דאיתמחי גברא אף על גב דלא איתמחי קמיעא. וכל שכן איתמחי קמיעא ואף על גב דלא איתמחי גברא. ואיתמחי גברא היינו שריפא שלשה אנשים בשלשה קמיעין מוחלקין, אבל לאדם אחד בשלשה מיני קמיעין סלקא בסמוך (בעמוד ב) בתיקו משום דדילמא האי גברא הוא דמקבל כתבא. ואיתמחי קמיע היינו שריפא שלשה בני אדם או אפילו שריפא לאדם אחד שלשה פעמים, וכדתניא איזהו קמיע מומחה כל שריפא ושנה ושלש. ואף על גב דאמר רב פפא (שם) פשיטא לי תלתא קמיעי לתלתא גברי תלתא תלתא זימני איתמחי גברא ואיתמחי קמיעא, משום גברא נקט הכין הא משום קמיעא אפילו לאדם אחד סגי.

תלמידי חכמים כל מעשיהם פונות אל תכלית אחת אפי' בשעה שעסוקים בצרכי גופם לבם פונה לכונת עבודת השם כבר ידעת שכשהוא נועל מנעליו מברך שעשה לי כל צרכי כמו שהתבאר במקומו אף כשהוא נועל נועל של ימין תחלה כדי להעלות על לב שבכל דבר ראוי להימין ולחלוק כבוד לכל מי שהוא הולך דרך ימין וכשהוא חולץ חולץ של שמאל תחלה כדי שלא לעמוד רגל ימין יחף ואע"פ שסוגיא זו חולקת בכך כך הוזכרה במס' דרך ארץ ובסוגי' זו הוזכרה בהפך מפני שצד השמאל צד התפלין וכדי להעלות על לב ענין שרשי האמונה והיחוד וזה וזה לדבר מצוה נתכונו:

כבר ביארנו במשנ' שאין יוצאין בקמיע בזמן שאינו מן המומחה אבל בזמן שהוא מן המומחה יוצאי' בו ולא סוף דבר שהומחה האיש והקמיע אלא כיון שהומחה האיש אע"פ שלא הומחה הקמיע וכל שכן אם הומחה הקמיע אע"פ שלא הומחה האיש שעיקר בטחונו הוא בקמיע וכל שהותר הקמיע לצאת בו לא סוף דבר של כתב אלא אפי' של עקרים ולא סוף דבר בחולה שיש בו סכנה אלא אף בשאין בו סכנה ולא סוף דבר שכבר הגיעו החולי אלא אע"פ שלא הגיעו אלא שמתיירא שיגיענו מצד סימנין שרואה בעצמו וקושר ומתיר אפי' ברה"ר ואין חוששין שמא יביאנו ארבע אמות ברה"ר שמתוך שהוא אדוק בה לא יזוז עד שיחזור ויקשור ובלבד שלא יקשור קמיע זה בשיר ובטבעת או בשאר תכשיטין מפני שיחשדוהו הרואים שלא לסבת חולי או לדאגת חולי הוא עושה אלא לתכשיט והרי אינו תכשיט כלל הא מ"מ כל שלא הומחה לא האיש ולא הקמיע אסור לצאת בו מטעם שהזכרנו במשנה:

בד"ה דעבד הכי עבד פירוש דברייתא לא פליגא אר"י כו' עכ"ל דלא ניחא להו לפרש כדאמרינן בעלמא כיון דלא איפסק הלכתא לא כמר ולא כמר דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד דא"כ לא הוה מקשה ליה אביי דלמא ר"י הא מתני' כו' דהא השתא נמי מספקא לן בהלכתא מאי ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד אלא דלרב יוסף לא פליגי מידי ואביי מקשה להו דאימא דפליגי ואהא קשיא להו דא"כ לרב יוסף דלא פליגי ויכול לנעול לעולם איזו שירצה תחלה אמאי הקפיד ר"י על רב שמן כו' ותירץ ר"י דודאי לא פליגי אלא מי שרוצה לחבב כו' דהיינו דלעולם יעשה אדם או כר"י בשמאל או כברייתא בימין ולא פעם בימין ופעם בשמאל ור"י דהקפיד על רב שמן משום שהיה רב שמן יודע מנהגו של ר"י שהיה דרכו לעולם בשמאל ומהרש"ל בחנם הגיה ורב שמן לא היה כו' וק"ל:

בד"ה אע"ג דלא מימחי כו' קשה לרשב"א היכי משכחת לה דאיתמחי גברא ולא קמיע כו' עכ"ל עיקר קושייתם למאי דמסיק תלת קמיע לתלת גברי ג' ג' זימני איתמחי גברא ואתמחי קמיע ובחד זימנא גברא אתמחי קמיע לא איתמחי דלמאי נ"מ כיון דהאיש מומחה לכתוב לחש זה א"כ לא גרע ממנו לחש שכתב כבר שנעשה הגברא מומחה על ידו ולא איצטריך לן בהמחאת קמיע וק"ל:

בגמ' השתא דתניא הכי ואמר רבי יוחנן הכי כצ"ל:

ברש"י ד"ה דמומחה גברא וכו' ומומחה קמיע שנעשה לג' אנשים וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה דעבד הכי וכו' ורב שמן בר אבא היה יודע וכו' ר"ל שקשה לתוס' א"כ למה הקפיד עליו רבי יוחנן כיון דרשות הוא אלא שהיה יודע מנהגו ולכך הקפיד עליו נ"ל ודו"ק:

ד"ה אע"ג דלא מימחו וכו' קשה לרשב"א היכי משכחת לה וכו' נ"ל שקושיות הרשב"א אינה אלא לפי מאי דמסיק שאפי' המחאת גברא שרי בלא המחאת קמיע וכן להיפך וא"כ מאי האי דקאמר רב פפא בסמוך פשיטא לי וכו' עד חד חד זימנא גברא אתמחי קמיע לא איתמחי ר"ל דאין יוצאין באותה קמיע בשבת ומאי נפקא מינה בהמחאת קמיע תיפוק ליה דשרי לצאת בה מכה המהאת גברא ודו"ק:

רש"י בד"ה דמומחה כו' קמיע שנעשית קמיע זו לשלשה אנשים כו' כצ"ל:

בד"ה נכפה כו' במוחו ומפילו כצ"ל:

תוס' בד"ה דעבד הכי כו' ונראה לר"י דה"פ כו'. נ"ב סוף סוף נשמע שינהוג כאחד מהן ויכוין לאחד אבל לא היום בימין ולמחר בשמאל ויאמר שמכוין לשניהם:

גמרא [וקסבר אין הלכה כאותה משנה. עמש"כ לקמן (פ"ג ב')] :

שם ולא בתפילין אר"ס כו' דלמא אתי לאתויי בר"ה. התו"ח כתב דאף למ"ד שבת לאו ז"ת צריך לה"ט ע"ש. וכ"ע בתור"ע דכ"ה להדיא ברש"י סנהדרין (סח) ע"ש. ולי ל"נ כן דעת רש"י מדל"כ רק דשמא יצא בהן לר"ה משמע דהיציאה גופה אסורה זולת חששה דליפנות או דמיפסקי ובעקר כוונת רש"י עמש"כ שם בס"ד:

גמ' ירא שמים יוצא ידי שתיהן. נ"ב שתי השמועות (להכי קאמר בל"נ):

כְּשֶׁהוּא נוֹעֵל, נוֹעֵל שֶׁל יָמִין וְאַחַר כָּךְ נוֹעֵל שֶׁל שְׂמֹאל. יש להקשות הוה ליה למינקט להו כסדרן רחיצה סיכה נעילת הסנדל כמו שסידרום מתקני התפילות במוסף יום הכפורים? וכן הוא ביומא פ"ח משנה א'. ונראה לי דנקיט כאן המצוי ושכיח טפי ברישא, אך עדיין קשא אמאי לא נקיט המלבוש? ונראה לי דלא אצטריך דכל שכן הוא, דצרכי הגוף הוא שאי אפשר לילך ערום, ואלו הם הנאות הגוף. ועוד נראה לי דנקיט הני דוקא משום שיש בעשייתם כונות גדולות במספר שמות הקודש כנודע. וראיתי להרב ב"ד (א"ח סי' ג') מה שכתב על מרן ב"י ז"ל, ועיין ברכת המים מה שכתב בזה יעויין שם. ונראה לי בס"ד דמכאן מוכח חשיבות הימין הוא מפני שאוכל וכותב בה, ולפי זה יש לומר איטר דכל עסקיו בשמאל כל אדם צריך לכבד השמאל שהוא ימין שלו, ולכך הביא מרן ז"ל מזוהר הקדוש ששם מוכח חשיבות הימין הוא בעבור השרשים למעלה, חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא, ולפי זה גם האיטר שוה דינו בזה עם כל אדם, ונמצא מדברי זוהר הקדוש איכא נפקותא טובא לענין דינא בדבר זה.

וְהָרוֹצֶה לָסוּךְ כָּל גּוּפוֹ, סָךְ רֹאשׁוֹ תְּחִלָּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֶלֶךְ עַל כָּל אֵבָרָיו. נראה לי לאו משום דעומד למעלה מכל האברים, דאם כן הוה ליה למימר מפני שהוא גבוה מכל אבריו, אך הכונה הוא מפני שהשכל והחכמה במוח בראש, והשכל הוא שולט על כל האברים שהוא המנהיגם.

תוס' ד"ה דילמא מיפסקי וכו' אלא של ראש משום שי"ן. עי' מנחות לה ע"ב תוס' ד"ה אלו תפילין:

שאל רשב"א לרא"ש ונדפס בתשו' הרא"ש איתא בש"ס נדה הפילה אשה כמין שערות שאלו חכמים לרופאים ואמרו מכה יש לאשה זו ומטלת שער ובדקו חכמים ונתנו המים וכו' וקשה ממ"נ אם מומחים הן היה להם להאמין ולא לבדוק ואם אינם מומחים למה שאלו כלום לרופאים שאינם מומחים ע"כ. ונ"ל דודאי מומחין היו והם האמינו להרופאים רק האמינו שיש דוגמא כזו אבל על אותו אשה דוקא לא האמינו ובזה יש חיזוק לקו' הרא"ש בשמעתין כאן על פי' רש"י:

בתוס' בד"ה דילמא מיפסקי כו' והקדוש מקורבי"ל אומר דגרסינן לה שפיר כו' אלא של ראש משום שי"ן עכ"ל. וכתבו כן לפי שיטתם לקמן בדף הסמוך דלא גרסינן יו"ד וד' הל"מ. אלא דלולי דבריהם היה נראה לי דאף לפי גירסת הספרים שלנו דגרסינן לקמן דאמר אביי דיו"ד וד' נמי הל"מ אפ"ה יש לקיים הגירסא הכא בשמעתין דגרסי דילמא מיפסקי דאפשר דבתפילין לא חיישינן דילמא מיצטרכי לבה"כ ואתי לאתויי ד' אמות בר"ה דכיון דאסור להסיח דעתו מתפילין וצריכין גוף נקי שלא יפיח בהן ושלא ישן בהם א"כ כשחולצן מניחן סמוך לבה"כ וכשיצא לאלתר מניחן בראשו כיון שמי שיש לו גוף נקי מניחן תמיד על ראשו וכ"ש למאי דאיפסיק הלכתא בברכות דף כ"ד הנכנס לבה"כ קבוע אוחזן בימינו ובבגדו כנגד לבו א"כ אין דרך לאתויינהו בכה"ג לרה"ר כנ"ל ודו"ק:

שם פיסקא ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה אמר ר"פ לא תימא עד דמומחה גברא ומומחה קמיע. ויש לדקדק אמאי איצטריך ר"פ למימר הכי דמה"ת לפרש כן לשון המשנה כיון דפשטא דלישנא משמע דבהמחאת גברא לחוד תליא מילתא כדאמרינן בסמוך דיקא נמי והנראה בזה דאפשר דלשון קמיע סתם לא שייך אלא כשהיא בדוקה בדבר זה על ידי המחאתה וכל כמה דלא איתמחאי אין דרך לקרותה קמיע וא"כ כיון דקתני עלה בזמן שאינה מן המומחה ממילא משמע דבעינן המחאת גברא בהדי המחאת קמיע ועוד דמסברא נמי הוי אמינא דע"כ הכי הוא דאם נפרש לשון המשנה כפשטא דאיתמחי גברא ולא קמיע וא"כ ע"כ היינו שזה הרופא כתב ג' מיני קמיעין כמ"ש רש"י בלשון שני דאי ממין אחד הרי איתמחאי גברא ואיתמחאי קמיע כפירש"י בלשון ראשון. וא"כ לפ"ז אפשר דמסברא דג' מיני קמיעין לא מהני מידי לענין קמיע רביעית ממין אחר וכמו שאבאר בלשון התוספות וא"כ אפשר דאפילו המחאת קמיע לחוד נמי לא מהני אם יכתוב אדם אחר דס"ד דמזל רופא גורם כמ"ש רש"י והתוס' לקמן קמ"ל ר"פ דבהמחאת גברא לחוד מהני וא"כ כ"ש בהמחאת קמיע ובזה מדוקדק היטב לשון רש"י בד"ה דמומחה גברא ומומחה קמיע דהיינו שעשה אדם זה קמיע זו לג' אנשים היינו משום דלמאי דס"ד לפרש לשון המשנה דבעינן תרתי דלפ"ז ע"כ סתם לשון קמיע היינו שזו הקמיע מומחה ובדוקה א"כ תו לא מצינן לפרש לישנא דמתני' כפי' שני של רש"י דאיירי בקמיע רביעית שלא ריפא בה אדם מעולם דהא לא מיקרי קמיע בכה"ג לכך הוכרח לפרש כפירוש ראשון אלא מ"ש בסוף דבריו אי נמי שכתב אדם זה ג' מיני קמיעין היינו שכן יש לפרש איתמחי גברא לפי האמת דבהמחאת גברא לחוד מהני כיון דלפ"ז ע"כ דכל קמיע שהיא מן המומחה מאיזה מין שיהיה אע"פ שעדיין מין זה לא ריפא אדם מעולם אפ"ה שפיר מיקרי קמיע כנ"ל בכוונת רש"י ודו"ק :

בתוס' בד"ה עד דמומחה גברא כו' נראה לר"י שאם כתב לחש אחד בג' איגרות כו' עס"ה. התוספות סתמו דבריהם ולא כתבו מי הכריחו לפרש כן ודלא כפירש"י כיון דלשון הסוגיא משמע בפשיטות כפירש"י ולפירוש ר"י נתפרשת בכמה דוחקים כמו שהוצרכו התוספות להאריך בכל הסוגיא:

אלא דבלשון הרא"ש מבואר יותר דלאחר שהעתיק פירש"י שמפרש דאיתמחי גברא היינו שריפא בג' מיני קמיעות ע"ז כתב הרא"ש ולא נהירא דאטו אם הוא בקי בג' מיני קמיעות וכי בשביל זה יחשב מומחה ג"כ לקמיע אחרת שאינו בקי בהם עכ"ל. ולפ"ז היינו נמי טעמא דר"י דכיון דאי אפשר לפרש מומחה גברא אלא בג' קמיעות דלחש אחד בג' איגרות ממילא דעל כרחך איחמחי קמיע היינו שריפא ג' פעמים באיגרת אחד כנ"ל בכונת התוס'. אלא דאכתי טעמא דמילתא לא ידענא דמעיקרא מאי קס"ד שלא תועיל המחאת קמיע בכה"ג לחוד. וגם בעיקר דברי הרא"ש ז"ל שכתב לא נהירא דמה"ת יחשב מומחה לקמיעות אחרות שאינו בקי בהן אף שאיני כדאי מ"מ כיון שרוב המפרשים הקדמונים הסכימו לפירש"י לכן שמתי לבי על תמיהת הרא"ש ולא ידענא מה מקום לתמיהתו דמה"ת נאמר שאינו בקי בקמיעא זו שרוצה לכתוב עתה כיון שידענא שהוא מומחה ע"י ג' ראשונות אלמא שהוא רופא חכם לכתוב קמיעות ולמה לא נאמינהו בכך לא מיבעיא אם הוא חולה שיש בו סכנה דפשיטא דמהימן דמ"ש משארי רפואות שהרשות לרופא לרפאות בשבת אע"פ שאינו יודע שרפואה זו תועיל בודאי אלא אפילו אי איירי הכא בחולה שאין בו סכנה כדאמרינן בסמוך אפ"ה הא ליכא אלא שבות בעלמא לצאת בקמיע שאינה מומחה כדקתני אם יצא אינו חייב חטאת משום שאינו דרך הוצאתו א"כ למה לא נאמינהו בכך הא קיי"ל ע"א נאמן באיסורין וכ"ש באיסורי דרבנן כי הכא. ולכאורה היה נ"ל דכיון דאתחזק איסור שבת עד אחד לא מהימן אפי' באיסור דרבנן כדפרישית בחידושי בריש גיטין וא"כ אפשר דהיינו טעמא דהרא"ש ז"ל דאף אם ידענא שריפא בג' קמיעות ראשונות אפ"ה אפשר דאינו מומחה כלל אלא שרפואות הללו מסורות מרופא מומחה ואינו מכיר בשאר קמיעות כדמשמע מלשון הרא"ש אף על פי שאומר שהוא מכיר בכל מיני קמיעין לא מהימנינן ליה הא ליתא שהרי כתבו הפוסקים בפשיטות בסימן ש"א שנאמן הרופא לומר קמיע זו רפאתי בה ג' פעמים והוא מלשון הירושלמי דשמעתין:

נמצא דלפ"ז נתיישב' שיטת רש"י כהוגן בלי שום גמגום כדמשמע בפשיטות לשון הגמרא דשמעתין וכן נראה שהיא שיטת הרשב"א ז"ל בחידושיו וכן נראה גם כן בלשון הרמב"ם ז"ל בחיבורו בהלכות שבת וכן בפי' המשניות אלא דהלשון מגומגם קצת וכבר כתב ג"כ הב"י בסימן ש"א דדברי סמ"ג וסמ"ק והתרומה גם כן כדברי רש"י וא"כ צ"ע מה שהכריעו הב"י והש"ע שפסק בש"ע כשיטת התוספות והרא"ש לחומרא והשמיט כל הנך רבוותא שכתבתי שכתבו כפירש"י להקל במילי דרבנן ואפשר שנעלם מהב"י פירוש הרשב"א ז"ל בחידושיו ועיין בק"א ודו"ק:

הא יש ברגלו מכה. איכא למידק דנפיק ביחיד והשתא בעי תלמודא בהי מרגליו נפיק: סנדל לשם צער עביד. שלא ינגף ביתדות הדרכים ויצטער הילכך כשרואין אותו צולע ויודעין שיש ברגליו מכה אין חושדין אותו שטוען את השני בידו אלא מכירין בו לפי מעשיו שפרסותיו קשות ואינו מצטער ביתדות הדרכים ולא נועלו אלא משום מכה ודיו בזה לבדו וללשון רבותי אי נמי מחכו עלה דלא חזו למכה לא שליף לה דמצטער ביתדות הדרכים מחמת המכה: לשום תענוג עביד. אדם איסטניס ורך ומכירין מתוך מעשיו שנעל נעלו אחת שהוא איסטניס וזו מכתה מוכחת עלה ומבינין שהמכה מונעתו מלנעול ולא חשדי ליה ולענין אחוכי נמי לא מחייכי עליה: עשיתו מכה. ורבי יוחנן סבירא ליה דהנועל סנדלים נועל של שמאל תחילה ואח''כ של ימין וקס''ד דהכי קאמר ליה א''כ שאנעול זה שוב לא אנעול של שמאל אחריו והנני יוצא ביחיד ועשית את זו של ימין כאילו היתה בה מכה אלמא קסבר באותה שיש בה מכה נועל: ודילמא כר' חייא סבירא ליה. דאמר באותה שאין בה מכה נועל והכי קאמר ליה א''כ הריני יוצא ביחיד בזו של ימין ועשית את רגלי של שמאל כאילו יש בה מכה דאצא ביחיד באותה שאין בה מכה: ואזדא ר' יוחנן. דאמר עשית מכה דשמעינן מינה דאי הוה נעיל דימין ברישא תו לא הוה נעיל דשמאל בתריה לטעמיה דאמר דשמאל חשיבא: תפילין בשמאל. כדילפינן במנחות (דף לז.) מעל ידכה מלא יד כהה דהיינו שמאל שהיא כהה לענין תשמיש: הוה הדר ביה. ולא עבדינן כר' יוחנן: אין הלכה. וכרבי יוחנן בעינן למעבד: יוצא ידי שניהם. עביד כתרוייהו: וסיים דשמאליה וקטר. נמצא נעילת ימין קודמת לשמאל כי מתניתא וקשירת שמאל לשל ימין כר' יוחנן: חולץ של שמאל. דזהו כבודו של ימין בכולהו גרסינן של ימין ברישא חוץ מחולץ: לא תימא כו'. בפרק בתרא דעירובין (ד' צה:) מייתינן פלוגתייהו בגמרא: דילמא. שקיל להו מרישא אם בא לפנות וממטי להו ד' אמות: דמומחה גברא ומומחה קמיע. שעשה אדם זה קמיע זו לג' אנשים דנעשה אדם זה מומחה שריפא ג' אנשים והקמיע מומחה שריפא כתב זה ג' אנשים א''נ שכתב אדם זה ג' מיני קמיעים של ג' מיני חלאים לג' אנשים היינו איתמחי גברא בכל קמיעים שיעשה לעולם ומומחה קמיעה שנעשית [קמיע זו] לג' אנשים מחולי זה בין שכתבה רופא זה בין שכתבה רופא אחר נעשה הקמיע מומחה: אלא כיון דאיתמחי גברא. בג' מיני קמיעות לג' בני אדם אע''ג דלא איתמחי קמיע שלא ריפא קמיע זה אדם מעולם: מן המומחה. משמע מאדם מומחה: ולא קתני בזמן שאינו מומחה. דליהוו משמע דקפיד אמומחה קמיע עצמו קמיע אינו אלא לשון קשר ודעיקרין של שרשי סממנין נמי קרויין קמיע: ולא שנכפה. כלומר לא תימא דלא יצא אלא מי שבא עליו החולי כבר פעם אחת: נכפה. היינו חולי שאדם נופל מחמתו לארץ ומכהו בראשו במוחו ומפילו: אלא שלא יכפה. שבא ממשפחת נכפין ודואג שלא יכפה:

דעבד הכי עבד. פירוש דברייתא לא פליגא ארבי יוחנן ולא ר' יוחנן אברייתא וה''פ כתפילין אע''ג דימין חשובה לענין בהן יד ובהן רגל וכן לענין חליצה יכול לנעול של שמאל תחילה ברייתא נמי קמ''ל דאע''ג דשמאל חשובה לתפילין יכול לנעול של ימין תחילה וא''ת א''כ אמאי הקפיד רבי יוחנן על רב שמן שנתן לו של ימין כיון דיכול לנעול איזה שירצה תחילה ונראה לר''י דה''פ דעבד הכי עבד מי שרוצה לחבב של שמאל משום מצות תפילין הרשות בידו ומי שרוצה לחבב של ימין יותר משום חשיבות של ימין הרשות בידו ורבי יוחנן היה דרכו לחבב כל שעה של שמאל יותר ורב שמן בר אבא (לא) היה יודע מנהגו: וסיים דשמאליה וקטר. אומר ריב''א דדוקא לענין קשירה הוא דחשיבא של שמאל טפי משום דחשיבות תפילין הוא בקשירה אבל איפכא לא ולהאי טעמא יש לנעול של ימין תחלה במנעלים שאין בהן קשירה: דילמא מיפסקי ואתי לאתויינהו ד' אמות ברה''ר. קשה לר''י דאפילו לא חיישינן דילמא מיפסקו אסור משום דזימנין דאיצטריך לבה''כ ואתי לאתויינהו ד''א ברה''ר דהכי אמר לקמן גבי קמיע ומתוך פי' הקונטרס משמע דלא גרס דילמא מיפסקו ופי' דילמא שקיל להו מראשו אם בא ליפנות והקדוש מקורבי''ל אומר דגרסינן לה שפיר ואיצטריך טעמא דמיפסקו לתפילין של יד דאין צריך לחלוץ כשצריך לבה''כ אלא של ראש משום שי''ן: עד דמימחי גברא ומימחי קמיע. נראה לר''י שאם כתב לחש אחד בשלש איגרות וריפאו שלשתן ג' בני אדם כל אחד אדם אחד היינו מומחי גברי וכאשר רפאו שלשתן אדם אחד בעיא היא בסמוך אי מימחי גברא או לא ודוקא לאותו לחש הוא מומחה אבל לשאר לחשים לא ודוקא שכתבם הוא אבל אחר לא ואם כל אחת מאיגרות ריפא שלש פעמים אפילו אדם אחד מומחות שלשתן ואין הלחש מומחה כל מקום שהוא אלא דווקא איגרת לבדה שהומחת והיינו מומחה גברא ומומחה קמיע שקמיע זה הומחה שריפא שלש פעמים וכתבו אדם מומחה שכתב שלשה קמיעין והועילו שלשתן: אע''ג דלא מימחי קמיע. נראה דכל שכן מימחי קמיע ולא גברא שהמחאת קמיע עדיפא מהמחאת הרופא כדמוכח לקמן דבהמחאת קמיע פשיטא ליה דאיתמחי אפילו בחד גברא ובאיתמחי גברא מספקא ליה אי איתמחי בתלת קמיע לחד גברא אי לא: אע''ג דלא מימחי קמיע. קשה לרשב''א היכי משכחת לה דאתמחי גברא ולא קמיע כיון שהאיש מומחה לכתוב לחש זה א''כ אגרת זו שכתב ודאי תועיל ואומר ר''י דנ''מ שאם אבדה מחאתו שכתב ג' קמיעים ולא הועילו אם הומחה הקמיע מועיל אפילו אבד אדם מחאתו: ולא קתני בזמן שאינו מומחה. קשה לרשב''א דילמא לעולם בעינן תרוייהו ואי הוה תני הכי הוה משמע מומחה קמיע ולא גברא וי''ל דאינו מומחה משמע שפיר בין אגברא בין אקמיע דהא לקמן תניא איזהו קמיע מומחה כו' ומוקמינן לה לאמחויי גברא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד