שבת סא ע"ב

בשיר ובטבעת ויצא בו ברשות הרבים משום מראית העין והתניא איזהו קמיע מומחה כל שריפא ג' בני אדם כאחד לא קשיא הא למחויי גברא הא למחויי קמיעא אמר רב פפא פשיטא לי תלת קמיע לתלת גברי תלתא תלתא זימני איתמחי גברא ואתמחי קמיע תלתא קמיע לתלתא גברי חד חד זימנא גברא איתמחי קמיעא לא איתמחי חד קמיע לתלתא גברי קמיעא איתמחי גברא לא איתמחי בעי רב פפא תלתא קמיע לחד גברא מאי קמיעא ודאי לא איתמחי גברא איתמחי או לא איתמחי מי אמרינן הא אסי ליה או דילמא מזלא דהאי גברא הוא דקא מקבל כתבא תיקו. איבעיא להו קמיעין יש בהן משום קדושה או דילמא אין בהן משום קדושה למאי הילכתא אילימא לאצולינהו מפני הדליקה ת''ש הברכות והקמיעין אע''פ שיש בהן אותיות ומענינות הרבה שבתורה אין מצילין אותן מפני הדליקה ונשרפים במקומן אלא לענין גניזה ת''ש היה כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה יגוד ויגנזנו אלא ליכנס בהן בבית הכסא מאי יש בהן קדושה ואסיר או דילמא אין בהן קדושה ושרי ת''ש ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה הא מן המומחה נפיק ואי אמרת קמיעין יש בהן משום קדושה זמנין דמיצטריך לבית הכסא ואתי לאיתויינהו ד' אמות ברה''ר הכא במאי עסקינן בקמיע של עיקרין והתניא אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין אלא הכא במאי עסקינן בחולה שיש בו סכנה והתניא אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה אלא כיון דמסי אף על גב דנקיט ליה בידיה נמי שפיר דמי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סא - ב

אצעדה או בטבעת, ויצא בו ברשות הרבים, משום מראית העין שלא יאמרו שיוצא בו לשם תכשיט, וזה אסור.

ומקשינן: והתניא: איזהו קמיע מומחה - כל שריפא שלושה בני אדם כאחד. ומשמע שאם ריפא אדם אחד שלוש פעמים עדיין לא נחשב מומחה, וקשה מהברייתא לעיל דתניא כל שריפא ושנה ושלש אפילו אדם אחד נחשב קמיע מומחה ^[110].

ומתרצינן: לא קשיא.

הא דתניא שריפא שלושה בני אדם הוא לענין למחויי גברא - שהאדם נעשה מומחה לכל מיני הקמיעות בעולם ^[111] כשריפא שלושה בני אדם משלושה חלאים על ידי שלושה מיני קמיעין שונים.

הא דתניא שריפא ושנה ושלש אותו אדם הוא לענין למחויי קמיעא - שהקמיע נעשה מומחה כשריפא ג' בני אדם או אדם אחד שלוש פעמים מחולי אחד. ואפילו אם נכתב אותו לחש על ידי שלושה רופאים וכל אחד מהם ריפא חולה אחד, נעשה לחש זה לקמיע מומחה מיד כל אדם שיכתבנו.

אמר רב פפא: פשיטא לי כי תלת מיני קמיע שונים לתלת גברי, וכל לחש ריפא תלתא תלתא זימני כל אחד מהם שלוש פעמים אפילו לאדם אחד, באופן כזה נחשב שאיתמחי גברא בכל קמיעות שבעולם שהרי שלוש קמיעות שונות שלו הועילו, וגם איתמחי קמיע - כל אחד משלושת קמיעות הללו נעשו מומחין מיד כל אדם שיכתבם, שהרי ריפאו ג' פעמים ^[112].

ועוד פשיטא ליה לרב פפא: כתב תלתא קמיע לרפואת תלתא גברי והועילו קמיעותיו חד חד זימנא לכל קמיע, באופן כזה רק גברא איתמחי לכל מיני קמיעות שבעולם שהרי שלוש קמיעות שונות שלו הועילו, אבל קמיעא לא איתמחי שהרי כל קמיע הועיל רק פעם אחת.

כתב חד קמיעא והועיל לתלתא גברי החולים כולם באותו חולי, באופן כזה רק קמיעא איתמחי מיד כל אדם לחולי זה, אבל גברא לא איתמחי לקמיע אחר של לחש אחר וחולי אחר.

בעי רב פפא: תלתא קמיע של שלש מיני חולי לחד גברא - מאי?

קמיעא - ודאי לא איתמחי שהרי כל קמיע הועיל רק פעם אחת.

אלא שהסתפק רב פפא: גברא, שכתב את שלושת הקמיעות הללו - איתמחי או לא איתמחי?

מי אמרינן: הא אסי ליה על ידי שלוש קמיעות שונות שכתב אותו אדם.

או דילמא מזלא דהאי גברא ^[113] החולה הוא דקא מקבל כתבא, שמועיל לו קמיע?

ומסקינן: תיקו ^[114].

איבעיא להו: קמיעין - יש בהן משום קדושה או דילמא אין בהן משום קדושה ^[115].

והוינן: למאי הילכתא הסתפקנו בזה?

אילימא לאצולינהו מפני הדליקה בשבת כשאר כתבי הקודש, שלא חששו בהצלתן לטרחה מרובה האסורה בשבת ולא חששו לחסרון עירוב, בהוצאתם למבוי שאינו מפולש, שחסר בו עירוב ^[116].

תא שמע דתניא בברייתא: הברכות שתקנו חכמים כגון תפלת ראש השנה שיש בה במוסף פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות, והקמיעין, אף על פי שיש בהן אותיות,, ומענינות הרבה שבתורה שהיו כותבים בקמיע מקראות של רפואה, אמרו חכמים שאין מצילין אותן בשבת מפני הדליקה, לפי שקדושתם קלה מקדושת כתבי הקודש. ונשרפים במקומם.

ובעל כרחך שלענין היתר הצלתם בשבת לא הסתפקנו אם יש קדושה בקמיעין.

אלא, הספק הוא לענין חובת גניזה אם יש בהן.

תא שמע תניא בברייתא: היה כתוב שם ה' על ידות הכלים ועל כרעי המטה - יגוד, יקצוץ את מקום שכתוב בו שם ה' ויגנזנו.

ולפי זה קמיעים שמוזכר בהן שם ה' גם חייבים גניזה, ומדוע הסתפקו אם יש בהן קדושה.

אלא, הספק הוא אם מותר ליכנס בהן לבית הכסא. מאי?

האם יש בהם קדושה, ואסיר להכנס בהם לבית הכסא. או דילמא אין בהן קדושה, ושרי.

תא שמע ששנינו במשנתנו: ולא יצא בשבת בקמיע בזמן שאינו מן המומחה.

ודייקינן: הא קמיע מן המומחה - נפיק.

ואי אמרת קמיעין יש בהן משום קדושה ואסור להכנס בהם לבית הכסא, מדוע התירו לצאת בהן בשבת, הרי זמנין דמיצטריך נושא הקמיע לבית הכסא ויוריד את הקמיע, ואחר כך אתי לאיתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים. וממה שלא חששו לזה מוכח שמותר להיכנס לבית הכסא בקמיע.

ודחינן: שמהמשנה אין ראיה. כי הכא מדובר בקמיע של עיקרין, שאין בו קדושה לפי שלא כתוב בו לחש, אלא מין צמח הוא.

ומקשינן: והתניא בברייתא שמותר לצאת בו בקמיע, אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין. ושוב יש להוכיח מקמיע של כתב.

ומתרצינן: אלא, הכא במאי עסקינן שהתירו לצאת בקמיע של כתב ולא חששו שיורידנו כשנכנס לבית הכסא ואחר כך יבוא לידי איסור הוצאה, בחולה שיש בו סכנה, שאין חשש שיורידנו בכניסתו לבית הכסא, בגלל פקוח נפש.

ומקשינן: והתניא בברייתא מותר לחולה לצאת בשבת בקמיע אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה!?

אלא, בעל כרחך, כיון דמסי שהקמיע מרפא, ולכך, אף על גב דנקיט ליה החולה בידיה נמי - שפיר דמי, שאין בו איסור הוצאה בשבת, והוא נחשב כמו תכשיט, גם בזמן שהוא בידו. ולכן גם אם הוא יטלטל את הקמיע בידו אין זו הוצאה האסורה מהתורה.

הערות

^[110] רש"י. ומבואר מדבריו בתירוץ הגמרא שמדובר בברייתא על שלשה בני אדם משלשה חולאים שונים. והקשו הראשונים [ריטב"א בשם ר"י, ומרומז בתוספות ד"ה כל, שרש"י לא גרס כאחד] אם כן מהו הלשון כאחד? ותירץ הריטב"א שיש חידוש בזה שלא נאמר שהשעה גרמה להצלחת הקמיעות. והתוספות פירשו ששאלת הגמרא היא: שריפא ושינה ושילש משמע שמדובר בקמיע אחד, וכאן שכתוב ג' בני אדם כאחד משמע שמדובר בשלשה קמיעים שונים. [ואין הכונה לשעה אחת, אלא להדגיש שמדובר בשלשה קמיעים]

^[111] רש"י, ודימה זאת לשור שנגח שור חמור וגמל שנעשה מועד לכל הבהמות. [וכן סובר רש"י שקמיע מומחה היינו שהלחש נעשה מומחה על ידי כל אדם שיכתבנו, ןהסברא בשני הדינים שוה] והתוספות והרא"ש חולקים והקשו מה הסברא שיעשה למומחה לכל המחלות שבעולם? ואינו דומה כלל לשור המועד שהוחזק שדרכו וטבעו לנגוח כל מי שיוכל, אבל מדוע יוכל להצליח ברפואת חולי אחד על ידי שהצליח בחולי אחר? ותירץ הריטב"א שבקמיע אין צורך לדעת [בחזקה] שהוא באמת ירפא אלא שאם בני אדם מחשיבים אותו כרפואה מועילה, הוא כבר לא נחשב משא אלא כמלבוש ותכשיט, וכשרופא הצליח ג' פעמים בכמה חולאים נחשבים קמיעותיו כרפואה בדוקה. [ומהמגן אברהם [שח, נז] נראה שלגבי חיוב חטאת כן דנים אם הקמיע באמת מרפא]. והפני יהושע מתרץ שאין כונת רש"י שהוא נעשה מומחה לכל מחלה אלא שהוא יודע מה הוא יכול לרפאות, ואם הוא נותן קמיע ואומר שהוא מרפא, מותר לצאת בו שהוחזק הרופא שהוא יודע מה בכוחו לרפאות. [וראה ביאור הלכה [שא, כה] שדעת רוב הראשונים כרש"י]. ודעת תוספות והרא"ש [והשו"ע שא, כה] שאיתמחי גברא - הכונה היא שאותו כותב נעשה מומחה שאם הוא עצמו יכתוב את אותו לחש [או אותם עיקרים - סממנים] מותר לצאת בו. ואיתמחי קמיע - הכונה היא שאותו קמיע וכתב בעצמו יכול לצאת בו גם חולה אחר, אבל אם יכתוב אותו הכותב את אותו הלחש לא יחשב הקמיע כמומחה. [והראשונים האריכו בדיוקים וקושיות במשא ומתן בגמרא להוכיח כשיטתם, וראה תוספות הרא"ש שמיישב את שיטת רש"י, וכן הריטב"א].

^[112] והקשו התוספות הרי אם אותו כותב כתב ג' קמיעין וכל אחד הועיל פעם אחת כבר איתמחי גברא, ואם כן בקמיע השלישי כשהוא הועיל פעם הראשונה כבר אין הוכחה שהקמיע מומחה שהרי כבר נעשה הכותב מומחה ולכן הועיל הקמיע? ותירצו שמדובר באופן שבאו בבת אחת החזקה של הכותב ושל הקמיע, ראה בדבריהם איך מדובר, והתוס' הרא"ש והריטב"א כתבו אופנים נוספים, וכן פסק הרמ"א [שא, כה]. והביאור הגר"א תמה על תירוצם [הובא בביאור הלכה], וראה תוספות שבת שמיישב את דבריהם בצירוף הסברא והתירוץ דלהלן. והתוספות ישנים והרא"ה [בר"ן] תירצו שאף שהכותב הוחזק כבר שהוא מומחה, בכל זאת כשגם הקמיע הוחזק אנו תולים את הרפואה גם בהמחאת הקמיע, ומשום שמסתבר יותר שהצלחת הרפואה היא מכחו של הקמיע ולא של הכותב אותו. ובאמת הריטב"א חולק על תוספות והקשה להיפך - אם מדובר שהומחו שניהם בבת אחת [כדעת התוספות], אין הוכחה וחזקה לאף אחד מהם, שאם נתלה את הצלחת הרפואה בהמחאת האחד נוכל להסתפק אולי השני גרם? ואם מדובר כשקודם הוחזק הכותב ואחר כך הקמיע ובכל זאת עדיף לתלות את הצלחת הרפואה בקמיע [כדעת הרא"ה], אם כן שוב תתבטל חזקת והמחאת הכותב? ותירץ, אחרי שהוחזק הכותב לא מתבטלת מומחיותו וחזקתו. [ודבריו מובנים יותר לפי סברתו הנ"ל שאין צורך שהקמיע באמת ירפא, אלא שבני אדם יסמכו עליו. ולפי דבריו מדובר דוקא כשהומחה הקמיע אחרי שהומחה הכותב, ולא בבת אחת].

^[113] ובאותו קמיע שריפא ג' פעמים את אותו חולה כן הוחזק הקמיע ואין לומר שמזל החולה גרם, שבודאי עדיף לתלות בהצלחת הקמיע עצמו. אלא שאם אנו באים להחזיק את האדם שכתב את הקמיע יש מקום לספק אולי הצלחת הרפואה תלויה באדם החולה.

^[114] הרמב"ם [יט, יד] והשו"ע [שא, כה] פסקו לחומרא. והפרי מגדים [משבצות זהב שא, טו] מפרש לפי המגן אברהם [שח, נז] שאם הקמיע אינו מרפא באמת הוא נחשב משא ואסור מהתורה לצאת בו, ולכן יש כאן ספק דאורייתא לחומרא. אבל הביאור הלכה נקט שאפשר להקל כדעת רש"י ורוב הראשונים, משום שכל ספק בהמחאת קמיע הוא ספק דרבנן, ודבריו הם לשיטתו בסימן שח [קכט] שהיוצא בקמיע שאינו מומחה איסורו הוא רק מדרבנן וכמו שכתב הרמב"ם [שם] שהוא פטור משום שאינו כדרך הוצאה, וחולק על המגן אברהם שנקט כדעת רש"י שהיוצא בקמיע פטור רק משום שהוא מרפא ונעשה בכך למלבוש, ובאינו מומחה פטור רק מספק שמא הוא מועיל לריפוי. ולדעת המשנה ברורה [והרבה אחרונים, ראה שם בשער הציון] שאיסור לצאת בקמיע הוא מדרבנן צריך לומר שכאן פסקו לחומרא, משום שכיון שהצריכו חכמים הוכחה לקמיע, כשיש ספק על ההוכחה של הקמיע - מידי ספק לא יצא ואינו נחשב לקמיע מומחה.

^[115] השפת אמת מפרש שהספק שמא אין בהם קדושה משום שלא נכתבו לשם קדושת שמות הקדש. [שיש מתירים מטעם זה אפילו למוחקם].

^[116] רש"י להלן קטו, א במשנה. וכאן כתב רש"י לחצר המעורבת, ורבי עקיבא איגר תמה על כך שבאמת מותר להצילם לשם? והמהרש"ל גורס ברש"י לחצר שאינה מעורבת. ראה להלן קטו, א.

בשיר ובטבעת ויצא בו ברשות הרבים. וטעם האיסור: משום מראית העין, שנראה כתכשיט בלבד האסור בטלטול.

על מה ששנינו בהגדרת קמיע מומחה שהוא זה שריפא אדם אחד שלוש פעמים, מקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: איזהו קמיע מומחה — כל שריפא שלושה בני אדם כאחד!

ומשיבים: לא קשיא, אין בכך סתירה, אלא, הא [זה] ששנינו בברייתא שצריך לדעת שריפא כבר שלושה אנשים — הרי זה כדי למחויי גברא [להוכיח מומחיות של האדם כותב הקמיע], שאחר שקמיעותיו הוכיחו את עצמם בריפוי בשלושה אנשים שונים שאף ודאי כל אחד לוקה בחולי אחר, ודאי שכותבם מומחה בכתיבת קמיעות. ואילו הא [זה] ששנינו בתוספתא שצריך לדעת שריפא אדם אחד שלוש פעמים — הרי זה כאשר רוצים למחויי [להוכיח שמומחה] קמיע זה ומועיל למה שייעדוהו.

אמר רב פפא: פשיטא [פשוט] לי במקרה שנכתבו תלת קמיע לתלת גברי תלתא תלתא זמני [שלושה קמיעות לשלושה אנשים שלוש שלוש פעמים לכל אחד] והועילו — שאיתמחי גברא ואתמחי [התמחה האדם והתמחה] הקמיע. וכן פשוט לי שהכותב תלתא קמיע לתלתא גברי חד חד זימנא [שלושה קמיעות לשלושה אנשים פעם אחת] והועילו — גברא איתמחי [האדם התמחה], ואילו קמיעא [הקמיע] לא איתמחי [התמחה]. וכן כאשר כתב חד קמיע לתלתא גברי [קמיע אחת לשלושה אנשים] והועיל — הקמיע איתמחי [התמחה] ואילו גברא [האדם] הכותב לא איתמחי [התמחה].

ואולם בעי [שאל] רב פפא: כאשר כתב תלתא קמיע לחד גברא מאי [שלושה קמיעות לאדם אחד מה] יש לומר בכגון זה; הקמיע ודאי לא איתמחי [התמחה], ואולם גברא איתמחי [האדם הכותב התמחה] או לא איתמחי [התמחה]? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים] שהאדם התמחה בכך שכן הא אסי ליה [הרי הקמיע שהוא כתב ריפא אותו] את אותו חולה, או דילמא [שמא] נאמר כי מזלא דהאי גברא [המזל של אותו אדם חולה] הוא דקא [שהוא] מקבל ומושפע מכתבא [מן הכתב], אבל אדם אחר לא יתרפא. לשאלה זו לא נמצא פתרון ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

א איבעיא להו [נשאלה להם לתלמידי הישיבה] שאלה זו: קמיעין האם יש בהן משום קדושה, או דילמא [שמא] אין בהן משום קדושה? ושואלים: למאי הילכתא [למה, לאיזו הלכה] יש חשיבות בהכרעה זו? אילימא לאצולינהו [אם תאמר לענין הצלתם] מפני הדליקה, אין הדבר יתכן, שכן תא שמע [בוא ושמע] פתרון לכך ממה ששנינו: הברכות והקמיעין, אף על פי שיש בהן אותיות של שמות קדושים ומענינות (נושאים) הרבה שבתורה — אין מצילין אותן מפני הדליקה, ונשרפים במקומן!

אלא תאמר שנשאלה השאלה לענין גניזה, אם יש צורך לגנוז את הקמיע שבלה, או שמותר להשליכו לאחר שימוש. ואולם אף לענין זה תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: היה שם ה' כתוב, אף על ידות הכלים ואף על כרעי (רגלי) המטה — יגוד (יקצוץ) את השם ויגנזנו, הרי שמקפידים בגניזת שם בכל מקום שהוא כתוב בו!

אלא יש לומר שנשאלה השאלה לענין ליכנס (להכנס) בהן בבית הכסא, מאי [מה הדין]? האם נאמר שיש בהן קדושה, ואסיר [ואסור], או דילמא [שמא] אין בהן קדושה, ושרי [מותר]? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנתנו שלא יצא אדם בשבת בקמיע בזמן שאינו מן המומחה, ומדייקים מכאן: הא [הרי] אם הוא מן המומחה — נפיק [יוצא] בו,

ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי קמיעין יש בהן משום קדושה, זמנין דמיצטריך [לפעמים שמצטרך] לבית הכסא ויצטרך להסיר את הקמיע, ואתי לאיתויינהו [ויבוא להביאם, לטלטלם] מתוך שכחה ארבע אמות ברשות הרבים. ומאחר שאיננו חוששים לכך, נלמד שקמיעין אין בהם משום קדושה לענין זה ומותר להכנס בהם לבית הכסא! ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בקמיע של עיקרין (שרשים, עשבים) ובקמיע זו אין קדושה.

ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין שווים לענין הלכה! אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בחולה שיש בו סכנה, ומשום הסכנה התירו לו להיכנס בקמיעו לבית הכסא, על אף ביזיון השם שבדבר. והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה דינם שווה לענין זה.

אלא יש לומר כי כיון דמסי [שמרפא] הקמיע, אף על גב דנקיט ליה בידיה — נמי שפיר דמי [אף על פי שמחזיקו בידו — גם כן יפה הדבר, מותר], שכיון שלצורך הרפואה בו אין הבדל אם הקמיע תלוי בצוארו או נמצא בידו, על כן כשם שהתירו לענדו על צוארו בשבת, כך התירו לשאתו בידו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

to a bracelet or a ring and go out with it into the public domain. The reason for the prohibition is due to the appearance of transgression, as, in that case, it appears that he is wearing the amulet strictly for ornamental purposes, which is prohibited.

With regard to the definition of an effective amulet as one which healed one person three times, the Gemara raises an objection. Wasn’t it taught in a baraita: Which is an effective amulet; any amulet that healed three people as one?

The Gemara answers: This is not difficult. This, where it was taught in the baraita that the amulet must have healed three different people, is referring to proving the expertise of the man who wrote it. Once his amulets have proven themselves by healing three different people stricken with different illnesses, clearly the one who wrote them is an expert. That, where it was taught in the Tosefta that even if the amulet healed one person three times, is referring to proving that the amulet is effective in fulfilling its designated purpose.

Rav Pappa said: It is obvious to me in a case where three amulets were written for three people and effectively healed each three times that both the man who wrote them is proven an expert and the amulet is proven effective. Likewise, it is obvious to me that in the case of one who writes three amulets for three people and healed each one time, the man is proven to be an expert; however, the amulet is not proven effective. Similarly, if one wrote one amulet for three people and it healed them, the amulet is proven effective, while the man who wrote it is not thereby proven an expert.

Rav Pappa raised a dilemma: Three amulets for one person, what is the status of the amulet and the one who wrote it in that case? The amulet is certainly not proven effective; however, with regard to the man who wrote it, is he proven an expert or is he not proven an expert? This is the dilemma: Do we say that the person is an expert since the amulet that he wrote healed the person who was ill? Or, perhaps we say that it was the fortune of that sick man who received the influence of the writing of the amulet, but a different person would not be healed? The Gemara concludes: Let this dilemma stand unresolved.

A dilemma was raised before the Sages: Do amulets have an element of sanctity, or perhaps they have no element of sanctity? The Gemara asks: With regard to what halakha is this dilemma relevant? If you say it is relevant with regard to rescuing them from fire on Shabbat, there is a clear resolution to the dilemma. Come and hear what was taught: The blessings and the amulets, even though there are letters of holy names and many matters that are in the Torah written in them, one may not rescue them from the fire, and they burn in their place.

Rather, the dilemma is relevant with regard to the matter of interment of sacred documents. Must an amulet no longer in use be buried, or may it be discarded? However, with regard to the matter of interment as well, come and hear a resolution from what was taught: If one of the names of God was written even on the handles of the vessels and even on legs of the bed, he must cut off the name and bury it, as one must be exacting with regard to the name of God, wherever it is written.

Rather, the dilemma was raised with regard to whether or not it is permitted to enter the bathroom with them. What is the halakha? Do they have sanctity, and it is therefore prohibited? Or, perhaps they have no sanctity, and it is permitted? Come and hear a resolution from that which we learned in our mishna: Nor with an amulet, when it is not from an expert. By inference: If it is from an expert, he may go out with it.

And, if you say that amulets have an element of sanctity, at times he will need to go to the bathroom, will be required to remove the amulets, forget that he removed them, and come to carry them four cubits in the public domain. Since the mishna did not address these complications, apparently amulets do not have an element of sanctity in that regard and one may enter the bathroom with them. The Gemara rejects this: With what we are dealing here? With an amulet made of herbal roots that certainly has no sanctity.

The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita: This is the case with regard to both a written amulet and an amulet of herbal roots, indicating that their halakhot are equal? Rather, with what we are dealing here? With a person who is dangerously ill. Because of the life-threatening situation, he is permitted to enter the bathroom with his amulet, despite the resulting degradation of the Holy Name. Wasn’t it taught in the same baraita that the halakha applies to both a sick person who is dangerously ill and a sick person who is not dangerously ill, indicating that they share the same status in this regard?

Rather, since the amulet heals, even though he holds it in his hand, he may well go out with it too. In terms of healing, there is no difference whether the amulet is hanging around his neck or whether it is in his hand; just as they permitted him to wear it around his neck on Shabbat, so too they permitted him to carry it in his hand.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכדתניא איזהו קמיע מומחה כל שריפא ג' בני אדם כאחד.

בעי רב פפא תלתא גווני קמיע רפאו לאחד ג' מיני חלאים כל קמיע ריפא חולי מאי קמיעא ודאי לא אתמחאי גברא מאי מי אמרינן הא מסי ליה ג' זמני או דלמא מזלא דהאי גברא דמקבל קמיעא ועלתה בתיקו. ולא אתמחי לא גברא ולא קמיעא. ירושלמי נאמן אדם לומר קמיעא זו ריפאתי בו ב' וג' פעמים.

קמיעין יש בהן משום קדושה ואסור למיעל בהו לבית הכסא אי לא [לגניזה] לא קא מיבעי לן דלא גרעי הקמיעין מן הכלים שאם היה שם כתוב עליהן תנינן הרי זה יגור ויגנז [כי] קא מיבעיא לן למיעל בהו לבהכ"ס.

ומעתה צריך אתה לידע הדברים שבהם הומחה האיש והדברים שבהם הומחה הקמיע ולענין המחאת הקמיע שאלו בגמ' איזהו קמיע מומחה כל שרפא ושנה ושלש והקשו בה והתניא כל שרפא שלשה בני אדם כאחד כלומר והיאך אמרת כל שרפא ושנה ושלש שפי' אפי' באדם אחד ותירץ הא לאימחויי גברא הא לאימחויי קמיע כלומר זה שאמרו כל שרפא שלשה בני אדם כאחד הוא לענין המחאת האיש שלא הומחה ברפא אדם אחד ג' פעמים עד שירפא שלשה בני אדם ופי' שלשה בני אדם בשלשה קמיעין חלוקין בין בחולי א' בין בחליים חלוקים וז"ש כאחד כלומר אפילו בחולי א' הואיל והקמיעים חלוקים וכל שכן בשלשה חליים אבל באדם אחד לא הומחה ובחליים חלוקים שאלוה למטה ונשארה בספק אבל לשלשה בני אדם הומחה וכל שהוא כן הומחה האיש להיות כל קמיע היוצא מתחת ידו מרפא ומותר לצאת בכל קמיע היוצא מתחת ידו אפי' היה קמיע חדש אבל הקמיעין לא הומחו בכך וכל שיצא קמיע העשוי כאחד מאלו מתחת יד רופא אחר אסור לצאת בו וזה שאמרו כל שרפא ושנה ושלש ופי' באדם אחד ובקמיע אחד הוא להמחאת הקמיע שכל שרפא בקמיע אחד אפי' אדם אחד בחולי אחד שלשה פעמים נעשה הקמיע מומחה לאותו חולי ואם רפא שלשה חליים אף באדם אחד הומחה לכל חולי וכל שכן אם רפא בו שלשה בני אדם ומותר לצאת בו אע"פ שיוצא מתחת ידי אחר מעתה רופא שעשה שלשה קמיעין חלוקים ורפא בכל אחת מהם ג' בני אדם בחליים חלוקים הומחה האיש לכל קמיע והומחה כל קמיע מאלו לכל חולי ואם כלם בחולי אחד הומחה הקמיע לאותו חולי שמצד שרפא בקמיעין חלוקים הומחה האיש ומצד שכל קמיע מהם רפא ג' פעמים הומחה הקמיע שלשה קמיעין חלוקים לשלשה בני אדם ורפא בכל קמיע כל אחד מהם פעם אחת הומחה האיש ולא הומחה הקמיע קמיע אחד לשלשה בני אדם בחליים חלוקים הומחה הקמיע ולא הומחה האיש והוא הדין לאדם אחד אחר שרפאו בו שלשה פעמים אם בחולי אחד הומחה לאותו חולי ואם בשלשה חליים חלוקים הומחה לכל חולי:

שלשה קמיעין חלוקים לחליים חלוקים לאדם אחד קמיע ודאי לא הומחה שהרי לא ריפא כל אחד מהם אלא פעם אחת אבל האיש הרי זה ספק אם הומחה הואיל ורפא שלשה פעמים בחליים חלוקים או אם לא הומחה הואיל ולא ריפא בהן ג' בני אדם ומעתה דנין בה להחמיר ואין יוצאין בה זו היא שיטת כל הגאונים ושמא תאמר ומה ענין [ש]שלשה קמיעין לאדם אחד נשאר בספק לענין האיש וקמיע אחד שרפא שלשה פעמים אף באדם אחד החלטנו לענין הקמיע להיותו מומחה וכמו שפירשנו ברפא ושנה ושלש יש לדון שבאדם ראוי לומר מזליה דהאי גברא הוא דמקבל כתבא כלומר שמקבל כח כל כתב ר"ל שכחו מתאמץ וטבעו מתחזק לכך אבל לענין הקמיע אין לומר כן ומ"מ יש מדמין זו לזו ואומרים בה שאף הקמיע לא הומחה אלא לאותו אדם בלבד וזו אינה נקראת המחאה סתם ודוקא אמר רב פפא חד קמיע לתלתא גברי קמיע אתמחי אבל באדם אחד אפי' קמיע לא הומחה ופירשו בסוגיא זו הא לאיתמחויי גברא הא לאיתמחויי קמיעא שזו ששנינו כל ששנה ושלש לאיתמחויי גברא ופירושו ששנה ושלש בקמיעין ר"ל שרפא בקמיע אחד ושנה לעשות קמיע אחר ושלש עוד בקמיע אחר ופירושו לשלשה בני אדם וזו ששנינו כל שרפא ג' בני אדם כאחד הוא לענין המחאת הקמיע שאם רפא שלשה בני אדם בקמיע אחד הומחה אותו הקמיע והצעות אלו של רב פפא הוא שהציע תחלה תלתא קמיעי לתלתא גברי תלתא זמני ללמדנו המחאת שניהם באדם אחד ותלתא קמיעי לתלתא גברי חדא זימנא גברא איתמחי קמיעא לא איתמחי הוא פי' כל שרפא ושנה ושלש וחד קמיע לתלתא גברי קמיע איתמחי גברא לא איתמחי הוא פי' כל שרפא שלשה בני אדם כאחד כלומ' מחולי אחד אבל חד קמיע לחד גברא תלתא זימני אפי' קמיע לא הומחה אלא לאותו אדם וזו אינה המחאה מן הסתם ולא הוצרך רב פפא ללמדה שפשוטה היא:

כתבו הגאונים שכל שהומחה האיש יוצאים בקמיע שלו ואף באותם שעשה קודם שהומחה הוברר הדבר שמומחה היה ובתלמוד המערב אמרו נאמן אדם לומר קמיע זה רפאתי בו שלשה פעמים:

יש שואלים היאך לא נאסרו הקמיעין משום שחיקת סמנין כשאר הרפואות בשלמא קמיע של כתב אין כאן חשש ולשמא יכתוב אין לחוש שרפואת הקמיעין כלם היו אצלם רפואות המוניות שלבם בטוח עליהם ולא היו סומכים אלא על כתיבת המומחה בהם אבל קמיע של עקרי' הרי יש לחוש לשחיקת סמנין ויראה לי שאף של עקרין לא היו רפואות טבעיות אלא סגוליות ולא היה אדם מהרהר אחריהן עד שיבא לחדש בהם שום דבר ויש מתרצין שאין לחוש לשחיקת סמנין אלא ברפואה שהגוף נהנה או מרגיש בה:

קמיעין אלו לא הותרו לצאת בהן אלא דרך מלבוש כגון שהם קשורים בצוארו או בזרועו או באיזה מקום שבאבריו אבל להביאו בידו אסור ואין הלכה כמה שאמרו חולה כיון דמסי אע"ג דנקיט לה בידיה כלומר שהוא תכשיט אף בידו אלא כמה שאמרו ובלבד שלא יאחזנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברה"ר:

בד"ה תלתא קמיעי לתלתא כו' קמיע שלישית היכי איתמחי הלא מיד כשנתרפא כו' בקמיע שלישי פ"א איתמחי גברא כו' עכ"ל דליכא לשנויי הכא שאחר שנתרפא האדם שלישי בקמיע שלישי פ"א ואתמחי גברא אבד הוא מחאתו שכתב ג' קמיעות ולא הועילו ושוב אח"כ ריפא הקמיע שלישי את האדם השלישי תרי זימני דהשתא איתמחי קמיע השלישי ג"כ בתלת זימני דליכא למיתלי בהמחאת גברא שכבר אבד המחאתו דהא משמע דבשעה דאתמחי גברא איתמחי נמי הקמיע וק"ל:

בא"ד והקמיע שלישי לחד מהנך תרי גברא כו' מימחו כבר תרי קמיעי וגברא וקמיע שלישי כו' עכ"ל היינו לפום הסברא דתלתא קמיעי לחד גברא לא אתמחי גברא קאמר בכולהו ג' קמיעי תלתא זימנא דכולהו איתמחי כה"ג שכתבו התוס' אבל לפום הסברא דתלתא קמיעי לחד גברא איתמחי גברא צ"ל דקושטא הוא דקמיע השלישי לא איתמחי דא"נ ריפא הקמיע השלישי חד מהני תרי גברא תרי זימני איתמחי מיד גברא וקמיע השלישית עדיין לא איתמחי והיאך אתמחי שוב קמיע שלישי כיון דאתמחי כבר גברא ודאי שאותה אגרת מועיל מכאן ואילך כמ"ש התוס' ובלאו הכי צ"ל דלאו דוקא קאמר בכולהו תלת תלת זימני דהמ"ל חד תלת זימני כו' כמ"ש התוס' ודו"ק:

בד"ה תלת קמיעי לחד כו' דה"ק שעשה אדם לחש זה בג' אגרות לג' אנשים כו' וגם זה אין נראה לר"י דאם בענין זה נמי קרוי חד קמיע כו' עכ"ל ק"ק בפשיטות הוה ליה לדחויי איך שיהיה הא ג' אגרות לג' אנשים כו' היינו תלתא קמיעי לתלתא גברי חד זימנא הא אמרינן דגברא איתמחי ולא קמיע ויש ליישב בדוחק:

בד"ה הא לאמחויי כו' אע"פ שר"ל הקונט' שרופא אחד כתבם מדפירש ואין לומר כו' עכ"ל כל אלו הקושיות שהקשו לפ"ה בדבור זה ובדבור שאחריו המתחיל איתמחי קמיע כו' מסתירת דבריו זה לזה אינו אלא כפי הבנתם דהנהו ואין לומר מזל הרופא כו' ואין לומר החולה כו' שכתב רש"י קאי אלפניו אאיתמחי קמיע כו' אבל לולי דברי התוס' היינו יכולין לפרש שהכל דבור א' בפירוש הקונט' איתמחי גברא כו' ואיתמחי קמיע כו' והנהו ואין לומר כו' שבפירוש הקונט' לא קאי אלפניו אאיתמחי קמיע כו' אלא אלפני פניו אאיתמחי גברא כו' דבאיתמחי קמיע ודאי דלק"מ כמו שפ"ה לקמן דהתם חדא קמיע הוא וליכא למיתליה בשום מזלא דגברא אלא בקמיע ולא מסתבר ליה לפלוגי בין הוחזק כבר גברא קודם שהוחזק הקמיע ובין לא הוחזק הגברא מקודם כמו שחילק מהרש"ל אלא בכל גוונא אית לן למתלי בחדא קמיע אבל הכא באתמחי גברא דע"כ בגברא תלו ליה קאמר שפיר דאין לומר שלא לתלות בהמחאת הגברא בכל קמיעות שבעולם אלא במזל הרופא בעלמא וקאמר דודאי אין הדבר תלוי במזל הרופא אלא בחכמתו וכיון דהוחזק בחכמתו בג' מיני קמיעות הוחזק בחכמתו נמי לכל קמיעות שבעולם וקאמר דאין לומר נמי החולה גרם כו' ואין לתלות דגברא אתמחי אלא כדמספקא לן לקמן לתלות במזל החולה וקאמר דלקמן היינו לחד גברא אבל הכא בפשיטות לג' אנשים חולים אין לתלות בהם אלא בחכמת הרופא ואיתמחי גברא והשתא מה שפי' גבי איתמחי קמיע דמומחים מיד כל אדם מצי שפיר איירי בג' רופאים אבל ברופא אחד לא נעשה מומחה רק מיד אדם זה כמו שפי' בהדיא הקונטרס לעיל והשתא נמי ממה שפ"ה גבי תלת תלת כו' ואפילו אדם אחד נמי לא חזר בו דמה שפירש ואין לומר מזל כו' שהרי בשלשה אנשים הוחזק לא קאי כלל אאיתמחי קמיע אלא אאיתמחי גברא והשתא נמי מה שהקשו נמי לפ"ה בד"ה איתמחי קמיע כו' משמע שרוצה ליתן טעם אמאי איתמחי קמיע כו' ולא ידע רשב"א מה טעם כו' לא קשה מידי דרש"י לא בא ליתן טעם כלל הכא אאיתמחי קמיע שלפניו אלא אאיתמחי גברא דלפני פניו ותו לא מידי והדברים ברורים למבין ודו"ק:

בא"ד איירי נמי ברופא א' כמו רישא כו' דאי מיד רופא זה הא בלא"ה הוא מומחה בכל כו' עכ"ל יש לדקדק בזה ומאי קושיא דהא כה"ג הקשה רשב"א לעיל גם לשיטת ר"י ותירץ דנ"מ אם אבד המחאתו כו' אם הומחה הקמיע מועיל אפילו אבד האדם המחאתו וא"כ ה"נ נימא הכא לשיטת הקונטרס ויש לומר דלעיל ודאי דהוי ניחא להו בהאי תירוצא לפי מה שפר"י לשיטתו בהומחה הקמיע דאותה אגרת לבדה היא שהומחת ניחא גם אם אבד הגברא מחאתו הקמיע היא גופה הומחת אבל לשיטת הקונטרס שפירש דהומחה הקמיע ע"י אדם זה דהיינו שהוא מומחה לכתוב לחש זה תקשי להו שפיר דמאי נ"מ בזה אם כבר הומחה גברא הרי הוא מומחה כבר אף בכל קמיעות שבעולם דליכא למימר דנ"מ באבד המחאתו דהא כיון דאבד המחאתו בשאר קמיעות שבעולם אבד נמי המחאתו בלחש זה ולמה יועיל ע"י אדם זה במומחה הקמיע ולא יועיל אלא אותה אגרת לבדה שהומחה כמו שפר"י לשיטתו אך קשה דבפשיטות טפי ה"ל לאקשויי לשיטת הקונטרס שפירש במומחה הקמיע שנעשה הקמיע מומחה ע"י אדם זה מאי קאמר בתלתא קמיעי לתלתא גברי חד חד זימנא דגברא איתמחי קמיע לא איתמחי הא כיון דאתמחי האי גברא בכל קמיעות שבעולם לא יגרע כחו בלחש זה שכתב פעם אחת וצ"ע:

בגמ' או דלמא מזלא דהאי גברא הוא כצ"ל:

ברש"י ד"ה מזלא דהאי גברא וכו' הלכך מבעיא לן במאי נתליה כצ"ל:

בתוס' ד"ה תלתא קמיעים וכו' קשה לרשב"א וכו' ודאי שאותה האיגרת תועיל מכאן ואילך ור"ל ודלמא מה שהועילה הקמיע זה היה מכח המחאת גברא ולא מכח המחאת הקמיע ואם יאבד גברא המחאתו איך יועיל המחאת הקמיע לבד נ"ל ודו"ק:

רש"י בד"ה יגוד יקוץ כו'. נ"ב אבל כערוך גורס יגור ברי"ש ופי' יגור אותו במגירה ע"ש:

תוס' ד"ה הא לאמחויי כו' ודבור שאחריו אתמחי קמיע כו'. נ"ב הוא תוס' רשב"א והן כנגד תוספות של ר"י שכתב למעלה וזה ברור למעיין בו:

בסד"ה הא לאמחויי כו' אלא אם כן ריפא שלשה אנשים. נ"ב פי' ואף על גב דלגבי איתמחי קמיע לא צריכא שלשה גברי מכל מקום הכא דכבר הוחזק גברא קודם שהוחזק הקמיע אם כן ראוי לתלות או בהמחאת גברא או במזל החולה ולא בהמחאת קמיע כלל ומשום הכי פירש רש"י שהרי הוחזק בשלשה אנשים ודו"ק:

רש"י ד"ה [מזליה דהאי גברא. מלאכו של חולה זה כצ"ל] :

רד"ה לאצולינהו. לחצר המעורבת. עי' בגה"ש. ולענ"ד דרש"י בכאן אזיל לשיטתיה. לקמן בסוגיא (קיז) ע"ש היטב בדבריו דבפשטיה משמע דבעינן מעורב ג"כ (ודלא כהמהרש"א שם בתד"ה ועוד לרבנן שהשיא דעתו לדעת התוס') ומשמע דכן לאוקימתא דר"א שם במסקנא ג"כ במעורב וחזר בו ממה שפי' במשנה שם. רק דמ"מ ה"ל לאמר כאן מבוי המשותף ואין לו אלא לחי א' ואף לר"א ע"ש בסוגיא:

רש"י ד"ה לאצולינהו בשבת לחצר המעורבת. עי' לקמן קטו ע"א ברש"י ד"ה מצילין אותן וצ"ע:

גמרא קמיעין יש בהם משום קדושה כו', למאי נ"מ לאצולינהו מפני הדליקה, פירש"י לאצולינהו בשבת לחצר המעורבת כשאר כתבי הקודש.
קשה לי הא להדיא קתני מתני' גבי כתבי קודש, להיכן מצילין אותן למבוי שאינו מפולש וגבי אוכלין קתני להיכן מצילין אותן לחצר המעורבת הרי דבכתבי קודש מצילין גם לחצר שאינה מעורבת:

גמרא אמר ר"פ פשיטא לי תלת קמיעי לתלת גברי ג' ג' זימני כו' וכתבו התוספות דהוי מצי למימר חד תלת זימני ואינך חד זימנא כו' וכוונתן דלפ"ז נמי הוי אתמחי גברא לפירש"י לכל מיני לחשים ולפי' ר"י לאותו לחש בכל איגרות ואותו קמיע שריפאה ג' פעמים הוי אתמחי קמיע לרש"י אפי' בכמה איגרות ולפי ר"י בהאי איגרת גופא:

מיהו לענ"ד היה נ"ל ליישב מילתא דרב פפא בפשיטות לפי שיטת רש"י דדוקא נקט לשון תלתא תלתא זימני והיינו משום דהכי הוי פשיטא ליה לרבא מעיקרא אפילו מקמי דהוי קים ליה דמהני המחאת גברא בכל מיני לחשים אלא כדס"ד מעיקרא דאפשר לפרש המשנה דתרתי בעינן והיינו משום דלא מהני מה שהומחה בג' מיני לחשים לענין שיהא מומחה לשאר לחשים כמ"ש התוספות והרא"ש ומשום הכי קאמר ר"פ הכי אפילו הכי הוי פשיטא ליה דהיכא שכתב תלת קמיעא לתלת גברי תלתא תלתא זימני אתמחי נמי גברא לשאר מיני לחשים כיון שיודע בעצמו שהוא חכם שהרי חכמתו עמדה לו בג' לחשים שריפא כל אחד מהם ג' פעמים משא"כ כל כמה שלא הוחזק בשלשה לחשים של ג' ג' זימני אלא בחד מינייהו בג' זימני ואינך חד זימנא אין להרופא עצמו לסמוך ולכתוב קמיע רביעית שיהא מותר בשבת כיון שהוא בעצמו עדיין אינו יודע שהוא חכם ומומחה להבין מדעתו כל מיני לחשים דאפשר דבחד מהנך לחשים שלא ריפא ג' פעמים מילתא בעלמא הוא דאתרמי ליה שנתרפא החולה ואפשר שאפילו בלא קמיע זו היה מתרפא או שמא נעשה בו עוד רפואות ע"י קמיעות אחרות משא"כ כשנעשה מומחה ע"י ג' לחשים שריפא כל אחד מהם ג' פעמים א"כ יודע בעצמו בודאי שהוא מומחה גמור וחכמתו עמדה לו מש"ה אתמחי גברא אפילו לשאר לחשים:

נמצא דכל זה הוי פשיטא ליה אפילו מעיקרא מיהו לבתר דקים ליה לר"פ דתלת קמיעא לחד גברא חד חד זימני נמי אתמחי גברא והיינו מהנך רומיא דברייתות דלעיל דהא דקתני כל שריפא ג' בני אדם וע"כ היינו לאמחויי גברא כדאוקימנא לעיל וכדפירש"י דסתם ג' בני אדם היינו ג' מיני קמיעין בלחשים שאינן דומין זה לזה ודלא כסברת הרא"ש וכדפרישית משום הכי מסיק ר"פ שפיר אינך תרי בבי דהמחאת גברא לחוד מהני וכ"ש המחאת קמיע לחוד ולא קמיבעיא ליה אלא בתלת קמיע לחד גברא כן נ"ל נכון לשיטת רש"י וכסוגיות הש"ס בכמה דוכתי דנקיט בכה"ג פשיטא לי בכמה בבי אע"ג דחד אתיא במכ"ש מחברתה והיינו בדרך לא זו אף זו כן נראה לי ודו"ק ומה שיש עוד לדקדק בזו הסוגיא לפי שיטת התוספות ובפירושם עיין במהרש"א ובספר מג"ש למ"ז ז"ל שהאריכו בזה:

בשיר. אצעדה: מפני מראית העין. דלא מיחזי כמאן דבעי ליה לרפואה אלא לתכשיט ולאו תכשיט הוא אלא מחמת דאגת חולי: והתניא כל שריפא ג' בני אדם. ולעיל קתני כל שריפא ושנה ושילש ואפילו אדם אחד: הא לאמחויי גברא כו'. הא דקתני ג' בני אדם משום דסתם ג' בני אדם שלשה מיני חלאים ואיירי בג' מיני קמיעין שאינן דומין זה לזה ולאמחויי גברא שנעשה מומחה בכל קמיעים שיעשה לעולם כדאמרינן בב''ק (דף לז.) נגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל אבל הקמיע אינו מומחה אם יכתוב רופא אחר אחד מהן: והא. דקתני כל שריפא ושנה ושילש מיירי בחולי אחד וכתבו זה הלחש וריפא ג' פעמים או לאדם אחד או לשלשה ולאיתמחויי קמיעא מיירי דנעשה הקמיע לבדו מומחה על יד אדם זה או אם כתבום שלשה רופאים נעשה קמיע של לחש זה מומחה מיד כל אדם: תלתא קמיעי. ג' מיני לחש: תלתא תלתא זימני. כל לחש ריפא שלשה פעמים ואפילו אדם אחד: אתמחי גברא. בכל קמיעות לעולם שהרי הומחה בשלשה מיני קמיעים: ואתמחי קמיע. שלשה קמיעין הללו נעשים מומחים מיד כל אדם שהרי ריפא כל אחד ג''פ ואין לומר מזל הרופא גורם דאין הדבר תלוי במזל הרופא אלא בחכמתו ואין לומר נמי החולה גרם שמתרפא על ידי קמיעין שהרי בשלשה אנשים הוחזק: קמיעא לא אתמחי. לבא מיד רופא אחר: חד קמיע לתלתא גברי. לחולי אחד: קמיעא איתמחי. מיד כל אדם: גברא לא איתמחי. לקמיע אחר שאינו של לחש ושל חולי זה: תלתא קמיעי. של שלשה מיני חולי: קמיעא ודאי לא איתמחי. מיד אדם אחר שהרי לא ריפא אלא פעם אחת: מזליה דהאי גברא. מלאכו של חולי זה דמקבל קמיעא וא''ת ממתני' דלעיל שמעינן לה דקתני כל שריפא ושנה ושילש דמשמע לאדם אחד ואוקימנא דאיתמחי קמיעא ולא אמרינן מזליה הוא לא דמי התם חד קמיעא הוא וליכא למיתלייה במזלא דגברא אלא בקמיע הני ודאי בגברא תלוי או ברופא או במתרפא הלכך מיבעיא לן במאי ניתליה: לאצולינהו. בשבת לחצר המעורבת כשאר כתבי הקדש: הברכות. שתקנו חכמים כגון תשעה של ר''ה שיש בהן מלכיות וזכרונות ושופרות: מענינות. מפרשיות הרבה שכותבין בהן את מקראות של רפואה: היה כתוב שם יגוד. יקוץ מקום השם ויגנזנו: סתם בית הכסא שלהן בשדות: שיש בו סכנה. אי שקיל ליה מיניה דשרי למיעל בהן לבית הכסא משום פיקוח נפש: אף על גב דנקיט ליה בידיה. תכשיטו הוא הלכך אי נמי מייתי ליה ד' אמות בידים לא מחייב:

כל שריפא שלשה בני אדם כאחד. נראה לר''י דגרסינן כאחד והכי פירושו מדקתני כאחד אלמא משמע דבג' קמיעים מיירי ולעיל קתני כל שריפא ושנה ושילש משמע קמיע אחד ומשני דההוא דלעיל לאמחויי קמיע והך לאמחויי גברא וה''ה אפילו לא נתרפאו יחד אלא הא דנקט כאחד לאשמעינן דבג' קמיעין מיירי ולאמחויי גברא: תלתא קמיעין לג' גברי תלת תלת זימני. פירוש שכתב לחש אחד בג' איגרות וכל אחת הועילה לג' אנשים או לאחד שלש פעמים קשה לרשב''א קמיע ג' היכי איתמחי הלא מיד כשנתרפא האדם שלישי בקמיע ג' [פעם א'] איתמחי גברא וכיון דאתמחי גברא ודאי שאותה האיגרת תועיל מכאן ואילך וי''ל כגון דשני קמיעין הללו ריפאו תלת זימני לתרי גברי וקמיע שלישי לחד מהנך תרי גברי תרי זימני והשתא מימחו כבר תרי קמיעי וגברא וקמיע שלישי אכתי לא איתמחי וחזר וריפא קמיע שלישי אדם שלישי דהשתא בא בבת אחת המחאת גברא והמחאת קמיע: תלת תלת זימני. הוה מצי למימר חד תלת זימני ואינך חד זימנא אלא בעי למימר שיהיו שלשה קמיעין מומחין: חד קמיע לתלת גברי. נראה לר''י דה''ה לחד גברא תלת זימני דודאי לגבי המחאת גברא הוא דמבעיא ליה בסמוך אי אתמחי בחד גברא מתלת קמיעי אבל לענין המחאת קמיע דעדיף לא קא מיבעיא ליה דפשיטא דתלינן בהמחאת קמיע ולא אמרינן מזליה דהאי גברא הוא דמקבל כתבא והאי דנקט לתלתא גברי משום רבותא דאפילו הכי גברא לא אתמחי: תלת קמיע לחד גברא מאי. תימה תיפשוט ליה מדתני לעיל איזהו קמיע מומחה כל שריפא שלשה בני אדם ומוקמינן לה לאמחויי גברא משמע דוקא תלת גברי אבל חד גברא לא מדלא קתני כל שריפא אדם א' בג' קמיעין ובקונטרס פי' בפי' א' מימחי גברא מימחי קמיע שעשה אדם זה קמיע לשלשה אנשים דנעשה אדם זה מומחה שריפא שלשה אנשים והקמיע מומחה שריפא כתב זה ג' אנשים ולהאי פירושא נמי לא אימחי גברא אלא דוקא לאותו לחש וקשה לר''י לפירוש זה דהא אמרינן לקמן חד קמיע לתלתא גברי קמיע איתמחי גברא לא איתמחי ויש ליישב לשון הקונטרס דה''ק שעשה אדם זה לחש זה בשלשה איגרות לג' אנשים דנעשה אדם זה מומחה שריפא לג' אנשים והלחש מומחה שריפא לחש זה ג' אנשים וגם זה אין נראה לר''י דאם בענין זה נמי קרוי חד קמיע לתלתא גברא הדרא קושיא לדוכתיה ואם הוא קרוי בענין זה תלתא קמיע לתלתא גברי חד חד זימנא הא אמרינן לקמן דגברא איתמחי ולא קמיע לכך נראה לר''י כדפירש וכן פירוש אחר שפי' בקונטרס מיושב מן הראשון: הא לאמחויי קמיע. פירש בקונטרס דנעשה הקמיע לבדו מומחה ע''י אדם זה תימה דהוא עצמו פירש בסמוך גבי תלת תלת זימני דכל לחש שריפא ג' פעמים נעשו ג' קמיעות הללו מומחים מיד כל אדם אע''פ שרוצה לומר הקונטרס שרופא אחד כתבם מדפירש ואין לומר שמזל הרופא גרם וכן נראה ודאי עיקר דלא ע''י אדם זה לבד נעשה הקמיע מומחה אלא אף מיד כל אדם דהא אמרינן בסמוך תלתא קמיע לתלתא גברי תלת תלת זימני איתמחי גברא ואיתמחי קמיע והאי תלתא קמיעי לתלתא גברי דקאמר איירי שרופא אחד עשאם דבענין אחר לא איתמחי גברא וא''כ האי דקאמר נמי תלת תלת זימני איירי נמי ברופא אחד כמו רישא וקאמר דאיתמחי קמיע והיינו ע''כ מיד כל אדם דאי מיד רופא זה הא בלאו הכי הוא מומחה בכל קמיעין שבעולם וממה שפירש נמי גבי תלת תלת זימני כל לחש ריפא ג' פעמים ואפילו אדם אחד חזר בו מזה דפירש איתמחי קמיע ואין לומר מזל החולה גרם שמתרפא ע''י קמיעתא שהרי בשלשה אנשים הוחזק משמע דלא אמרינן איתמחי קמיע אלא א''כ ריפא ג' אנשים: איתמחי קמיע. פירש הקונטרס ואין לומר מזל הרופא גרם דאין הדבר תלוי במזל הרופא אלא בחכמתו משמע שרוצה ליתן טעם אמאי איתמחי קמיע במזל הרופא היה לנו לתלות שכבר הומחה שריפא ג' אנשים בג' מיני קמיעים ולא היה לנו לתלות בקמיע ולא ידע רשב''א מה טעם נותן על זה דהא לא איתמחו שאר קמיעין של שאר חולאים אע''ג דהרופא איתמחי בכל קמיעין שבעולם ה''נ אלו ג' קמיעים נמי לתלות ברופא אלא צריך לתרץ כמו שפירשתי ללשון ר''י בענין שיבא המחאת קמיע והמחאת גברא בבת אחת:

שבת סא ע"ב - טקסט הדף

דף סא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד