שבת סב ע"ב

דף סב - ב

והוינן בה: ומאי רבי מאיר? היכן מצינו ברייתא שהובאו בה דברי רבי מאיר בלא דברי רבנן ונחלק רבי אליעזר בה?

דתניא: לא תצא אשה במפתח שבידה, ^[8] ואם יצאת חייבת חטאת, לפי שמשא הוא, דברי רבי מאיר.

רבי אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון.

והוינן בה בדברי הברייתא: כובלת - מאן דכר שמה? היכן נזכרה כובלת בדברי רבי מאיר, שחלק בה עליו רבי אליעזר?

אלא, חסורי מחסרא הברייתא והכי קתני בה: וכן בכובלת וכן בצלוחית של פלייטון לא תצא. ואם יצאה חייבת חטאת, דברי רבי מאיר.

ועל דברי רבי מאיר אלו נאמר: רבי אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון.

במה דברים אמורים שרבי אליעזר פוטר בהם כשיש בהם בושם, אבל אין בהם בושם חייבת, שבלא בושם אינם תכשיט.

אמר רב אדא בר אהבה: זאת אומרת, מדברי רבי אליעזר שמחייב על הכלי כשאין בו בושם, נלמד, שהמוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי חייב ולא נחשב שהכלי טפל לאוכל, והוא חולק על סתם משנה להלן [צג, ב] שפוטרת באופן כזה.

דהא אין בה בושם, אך עדיין ריח הבושם שהיה בה מקודם נמצא בה, וריח הבושם שבכלי נחשב כמוציא "פחות מכשיעור" בתוך כלי דמי. ובברייתא קתני בדברי רבי אליעזר חייבת, ואין פוטרים אותה משום ריח הבושם שנמצא בכלי, לפי שאין בו שיעור של בושם [שהבושם עצמו שיעורו הוא בכל שהוא, אבל בתנאי שיהיה בו ממש, ואילו בריח אין ממש, אלא הוא נחשב כפחות משיעור הוצאה].

ודחינן: רב אשי אמר: מדברי רבי אליעזר אין ראיה לכל מוציא אוכלים בכלי פחות מכשיעור. שאפשר לדחות שבעלמא אימא לך שסובר רבי אליעזר פטור על הוצאת הכלי, משום שהכלי טפל לאוכלים פחות מכשיעור, שהרי כל הוצאתו היא בשביל האוכלים.

ושאני הכא שלא בטל הכלי משום שריח הבושם גרע מפחות מכשיעור, לפי דליתיה לממשא של הבושם כלל, ורק ריח יש בו, ולכן הוא נחשב כמוציא כלי ריק.

ומשום שהמשנה מדברת על מיני בשמים, מביאה הגמרא פסוק בענין זה ומפרשת אותו.

בתוכחת הנביאים [בעמוס פרק ו'] על ישראל שאינם נותנים לב לדברי הנביאים על הפורענות ועסוקים בתענוגים, נאמר: "וראשית שמנים ימשחו" -

אמר רב יהודה אמר שמואל: "ראשית שמנים" - המובחר שבשמנים זה שמן פלייטון.

מתיב רב יוסף: ששנינו בברייתא: אף על פלייטון שלא למשוח בו גזר רבי יהודה בן בבא אחרי החורבן, [שגזרו על כמה דברים משום צער החורבן] ולא הודו לו.

ואי אמרת פלייטון יש בו משום תענוג [שהרי זו תוכחת הנביא על עיסוקם בתענוגים] אם כן אמאי לא הודו לו חכמים?

אמר ליה אביי: ולטעמיך שכל תענוג האמור בדברי הנביא יש לאוסרו מחמת החורבן. אם כן קשה הא דכתיב שם: "השותים במזרקי יין" ונחלקו בפירוש הכתוב רבי אמי ורבי אסי.

חד אמר: שהכונה היא קנישקנין, כלי זכוכית ארוך ולו שני פיות ויין נזרק מזה לזה.

וחד אמר: שמזרקין כוסותיהן זה לזה.

האם הכא נמי דאסיר מחמת החורבן?

והא רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא ושתה ריש גלותא בקנישקנין, ולא אמר ליה רבה בר רב הונא ולא מידי.

אלא הכלל הוא: כל מידי דאית ביה תענוג ואית ביה גם שמחה - גזרו רבנן אחר החורבן שלא לעשותו. אבל מידי דאית ביה תענוג ולית ביה שמחה כמו סיכה בשמן מבושם לא גזרו רבנן, ומשום כך לא הודו לרבי יהודא בן בבא שגזר שלא למשוח בשמן פלייטון.

עוד כתיב בנבואה ההיא: "השוכבים על מטות שן וסרוחים על ערשותם".

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מלמד הכתוב שהיו משתינין מים בפני מטותיהן ערומים, וזהו שאמר הכתוב "וסרוחים".

מגדף בה רבי אבהו: אי הכי הדבר תמוה, היינו דכתיב בהמשך הכתוב ההוא "לכן עתה יגלו בראש גולים". וקשה: וכי משום דמשתינין מים בפני מטותיהן ערומים יגלו בראש גולים?

אלא אמר רבי אבהו: פירוש הכתוב הוא: אלו בני אדם שהיו אוכלים ושותים זה עם זה, ודובקין מטותיהן זו בזו, ומחליפין נשותיהן זה עם זה, ומסריחין ערסותם בשכבת זרע שאינו שלהן. ולכן: "יגלו בראש גולים".

אמר רבי אבהו, ואמרי לה, במתניתא תנא: שלושה דברים מביאין את האדם לידי עניות ^[9].

ואלו הן: המשתין מים בפני מטתו כשהוא ערום, ולאו דוקא כשהוא ערום אלא נקט התנא דבר שמצוי יותר ^[10], שכשהוא ערום אינו יוצא לחוץ להשתין, כי טורח הוא ללבוש בגדיו ולצאת. והדבר מאוס שמשתין את המים על הארץ ליד מטתו ולא בכלי.

ומזלזל בנטילת ידים שלפני סעודת פת ^[11].

ושאשתו מקללתו בפניו.

ומבארת הגמרא את שלושה דברים אלו המביאין לידי עניות במה מדובר: המשתין מים בפני מטתו ערום.

אמר רבא: לא אמרן שבא לידי עניות אלא דמהדר אפיה לפורייה - כשפניו בזמן הטלת מי רגלים הם לכיוון מיטתו, וזהו דבר מיאוס, ונענש על כך.

אבל אם פניו בזמן הטלת מי רגלים פונים לבראי לכיוון חוץ לית לן בה, שאז אינו דבר מאוס כל כך.

ומהדר אפיה לפורייה שאמרנו שהוא דבר מאוס נמי לא אמרן אלא כשמטיל מי רגליו לארעא - לקרקע שעל יד מיטתו.

אבל במנא בכלי לית לן בה אינו דבר מאוס כל כך.

ומזלזל בנטילת ידים.

אמר רבא: לא אמרן שבא לידי עניות אלא דלא משא שאינו נוטל ידיה כלל.

אבל משא ולא משא, שנוטל ידיו ברביעית מצומצת לשתי ידיו - לית לן בה, ולא יענש על כך בעניות.

ודחינן את דברי רבא: ולאו מלתא היא.

דאמר רב חסדא: אנא, משאי מלא חפני מיא נטלתי ידי במלא חפנים מים ויהבו לי שכר משמים מלא חפני טיבותא שזכיתי לעשירות על ידי כך ^[12], ואילו הייתי נוטל בצמצום הייתי עני.

ושאשתו מקללתו בפניו בא לידי עניות.

אמר רבא שמדובר דוקא כשמקללתו על עסקי תכשיטיה שאינו רוצה לקנות לה.

והני מילי שבא לידי עניות בגלל קללת אשתו הוא דוקא באופן דאית ליה ממון לקנות לה ולא עביד ^[13].

דרש רבא בריה דרב עלאי: מאי דכתיב בתוכחת ישעיהו:

"ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון" פירוש הפסוק הוא - שהיו מהלכות בקומה זקופה.

"ותלכנה נטויות גרון" - שהיו מהלכות עקב בצד אגודל להאט את הילוכן כדי שירבו להסתכל בהן. ודרך מי שהולך "נטוי גרון" ללכת לאט.

"ומשקרות עינים" - דהוה מלאן כוחלא ממלאות בצבע כחול לעינייהו, ומרמזן אל הבחורים שדרשו "משקרות" משני לשונות - צבע סיקרא, ולשון ראיה והבטה.

"הלוך וטפוף" - שהיו מהלכות אשה ארוכה בצד אשה קצרה כדי שתראה גבוהה מעל ראש חברתה.

"וברגליהן תעכסנה" - אמר רב יצחק דבי רבי אמי: מלמד, שמטילות היו מור ואפרסמון במנעליהן, ומהלכות בשוקי ירושלים. וכיון שמגיעות אצל בחורי ישראל, בועטות בקרקע ומתיזות עליהם בושם שבנעליהן, ומכניסות בהן יצר הרע, כארס בכעוס. שחוזקו כחוזק ארס של נחש כעוס המטיל ארס.

מאי פורענותיהם של בנות ציון הללו? ^[14]

כדדריש רבה בר עולא: את הפסוק: "והיה תחת בושם - מק יהיה", מקום שהיו מתבשמות בו - נעשה נמקים נמקים.

"ותחת חגורה נקפה" - מקום שהיו חגורות בצלצול חגורה נאה, נעשה נקפים נקפים חבורות חבורות.

"ותחת מעשה מקשה - קרחה", מקום השער שלהן שהיו מתקשטות בו, נעשה קרחים קרחים.

"ותחת פתיגיל מחגורת שק" - "פתיגיל" נוטריקון "פתח גילה". דהיינו פתחים פתח בית הרחם המביאין לידי גילה - יהיו למחגורת שק.

"כי תחת יופי" - אמר רבא: היינו דאמרי אינשי: חלופי שיפרא ההיפך מיופי הוא כיבא, ליחה של חבורות ופצעים.

"ושפח ה' קדקוד בנות ציון" - אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מלמד שנענשו בנות ציון בכך שפרחה בהן צרעת, ודרשו זאת מדכתיב הכא: "ושפח", וכתיב התם בפרשת מצורע "לשאת ולספחת".

ו"שפח" הוא מלשון "ספחת", שהוא לשון צרעת.

"וה' פתהן יערה" - נחלקו רב ושמואל מהו העונש האמור כאן.

חד אמר: שנשפכו כקיתון דם זיבה.

וחד אמר: שנעשו פתחיהן כיער נתמלאו שער ונמאסות משום כך לתשמיש.

אמר רב יהודה אמר רב: אנשי ירושלים אנשי שחץ היו בשפת דיבורם. שהיה אדם אומר לחברו: במה סעדת היום וכונתו היא לתשמיש?

האם בפת עמילה, בעולה, או בפת שאינה עמילה, בתולה?

מותיב רב יוסף אף על פליאטון גזר ר' יהודה בן בבא. עיקר זאת הברייתא בתוספ' סוטה בסוף המסכת בפולמוס האחרון גזרו על חופת חתנים אלו זהוריות המוזהבות כו' אף על פליאטון גזר ר' יהודה בן בבא ולא הודו לו:

צלוחית של פלייטון ראשית שמנים כמשמעו ואפילו מאן דפטר לא פטר אלא בשיש בה בושם. אבל אין בה בושם חייבת. קנישקנין כוס שיש בה שתי פיות ושותין ממנה שנים בבת אחת. מסקרות עינים.

דהוו מליין כוחלא רמזא. ארס בכעוס. פי' החיה כשתכעוס גוררת ומשלכת. ארס קשה.

פי' פת עמילה. אשה בעולה ופת שאינה עמילה בתולה. וכולן על זה הענין:
צלצול חגור. כדגרסינן בסוף מנחות (דף קט:):

כבר ביארנו שהמפתח אסור להביאו בחגורו כדרכו בחול ואין צריך לומר בידו ומ"מ קצת חכמי צרפת נוהגין שעושין דפוס מפתח בראש החגורה של כסף והוא אצלו בראש החגורה ויוצאין בה שהרי מכלל החגורה היא:

זה שביארנו בכובלת ופליטון שפטורה היא בהוצאתה דוקא כשיש בה בשם אבל אם אין בה בושם חייבת על הכלי ואע"פ שכבר קלט ריח הבשם והיה לנו לומר שהכלי טפל לאותו בושם ויהא פטור אף על הכלי שהרי משנה שלימה שנינו המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי מפני שהכלי בטל אצל האוכלין מ"מ אוכלין יש בהם ממש מה שאין כן בריח בשם:

ראוי לאדם להזהר שיהא נקי הדעת בכל ענינו ואל ישקץ עצמו בדברים המלוכלכים והנמאסים וישתדל במיני הנקיות הרבה דרך הערה אמרו ג' דברים מביאים את האדם לידי עניות המשתין מים בפני מטתו ר"ל בקרקע ושלא בתוך הכלי ר"ל שמתוך עצלותו אינו רוצה להתרחק וללבוש בגדיו ומשתין בפני מטתו ערום וכן המזלזל בנטילת ידים ואין דברים אלו יוצאין אלא מבני אדם הנרדמים בתרדמת עצלה וכן מי שאשתו מקללתו בפניו ר"ל מי שגורם לאשתו שתכעוס עליו כ"כ עד שתקללהו בפניו כגון שמונע ממנה תכשיטיה ויש ספק בידו לעשות וכשהיא רואה בעצמה כך אף היא מתרשלת בשמירת נכסיו ומביאתו לידי עניות וכן כל כיוצא בדברים אלו ובדרש אמרו בזו מפני שאשתו ובני ביתו תלוים עליו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם וכל שמרחם על אותם שהם תלוים עליו אף מי שהוא תלוי עליו מרחמו:

ראשית שמנים ימשחו זה פלייטון ופרש"י ראשית כמו מובחר ע"ש ועוד נראה ראשית כמשמעו דהיינו ביוצא מן הזית בראשונה ע"י כתישה שאין בו שמרים כו' כפרש"י בר"פ תצוה וההוא נקרא פלייטון עם בשמים משובחין המעורבים בו כפי' הערוך:

השותים במזרקי יין כו' קני שקנין כו' לפי פשטיה דקרא הוא כלי גדול שאין דרך לשתות ממנו אבל אינו דרך תענוג כראשית שמנים גו' דכתיב בהאי ענינא וק"ל:

השוכבים על מטות גו' מלמד שהיו משתינין כו'. בפ"י יוחסין הסוגיא ע"ש:

המשתין מים בפני מטתו ערום כו' פרש"י ערום אורחא דמלתא נקט מתוך שהוא ערום אינו יוצא לחוץ כו' עכ"ל ומה"ט נמי לפני מטתו אורחא דמלתא נקט שדרך אדם לעמוד ממטתו ערום ולהשתין שם וה"ה ומכ"ש במקומות אחרים כגון לפני שלחנו וכיוצא בו דמביא לידי עניות משום מאיסותא וק"ל:

אבל משא ולא משא כו' ולאו מלתא היא כו' פרש"י כגון רביעית מצומצם עכ"ל ועי"ל דאפי' בפחות מרביעית וכגון דאתו משירי טהרה והיינו דמשא שיוצא ידי נט"י אבל לא משא ידיו שפיר בפחות מרביעית מלכלוך שעל ידיו והשתא ניחא דקאמר אנא משאי ידי מלא חפני ולא מחפן ידיו של איש אחר דהיינו משירי טהרה שאין חפני מלא ממנו וק"ל:

וה"מ דאית ליה ולא עביד כו' הא וודאי דאיירי באית ליה דבדלית ליה והוא עני כבר לא שייך למימר ביה שמביאו לידי עניות אלא כלומר בדאית ליה כל צרכו ויש לו גם כדי לקנות תכשיטיה ולא רצה לקנות לה וק"ל:

יען כי גבהו גו' בקומה זקופה דכי גבהו משמע שהיו עושין עצמן בגובה והיינו בקומה זקופה ואמר ותלכנה נטויות כו' שהיו מהלכות עקב כו' הלוך וטפוף שהיו מהלכות ארוכה כו' בילקוט גרסי בהיפך ותלכנה נטויות גרון שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה דהיינו שהיתה נטויות גרון על חברתה שאצלה והלוך וטפוף שהיו מהלכות עקב בצד גודל דהיינו שהיתה מכוונת פסיעותיה במדה ישרה כמו לא מחוקות ולא גדושות אלא טפופות דפ' הוציאו לו ואמר ומסקרות עינים דהוו מלאן כוחלא לעינייהו ומרמזן כו' ויהיה לשון מסקרות יוצא לשתים מלשון סיקרא ומלשון הבטה ורש"י בס' ישעיה פירשו בשני פירושים ע"ש ואמר וברגליהם תעכסנה כו' כארס בכעוס כפרש"י ממלות הפוכות עכס כעס וכן שמלה שלמה כבש כשב וק"ל:

מקום שהיו חוגרות בצלצול כו' שדרך נשים זונות חוגרות בו להתנאות כדאמרי' בסוטה היא חגרה לו בצלצול כו' ובסוף מנחות חגרו בצלצול כו' ע"ש:

ואומר ותחת מקשה כו' שהיו מתקשטות כו' פרש"י דומה למקשה נטריקון עכ"ל ובקרא כתיב מעשה מקשה דהשתא יש לפרש כמשמעו ותחת שהיה לה תכשיטים מזהב מעשה מקשה להתקשט בו יהיה לה קרחים וכן פרש"י בספר ישעיה ואמר כי תחת יופי פרש"י כי כל אלה יבאו לך תתת יפייך עכ"ל פי' לפי פשוטו אבל לפי הדרש יהיה כי מלה קצרה כמו כיבא וק"ל:

אלא אמר רב יוסף קסבר עולא נשים וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה וחילופיהן באיש אור"ת דאחיוב חטאת קאי ר"ל דבאיש חייב חטאת באין עליו חותם אבל ביש עליו חותם שרי באיש לצאת בו בשבת לכתחלה דאיש לא שליף ומחווי כי אם בנשים שייך לומר שלפא ומחויא ועיין באשר"י:

רש"י בד"ה ותלכנה כו' שיהיו מסתכלין בה כו' כצ"ל:

בד"ה דמרמזן כו' דסיקור נמי לשון הבטה כצ"ל:

רש"י ד"ה נקפים. לשון המנקף רגליו. הוא בסוטה (כב ב'):

גמ' חלופי שופרא כיבא. נ"ב מפרש כי כמו קיא אותיות החיך מתחלפות. תחת שיצא לך שם בגוים ביפיך:

שם שנעשו פתחיהן כיער. נ"ב מייתי לה הכא באגב לומר כדרך שנענשו הנקבות על עסקי נאוף כך הזכרים כמותן עד"ז נענשו היינו דאמרי אנשי איהו בקרי כו' (מגילה י"ב סוטה י') ואע"ג דודאי לא כל אנשי ירושלים כך היו ח"ו אלא בהדי הוצא לקי כרבא (ב"ק צב):

רש"י ד"ה הלוך וטפוף. ונשואות היו. נ״ב בפ"ק דע"ז (י"ח א') גבי ברתיה דרחב"ת משמע קצת דבפנויה נמי גנאי הוא לה:

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מַשְׁתִּינִים מַיִם בִּפְנֵי מִטּוֹתֵיהֶן עֲרֻמִּים מְגַדֵּף בָּהּ רַבִּי אַבָּהוּ אִי הָכִי, הַיְנוּ דִּכְתִיב: "לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים". קשא לרבי יוסי ברבי חנינא איך סלקא דעתך למדרש מפני דמשתינים ערומים, דמה יענה לקושית רבי אבהו? ונראה לי בס"ד דגם רבי יוסי ברבי חנינא איירי בהיכא דהוו מטותיהם סמוכין זה לזה דכל אחד כאשר קם להשתין ערום נגלית ערותו לנשים השוכבים בשאר מטות, וכן הנשים גם כן קמים להשתין ערומים ונגלית ערותם לאנשים, ונמצא יצר הרע מתגרה באנשים ובנשים, והרי דבר זה אבזריה דעריות, ולהכי כתיב (עמוס ו, ז) יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים, ורבי אבהו מגדף במאמר זה, דנקיט בסתם דאינו מפורש שמטותיהם סמוכים. ומה שאמר רַבִּי אַבָּהוּ דְּמַחֲלִיפִים נְשׁוֹתֵיהֶן נראה לי בס"ד דיליף לה מן (עמוס ו, ד) מִטּוֹת שֵׁן, דמפרש 'שֵׁן' לשון שינוי, כי שורש 'שינוי' שן, כלומר כל אחד משנה מטתו במטת אשת חבירו. גם עוד נראה לי המטה עצמה היא כינוי לאשה, ולזה אמר מִטּוֹת שֵׁן לשון שינוי, רצונו לומר משנים ומחליפים את הנשים זה עם זה, גם יש לומר שֵׁן ראשי תיבות שתי נשים, רצונו לומר ששוכבים על מטות שתי נשים שהם אשתו ואשת חבירו.

אֲנָא מָשָׁאִי מְלָא חָפְנָאִי מַיָּא וִיהָבוּ לִי מְלֹא חָפְנָאִי טִיבוּתָא. נראה לי בס"ד כל זה באותיות 'מַיִם' שהוא ראשי תיבות ביושר 'מילא ידיו מים' ולמפרע ראשי תיבות 'מילא ידיו מבורך' כלומר אם מלא ידיו מים אז יהי' מילא ידיו מבורך. ועוד נראה לי בס"ד היד עד פרק אחרון יש בה טו"ב [17] פרקים, לכך יהב ליה 'טוב' כנגד כל פרקי היד. או יובן בס"ד דידוע דט"ו [15] תיבות של ברכת כהנים יש להם רמז באצבעות וכף שיש בהם ט"ו פרקים, שהכף משלים תיבה אחרונה של שלום, ולזה אמר מָשָׁאִי מְלָא חָפְנָאִי מַיָּא וִיהָבוּ לִי מְלֹא חָפְנָאִי טִיבוּתָא ששם רמוז טיבותא דברכה.

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מְבִיאִין אֶת הָאָדָם לִידֵי עֲנִיּוּת...וְהַמְּזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם. הנה דורשי רשומות אמרו רמז לדבר על נטילת ידים ראשי תיבות 'עָנִי' עד כאן דבריו. ונראה להוסיף עוד ברמז הנזכר על נטילת ידים סופי תיבות 'לְמֵת' פירש עני הדומה למת.

וְשֶׁאִשְׁתּוֹ מְקַלַּלְתּוֹ בְּפָנָיו. יש להקשות מאי הפרש בין בפניו בין שלא בפניו לענין זה? ונראה לי בס"ד על דרך שאמרו על פסוק (ישעיהו ל, כ) וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ, שכל אחד יש לו קוין כמו צינורות פתוחין ב'פניו' ואם התלמיד יראה בפנו רבו יקבל הארה בקוין של פניו מן קוין של פני רבו, וכן הענין באיש ואשתו שהאשה היא מקבלת מבעלה ולכן חיבורם זה עם זה הוא פנים כנגד פנים, ואם תקללו בפניו אז קוי פנים שלו הפתוחים יקבלו הבל הקללה ממנה ופועל הבל זה להרע לו בעניות בר מינן, הפך הברכה שהאדם מתברך מאשתו כדכתיב (בראשית יב, טז) וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ.

וְשֶׁאִשְׁתּוֹ מְקַלַּלְתּוֹ בְּפָנָיו, אָמַר רָבָא: עַל עִסְקֵי תַּכְשִׁיטֶיהָ, וְהַנֵי מִילֵי הוּא דְּאִית לֵיהּ וְלָא עָבִיד. הקשה מהרש"א ז"ל הא ודאי דאיירי ב'אִית לֵיהּ' כי אם לית ליה והוא עני כבר לא שייך למימר ביה שמביאו לידי עניות עיין שם. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו המפרשים ז"ל ברמז הברייתא דברכות (דף ג.) שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הֲוֵי הַלַּיְלָה וכו', דכל שלשה הנזכרים הם רמז על האשה, דיש נשים דרכם לצאת חוצה מחצר לחצר ומדברים בגנות בעליהם, לומר שהם קמצנים ואין מביאים צרכיהם ותכשיטיהם ומתרעמים עליהם ומחרפים אותם, ואלו ידמו לְכְּלָבִים צוֹעֲקִים בלילה בחוץ ברחובות! ומין הב' ידמו לְחֲמוֹר נוֹעֵר, כי החמור עומד בלילה בתוך הבית ושם נוטר, כן אלו אין דרכם לצאת חוצה ולחרף אלא הם צועקים בתוך ביתם לפני בעליהם, וקורין הַב הַב ומחרפין ומקללין בתוך ביתם! ומין הג' הם נשים חכמניות הטובים שאין צועקים על צרכיהם לפני בעליהם, אלא יבקשו מבעליהם צרכיהם בנחת בלי ישמע קולם, וגם לא יבקשו הכל בבת אחת אלא מעט מעט, כי יום זה תאמר לו על מלבוש פלונית, ויום אחר על מלבוש פלונית, בהדרגות מעט מעט כדי שלא ירגיש ברבוי ההוצאות, וזו עושה כמו תִּינוֹק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ שהוא יונק בנחת, שאין נשמע קול לעיסה שם, וגם הוא יונק מעט ואינו אוכל סעודתו בבת אחת, ולזה אמר מִשְׁמָרָה שְׁלִישִׁית תִּינוֹק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ וְאִשָּׁה מְסַפֶּרֶת עִם בַּעְלָהּ, רצונו לומר כמו התינוק שהוא יונק משדי אמו בנחת וגם מעט מעט, כן האשה מספרת עם בעלה על תכשיטיה וצרכיה בנחת בלתי ישמע קולה, וגם מעט מעט שאינה מבקשת הכל בבת אחת עד כאן דבריו. ולזה אמר כאן שמקללתו על עסקי תכשיטיה שרוצה הכל בבת אחת ולא תרצה שיעשה לה מעט מעט, וכיון שאין מביא לה כרצונה בבת אחת מקללתו, וקאמר הַנֵי מִילֵי הוּא דְּאִית לֵיהּ וְלָא עָבִיד, פירוש יש לו יכולת להביא הכל בבת אחת ואינו מביא לה כרצונה ולכך מקללתו, הנה על זה אמרנו שקללתה גורמת לו עניות. אבל אם הוא באמת אין לו יכולת להביא כל צרכיה בבת אחת, ורק יוכל להביא בהדרגות בזה אחרי זה, אין קללתה גורמת נזק של עניות כי אין עליו אשמת דבר בכך.

מַאי דִּכְתִיב: (ישעיהו ג, טז) "וַיֹּאמֶר ה': "יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן" שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת בְּקוֹמָה זְקוּפָה. פירוש אם כפשוטו דקאי על גאוה, למה הקפיד על נשים טפי מאנשים? אדרבה האנשים אשמים בזה יותר, ואומרו אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם, אֲנְשֵׁי שַׁחַץ הָיוּ, פירוש גאוה וגסות הרוח, ולכן כאשר מדברים זה עם זה בדברי כיעור מדברים ברמז, שאם יאמר לחבירו במה שמשת באשת שחורה או לבנה, כחושה או שמנה וכיוצא בזה, יקפיד מחמת גאותו שמדבר לו זה דבר שהוא גנאי אליו בפני בני אדם, וגם זה המדבר עצמו אינו רוצה להראות בפני בני אדם שהוא לייצן, ולכך מדבר עמו ברמז, ולכן אמר בישעיהו (כח, יא), כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל הָעָם הַזֶּה, והיינו מפני שהיו אֲנְשֵׁי שַׁחַץ שמדברים בְּלַעֲגֵי שָׂפָה כאמור בגמרא, לכך גם דברי הנבואה מדבר עמהם בתערובת לעג ושפה אחרת.

וּמַסְרִיחִין עַרְשׂוֹתָם בְּשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּהֶם. קשה, למה תלה השכבת זרע בעריסותיהם? ועוד למה לא אמר שמולידין ממזרים כיון דמחליפין נשותיהם זה עם זה?
ונראה לי, דהם לא היו רוצין להוליד ממזרים, לכך היה דרכם לשמש במוך הרבה, שהזרע לא נכנס בפנים אלא זורה מבחוץ ונופל הזרע בעריסותיהם, דאין עושין ביאה ממש כדי שיולידו ממזרים, ורק אמר מסריחין עריסותיהם, מפני שהזרע נופל על המטה.

אֲנָא מָשָׁאִי מְלָא חָפְנָאִי מַיָּא וִיהָבוּ לִי מְלֹא חָפְנָאִי טִיבוּתָא. בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע עשיתי רמז בראשי תיבות 'מַיִם' וטעות סופר נפל שם, וכך צריך להיות הראשי תיבות, ממלא ידיו מים, ממלא ידיו מברכותיו. או ראשי תיבות כך, מלאת ידיך מים, ממלא ידיך מברכותיו.

וְשֶׁאִשְׁתּוֹ מְקַלַּלְתּוֹ בְּפָנָיו. יש להבין, מה הפרש יש אם בְּפָנָיו ואם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, כיון דְמְקַלַּלְתּוֹ?
ונראה לי בס"ד, דאם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אינה אומרת הקללה על שם בעלה בפירוש, אלא תחלה מדברת על עסקו עמה, ואחר כך תתחיל לקללו, והגם דודאי כונתה בקללות על בעלה שהיתה מדברת בו, עם כל זה כיון דהקללה לא נאמרה על שמו בפירוש, אין לחוש לה כל כך, אבל מְקַלַּלְתּוֹ בְּפָנָיו ודאי חלה הקללה עליו, כיון דמקללתו לנכח.

פְּתָחִים הַמְּבִיאִים לִידֵי גִּילָה, יִהְיוּ לְמַחֲגֹרֶת שַׂק. פירוש, כיון דנעשה מכה באותו מקום, תהיה המכה מוציאה ליחה, ולכן מניחים בתוכה פתילה של פשתן וגם נותנים עליה חוטי פשתן וקושרים אותם שם, ולזה הקשר של הפתילה וחוטי הפשתן קרי להו מַחֲגֹרֶת שַׂק.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר: תַּכְשִׁיטִין הֵן לוֹ? דִּכְתִיב: "חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר, הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ". פירוש: מַאי טַעְמָא קאמר תַּכְשִׁיטִין הֵן לוֹ גם בעולם הבא, כיון דאין בהן צורך. ומשני, דכתיב חֲגוֹר חַרְבְּךָ וכו' הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ, לשון כפול. אלא הודך בעולם הזה שצריכין לחרב, והדרך לימות המשיח דאין צריכין לחרב, ועל כל זה מגיע לך מהן הדר.
מעשה בלסטים מזויין ששפך דמים הרבה בכלי זיינו בזה אחרי זה, ואחר כך חזר בתשובה, ועם כל זה היה לובש עליו כל מיני זיין, חרב וחנית וכיוצא, והולך בהן בימים ובלילות. אמרו לו: למה אתה לובש כלי זיין כיון דאין אתה עושה בהם כלום, שחזרת בתשובה שלימה. אמר להם: אני לובשן כדי לאמת תשובה שלי, שהכלי זיין מזומנים ומוכנים בידי, ואין אני עושה בהם רע כבתחלה.
ולכן אמר יצחק אבינו עליו השלום לעשו כאשר שלחו לצוד לו ציד, שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד (בראשית כז, ג) וקשה, תֶּלְיְךָ זה החרב, ולמה אצטריך ליה לצורך צָיִד? ויובן כי החרב נוטלו עשו כל יום כדי להרוג בו נפשות, אך כששלחו אותו היום בשליחות מצוה להביא לו צָיִד, לא רצה שיעשה בו ביום שום עון ובפרט עונות שפיכות דמים לצוד נפשות, על כן רצה שישא בו ביום אותו החרב שהיה נושאו להרוג בו נפשות, ויהיה בו ביום פורש מעון זה של שפיכות דמים אף על פי שהחרב תלוי על ירכו, כדי שיהיה לו הדר בפרישותו מן האיסור, שהחרב בידו ואין עושה בה רעה. וכן הענין לעתיד, אין מלחמה בעולם, ואין אדם הורג בחרב לשום בריה כלל, ועם כל זה הגבור חוגר חרבו עליו תמיד, שבזה יהיה החרב לו להדר שהוא מזומן בידו ואין עושה רעה. ולכך אמר הכתוב (תהלים מה, ד) חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר, וזה יהיה הוֹדְךָ בעולם הזה שאתה נלחם בו, וכל הרואין החרב תלוי עליך בורחים ממך ומתפחדים ממך, וַהֲדָרֶךָ לימות המשיח, דאף על פי שאין אתה צריך להלחם ואין לך בחרב שום צורך, עם כל זה חגירתך בו תהיה לך להדר ולתפארת, שהחרב בידך ואין אתה עושה בו רעה לשום בריה.

הַאי, בְּדִבְרֵי תּוֹרָה כְּתִיב. עיין רש"י ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד, כונת הכתוב על דִבְרֵי תּוֹרָה הוא כך, דהחשק של לימוד התורה שיש לאדם מדמהו לחרב, שהוא כורת הדברים וקוטלן, על דרך דארז"ל בגמרא (ברכות ד.) בביאור 'הַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי' כְּרֵתִי שכורתין דבריהם. וזה החשק תחגור אותו על ידך, פירוש סוף הלימוד, שיש אדם שיהיה לו החשק גדול בתחילת לימודו בלבד ולא בסוף, וזה אינו מועיל דעיקר התועלת מן החשק הוא שיהיה חוגר בו גם סוף הלימוד, וכל סוף מכונה בשם 'יָרֵךְ' כמו אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ (תהלים קכח, ג) שאז חשק זה יהיה הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ שתמצא בו פירי.
או יובן בס"ד, אותיות הסמוכים לאותיות 'יָרֵךְ' מצד אחד הם 'כּשֶׁל' ו'עַל' כלומר סמוך, כמו וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה (במדבר ב, כ) וארז"ל (גיטין מג.): על פסוק 'וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ' אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם. וזהו שנאמר 'חֲגוֹר חַרְבְּךָ' אלו דברי תורה שנמשלו לחרב, אפילו עַל יָרֵךְ פירוש, אפילו אם אתה כּשֶׁל בהם, כי זה הכשלון הוא הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ, שעל ידי כך תעמוד על הבנתם ותשיג אותם, ולזה אומר הַהוּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה כְּתִיב.
ועוד נראה לי בס"ד, דברי תורה דומים לחרב כשחוגרין אותו על ירך, דאי אפשר לחגור החרב על ירך, אם לא יהיה מונח תוך נרתיק שלו, דאין חוגרין בחרב שלופה, כן דברי תורה הם דוגמת החרב שבתוך נרתיק, שיש בדבריה סוד, והסוד מלובש בנרתיק שהוא הפשט הנגלה. ולזה אומר 'חֲגוֹר חַרְבְּךָ' זו התורה שדומה לחרב שנחגר, תשים אותה על ירך, רוצה לומר תיקון פגם הירך לדחות החיצונים הנאחזים שם, בסוד (ברכות ו.) הני ברכי דרבנן דשלהי מנייהו, הוֹדְךָ בגופניות וַהֲדָרֶךָ בנפשיות.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש, חרב זו תורה, כי חֶרֶב [210] גימטריא עשרה פעמים אהי"ה [21] שהוא בבינה, וידוע תורה מבינה נפקא. 'עַל יָרֵךְ' נצח והוד, שהם סוד שני לוחות אבנים, וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי הֳ' (ישעיה נד, יג) הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ, שיש בתורה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים להיפך, עד כאן דבריו נר"ו.

גמ' ומזלזל בנט"י. עי' סוטה ד ע"ב תוס' ד"ה נעקר:

רש"י ד"ה וליטעמיך וכו' זהו קנישקנין. עי' ע"ז דף עב ע"ב ברש"י ד"ה קנישקנין:

שלשה דברים מביאין האדם לידי עניות וכו'. וסימן לדבר עניות ר"ת ערום נטילת ידים וקללת תכשיטין:

ומזלזל בנטילת ידים וכו' הרב בית דוד א"ח סי' ס"ט עמד בסוגיין ובדברי הטור סי' קנ"ח ע"ש באורך והמעיין יראה דיש להשיב על דברי הרב ז"ל וגם לא זכר דברי התוספות בסוטה דף ד' ע"ש:

ומאי רבי מאיר. היכא אשכחן דאיירי בה רבי מאיר בלא רבנן ופליג רבי אליעזר עליה: בד''א. דרבי אליעזר פוטר והאי פוטר היינו מותר לכתחלה כדאוקימנא: כשיש בה בושם. פלייטון יש בההוא חומרתא העשויה כקמיע דכיון דיש בה בושם תכשיט היא לזו שריחה רע ולמשלף ואיתויי נמי לא חייש כדאמרן דגנות הוא לה: אבל אין בה בושם. חומרתא לחודא לאו תכשיט הוא וחייבת: זאת אומרת. הא דקתני אין בה בושם חייבת אלמא דקסבר רבי אליעזר המוציא אוכלין בשבת בכלי פחות מכשיעור דלא מיחייב על הוצאת אוכלין פחות מגרוגרת כדלקמן (דף עו:) חייב מיהא על הכלי ולא אמרינן הכלי טפל להן ולא מיחייב עליה שלא נתכוין להוציא אלא משום אוכלין ופלוגתא היא על סתם משנה השנויה בפרק המצניע (לקמן דף צג:) דקתני פטור אף על הכלי: דהא אין בו בושם כפחות מכשיעור דמי. שהכלי קלט את הריח ושיעור הוצאת בשמים בכל שהוא וכיון שאינו כל שהוא הוי ריחה פחות מכשיעור (הוא) וקתני חייבת ולא אמרינן נעשה כלי טפל לריח שבתוכו ואריחא לא מיחייב דפחות מכשיעור הוא: ושאני הכא. ליכא למימר נעשה כלי טפל לריח שאין בו שום ממש ואפילו פחות מכשיעור לא מיקרי אבל פחות מכשיעור בדבר שיש בו ממש נעשה כלי טפל לו ופטור: ראשית שמנים. מובחר שבשמנים: גזר. משום צער חורבן: ואי אמרת. זה פלייטון והאי קרא בתענוג משתעי שלא היו נותנים לב לדברי הנביאים הניבאים על הפורענות ועסוקים בתענוגים: ולטעמיך הא דכתיב. בהאי ענינא השותים במזרקי יין ורבי אמי ורבי אסי פירשו זהו קנישקנין כלי זכוכית ארוך ולו שני פיות ויין נזרק מזה לזה: שמזרקין. על ידי אומנות כדאמר בהחליל (סוכהדף נג.) מטייל בתמני כסי: הכי נמי דאסור. למשתי השתא בקנישקנין: משתינין. דדייק מסרוחים: לידי עניות. דאמרינן בע''פ (פסחים דף קיא:) שרא דעניותא נביל שמיה ונביל קרי ליה ואוהב מקום מיאוס ומשתין מים לפני מטתו היינו מיאוס: ערום. אורחא דמילתא נקט מתוך שהוא ערום אינו יוצא לחוץ להשתין דטורח הוא לו ללבוש ולצאת: אבל לבראי לית לן בה. שהקילוח ארוך וניתז למרחוק: משא ולא משא. שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט מים כגון רביעית מצומצם: על עסקי תכשיטיה. שאינו רוצה לקנות לה: גבהו. היינו קומה זקופה: ותלכנה נטויות גרון. שהיו הולכות עקב בצד גודל. למעט בהילוכם שהיו מסתכלין בה והיא שוהה בפסיעותיה ודרך נוטין גרון לילך בנחת לפי שאינו רואה לרגליו: ומשקרות עינים דמליין כוחלא. לשון סיקרא: ומרמזן. את הבחורים: סיקור. לשון הבטה: הלוך וטפוף שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה. שתראה צפה על ראש חברתה והוא נוי לה ונשואות היו לפיכך מספר בגנותן: וטפוף. כמו על דאטפת אטפוך (אבות פ''ב מ''ו): תעכסנה. כמו וכעכס אל מוסר אויל (משלי ז) והוא ארס של נחש וקרי לה עכס על שם שאינו מטילו אלא על ידי כעס: בכעוס. נחש כעוסה: נמקים. כמו המק בשרו (זכריה יד): צלצול. בנדי''ל נאה: נקפים. חבורות לשון המנקף רגלו וניקף סבכי היער (ישעיה י): מתקשטות. היינו שער שסורקות ומפרכסות: מתקשטות. דומה למקשה כעין נוטריקון: פתיגיל. נוטריקון פתח גילה אותו מקום: כי תחת יופי. כי כל אלה יבא לך תחת יפייך: כיבא. קיוטור''א ליחה כמו שיחנא וכיבי דקדושין דפלימו (דף פא:): פתהן. כמו פתחיהן: שנשפכו כקיתון. שופכות דם זיבה: יערה. כמו ותער כדה (בראשית כד): כיער. נתמלאו שער ונמאסות לתשמיש: אנשי שחץ. מדברים בלשון גאוה ולעגי שפה: סעדת. תשמיש: פת עמילה. בעולה: שאינה עמילה. בתולה: פת עמילה. ברייאיא''ה בלע''ז: גורדלי. לבן היה:

אין פירוש לקטע זה