א"כ קנין בטעות הוא וקנין בטעות חוזר. כתב ר' יצחק ז"ל, כתבו רבוותא בהך עובדא הכי הוא דאיכ' סהדי דקמיהון עבדי חושבנא והכא הוה חושבנא ואשתכח דטעותא הוה א"נ דקא מודו ליה חבריה דהכין הוא חושבנא דאי לא תימא הכי כל שטרא דעלמ' נמי נימא דטעותא הוה וקשה לן ולהימניה מגו דמצי אמר פרעתיך דקי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים א"ל היכא דאיכ' מגו לא קאמרינן כי אמרינן בדליכ' מגו דטעין במעמד של עדים דאיכ' סהדי שלא פרע. שלא כוונו הגאון ז"ל אלא ללמד שאינו נאמן בטענת הטעו' מחמת עצמה אבל בבא בטענ' מגו נאמן ואפשר שדעת אלו הגאונים ז"ל שהטוען פרעתי לאחר שקנו מידו לא אמר כלום שכיון שסתם קנין לכתיבה עומד לא היה לו לפרעו אלא בפני עדים וכבר כתבתי דעת זו בפר' האשה שנתאלמנה.
וי"א שאע"פ שהטוען פרעתי אחר קנין נאמן אינו נאמן לומר טעיתי דאי לאו דהא חושבנא דוקא קים לי' בגוה לא הוה משעבד נפשיה בין בהמחאה בין בקנין ומדמו להא דאמרינן בשלהי בתרא (דף קע"ה) ש"מ שאמר תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי אינן נאמנין מ"ט אם אית' דפרעו לא הוה אמר תנו ואע"פ שהיתומים נאמנים לומר פרענו אנו אין נאמנים לומר חזר וא"ל אבינו פרעתי דאי לאו דקים ליה לאבוהון לא הוה אמר תנו וזה דעת חכמי הצרפתים ז"ל. ומיהו היכא דליכ' סהדי אע"פ שמודה שאמר במעמד שלשתן או שקנו מידו נאמן לומר טעיתי בחשבון דהיכ' דאיכ' סהדי הוא דאמרינן אי לאו דקים ליה לא הוה משעבד נפשיה אבל בליכא עדים מימר אמר אם איתא דטעיתי הדרנא בי דליכא דמסהדי עלי.וכן כתב הראב"ד ז"ל דהיכא דליכא עדים שהמחהו אצלו נאמן לומר טעיתי חשבוני מגו דלהד"מ, אבל יש עדים אע"פ שלא אמר להם אתם עידי אינו יכול לומר משטה אני בכם דאלימא מילתא בשטרא, ומסתברא ה"ה למודה אפילו בלא עדים דליכא טענת משטה אלא שיכול לומר טעיתי בחשבון מגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם.
ודקאמר מר"ן ז"ל אי דקא מודה ליה חבריה מחוורתא דההוא דינא דהיכא דמרי ארעא מודי ליה דטעותא הויא פטור ומיהו גננא לא משלם לי' בשמודה דמעדנ' דאקני ליה מפטר כדכתב ר"ה ז"ל בפ' המקבל.
והיכא דגננא מודה ומרי ארע' לא מודה ודאי אי קנו מיני' למרי ארע' לא מהימן ומנא תימרא מדגרסי' במציעא (דף י"ג) מצא שובר בזמן שאשה מודה יחזיר לבעל וליחוש דילמא כתבה בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלא וזבינתה לכתובתה מניסן ועד תשרי ואתיא למיפסד לקוחות שלא כדין ומפרקינן ש"מ איתא לדשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול והכא נמי אי במעמד שלשתן אקני כיון דיכול למחול כדכתבינן לעיל נאמן לומר טעינו בחשבון מדשמואל ואי קנו מיניה דלוהלמרי ארע' כיון דליתא לדשמואל בהא לא נאמן.
ואי ק"ל, נהי נמי דאינו יכול למחול כיון דאי בטעות הוה עליה דידיה הדר ליהמניה א"ל כיון שמכר אינו נאמן על ממון אחרים בשביל כך אא"כ עומד ופורע ואם תשאל הכא והתם וכיון שאין לוקח טוען בריא ליהמניה להאי דאמר פרעתי ועוד ליהוי להאי כעד א' שהוא פרוע וחייב שבועה שהרי אינו נהנה באותו עדות כלל. והא לאו מילתא היא דכיון שאין הלוקחיכול לידע בבריא אם נפרע כבר אם לאו והוא ודאי לקח מזה כבריא הוא כי היכא דלא ליטעון כל חד וחד פרעתיה שאם לא נאמר כן אין לך לוקח שטר חוב ויורש שלא הפסיד אלא אמרינן ליה א"כ שטרך בידיה מאי בעי וגבי המחאה נמי אם דפרעיה לא הוה סמיך ליה גביה ודקא קשיא לן נמי ליהוי כעד א' מעיד שאינו פרוע התם נמי אם אינו יכול לישבע לא הפסיד דהת' נמי תקנתא דרבנן הוא ובכה"ג לא תקון רבנן ומיהו לדידיה ודאי אמרינן שלים או לזה או לזה דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. ור"ח ז"ל כתב אי אין ראיה ובעלי הדין מכחישין אותו או שהלכו להם למדינת הים או שטוענין שאבד לנו או שכחנו החשבון ואין הנתבע יכול לברר הטעות בראיה בהוראת בעלי דין, אין בדבריו ממש.

לא דכ"ע הולך כזכי דמי. פירש"י ז"ל כגון במתנה דליכא אחריות מודה שמואל שאינו חוזר. ואינו נכון דהא אמרינן לקמן בשמעתין דכ"ע הולך לאו כזכי דמי וכן אמר ר' יוסף הלכה כר' שמעון הנשיא ובפ' השולח (גיטין דף ל"ב ע"ב) בהדיא נקטינן שליח מתנה כשליח הגט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכי.
אלא ה"פ: דכ"ע לא פליגי דלשון הולך דכזכי הוא פרעון אלא דשמואל סבר אע"פ שהוא כזכה יכול לחזור בו דא"א לזכות בו מאחר שברשות זו עומדים והוא חייב באחריותן ואפילו אמר בפי' זכי ורב סבר לא אמרינן האי מגו ואפילו הולך נמי זכי ולהודיעך כחו דרב פליגי בהולך.
ור"ת ז"ל פי' בספר הישר דכ"ע הולך כזכי ואם שלח מלוה אצלו שליח לשלוח מעותיו שהוא אינו חייב באחריותו שוב אינו יכול לחזור בו ולא מסתבר דהתם אפילו תאמר הולך לאו כזכי מכיון שהגיע ליד שליח מלוה זכה לו שידו כיד שלוחו ומיהו בשליח מתנה הולך לא כזכי ושמעתין דלקמן בשליח מתנה והיינו דלא קתני שאני חייב כדאמרינן הכא וכן כתב בהלכות ר"ה ז"ל. ואע"ג דגבי שחרור אי לאו דעביד ליה נייח נפש אלא הוה משחרר ליה וה"ל כתוב, כך פי' בתוס' בשם רבינו תם ז"ל.

הנהו גינאי דעבוד חושבנא בהדי הדדי פש חמש איסתרי זוזי גבי חד מנייהו וכו' אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה מה אעביד לך חדא דאמר רב הונא אמר רב וכו' ועוד הא קנו מינך. וסבירא ליה לרב נחמן השתא דהאי גננא לא הוה אתי בטענת טעות אלא מתורת חזרה לומר דלא קנה ואמר ליה רבא דעיקר טענתו של זה מחמת דלית ליה גביה מידי קאמר וקנין בטעות הוא ואודי לה רב נחמן דאם כן קנין בטעות הוא וחוזר.
וכתב הרי"ף ז"ל בהלכותיו משמא דרבוותא ז"ל דלא עבדינן בה עובדא אלא היכא דאיכא סהדי דעבוד חושבנא קמייהו ואמרי דהכין הוה חושבנא ואישתכח ביה טעותא. אי נמי היכא דקא מודה ליה חבריה דהכין הוא חושבנא ואית ביה טעותא אבל היכא דליכא סהדי ולא מודי ליה חבריה אלא דאיהו הוא דקא טעין טענת טעותא לא מהימן, דאי לא תימא הכין פסילנא לכולהו שטרי דעלמא דכולהו אמרי דטעותא אית בהו, וכן כתב ר"ח ז"ל, אבל אם אין ראיה ובעלי הדין מכחישין אותו או הלכו למדינת הים או טוענים שכחנו החשבון ואין הנתבע יכול לברר הטעות בראיה או בהודאת בעלי הדין אין בדבריו ממש. עד כאן לשונו.
ואיכא דקשיא ליה כי ליכא סהדי דמסהדי בההוא טעותא ולא קא מודה ליה חבריה אמאי לא מהימן מיגו דאי בעי אמר פרעתי. ויש מי שתירץ דכיון דקנו מיניה וסתם קנין לכתיבה עומד (ב"ב מ, א) אינו נאמן לומר פרעתי וזה נכון וברור. ואיכא מאן דאמר דכל היכא דלא איכתיב שטרא מהימן בטענת פרעתי דהא לא מצי אמר שטרך בידי מאי בעי והכא היינו טעמא משום דהוה ליה כמיגו במקום עדים דאנן סהדי דלא משעבד נפשיה במעמד שלשתן אלא אם כן דייק מעיקרא שפיר ואשכח דפש גביה ההוא ממונא, זו דומה לזו שאמרו בבבא בתרא (קעה, א) שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי [בכ"י אי': נאמנין, אמר תנו ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי] אינן נאמנין משום דכי אמר תנו חזקה מידק דייק והדר אמר, ואף על גב דמצו אינהו למימר פרענו אפילו הכי אינן נאמנים לומר שאמר להן אביהן פרעתי דכמיגו במקום עדים הוא, ודוקא דשעבד נפשיה במעמד שלשתן בפני עדים אבל בינו לבינם במעמד שלשתן לבד נאמן דכל שלא בפני עדים לא דייק שפיר. ובשם הראב"ד ז"ל דדוקא בבא בטענת טעות וליכא סהדי הוא דמהמנינן ליה במיגו דאי בעי אמר פרעתי אבל בבא בטענת השטאה לא דאנן סהדי דמעיקרא לא בהשטאה אודי ליה דבטוען את חבירו מנה לי בידך והלה מודה לו ולא קאמר אתם עדי הוא דאיכא למימר דמשטה ביה (סנהדרין כט, א) משום דאיהו נמי משטה ביה כיון דתבע מיניה מאי דלית ליה גביה אבל כי אסמכי לגבי האי שלישי לא עביד אינש דמשטה בהאי שלישי דלא ידע במילתא מידי ולא תבע מיניה מידי.
ובעיקר דינא דכתב הרי"ף ז"ל דהיכא דמודה ליה חבריה מהימן אי בעל הקרקע מודה ליה בכך, האי דקנו מיניה ודאי פטור דהא מודי ליה אידך דבטעות אשתעבד ליה וכדגרסינן בירושלמי בפרק הכותב הכותב שטר חוב לחבירו בחזקת שחייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב לתת לו כלום, וגנני נמי מיפטר פטירי מיניה מארי ארעא משום דאמרי ליה חושבנא בקושטא הוה ואת הוא דאודית ליה לאו כל כמינך לחיובי לדידן, ואפילו אמרי ליה נמי אישתלין חושבנא מיפטר פטורי, דהוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור (כתובות יב, ב), ולא דמי למנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אם לאו דהכא הא אמרי לה ודאי פרענו אלא דאת הוא דאמרת דאשתכח ביה טעותא האי טעותא לא ידעינן, ומיהו משתבעי דלא ידעי ומיפטרי.
ואם בעל הקרקע אינו מודה בכך אלא גננא חבריה הוא דקא מודה ליה לאו כל כמיניה לאבד זכותו של זה ואי משום דהוא חייב לשלומי ליה אמר ליה מרי ארעא אי ניחא לך דליפטר גננא חבירך זיל שלים, ונראה דאפילו איכא לאישתלומי מיניה דגננא לאו כל כמיניה אלא מימר אמרי ליה אי קושטא קאמרת זיל הב ליה השתא להאי או להאי, ולא דמי לאומר שטר אמנה הוא זה דאסיקנן בכתובות (יט, א) דאפילו מלוה אינו נאמן במקום שחב לאחרים, ודוקא בשחב לאחרים הא לאו הכי אלא דאיכא לאישתלומי מיניה ממקום אחר נאמן דהתם הוא דכיון דאי בעי פרע ליה ממקום אחר נאמן אבל הכא דאיסתלק ליה מארי ארעא מגננא וקם גננא חבריה בחריקי לא כל כמיניה, ומשום מיגו נמי דאי בעי מחיל ליה לא מהימן חדא דהכא משמע דפקדון הוה ולא מלוה ובפקדון לא מצי מחיל דהא קננהו מארי ארעא קנין גמור והוה ליה האי גננא תנינא מרי פקדונא דמרי ארעא אלא אף כשתמצא לומר שהוציאו וקם עליה במלוה הא קנו מיניה, ועוד דהא אסיקנא לעיל (גיטין יג, ב) דבמעמד שלשתן אם חזר ומחלו אינו מחול, אלא ודאי דינא הכי דלישלים האי גננא למארי ארעא וחוזר וגובה מגננא חבריה דהא אודי ליה דבטעות המחהו.
אלא שהראב"ד ז"ל אמר דאפילו גננא נאמן דהא איהו פרע עסקא ועייל בחריקיה אבל במתנה דאיכא פסידא למקבל מתנה כי מודי ליה חבריה דטעותא הוה לא מהימן. ומיהו אי תרי גינאי נינהו בר מהאי דאישתעבד מהימני דלא גרעי מתרי סהדי דעלמא ואי משום נגיעת עדות הגע עצמך דאין כאן נגיעת עדות כלל, אלא מיהו נראה דדוקא בדאיכא לאישתלומי מינייהו הא לאו הכי חיישינן לקנוניא כההיא דהאומר שטר אמנה הוא זה (כתובות שם) דבמקום שחב לאחרים אינו נאמן דחיישינן לקנוניא.
ואיכא דקשיא ליה כי ליכא אלא חד גננא נמי ואפילו ליכא כלל דמודה ליה אמאי מיחייב דהא הוה ליה מארי ארעא ספק וגננא ברי והוה ליה כאומר לו ספק מלוה יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום דאין חייב לו כלום, י"ל דאדרבה החיוב ודאי והפטור ספק ויכול לומר לו ברי שנתחייבת לי ממון וזה מודה לו בכך אלא שטוען דעבד חושבנא ואשכח ביה טעותא ופטור אני והלה אמר לו אם כן שטר חובך בידי מאי בעי מעיקרא איבעי לך למידק וכל טענת לוקח ויורש הכי איתא, ולעד אחד מעידה שהיא פרועה (כתובות פז, א) לא דמיא דהתם דיכולה הוא לישבע נשבעת ונוטלת אבל האי מארי ארעא דאינו יכול לישבע נוטל בלא שבועה דההיא תקנתא היא והיכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר נוטל בלא שבועה.

איתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו. דהא לא אמר לו שלח, ואם בא לחזור אינו חוזר דמכל מקום כבר זכה לו שליח ואנן סהדי דניחא ליה דלישדר ליה, והוא שיהא חייב הוא באחריות.

ושמואל אמר מתוך שחייב באחריות אם בא לחזור חוזר. לימא בהא קא מיפלגי מר סבר הולך כזכה ומר סבר הולך לאו כזכה. דמספקא להו האי מיגו דקאמר שמואל אי עיקר טעמיה הוא או לדברי רב קאמר, כלומר לדידי הולך לאו כזכה לעולם אלא לדידך אודי לי מיהא דמתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר ואהדר ליה דכולי עלמא הולך כזכה והכא מאי דקאמר שמואל עיקר טעמא הוא. ופרש"י ז"ל דכולי עלמא היכא דליכא אחריות כגון במתנה הולך כזכה הוא דהא אזל ליה מיגו דשמואל, והקשו עליו (בתוס' ד"ה לא) דהא בהדיא אמרינן לקמן (גיטין לב, ב) שליח מתנה כשליח הגט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכה, ועוד דלקמן בשמעתין אסיקנא דכולי עלמא במתנה הולך לאו כזכה. והכי איתא בהדיא בירושלמי (פ"א, ה"ה) האומר לחבירו תן מנה זה לפלוני שאני חייב לו הולך מנה זה לפלוני פקדון שיש לו בידי אם רצה להחזיר לא יחזור וחייב באחריותו עד שיקבל אותו האיש את שלו אמר ר' אילא המתנה כחוב תן מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זה לפלוני הולך שטר מתנה זו לפלוני אם רצה להחזיר יחזיר וכן היא שנויה בתוספתא (פ"א סי"א) אלמא הולך לאו כזכה במתנה.
והכא ה"פ דכולי עלמא במקום שאינו חייב באחריותו כגון בחוב שפטרו מן האחריות אי נמי דאמר ליה שלח הולך כזכה אבל מתנה ודאי הולך לאו כזכה כדכתבינן ותן נמי במתנה לאו כזכה וכדמשמע הכי בירושלמי שאמר תן מנה זה לפלוני, תן שטר מתנה זה לפלוני, הולך שטר מתנה זו לפלוני אם רצה להחזיר יחזיר דאלמא תן כהולך במתנה ואם רצה לחזור בשניהם חוזר, וכן נמי משמע מהא (לעיל) דאמר ליה רב לרב אחא ברדלא קבא דמוריקא דאת לי גבך הבייה לפלניא באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי וההיא מתנה הויא כדאמרינן אי מההיא הוה אמינא מתנה מרובה אבל מתנה מועטת לא קא משמע לן, דאלמא מתנה היא ודוקא משום מעמד שלשתן הוא דקנה, הא משום דאמר ליה הבייה לפלניא דלאו באפיה לא. ודוחק הוא לומר דההוא מוריקא לא הוה ברשותיה דרב אדא ברדלא. ואם תאמר אם כן תיקשי לך מתניתין דקתני האומר תן שטר שחרור זה לעבדי ורצה לחזור באשה חוזר בעבד אינו חוזר ואמרינן עלה בגמרא משנתינו כל האומר תנו כאומר זכו דמי ושטר שחרור מתנה הוא, בגמרא דבני מערבא (שם) בעי לה בכל אתר אתמר תן כהולך והכא אתמר תן כזכה כיני מתניתא זכה גט זה לאשתי זכה שטר שחרור זה לעבדי לשון מתניתא אמר כן לפי שזכין לאדם שלא בפניו אלא דגירסא זו דלא כגמרא דילן דאסיקנא עלה דטעמא משום האומר תנו כאומר זכו, ורבינו תם ז"ל תירץ דשטר שחרור לאו כמתנה הוא אלא כחוב דאי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה משחרר ליה וכדכתבינן לעיל (גיטין יא, ב).

הולך מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר. פקדון לימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. כלומר כיון דאידך מצי אמר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אף הוא נמי מצי למיהדר ביה מהאי טעמא דאנן סהדי דאידך לא ניחא ליה דתיהוי פקדונו ביד אחר ולאו זכות הוא לו אלא חובה ואין חבין לו שלא בפניו.

¨אמר רבי זירא כשהוחזק כפרן. דניחא ליה דליפוק מרשותיה וזכות הוא לו. והוא הדין אם שליח זה גברא מהימנא הוא לגבי מפקיד וכל יומא הוה מפקיד איהו נמי גביה אינו יכול לחזור בו דהא השתא לא מצי אמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כדאיתא במציעא (לו, א) וכן נמי אי שדר ליה מפקיד פלניא גברא מהימנא הוא אף על גב דלא פטרי' אינו יכול לחזור בו וחייב באחריותו.

זה שהצרכנו בדין זה למעמד שלשתן הא שלא בפניו אינו כלום לא סוף דבר במתנה מרובה אלא אף במועטת והוא שאמרו כאן קבא דמוריקא אית לי גבך הבייה לפלוניא ובאפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי והיה בעל התלמוד מבין מדבריו כלומר אני אבטיחך בפניו שלא לחזור ומתוך כך הוא שואל מכלל דאי בעי מיהדר מצי הדר אלא הכי קאמר באפיה קאמינא כדי שיהא מעמד שלשתנו ולא אוכל לחזור אלמא אף במתנה מועטת צריך מעמד שלשתן ואם תאמר כזו יהא הלה זוכה בשבילו מיד ולא יצטרך למעמד שלשתן שהרי תן כזכה כבר פרשנו שלא נאמר תן כזכה אלא כשבא לידו מתחלה על דעת שיתנהו לו ואחרוני הרבנים היו למדים מכאן שלא נאמר תן כזכה במתנה ואין הדברים נראין כלל:

מעמד שלשתן אינו צריך קנין וכל שהמחהו בחזקת שהיה זה חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אין זה כלום ואפי' קנו ממנו על כך שהרי קנין בטעות הוא וכל קנין בטעות חוזר והוא שאמרו במעשה הנזכר בסוגיא זו הנהו גינאי ר"ל מוכרי ירק דעבוד חושבנא בהדי הדדי פוש חמש איסתרי זוזי גבי חד מניהו ואמר ליה באפי מריה ארעא הב להו למריה ארעא ונמצאת המחאתו במעמד שלשתן וקנו מניה ואע"פ שאין מטבע נקנה בחליפין דוקא כשאמר אני אתן לך מנה או אלוה לך מנה או שרצה להקנות לו מעות שבביתו אבל יכול אדם לשעבד עצמו שחייב לחברו מנה ושיהיו נכסיו משועבדים לחוב זה וקנה ואף במתנה כל שהזכיר בה שעבוד נכסים מועיל בה קנין וכמו שאמרו במציעא י"ג א' דבשטר הקנאה הא שעבד נפשיה ואע"ג דכתב ללוות ולא לווה הא שעבד נפשיה כדאיתא התם וכן כתבוה גאוני ספרד לסוף עבד חושבנא בהדיה נפשיה ולא פש גביה ולא מידי אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה מאי אעביד לך דהא במעמד שלשתן הוה ועוד דקנו מינך אמר ליה רבא אטו מי קאמר ליה לא יהיבנא כלומר חושבנא הכי סליק אלא דאנא ממליכנא ולא יהיבנא ליכא גבאי קאמר ליה ואע"פ שיש שם קנין אינו כלום שכל קנין בטעות חוזר וכל שכן אם אין שם קנין אלא שהיה במעמד שלשתן אם היתה הודאתו בטעות ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבוה שיש עדים על החשבון שכך היה ושבטעות היה או שחברו מודה לו בכך דאי לאו הכי אף בכלהו שטרי נמי מצי למימר הכי ומכל מקום כל שאתה אומר בזו או שחברו מודה לו ושפירושו על הממחה דוקא כשאין זה שהמחוהו לו מפסיד בכך כגון שיכול לחזור על הממחה שהוא עשיר דאי לאו הכי הוה ליה כאומר שטר אמנה הוא זה במקום שחב לאחרים שאינו נאמן ואינו כלום אלא אם כן הודה לו כן אותו שקבל ההמחאה ויש מפרשים בזו שלא האמינוהו אלא מפני שהקנין היה בלא עדים ולדעת אחרוני הרבנים שכתבו דקנין בלא עדים מהני כל ששניהם מודים ומגו דמצי אומר להד"מ כי אמר קנין בטעות הוה נאמן וכן כל שאין שם קנין אלא מעמד שלשתן ואין עדים בהמחאתו מגו דמצי אמר לא המחיתי כי אמר טעינא נאמן והשתא דאתינן להכי אף כל שיכול לומר פרעתיך נאמן בטעיתי ולא נאמרו הדברים אלא שבמעמד ההמחאה ועדים שבה אמר טעיתי ומכל מקום דוקא במעמד שלשתן לבד הא בקנו מידו אינו נאמן בפרעתי שסתם קנין לכתיבה עומד ויש חולקין בזו אלא שראשונים של גאונים כתבה ואף דברי גדולי הפוסקים נוטים לכך בשני של כתבות ואע"פ שבהמחאה יכול לומר פרעתי או טעיתי מכל מקום טענת משטה אני בך אינה שאין אדם נכנס בעל חוב לאחר בשביל להשטות את זה:

הרבה דינין נאמרו בסוגיא זו בחדושין ובתוספות ובנימוקי הגאונים בדין מעמד שלשתן ואני רואה לכללם יחד כדי שיהא הכל סדור לפניך א. שדין מעמד שלשתן נאמר בין במלוה בין בפקדון ואם כן אין בה חילוק בין מנה סתם למנה זה ב. שהוא נאמר בין בשטר בין בעל פה אלא שאם היה בשטר לך ולבאים מכחך אינו צריך למעמד שלשתן ג. שהוא צריך למעמד שלשתן בין במתנה מועטת בין במתנה מרובה ד. שהוא נאמר בין שהממחה נותנו למקבל בהמחאה בין שמכניסו לו בחוב שהיה חייב לו בין לסבה אחרת ה. שלשיטתנו אין דין מעמד שלשתן נאמר אלא אם כן המומחה מודה ומקבל עליו ליתנו לזה ויש חולקין לומר אף על כרחו אלא שאין הדברים נראין ו. שהמוכר שטר חוב לחברו והמחהו לו במעמד שלשתן אם מחלו אחר כן אינו מחול ויש חולקין בזו ז. שאינו צריך קנין ח. שאם היתה ההמחאה בטעות אינו כלום ט. שיכול המומחה לטעון בה פרעתי למקבל ההמחאה אלא אם כן יש בה קנין או שקבע זמן ואמר כן תוך זמן י. שאינו יכול לומר לו בה משטה אני בך יא. שכל שהמחה במעמד שלשתן אין הממחה והמומחה יכולין לחזור ומכל מקום במקבל ההמחאה אם ראה שהמומחה אינו רוצה ליתן לו יש מפקפקים אם יכול לחזור אצל הממחה הואיל ולא סלקו בהדיא ליפטר ממנו והעירם בפקפוק זה מה שראו בתלמוד המערב ראובן חייב לשמעון מנה סמכיה גבי לוי איפרסו לוי ר"ל שהעריכוהו ונמצא עני לית ראובן חייב כלום שכבר נסתלק בהמחאתו הדא דתימא בשלא עשו ערמה כלומר שלא היה עני בשעת ההמחאה או שהיה עני ואף הוא יודע בכך וסבר וקביל אבל עשו ערמה ראובן חייב והרי נתבררו הדברים שכל שאין שם ערמה נסתלק הממחה משעת המחאה וגדולי פרובינצא חולקים לומר שלא נסתלק אלא אם כן פטרו בפירוש כמו שיתבאר בסמוך ואין דבריהם נראין יב. הוא לדעת גדולי הפוסקים שאין דין מעמד שלשתן נאמר אלא כשיש למומחה בידו אותו מנה שהממחה מצוהו ליתנו למקבל ההמחאה אבל אם אין לו בידו אע"פ שהוא אומר לו תן לו מנה בשבילי אינו כלום וחוזר מקבל ההמחאה עליו והוא שאמרו בתשיעי של מציעא קי"א א' בענין שכר שכיר המחהו אצל חנוני כלומר שהעמידו אצל חנוני ליתן לו פירות בדינר שהוא חייב לו וקבל עליו חנוני ליתן ושכיר ליטול אינו עובר עליו ופירשו שם שמכל מקום השכיר יכול לחזור על בעל הבית ואנו מקשים בה מדין מעמד שלשתן שנסתלק הממחה לשיטתנו עד שמכאן למדו חכמי פרובינצא מה שכתבנו בשמם שלא נסתלק הממחה עד שיפטרנו מקבל ההמחאה בפירוש ואחרים הטילו בה פשרה שאם פשע המקבל ולא תבע את המומחה עד שהעני נסתלק הממחה אבל כל שלא פשע לא נסתלק ואף אחרים תירצו בה שלא נאמר דין מעמד שלשתן להסתלק הממחה לגמרי אלא בשנתנו הממחה למקבל ההמחאה וכמו שיצא הלשון בה תנהו לפלני וכו' אבל בהמחאת פירעון לא נסתלקו וכנגד מה שכתבנו אלא שדעת זה הפסדו מבואר ממעשה הנזכר כאן בהנהו גינאי וכן אחרים תירצו בה שדין מעמד שלשתן אינו אלא כששלשתן במעמד אחד אבל כל שאמר הממחה למומחה שלא במעמד המקבל ואע"פ שהמקבל אמר אחר כן לבעל הבית שכבר אמר לו חנוני ליתן לא נסתלק ואע"פ שהדין אמת מכל מקום לשון המחהו אצל חנוני אינו סובל כן וסוף הדברים תירצו גדולי הפוסקים שאין דין מעמד שלשתם אמור אלא בשיש לממחה אותו מנה ביד זה שהוא אומר לו ליתנם לו אבל בזו בעל הבית אין לו אצל חנוני כלום אלא שהוא אומר ליתן בהקפה עליו וכל כיוצא בזה לא נסתלק המלוה ואע"פ שתלמוד המערב נראה כחולק בזו כבר תירצנוהו לדעתם כמו שכתבנו שם ולמדת מכל מקום שאין דין מעמד שלשתם אלא שהיה לממחה מנה זו ביד המומחה אבל כל שאינו בידו והוא אומר להלוותו חוזר המקבל אצל בעל הבית ובכלל זה אם המומחה יכול לחזור ולומר רצוני היה להלוותו ומימליכנא אם לאו ולקצת חכמי הדור ראיתי כן אלא שדעתי שכל שסילק את הממחה בפירוש אין המומחה יכול לחזור וכן לא המקבל ונמצא ששניהם שוים שאם סלקו בפירוש שניהם אין יכולין לחזור ואם לאו שניהם יכולין לחזור יג. מה שכתבנו גם כן שאין דין מעמד שלשתן נאמר אלא בששלשתן במעמד אחד אבל כל שאין שלשתן במעמד אחד אע"פ שהודיעו כלם זה לזה ר"ל שאמר ממחה למומחה ליתן והמומחה אמר למקבל ליתן והמקבל אמר לבעל הבית שכבר קבלו על המומחה אין זה כלום יד. שאין צורך למעמד שלשתן אלא כשרוצה להקנות בלא קנין אבל כל שראובן רוצה להקנות חובו שאצל לוי לשמעון בקנין אין צריך להיות שמעון באותו מעמד הואיל ולוי נשתעבד לו בקנין אבל ראובן יכול לחזור לדעת גאוני ספרד תלמידיהם של גדולי הפוסקים שכתבו דהואיל והלואה להוצאה ניתנה לא מהני בה קנין ילמדו רבים מדבריהם דבפקדון מהני קנין ואינו יכול לחזור טו. הוא שכתבו הגאונים שאין דין מעמד שלשתן אמור על ידי שליח כגון שאם ראובן חייב לשמעון מנה ושולח שלוחו ללוי שיתן מנה שבידו לשמעון והשליח מקבל עליו כן במעמד שמעון אינו כלום שמאחר שעשאוה הלכתא בלא טעמא הבו דלא לוסיף עלה יו. הוא שכתבו גדולי הפוסקים שכל שזה שהומחה מכניס ערב למקבל ההמחאה נשתעבד הערב ואפי' בלא קנין ששעת המחאה כשעת מתן מעות היא והרי ערב בשעת מתן מעות משתעבד בלא קנין יז. הוא שכתבו אחרוני הרבנים שלא נאמר דין מעמד שלשתן אלא בישראל אבל בגוי אינו כן וכיצד נדון בו אם הלוה או הנפקד גוי ואמר לו ישראל תנהו לישראל פלני לא קנה שאפי' זיכה ישראל לחברו על ידי גוי לא קנה ואין מעמד שלשתן יותר מזכוי ואם הנפקד ישראל ואמר לו ישראל תנהו לפלני גוי במעמד שלשתן כל זמן שהנותן אינו חוזר יכול הנפקד ליתנו לגוי אפי' אמר לו שלא בפני הגוי אבל אם חזר הנותן לא זכה הגוי ומכל מקום אם הגוי מכריח את ישראל ליתן מצד שבדיניהם חייב הואיל ואמר לו ישראל מתחלה הרי זה נותן ופטור ואם הגוי נותן ואומר לישראל תנהו לישראל במעמד שלשתם קנה הישראל ויכול להוציא מן הנפקד בדין שהרי אף בדיניהם נסתלק זכות הגוי מאותו מנה:

מי שמנה שליח ואמר לו הולך מנה לפלני שאני חייב לו אם רצה לחזור אינו חוזר מפני שזה זכה בשבילו וכמו שאמרו הולך כזכי ואע"פ כן כל שנאנסו ביד שליח חייב המשלח באחריותו עד שיגיע ליד הבעלים הואיל ולא ברשות המלוה מסרם לו ואע"פ ששמואל חלק בזו עם רב לומר מתוך שחייב באחריותו חוזר ורב ושמואל הלכה כשמואל בדיני בזו הלכה כרב משום דתניא כותיה וכמו שאמרו הולך מנה לפלני שאני חייב לו תן מנה לפלני שאני חייב לו הולך לפלני מנה פקדון שיש לו בידי תן לפלני מנה פקדון שיש לו בידי חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר ויש סוברים לפסוק כשמואל וכתבו לשיטתם שאף לשמואל כל שאין שם חיוב אחריות לשולח אינו חוזר ולא שתאמר כגון ששלחו בידו מתנה וכמו שפרשו גדולי הרבנים שבמתנה אין אומרין הולך כזכי כמו שנבאר ולא כגון שקבל עליו מלוה אונס הדרך שכל שנעשה כן בתורת מלוה פטור אלא כגון שקבל עליו שליח אונס הדרך או שהתנה עם המלוה שכל שמוסרו ליד שליח להוליכו אצלו יהא פטור מאחריותו ויש מפרשים אותה אף כשהלוה חייב באחריותו וכגון שנתנם הלווה ליד השליח ומת הלוה ונשארו יתומים ואין יכולין לחזור ולומר מטלטלין שלנו הם שכבר זכה שליח בשביל הלה אחר שאין הם חייבים באחריות וכן אף לדעת שמואל הואיל והולך כזכי אין אחד משאר בעלי חוב יכולין לתפשם אע"פ שלא הגיעו ליד המלוה ואפילו היה מוקדם ומכל מקום אין אנו צריכין לכל זה שרוב פוסקים הסכימו שהלכה כרב:

אלא שבפקדון מיהא שבארנו שאינו חוזר דוקא בהוחזק כפרן עד שהדבר מוכיח שנוח לו לבעל הפקדון שיצא מרשותו של זה שאם לא כן חוזר השולח מפני שאומר לו אין רצונו של מפקיד להיות פקדונו ביד אחר שמא תאבד ולא תחזור לו בעינה אבל הוחזק כפרן אינו חוזר ואף אם השליח הוחזק כפרן מכל מקום ניחא ליה שתצא מיד כפרן אע"פ שבאה ליד כפרן זה הואיל ומכל מקום אחריותו על הראשון הא מכל מקום כל שהנפקד לא הוחזק כפרן והשליח הוחזק כפרן יראה שאף בהלואה חוזר ויש חולקים בה הואיל ומכל מקום אחריותו על הראשון והוחזק כפרן האמור כאן יש מפרשים דוקא שהוחזק כפרן אחר שהופקד אצלו והמפקיד לא ידע הא אם המפקיד מכיר ומאמין סבר וקביל ואינו חוזר ויש מפקפקים בזו:

זה שביארנו בהולך שהוא כזכי דוקא במלוה או בפקדון שהוחזק כפרן אבל במתנה הולך אינו כזכי ואם רצה נותן לחזור קודם שיגיע לידו חוזר אלא אם כן אמר לו בהדיא זכה ששליח מתנה כשליח הגט ובגט מיהא הולך אינו כזכי שלא נאמר הולך כזכי אלא למי שמזכין לו ביד אחר את שלו אבל מה שאינו של מקבל אינו קונהו בהולך:

כל שביארנו שהמשלח אינו יכול לחזור אם החזיר לו השליח והעני השולח המלוה גובה אותם מידו וכן כתבוה גדולי הפוסקים בתשובת שאלה ומה שכתבו בשני של קדושין בענין שליח נעשה עד ועדים מפטר פטירי מיגו דיכלי למימר אהדריניה ללוה פירושו כגון שהלוה עשיר ויכול המלוה ליפרע ממנו שאם היה עני כל שאמרו אהדריניה ללוה חייבים לפרוע למלוה:

וכל שהיה הלוה חייב לשליח ורוצה לעכבם בחובו יכול מלוה לכופו ליתנם לו ואם המלוה חייב לשליח אף הוא אין יכול לעכבם שהרי המלוה יכול לחזור על הלווה:

כבר רמזנו שכל שהמלוה אמר לו לשלחם בידו של זה מסתלק הלווה מאחריותו ואין זה צריך לפנים שאף בשואל כל שאמר שלחה לי ביד שלוחי פטור מאחריותו אם כן מה שאמרו בסוגיא זו ברב ששת דהוה ליה אישרתא דסרבלי במחוזא ר"ל דמי הקפת סרבלים שמכר להם באשראי ואמר ליה לרב יוסף בהדי דאתית אייתינהו ניהלאי לא שישלח הוא להם את רב יוסף שיתנו לו המעות אלא בהדי דאתית אם ירצו ליתנם לך קבלם בשבילי וכבר ביארנו בדין זה שאם בא לחזור אינו חוזר וחייב באחריותו ומכל מקום אם התנה השולח עם השליח שיקבל הוא עליו אונס הדרך צריך בה קנין ואינו משתעבד באמירה בעלמא והוא שאמרו נקני מינך דקבילת עלך אנסו דארחא וכן מה שהוזכר במעשה הסמוך לו שר' יוסי בן כיפר לא היה רוצה להחזיר אע"פ שפקדון היה ענינו בהוחזקו כפרנים שאם לא כן הרי היה לו להחזיר מן הדין וכן אתה למד מאותו מעשה במה שכתבנו שכל שאין השולח יכול לחזור אם החזיר השליח הוא חייב ענינו בשהחזיר שלא מצד אונס אבל כל שהיה השולח אנס ובעל זרוע ואין זה יכול לישמט ממנו אלא שאומר לו או החזר או קבל אונס הדרך הרי זה מחזיר ואין זה נקרא מציל עצמו בממון חברו אחר שעל ידי אותו ממון הסכנה באה ואפי' היה משבחם על כך אין בזה סרך עברה ובתלמוד המערב אמרו עולא במסקיה תמן אתלוין בהדיה תרין חוזאי קם חד שחטיה לחבריה אמר ליה יאות עבדית אמר ליה אין זיל פרע ליה בית השחיטה אתא קומי ר' יוחנן אמר ליה שמא החזקתי ידי עוברי עבירה אמר ליה את נפשך אצילת:

אמר ליה רב לרב אחא ברדלא קבא דמוריקא אית לי גבך יהביה לפלוני באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי מכלל דאי בעי מצי הדר ביה פי' דקס"ד שהיה מבטיחו שלא יחזור בו להכי מתמה מכלל דאי בעי מצי הדר ביה ה"ק ליה דברים הללו לא נתנו לחזרה פי' שאינו יכול לחזור בו כיון שאמר לו במעמד שלשתן ואתא לאשמועי' דאפי' במתנה מועטת אי אמר במעמד שלשתן קנה ואי לא לא קנה:

הנהו גינאי דעבדי חושבנא בהדי הדדי פש חמש איסתרי גבי חד מינייהו אמרי ליה יהבינהו למריה דארעא בטסקא באפיה מריה ארעא וקנו מיניה לסוף אזל ועבד חושבנא בין דידיה לנפשיה לא פש גבייהו ולא מידי פי' ונודע הדבר שטעו בחשבונם שהם היו מודים לו אתא וקא הדר ביה אתי לקמיה דרב נחמן וא"ל מאי אעביד לך חדא דאמר רב הונא אמר רב ועוד הא קנו מינך א"ל רבא אטו האי מי קאמר לא יהיבנא דליכא גבאי קאמר א"ל א"כ קנין בטעות הוא וכל קנין בטעות חוזר:

איתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו רב אמר חייב באחריותו פי' חייב המשלח הזה באחריות אם יאנסו מיד שליח זה שהרי לא צוהו המלוה שישלחנו לו ע"י זה ואם בא לחזור ולומר החזירם לי שלא יאנסו ממך בדרך אינו חוזר ואע"ג דאמר מסתפינא דלמא מיתנס באורחא אי נמי לא מהמנינא לך ומסתפינא לך דלמא שמטת ואכלת להו אפ"ה אינו יכול לחזור בו דכיון דיהיב ליה אדעתא לאמטוייה ניהליה והימניה תו לא מצי למיהדר ביה ושמואל אמר מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר לימא בהא קמיפלגי דמר סבר הולך כזכי דמי ומר סבר לא כזכי דמי פי' לימא בהולך פליגי אי דמי כזכי אי לא כי בתן אשכחן במתני' דכזכי דמי לימא בהולך פליגי אי דמי כזכי כי היכי דאמרי' בתן או לא. ואי ק' ואפי' אי סבר שמואל דהולך לאו כזכי דמי אמאי יכול לחזור בו לא יהא אלא הוא בעצמו תופש בשביל המלוה הא קי"ל התופש לב"ח קנה. תשובה הא אמרן לעיל גבי תופש לבעל חוב דאי אמר מסתפינא דילמא מתנסי באורחא אי נמי דלמא שמטת ואכלת להו טענתיה טענה והכא אי אמרי' כזכי דמי אין טענתו טענה לא דכ"ע הולך כזכי דמי והכא בהא קמיפלגי דמר סבר אמרינן מגו ומר סבר לא אמרינן מגו פי' בלישנא דהולך כ"ע לא פליגי דהכי משמע הולך כמו תן ואילו אמר גבי עבד נמי הולך גט שחרור זה לעבדי כיון דליכא מיגו אינו יכול לחזור בו והכא משום מגו אמר שמואל דיכול לחזור ופי' המורה דכ"ע הולך כזכי דמי ואם היה במתנה דליכא אחריות מודה שמואל דאינו חוזר ואינו נ"ל דהא לקמן אמרינן דלגבי מתנה לא אמרינן הולך כזכי דמי ואע"ג דקי"ל הלכה כשמואל בדיני הכא הלכה כרב דאמרינן תניא כותיה דרב הולך מנה לפלוני שאני חייב לו תן מנה לפלוני שאני חייב לו והולך מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר. פי' לא דמי חייב באחריות דפקדון לחייב באחריותו דמלוה דאילו גבי מלוה אי מתניס ההיא מנה באורחא חייב הלוה באחריותו עד דמטי ליד המלוה וכ"ש אי כפר ביה שליח ואילו פקדון דוקא אי כפר ביה שליח אי נמי שמטיה ואכליה חייב (השליח) [המשלח] באחריותו אבל (פקדון) אילו איתניס באורחא פטור אם יש עדים בדבר כדקיימא לן בפ' המפקיד דאע"ג דק"ל שומר שמסר לשומר חייב משום דא"ל אנת מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה. ה"מ היכא דליכא עדים שנאנס וצריך שבועתו של זה אבל היכא דאיכא עדים שנאנס מיד שומר שני פטור שומר ראשון כדתנן בפ' המפקיד השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר מה שישבע השוכר כגון שראה בעיניו שמתה כדרכה וה"ה אם יש עדים בדבר אבל ודאי אם אין עדים בדבר חייב השולח ואינו נפטר בשבועה של שליח משום דא"ל בעל הפקדון את מהימנת לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה אי נמי י"ל גם במנה של פקדון חייב באחריותן ואעפ"י שיש עדים שנאנס בדרך משום דא"ל בעל הפקדון מי הרשך לשלחו לי בדרך הלכך פשיעה היא אצלו שבודאי אילו נאנס בעיר ביד שומר שני פטור אבל בדרך חייב מפני שלא היה לו לשלחו אלא לעכבו בידו עד שיבא הלוה ויטלנו או שישלח שליח שישלחנו לו ויקבל עליו אחריות הדרך ואפ"ה אם בא לחזור אינו חוזר שכבר זכה השליח בעבור בעל הפקדון בענין זה שיהיה אחריותו עליו וזה פשע לעצמו שמסרו לו ושוב אינו יכול לחזור בו. ומקשה פקדון לימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר פי' כדקי"ל לקמן בפ' ג' ואע"ג דקי"ל שומר שמסר לשומר חייב ולא מפסיד בעל הפקדון בידיה אפ"ה כיון דהוא נאמן אצלו ופקדון כל היכא דקאי ברשותיה דמריה קאי מפקיד כופר הוא אם ישלחנו לו ביד אחר ולא דמי למלוה דלהוצאה נתנה שהוא שמח אם ישלחנה לו ובהא דאחריות על המשלח אבל בפקדון קפיד וכיון דקפיד נמצא שחוב הוא לו ואין חבין לאדם אלא בפניו ואמאי אינו חוזר הא לאו זכות הוא אמר ר' זירא כשהוחזק קפדן פי' שהוחזק המשלח זה קפדן בפקדון זה דהשתא אנן שהדי דניחא ליה לבעליו שיצא מידו:

בד"ה לסוף אשתמיט להו משמע דבדין לא היו יכולין לכופו כו' אע"ג דלא הוחזקו כו' עכ"ל הכי משמע להו דבדין לא היו יכולין לכופו דאל"כ לא הוי ליה לאישתמט מנייהו אך מ"ש אע"ג דלא הוחזקו כפרנין כו' הוא קשה דהא הכא אשרתא הוה דהיינו מלוה ולכאורה דלא פרכינן לימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אלא אפקדון אבל אמלוה לא תקשי לן כלל והיינו משום כיון דהכא עדיין הלוה חייב באחריות לא שייך למימר ביה אין רצוני שיהא ביד אחר משא"כ גבי פקדון אע"ג דהנפקד חייב באחריות שייך ביה אין רצוני כו' דרצוני בחפץ יותר מבדמיו וכן נראה מדברי הפוסקים שלא הזכירו הא דהוחזק כפרן אלא גבי פקדון ונראה ליישב דברי התוספות דבהלואה ודאי דאיכא למיפרך הכי לימא אין רצוני שיהא ביד אחר משום דאת מהימנת לי שתעשה. בה שמירה מעולה טפי כיון שאת חייב באונסין משא"כ השליח דאינו חייב על האונס ואע"ג שהלוה חייב באחריות מכל מקום אין רצוני כו' דשמא לא יהיה לך לשלם אלא דאפילו בפקדון שאין הנפקד חייב באונסין מכל מקום יכול לומר אין רצוני כו' דאת מהימנת לי טפי לשומרו שמירה מעולה מאיש אחר ושמא לא יהיה לך לשלם ודו"ק:

ע"א ד"ה לסוף אשתמיט להו משמע דבדין לא היו יכולין לכופו להחזיר וכו'. כתבו כן משום דקשה להו והיכי עביד הכי אם הדין נותן שחייב להחזיר להם ונראה שהתוס' מפרשי אשרתא דסרבלי היינו שהיה לו בידם סרבלים והיו מחויבים ליתן לו הסרבלים לזמן מיוחד והוי דומה לפקדון ולכך כתבו התוס' לישנא דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ולא כפרש"י שפי' שנתן סרבלים באשראי לתת לו המעות לזמן קבוע דהיינו הלואה:

גמ' יהבינהו ניהליה למרי ארעא (מוגה) בטסקא. ונ"ב לשון הרי"ף:

רש"י בד"ה ה"ק כו' כיון דבאפי' כו' כצ"ל:

בד"ה שפיר כו' לאיש מלוה לשון אחר הד"א:

גמ' וכ"ת ה"נ וכו'. לעיל באלא מעתה הקנה לנולדים לא פריך וכ"ת ה"נ כו' דהתם פשיטא ליה טפי לתלמודא דאין סברא להיות צריך בכל פעם לידע כמה ימי חייו של הזוכה:

ברש"י בד"ה ה"ג דכ"ע הולך כזכי כו' ואם היה במתנה דליכא אחריות כו'. ובקבא דמוריקא דהוי מתנה צ"ל דלא הוי בידיה דאז תן לא הוי כזכי [גם כאן אינו מדוקדק דאף זכי לא מהני] לכן באפי' קאמינא כו':

בתוס' בד"ה ולא פש גביה כו' טעיתי כו' מגו דאיבעי אמר חזרתי ופרעתי. אם למרא ארעא הוי מגו מגברא לגברא (ה) ובטעיתי אין מרא ארעא מכיר בשקרו ואם לגינאי כבר נתחייב לשלם לזה במעמד ג'. לדעתי בקנין בלא שטר אינו יכול לומר פרעתי א"ש הא דקאמר קנו מניה כו' עיין בחידושי הרשב"א:

בתוס' בד"ה לסוף אשתמיט להו משמע דבדין כו' יש משבשין [דמשמע להו דבדין כו'] מלשון אשתמיט להו ולא מהן. אבל פירושו דאם בדין היה צריך להחזיר לא הו"ל לאשתמיט ולעשות שלא כדין ופשיטא דגברא רבה כרב יוסף בר חמא לא ישתמט מן הדין. ועוד נ"ל דפירוש משתמיט משום שהם היו רוצין שישתעבד הוא בקנין לפי דבריו שהוא שליח מרב ששת שלא יחזור כו' ולרב יוסף לא היה נוח לו להשתעבד להיות עבד לוה על חנם ולחזור בו לא היה יכול ורשאי כיון שזכה בו בשביל רב ששת אבל אם היה יכול לכוף אותו ע"י ב"ד לחזור בו למה ליה לאשתמוטי מה לו להכניס עצמו בזו פשיטא היה חוזר ודו"ק:

בא"ד אע"ג דלא הוחזקו כפרנים כו'. אולי מפרש אשרתא דסרבלא חבילי דסרבל ולא מלשון אשראי וכן פירש הערוך ע"ש ופקדון הוי אבל הא דעבד לוה כו' [דלישנא אחרינא] לא א"ש לפי"ז וק"ל. ודוחק לפרש דמשמע להו במלוה פשיטא דקשה ולימא ליה אין רצוני וכו' דלמא יאבד ולא יהיה לראשון מה לשלם אף דאחריותו עליו וגרועי גרעי לשמירתו דהלוה חייב באונסין והשליח רק שומר חנם אלא אפילו פקדון דשניהם שומרי חנם אפ"ה לימא אין רצוני וכו' ודו"ק. דא"כ הול"ל אפילו פקדון נמי וכו' או לפרוך אתרוייהו והנראה לי דצ"ל בלא"ה בשמעתין דללישנא קמא דקאמר ליה שפיר עבדית דלא שוית נפשך בחנם עבד לוה וכו' עדיפא הול"ל כמו באמת ללישנא בתרא שהרי הם חייבים לי באחריות ולמה תקבל עליך אחריות ומשום דררא דהפסד הול"ל לא משום עבד וכו' דמשמע כאילו אין כאן הפסד אבל הפירוש הוא ללישנא קמא כיון דהוא עשאו שליח לשלוח בידו אחריות על ר"ש כדין שלחם לי ביד פלוני דלא היה הפסד להשליח אילו נאנס שהרי הוא ידע האמת דרב ששת עשאו שליח רק הם לא האמינו לו להשליח שנעשה שליח והיום או מחר יבא רב ששת ויחזור ויתבע מהם לזה אמרו לו ליקני לזה אמר דמ"מ שפיר עבדית דלמה לך ליכנס לפי שעה בעבד לוה וכו' ולשון שני שפיר עבדית כו' שעליהן היה מוטל לשלוח על אחריותן וכו' ולזה כתבו התוס' ואע"ג דלא הוחזקו כפרנים וחוב הוא לו לשלוח על אחריותו דהא לא פריך אמלוה משום דהתם הלוה חייב באחריותו כדקתני ופשיטא דזכות הוא למלוה וכו'. (ו) משא"כ כאן דהו"ל אחריות אמלוה [כדין שלח לי וא"כ אמאי בדין לא היו יכולין לכופו כיון דלדברי השליח חוב הוא למלוה] ודו"ק:

גמרא בההיא הנאה כו' גמר ומשעביד נפשיה. עיין מה שכתבתי בס"ד בכורות (יח ב) תד"ה אקנויי:

שם א"ל הבינהו כו' וקנו מיניה. כצ"ל וכן הוא ברי"ף וברא"ש:

רש"י ד"ה איסתירי. סתם איסתירי סלע צורי. עי' לקמן (מה ב) וברש"י ד"ה איסתרא. ובקדושין (יא ב) ובב"מ (קב ב) ועוד בכ"ד מוכח דסתם איסתרא הוא סלע מדינה. וע"ע סוכה (כב ב) ובתד"ה כזוזא וצ"ע:

רש"י ד"ה הולך תן. א' מכל לשונות הללו. אולי צ"ל מב' לשונות עי' תוס' כתובות (ח) סד"ה שהכל. וכן בר"ן וברש"י שם ליתא מלת כל:

גמ' לסוף אשתמיט. נ"ב שבכל כי ה"ג לית בי' משום מדבר שקר תרחק ומשום שארית ישראל וגו׳ כיון דלא מיחייב בהו ולא יכול להציל מידם באופן אחר אם לא יבטיחם על שקר. [א"ה לענ״ד נראה משום דלשון אין יש בו שני משמעות א' אין הוי שמסכים לדבריו והשני הוה משמעית כמו לא עי' ב״ק (דף לג ע״א) והוא אמר להו בלשון אין והם סברו כי הבטיחם ע"ז. והוא חשב בלשון לאו]:

אָמַר לֵיהּ הוּנָא מַר בְּרֵיּה דְּרַב נְחֶמְיָה לְרַב אַשֵּׁי אֶלָּא מֵעַתָּה כְּגוֹן הַנִּי דְּבֵי בַּר אֶלְיָשִׁיב דְּכָפְתִי וְשַׁקְּלִי לְאַלְתָּר הָכֵי נָמִי דְּלָא קָנוּ וְכִי תֵּימָא הָכֵי נָמִי אִם כֵּן נָתַתָּ דְּבָרֶיךָ לְשִׁעוּרִין. מקשים הא רב אשי עצמו הקשה לעיל על אמימר אלא מעתה הקנה לנולדים וכו' משמע דסבירא ליה דרב איירי בכל גונא, ואם כן תיקשי לדידיה אלא מעתה כגון הני דבי בר אלישיב? ועיין במהר"ם שיף ז"ל.
ונראה לי בס"ד דלעולם רב אשי סבירא ליה דקני בכל גוונא אפילו בהני דבר אלישיב יען דסבירא ליה לרב אשי דחכמים תיקנו כן מטעם דרוב העולם ניחא להו בזה משום דהוי מלוה חדשה ואינשי אלימי בעלי זרוע לא שכיחי כל כך ואף על גב דימצא גברי אלמי בטלי במעוטיה ולא פלוג רבנן אבל לסברת אמימר שפיר מקשי משום דנולדים שכיחי הרבה.

גמ' א"ר חייב באחריותו. ע' בריטב"א קידושין דף מג ע"ב ד"ה מאי קסבר:

תוס' ד"ה ולא פש גביה כו' דמנפשיה אין נאמן. ע' ב"ב דף קעה ע"א תד"ה חזר ואמר:

גמרא והא לא ידעי למקרי. ק"ל מה בכך דבשעת מסירה לא ידעי למקרי הא מ"מ יעידו שמכירים בטב"ע שזהו השטר שנמסר בפניהם ואנן נברר לקרות מה שבשטר דהא בכל ע"מ אי ליכא ע"ח ע"כ צריך שהעדים יכירו בטב"ע שזהו השטר שנמסר בפניהם דעל מה שיהיה בזכרונם מה שנכתב בשטר ליכא למסמך דלמא ישכחו וליכא למען יעמדו ימים רבים אלא דסמכי' שיכירו בטב"ע שזהו השטר שנמסר בפניהם וממילא ידונו הב"ד על מה שנכתב בשטר. וכמ"ש תוס' להדיא לקמן (דף כב ע"ב) ד"ה אבל בשטרות. וא"כ ה"נ בשטרי פרסאות מהני בכה"ג. ואי דנימא כיון דבעידן דנמסר בפניהם ל"י למקרי לא מקרי ע"מ, דע"מ לא משוי ליה שטר אא"כ ידעי מה שנכתב בו. ז"א דהא מבואר לקמן (דף יט ע"ב) תוס' ד"ה צריכים למקרי דאף בקרא הגט אחר נתינה מהני. ואף בלא קיום כלל אם ניסת לא תצא הרי דמקרי ע"מ בכל גוונא אף דלא קראו להשטר בעידן מסירה. או דמטעם ששומעים שאומר הבעל ה"ז גיטך ויכולים להאמין לו דבידו לגרשה הוי כמו קראו אותו ושפיר מקרי ע"מ. וה"נ במה שאומר הלוה ה"ז שט"ח ממני יכולים להאמינו דבידו לשעבד עצמו הוי כמו קריי' וא"כ ע"כ פירכת הש"ס דהכא והא ל"י למקרי לא דלא הוי ע"מ בלא קריי' אלא דפירכת הש"ס כך האיך יעידו אח"כ על מה דכ' בשטר כיון דל"י למקרי וכמו שפירש"י להדי'. ובזה יקשה הא יעידו בטב"ע שזהו השטר שנמסר בפניהם. וצע"ג:

גמרא הא אמר רב חדא זימנא. וק"ל לשיטת תוס' דס"ל דבמתנה ל"א תן כזכי א"כ דלמא המעשה היה שהיה קבא דמוריקא בחצירו דהנפקד ואשמעי' דדוקא באפי' קאימנא דא"י לחזור מטעם מ"ג. אבל שלא באפי' היה יכול לחזור דבמתנה ל"א תן כזכי, וצע"ג:

כהלכתא בלא טעמא. הריטב"א בחי' קדושין כתב להוכיח דהמקבל יכול לחזור בו דאלת"ה ה"ל הלכתא בטעם הגון כי שע"י שקיבל עליו האמצעי ליתן מה שבידו להמקבל עי"ז נפטר הנותן מן המקבל ושוב אין המקבל יכול לחזור בו א"כ פשיטא שיחזור על האמצעי שעפ"י דיבורו נפטר הנותן ממנו. והש"ך סי' קכ"ו סקל"ח טען עליו אה"נ אחר שנפטר הנותן עי"ז דין הוא שיפרע האמצעי להמקבל אך היא גופא הילכתא בלא טעמא במה יתחייב האמצעי וישתעבד בדיבורו אפי' אם אינו בע"כ אלא מרצונו מ"מ במה ישתעבד בדיבורא בעלמא. ולפע"ד צדקו דברי הריטב"א דהנה נראה לש"ס הילכתא בטעמא בההיא הנאה דמשתני' לי' ממלוה ישנה למלוה חדשה ומסתמא נמי משום דבי בר אלישיב לחוד גברי אלמא דלא שכיח משום הני לא הדר בי' ש"ס אלא משום נתת דבריך לשיעורין ונ"ל הפי' דכל א' יטעון זה בעיני קשה כדבי בר אלישיב וא"כ לית לי' הנאה דמשתני ממלוה ישנה לחדשה וע"כ אני חוזר מדיבורי שקבלתי עלי לשלם למקבל שהוא קשה בעיני כבר אלישיב וכיון שהוא מוחזק אין יכולין להוציא ממנו. וגם הנותן יטעון בהיפוך יודע אני שזה המקבל אדם רך ונוח לך ונהנית במה שנשתני' ממלוה ישנה לחדשה ובדין נפטרתי מהמקבל שלי וגם ממנו אין יכולין להוציא נמצא המקבל נלקה וזהו קושי' ש"ס נתת דבריך לשיעורין ומשום הכי הוצרך לומר שהוא הילכתא בלא טעמא כנלע"ד פי' הש"ס. ומעתה יפה הקשה הריטב"א נניח הדבר בהילכתא בטעמא משום ההיא הנאה דמשתני' לי' וכו' ואם יזדמן שיטעון הנותן שהמקבל נוח ורך ולא נוכל להוציא ממנו ממילא יתחייב האמצעי לשלם להמקבל כי לו יהיה כדבריך שהמקבל קשה בעיניך כדבי בר אלישיב מ"מ בעיני הנותן איננו כן ולא נוכל להוציא ועל פיך שקבלת אמש עליך פטרת הנותן מחובו א"כ בדין צריך לשלם לו ולא הוה הילכתא בלא טעמא ויפה כ' הריטב"א אך היינו לשיטת הסוברים דמעמ"ש איננו בע"כ אבל לר"ת מעמ"ש הוא בע"כ ולא גרם לו היזק אין הוכחתו של ריטב"א כלום ור"ת ס"ל מעמ"ש הוא בע"כ וס"ל המקבל יכול לחזור בו אבל לא מכח הכרחו של הריטב"א הנ"ל:

חדא הא. הסכמת הש"ך וכן חלקת מחוקק ובית שמואל דאע"ג דמעמ"ש אינו יכול למחול ואפשר אפי' קים לי' אינו יכול לטעון מ"מ אם קידש אשה במעמ"ש הוה ספק קידושין אולי הלכה כהפוסקי' יכול למחול ולא סמכה דעתה. ולכאורה צ"ע מה בכך אם קמי' שמיא גליא דהלכה כהפוסקים יכול למחול מ"מ כיון דב"ד שלנו פוסקים אינו יכול למחול ואפי' קים לי' לא יכול לטעון שוב אשה סמכה דעתה ומתקדשת. וי"ל להפוסקים דיכול למחול ולא סמכה דעתה א"כ מתחלה כשתקנו חז"ל מעמ"ש כהלכתא בלא טעמא לא תיקנו אקידושי אשה נמצא לא הפקירו חז"ל בהפקר ב"ד ונהי בדורות אחרונים פוסקין שאינו יכול למחול וסמכה דעתה מ"מ לא נתקן מעמ"ש על זה עיין וק"ל:

הני גינאי וכו' עיין ש"ך חו"מ סי' קכ"ו סק"י. ולפע"ד צדקו דברי מהרי"ט ז"ל בשלמא התם אין אדם תובע להשליח אלא אנו חוששין שהוא נוגע בעדות על זה שפיר י"ל שאינו נוגע כי מה לו אם יכפור בזה או בזה אבל הכא שתובעים ממנו ורוצה לפטור עצמו במגו שפיר י"ל שאין לומר מגו מגברא לגברא וכמהרי"ט וצ"ע:

חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר כ' הרא"ש דהתופס לבע"ח במקום שאינו חייב לאחריני מ"מ צריך לקבל אחריותו עליו. וגם דינו של מהר"מ מאייבר"י אמת דאינו יכול לתפוס אפי' כשמקבל עליו אחריות אלא כשהלוה מבזבז נכסיו אבל בלא"ה לא דא"כ לא שבקת חיי כל א' יתפוס ויאמר אתה חייב לפלוני ע"ש פי' ובשמעתין מיירי כשאינו מבזבז דהרי קמן שדעתו לשלם שהרי א"ל הולך לו מנה. ונראה שלזה כוונו תוס' במ"ש דהשתא סבור שאותו טעם שאמר שמואל מפני שחייב באחריותו אינו עיקר פי' קצת טעם יש בו אלא שאינו עיקר דלכאורה הכי קאמר שמואל מתוך שחייב המשלח באחריותו לא יכול זה לתפוס לבע"ח אלא שאין זה הטעם עיקור דהרי בלאה"נ אינו יכול לתפוס כיון שאין זה מבזבז נכסים וכטעמא של מהר"מ מאייבר"י הנ"ל ועיין פנ"י לא כ"כ. ועיין רא"ש פ"ק דב"מ בשם תשו' הרי"ף דתופס לבע"ח במקום שלא חב אינו מן הדין דלימא לי' לאו בע"ד דידי את אלא מן התקנה היכי דמבזבז נכסים והרא"ש טען עליו דהוה מדינא ולא מתקנתא ע"ש ונראי' דברי רא"ש כסותרים זא"ז ויפה כ' הב"ח סי' ק"ה דאין כאן סתירה. דהרי"ף הוה ס"ל מן הדין אינו יכול לתפוס כלל אפי' מבזבז נכסים ורק מתקנה התקינו שיכול לתפוס היכי דמבזבז נכסים ורא"ש ס"ל בהיפוך מדינא יכול לתפוס אפי' אינו מבזבז נכסים ומשום לא שבקת חי' תקנו שלא יתפוס אלא היכי דמבזבז נכסים וע"ש נפקותא לדינא אי שביעית משמטת ע"ש:

הולך מנה לפלוני וכו' תן מנה לפלוני. כ' הרא"ש מדנקיט תן אחר שכבר תני הולך ש"מ תן לא עדיף מהולך וא"כ כיון דקיי"ל במתנה הולך לאו כזכי ה"ה תן ואמנם רמב"ם לא פסק כן וצ"ל דבשמעתין מיירי תן ולא מסרו עתה לשם זה ורמב"ם מיירי באומר תן מנה זה לפלוני אז הוה כזכי ועדיף מהולך וכן מצאתי בקרבן נתנאל ועוד אחרונים ונכון הוא:

כשהוחזק כפרן. הרמב"ם במלוה פסק כרב דתני' כוותי' ובספ"ק דהל' שכירות כ' דבפקדון יכול לחזור בו משום שהנפקד חייב באחריותו וכ' ה"ה שלא רצה לומר משום אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר כי טעמו של רמב"ם כולל אפי' אי כל יומי מפקיד גבי' ומהימן לו אפ"ה יחזור משום שחייב באחריותו ע"ש והוא תמוה דהא קיי"ל כרב אעפ"י דחייב באחריותו מ"מ אינו יכול לחזור ונ"ל עפ"י מ"ש שם הרמב"ם בשומר שמסר לשומר אפי' אי כל יומי מפקיד גבי' ומהימן לי' מ"מ אי גרעי' לשמירתו כגון שהראשון הוא שואל אפי' בבעלים והשני ש"ש חייב דמ"מ שמירתו מעולה משמירת ש"ש ע"ש. וא"כ צע"ג מ"ט הקשה ש"ס מאין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר משמע אי כולי יומא מפקיד גבי' לא ק' לי' ואמאי הרי גרעי' לשמירתו שהראשון חייב באחריות ולא השני וכיון דגרעינן לשמירתו ממילא ה"ל חוב ולא זכי' וצ"ל אה"נ הומ"ל הכי אלא שמעתין רהיטא אליבא דרב דלית ליה שומר שמסר לשומר חייב ולית לי' הך דגרעינן לשמירתו נהי מ"מ מקשה מאין רצוני שיהי' פקדוני ביד אחר דלכתחילה גם רב מודה מהכרח מתני' לקמן כ"ט ע"א כמ"ש תוס' ד"ה כאן וכו' ואפשר אפי' כל יומי מפקיד גבי' ואלא שגרועי' גרעי' נמי אסור לכתחילה מכח האי מתני' מ"מ אין הש"ס יכול להקשות בכח אלא מלשון המשנה דלקמן כ"ט ע"א אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר. וא"כ לדינא יפה כ' רמב"ם שהראשון חייב באחריותו פי' וה"ל גרעון בשמירה וק"ל:

אשרתא דסרבלי בערוך ב' פירושים או הלואה פירש"י או חבילת סרבלי' בפקדון וצ"ל בהאי פירושים גופא פליגי לישנא דללישנא קמא הוה פקדון ע"כ שפיר עבדית דלא שוית נפשך עבד לוה ואידך לישנא ס"ל מלוה הוה ותוס' ד"ה לסוף וכו' קאי ללישנא קמא ואין צורך לדוחקו של מהרש"א. שוב מצאתי כן בקרבן נתנאל:

איסקפא דכספא. מכאן הוציא הרשב"א דכשמאיים עליו ומחמת איום מחזיר הפקדון להנפקד והעני או כופר פטור השליח ולא הוה כמציל עצמו בממון חברו דהרי לא בא עליו לאונסו אלא מחמת המפקיד כההיא כסא דכספא דמס' ב"ק ועיין ר"ן:

ואמנם ש"ך סי' קכ"ה סוף סק"ד ס"ל דרמב"ם חולק על זה אע"ג דמאיים עליו מ"מ חייב באחריות עניות וכפירה. וצ"ל דהוה שפיר מציל עצמו בממון חברו שהרי לא כפוהו לחזור להם איסקפא דוקא אלא שיקבל עליו אחריות הדרך והוא לא רצה לקבל אחריות הדרך והציל עצמו באיסקפא דידי' ע"כ חייב באונס עניות וכפירה דידהו. וצ"ל עובדא דר' אחי בר יאשי' הכי הוה דרבי דוסתאי דאמר אין קיבל עליו אחריות עניות וכפירה דידהו. ור' דוסתאי מסר נפשו אפי' על זה משום דאם יכפרו ואפי' ישלם הוא לר' אחי בר יאשי' דמיו מ"מ הוא רוצה בחפץ שלו דוקא והחפץ אינו יכול להחזיר ולמסקנא אינו צריך למסור נפש על זה אבל אחריות דמי שויו חייב לרמב"ם להבנת הש"ך וצ"ע:

תוספות בד"ה ולא פש גביה ולא מידי פי' ר"ח וכן ר"ת שהיו בעלי דינים מודים כו' עכ"ל. נראה שדקדקו לכתוב שהיו בעלי דינים מודים הודאת הנותן גם הודאת המקבל דבהודאת הנותן לחוד לא מיפטר הלוה או הנפקד ממקבל אפי' אם הוא מקבל מתנה דלאו כל כמיניה דנותן להפסיד למקבל לאחר שנגמר המעמד שלשתן כיון דקנה ברשותיה קיימי ואם מודה הנותן שטעה ישלם משלו וכן בהודאת המקבל לחוד לא מהני לחזור על הנותן אפילו אם הנותן נתן למקבל בתורת פריעת חוב לאו כל כמיניה דמקבל שהוא הלוה לחוב בהודאתו את המלוה כל זה מבואר בלשון הרא"ש ז"ל ע"ש. לכך כתבו התוספות שכולם מודים או שיש עדים שטעו אבל קשה דא"כ אמאי אתי לדינא קמיה דר"נ ועיין בסמוך:

בא"ד ומשמע מדבריהם דמנפשיה אין נאמן כו' אע"ג דאית ליה מיגו דאי בעי אמר חזרתי ופרעתי כו' עכ"ל. והרשב"א ז"ל בחידושיו כתב דאיכא למימר דהיכא דאיכא מגו מהימן אלא דהכא ליכא מיגו דפרעתי משום דקני מיניה וקי"ל סתם קנין לכתיבה עומד ותו לא מהימן לומר פרעתי ע"ש באריכות ובאמת שרוב הפוסקים כתבו דבקנין לא מצי למיטען פרעתי אבל מלשון התוס' כאן ודאי נראה דסברי דבקנין בלא שטר נמי מצי למיטען פרעתי ועי"ל דהא דקי"ל סתם קנין לכתיבה עומד היינו בקנין של מכר ומתנה או של הלואה שעומדת לזמן ולטרוף ממשעבדי ובכה"ג אמרינן שפיר סתם קנין לכתיבה עומד דאל"כ למה הטריח לעשות קנין וכיון דלכתיבה עומד אי איתא דפרעי' איבעיא ליה לאודועי לסהדי משא"כ בעובדא דגינאי דהכא שלא עשו הקנין אלא לקיום המעמד שלשתן דלאו כ"ע דינא גמירי ונראין הדברים דקנין כי האי לא ניתן לכתוב וא"כ יכול לטעון פרעתי ואפ"ה משמע להו דלא מצי למיטען טעיתי במיגו דפרעתי כן נ"ל. ובעיקר דבריהם שכתבו דלא מצי למיטען טעיתי במיגו דפרעתי נראה לכאורה דה"ה במיגו דלהד"ם כגון דליכא סהדי על המעמד ג' אפ"ה לא מצי למיטען טעיתי במיגו דלהד"ם והא דנקטו מיגו דפרעתי היינו דלא פסיקא להו מיגו דלהד"ם דמסתמא איכא עדים אבל דלא מהימן לומר טעיתי במיגו דפרעתי מוכח שפיר מדר"ח ור"ת וע"כ דהכי הוא דאי ס"ד דבמיגו דלהד"ם נמי לא מהימן לומר טעיתי א"כ מאי דוחקיה דר"ח ור"ת לאוקמי עובדא דגינאי בדוחקא כגון דאיכא סהדי דטעי או דמודו כולהו דזהו דוחק גדול דא"כ אמאי אתו לדינא קמיה דר"נ דהא הגננא הנותן צריך לשלם למרי ארעא החוב שלו כיון שיודע שטעה או לשלם לגננא החוב שלו אם לא שנצטרך לומר שהגננא הנותן העני או הלך למ"ה ובפשיטות הוי להו לאוקמי עובדא דגננא בענין דליכא סהדי על המעמד שלשתן ועל הקנין אלא הכל נעשה בהודאת עצמן שא"צ עדים אף בקנין דלא איברי סהדי אלא לשיקרא כדאיתא בסי' קצ"ה ומש"ה מהימן לומר טעיתי במיגו דלהד"ם אע"כ דבכל ענין לא מהימן אף במיגו דלהד"ם אלא שיש להתיישב בדבר מ"ט דלא מהימן בשלמא הא דלא מהימן במיגו דפרעתי יש לומר דהוי ליה כמיגו במקום עדים דכיון דאיכא עדים על המעמד שלשתן וחזקה שלא התחייב בפניהם אא"כ יודע בבירור שהוא חייב והו"ל כאילו יודעים העדים שלא טעה (וכמו שדקדק הרי"ף ז"ל דאל"כ בכל השטרות נמי ליטעון טעיתי ונ"ל בכוונתו דנהי דלא מצי למיטען להד"ם שהעדים מכחישין אותו ולא מצי למיטען פרעתי משום דא"ל שטרך בידי מאי בעי אבל טעיתי שאין העדים יכולין להכחישו אמאי לא מהימן אף בשטר אע"כ דכיון שהתחייב עצמו בפני העדים ידוע בבירור דלא טעה וא"כ ה"ה בנידון דידן זה נ"ל ברור בכוונתו ונסתלקה תמיהת הש"ך בסימן פ"א סעיף כ"ג סעיף קטן ס' מלשון הרי"ף ז"ל ואין בזה הכרע לדין שלו דהרי"ף ז"ל לא איירי אלא בקנין ע"ש ודוק) הדרינן לשמעתי' דלפ"ז תו לא מהימן במיגו דהו"ל כמיגו במקום עדים אבל היכא דליכא עדים על המעמד ג' אמאי לא מהימן לומר טעיתי במיגו דלהד"ם כיון דליכא עדים וליכא למימר דאפ"ה הו"ל כמיגו במקום חזקה דחזקה כיון שהודה במעמד ג' ואמר תן פסקה למילתא ובודאי לא טעה וכההיא דאמרינן סוף פרק גט פשוט בשכ"מ שאמר תנו לא מצו היורשים לומר חזר ואמר אבא פרעתי והיינו טעיתי כמ"ש התוספות שם ומשום דאמר תנו פסקה למילתא וה"נ דכוותה דה"ה לבריא שאמר תנו דהא לחד תירוצא כתבו התוספות דבש"מ שייך יותר לומר שטעה שאין דעתו מיושבת אלא דאפ"ה תיקשי הא קי"ל דמגו במקום חזקה הוא בעיא דלא איפשיטא בפ"ק דב"ב ואם כן פשיטא דהמוחזק מצי למיטען טעיתי במיגו דלהד"ם וליפטר ועוד נראה לי דהכא לא מיקרי מיגו במקום חזקה כיון שהחזקה גופא אינה ידועה לנו כי אם מפיו אנו חיין והוי ליה הפה שאסר כו' מה שאין כן בההיא דפרק קמא דב"ב וכיוצא בו שהחזקה ידוע' לנו בעדים שיש עדים על קביעת הזמן וחזקה שאין פורע תוך זמנו ועל פי סברא זו הנכונה נתיישבה תמיהת התוספות ס"פ שני דכתובות גבי חזקה אין עדים חותמין על השטר ע"ש ומבואר אצלינו באריכות וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא מוקי לעובדא דגינאי דהכא בדליכא סהדי ומהימן במיגו דלהד"ם. והנלע"ד דאפילו בדליכא סהדי לא שייך טעיתי במיגו דלהד"ם דממ"נ אם יטעון להד"מ יש עד אחד שמכחישו וקי"ל דמיגו במקום ע"א לא אמרינן שהרי אם נאמר דהיכא שהנפקד או הלוה כופר ואינו רוצה לשלם להמקבל אפ"ה נפטר הנותן מהמקבל כמ"ש הרי"ף ז"ל ס"פ המקבל א"כ תו לא מיקרי הנותן נוגע בעדות והו"ל ע"א ואם נאמר כשיטת הרא"ש ז"ל וסייעתו דלא נפטר הנותן וצריך לשלם למקבל אם הוא בעל חוב א"כ מיקרי המקבל עד אחד לסייע להנותן נגד הנפקד וא"כ תו לא מיקרי מיגו דניחא ליה לטעון טעיתי ומש"ה לא מהימן כן נ"ל ויש לדקדק בזה מלשון הרמ"א ז"ל שהכריע ג"כ בסימן קכ"ו דבדליכא סהדי יכול לטעון טעיתי אלא דנראה שהוא סובר כשיטת הרשב"א והר"ן ז"ל דבליכא סהדי לא הוי חזקה כלל לומר שלא הודה אא"כ ידוע לו בבירור ולפ"ז אפילו בלא מיגו יכול לומר טעיתי ודלא כמ"ש הש"ך שם ס"ק ס' דטעמיה דרמ"א והמחבר משום מיגו דלהד"ם וא"כ תיקשי הא הו"ל מיגו במקום ע"א אע"כ דטעמא דרמ"א כמ"ש. ולדעתי צ"ע מאי שנא מההיא דסוף פר' גט פשוט דבדאמר תנו פסקה למילתא ומשמע דלאו דוקא שכ"מ אלא כ"ש בברי שאמר תנו כמ"ש בשם התוס' שם וגם לשון התוס' שם צ"ע דבתירוץ הראשון מוקי לגינאי דהכא משום קנין דוקא וקשיא ליה תיפוק לי דאמר תנו והרבה יש לי לדקדק בדינים אלו בלשון הש"ך סי' פ"א וסימן קכ"ו ואין כאן מקומו להאריך אולי יזכני ה' להאריך בביאורי לח"מ בעזה"י ודוק היטב:

בד"ה ומר סבר הולך לאו כזכי והשתא סבר כו' לאו עיקר טעם הוא עכ"ל. ולולי דבריהם יש לפרש מאי לאו דקאמר שמואל מתוך שחייב באחריותו אפילו אי הולך לאו כזכי לא היה יכול לחזור משום דהו"ל תופס לב"ח אלא מתוך שהמשלח חייב באחריות הו"ל כתופס לב"ח במקום שחב לאחרים דאסקינן לעיל דלא קנה וכן נ"ל מלשון הרא"ש ז"ל ע"ש:

בד"ה לסוף אשתמיט להו כו' אע"ג דלא הוחזקו כפירש"י כו' עכ"ל. דבריהם בזה תמוהין מאד דבאשרת' דהיינו מלוה לא שייך לומר אין רוצה שיהא פקדונו ביד אחר אלא דוקא בפקדון ומה שכתב מהרש"א ז"ל בזה דבריו דחוקין מאד ואפשר לפרש דהאי אשרתא דסרבלא היה כעין פקדון כגון שהמעות היו צבורין ומונחין שם בעין ולעיל משמע להדיא דאפי' במעות של פקדון נמי שייך אין רוצה אע"ג דהלה חייב באחריותו מ"מ איכא קפידא אפילו במעות דהני חריפי טפי וכדומה ואפשר דלשון אשרתא משמע להו הכי וכמ"ש בס' קיקיון דיונה שהערוך פירש בענין אחר. ולולי דמסתפינא היה נראה לי שנפל איזה טעות בספרים שכל דברי התוספות אינן על לשון לסוף אשתמיט להו דהיינו עובדא דרב ששת ורב יוסף אלא אעובדא דרב אחי ברבי יאשיה ור' דוסתאי בר ינאי קאי שבדין לא היו יכולין לכופו והתם א"ש דבפקדון הוי האי כסא דכספא וכמ"ש נראה מלשון רבינו תם בתשובה שהשיב לרבני רעגנשבורג כמו שהוא במרדכי בפ"ק דגיטין ע"ש:

בגמרא תניא כוותיה דרב כו' ואע"ג דלקמן פרק התקבל מסקינן דרב גופא מספקא ליה אי הולך כזכי כרבי או כר' נתן דהולך לאו כזכי ומש"ה פסיק דאין יכול לחזור דספק ממונא לקולא אפ"ה מייתי שפיר תניא כוותיה דרב דנהי דאיכא לאוקמי ברייתא כרבי מ"מ שמעינן דלא אמרינן מתוך שחייב באחריותו ועיין לקמן בחידושינו פרק התקבל:

גמרא איתמר הולך ק' לפלוני, שאני חייב לו רב אמר חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר. ושמואל א' מתוך שחייב כו' חוזר. לכאורה מה דאמר רב חייב באחריותו פשיטא דשלא מדעת לא נפטר והול"ל רק שאינו חוזר. וצ"ל דנקיט רק לרבותא אף דחייב כנ"ל מ"מ אינו חוזר לאפוקי מדשמואל ודוחק. ונ"ל למאי דמשמע חולין סוף פ' אותו ואת בנו ד' פרקים כו' דמוקי לה בזוכה ע"י אחר דפ' דזכות כו' זכין כו' ותנן אי מת ללוקח ותמוה דקי"ל הגדילו יכולין למחות וכן בכל זכות כשאינו רוצה כשנודע וכיון שמת כו' למה יפסיד לוקח. והי' נראה דדוקא כשלא נולד דבר אחר כך קודם שנודע לו בזה אי מוחה איגלאי למפרע שלא הי' זכות והוכיח סופו ע"ת דהא חזינן שאינו רוצה משא"כ בנולד אח"כ כמו מת הנ"ל דלא שייך איגלאי כו' דמה"ט הוא דאין רוצה שפיר י"ל כיון דהי' אז זכות לקנות ואף שיהי' באחריותו מת כו' ככל מקח שאין המוכר מרוצה רק שיהי' על לוקח הספק אחריות דאחר כך כמ"ש תוס' כתובות פרק אע"פ דאל"ה לא הי' מוכר א"כ בד"פשצריך לבשר והוי זכות גם זה לקנות לחלוטין שיהי' ס' אחריות עליו ושפיר אנן סהדי אז זכות הוא והי' עושהו שליח לקנותו כנ"ל. ושפיר אף שמת השור ללוקח כנ"ל ואף שאינו רוצה עתה לא שייך הוכיח סופו כנ"ל. וא"כ בהוחזק כפרן כדמוקי לקמן הברייתא דהוא זכות גמור מה שזוכה זה נימא כשמואל דתליא הא בהא דמתוך שחייב כו' חוזר א"כ ה"א להיפוך דאין חייב באחריות כלל דהוי זכות גם שיהי' באחריות המלוה והי' עושהו שליח לזכות שיפטור לוה לגמרי כדי שלא יוכל לחזור כנ"ל. ושפיר קמ"ל דחייב באחריות והיינו משום דלא תליא כו' ויכול להיות שניהם ושוב הוי זכות רק שא"י לחזור וחייב באחריות. ויש נ"מ היכא שמתנה בפירוש זכי ע"ת אם אהי' פטור מאחריות דבזה אם יהי' חייב באחריות יוכל לחזור שוב בהוחזק כפרן י"ל דפטור מאחריות דגם כה"ג זכות כנ"ל. ואף דאינו רוצה מלוה אח"כ כשנאבד לא מהני דלא שייך הוכיח סופו כנ"ל. ומ"מ לא מצינו בפוסקים בזכות שלא בפניו כה"ג אף שנולד אח"כ דבר דמשום הכי הדר בי' וצ"ע:

לכאורה הא שלא פליגי באומר זכי צ"ל דקמ"ל רבותא דהולך כזכי. וי"ל להיפוך דבזכי נהי דא"י לחזור שיהי' שלו כמקודם מלוה ונעשה פקדון ע"י זכות זה דא"א זוכה בשלו לאחרים וזוכה עי"ז דהוי של מלוה מיוחד מעות אלו לפרעון. אבל במה זכה שיהי' בידו ליתן הוא למלוה הא בלא הוחזק כפרן אדרבא שייך גם בזה א"ר שיהי' פקדוני בי"א וצריך להחזירו ללוה שיהי' פקדון בידו ויחזור למלוה מעות אלו דבמה שאמר זכי אין כאן שום הוכחה שיהי' הלה הנותן למלוה. ולכך דוקא בהולך דהוי כזכי ומ"מ אמר לו הולך ותן כו' שפיר כיון שזכה גם בזה זכה שיתן למלוה והיינו שפירש"י ז"ל בא לחזור משום שמא יאנס בידך כו' היינו אף שאינו רוצה לחזור מהזכוי מעות אלו רק שחוזר ממה שביד השליח שיחזירהו לו ג"כ אין יכול לחזור כנ"ל. וקשה באמת למה אי"ל בשלמא גוף המעות י"ל גם בלא הוחזק כפרן הוי זכות שהיה רק חוב ועתה בזכות זה נעשה ממון שלו בעין אבל לענין שיוליכנו השליח לא דמה זכות הוא. וצ"ל באמת דוקא בהוחזק כפרן הוא דאי"ל גם מזה שגם זה זכות שלא יחזור ללוה אף בתורת פקדון. אבל בלא הוחזק כפרן אינו זכות כלל ואף דאמר ליה הולך מ"מ מצד דבורו יכול לחזור בו וזכות לענין זה לא הוי כלל כנ"ל. והיכא דגם השליח רגיל מלוה להפקיד אצלו דלא שייך אין רצוני י"ל כיון דלענין גוף הממון הוי זכות שיהי' דמלוה לפרעון וכאלו עשאו מלוה שליח וכיון דמעות המלוה הן בידו מצד המלו' שוב הלוה לאו בע"ד דידי' שיוכל לחזור שיתננו לו שהוא יחזירנו. א"כ אף אי לא א"ל הולך רק זכי ג"כ הדין כן דאי"ל שרק יזכה ויחזירנו דשוב פקע כחו ואף דהיכא דנשאר חיוב אחריות לא שייך לאו בע"ד דידיה כדאמר פ' משה"נ דוקא דמשתעי כו' באחריות כו'. היינו לענין לדון עמו ע"ש אבל שיוכל לחזור משיהיה בידו י"ל דלא מהני אף שבאחריותו כנ"ל כיון דאנן סהדי באלו עשאו שליח ושוב להיפוך אין הוכחה שירצה מלוה שיחזור השליח ללוה לפקדון כנ"ל ואפשר באף דאינו רגיל להפקיד אצל השליח ג"כ אמרינן כיון דגוף הזכיה הוי זכות שוב הוי כשליח וא"י שיהיה זכות שיחזירנו לזה. ואף בלא הוחזק כפרן כנ"ל ולא אמרינן שיהיה כאלו הפקיד פקדון שהי' בידו דהיה הדין להחזיר למפקיד כיון שלא נתן בתורת פקדון רק בתורת זכיה כנ"ל ושפיר א"צ להחזיר לו כנ"ל רק בפקדון פריך שפיר אין רצוני כו' דפקדון אין כאן שום זכות בגוף המעות דמה חילוק בין שהוא אצל מי שהפקיד בעצמו או אצל אחר ולכך לא משני בהי' רגיל להפקיד דלא שייך אין רצוני כו' דמכל מקום אין שום זכות בזה וע"כ מוקי רק בהוחזק כפרן כו' דהוי זכות זה עצמו שיצא מת"י כנ"ל. משא"כ מלוה דגוף הדבר זכות שיהיה לפרעון שוב י"ל דלא מהני אין רצוני כו' שיהיה חייב להחזיר. דדיעבד אינו פשיעה בשומר שמס' לשומר לרבא דקי"ל כו' ולאביי אפשר באמת כנ"ל דפליגי רק שיוכל לחזור מגוף המעות. או ברגיל להפקיד אצלו או בהוחזק כפרן כנ"ל:

שם גמרא לימא בהולך כזכי קמיפלגי וכ' תוס' דא"כ הך מתוך דאמר שמואל אינו עיקר הטעם כלל רק משום דלאו כזכי ע"ש ודוחק גדול ונראה לע"ד די"ל דהא קשה להרא"ש שכ' דתופס לבע"ח מהני מדינא באינו חב לאחרים א"כ אף אי הולך לאו כזכי מהני תפיסתו שא"י לחזור. וע"כ דכמו שכ' הרא"ש דיכול לומר קבל עליך אחריות ע"ש. והיינו גם אחריות אונסין במלוה ע"ש. כן כאן כיון דאין השליח מקבל עליו רק כש"ח א"י לתפוס כלל דשוב חשוב חב מה שחוב ללוה גופיה דבשלמא לענין גוף החיוב כיון שמחויב לפרוע לא מקרי חב. אבל באופן זה שישאר חייב באחריות וא"י לחזור אינו מחויב לפרוע באופן זה להיות לו ב' הריעותות ושוב מיקרי חב שא"י לתפוס. וא"כ אף שהולך לאו כזכי צריך הטעם מתוך שחייב באחריותו כו' חוזר כנ"ל. או י"ל למ"ש הר"ן לעיל דהולך ותן כו' אף אי לאו כזכי מ"מ קפידא אינו וכיון דאם היה מלוה עושה שליח אחר לקבל מזה היה מהני אף שאמר תן דשלוחו כמותו ע"ש גבי שטר שיחרור בר"ן וא"כ אף דהולך לאו כזכי מ"מ זכין לאדם כו' ונעשה אח"כ שלוחו לזכות מיד עצמו כאלו עשה מלוה שליח ומהני דבממון לא בעינן חזרה שליחות אצל בע"ד כנ"ל רק דהיה צריך שיכוין אח"כ לזכות אחר שקיבל דבקבלה לחוד לא זכה עדיין אבל אח"כ היה מהני. רק משום דחב ללוה כנ"ל שיהיה באחריותו ולא מהני זכי' היכא שחב ושפיר צריך טעם מתוך כנ"ל. עוד פשוט נראה כיון דבמתנה הולך לאו כזכי רק בחוב משום דמחויב א"כ אופן זה אינו מחויב לפרוע שיהיה עדיין חייב באחריות כנ"ל ושוב הוי כמתנה דאין כזכי. ושפיר טעם דמתוך שחייב באחריות הולך לאו כזכי כנ"ל:

עוד נראה דהא ודאי אם לא היה חייב באחריות לא היה חשוב זכות כלל בהולך דהא גם אם לא יזכה יוליך לו רק דיכול לחזור ועכ"פ יהיה באחריות לוה משא"כ כשיפטור מאחריות ויהי' המוליך ש"ח ודאי דאינו זכות ורק משום דהוא שלא מדעת ועדיין לוה חייב באחריות הוי זכות שיזכה בשבילו. וא"כ הא בכל דבר דיש זכות וחובה בקדושין ושחרור לר"מ דל"א זכין שלא בפניו משום הצד חובה. וקשה למה הא בכל זכות קי"ל הגדילו יכול למחות וא"כ הוי שוב תמיד זכות דאם לא ירצה יוכל למחות ואם ירצה יזכה וע"כ דהא טעמא דזכין שלא בפניו רק משום אנן סהדי דהיה עושהו שליח אלו ידע כמ"ש רש"י וא"כ בזה דיש צד חובה רק דהזכות משום דהוא שלא מדעתו וא"כ לא שייך אי הוי ידע הי' עושהו שליח דאם הי' יודע הי' חוב ולא הי' עושהו שליח מדעת כלל ולא מהני שלא מדעת שיחשב זכות בשביל שהוא שלא מדעת כנ"ל וזה מוכרח. וא"כ בהנ"ל דאם הי' עושהו שליח הי' לוה נפטר מאחריות ולא הי' זכות כלל א"כ שיהי' זכות רק משום ששלא מדעת לא מהני כלל. ושפיר אמר מתוך שחייב באחריות ככל לוה ממילא לא הוי עושהו שליח שיהי' נפטר הלוה מאחריות ושוב לא שייך זכין שלא בפניו שלא יוכל לחזור וממילא יכול לחזור כנ"ל. ובשלמא אמר זכי א"כ לא יתן כלל אם לא יזכה אפשר דחשוב לזכות דנעשה מן מלוה פקדון כיון שנותן רק ע"ת שיזכה. אבל בהולך דגם אם לא יזכה יוליכנו לו רק ס' חזרה ודאידאין זכות אם לא יהי' חיוב אחריות ושפיר מתוך שחייב וע"י הזכיה אם הי' מדעת הי' נפטר שוב לא הוי זכות כלל ויכול לחזור וא"ש. אמנם בהוחזק כפרן נראה דגם שיהי' נפטר מאחריות מ"מ הוי זכות מה שקיבל זה ולא יוכל לחזור כנ"ל. ושוב הוי זכות גמור דאנן סהדי דגם אלו ידע הי' עושהו שליח כנ"ל. ושוב אינו יכול לחזור ומ"מ חייב באחריותו כיון שהוא שלא מדעת גם לשמואל כנ"ל כמו בכל זכות דיכול למחות כשנעשה חוב כנ"ל. ומ"מ שפיר א"י לחזור כיון דגם אם הי' נפטר מאחריות הי' זכות ושייך אנן סהדי כנ"ל. ומיושב לע"ד בזה דאמר תניא כרב בתר דדחי דלא פליגי בהולך כזכי וגם לא מקשה כלל אשמואל רק תניא כו'. ולהנ"ל מיושב דאי פליגי בהולך כזכי לא קשה כלל אשמואל דשם דתני פקדון וע"כ בהוחזק כפרן ובזה שפיר גם במלוה הדין דחייב באחריות וא"י לחזור כנ"ל. משא"כ בלא הוחזק כפרן דכל הזכות רק משום דחייב באחריות כנ"ל רק למאי דדחי דכ"ע הולך כזכי רק אמרינן מיגו והפי' להיפוך משום דחייב באחריות לכך יכול לחזור ושוב גם בהוחזק כפרן כן אמר שפיר תניא כרב כנ"ל:

שם גמ' דכ"ע הולך כזכי כו'. מיגו כו' רש"י ז"ל פי' במתנה ודחו תוס' דהא קי"ל במתנה לאו כזכי ע"ש. וי"ל דהא לתוס' תמוה דמדמי גיטין פרק התקבל דפריך רב אדרב מגט והא גט כמתנה דל"ש טעם שכ' תוס' בשיחרור ואיך מדמי חוב לגט ע"ש שצריכין לדחוק הרבה ולכך י"ל לרש"י כדמסיק התם דמספקא ליה לרב אי הולך כזכי ובממון לקולא דא"י לחזור ובגט לחומרא ע"ש. א"כ י"ל דגם במתנה ספק רק דמספק מוקמינן בחזקת מרא קמא כדקי"ל לרבנן בקיימא באגם שאין א' מוחזק בהמחליף ע"ש. וגם כאן שתופס בחזקת שניהם וספק אי זכה גם במתנה לאו כזכי בפרט דהוי ברי ושמא דמסתמא אמר שכיון רק הולך כנ"ל רק בחוב כיון דאף אי הולך לאו כזכי מ"מ הא יכול בעצמו לתפוס לזכות למלוה דתופס לבע"ח באינו חב לאחרים מהני כנ"ל אי לא נימא כמ"ש לעיל רק דיכול לומר לתופס קבל עליך אחריות. ושוב לענין זה בספק א"י להוציא כלל מהזוכה דבזה שוב ס' ממונא לקולא כיון דבין אי הולך כזכי או לאו כזכי זכה עכ"פ בשביל המלוה רק לחייבו בקבלת אחריות שוב א"י להוציא מס' שמא כזכי וזכה בלי אחריו' והוי כהאי דפ"ב דב"ב ס' אילן קדם כו' ע"ש כ"ד ע"ב וב"מ דף ק"י כיון דממ"נ שלו רק דמים כו' הממע"ה ע"ש, ולכך שפיר מהני בס' והוי כמסקנא דגיטין דמספק' ליה לכן אמר דכ"ע הולך כזכי דהוי ספק כנ"ל. ומיושב תי' הש"ס מס' אמרינן מיגו כו' דלכאורה תמוה דגם בזכי שייך מיגו וע"כ דהא נתרצה כן וא"כ אי הולך כזכי שייך ג"כ שנתרצה כדינו להיות חייב באחריות כנ"ל. ואי באמת י"ל כן למה נקטו הולך. ולהנ"ל י"ל טעם שמואל דאמרינן מיגו היינו דתלי' הא בהא ואי לאו כזכי א"י לתפוס ולזכות עבור המלוה כל שלא קבל עליו אחריות אין התחלת זכיה כלל שישאר חיוב אחריות אלוה ושוב מספק מוקי אחזקת מ"ק כמו מתנה כנ"ל ורב ס"ל לא אמרינן מיגו היינו דלא תלי' רק שצריך לקבל ואם לאו צריך להחזיר לו אבל יהי' רק בתורת פקדון אצלו דגוף הזכיה לפרעון כבר זכה בשביל מלוה רק להחזיק כנ"ל. ושוב הוי כהאי דאילן קדם כו' דאין כאן חזקת מ"ק רק ספק אם יכול להוציא כנ"ל. ומדויק הלשון אי אמרינן מיגו כו' היינו אם תליא הא בהא וא"ש כנ"ל:

ולמ"ש לעיל י"ל דהפי' לשמואל דאמרינן מיגו היינו מתוך שחייב כו' א"י לתפוס דחשוב חב ללוה דזה שיהי' ב' ריעותות עליו שאינו יכול לחזור ויהי' חייב באחריות זה אין חיוב עליו והוי חב כחב לאחרים א"כ כל זמן שאינו מקבל ע"ע אחריות אין תפיסתו מועלת כלל כנ"ל. ולשיטת תוס' י"ל כמ"ש לעיל דאופן פרעון זה שישאר חיוב אחריות עליו אינו מחויב והוי שוב כמתנה דלאו כזכי משא"כ באומר בפירוש זכי כנ"ל:

עוד נראה די"ל טעמא דשמואל דהא חזינן במקח כל שלא משך יכול לחזור בו ומחויב להחזיר המעות דלא קי"ל כר"ש דכל שהכסף בידו כו' דכיון דנתן המעות רק בשביל החפץ לא משך שיקנה לא מהני אף שמשך המעות כנ"ל רק בחליפין כנ"ל. ממילא כשנותן מעות סתם גם למלוה עצמו בעד פרעון לפטור חובו לא קנה המעות עד שיהי' פטור מחובו שמחילת המלוה הוא תמורת המעות. רק דפרעון בע"כ שמי' פרעון וממילא נפטר מחובו אבל אי הוי משכחת שלא נפטר מחובו ולא נתן לו רק לפרעון לא מהני כלל לזכות כנ"ל. וא"כ אפשר דגם באומר זכי מ"מ לא קני מלוה עד שנודע לו ונפטר הלה מחובו כנ"ל רק דאפשר דהוי כמפרש שמזכה מיד אף שלא נפטר משא"כ בהולך כו' ושפיר מתוך כו' מיגו כו' ורב סבר דהוי הולך ג"כ כמפרש כנ"ל:

שם גמרא פקדון כו' אין רצונו כו' בהוחזק כפרן ולא משני ברגיל להפקיד דלא שייך אין רצונו כו' וי"ל דמ"מ מאי זכות הוא שהפקדון אצל הב' מכשהוא אצל הראשון שהפקיד אצלו דבשלמא מלוה הי' חוב ורק גורם לממון וע"י זכיה שלו נעשה גוף הממון שלו והוי זכות משא"כ פקדון. אולם הר"ן כתב להדיא דברגיל כו' א"י לחזור ע"ש. ובאמת מדהביא הרי"ף לשון הגמרא הקושיא והתי' משמע דדוקא משום אין רצונו כו' וקשה כנ"ל וצ"ל משום דזה מקבל עליו להוליכו לו כו' ומ"מ אינו טעם דלא שייך זכיה בזה וי"ל משום דיהי' אחריות על שניהם. וגם ז"א דזה מחמת שהוא שלא מדעתו ולא שייך אלו הוי ידע הי' עושהו שליח דלמה טוב לו חיוב ש"ח של זה מזה כיון דעושהו שליח נפטר הראשון ולומר שהי' עושהו שליח שלא בעדים גם זה יש לדחות בפרט לרמב"ם ומסקנת הש"ך דאם עשאו שלא בעדים גם כן כשמודה פטור ע"ש:

שם גמ' אשרתא דסרבלי מרש"י משמע דהי' עיסקא והי' מעות דג"כ מלוה ולכך בלא הוחזק כפרן זכות. אבל תוס' פי' פקדון וכ' דאף דלא הוחזק כפרן מ"מ בדין לא היו יכולין לכופו להחזיר כיון דאמת שהי' שליח ע"ש. והא כיון שלא הי' עדים היו יכולין לכופו וצ"ל דהוי קשיא להו הא דאשתמיט כיון דע"פ דין צריכין להחזיר איך השמיט א"ע דבשלמא כשאינו כדין אף שהבטיח הוי כטלי דינר וחלוף כו' די"ל משטה משא"כ כשהוא כדין והבטיח. ולכך כ' כיון שידע האמת ששלוחו הוא ולא שייך אין רצונו כו' ושלא כדין יוציאו הי' רשאי להשתמט והי' מוכח מזה כשיודע שהדין עמו אף שע"פ דין יזכה הלה מצד שלא יאמינו רשאי להשתמט דדוקא בהא דמנין ליודע כו' מדבר שקר כו' אבל להשתמט רשאי כנ"ל:

שם גמרא ר' אחי כו'. לכאורה הא היה ב' וקי"ל הן הן שלוחיו הן הן עידיו אף ע"ז שהן שלוחים ע"ש ושליח שעשאו בעדים קי"ל דפטור מאונסין ול"ל לקנות. וא"ל דדוקא עדים אחרים שייך להכי טרח ע"ש ב"ק דכשלא שלח א' רק ב' שייך ג"כ להכי טרח. וי"ל דנהי דהן עדים אח"כ דאז אין נוגעין קודם דתיקון היסת די"ל אהדרינהו כו' אבל לענין ליתן להם המעות אין נאמני' ע"ז שהן שלוחים בתורת עדות דהן נוגעין שיתן להם המעות ורוצים להחזיק ולא ישלמו דעכשיו נגיעה גמורה דאל"ה לא יתנו להם כנ"ל והוי כשלא בעדים ואין לומרשפיר יקנו כנ"ל דעדיין חיוב אחריות כנ"ל. ובזה מיושב דלכאורה אף שמאויימים מ"מ הרי לא הוחזקו כפרנים א"כ בדין היו מוציאין ממנו ולמה לא אהדר להו די"ל אח"כ שהיה כבר בידם אינם נוגעין שוב די"ל אהדרינהו ושוב נאמנים שהם שלוחים בעדים וא"צ להחזיר כנ"ל. ולכך י"ל דשאל אם קרובין כו' ואף דמ"מ שלא כדין אין ראיה שיעשו גם מה. גם מה דא"ל שפיר עבדת כו' ולמ"ש י"ל דשוב נוגעין משום השני נח לי ראשון קשה דאם יאמרו אהדרינהו לכו ודאי דהיו כופרין ושוב נוגעין וממילא ע"פ היו צריכין להחזיר כנ"ל וא"ל שפיר עבדת.

לכאורה כיון שהוא החזיר יהיה עד מסייע ולא שייך את מהימנת בשבועה כו' ויהיה הם פטורים מאחריות דקי"ל שומר שמ"ל פטור ורק משום את מהימנת כו' וממילא גם מר' יוסי ב"כ למה רצו. אך לענין זה י"ל לכ"ע לא מהני עד אחד אף אי דלא כהרא"ש גבי שומר שמסר לשומר היינו משום דעד מסייע שנגנב לא שייך היאך לא מהימן בשבועה דהא אין חיוב שבוע' כלל שע"א פוטר וממילא אין כאן חיוב ממון אבל כאן דע"ז לא מסייע אם פשע או לא דאיך יודע רק עדותו שעשאו שליח ופטור זה שוב עדותו רק לממון ולא מהני דכבר יש חיוב ממון ע"י את מהימנת היאך לא מהימן כנ"ל:

(יד א רש"י) ד"ה איסתירי זוזי סלעי מדינה סתם איסתרי (פי' סלע מדינה הוא סתם איסתרי) סלע צורי איסתרי זוזי (פי' סלע צורי נקרא איסתרי זוזי). ועי' רש"ש ששגה בזה (ר' אהרן דוד חורגל בכנסת הגדולה ח"ד צד 161).