קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה. פי' רש"י ז"ל וזמן הגט לא מהני מידי דאמרינן לה אייתי ראי' אימת מטא גיטא לידך.
ואית למירמי עליה מהא דגרסינן בפ"ק דמציעא (דף י"ט) מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה והוינן בה וליחו' שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזיל בעל' וזבין פירי דמניסן עד תשרי ואתיא היא ומפקה וטרפה לקוחות שלא כדין. הניחא וכו' אלא למ"ד משעת נתינה מאי איכא למימר ומתרץ דאמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך אלא התם הוא דאמרי' לה הכי משום דכיון דנפל איתרעי ביה אבל בעלמ' לא וכדמקשי התם נמי אי הכי בשאר שטרות לימא הכי דאלמ' משום דנפל שאני וכדמוכח' שמעתא כולה דהתם ושמעתין נמי דייקא דכל דכתיב ביה זמן לא בעיא ראיה אימת מטא גיטא לידה דכיון דמוקדם פסול ולא חיישינן דילמא כתביה ואותביה בכיסתיה משום דלא מקדים אינש פורענותא לנפשיה למאי ניחוש לה.
וי"מ קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה ומסתמא שעת נתינה יש לה קול וליכא למיחש לזמן שבו ומיהו כל אימת דלא ידיע אמרי' ביומ' דאבתב אתיהיב. אבל משום בת אחותו איכ' דספק נפשות להקל ואין זה נכון.
אבל פי' השמועה מתחלתה כך הוא: ר"ל סבר משעת חתימה אין לבעל פירות וצריכה אשה שתדע מתי נחתם כדי שתתבע פירו' מאותו יום וזמנין נמי דאמליך וגמר בדעתו לגרשה וכתב וחתמו בלא זמן לפי שנזדמנו לו סופר ועדים והוא רואה בנכסי אשתו קמה לקצור וענבים לבצור ומניחו בכיסו עד דשמיט ואוכל להו ואח"כ מגרשה בגט זה נמצאת מפסדת פירו' משע' חתימה עד שעת נתינה ולא מן הדין אבל עכשיו שהיה בו זמן תטרו' משעת כתיבה וחתימה. ור"י סבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה ויודע' היא זמן תביעתה לפירו' ועוד לכשיגרשנה בודאי שיחזיר לה נכסיה ומגירושין ואילך אין לו תפיסת יד בנכסי' שלה כדי שיאכל פירותיה' ולהכי קא מקשה לר' יוחנן דאמר משעת נתינה ומשום מחפה כתביה ואותביה בכסתיה דאי מפייסא תפייס מה הועילו חכמים בתקנתם בשלמ' לר"ל בדין מפסיד פירות וכל עיקר לא תקנו זמן אלא משום שיהא עדות לשעת חתימה אלא לר"י דאמר ללמד על שעת נתינה תקנו מה הועילו חכמים בתקנתם ומפרקינן לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה דכיון דכתיב ביה זמן וכי נפיק היום או מחר אמרינן מיום פלוני הוא שגירש ולא ניח' ליה דהא מפקי עליה קלא שעל חנם גירש ולא פייס ועוד דפורענות' הוא לגביה דמפסיד פירות שטורפת ממנו מיום כתיבה וצריך לחזר אחר עידי שעת נתינה הילכך לא עבד הכי אלא אפילו מקמיה דתקון רבנן ודאי היה ראוי לחוש לכתביה ואנחיה לכיסיה דלאו פורענותא הוא לגביה לא לענין פירו' ולא לענין מפיק ליה לישנא בישא דכי מפקי גיטא אמרי השת' הוא דגירש, כנ"ל.
ורש"י ז"ל כתב בהא דאמרינן כתביה ואותביה בכסתיה מאי דבין לענין זנות בין לענין פירות טרפא לקוחות מיום כתיבה ותמהני לפי הנראה מדבריו למאן אי לר"ל בדין טרפא פירות משעת חתימה דלמוקדם כתיבתו לחתימתו ליכא למיחש אי לר"י הא אמר משעת נתינה ובעי לאייתויי ראיה אימת מטא גיטא לידה.
וכבר פי' למעלה דלר' יוחנן דאמר משום זנות הוא דפרכינן. ולפי דעתי שזו כעין ראיה לדברי רבינו ז"ל שפסק הלכה כמ"ד משום מחפה דקא מקשו ומפרקו אמוראי אליב' דידיה סתם אלא דא"ל דכיון דלמ"ד משום מחפה הוא דקשיא ולא למ"ד משום פרות אינה ראיה דלא הוו צריכין לפרושי אליב' דמאן דקאמרי דהא מילת' דפשיט' היא.
והא דאמרינן לא מקדים איניש פורענות' לנפשיה למימרא דלא חשו רבנן למילתא כלל ואפילו ידיע נמי לא מיפסל וי"א דפסול ולא שמיע לי דא"כ ליתני מתני' נכתב ונחת' ביום ונתן בלילה ועוד דאי הוי פסול גיטין הבאין ממדינת הים נמי לא הוה לן לאכשורינהו ואע"ג דאית להו קלא שלא ליתן דבריך לשעורין.

זנות לא שכיח'. פי' זנות דאשת איש לא שכיחא ולא מתקני ביה רבנן תקנת' אבל מה ששנינו בתולה נשאת ליום ד' שאם היה לו טענת בתולים משכים לב"ד משום דחיישינן שמא זנתה ויעכב עליו המקח שאני התם דכיון דאיכ' למיחש לאיסור' חיישינן אפילו למילת' דלא שכיח' אבל הכ' אע"פ שמחפה עליה אין כאן מקיים איסור בידו ומשום אונס דכהן נמי תקנו לכולן הא לזנות ברצון בלחוד לא חיישינן ועוד דהתם לא מפסדי רבנן מידי דתקנת' אבל גבי זמן שבגיטין דפסלינהו רבנן לגט מוקדם ולשאין בו זמן משום מילתא דלא שכיחא לא אלמוה רבנן לתקנתייהו.

פירות דמשעת כתיבה ועד חתימה א"ב. פי' דר"ש סבר אין לבעל פירות משע' כתיבה ואע"ג דלא אחתים אלא למחר לית לן בה שלא תקנו זמן אלא להעיד על יום כתיבה. ואי דק"ל לר"ש היכי מכשרינן בגט מוקדם משום האי טעמ' ליחוש דלמא כתב בתשרי ומקדים זמניה מניסן ומחתים ליה סהדי השת' בתשרי וניח' ליה להא לא חיישינן משום דבעל גופא מאי הנאה מטי לידה בהא כיון דלא חייש ר"ש משום בת אחותו. וקשה הא דתנן שלהי בבא בתר' הערב לאשה בכתובתה וה"ה בעלה מגרשה וכו' דאלמ' חיישינן לקנוניא הכ' נמי ניחוש לקנוניא משום פירות וא"ל התם התירא הוא ועוד דחזינן דהוא מגרשה ונפרעת מן הערב הילכך חיישינן אבל הכא איסור' הוא דשלא כדין טרפא ולא חיישינן.
וא"ק הא דאמרי' במציעא בפ"ק מצא גט אשה בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה והוינן בה וליחוש וכו' אלמ' בעל לא מהימן לאו קושיא היא נהי דכי איתרע ליה לא מהימן מיהו לכתחלה לא חיישינן לרמאי משום קנוניא שאין אנו אחראין לרמאין דאין לדבר סוף אבל כדמטי הנאה לידיה ושכיח מתקני רבנן.
וא"ל שלא הכשיר ר"ש אלא שכתבוהו ביום ודאי וחתמוהו בלילה אבל כשאין העדים יודעים אימתי נכתב לא חתמי חיישינן שמא עכשיו כתבו והקדים וזה עיקר ואין בו ספק.

הא דאמרינן איפוך. נ"ל מדלא איסתיימינן איפוך בתריית' או קמיית' ומאי חזית דאפכת הך איפוך אידך ואשכחן נמי בכמה דוכת' בתלמוד' דאיתמר הניח' למ"ד משום פירות אלא למ"ד משום נתינ' ולא אמר הניחא לר"י או לר"ל ש"מ דבגמ' נמי מספק' הי מנייהו וכיון שכן אין כאן הכרע גמור לפסוק הלכ' בפירוש אי משעת נתינה אי משעת חתימה והגאונים נחלקו בדבר.
ומ"ש רבינו ז"ל דקי"ל דלא פקע פרקוניהעד דמטא גיט' לידה איני יודע מנין לו דלא ליפקע בכתיבת גט לכשיגרש בסוף דודאי למאן דסבר הכי פקעא ומדלא איתברר הי מינייהו דר"י מספיק' לא נפק' מילת' ועוד דבפ' כל הגט משמע דעול' סבר לה כמ"ד משעת כתיבה ואפשר שלמדו ממה שאמרו ימים שבנתיים בעלה זכאי במציאתה וכו' אלמ' לא מפסי' תנאי כתובה עד שעת גירושין וה"ה לפרקונה אלא שי"ל ההיא בכותב מהיום אם מתי דכתובה גופ' לית' מהשת' דאל"ת הכי תיקשי למ"ד משעת כתיבה מההיא דבריית'.
וי"א דגט מאוחר כשר דמשום בת אחותו ליכ', ומשום פירו' ליכא שהיא מוחלת כענין שאמרו שטרי חוב המאוחרין כשרים ואם משום שמא יאמרו בנה קודם לגיטה ומשוו ליה ממזר אפשר לקיימו בב"ד קודם שתנשא לאחר וכיון שהוחזקה גרושה בב"ד קורעת את גיטה א"נ תאחר ולא תנסב עד דמטא זימנא דגיט' וכך נראה שא"א להתירה אלא מזמן הגט דלא כרות גיטא אלא מן הזמן ואילך.
ויש ראיה לדבר מהא דאמרי' בבתרא (דף קס"ד) השיב ר' חנינא ב"ג והלא אינו דומה זמנו של זה לזמנו של זה וכו' עד א"ל הני השתא הוא דיזפת מנאי קסבר אין כותבין שובר מאי הוי מ"מ בגיטי נשים הא אינו יכול לעשותו פשוט שהרי פסול הוא אלא ש"מ כשר ועוד סמך לדבר מדלא משתמיט תנא ותני בגט בין מוקדם ובין מאוחר פסול כדקא פליג במתני' דשביעי' דקתני פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול ש"ח המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרים ולא קתני נמי בגט בין מוקדם ובין מאוחר פסול.
זה דעת הראב"ד ז"ל. והוא התירה לינשא אף קודם זמן הגט ודעת רבותינו בעלי התוס' להתיר' מזמן הגט כמו שכתבתי וקשה עליה הא דגרסינן ביבמות (דף קט"ז) ההוא גיטא דאשתכח בסורא דכתיב ביה ענן בר חייא מסורא וכו' עד ורבא אמר חיישי' לגמלא פרחא א"נ לקפיצה א"נ מילי מסר ואי ס"ד מאוחר כשר ליחוש דילמא אחרוהו וכתבוהו והבעל והעדים ההוא יומא דאיכתוב גיטא בסורא הוו אלא שאחרוהו וכתבוהו וכתבו אותו היום שנזדמן לו אח"כ שהי' בנהרדעא ובין לרבא דחייש ובין לאביי דלא חייש ה"ל למיח' להא אלא ש"מ שגט מאוחר פסול.
והא דאותיב ר' לדברי ר' חנינא ב"ג אפשר שאף ר' חנינא לא הכשיר מקושר שעשאו עדיו מבפנים אלא בגיטי חוב אבל בגיטי נשים לא ואע"ג דלא פליג בהו רבנן כדאמרי' בפ' גט פשוט (ב"ב ק"ס ע"ב) להא מילתא פליג בהו בדיעבד לדברי ר' חנינא אבל בעיקר התקנה אמרינן דלא פליג.
ועוד יש לנו פי' נכון במשנתנו שבפ' גט פשוט וממנה מסתלק' זו הקושיא דכי קתני גט מקושר שכתבו עדיו מתוכו פסול בשכתב נמי עדים מאחריו הוא ומשום חששא שמא יפשטנו ונפקי מינה בגט חוב חורבא דר' ור' חנינ' אמרי יכול הוא לעשותו פשוט וכי נפקי מיני' חורבא בגט חוב אבל בגיטי נשים לא נפק' מיניה חורבא בכלום שאין האשה פושטת אותו לקלקל עלמה ובפרקו פירשתי הדבר בארוכה יפה וזהו דעת הרמב"ם הספרדי ז"ל.
וההיא דתניא בתוספת' דחולין (א,יג) כשר בפרוזבול פסול בגט והיינו מוקדמים ומאוחרים א"ל גט חוב קאמר במשנתנו.

ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה. פירש רש"י ז"ל הילכך זמן כתיבת הגט לא מהני מידי דכי אתיא למיטרף לקוחות בעיא לאיתויי סהדי אימת מטיא גיטה לידה. פירוש לפירושו דאי משום פירות זמן הכתוב בגט לא מעלה ולא מוריד דאפילו כתב בו זמן אינה טורפת פירות מן הזמן הכתוב בגט שאין אומרים ביום חתימתו נמסר בידה אלא חוששין לו וכל שתבוא לטרוף אומרים לה הבא ראיה אימת מטא גיטא לידך דפעמים שאדם מקדים כתיבתו לנתינתו. והקשו עליו (בתוס' כאן בד"ה עד) מהא דאמרינן בבבא מציעא (יט, א) מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה, ופריך (יט, א) וליחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזל וזבין פירי מניסן ועד תשרי ומפקא ליה לגיטא דכתיב בניסן ואתיא למטרף לקוחות שלא כדין ומשני דכי אתיא למיטרף אמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך, משמע דדוקא באותו שנפל ואיתרע ליה הוא דאמרינן דכי אתיא למיטרף מצרכינן לה לאיתויי ראייה אימת מטא גיטא לידה אבל בגיטין דעלמא דלא איתרעו להו דנפקין מתותי ידה חזקה ביום שנכתב ונחתם בו ביומו נמסר לה.
אלא הכי פירושא קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה וכיון דלא מפסדא מידי בפירי דעד שעת נתינה דמדינא דבעל נינהו תו ליכא למיחש לפירות דלפירות דמשעת נתינה ואילך היא תחוש לעצמה תלך לבית דין ויכתבו לה שביום פלוני הוציאה גיטה לפניהם ותלך ותטרוף פירות מעתה.
ואם תאמר אם איתא דבשאר גיטין דעלמא כי אתיא למיטרף לא מצרכינן לה לאיתויי ראיה אימת מטא גיטא לידה אם כן היאך כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו (ב"ב קסז, א) ליחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי, ולא נכתוב אלא במעמד שניהם וימסרנו לידה בפנינו וכדפרכינן בבבא מציעא (יב, ב) גבי כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ואיצטריך לאוקומה התם בשטרי אקניתא דמשעת קנין שעבודי משעביד נפשיה.
וי"ל דלהכי לא חיישינן בגיטין דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה וכדאמרינן לקמן (גיטין יח, א) כתביה ואנחיה בכיסתיה מאי, ומשני לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה, ואינו רגיל להשהותו אחר כתיבתו עד שיתננו לה או לשלוחה או לשליח דהולכה, וההוא קלא אית ליה כגיטין הבאין ממדינת הים דאמרינן דאית להו קלא והכל יודעין מתי נמסר לידה, וכן נמי במשליש גט לאשתו קלא אית ליה והכל יודעין באיזה זמן מסרו שליש לידה דקול יוצא לגט הניתן על יד שליש ועל יד שליח.
ומיהו לפי פירוש זה אם איתרמי דלא מסרו ביום כתיבתו אינו רשאי ליתנו אלא על ידי שליח כדי שיצא עליו קול שלא נמסר ביום שנכתב ולא תבוא לטרוף שלא כדין.
ואי נמי י"ל דכיון שהגט צריך ליתנו בעידי מסירה וצריכין העדים לקרותו, כשרואין שזמנו קודם לנתינתו מוציאין קול שזמנו קודם וכי אתיא למיטרף אמרו לה לקוחות אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך, אי נמי שעל ידי הקול הכל זוכרין יום מסירתו, והא דאמרינן לקמן בגיטין הבאים ממדינת הים הנהו קלא אית להו, לאו למימר הנהו דוקא דאתו ממדינת הים אלא הנהו דזמנן קודם למסירתן קלא אית להו, וגבי אותביה בכיסתיה דלא משנינן הכי קלא אית ליה משום דמקשה מיחש הוה חייש דמנח ליה בכיסתיה ואי זניית יהיב ליה ניהלה בצינעא, ואפילו לרבי מאיר נמי דסבירא ליה עידי חתימה כרתי (לקמן כא ב) מצריך הוא ליתנו לה בפני שנים להחזיקה גרושה בפני שנים דאין דבר שבערוה פחות משנים וכדאיתא בירושלמי (בפ"ק ה"א) וכן אומר רבינו תם ז"ל (מובא כאן בתוס'), ולפי פירוש זה אי איתרמי הכי שלא נמסר ביום כתיבתו אין בכך כלום נותנו לה בפני שנים וקורין אותו והקול יוצא וכשתבא לטרוף אמרינן לה אייתי ראייה אימת מטא גיטה לידה ולקמן גבי גיטין הבאין ממדינת הים (יח, א) נאריך בה יותר בסייעתא דשמיא.

בשלמא לרבי יוחנן היינו דאיכא בין רבי שמעון ורבנן. דרבי שמעון סבר זמן משום פירות ומשעה שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות הילכך לאו מוקדם הוא דכדין טרפא וזנות לא שכיחא, ורבנן סברי דמשום בת אחותו הוא אבל משום פירות לא, דיש לבעל פירות עד שעת נתינה.

אלא לרשב"ל מאי איכא בין רבי שמעון לרבנן. דהא לכולי עלמא משום פירות הוא, ואם כן מאי טעמייהו דרבנן דפסלי.

ופריק פירי דמשעת כתיבה עד שעת חתימה איכא בינייהו. דלרבנן לית לה עד שעת חתימה והילכך נכתב ביום ונחתם בלילה מוקדם הוא ופסול ורבי שמעון סבר לאו מוקדם הוא דמשעת כתיבה אית לה פירי.

ואקשינן והא איפכא שמעינן להו דאיתמר מאימתי מוציאין לפירות וכו' איפוך כלומר בתרייתא ואימא רבי יוחנן אמר משעת נתינה ורשב"ל אמר משעת כתיבה. כן דעת רבינו אלפסי ז"ל דבתרייתא אפכינן וכן כתב הרמב"ם ז"ל, וכן היא בפירושי ר"ח ז"ל אימא רבי יוחנן אמר משעת נתינת הגט וריש לקיש אמר משעת כתיבה.
וקשיא לי, דריש לקיש ודאי כרבנן סבירא ליה חדא דרבי יוחנן וריש לקיש לאו בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן קא מיפלגי דאם כן גבי מתניתין הוה ליה לאיפלוגי ולומר ריש לקיש אמר הלכה כרבי שמעון ורבי יוחנן אמר הלכה כרבנן, ועוד דמסתמא לא שביק ריש לקיש רבנן ועביד כרבי שמעון ואם כן היכי קאמר משעת כתיבה דהא איהו הוא דאמר דרבי שמעון ורבנן בפירי דמשעת כתיבה ועד שעת חתימה קא מיפלגי רבנן סברי משעת חתימה ורבי שמעון סבר משעת כתיבה, ועוד דריש לקיש הוא דאמר לקמן (גיטין יח, ב) רבי יוחנן אמר שנים משום עדים וכולן משום תנאי ורשב"ל אמר כולן משום עדים מאי בינייהו כגון דחתימי תרי מנייהו ביומיה ואינך מכאן ועד עשרה ימים לרבי יוחנן דאמר שנים משום עדים כשר לריש לקיש דאמר כולן משום עדים פסול דמוקדם הוא אלמא ריש לקיש משעת חתימה סבירא ליה כרבנן.
וי"ל דכתיבה דהכא היינו חתימה דהכל בכלל כתיבה היא וכדדרשינן וכתב דקרא לרבי מאיר דהיינו חתימה וכל הגט שנכתב שלא לשום אשה דאמרינן לקמן (גיטין כג, א) אימר שנחתם, כלומר פריש נחתם מדלא קאמר תני, וכשהוא כותבו כאילו כותב לשמה ומפרשינן, כשהוא חותמו כאילו כותבו לשמה, והיינו דלא דק רשב"ל הכא בלישניה למינקט משעת חתימה משום דלא דייקינן בין כתיבה לחתימה אלא בזמן שהוא מזכיר כתיבה וחתימה, אבל כשאינו רוצה להזכיר אלא חתימה שפיר קרי לחתימה כתיבה.
ועוד דאף כשתמצא לומר דכתיבה היינו כתיבה ממש לאו משום כתיבה דוקא קאמר אלא משום דשעת כתיבה ושעת חתימה לרבנן חדא היא דאלו נכתב ביום ונחתם בלילה פסול והכא לאו לאיפלוגי בגט עצמו בהכשרו ופסולו פליגי אלא בבאה לטרוף בגט כשר מאימת מוציאה פירות ובודאי אין לך גט כשר לרבנן שאין כתיבתו וחתימתו ביום אחד ואי עסוקין באותו ענין אף הוא טורף משעת כתיבתו דיש לו קול כנ"ל (בד"ה ור"י).
ולענין פסק הלכה: קיימא לן כרבי יוחנן דאמר משעת נתינה כדעת רבותינו הגאונים ז"ל דברייתא דבתרייתא אפכינן ולא קמייתא וכן כתב ר"ח ז"ל וקיימא לן כרבי יוחנן.
ויש מי שאומר משעת כתיבה כמו לענין שלשה חדשים עד כאן. ורבינו אלפסי ז"ל כתב דאינו דומה לענין שלשה חדשים דהתם מאימתי מונין לגט ביחוד תליא מילתא וכיון דאינו מתייחד עמה משעת כתיבה מונין משעת כתיבה אבל הכא לענין פירי בפרקונה תליא מילתא דאמרינן (כתובות מז, ב) תקנו פרקונה תחת פירות וקיימא לן דלא פקע פרקונה מיניה עד דמטי גיטא לידה הילכך כל כמה דמיחייב בפירקונה אית ליה פירי ושמעת מינה דהלכתא כרבי יוחנן דאמר יש לבעל פירות עד שעת נתינה עד כאן.
והרב בעל העיטור כתב מסתברא מדגרסינן בירושלמי (כאן הלכה ב) רבי יוחנן אמר משום אכילת פירות, שמע מינה דקמייתא אפכי, ורבי יוחנן וריש לקיש קיימא לן כרבי יוחנן דאמר זמן משום פירות, ועוד מדגרסינן בפרק כל הגט (גיטין כו, ב) ומקום הזמן קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנישואין ואסיקנא דעולא סבירא ליה משום תקנת ולד ולא משום בת אחותו, ולפי' דרבוותא רמי בר חמא הכי סבירא ליה דאמר רמי בר חמא (יבמות נב, א) הרי אמרו אמר ללבלר כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט שמע מינה דרמי בר חמא לא סבירא ליה משום בת אחותו והלכך עולא ורמי בר חמא וריש לקיש קיימי בחדא שיטתא ורבי יוחנן יחידאה הוא ולית הילכתא כוותיה, ועוד דרבי שמעון דמתניתין נמי סבירא ליה משום פירות הוא וכן הלכתא עד כאן לשונו.
ונראה לי דאין כאן ראיה כלל, דהתם עולא דאוקי מתניתין משום תקנת ולד ואליבא דמאן דאמר משום פירות הוא דקאמר דלדידיה הוא דאיצטרכינן לאהדורי אטעמא וכדאמרינן בשלמא למאן דאמר משום בת אחותו איכא אלא למאן דאמר משום פירי ארוסה מי אית ליה פירי ועלה קא מהדר רב עמרם הא מילתא שמעת מיניה דעולא דאמר משום תקנת ולד אלמא לפרוקי מתניתין אליבא דמאן דאמר משום פירות הוא דקאמר ודילמא לא סבירא ליה כוותיה, ועוד דההוא טעמא סליק לכולהו, והא דמפרש נמי עולא טעמא דברייתא דקתני (לקמן גיטין כו, ב) כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט, משום גזרת שמא יאמרו גיטה קודם לבנה, ולא מפרש לה משום בת אחותו, דילמא משום דניחא ליה לאוקומה ככולהי אמוראי, אי נמי כיון שנותנו לה על ידי שליח תו ליכא למיחש לא לבת אחותו ולא לפירות דכל שניתן על ידי שליח קלא אית ליה כדכתיבנא לעיל (בד"ה ור"י) בגיטין הבאין ממדינת הים, ומיהו משום גט ישן איכא, דבי דינא דייקי בתר קלא אבל אינשי דעלמא לא.
וההיא נמי דאמר רמי בר חמא ביבמות (נב, א) אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט, כבר פירשה רבינו תם ז"ל (שם ולקמן גיטין כו, ב) שמאחר זמנו עד שעת גירושין ותו ליכא משום בת אחותו ולא משום פירות ולא משום גט ישן, ובעלי התוספות ז"ל פירשוה בשאינו כותב עכשיו אלא שמצוהו לכתוב לה גיטא כשיכנסנה ונמצאת כתיבתו וזמנו משעת גירושין ולקמן בפרק כל הגט (גיטין כו, ב) כתבתיה בסייעתא דשמיא.
והא דגרסינן נמי בירושלמי (שם) רבי יוחנן אמר משום אכילת פירות לא משגחינן ביה דלכאורה לא משמע הכין בגמרין, מדקאמר איפוך ולא קאמר אלא איפוך, ועוד דסוגיין בעלמא הכין דאי מפכינן קמייתא אם כן אין לבעל פירות משעת כתיבת העדים ואילך ואפילו לרבנן אליבא דר"י דקיימא לן כוותיה, ואילו בבבא מציעא (יח, ב) גבי מצא גט אשה בשוק אקשינן בזמן שהבעל מודה מיהא יחזיר וניחוש דלמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזיל וזבין פירי מניסן עד תשרי ומפקא גיטא דכתיב בניסן וטרפא לקוחות שלא מן הדין ואם איתא מדינא טרפא לה דהא מוציאין פירות משעת כתיבה כלומר משעת כתיבת העדים, אלא שמע מינה דהכי קיימא לן דיש לבעל פירות עד שעת נתינה וכלישנא קמא דרבי יוחנן דאמר משום בת אחותו ואיפוך בתרייתא, ודוחק הוא לומר דהתם לפרוקה למתניתין אף לריש לקיש הוא דבעינן.

גזייה לזמן ויהביה ניהלי מאי, אמר ליה לרמאי לא חיישינן. פירש ר"ח ז"ל לרמאי לא חיישינן וכשר הוא, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהל' גירושין הכ"ו) דגזייה לזמן כשר, ומשיאין אותה בגט זה לכתחלה דומיא דכתוב בו שבוע שנה חדש שבת דכשר לכתחלה.
ונראה שהוצרכו ז"ל לומר כן, דאי בדיעבד ולומר שלא תצא, ומיהו לכתחלה לא תנשא, אם כן מאי קמבעיא ליה גזייה לזמן מאי, [נימא] דאהני דלכתחלה לא תנשא כדמשני גבי שלשה גיטין פסולין.
ותמיהא לי דמאי איכא בין לא כתב בו זמן ובין כתב בו זמן וגזייה אטו העברת קולמוס בקלף מכשירו, ועוד מאן לימא לן דבאותו קרע, זמן היה כתוב בו דילמא קרע היה בו מעיקרא, ועוד דאם איתא מאי קאמר לרמאי לא חיישינן דהא בכל שמשיאין אותה בו לכתחלה לא שייך ביה רמאות דאטו בכתב בו שבוע שנה מקריא ליה רמאי הא ודאי מדאמרינן לרמאי לא חיישינן משמע דמיחש הוא דלא חיישינן הא אילו ידעינן לא מנסבינן לה ביה.
אלא ודאי משמע דהכי פירושא גזייה לזמן שהכשירו חכמים את הולד אם נשאת בו בגט שאין בו זמן מה הועילו חכמים בתקנתן דאכתי איכא משום בת אחותו ומשום פירות, ומשני לרמאי דליכתוב ולגזייה לא חיישינן, וכן פירש רש"י ז"ל (כאן) לרמאי בדבר שהוא ניכר כזה לא חיישינן. ואם תאמר אם כן אמאי לא משני כדשני ליה מעיקרא אהני דלכתחלה לא תנשא.
זו אינה קושיא לפי מה שפירש"י ז"ל (בד"ה אהנו) דהכי קאמר שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר מה הועילו חכמים בתקנתן אהנו דלכתחלה לא תינשא וכיון דהכי הוא אי בעי לכתוב גט בלא זמן ולחפות על בת אחותו או למכור בפירות לא כתבי ליה ס[ו]פרי הדיינין ולא חתימי עליה עד כאן לשונו, והיינו דקא מבעיא ליה גזייה לזמן בתר ההוא פירוקא כלומר תינח דאי לא כתיב ביה זמן כלל דלא חתמי ביה סהדי אבל היכא דכתביה ואחתמיה ובתר הכי גזייה לזמן מאי איכא למימר ואהדר ליה לרמאות ניכר לכל כזה לא חיישינן וזה נכון.

כתוב בו שבוע שנה חדש שבת מהו, אמר ליה כשר. כלומר, ואפילו לכתחלה, וכן נמי אי לא כתב בו זמן כלל אלא שכתב בו אני היום גרשתיך כשר, דהיום אותו יום שהוא יוצא בו משמע והרי הוא כאילו כתב בו זמן של יום זה וכדתניא (בתוספתא פ"ז, ה"ו) גט שיש עליו עדים ואין בו זמן, אבא שאול אומר אם כתוב בו אני היום גרשתיך כשר.

אמר ליה רבינא לרבא כתביה ואותביה בכיסתיה דאי פייסא תפייס מאי. פירש רש"י ז"ל מה הועילו חכמים בתקנתן בין לענין זנות בין לענין פירות דטרפא לקוחות מיום הכתיבה, ואף על גב דרשב"ל סבירא ליה לעיל משעת חתימה וכיון שכן לאו מוקדם הוא וכדין טרפא הני מילי היכא דיש בדעתו לגרשה מעתה אבל זה שלא גמר בדעתו לגרשה אלא אם תתפייס ותשקוט הקטטה שביניהן יקרענו, בכי האי מודה הוא דאין לה פירות עד שעת נתינה. ומכל מקום קשה עליו דלכאורה משמע דמה הועילו חכמים בתקנתן מחמת עיקר חשש תקנת זמן הוא דקאמר דהיינו משום פירות דידה שלא תפסידם וכאן אינו אלא משום פירות דלקוחות שלא תטרוף לקוחות שלא כדין, ובתוספות פירשו דבעיא זו ובעיא דגיטין הבאין ממדינת הים דבסמוך למאן דאמר משום פירות ניחא דהא לית לה פירי כדיני' וכדין טרפה לקוחות מזמן חתימה אבל למאן דאמר משום בת אחותו קאמר.

זה שיעדנו במשנתנו לבאר לאיזו סבה תקנו זמן בגיטין נחלקו בה בסוגיא זו ר' יוחנן וריש לקיש שלדעת ר' יוחנן טעם התקנה הוא משום בת אחותו ר"ל שמא ישא בת אחותו או אחד מקרובותיו והיא מזנה תחתיו והוא מחפה עליה וכותב לה גט ואם אין בו זמן כשיעידו עליה בפני בית דין תוציא גיטה ותאמר שפנויה היתה וקודם הזנות נכתב גיטה ואין הורגין אותה מספק ומתוך כך תקנו שיכתוב בו הסופר זמן כבשאר שטרות ואין חוששין שמא יכתוב הוא בעצמו ויקדים את הזמן דלשיקרא לא חיישינן וכן שאין מחזיקין את העדים כשקרנים:

ויש שואלים לטעמו של ר' יוחנן דהכא משמע דזמן הגט לחובה דידה אתקין ובשלישי של יבמות ל"א ב' נראין הדברים בהפך והוא ששאלו שם מפני מה לא תקנו זמן בקדושין כדרך שתקנו בגיטין הניחא למאן דאמר משום פירי ארוסה לית לה פירי שאין הבעל אוכל פירות עד שתכנס לחופה שהרי פירות משום פירקונה נתקנו אלא למאן דאמר משום בת אחותו ליתקין ביה זמן כלומר שהרי יש בה גם כן משום חיפוי בת אחותו שאף הוא אומר ששטר הקדושין לא נכתב עד אחר הזנות ותירץ היכי ליעביד ננחייה גבי דידה מחקא ליה ננחייה גבי בעל שמא ישא בת אחותו ותזנה ומחפה עלה ומחיק ליה ננחייה גבי עדים אי דדכירי נסהדו אי דלא דכירי מפי כתבם הוא והקשה אי הכי גבי גירושין נמי נימא הכי ותירץ התם זמן להצלה דידה קאתי ופירוש הדברים שאם אין בו זמן נאמר השתא הוא דגרשה ואשת איש היתה בשעת זנות והלכך לא מחקא ליה לזמן שאף בשאין בה זמן הורגין אותה ומעמידין אותה בחזקת אשת איש אבל קידושין לחובה דידה קאתי שאם אין בה זמן נעמידה בחזקתה הראשונה שהיתה פנויה למדת מכל מקום שלענין גט אם אין בו זמן אומרים השתא הוא דגרשה וקטלינן לה עד שתירצו שם גדולי הרבנים שזו של יבמות פירושה אחר התקנה שמאחר שתקנו זמן בגיטין ונמצאו כל הגיטין בזמן וזה אין בו זמן הדבר מוכיח שאשת איש היתה והורגין אותה ונמצא הזמן בא להצלתה אבל קודם התקנה אם הוציאה גט שאין בו זמן הואיל ושאר הגיטין גם כן אין בהם זמן אין כאן הוכח שאשת איש היתה ואין הורגין אותה ולפיכך תקנו בו זמן ואם כן התקנה היתה לה חובה וזהו חדוש גדול עד שבמחילה מהם אין ראוי לסמוך עליו שבודאי אף לאחר התקנה אם הוציאה גט בלא זמן אין הורגין מספק וכן כתבוה גדולי הדורות ועוד שהרי הקשו למטה גזייה לזמן ויהביה נהליה מאי כלומר מה הועילו בתקנתם שהרי עכשיו אין הורגין אותה ולדבריהם הרי אף בזו הורגין אותה אלא ודאי אין ספק שאין הורגין מספק אלא שגדולי הדורות מתרצים שזו של יבמות פירושה שמאחר שתקנו חכמים זמן אי מחקא ליה מנכרא מילתא דמשום רמאות עבדא ובזו ודאי קטלינן לה ונמצא ראיית הזמן תקנה אצלה לפעמים ולא חובה בשום פנים הא מכל מקום כל שלא היה בו זמן כלל אין הורגין מספק וזו היא שאמרו למטה שלשה גיטין פסולין ואחד שאין בו זמן שהולד כשר מאי איכא למימר כלומר מה הועילו חכמים בתקנתם כלומר שהרי הבעל יכול לחפות ויכתוב הגט בלא זמן ותירץ אהכי דלכתחלה לא תנשא ומאחר שכן אף העדים נמשכים לאחוריהם ואין נזקקין להיות עדים באותו גט לא לחתימה ולא למסירה ומכל מקום קשה לדעת זה ששאלו אחר כן גזייה לזמן ויהביה נהליה כלומר שקצץ הזמן אחר שחתמו העדים מאי כלומר מה הועילו בתקנתם ותירץ בזו ניכר היא ויש בו היכר של רמאות אלא שהם מפרשים שאף הוא תירץ לו כן לרמאי לא חיישינן כלומר מינכרא מילתא אלא שקשה לפרש היאך שאלוה:

ולדעתי אפשר לפרש בה לשיטה זו גזייה לזמן שהוא בשטה ראשונה ואין כאן הוכח של גזיזה אלא שנראה כמי שלא היה שם זמן מעיקרא ותירץ שאין חוששין לכל כך וכן אם כתוב בה שנה סתם או שבוע סתם ולא ידענו באיזה יום שהוא כשר ונשאת בו לכתחלה ששאלו בה מה הועילו וכו' אהני לשבוע דלקמיה שאם יבאו עדים שזינתה בשבוע שני ובגט אין אנו רואין אלא שבוע שלישי קטלינן לה אבל משום שבוע דבתריה ולמיפטרה ליכא דאפי' ליכא זמן הואיל ונפיק גיטא מידה לא מקטלנא ומכל מקום הואיל ומהני כלל כשר לינשא בה לכתחלה וכן כתביה וחתמיה ואותביה בכיסיה שהוא כשר והרי יש בו לחוש משום בת אחותו ואע"פ שאם נתיחד אחר כן אין מגרשין בו לכתחלה מדין גט ישן והוא שמא יאמרו גיטה קודם לבנה מכל מקום אם נתגרשה בו מגורשת ותנשא לכתחלה ואם כן מה הועילו בתקנתם שהרי אפשר שתזנה בעוד שהגט בכיסו והוא מחפה עליה ומגרשה באותו גט שקדם זמנו ותירץ לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה כלומר ומאחר שאין הדבר מצוי לעשות כן לא פסלוהו בכך מדין בת אחותו ולמדת לפי דרכך שהגט שנכתב ונחתם בניסן ולא נתן עד תשרי כשר אלא שאסרו לגרש בו לכתחלה בנתיחד ומשום גט ישן אבל לפסלו מתורת מוקדם לא וכן אמרו השולח גט לאשתו ונשתהא שליח בדרך שלשה חדשים משהגיע לידה מותרת לינשא מיד דלגט ישן אין חוששין שהרי לא נתיחד עמה והוא ששאלו בה לר' יוחנן גיטין הבאים ממדינת הים דמיכתב בניסן ולא מטו עד תשרי מה הועילו וכו' והשיב הנהו קלא אית להו כלומר והם חוקרים את הענין והדבר מתברר מתי הגיע לידה:

ונשוב לעיקרן של דברים והיא שלשיטה זו כל שהמחק מוכיח שמשום רמאות היא עושה כן הורגין אותה ואין הדעת סובלת בשום פנים להרוג את הנפש מספק ואף באמתלאות חזקות וידים מוכיחות אלא שנראה לי לפרש התם זמן להצלה דידה קא אתי כלומר לעשותה פנויה מכאן ולהבא ומתוך כך אינה רגילה למחקו מפני שהיא סבורה שכל שבא להצלה אם נמחק נמצאת הצלה נפקעת ומפני זה אין חוששין למחק הא מכל מקום אם מחקה או גזייה לזמן וכו' אין הורגין אותה מספק זהו דעתו של ר' יוחנן:

ומכל מקום ריש לקיש נותן סיבה אחרת משום פירות ומפני שהוא סובר שמכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות מנכסי מלוג שלה וזה הואיל וכתב הגט הרי נתן עיניו לגרשה ודינו להפסיד הפירות ואם לא יכתוב זמן יאכל הפירות או ימכרם אע"פ שנכתב הגט ואחר כך נותן לה גיטה ואומר שקודם כתיבת הגט נמכרו הפירות ומתוך כך תקנו זמן בגט ואם יקדים זמן לנתינה טורפת היא הפירות שאכל אחר הכתיבה ומתוך כך פוסלין אותו אם הוא מוקדם ואף לדבריו שאלו שלשה גיטין פסולין שאחד מהם גט שאין בו זמן מה הועילו חכמים בתקנתם שמא אחר שכתב מכר ואחר כך נתן ותירץ דלכתחלה לא תינשא ומאחר שכן אין העדים נזקקין בגט זה כמו שכתבנו למעלה וכן שאלו בה הא דגזייה לזמן ותירץ דלרמאי לא חיישינן וכן שאלו בה הא דכתיב בה שנה סתם וכו' ותירץ אהנו לשבוע דבתריה ר"ל שאם מכרם טורפת מתחלת שבוע דבתריה לדעתו שהרי ברור הוא שלאחר גיטה מכר אבל לשבוע דלקמיה ליכא למימר שלא יטרפם שאפי' אין שם זמן אינה טורפת עד שעת נתינה שהרי הבעל אומר עכשיו גרשתיה:

ונמצא תירוץ זה ר"ל אהני לשבוע דלקמיה ולשבוע דבתריה אין כל התירוץ עולה לשניהם אלא חציו עולה לשיטתו של ר' יוחנן וחציו לשיטתו של ריש לקיש ופירושו אהני לשבוע דלקמיה לטעם בת אחותו ולשבוע דבתריה לטעם פירי דאי לא תימא הכי אפי' נכתב בו היום שנכתב בו מי מהני לההוא יומא שאם מכר הוא שתטרוף או אם זינתה שתהרג הא לא ידעינן אי מצפרא אי מפניא ולא ידענו איזה קודם אלא הואיל ומהני לדלקמיה ולבתריה כשר לכתחלה והכי נמי בשבוע או שנה וליכא לאקשויי מתניתין דפסלינן ליה למוקדם אע"ג דמהני לדלקמיה ולבתריה דאי ידעינן בודאי דמוקדם הוא ודאי פסלינן ליה אבל הכא בדכתיב ביה שבוע עסיקינן ולא ידעינן ביה דמוקדם הוא אלא שאין אנו יודעים הזמן ולענין בת אחותו נחוש שמא בתחלת השבוע נכתב ולענין פירי נחוש שמא בסוף השבוע נכתב:

ומכל מקום זו ששאלו מיהא דכתביה וחתמיה ואותביה בכיסיה לא נשאלה אלא לר' יוחנן דלריש לקיש ומשום פירי ליכא כלומר עד שנאמר שיש לחוש שתטרוף היא מה שמכר הוא בעודו בכיסו שהרי לדעתו כדין היא טורפת דהא משעת כתיבה נפסידינהו ומכל מקום יש מפרשים לדעתו דמכיון דאמר אי מפייסנא תתפייס אין זה נקרא נותן עיניו לגרשה ואין זה כלום:

וכן זו של גיטין הבאים ממדינת הים לא נשאלה אלא לר' יוחנן דאי משום פירי הרי משעת כתיבה היא טורפת ומכל מקום ר' יוחנן סובר יש לבעל פירות עד שעת נתינה הלכך אין פוסלין אותו מטעם זה מדין הקדמה שאפי' נכתב ולא נחתם עד לאחר זמן יכול לאכול פירות או למכרם עד שעת נתינה שאפי' נכתב זמן בגט אינה טורפת משעת זמן הגט אלא משעת נתינה ושמא תאמר מכל מקום בכתיבת זמן יש לחוש שמא נכתב ונחתם בניסן ולא נתנו עד תשרי והיא טורפת מה שמכר בין ניסן לתשרי שלא כדין כלי האי לא חיישינן דודאי אי לא ידעינן אימת מטא גיטה לידה הולכין אחר הזמן עד שיביא ראיה הוא שלא נמסר לה באותו הזמן וכן כתבוה גדולי הדורות ואפי' הוא טוען שלא נתנו עד תשרי ומכל מקום גדולי הרבנים פירשו שאף שיש בו זמן יש לה להביא ראיה אימת מטא גיטא לידה ומקשים עליה ממה שאמרו בראשון של מציעא י"ט א' מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה וליחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזיל בעל ומזבין פירי דמניסן עד תשרי ואתיא איהי ומפקא וטרפא לקוחות שלא כדין הניחא וכו' אלא למאן דאמר משעת נתינה מאי איכא למימר ומתרץ דאמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך אלמא דוקא בזו דכיון דנפל אתרע ליה אבל כל שלא נפל מידה אלא שהיא מוציאתו טורפת משעת הזמן ואין מצריכין אותה להביא ראיה אלא אם כן נתברר שלא ניתן לה תכף שנכתב:

לענין פסק הלכה כר' יוחנן ומכח הכלל הידוע ר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן בר מתלת וזו אינה מהן ומכל מקום יש פוסקין כריש לקיש וממה שאמרו למטה מאימתי מונין לגט ר"ל אותן שלשה חדשים שצריכה להמתין ואפסיקא הלכתא משעת כתיבה ולא משעת נתינה ואינה ראיה שזו של שלשה חדשים ביחוד תליא מילתא וכיון שאינו מתיחד עמה מונין משעת כתיבה אבל פירי בפירקונה תליא מילתא וכמו שאמרו פירקונה תחת פירות ולא פקע פירקונה עד דמטי גיטא לידה וכמו שאמרו ימים שבנתים בעלה זכאי במציאתה וכו' אלמא אין תנאי כתובה נפקעים עד שיגיע הגט לידה והלכך כל כמה דמחייב בפירקונה אית ליה פירי והילכך תקנת זמן הגט משום זנות היתה ומחשש שמא ישא קרובתו ותזנה ובת אחותו לאו דוקא אלא שאירע בה מעשה וכמו שאמרו בתלמוד המערב מעשה באחד שהיה נשוי בת אחותו וזינת עד שהיא אשתו וגרשה אמר מוטב תידון כפנויה ולא תידון כאשת איש ומכל מקום לדעת ר' שמעון דמכשר בנכתב ביום ונחתם בלילה או לאחר זמן על כרחין משום פירי הוא והוא סובר שאין לו פירות משעת כתיבה וכשנכתב ביום ולא נחתם עד לאחר זמן וטורפת הפירות שמכר בנתים כדין היא טורפת שהרי תקנו לה זמן שלא יוכל למכור בפירות משעת כתיבה אע"פ שלא נחתם הא מכל מקום אם כתבו והקדים זמנו ודאי פסול ומשום קינוניא דהשתא טרפא שלא כדין דאי משום זנות היכי מכשר ואם כן לר' יוחנן דעת תנא קמא משום בת אחותו ודעת ר' שמעון משום פירי ומכל מקום ריש לקיש סובר שלשניהם זמן משום פירי אתקין אלא דאיכא ביניהו פירי דמשעת כתיבה עד שעת חתימה דלר' שמעון אין לבעל פירות משעת כתיבה הילכך אע"פ שלא נחתם ביומו אין קפידא בכך שהרי כדין היא טורפת ולתנא קמא יש לו פירות עד שעת חתימה ואם הכתיבה קדמה מפקא פירי דמשעת כתיבה ואילך שלא כדין ולדעת הפוסקים כריש לקיש הלכה כרבנן ואין נתינת עין אלא משעת חתימה אלא שהדברים נראים לפסוק כר' יוחנן ממה שכתבנו וכן שבמסכת יבמות שקלינן וטרינן אליבא דמאן דאמר משום בת אחותו כמו שביארנו:

גט מאוחר והוא שנתנו בניסן וזמנו בתשרי נחלקו בו גאוני ספרד הראשונים מהם שפוסלין אותו אלא אם כן כתבו בו לאו בזמניה כתבנוהו אלא אחרנוהו וכתבנוהו ומשום פירי דאכלא איהי מניסן ועד תשרי כדין והדר אתי בעל ומפיק להו אי נמי דאתי למקטלה בזנות שמניסן עד תשרי שלא כדין ואף גדולי המחברים כתבו בו שהוא פסול ומכל מקום יש מכשירין ומפני שאין כאן משום בת אחותו ואף בתוספות כתבוה כן אלא שכתבו שאין מתירין אותה לינשא עד זמן הגט ויש נותנים טעם לדבריהם משום דלאו כרות גיטא הוא עד שיגיע הזמן וגדולי המפרשים מתירין לינשא מיד ובלבד שתקיים את גיטה בפני בית דין כדי שלא יאמרו בנה קודם לגיטה דאם נתנו לה בפני עדים ולא הזכיר לה איחור הזמן מותרת לינשא מיד שאינו יכול לקלקלה ואף הם מחדשים בה חידוש אחר שהוא אוכל את פירותיה עד אותו זמן ואינה גובה כתובה עד אותו זמן שלכך איחרו והרי הוא כמי שהתנה עמה ויש שהביאו ראיה להכשיר גט מאוחר ממה שאמרו באחרון של בתרא קס"ד ב' מקושר שכתב עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט דברי ר' חנינא והשיב רבי והלא אין זמנם שוה שהפשוט מלך שנה מונין שנה ומקושר מלך שנה מונין שתים זמנין דיזיף זוזי במקושר והחתים עדיו בתוכו ופרע ליה ביני ביני ואמר ליה הב לי שטראי ואמר אירכס לי וכתב ליה תברא וכי מטי זמניה משוי ליה פשוט ואמר השתא יזפת מינאי ותירץ אין כותבין שובר והילכך ליתא להאי חששא ואי אמרת גט מאוחר פסול גט אשה מיהא שעשאו מקושר בזמן והחתים עדיו בתוכו אמאי כשר אף לדבריו של ר' חנינא הרי אין יכול לעשותו פשוט שהרי האיחור פוסל בו ואם תאמר שלא דבר בה בגט אשה הרי סתמא קתני ועיקר גט מקושר בגט אשה הותקן וכן שבתוספתא של חולין אמרו כשר בגט פסול בפרוסבל כשר בפרוסבל פסול בגט והיינו מוקדם ומאוחר כמו שיתבאר ברביעי של מסכתא זו והרי גט סתם נאמר בה ועוד דאי אמרת פסול היכי אישתמיט תנא דלא לאדכוריה השתא מוקדם דפסול בשאר שטרות אצטריך לאשמועינן פיסוליה בגט אשה מאוחר שכשר בשאר שטרות לא כל שכן ואע"פ שביבמות קט"ז א' אמרו ההוא גיטא דהוה כתיב ביה ענו בר חייא מסורא פטר וכו' ובדוק מסורא לנהרדעא ולא אשכחי אלא חד ענן בר חייא ואסהידו סהדי דההוא יומא דאכתיב גיטא בהדיהו הוה בנהרדעא ואמר רבא חיישינן לגמלא פרחא אי נמי בקפיצה אי נמי מלי מסר ואם גט מאוחר כשר ניחוש שמא אחרוהו וכתבו הזמן באותו יום שנזדמן לו אחר כך שהיה בנהרדעא אין זו קושיא שמכל מקום כל שאין איחורו נודע אין אומרין שאחרוהו:

אע"פ שפסלנו במוקדם יש אומרים שבשעת הדחק כגון שנתנו והלך לו במקום רחוק שאי אפשר לנו להביאו וליתן לה גט אחר כשר וממה שאמרו למטה אמר ר' יהושע בן לוי כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק ואע"ג דהתם חתום תרי ביומיה ואיכא למימר דלהכי אכשרוה ליתא אלא אפי' לא חתם בה אחר שהוכשר שהרי ר' יהושע סובר בה כריש לקיש דסבירא ליה כלו משום עדות ומאחר שכלן משום עדות הרי הוא כמי שלא נחתם כלל ואפי' הכי אמר כדאי הוא וכו' ולדעת האומר עידי מסירה כרתי אע"פ שאם נכתב ביום ונחתם בלילה פסול דהא אעידי חתימה סמכינן מכל מקום אם לא היו שם עידי חתימה כלל ונכתב ביום ונמסר בלילה בפני עדים כשר שהרי שואלים לעידי מסירה אימת מטא לידה ועוד שהרי לר' איעזר כתיבה לחודה ככתיבה וחתימה לרבנן והרי לרבנן גיטין הבאין וכו' וכתביה ואותביה בכיסיה כשר ואע"פ שר' אלעזר פוסל במוקדם כמו שאמרו הכותב טופסי גיטין צריך שיהיה מקום הזמן והעמדנוה כר' אלעזר ההיא בדאיכא עידי חתימה דעלייהו סמכינן וכבר ארע מזה מעשה בצרפת והכשירו והביאו ראיה ממה שאמרו בפרק הזורק ההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו בפניא דמעלי שבתא ולא הספיק ליתנו והם מפרשים שלא חתמו שם עדים למחר תקיף ליה עלמא ואתי לקמיה דרבא אמר להו לקניה לההוא דוכתא וכו' אלמא אע"ג דהוא מוקדם שהרי לא חתמו העדים מערב שבת כשר בשבת בעידי מסירה אלמא לר' אלעזר מוקדם כשר בעידי מסירה כל זמן שאין בו עידי חתימה ומכל מקום יש מפרשים אותה בשנחתם מערב שבת ותו לא הוי מוקדם וכן יש דוחים לומר דהתם עסוקים באותו ענין היו ודייקא מילתא מדאמרי' ולא הספיק כלומר שהיה סמוך לערב ולדעתם נכתב ביום ונחתם בלילה שפסול אם עסוקים באותו ענין כשר ומכל מקום יש פוסקין שאף עסוקין באותו ענין אינו מועיל בגט ופסול שהזמן משום בת אחותו הוא ותו לא מהני עסוקים באותו ענין וכן כתבוה גדולי המחברים ומכל מקום יש לתרץ בה שזו שעת הדחק היתה וכדקאמר דדחיק ליה עלמא טובא ואין להכשיר ממנה בעלמא נכתב ביום ונמסר למחר:

ר"ל מ"ט לא אמר כר' יוחנן אמר לך זנות לא שכיחא ור' יוחנן מ"ט לא אמר כר"ל קסבר ר' יוחנן יש לבעל פירות עד שעת (כתיבה) [נתינה] פי' והלכך זמן כתיבת הגט לא מהני דכי אתיא למיטרף לקוחות בעיא לאיתויי שהדי אימת מטא גיטה לידה. ור"ל סבר משעת חתימה אבדם דקסבר אע"פ שאיחר לתתו לה עדיו בחותמיו זכין לה בפירות כשנותן לה זכתה למפרע משעת חתימה כדאמרינן בשטרי הלואות ומקח וממכר שעדיו בחתומיו זכין לו הכי נמי אמרינן גבי גט אשה לגבי פירות והלכך הזמן מודיע ואם קדמה כתיבה לחתימה ה"ל מוקדם ופסול:

והא איפכא שמעינן להו דאיתמר מאימתי מוציאין לפירות ר' יוחנן אמר משעת חתימה ור"ל אמר משעת נתינה:

איפוך. ואימא ר' יוחנן אמר משעת נתינה וכו' וקי"ל ר"ל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן:

א"ל אביי לרב יוסף ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר מה הועילו חכמים בתקנתם אהני דלכתחלה לא תנשא פי' אחד מהן יש עליו עדים ואין בו זמן וכיון שאם נשאת הולד כשר מה הועילו חכמים בתקנתם:

אהני דלכתחלה לא תנשא פי' אחד מהן יש עליו עדים ואין בו זמן וכיון שאם נשאת הולד כשר מה הועילה תקון חכמים שהתקינו משום בת אחותו או משום פירות ומהדר ליה אהני דלכתחילה לא תנשא וכיון שלכתחילה לא תנשא בו לא חתמי סהדי ואין לחוש שמא יכתוב בכתב ידו בלא עדים ויקדים הזמן ויחפה עליה דהיכא דזינתה ובא להוציא גט זה בכתב ידו לא משגחי' ביה דאמרי' לחפות עליה כתבו:

גזייה לזמן דידיה ויהביה ניהליה מאי א"ל לרמאי לא חיישינן פי' יכתוב בו זמן כדי שיחתמו בו עדים ואח"כ כדי לחפות עליה יחתכנו וכיון שאם נשאת הולד כשר א"כ גט כשר הוא ויחפה על בת אחותו:

ואהדר לרמאי לא חיישינן מפני שהוא כבר ידוע וניכר כי נחתך הזמן כדי לחפות עליה ויראה לרבים דלכתחילה עשה כדי לחפות עליה ואין אדם עושה עצמו רשע ולא חיישינן להכי:

כתיב בו שבוע שנה חדש שבת מאי א"ל כשר פי' כתוב בו שבוע פלונית של יובל ולא פירש באיזה שנה אי נמי בשנה פלונית של שבוע ולא פירש באיזה חדש אי נמי בחדש פלוני ולא פירש באיזה שבוע בחדש אי נמי בשבוע פלונית ולא פירש באיזה יום א"ל כשר דדוקא שאין בו זמן כלל תנן דפסול אבל האי דאיכא זמן כל שהוא כשר ומה הועילו חכמים בתקנתם כיון שאינו מכוונים הימים ומהדר אהני לשבוע דלקמיה ולשבוע דבתריה דאי לא תימא הכי יומא גופיה מי ידעי' אי מפניא אי מצפרא אלא אהני ליומא דקמיה וליומא דבתריה הכי נמי אהני לשבוע דקמיה ולשבוע דבתריה פי' לשבוע דקמיה שאם זנתה תיהרג ולשבוע דבתריה לפירות שאם ימכרם תוציא גיטה ותגבם:

בד"ה עד שעת נתינה כו' ויאמרו לה אייתי ראיה אימת כו' ומיהו במשליש כו' ואם תאמר נכתב ביום כו' עכ"ל שיעור דבריהם (ב) כך הוא דהתם אין לחוש שלא היה המסירה ביום החתימה היינו לגבי פירות דלקוחות משום דודאי איכא קלא קצת שלא היה המסירה ביום החתימה ויאמרו לה לקוחות אייתי ראיה אימת כו' מיהו קלא ממש לידע יום המסירה ליכא בזה ואיכא למיחש אכתי לשמא יחפה דמשום דאמרינן לה אייתי ראיה אימת כו' לא קטלינן לה מספיקא ומיהו במשליש גט כו' דליכא למיחש אף לשמא יחפה לית לן למימר דקלא איכא לומר לה אייתי ראיה כו' כי התם דאם כן הוה פסול משום שמא יחפה דלא קטלינן מספיקא אלא כיון דרואים זמן הכתיבה קודם המסירה קלא ממש אית ליה ומסקי אדעתייהו יום המסירה וקטלינן לה וליכא למיחש שמא יחפה כמ"ש התוספות לקמן ואהא קשיא להו שפיר מנכתב ביום ונחתם בלילה דאנו נמי יודעים שהמסירה לא היה ביום הכתיבה וקלא ממש אית ליה ואמאי חיישינן לשמא יחפה ותירצו דלא שייך למימר קלא ממש אפילו ביודעין יום המסירה שלא ניחוש לשמא יחפה אלא כשמגרש על ידי השליח כו' והקשו עוד על דבריהם כיון דקלא ממש ליכא אלא בידעינן יום המסירה ואם כן בההיא דכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו וכו' מה הועילו חכמים בתקנתן דשמא יתן לה בצנעה שלא יהיה קלא ממש ליום המסירה אלא קול בעלמא שלא היה המסירה ביום הכתיבה ואף אם נאמר לה בכה"ג אייתי ראיה כו' מ"מ מספיקא לא קטלינן לה ותירצו דמסתמא כו' דלא מקדים איניש פורענות כו' אבל במתניתין בנכתב ביום כו' דלא שייך למימר ביה דלא מקדים כו' שהרי ראינו שהקדים הכתיבה לנתינה וליכא קלא ממש פסול משום שמא יחפה ודו"ק:

בד"ה גזייה לזמן כו' לא כמו שפירש שם בקונטרס דאי מחקה ליה קטלינן כו' דהא הכא משמע דאי גזייה לזמן לא קטלינן כו' עכ"ל ק"ק אמאי לא תיקשי להו מסוגיא דשמעתין אדהתם דהכא מסיק דלא ניחוש לשמא גזייה משום דלרמאי לא חיישינן והתם קאמר נינחי גבי דידיה זימנין דבת אחותו היא ומחפה עלה דהיינו נמי דמחק ליה ולא אמרינן ביה דלרמאי לא חיישינן כדאמרינן הכא גבי גזייה ואם יש לחלק בין גזייה ובין מחיקה דלרמאי חיישינן במחיקה שאינו ניכר ונגלה כ"כ כמו גזיזה הדרן קושיא הכא לדוכתא דמחק לזמן ויהבה ניהלה ויש ליישב (ג) ודו"ק:

תוס' ד"ה עד שעת נתינה וכו' עד אבל קשה לר"י מהא דאמר בסוף פ"ק דב"מ וכו' ופריך ניחוש דלמא כתב ליתן בניסן וכו'. עיקר קושית התוס' הוא ממה דמסיק התם הניחא למ"ד כיון שנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות שפיר אלא למ"ד יש לבעל פירות עד שעת הנתינה מאי איכא למימר ומשני כי אתיא לטרוף וכו':

בא"ד ואומר ר"י דהכי פירושו וכו'. כלל העולה מפי' התוס' דאינהו ס"ל דאין ה"נ שהיא טורפת מזמן הכתוב בגט אפי' לר' יוחנן משום דאמרינן דמסתמא באותו יום ניתן ונמסר לידה אלא משום דס"ל לר' יוחנן דיש לבעל פירות עד שעת הנתינה לא הוצרכו לתקן זמן בגט משום זה משום דיכולה להביא גיטה בב"ד או לעדים ויכתבו לה שמאותו יום נתגרשה אבל לריש לקיש דס"ל דאין לבעל פירות מיד משעת הכתיבה אצטריך לתקן זמן בגיטין כדי שנדע זמן הכתיבה ותטרוף מזמן שנכתב בו אע"פ שהנתינה היתה לאחר מכן:

בא"ד וא"ת לרבי יוחנן היאך כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו וכו'. עיין בהר"ן שתירץ קושיא זו ע"ד דאיתא בגמרא בסמוך דאין אדם מקדים פורענות לנפשיה:

רש"י בד"ה מש"ה כו' עיניו לגרשה הס"ד:

תוס' בד"ה זנות כו' לשמא תזנה כו'. נ"ב והראיה מהא דלקמן במכילתין דאמרינן לשמא מת לא חיישינן ולשמא ימות חיישינן ודו"ק:

בד"ה עד כו' אפי' למאן (דאית) [דלית] ליה עדיו כו' כצ"ל:

בד"ה איפוך כו' פי' משעת חתימה. נ"ב פי' דאל"כ אתא ריש לקיש כר"ש ולא כרבנן וק"ל:

גמ' קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה כו'. הקשיתי מנ"ל לגמרא ללמוד בר"י סברא חדשה שאין שום סברא בר"ל לא לרבנן ולא לר"ש דלמא ר"י ס"ל אין לבעל פירות משעת כתיבה כמו לר"ש אף לר"ל וא"כ מדפסלו רבנן מוקדם ע"כ טעמא משום חיפוי מיהו בזה י"ל דמ"מ אמפני מה תקנו זמן כו' לא הול"ל משום שמא יחפה דסוף סוף שפיר תקנו משום פירי דהיינו הפסד האשה ופסול דמוקדם הוא פסול אחרינא לר"ל משום הפסד דלקוחות שמה שייך לומר טעמא דחיפוי אבל אגוף התקנה מדלא קאמר נמי משום פירי ש"מ קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה. ועי"ל דא"כ לא הו"מ לשנויי איפוך דא"כ יהיה קשה דר"י אדר"י וא"כ יהיה ממנ"פ קשה דר"ל אדר"ל או דר"י אדר"י וק"ל. אבל קשה מנ"ל לר"י גופיה לומר ב' פלוגתות במתני' רבנן חשו לחיפוי ור"ש לא חייש ולרבנן משעת נתינה ולר"ש משעת כתיבה היכן ראה זה במתני' דלמא לא פליגי רבנן עליה דר"ש אלא בחיפוי לחודא אבל משעת כתיבה מודו ליה וטעמא דזמן לרבנן משום חיפוי [ומש"ה פסלי נכתב ביום כו'] ומ"מ לענין פירי נמי מהני ודו"ק (מ):

גמ' מש"ה קא מכשיר ר"ש. פירוש משום הכי דטעמא משום פירי ולחיפוי לא חייש:

גמ' מ"ט דר"ש דמכשיר. דאי משום דלחיפוי לא חייש א"כ מ"ט תקנו זמן לדידיה ע"כ משום פירי ור"י הא קאמר טעם דתקנו זמן משום חיפוי:

גמ' אלא לר"ל מאי איכא כו'. ולעיל קאמר בשלמא לר"ל וכו' כאילו לא קשה מידי לר"ל והו"ל להקשות מקודם אר"ל מרבנן גם משנה בלשונו לעיל קאמר מ"ט דר"ש והכא קאמר מאי איכא כו' ור"ל מ"ט דרבנן דפסלי כפרש"י ודו"ק:

גמ' מה הועילו חכמים בתקנתן. בלא מתני' דג' גיטין אין להקשות מה הועילו בתקנת זמן למ"ד משום חיפוי כיון דס"ס מדאורייתא היא גרושה גמורה ולא הויא אשת איש ומשום פסולא דרבנן מסתמא לא קטלינן לה וא"כ לעולם יכתוב לה גט בלא זמן כשזינתה ודוחק לומר כי היכי דאמרינן כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מניה משום דאומר בשעת קדושין כדת משה וישראל ה"נ לענין גט כן דאלים הקדושין שלא יפקיענו גט בלא זמן וק"ל (ג) מיהו זה ודאי לא קשה דזו המשנה הוא מגוף דין דצריך זמן בגט רק היאך תלוי באם נשאת הולד כשר י"ל דבלא"ה כיון דפסול לגמרי מדרבנן העדים אין חותמין חספא כזאת אבל כיון דמהני לענין הולד ס"ד דהעדים חותמין לזה אמר אהני דלכתחלה וכפרש"י אבל קושיא גזייה לזמן כו' אין תלוי כאן מיהו י"ל דרצה להקשות גם למ"ד משום פירי להכי הוצרך להביא ואם נשאת הולד כשר [דאי פסול לגמרי לא שייך להקשות מה הועילו דמדינא לא טרפי וכמ"ש התוס' לעיל (גיטין דף ג' ע"ב) ד"ה כתב בכת"י] וק"ל. מיהו בלשון רש"י משמע קצת כאילו הריגתה תלוי בזה שאין הגט פסול לגמרי:
עוד הקשיתי סוף סוף כתב בכת"י ואין עליו עדים הוא נמי מג' גיטין פסולין כו' מה הועילו כו' דהשתא א"ל כיון דלכתחלה לא תנשא וכו' ואע"ג דכתב בכת"י יש בו זמן הרי הוא כאין בו זמן כמ"ש התוס' לעיל [ד"ה הנ"ל] ויש דוחין שזה מלתא דלא שכיח שיהא בעצמו סופר וסוף סוף הועילו בתקנתם לסתם בני אדם וי"ל דעידי מסירה אין עושין כיון דלכתחלה לא תנשא ואף לר"מ צריך עידי מסירה כמ"ש ר"ת [מיהו אמאי לא הוכיח ר"ת מהא דהאי מתני' דג' גיטין דמוקי לה כר"מ בפרק בתרא כמ"ש התוס' לעיל ד"ה הנ"ל. זה היה במוסגר מדברי הגאון] מיהו א"כ אמאי פריך גזייה כו' הא עידי מסירה לא יעשו זאת להיות עדים על כך ואף שי"ל דאכתי היא תחתוך הזמן לאחר שבא לידה סוף סוף תלמודא פריך גזייה לזמן דידיה ויהבי' ניהלה משמע דקודם נתינה יחתוך הבעל מיהו י"ל דפריך גזייה ויתן לה בלא עידי מסירה לחפות עליה וגט חתום שבא לפנינו מכשירין דאמרינן מסתמא היה עידי מסירה דמסתמא בהכשר נעשה כמ"ש התוס' לעיל (גיטין ס) משא"כ בכתב בכת"י ואין עליו עדים שצריכה להביא עידי מסירה ומיהו כיון דכתב בכת"י כשר משום דהוי כמאה עדים למה יצטרך טפי עידי מסירה לפנינו מחתום בעדים ואין בו זמן: עוד יש לראות הא ר"ש ס"ל כר"א דירד ר"ש לשיטתו של ר"א וכו' ור"א פליג אג' גיטין ואפילו לכתחלה מכשיר כמ"ש התוס' לעיל שם א"כ לר"ש למה תקנו זמן כלל דא"ל דאה"נ דא"צ זמן ומוקדם פסול משום מזוייף מתוכו דמודה בה ר"א דהא אף רבנן דמתני' ס"ל כר"א כמ"ש התוס' לעיל בסמוך בד"ה ר"ל (גיטין ע) וגם לר"ש עכ"פ תקנו זמן כמו שאמר אליבא דר' שמעון לא קאמינא וכו'. וי"ל דר"א לא פליג אזמן כלל [אלא] אכתב בכתב ידו ואחתם עליו עד אחד אבל אין בו זמן פסול אליביה משום טעמא דשמעתין ובכתב בכתב ידו אע"ג דהוי כאין בו זמן לר' אלעזר כיון דעידי מסירה עיקר זמן דכתוב בו הוי זמן מעליא דהא על כל פנים כתוב בו זמן רק שמא יקדים הזמן כיון שיש עידי מסירה משוי ליה לגיטא מעליא ואינו מחוור עדיין ודו"ק (פ). גם יש לעיין במ"ש התוס' לעיל (גיטין דף ג') בד"ה כתב בכת"י ועי"ל שמא תתפוס מיד אחר הכתיבה כו' אם אין סוגיא כאן סותרת או מ"מ סברא (צ) ודו"ק:

גמ' גזייה לזמן כו'. לרש"י כשר בדיעבד ועיין בר"ן פי' אחר לרמב"ם ז"ל ע"ש:

גמ' אהני לשבוע דלקמיה כו'. וקשה לי סוף סוף מה הועילו אם תזנה יכתוב לה מיד גט ויכתוב בה שבוע פלונית ולעולם לא תיקטל. סוף סוף ביומא גופה נמי נימא כן [דמיד שתזנה יכתוב לה גט מיד] אלא י"ל דמסתמא לא נודע הזנות לבעל מיד דודאי בסתר זינתה ואף אם נודע אינו חושש שיתגלה לב"ד והרבה פעמים שעברו שבתות וחדשים ושנים ושמיטות קודם שנודע לבעל ואף אם נודע אח"כ קודם שירגיש שהעדים ממשמשין ובאין ולזה אהני ומועיל שפיר ודו"ק:

ברש"י בד"ה עד שעת נתינה דכי אתיא למיטרף בעי לאתויי סהדי וכו'. א"ל למה [ניחוש שהוא] מוקדם הא פסול ואין רשאין העדים לחתום ושמא כתביה ואותביה בכיסתיה הא לא מקדים אינש פורעניות לנפשיה י"ל ודאי לחוש לעשות כן בכיון לא אמרינן אבל שמא כתב וחתם בניסן ולא נתן עד תשרי לאיזה סיבה חיישינן משא"כ בשאר שטרות דאין כותבין שטר ללוה כו' אא"כ בשטרי אקנייתא או למ"ד עידיו בחתומיו זכין לו דהוי זכייה משא"כ בגט אשה דאינו זכות וכותבין לכל איש בלא אשה משום עיגונא כמ"ש התוס' לזה חיישינן שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי לא במתכוין רק ע"י סיבה ועיין מ"ש בסמוך באי"ה בתוס' בד"ה עד שעת נתינה:

בתוס' בד"ה זנות כו'. וה"ה זנות דבת אחותו דוקא וכה"ג:

בא"ד לשמא תזנה כו'. כדאמרינן לקמן שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן אבל אינו מחוור למה קראו כאן תזנה ולא זינתה כי אין ליישבו שפיר וק"ל:

בתוס' בד"ה עד שעת נתינה כו' תביא גיטה לב"ד כו'. בכאן שהמכוון לידע מכאן ולהבא שהיא פנויה כעת שלא ימכור הבעל פירות מכאן ולהבא סגי בהבאת גט שבידה להראות לב"ד שהיא גרושה מכאן ולהבא ויתנו לה בכתב או תוכל לילך לשנים אחרים שיעשו כן משא"כ לעיל בתוס' ד"ה מפני מה גבי מזונות שהמכוון לידע לשעבר שהיתה עד עתה נשואה ויש לה מזונות אף בהראותה את גיטה שבידה לב"ד ויכתבו לה שראו את הגט כהיום בידה שמא קודם עשר שנים נמי היתה גרושה והיה הגט בידה ע"כ צריכה להביא עידי מסירה לב"ד שיעידו שכהיום נמסר לה הגט ולא מקודם לזה כתבו שמא לא יתרצו העדים וכו'. וגט שחרור שהקשו אח"כ דומה ממש לגט דהכא לענין פירי וזה ברור לכל תלמיד עם מבין ולשון התוס' מבואר בעצמו כן ולא כח"ש [דמשום שכתבו] כמו שאפרש על ר' יוחנן לזה פירש שהגליון אינו סובר כתוס' ושגג בלי ספק ודו"ק:

בא"ד וא"ת לר"י כו'. הניחא לר"ל דכדין טרפא משעת חתימה אבל לר"י היאך כותבין כו' דמ"ש לעיל בגט משום עיגונא היינו לפי' רש"י דליכא הפסד ללקוחות דאמרי לה אייתי ראיה וכו' רק למה כותבין כאן לכתחלה ואמרי לקוחות כו' מ"ש מבשאר שטרות דאין כותבין לכתחלה ע"ז כתבו דמשום עיגונא כו' אבל לפי' ר"י דיש הפסד ללקוחות היאך כותבין וק"ל:

בא"ד ומיהו במשליש גט וכו'. תחלה אמרתי בחבור התוס' וכן ראיתי מי שכתב כן שהמכוון בקצרה שכתבו וי"ל כו' דליכא חשש פירי משום שיש קול (ק) וכתבו ומיהו במשליש [צ"ל] דשמה ישנו קול לידע אפילו יום המסירה דליכא אפילו משום חיפוי (ר) וא"ת אי מהני קול אפילו לחיפוי א"כ נכתב ביום למה פסול ותירצו דלא שייך קלא כ"כ [לידע אפילו יום המסירה] אלא במשליש וכו' אבל כשמגרש בעצמו נהי שיש קול שירגישו לקוחות לומר אייתי ראיה וכי לא מייתי ראיה לא תוכל לטרוף אבל אין קול לידע יום המסירה בהחלט (ש) וכי נימא לה לענין קלא אייתי ראיה היא תאמר שאינה יכולה למצוא ראיה א"כ מספיקא לא קטלינן לה וע"ז חזרו והקשו א"כ אמאי כותבין כו' אף דלפירי אין לחוש ניחוש לחיפוי כו'. אבל אינו נראה שכיונו לזה חדא שהרי קול שכתבו בתחלה שע"י כן אין לחוש לפירי הוא ע"י עידי מסירה ואח"כ כתבו בוי"ל יש לחוש שימסור לה בעצמו בצנעא דמשמע בלא עידי מסירה דהשתא אין קול כלל וכן בוא"ת האחרון כתבו ויתן לה בצנעא [וכיון דבצנעא ליכא קול כלל א"כ אף לפירי יש חשש ולמה כתבו כדי לחפות עליה] ועוד היאך תליא קול זה במשליש וע"י שליח הרי פירשו בסמוך ד"ה הנהו קלא כו' שרואין זמן הכתיבה הוא קודם המסירה מסקו אדעתייהו לידע כו' [וא"כ באיכא עידי מסירה שרואין זמן הכתיבה מקודם מסקו אדעתייהו ואפילו שלא ע"י שליח] אבל נראה שפירוש בצנעא בלא עידי מסירה ומתחלה הקשו וא"ת ולר"י כו' לא מצד ההערמה שיכתוב בניסן ולא יתן עד תשרי מכח קנוניא והערמה רק שמא יזדמן כך במקרה כמ"ש לעיל בפי' רש"י ולא נחתו עתה לחששות לחשוב שלא נכתוב לכתחלה פן תזנה וכו' אי פירי וכה"ג [מכח קנוניא] וע"ז תירצו שפיר כיון דאין המכוון ערמה א"כ נותן בעידי מסירה ויש קול כו' ומיהו במשליש וכו' אע"ג דמאחר ודאי ליכא למיחש משום דכיון דרואין וכו' ור"ל ומיהו הא דמשליש ניחא דליכא למיחש כו' משום קול כו' וכ"ת א"כ בנכתב כו' וי"ל כו' על ידי שליח אבל הכא שמא ימסור לה בינו לבין עצמו ומשום קנוניא דחיפוי או פירי רק כתבו משום חיפוי דבר"י קיימינן דטעמיה משום חיפוי ולזה הקשו וא"ת אמאי כותבין ניחוש להערמה ולקנוניא דחיפוי וה"ה לקנוניא דפירי ואפ"ל דגם בוא"ת זה לא הקשו דניחוש שמא יכתוב קודם זנות משום שמא תזנה דלהא ודאי לא חיישינן כלל וכלל דלעולם אינו עושה ערמה זו דחיפוי רק אחר זנות רק שמא יכתוב על דעת ליתן ויתאחר וביני וביני תזנה ויתן לה בצנעא (ת) ודו"ק היטב כי לדעתי צריך עוד עיון. וי"ל דמסתמא וכו' והשתא א"צ לתירוצים ראשונים וכן הוא באשר"י ודו"ק אח"כ ראיתי ברשב"א ואין פנאי להאריך עיין עליו פה ובשמעתין אח"כ (א):

בתוס' בד"ה גזייה כו'. הא דמסיק הכא לרמאי לא חיישינן לגזייה וה"ה מחיקה היינו כאן כיון שבא להצלה דידה כו' כמ"ש התוס' אבל בקדושין התם מסיק דחיישינן למחיקה כיון דלחוב דידה קאתי ולפי' רש"י הקשו מוקדם אף מהקושיא ודו"ק:

בתוס' בד"ה כתביה ואנחיה כו' שכתיבה ונתינה כי הדדי כו'. דשם אין לחוש לחיפוי כ"כ דהוי כמו ליומא גופיה דלא חיישינן כיון דאהני לקמיה כיון דהכתיבה והנתינה כי הדדי כמו כאן שיכתוב תיכף שנשא בת אחותו גט על הספק שאם תזנה יציל למאי דלא ידע לא מקדים אינש פורעניות כו' א"כ מאי הועילו חכמים וכו' וה"ה בגיטין הבאין ממדה"י כיון שאין הכתיבה והנתינה ביום אחד וק"ל:

רש"י ד"ה אהנו. לא כתבו ליה סופרי הדיינים ולא כו'. קשה דאכתי יכול לכתוב בכת"י עי' לק' (פו) בפרש"י בהמשנה:

תד"ה זנות. דטפי איכא למיחש לשמא תזנה מלשמא זינתה. אינו מובן יפה דלכאורה תרוייהו שייכין לפ' כאן ושם:

בא"ד ועוד דהתם כו' שלא תיאסר עליו עולמית. ועי' לשון הר"ן. וק"ל דגם הכא יש לחוש שמא תזנה תחתיו בעדים ותיאסר עליו ויכתוב לה גט בלא זמן ויאמר שנתגרשה קודם הזנות ויחזרנה וכמש"כ לק' (יח) בסד"ה הנהו. וי"ל דר"ל ל"ח לזה שיעשה איסור ודאי. משא"כ שם יתלה דשמא זינתה קודם אירוסין ושמא נאנסה. ולק' דכתבו חשש זה הוא לריו"ח ועי' ברא"ש. ולי י"ל דהכא דהחשש אינו אלא בבת אחותו לה"ק דלא שכיח שישא בת אחותו ותזנה. וגם גירושין גופייהו לא שכיחי כמו קידושין:

תד"ה איפוך. פי' משעת חתימה. ולעד"נ דכתיבה דוקא קאמר משום דפוסק כר"ש וכן ריב"ל לק' (ר"ד יט) סמיך עליו בשעת הדחק. ונ"ל ראיה מהא דלק' (יח ב) איכא בינייהו כו' ואינך מכאן ועד י' ימים כו'. ומדוע ל"ק ואינך למחר אלא ע"כ משום דר"ל סבר כר"ש ולכן אפי' כולם משום עדים כשר. אבל בעשרה ימים אמר שם ר"ל דאפי' לר"ש פסול ועי' ברשב"ם ב"ב (קמו ב) ד"ה נפלה בסופו ונכון בעז"ה:

גמ' בשלמא לר"ל. כעין זה ב"מ ד' מז ע"ב ובהיפוך:

תוס' ד"ה איפוך וכו' משעת חתימה. עיין בב"ב דף קמו ע"ב ובתוס' שם ד"ה נכנס:

תד"ה זנות ל"ש. דהא בריש כתובות כו'. ויעויין בשיטה מקובצת ריש כתובות שכ' לתרץ בשם הרשב"א דאשה בעלה משמרה אבל התם בכתובות חיישי' לזנות דארוסה. שמעתי להקשות מסוגיין דיבמות (דף לא) מפני מה לא תקנו זמן בקידושין כו' הניחא לריש לקיש משום פירי וארוסה לית לה פירי אבל למ"ד משום ב"א הו' הא גם לר"ל חיישי' לזנות בארוסה:
אמנם זהו טעות ושבוש דודאי אין לעשות קושי' ולומר שמהראוי לתקן זמן ולפסול מוקדם משום ב"א כי היכי דתקנו בתולה נישאת בד' דאטו החיוב מוטל על החכמים לעשות תיקון בכל ענינים כאשר באמת לא תקשה על ר"ש דס"ל משום ב"א ל"ח דאמאי לא חשו על ב"א כההוא דכתובות דחזינן דחיישי' אלא דעיקר קושי' על ריש לקיש דבא לדון בטעמא דחכז"ל בתקנת הזמן דאמאי לא אמר כר"י דטעמא היה משום ב"א דזנות ל"ש. ע"ז הקשו תוס' לר"ל דלמא באמת הטעם משום ב"א כדחזינן בההוא דכתובות דתקנו בתולה נישאת בד', וע"ז תירץ הרשב"א דס"ל לר"ל דעכ"פ בנשואה ודאי ל"ש ולא היה לחכמים לתקן זמן בשביל זה. אע"כ דהטעם משום פירי, אבל ביבמות שפיר אמרי' בשלמא לר"ל דס"ל משום פירי, א"כ י"ל דלא רצו חכז"ל לתקן כלל זמן משום ב"א אף בארוסה דודאי אין לעשות קושי' על חכז"ל דאמאי תקנו בזה ולא בזה. אלא לר"י כיון דתקנו זמן בגיטין משום ב"א ה"נ לתקנו בקידושין דזהו הכל ענין א'. דמ"ש זמן בגט ומ"ש זמן בקידושין. והוא נכון ופשוט למאד:
אמנם אי קשי' הא קשי' מסוגיא דלקמן (דף כו ע"ב) קפסיק ותני ל"ש מן האירוסין ל"ש מן הנשואין. אלא למ"ד משום פירי כו' מה פריך דלמא גם לר"ל תקנו זמן בגיטין משום ב"א אלא דבנשואין דל"ש זה הוצרך ר"ל הטעם משום פירי, וזהו תמי' עצומה ונשגבה לכאורה, והנלענ"ד בהקדם דברי תוס' (דף כ"ו ע"ב) דהא דלא פריך קפסיק ותני על מתני' דנכתב ביום. די"ל דבאמת מיירי רק בנשואין. אבל הכא דייק משום יתורא, ונראה להוסיף דאפילו למסקנא צ"ל הכי דמה דמשני משום גיטה קודם לבנה וזהו שייך התם דהסופר צריך שיניח מקום הזמן דשמא לא יגרש הבעל עד אחר הנשואין ויהיה גיטה קודם לבנה. א"כ הכא דקתני נכתב ביום ונחתם בלילה אם מיירי גם בארוסה תקשה באם נתגרשה קודם הנשואין בגט מוקדם אמאי פסול, אע"כ דמיירי באמת רק בנשואין. ואולם אף דמתני' מיירי רק בנשואה. מ"מ נראה דר"ש דמכשיר מיירי גם בארוסה דאין מקום לומר בהיפוך דמיירי רק בנשואה אבל בארוסה לכ"ע פסול דבארוסה שכיח זנות וס"ל לכ"ע חשש דחיפוי דהא מדקאמר שהיה ר"ש אומר כל הגיטין שנכתבו ביום פסולי' חוץ מגיטי נשים משמע דבגיטי נשים ליכא מקום לפסול בשום אופן א"ו דלר"ש לא חייש כלל לחיפוי אף בארוסה. ועל ר"ש ודאי ליכא להקשות דאמאי לא תקנו לפסול מוקדם משום חיפוי כמו דתקנו בתולה נישאת בד' דאין לדמות תקנות זו לזו וכמ"ש לעיל. ולפ"ז ניחא דפרכי' ר"ל מ"ט ל"א כר"י היינו בפשוטו דאף דלר"ש ל"ח לחיפוי מדמכשיר מוקדם מ"מ דלמא בהא פליגי ר"ש ורבנן אם חיישי לחיפוי ומנ"ל לר"ל דפליגי בפירות דלמא פליגי רק בחיפוי ולזה משני זנות ל"ש היינו דס"ל לר"ל אף דמצינו דתקנו דבתולה נישאת לד', מ"מ בזנות דנשואין ל"ש וליכא טעם לרבנן בנשואה רק משום פירי וכיון דעכ"פ מוכרחי' לומר דפליגי בפירי ממילא מה"ת נעשה ב' פלוגתות וקיימי' בפשוטו דכמו דלר"ש לא ס"ל כלל לחשש חיפוי אף בארוסה דזהו מוכרח מדמכשיר מוקדם גם בארוסה וכמ"ש לעיל בודאי גם לרבנן אמרי' דלא חששו לחיפוי. ועיקר טעמם רק משום פירי כיון דבלא"ה עכ"פ מכח נשואין מוכח דפליגי לענין פירות, וא"כ שפיר פרכי' קפסיק ותני. דלא ניחא להש"ס לומר לר"ל דפליגי גם בחיפוי ויהי' ב' פלוגתות בארוסה בחיפוי ובנשואה בפירי, והוא נכון מאד בעזה"י:

גמרא ור"י מ"ט ל"א כר"ל קסבר כו' אליבא דר"ש לא קאמינא כו' ע' מהרמ"ש שהקשה מנ"ל לר"י להמציא ב' פלוגתות בין ת"ק ור"ש לימא דכ"ע סברי עד שעת חתימה אלא דר"ש סובר דל"ח לחיפוי ותקנת זמן משום פירות, ות"ק סבר דחיישי' לחיפוי. ויש ליישב דהנה תוס' ד"ה עש"נ הקשו לר"י האיך כותבים גט לאיש ניחוש לחיפוי. ותי' דלא מקדים אינש כו' ועוד הקשו ניחוש לשמא כ' ליתן בניסן ולא רצו לתרץ דלא מקדים, ע' פ"י דמשום חשש הרווחת פירות ע"י איחור הנתינה בפירות אשר תטרוף מהלקוחות מקדים ומקדים. ולכאורה קשה ניחוש דלמא יארע דיקדים הכתיבה לנתינה למען ירוויח בפירות ובתוך הזמן בין כתיבה לנתינה יתרמי שתזנה ויתן לה הגט בינו לבינה בלא ע"מ לפי' המהר"מ שיף ויהיה תרי קלקולים שתטרוף גם בפירות שלא כדין. אלא דבאמת דז"א כיון שהוא יודע שימסור לה אח"כ בע"מ כיון דעד השתא בשעת הכתיבה לא זנתה וכונתו שכותב הגט אינו אלא להרויח בפירות ומשום חשש טריפת פירות ודאי דעתו למסור לה בע"מ דאינו חשוד לקלקלה, א"כ כיון דדעתו ליתן לה בע"מ ממילא לא ירוויח בפירות דע"מ יפקיעו קול דנתאחר הנתינה ולא תוכל לטרוף מיום הכתיבה וממילא לא יקדים ולפ"ז שפיר הוכיח ר"י דע"כ רבנן סברי דיש לבעל פירות עש"נ. דאי יסברו משעת חתימה יקשה האיך כותבין גט לאיש דלמא יזמין גט משום חשש פירות דעתה אינו מועיל מה שימסור לה אח"כ בע"מ דכיון דס"ל משעת חתימה. עדים לא יפקיעו קול דכדין תטרוף ועכ"פ אם יארע שתזנה ימסור לה בצנעה ויחפה עליה. אלא ודאי דסברו יש לבעל פירות עש"נ ולא יקדים דעדי מסירה יפקיעו קול וממילא לא ירוויח:

זנות לא שכיחא. הקש' תוס' מבתולה נשאית ליום ד'. ויש על זה ד' תירוצים ואבארם א' לא' ואת אשר נגזר עליהם בעזה"י. בתחילה תי' תוס' זנות בעדים והתראה לא שכיחא ובימי חורפי אמרתי בזה לקמן ע"ז ע"ב בי דינא דשרו מישחא ע"ש דוקא דשרו מישחא דהכ"מ רפ"ח מגירושין כתב דבגט לא שייך לומר זמנו של שטר מוכיח כיון דע"כ לכתוב זמן דגט בלא זמן פסול לכתחילה ע"ש ביישוב פסק הרמב"ם וצ"ע אב"ד דשרו משחא. וי"ל דהתם באם לא באתי מכאן עד י"ב חודש לא הוה צריך זמן משום פירות אלא סתם אם לא באתי עד י"ב חודש והיא תחיש לעצמה לכתוב עליו באיזה יום נמסר לידה למנות ממנו י"ב חודש אך משום חיפוי צריך זמן שהיא לא תכתוב עליו ותאמר כבר היה בידי מזמן רב וכבר עברו י"ב חודש. וא"כ למאי דקיי"ל חיפוי יפה פסק רמב"ם דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח ואמנם ב"ד דשרו משחא מצי סברו זנות לא שכיח וליכא אלא משום פירי ולא הוה צריך זמן ושפיר אמרי' זמנו של שטר מוכיח. והנה הא דשרו משחא מבואר במס' ע"ז פרק אין מעמידין דהוה ס"ל דשמן לא נאסר משום יינן ובנותיהן אלא משום ליפתן של כלים של נכרים וס"ל נותן טעם לפגם מותר ע"כ נמנו ושרו משחא. והא דלא ס"ל גזירת בנותיהן היינו משום בנותיהן בצינעא הוא לאו דאורייתא רק גזירת ב"ד של חשמונאי ואין ראוי לאסור עליו עוד שמן משום יין ויין משום בנותיהן. ורק משום בנותיהן בפרהסיא שקנאין פוגעין בהן מן התורה וס"ל זנות פרהסיא לא שכיחא לא גזרו בי' רבנן ושרו משחא. והשתא מדזנות פרהסיא לא שכיחי כש"כ בעדים והתראה וליכא למיחש לחיפוי רק משום פירות וא"כ באם לא באתי עד י"ב חודש לא הוה צריך זמן וע"כ זמנו מוכיח עליו ע"כ היתירוהו לינשא:

עוד תי' תוס' טפי איכא למיחש לשמא תזנה מלשמא זינתה וכתב מהרש"ל כמו בין שמא מת ושמא ימות וכ' מהרמ"ש דאינו מחוור פי' בשלמא מיתה אדם מעותד למיתה ויום המות מיום הולדו מעותד לכך ע"כ חיישינן שמא ימות טפי וכן בכל כיוצא בזה משא"כ זנות אין אשה עלילה לכך חלילה. מ"מ כוונת תוס' כ' מורי בהפלאה ריש כתובות וכן באבני מילואים סי' קכ"ז דהתם בבתולה נישאית חיישינן שתזנה בין כניסה לחופה לבעילת מצוה וכ"כ תוס' להדי' בכתובות ע"ה סוף ע"ב ע"ש. ונישאית ליום הד' שמא תזנה ולהא חיישינן. משא"כ הכא נפסל הגט שמא כבר זינתה בין כתיבה לחתימה או תחת בעלה ממש ולא נפסל משום כך. ולפ"ז בשמא תזנה מודה ר"ל וקשה קצת ביבמות מפני מה לא תיקנו זמן בקידושין קאמר למ"ד משום פירי א"ש וקשה הא לשמא תזנה חייש גם ר"ל ולמה לא תיקנו זמן בקידושין וצ"ל הכי קאמר בשלמא לטעמא דפירי א"ש אבל לטעמא דבת אחותו לא א"ש ושוב מצאתי כי נדחק כן בגליון אבני מילואים:

שוב תי' תוס' דלא חשו אלא לאיסור עולמית וכו' אע"ג דכ' תוס' לקמן ה"נ יחפה על בניה ממזרים ולחזור סוטתו דהוה איסור עולמית מ"מ ידעו חז"ל דלא שכיח שיחפה עלי' משום זה נהי אי מחפה עלי' יהיה באיסור עולמית אך אינו ראוי לגזור בשביל זה כי לא יחפה עלי' משום כך בשלמא לר' יוחנן דחיישי' לחיפוי דמיתת ב"ד שוב לא ביטלוהו בזה"ז כיון דאיכא עכ"פ חיפוי דמחזיר סוטה. אבל לר"ל דמשום זנות דהריגת ב"ד שאינו איסור עולמית לא חשו ומשום חיפוי דאיסור דממזרות וסוטה אע"ג דאיכא איסור עולמית מ"מ לא שכיח שיחפה בשביל זה וק"ל. ובשיטה מקובצת ריש מס' כתובות בשם תוס' הרא"ש תי' דזנות דאשה היושבת תחת בעלה לא שכיחא דבעלה משמרתה משא"כ זנות באירוסין וצ"ל מ"ש תוס' פ' המדיר הנ"ל היינו אחר שמצא פתח פתוח תולין שנאנסה בין חופה לבעילה דכאן נמצא וכאן הי' אבל לתקן מתחילה לא חיישינן שתיבעל תחת בעלה דמשמרה. וכן מצאתי בירושלמי ריש כתובות דהמארס תחת החופה לית באילן קנסיי' פי' מותר לישא בכל יום משום דליכא חשש דטענת בתולים כיון שמארס וכונס בבת א' ע"ש. וקשה הא אפשר שתיבעל בין חופה לבעילת מצוה ויהיה לו טענת בתולים אע"כ משנכנסה לחופה בעלה משמרתה. והנה מה שק' לזה מיבמות פרק ד' אחין מ"ט לא תיקנו זמן בקידושין הא זנות דארוסה שכיחי צ"ל כנ"ל דפי' הגמרא לטעמא דפירי א"ש ולטעמא דב"א קשה לכל המ"ד וכנ"ל. אך מלקמן כ"ו ע"ב קשיא מאי פריך ארוסה מי אית לה פירי הא מודה בארוסה שאין בעלה משמרתה. והרבה תי' נאמרו בזה ועמ"ש אני עני בחי' למס' כתובות ועוד במהדורא קמא למס' גיטין. אבל האמת נ"ל דהרי עכ"פ בזה"ז דליכא מיתת ב"ד ליכא אלא משום חיפוי על בני' ממזרים או שחביבה עליו ויחזור סוטתו ותרווייהו לא שייך בארוסה דלא שייך בנים וגם לא חביבא אדרבא מאיסא בעיניו כשזינתה. אך למ"ד משום בת אחותו דמיתת ב"ד בין בארוסה בין בנשואה. אע"פ שבטלו דיני נפשות מ"מ כיון שנשאר עכ"פ בנשואות משום חיפוי בניו ממזרים והחזרת סוטה אע"ג בארוסה לא שייך זה מ"מ תקנה ראשונה לא זזה ממקומה. משא"כ למ"ד משום פירי דלעולם לא נמנו בנשואה אלא משום פירי ואותה תקנה לא זזה ממקומה. נהי גם בארוסה תיקנו תקנה אחרת משום זנות דמיתת ב"ד מ"מ עתה דבטל מיתת ב"ד בטל התקנה ומ"ט יניח הסופר מקום הזמן וא"ש:

ור' יוחנן מ"ט לא אמר כר"ל. לא הו"מ למימר משום דקשיתי' קושי' ש"ס כ"ו ע"ב הנ"ל ארוסה מי אית לה פירי. משום דאכתי הומ"ל משום פירי נמי ומשום בת אחותו נמי. ע"כ תי' דס"ל לר"י אין שום סברא לומר לתלות הפירות בשעת החתימה. אלא או משנתן עיניו לגרשה כר"ש כו' עד שעת נתינה כרבנן:

עד שעת נתינה. משמע בר"ן דמעיקור הדין בודאי ראוי שיאכל אלא דמ"ד משנתן עיניו או עד שעת חתימה היינו טעמא שאחר שכבר גמר לגרשה יראה קמה לקצור וכדומה ויעכב הגט כדי לאכול עמלה ע"כ תיקנו שיפסיד הפירות מיד או מכיון שנתן עיניו או משעת חתימה לכל הפחות ע"ש. ונראה שזה שייך במגרש מחמת קטטה אבל במגרש לטובתה לא שייך זה אלא לא פלוג רבנן ובהא פליגי דלר' יוחנן סבירא לי' לרבנן לא פלוג ו אפילו במגרש מחמת קטטה. ואידך ס"ל בהיפוך משנתן עיניו ולא פלוג אפילו במגרש מחמת אהבה. ויש לישב קצת דברי גאונים דמייתי רי"ף דפסקו הלכה כמ"ד משעת כתיבה כי היכי דקיי"ל מונין לגיטין משעת כתיבה וכ' הרי"ף שאינו ענין לכאן דמונין לגיטין הוא משום חשש הבחנה והא לא בעל משעת כתיבה. וי"ל קצת אי ס"ד רוב מגרשי' מחמת טובה ולא פלוג רבנן א"כ לענין הבחנה נמי ה"ל למיחש דלמא בא בצינעא ובעל כמ"ש ר"ת לקמן ד"ה חיישינן וכו' ע"ש. ועד"ז י"ל דברי רשב"ם ב"ב קמ"ז ע"ב דמכיון עיניו לגרשה אינו יורשה שהקשו עליו תוס' די"ל דוקא לעיניו פירות לא פלוג רבנן ותקנו אבל ירושה דלא שכיחא שתמות בין נתינת עיניו לגרשה ובין הגירושין א"כ אי מגרש מחמת קטטה ה"ל כבר כמגורשת לכ"ע והתם נכנס לבודקה לרחקה כמחמת קטטה שוב אינו יורשה ועיין מהרש"ל יש"ש כאן לענין אבילות שלא יתאבל עליה. ועד"ז אני אומר עוד מ"ש הרא"ש בשמעתין בשם הגאון דלא אמר ריב"ל כדי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק הוא דוקא באומר לעשרה וכו' אבל לא בנכתב ביום ונחתם בלילה דעלמא י"ל ג"כ מטעם הנ"ל דהרי חזינן הכא דמתכוון לביישה ברבים כמ"ש רש"י דלכן אמר לעשרה שיחתמו וכיון דמחמת קטטה א"כ מעיקור הדין אין לו פירות משנתן עיניו. רק משום לא פלוג בעלמא יש לו ובהא יש לסמוך על ר"ש בשעת הדחק אבל בגט דעלמא דהעיקור שיאכל אין לסמוך על ר"ש כלל. והנה הרי"ף כתב מדחזינן דחייב בפירקונה ש"מ יש לבעל פירות וצ"ל דס"ל לרי"ף לר"ש אה"נ לא תליא פירקונה בפירי אך אנן קיי"ל בכתובות מ"ז ע"ב פירקונה תחת פירות א"כ כשם שחייב בפירקונה עד דמטא גיטה לידה ה"נ אוכל פירות. ביאור דבריו דודאי אי נשבית והוא אומר כבר מוכן בידי גט ליתן לה אין שומעים לו וחייב לפדותה וה"נ אם אכל פירות ושוב נותן לה הגט אעפ"י שיתברר לנו שהי' מוכן אצלו ליתן לה אין אנו יכולים להוציא הפירות שכבר אכל שהרי אם היה אירע לה מקרה שבי' לא הי' מועיל מה שהי' מראה לנו גט חתום בידו טרם דמטי לידה הה"נ באכילת פירות ודברי ר"ן שפקפק ע"ז אינם מובנים לי. אך צ"ע קצת אהרי"ף הא לא תקנו פורקנא ידועה אפירות ידועים אלא אפילו אשה שאין לה פירות חייב בפירקונה ואפי' אשה שלא הוצרכה לפורקנא מעולם אוכל פירות כמה אלפים כי כך תקנו פירות של כל הנשים כל הזמנים תחת פירקן כל הנשים עי' לשון רש"י כתובות מ"ז ע"ב ד"ה דלא וכו' והשתא מאי קשי' לרי"ף דלמא כך תיקון שיפדה האשה תחת פירות שאוכל עד שעת כתיבה והא דלא תיקנו שיאכל גם הפירות עד נתינה כמ"ש הר"ן שלא יראה קמה לקצור ויעכב הגט עד שקצר ואכל פירות אבל לעולם פירות כל הנשים שעד שעת כתיבה הוא עבור פורקן ד. ולולי דברי הרי"ף היינו יכולין לומר עפ"י דרכו דהרי אמרינן התם תיקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי עי' פירש"י דפירות הוה אינו מצוי והיינו דלא כמ"ד משום פירי דלדידי' בת אחותו לא שכיח אבל פירי שכיח וא"כ איך יהי' פורקנא תחת פירות ועיין כתובות נ"ב ע"א תוס' ד"ה רצה וכו' איכא מאן דס"ל פירות הוה מצוי ע"ש ובלאה"נ יש לחלק בין מצוי ואינו מצוי דהתם לזנות לא שכיח דשמעתין וק"ל:

שעת נתינה. פירש"י דיאמר לה אייתי ראי'. והקשו עליו תוס' וכל הראשונים מש"ס ב"מ. ולא זכיתי להבין כי בודאי לקוחות לא מצי למימר אייתי לי ראיה דמסתמא ביום שנמסר נכתב אבל הכא מיירי שהבעל עצמו אכל הפירות והיא תובעת ממנו והוא טוען ברי לי שלא נתתי ביום הכתיבה ואייתי לי ראיה והוא מוחזק וטוען ברי מי יוציא מידו בלא ראיה ודברי רש"י נכונים לפע"ד וצל"ע:

אליבא דר"ש לא קאמינא כבר כתבתי לעיל מה ששייך ליישוב פי' המשנה לרמב"ם ועיין לקמן גבי מכאן ועד עשרה ימים מ"ש אי"ה:

אהנו דלכתחלה לא תנשא פירש"י שהעדים לא יחתמו. והוא אריכות ואיננו במשמע מלשון הגמרא אלא כפשוטו דילן בתקנה זו דלכתחלה לא תנשא וכן פי' הרמב"ם ומשו"ה ס"ל גזי' לזמן אפילו לכתחלה תנשא דאל"ה לא הוה פריך מידי ורש"י לא נ"ל דיהי' גזי' לזמן מותר לכתחלה ע"כ נדחק לפרש לכתחלה לא תנשא ולא יחתמו העדים והדר פריך גזיי' לזמן אחר שכבר חתמו העדים ומשני לרמאי לא חיישינן ויבואר לקמן אי"ה. והנה לרמב"ם א"ש דלא קשה מכתב בכתב ידו ואין עליו עדים דאה"נ הוא בכלל קושי' ש"ס ממתני' ג' גיטין פסולין וא' מהם כתב בכ"י ואין עליו עדים שכ' תוס' לעיל ג' ע"ב טעם פסולו שיכתוב הזמן כשירצה. ומתורץ בתי' ש"ס כיון דלכתחלה לא תנשא הועילו. ואמנם רש"י פי' כתב בכתב ידו טעם פסולו משום גזירה אטו כ' סופר וע"א עיין שם ע"כ איננו בכלל קושי' ש"ס דשמעתין. וגם אינו מתורץ בתי' ש"ס דרש"י מפרש שהעדים לא יחתמו והכא בכ"י לא שייך זה והו"מ ש"ס להקשות מסברא הא בכ"י יכול לכתוב בזמן כשירצה אלא דפריך מגזיי' ובתי' מתורץ הכל גם קושי' ראשונה דג' גיטין ואין בו זמן דהכל רמאות ניכר ולפע"ד כוונת תירץ ש"ס כמו שפירש"י ביבמות שנהרגת על כל אלו הרמאות מטעם שכתבתי לעיל כיון שהדין מרומה צריכין דרישה וחקירה מן התורה והגט בטל לגמרי. אך רש"י לא פי' הכא אלא לא חשו לכך משום לשון הש"ס משמע כן לרמאי לא חיישינן והש"ס דלא תי' כן להדיא משום דבעי לכלול תי' לחששא דפירות ע"כ אמר לא חיישינן לרמאי אבל אה"נ לחשש חיפוי נהרגת כפירש"י ביבמות ולק"מ קו' תוס'. ופנ"י כתב אי גזי' לזמן אין כאן מגורשת לפנינו דלמא הי' כתב בו זמן מאוחר ואינה מגורשת אלא מזמן ההוא. ואמרתי אני לפ"ז בשמעתין דפריך הוא חתך הזמן קודם נתינה וא"כ אפילו הי' מאוחר מ"מ כיון שחתם ונתנו הרי מגורשת מעכשיו כגט שאין בו זמן ע"כ אינה נהרגת וליכא אלא לרמאי לא חיישינן אבל התם נתן לה גט והיא חתם אמרי' שמא נתן לה גט מאוחר ואינה מגורשת לפנינו ונהרגת. אמנם הראשון נ"ל עיקור. ועיין ב"ב קל"ד ע"ב תוס' ד"ה למפרע וכו' י"ל דהוה ס"ד מהימן למפרע הואיל ובידו לגרשה בגט שאין בו זמן וקמ"ל דליכא הואיל שהרי העדים לא יחתמו. ולפום אותה הה"א דאנן סהדי דמה לו לשקר א"כ ע"כ אם יאמר גרשתי ע"כ אומר אמת והחיפוי הוא כדין:

אהני לשבוע דלקמי' וכו' כתבי ואנחי' בכיסי' וכו'. דברי תוס' צריכין ביאור והנלע"ד לפי שראיתי בשלטי הגבורים שסביב הרי"ף יש ללמוד מדבריו דלא רצו לתקן בגיטין תקנה חדשה מה שאינו בשטרות ומשו"ה בשבוע שבת וחודש דמהני בשטרות דשניהם מסכימים על התחלת השיעבוד באופן זה ע"כ גם בגט לא תיקנו באופן אחר אף ע"פ שלגדור חיפוי הי' צריכין לפרש אפי' השעות מ"מ כיון שבשארי שטרות לא כתבינן שעות ה"נ בגיטין ומסתיין דאהני לדקמי' ולדבתרי' וא"כ תינח מה שנמצא כן בשארי שטרות אבל כתבי' ואנחי' בכיסי' דבשארי שטרות נמי אנו כותבין שטר ללוה להניחו בכיסו אלא בשטר אקניתא או שהמלוה עמו או עדיו בחותמיו זכין לו. א"כ גם בגט אין להתיר על סמך שיועיל לשבוע דלקמי' ודבתרי' ואולי לזה נתכוונו תוס' במתק לשונם הקצר. ועד"ז אני חושב מה דס"ל לרוב הפוסקים בנכתב ביום ונחתם בלילה מועיל עסוקים באותו ענין גבי גט ודלא כרמב"ם וקשה מה יועיל הוצאת קול דאותו ענין לחשש חיפוי שתזנה בין כתיבה לחתימה. ולהנ"ל א"ש אה"נ דאין מועיל לחיפוי מ"מ כיון בשטרות כי האי גוני מועיל כי הקול יוצא ע"כ גם בגט לא גזרו. ואמנם הרמב"ם צ"ל עפ"י מ"ש הר"ן דלא בכל השטרות מועיל עסוקים באותו ענין כי בשטרי קנין לא יועיל א"כ יהי' גט כא' מהם. ונלע"ד פשוט בגט שאין בו זמן אפי' אשה שאין לה פירות או שמחלה לו מ"מ פסול משא"כ שבוע שנה או חדש דמועיל מחילתה או כשאין לה פירות. אבל לגרשה על כרחה בגט כזה והוא יאכל פירות וחדי זה לא דגם בשטרות אם אין המלוה ולוה שניהם מרוצים אינו כשר וה"נ דכותי' ומיושב קושי' ב"ש מגט באייר או בר"ח ע"ש וא"ש:

תוספות בד"ה עד שעת נתינה פירש בקונטרס כו' אבל קשה לר"י מהא דאמר בפ"ק דמציעא כו' אלא משמע דוקא בגט הנמצא דאיתרע בנפילה הוא דאמר אייתי ראיה כו' עכ"ל. ולכאורה יש להקשות א"כ אכתי אמאי יחזיר ניחוש לאותן הלקוחות שלא ידעו מנפילת הגט ולא יטענו אייתי ראיה אלא דהתוספות לשיטתייהו שכתבו לקמן דף כ"ז ובפ"ק דמציעא דהא דקתני יחזיר לאשה היינו ע"י שמוסרין לה עכשיו הגט בעידי מסירה ומתגרשת בו מעכשיו וא"כ כשרואין עידי מסירה שהזמן מוקדם מסקו אדעתייהו יום המסירה ואית ליה קלא ויחקרו הלקוחות אחר הקול אלא דעיקר החששא משום אותן הלקוחות שידעו מנפילת הגט וסוברין דמה שמחזירין לה ע"פ ב"ד היינו שמתגרשת למפרע ולא יחקרו יותר כמו שכתבו התוספות כל זה להדיא שם בפ"ק דמציעא. מיהו השתא דאתינן להכי מצינן ליישב ג"כ שיטת רש"י ז"ל בכה"ג לא מיבעיא אם נאמר דרש"י ס"ל דהא דקתני יחזיר לאשה היינו שמתגרשת למפרע ואין צורך להחזיר בעדים כמו שכתבתי בחידושי ב"מ וכמ"ש בספר תורת חיים שם אלא אף אם נאמר דרש"י נמי מפרש יחזיר כפירוש התוספות כדמשמע קצת מלשונו לקמן דף כ"ז בד"ה שהבעל מודה אלא דאפשר דסובר רש"י ז"ל דלר' מאיר לא בעינן עידי מסירה כמ"ש לעיל בכמה דוכתי דרפיא בידי דעת רש"י ז"ל בזה א"כ לפ"ז אדרבא פירושו בשמעתין מוכרח מהאי סוגיא דפ"ק דמציעא גופא דאל"כ תיקשי אמאי יחזיר לרבי מאיר והאיכא למיחש לאותן הלקוחות שלא ידעו מנפילת הגט ולא יטענו אייתי ראיה ויפסידו שלא כדין אע"כ דבכל הגיטין לר' יוחנן אמרינן להו אייתי ראיה אלא דאפ"ה מקשה שפיר בפ"ק דמציעא אמאי יחזיר ליחוש לאותן הלקוחות שידעו מנפילת הגט ומהחזרתו ע"פ הבעל וע"פ הב"ד וסברו מדאהדרוהו רבנן ודאי קמו במילתא שנתגרשה מיום הכתיבה דאל"כ לא היה להם להחזיר לכתחלה גט כזה דאיתרע בנפילה ויש לחוש לכמה חששות שמא פייס וביטל או לגט ישן ויאמרו גיטה קודם לבנה ולחשש לקוחות גופייהו דלאו כ"ע דינא גמירי לטעון אייתי ראיה מכ"ש במה שהחזיר ע"פ ב"ד דאית להו לדייק טפי ולומר לבעל לגרשה בגט אחר מהיום אי לאו דקמו רבנן במילתא שנתגרשה ביום הכתיבה ואמאי יחזיר ואהא משני שפיר התם דאפ"ה יאמרו הלקוחות אייתי ראיה דהא דאהדרוהו רבנן ולא הצריכוהו לגט אחר היינו דלא תיעגן ותיתב דזימנין דליכא שהות או שביני ביני יחזור בו הבעל ושביק לה ואזיל כן נ"ל נכון ולפ"ז אף את"ל דרש"י ס"ל לגמרי כפירוש התוספות בין בפירוש יחזיר לאשה שמגרשה מעכשיו ובין בהא דלרבי מאיר נמי בעינן ע"מ אפ"ה אתי שפיר כדפרישית דנהי דלפ"ז אין הכרח לפרש כן אפ"ה ניחא ליה לרש"י ז"ל לפרש כן מסברא דנפשיה ודוק היטב. אמנם כל זה כתבתי לפי מה שהבין התוספות בכוונתו מיהו לענ"ד נראה דיש לפרש כוונת רש"י ז"ל כפירוש התוספות ממש בתירוצם כאן והכי פירושא דלא ניחא ליה לרבי יוחנן לומר דתקנו זמן משום פירות דאדרבא לקתה מידת הדין דלקושטא דמילתא זמן הגט לא מהני ביה מידי ואדרבא זימנין שמפסיד הבעל והלקוחות שלא כדין משעת הכתיבה עד שעת נתינה וא"כ אדרבא יותר היה מהראוי שלא לתקן זמן כיון דסתם גיטין לאו לגוביינא קיימי כמו שפירש"י להדיא ואם יזדמן שיהיה לה פירות ותרצה לטרוף יותר טוב לומר לה אייתי ראיה אבל לאחר שתקנו בלא"ה זמן משום בת אחותו ממילא מודה רבי יוחנן נמי דלא בעי לאתויי ראיה אלא אמרינן מסתמא ביום שנכתב נמסר כן נ"ל וגם זה נכון יותר בעיני ותו לא מידי ודוק היטב:

בא"ד ואור"י כו' דבאין בו זמן נמי תביא גיטה לב"ד או לעדים כו' עכ"ל. ויש לדקדק דאפוכי מטרתא למה לן לכתוב גט ועוד כתב אחר משום הזמן כיון דאפשר לכתוב הזמן בגט וליכא למימר משום דטפי עדיף שלא לכתוב זמן כ"א ביום הנתינה דוקא כי היכי דלא תטרוף בשום פעם שלא כדין מיום הכתיבה אם לא יטענו הלקוחות אייתי ראיה הא ליתא דא"כ בכל שטרי חובות נמי תקשה להו הכי דלמאן דלית ליה עדיו בחתומיו זכין לו למה כותבין זמן בשטרות שהרי יכול המלוה ליקח כתב בעדים מיום שנמסר לו והכי עדיף טפי שלא יטרוף בשום פעם שלא כדין מיום הכתיבה ואע"ג דלמאן דלית ליה עדיו בחתומיו זכין י"ל דאין כותבין שטר ללוה אלא בשטרי אקנייתא מ"מ איכא דמיקרי וכתב כדאיתא להדיא פ' שנים אוחזין דף י"ג דהא בשטרות לכ"ע לא יטענו הלקוחות אייתי ראיה דזימנין דיזיף בצינעא. ויש ליישב דדוקא בגיטין כיון דעיקרו לאו לגוביינא אלא להתירה לינשא וכמה נשים לא שייך בהו חששא דפירות דלית להו נכסי מלוג א"כ טפי עדיף שלא לתקן זמן בגיטין דכשכותבין הזמן הוי מתורף הגט ונפסל בכמה דברים ע"י שהוא מוקדם דזימנין דטעי או שאר טעות לשם מלכות אחרת או לבנין הבית ואתי לידי תקלה באיסור ערוה ומש"ה יותר ראוי שלא לכתוב זמן בשום גט ואותן שיש להם נכסי מלוג תוכל ליקח כתב מב"ד או מהעדים והם יכתבו לה אף שלא בפני המגרש דגילוי מילתא בעלמא היא שכבר נתגרשה משא"כ בשטר חוב דעיקרו לגוביינא לגבות ממשעבדי צריך לכתוב בו זמן שהוא עיקר השטר דאל"כ לא יוכל לגבות ממשעבדי כלום מלקוחות על ידי שטר זה ועוד שאם לא יכתבו בו זמן שאינו ראוי לטרוף ממשעבדי א"כ ה"ל מלוה ע"פ גרידא וא"כ אינן רשאין העדים או הב"ד ליתן לו כתב על הזמן מתי נמסר דא"כ הרי עושין ממלוה ע"פ מלוה בשטר וזה אינן רשאין לעשות שלא בידיעת הלוה ולהודיע לו טריחא מילתא ועוד דלא ניחא ליה לאינש דליפשי שטרא מש"ה צריך לכתוב זמן בגוף השטר ואם יטעה ויופסל אין כאן פסידא כ"כ שהרי גובה מיהא מבני חורין אם מודה לו הלוה אליבא דכ"ע ולכמה פוסקים אף אם יכפור בו גובה מבנ"ח בשטר פסול ודו"ק:

בא"ד ומיהו במשליש כו' עד סוף הדיבור. עיין המשך דבריהם במהרש"א ז"ל ותמצית דבריו דלרבי יוחנן לא שייך כלל לפסול בגט מוקדם משום חששא דפירות משום דכל גט שלא נמסר ביום הכתיבה אית ליה קול ויטענו הלקוחות אייתי ראיה אלא הא דפסול גט מוקדם היינו משום חששא דבת אחותו דאף על גב דאית ליה קול שלא נמסר ביומו אפ"ה מספיקא לא קטלינן לה אבל במשליש לא שייך כלל חששא דבת אחותו דכיון שנמסר ע"י שליח יש לו קול גמור זמן המסירה ולא מצי לחפות זה תוכן דברי מהרש"א ז"ל ומסתייע למה שכתבנו דכל גט שלא נמסר ביומו יש לו קול ומה שכתבו התוס' דהיכא דאיתרע בנפילה חיישינן היינו משום דאיכא למיחש לאותן שיודעין מנפילתו ומהחזרתו עפ"י ב"ד דהנהו סברי שנתבטל הקול אי לאו דמסיק הש"ס בב"מ דאף להכי לא חיישינן משום דמידע ידעי שהוחזר ע"פ ב"ד משום דבעי אינסובי ולא משום גוביינא וא"כ יטענו אייתי ראיה כיון שלא נתבטל הקול. אלא דאכתי אינו מיושב לשון ומיהו שכתבו התוספות דעיקר דבריהם בזה דלא חיישינן לבת אחותו במשליש וזה לא נזכר כלל בדבריהם הקודמים ואי לאו דמסתפינא היה נראה להגיה בלשון התוספות ומש"ה במקום ומיהו וטעו המעתיקים לכתוב ומיהו במקום ומש"ה ואם כן עיקר דבריהם נמשכים דלדבריהם הקודמים פליגי אשיטת רש"י ז"ל וסברי דהאשה אינה צריכה להביא ראיה אלא מסתמא אמרינן ביום שנכתב נמסר ואפ"ה לא חיישינן הכי משום דאית ליה קול ע"ז כתבו ומש"ה מכשרינן נמי במשליש ויש לי שיטה אחרת בזה ואין להאריך יותר ועיין מה שאכתוב בדף הסמוך גבי הא דכדאי רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק עיין שם ודו"ק:

בא"ד וי"ל דמסתמא מיד כו' דלא מקדים אינש פורענותא לנפשיה עכ"ל. ולכאורה קשה אם כן למה הוצרכו לפרש בתחלת דבריהם דמה שכותבין גט לאיש היינו משום דאית ליה קלא ותיפוק ליה משום דלא מקדים אינש כו' והנראה בזה דהאי טעמא דלא מקדים אינש כו' לא מהני אלא לענין חששא דבת אחותו משום דיכול ליתן לה תיכף אחר הכתיבה משא"כ לענין חששא דפירות שעושה בכוונה להפסיד הלקוחות לא שייך לומר לא מקדים אינש והא דאמרינן בשמעתין גבי' אנחי' ואותביה בכיסתי' לא מקדים אינש היינו דבשביל חששא זו לא שייך לומר מה הועילו חכמים בתקנתן דודאי הועילו דלא שכיח דמקדים אינש כו' משא"כ לענין לכתוב לכתחילה לאיש הקושיא במקומה עומדת דלכתחילה יש לחוש לכל מאי דאיכא למיחש לכך הוצרכו לתרץ לעיל דלא חיישינן לפירות משום דאית ליה קלא וכאן כתבו דלבת אחותו לא חיישינן משום דלא מקדים אינש ודו"ק:

גמרא בשלמא לר"ל מש"ה מכשיר ר"ש ופירש"י ז"ל בגט מוקדם כדאמר לקמן קסבר ר"ש כיון שנתן עיניו לגרשה כו' עכ"ל ויש לדקדק מאי איצטריך להאי טעמא לר"ש אליבא דר' יוחנן דהא מצינן למימר דכיון דר"ש לית ליה חששא דבת אחותו מש"ה מכשיר מוקדם דס"ל לענין פירות כחכמים דקסברי יש לבעל פירות עד שעת נתינה וממילא דלא מיפסל משום מוקדם כיון דזמן הגט לא מהני ביה מידי דלעולם בעי לאתויי ראיה אימת מטא גיטא לידה וכן לשיטת התוס' נמי לא שייך לפסול משום פירות דכל שנכתב ולא נמסר ביומו אית ליה קול ובעי לאתויי ראיה כמו שכתבתי בפשיטות מלשון התוספות כאן ובב"מ ומלשון מהרש"א ז"ל. מיהו נראה דלק"מ דא"א לומר כן דטעמא דרבי שמעון משום הכי דא"כ תיקשי לר' שמעון למה תקנו כלל זמן בגיטין ובכולי תלמודא משמע דבגט שאין בו זמן כ"ע מודו דפסול ועוד דא"כ מאי איריא דר' שמעון מכשיר בנכתב ביום ונחתם בלילה או מכאן ועד עשרה ימים ותיפוק ליה דאפילו במוקדם גמור כגון שנכתב בניסן והקדימו בכוונה וכתבו בגט הזמן מתשרי נמי הו"ל לאכשורי כיון דאין זמן הגט מועיל כלל לענין פירות לשיטת רש"י ז"ל ולשיטת התוס' נהי דבמוקדם גמור כה"ג ודאי פסול דלית ליה קלא שהרי נמסר ביום הכתיבה מ"מ בגט שאין בו זמן הו"ל להכשיר אע"כ דר' שמעון סובר משעה שנתן עיניו לגרשה כו' מש"ה מכשיר בנכתב ביום כו' אבל מ"מ הוצרכו לתקן זמן הכתיבה דמאותה שעה ידעינן שנתן עיניו לגרשה וכ"ש דבמוקדם גמור שהקדים הזמן בכוונה פסול אף לר"ש שטורפת שלא כדין מזמן הכתוב בגט ובאמת באותו זמן עדיין לא נתן עיניו לגרשה כן נ"ל. אבל אכתי איכא למידק מאי פשיטותא דר' שמעון פוסל בגט שאין בו זמן דהא גט שאין בו זמן הוא אחד משלשה גיטין פסולין דסוף פרק המגרש שנינו באותה משנה דרבי אליעזר דס"ל ע"מ כרתי מכשיר בגט שאין עליו עדים ומשמע לכאורה דה"ה בגט שאין בו זמן שהרי התוס' כתבו לעיל דכתב בכתב ידו ואין עליו עדים חשיב כגט שאין בו זמן ואפ"ה כשר לר"א ולעיל אמרינן דף י' דר"ש סובר כר"א דע"מ כרתי וא"כ מה הועילו לתקן זמן דאכתי יכול לכתוב בכתב ידו ולהקדים הזמן כמו שירצה וימסור בפני ע"מ ותטרוף שלא כדין. ונלע"ד ליישב דגט שנכתב בכתב ידו ואין עליו עדים נהי דכשר אפ"ה לא מצי למיטרף מלקוחות אם לא ע"י ראיה מתי נכתב הגט או שנאמר דכל גט שאין עליו עדים ע"מ מסקי אדעתייהו ומפקי לקלא זמן המסירה ובהכי אתי שפיר דלדידן דקי"ל כר"א דע"מ כרתי וקי"ל נמי כר"י משום בת אחותו ולא תיקשי מה הועילו בתקנתן שיכתוב בכת"י ויקדים הזמן וימסור בפני עדים ולמאי דפרישית א"ש דגט כזה אית ליה קלא מיום המסירה אלא דלפ"ז הדרא קושיא לדוכתא דגט כזה אמאי כשר לר"ש הא מפסדת פירות שלא כדין מיום הכתיבה עד זמן המסירה. ודוחק לומר דר"ש פוסל בכתב בכתב ידו ואין עליו עדים דא"כ מחמיר טפי מדרבנן וכה"ג כתבו התוס' לעיל לענין גט מאוחר אליבא דר"ש וכמו שכתבתי שם. והנלע"ד בזה דאליבא דר' יוחנן לא שייך כלל לפסול בדיעבד משום חששא דפירות ואין לתמוה בזה שהרי הרבה פוסקים כתבו דאפילו בשאר שטרות לא פסלינן שטר מוקדם אלא שאינו גובה ממשועבדים אבל מבנ"ח גבי וא"כ כ"ש בגיטין דלאו לגוביינא קאי שאין לפסול הגט בשביל כך אלא דאף לשיטת התוס' דאף מבני חורין אינו גובה היכא שכופר ואומר פרעתי היינו משום דשטר לגוביינא קאי ובמאי דעביד איסורא בהכי קנסינן ליה משא"כ בגיטין אין לפסול בשביל כך הגט לגמרי ולפ"ז הא דמקשה הש"ס מ"ט דר' שמעון היינו משום חששא דבת אחותו וכיון דמסקינן דע"כ לית ליה לרבי שמעון חששא דבת אחותו א"כ קשיא למה תקנו זמן לכתחילה דמשמע לתלמודא בפשיטות דליכא מאן דפליג בתקנת הזמן לכתחילה ומש"ה צריך לומר כטעמא דרבא לקמן דס"ל לר"ש משעה שנתן עיניו לגרשה כו' מש"ה תקנו לכתחילה וליכא למימר דס"ל דתקנו זמן משום שיש לבעל פירות עד שעת נתינה דא"כ זמן הכתיבה לא מהני מידי לשיטת רש"י ז"ל ולשיטת התוס' נמי לא הוצרכו לתקן זמן שהרי תוכל ליקח כתב מב"ד או מעדים זמן המסירה ובהכי ניחא טפי שלא תטרוף בשום פעם שלא כדין כמו שכתבתי בלשון התוס' אע"כ דאית ליה משעה שנתן עיניו כו' כן נ"ל אלא דלפ"ז משמע דלרבנן נמי לא שייך לפסול בדיעבד אליבא דר"י משום חששא דפירות אלא משום בת אחותו ונ"מ לכמה דינים וצ"ע ודוק היטב ולקמן גבי כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק נפרש עוד בזה:

שם אלא לר"י מ"ט דר"ש דמכשיר ופירש"י ז"ל הא איכא חששא דבת אחותו ולכאורה יש לדקדק דנראה בפשיטות דלר' שמעון לא שייך חששא דבת אחותו לפמ"ש התוספות דמה שיכול לחפות על בת אחותו ולא מוקמינן לה אחזקת אשת איש כשאין בו זמן היינו משום דאמרינן הרי גרושה לפניך כו' והאי סברא לית ליה לר"ש כדאמרינן ריש פ"ק דנדה דבמקוה שנמדד מטמאו רבנן בודאי משום דאיכא תרי חזקות גברא בחזקת טמא והרי המקוה חסר לפניך ור' שמעון אומר דאינו אלא ספק וכתבו התוספות שם בד"ה ושניהם לא למדו משום דלית ליה לר"ש חזקה דהרי חסר לפניך וא"כ ה"נ לא אמרינן הרי גרושה לפניך וליכא למימר דא"כ כ"ש שצריך לתקן זמן דלא לקטלוה מספיקא הא ליתא דאטו אנן תקנתא לפרוצות עבדינן אדרבה יותר ראוי שלא לכתוב זמן שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות ובהכי רהטא שמעתא דידן. מיהו בלא"ה העליתי בקונטרס הכללים שלי דמ"ש התוס' בפ"ק דנדה דלר"ש לא אמרינן הרי חסר לפניך לאו דלית ליה כלל האי חזקה וספיקא דיליה משום דאיכא חזקת טמא גבי חזקת המקוה דא"א לומר כן דא"כ מאי איריא נמצא חסר אפילו בכל מקוה שנמדד מקודם ואח"כ טבל הטמא אמאי לא מטמא ר"ש מספק דאוקי חזקת המקוה שנמדד לגבי חזקה דגברא שהוא טמא והו"ל כפלגא ופלגא אלא עיקר סברת התוס' דמאי דמשוו רבנן הני תרי חזקות כודאי לגבי חדא ור"ש סובר דהני תרתי אינן אלא כחדא לגבי חדא וא"כ ה"נ כיון דאיכא חזקת צדקת וחזקה דהרי גרושה לפניך לר"ש מיהא הו"ל הני תרתי לגבי חזקת א"א כפלגא ופלגא ומספיקא לא קטלינן לה ודו"ק. מיהו בכאן בלא"ה מקשה הש"ס שפיר דנהי דלענין לתקן זמן משום בת אחותו לא משמע לר"ש מה"ט מכל מקום אמאי מכשיר במוקדם דהתם ודאי לא שייך לאוקמי אחזקת א"א דזמן הגט מוכח עליה ודו"ק:

רש"י מ"ט דר' שמעון הא זימנין דזנאי באותו יום כו' עכ"ל. ולכאורה נראה דוחק לפרש כן דמהיכי תיתי ניחוש לכך שאם הבועל רוצה לחפות על זנות דזנאי באותו יום כמו כן יכול להחתים עדים באותו יום עצמו ולא ידעתי מי הכריחו לפרש כן כיון דהכא אליבא דר' יוחנן קיימינן ואיהו ס"ל לקמן דמכשיר ר"ש אפי' מכאן ועד עשרה ימים מיהו שיטת רש"י ז"ל יש ליישב וק"ל:

שם בגמרא אמר לך רבי יוחנן אליבא דר"ש לא קאמינא כי קאמינא אליבא דרבנן. הסוגיא תמוה דלפ"ז משמע דפליגי ר"ש ורבנן בתרתי פליגי בחששא דבת אחותו ופליגי נמי לענין פירות ומנא ליה לרבי יוחנן לאפושי פלוגתא דהא מצינן למימר דלא פליגי רבנן אדר"ש אלא לענין דחיישי לבת אחותו ומש"ה פסלי במוקדם אבל במאי דשמעינן דר"ש אית ליה ע"כ משעה שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות מנא לן דפליגי רבנן עליה דילמא אינהו נמי הכי סברי ותחלת תקנת הזמן איתקן משום בת אחותו ומשום פירות ומוקדם פסול משום בת אחותו לחוד וע"ק דילמא רבי יוחנן גופא נמי הכי אית ליה דמשעה שנתן עיניו כו' אלא דאיצטריך ליה נמי טעמא דבת אחותו לרבנן מדפסלי במוקדם ומנ"ל לסתמא דתלמודא אליבא דר"י דסובר משעת נתינה עד דקשיא ליה דר"י אדר"י ודר"ל אדר"ל ולפמ"ש לא הוי צריך לאפוכי דר"י הוא דאמר משעת כתיבה ממש דהיינו משעה שנתן עיניו וריש לקיש הוא דאמר משעת נתינה ומשום הכי תקנו זמן דמסתמא אמרינן ביום שנכתב ונחתם נמסר ולא נחתי לומר דמש"ה לא היה להם לתקן זמן אלא ליקח כתב מהעדים או מב"ד אלא שסובר דאפ"ה תקנו זמן בגוף הגט כמו בכל השטרות. מיהו בהא מצינן למימר דמשמע לתלמודא מדקאמר רבי יוחנן מפני מה תקנו זמן בגיטין משום בת אחותו מהאי לישנא משמע דלר"י אין לו שום טעם בתקנת הזמן אלא משום בת אחותו ולא משום פירות וכן לר"ל נמי אפשר דפשיטא לתלמודא דאי ס"ל משעת נתינה לא שייך לתקן זמן וכדפרישית לעיל מ"מ הקושיא הראשונה במקומה עומדת דמנא ליה לר"י גופא לומר משעת הנתינה כיון דלא מצינן שום תנא דפליג אדר"ש דאמר משעה שנתן עיניו כו'. ולכאורה היה נראה ליישב דעל כרחך איכא חד תנא דאית ליה משעת נתינה והיינו ר"א דשמעינן ליה בפ' המגרש דמכשיר בכתב בכת"י ואין עליו עדים ואי ס"ד משעה שנתן עיניו ליפסל ממ"נ אי בגט כי האי נמי גובה משעת הכתיבה דהיינו משעה שנתן עיניו א"כ איכא למיחש לקנוניא שמא הקדים הבעל הזמן בכוונה ותטרוף שלא כדין דבאותו זמן הכתוב בגט עדיין לא נתן עיניו ולבו לגרשה ואם נאמר דבכה"ג דליכא עידי חתימה כ"ע מודו דאינה טורפת אלא מזמן המסירה וא"כ זימנין דהיא מפסדת שלא כדין דהיינו משעה שנתן עיניו עד שעת המסירה כמ"ש התוס' בריש מכילתין אע"כ דרבי אלעזר סובר דע"פ הדין אינה טורפת אלא משעת הנתינה. וא"כ רבי יוחנן כר"א ס"ל דקי"ל כר"א בגיטין. אלא שכבר כתבתי בסמוך דא"א לומר כן דא"כ תיקשי מיהא לרבי שמעון דס"ל משעה שנתן עיניו וסובר נמי כר"א דע"מ כרתי א"כ לדידיה אמאי כשר בכתב ידו ואין עליו עדים וליכא למימר דאה"נ דלר"ש כה"ג פסול דא"כ אמאי מכשיר בדף י"ח בגיטין הנעשין בהדיוטות עובדי כוכבים ע"י ע"מ האיכא למיחש להאי חששא גופא שמא הקדימו זמן בכוונה וממה נפשך איכא למיחש לחששא דפירות אע"כ כמ"ש דמשום חששא דפירות לא שייך לפסול בדיעבד אמנם אחר העיון נראה דא"א לומר כן דא"כ תיקשי לר"ל אליבא דר"ש אמאי מכשיר כה"ג הא לר"ל ודאי פסלינן בדיעבד משום חששא דפירות אלא די"ל דלר"ל לא קשה מידי כיון דלר"ל גובה משעת חתימה והיינו משום דמשעת חתימה יוצא הקול וליכא פסידא דלקוחות א"כ בכתב בכתב ידו דליכא קול ודאי ר"ל מודה דגובה משעת נתינה ותו ליכא חששא דפירות משא"כ לרבי יוחנן דאמר משעת כתיבה ואע"ג דליכא קול א"כ ה"ה לכתב בכתב ידו דלר"י לא משמע ליה שום סברא לומר משעת חתימה אלא משעת נתינה או משעת כתיבה וכיון דמשעת נתינה ליכא למימר דא"כ כתב בכתב ידו אמאי כשר אע"כ משעת כתיבה כן נ"ל נכון ודוק היטב:

גמרא איפוך. וכתבו התוס' דר"ל סובר משעת כתיבה דהיינו חתימה ור"י סובר משעת נתינה אבל איכא מרבוותא קדמאי דמפרשי להיפך דמפכינן קמייתא דר"י אומר משום פירות ור"ל משום בת אחותו והביאו ראיה מירושלמי ועיין בלשון הרא"ש ובחידושי הרשב"א ולקמן בדף הסמוך אכתוב בזה:

שם גזייה לזמן דידיה ויהביה ניהליה מאי. רבינו חננאל והרמב"ם ז"ל כתבו דבגייז לזמן כשר אף לכתחלה ויצא להם כן מדמשנינן בסמוך אהני דלכתחלה לא תנשא ובתר הכי מקשינן גזייה לזמן כו' משמע דכה"ג כשר אף לכתחלה וכבר תמהו עליהם כל הפוסקים ובאמת לפירש"י ז"ל אין צורך בזה דהא דשנינן לכתחלה לא תנשא היינו דלא חיישינן להכי שמא יחפה ויתן גט שאין בו זמן משום דכיון דלכתחלה פסול מימנעי העדים והסופר וא"כ מקשה שפיר דאכתי מה הועילו חכמים בתקנתן לתקן זמן דהא יכול לחפות ולחתוך הזמן לאחר שכבר כתבו הסופר וחתמו העדים. מיהו אכתי יש לדקדק אמאי מקשה הש"ס בענין זה שיחתוך ואח"כ יתן לה דבכה"ג אפשר לומר שימנעו העידי מסירה שיימסר בפניהם גט פסול או שיוציאו הקול או שיתנו אל לבן זמן המסירה כיון דאיתרע האי גט משאר גיטין שאין בו זמן ובפשיטות הו"ל להקשות שימסור לה הגט כשר ואח"כ תחתוך היא בעצמה הזמן ומספיקא לא קטלינן לה ומה הועילו בתקנתן ועוד דבזה לא שייך לשנויי לרמאי לא חיישינן למה שפירש"י ז"ל דלא עבידי אינשי דעבדי הכי משא"כ על האשה עצמה לא שייך לומר כן דכל טצדקי דאית לה למיעבד עבדה לפטור ממיתה. והנלע"ד בזה דמכאן נראה שצדקו דברי רש"י ז"ל שכתב בפ' ד' אחין והביאו התוס' בשמעתין דבדמחקה איהי לזמן הגט עליה להביא ראיה ואי לא קטלינן לה והטעם בזה נראה מבואר לפמ"ש התוספות לעיל דהא דמצי לחפות ולא מוקמינן לה אחזקה דמעיקרא היינו משום שהיא גרושה לפנינו וכבר כתבתי דכיון דאי לאו דתקנו זמן וא"כ הרי באה לפנינו וגט גמור בידה כדרך כל הארץ וא"כ הרי עכשיו ודאי מגורשת ואף שכבר קיבלה התראה ואמרה א"א אני ואעפ"כ אני עושה אפ"ה מציא למימר לשחוק בעלמא אמרה כן וסמכה עצמה על כתב הגט שבידה והדין בזה דמוקמינן לה למפרע אחזקה דהשתא וכמ"ש בשיטת התוס' דכיון דלית לן למימר דבזו הרגע ממש נתגרשה א"כ החזקה קמייתא היתה בטעות איזה זמן שהיתה בודאי מגורשת ולא ידעינן אימת מש"ה לא קטלינן לה או כמו שכתבתי דמצרפין חזקת כשרות לחזקה דהשתא. נמצא דכל זה לא שייך בהביאה לפנינו גט שנמחק מקום הזמן דכיון דכבר תקנו זמן א"כ סתם ספרי דדייני גמירי וכותבין זמן וגם אחר המסירה מיזהר זהירי בהו הנשים שלא יומחק וא"כ מדאיתרע האי גט לא שייך לומר הרי גרושה לפנינו דמאן יימר שהיא עכשיו גרושה שמא בגט מאוחר נתגרשה שנכתב הזמן לאחר ימים רבים ולכך מחקה הזמן וכבר כתבו התוס' דבגט מאוחר אינה מתגרשת עד הזמן הכתוב בו. ונהי דבגט מאוחר לא שכיח מיהו אמרינן אדרבה רוב גיטין מיזהר זהירי שלא לימחק הזמן וזה הגט הוא מהמיעוט דאיתרעי וכ"ש דהרוב מסייע לחזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא איתרע דלא שייך לומר הרי גרושה לפנינו שאין חזקה זו מבוררת מש"ה כתב רש"י ז"ל שפיר דבכה"ג קטלינן לה. ובזה א"ש נמי דלא מקשה הש"ס דאיהי גזיי' לזמן לאחר שנמסר דבזה י"ל דשפיר קטלינן לה כיון דרוב בקיאין הם לכתוב זמן א"כ מסתמא זה הגט היה בו זמן כמו רוב גיטין ותלינן טפי לומר שהיא עצמה חתכה הזמן וחזקה דהשתא נמי לא שייך דשמא גם עכשיו אינה ודאי מגורשת דאמרינן שמא נכתב בו זמן מאוחר וכדכתיבנא מש"ה הוצרך הש"ס להקשות דאכתי איכא למיחש שמא יחתוך הזמן ואח"כ יתן לה ויפרסם הדבר להראות לרבים שבגט שנחתך הזמן גירשה והם לא יתנו אל לבם זמן מסירה וא"כ יכול לחפות אם אין העידי מסירה לפנינו או שאין זוכרין זמן המסירה וע"כ כולה שמעתין בכה"ג איירי וא"כ מה הועילו בתקנתן כן נ"ל נכון שיטת רש"י ז"ל ועיין עוד בסמוך. אמנם שיטת התוס' דמקשו על רש"י ז"ל סברי דבכה"ג נמי לא קטלינן לה דלגט מאוחר לא חיישינן כלל וא"כ הוי גרושה לפנינו וממילא מוקמינן לה אחזקה דהשתא משום דאיכא נמי חזקת כשרות וכמ"ש באריכות. ואי משום דרוב גיטין יש בהן זמן אפ"ה לא חיישינן שהיא חתכה או מחקה מדעת שהוא דבר התלוי במעשה וקי"ל דרוב התלוי במעשה לא הוי רוב וכ"ש מיעוט התלוי במעשה וכל זה מבואר אצלינו בקונט' הכללים והא דלא מקשה הש"ס שהיא תחתוך הזמן לאחר המסירה לשיטת התוס' היינו משום דיראה לנפשה כמו שכתבו לענין מחקה ודוק היטב:

תוספות בד"ה גזייה כו' והקשה מהרש"א ז"ל דתיקשי להו מסוגייא דהכא דמסקינן לרמאי לא חיישינן והתם אמרינן לינחא גבי דידה מחקה ליה אלמא דחיישינן לרמאי כו' עכ"ל. ולענ"ד לק"מ דדוקא שיחתוך הבעל הזמן או ימחוק אמרינן שפיר דלרמאי לא חיישינן כמו שכתב רש"י ז"ל דלא עבידי אינשי דעבדי הכי ולא חיישו רבנן להכי משא"כ התם דחששא שהיא עצמה תמחוק ודאי חיישינן שתעשה רמאות להציל את נפשה. ועוד דבלא"ה האי מחקה ליה דפ"ד אחין לאו דוקא דה"ה דמצי למימר שתטמין כתב הקידושין לגמרי. מיהו אי לאו דכתב רש"י ז"ל דלא שכיחי דעבדי הכי ולא חיישו רבנן היה נ"ל לפרש בע"א דכיון דניכר הרמאות יתברר הדבר ע"י קול עד שיבורר זמן המסירה ממש וק"ל:

שם בגמרא אהני לשבוע דקמיה ולשבוע דבתריה ופירש"י ז"ל דשבוע דבתריה מהני לענין פירות שאם ימכור תוציא גיטה ותגבה כו' עכ"ל. וזה יצדק לפי שיטתו דבגט שאין בו זמן חיישינן שיהא מוכר והולך לעולם וכשתתבענו יאמר עכשיו גרשתיך וא"כ כשנכתב בו שבוע מהני לענין זה לשבוע דבתריה משא"כ לשיטת התוספות דעיקר החששא בגט שאין בו זמן משום פירות דמשעת חתימה עד שעת נתינה א"כ כשנכתב בו שבוע ולא זמן השני מאי אמרת דמהני לשבוע דבתריה ותיפוק ליה דבלא זמן לא יוכל לטרוף בשבוע דבתריה שתוכל ליקח כתב מב"ד מתי נתגרשה ודוחק לומר שיש זמן רב כמו שבוע שלם בין שעת החתימה ושעת הנתינה וצריך עיון ודו"ק:

תוס' ד"ה עד שעת נתינה כו'. והקשו על פירש"י ז"ל שפירש דבכל גיטין אמרינן לה אייתי ראיה ובל"ז לא מצית למיטרף כו'. והוא תמוה דאמרינן בהדיא גבי נפל איתרע דפריך וליחוש כו' ומשני אייתי ראיה כו' ומאי פריך הא בכל גיטין כן ע"ש. ונראה לישב דברי רש"י ז"ל דהנה התוס' כתבו הטעם דלא אמרינן אייתי ראיה משום דמסתמא היום שנכתב נמסר דאל"ה הי' העידי מסירה מפקי לקלא כיון דבעי עידי מסירה אף לר"מ כמ"ש ר"ת ע"ש:

והנה לשיטת הרי"ף ורמב"ם ז"ל שפסקו דאף לר"א דעידי מסירה כרתי סגי בעידי חתימה לחוד בלא עידי מסירה שאף העידי חתימה כורתין כנ"ל ע"ש. וא"כ קשה קושית תוס' דלא שייך עידי מסירה מפקי לקלא כיון שיכול ליתן לה לכתחלה בלא עידי מסירה כנ"ל. וגם לא שייך לא מקדים כו' כיון שעוש' כדי לטרוף פירו' ע"ש. אמנם י"ל לסברת הר"ן ז"ל דלכך מהני העידי חתימה לחוד אף שאין דבר שבערוה פחות מב' וכתב משום כיון שהעידי חתימה יודעין שנכתב בציוי הבעל וממילא בא מידו לידה וא"כ יודעים מהמסירה והם העידי מסירה עצמם כנ"ל ע"ש. אך לכאו' ק' כמ"ש דנהי דיודעי' נמסר לה מ"מ הא צריכין לידע באיזה יום דבעינן דו"ח ועכ"פ בעינן שיהיו ראוים לחקור אותם ואף בממון כן כמ"ש הש"ך ז"ל ע"ש. וא"כ נהי דיודעים מהמסירה מ"מ הא אינם יודעים באיזה יום נמסר ואינם יודעים החקירו' ולא מהני דזה הוא גמר הדבר כנ"ל. וע"כ הטעם משום דכיון דאמרינן מסתמא ביום שנכתב נמסר כמ"ש התוס' א"כ שפיר יודעין ג"כ באיזה יום כיון שיודעין יום החתימה ממילא נמסר באותו יום כנ"ל:

ולפ"ז א"ש ממילא מ"ש לשיטת הרמב"ם הנ"ל דסגי בעידי חתימה לחוד כנ"ל א"כ לא שייך סברת התוס' דנמסר ביום כו' דאל"ה עידי מסירה מוציאים הקול הא יכול להיות שמוסר בעידי חתימה לחוד כנ"ל והיא מגורשת ואעפ"כ אין לה קול כנ"ל. ולמ"ש א"ש דכיון דכל הטעם דמהני בעידי חתימה לחוד והן עדים על המסירה אף שאינם יודעין החקירות הוא משום כיון דמסתמא ביום שנכתב כו' כנ"ל וא"כ לכך אמרינן שפיר דודאי נמסר ביום שנכתב דאי לא נמסר ביום שנכתב א"כ ממילא אין העידי חתימה יודעין היום וא"י החקירות ולא מהני וצריך למסור בפני עידי מסירה אחרים א"כ שפיר יש לו קול ולכך אמרינן שפיר סברת תוס' דמסתמא נמסר ביום שנכתב דאל"כ יהי' צריך לעידי מסירה שפיר כנ"ל דעידי חתימה אינם יודעין היום כנ"ל א"כ מפקי לקלא שרואין הזמן וע"כ ודאי נמסר ביום שנכתב וכשר שפיר בלא עידי מסירה דהעידי חתימה יודעין שפיר היום כיון דבאמת שייך לא מקדים איניש כו' ודאי נמסר ביומו רק דניחוש שלא ימסר ביומו במתכוון א"כ ממילא לא חיישינן שאז לא תהי' מגורשת כלל בלא עידי מסירה ויהי' שפיר קול כנ"ל ולכך מסתמא ביום שנכתב כו' וסגי שפיר בעידי חתימה לחוד כנ"ל. וא"ש גם לרי"ף ורמב"ם ז"ל דלא אמרינן אייתי ראיה בכל הגיטין כדברי תוספ' הנ"ל. ובדברי רש"י ז"ל י"ל שפיר לפי מאי שלא הכריחו הפ' אי סובר כרמב"ם ז"ל או כתוס' ע"ש א"כ י"ל למאי שכתבו המפ' הטעם לדברי תוס' דלא אמרינן אייתי ראי' כו' אף דאיכא גם חזקת א"א שלא נמסר ביום שנכתב ונתגרשה אח"כ נגד החזקה דמסתמא נמסר כו' ותירצו דג"כ אמרינן הרי גרושה לפנינו כיון דאח"כ ודאי נתגרשה כמ"ש תוס' ע"ש. א"כ י"ל למאי שכתב הרשב"א ז"ל דיש לחוש שמוסר בצנעא בלא עידי מסירה אף שאינה מגורשת מן הדין ע"ש. א"כ שפיר טעם רש"י ז"ל דאמרי' שמסר לה אח"כ בלא עידי מסירה ולכך ליכא קול וע"ז איכא שפיר גם החזקת אשת איש שלא נמסר ביום שנכתב דלא שייך הרי גרושה לפנינו כנ"ל ז"א דאי נמסר אח"כ בלא עידי מסירה אינה מגורשת כלל ומוקמינן לה שפיר אחזקת א"א ואף שבאמת אינה מגורשת חיישינן כדברי הרשב"א הנ"ל בהיפך מדברי התוס' הנ"ל ולכך אמרינן אייתי ראיה לדברי רש"י ז"ל כנ"ל:

ולפ"ז מיושב קושית תוס' הנ"ל מאי פריך התם בנפל ניחוש שמא כתב ליתן בניסן כו' הא אמרינן בכל הגיטין אייתי ראיה. ולמ"ש א"ש דהנה התם אמרי' דהלקוחו' יאמרו מדאהדרוהו רבנן ודאי הוי גט ולא יאמרו אייתי ראיה רק דאע"פ כן יאמרו שלא החזירוהו רק שתנשא בו והיא מגורשת אבל לא לטרוף לקוחות דאע"פ כן יכול להיות שלא נמסר ביום שנכתב והחזירו רק שהיא מגורשת ע"ש. ולפ"ז ממילא מיושב דלס"ד התם לא יאמרו כלל אייתי ראיה דכיון שהב"ד מחזירין וידעו שהיא מגורשת ממילא לא יאמרו כלל אייתי ראיה כו' דנימא מסתמא נמסר ביום שנכתב דאי"ל כנ"ל ז"א דאם נמסר אח"כ אינה מגורשת כלל אף אח"כ וא"כ כיון שיודעין דמאדהדרוהו רבנן היא מגורשת בודאי אח"כ עכ"פ א"כ ממילא לא יאמרו אייתי ראיה דאמרינן שפיר מסתמא ביום שנמסר כו' דשייך שפיר הרי מגורשת לפנינו ומ"מ משני שפיר כי אתיא למטרף אמרינן אייתי כו' כיון דלענין שתהי' מגורשת ומותרת להנשא אמרינן שפיר מסתמא ביום שנכתב כו' ולא מוקמינן לה אחזקת א"א כנ"ל רק דלענין טריפת לקוחות מסייע החזקת א"א ואינה יכולה להוציא מהם כנ"ל א"כ ממילא אין ראייה מדאהדרוהו רבנן דשפיר החזירוהו להתירה להנשא דלענין זה שפיר אמרינן מסתמא כנ"ל משא"כ לענין טריפת לקוחות כנ"ל ונימא שפיר גם התם אייתי ראיה וא"ש:

שם גמרא בשלמא לר"י היינו דאיכא בין ר"ש כו' אלא לר"ל כו'. ותמהו המפ' הא גם לר"י ע"כ ר"ש סבר משנתן עיניו לגרשה כו' ופליג ארבנן דעד שעת נתינה כו' וגם לר"ל כן סבר ר"ש משנתן ופליג ארבנן דסברי עד שעת חתימה כו' ומאי קשה יותר לר"ל ע"ש. ונראה לישב דהנה תוס' כתבו הטעם דלא אמרינן אייתי ראיה וגם מסתמא נמסר ביום שנכתב משום דאל"ה הי' העידי מסירה רואים שלא נמסר ביום הזמן ומפקי לקלא ע"ש ולכך אמרינן מסתמא כו' והנה אף בגט שאין בו זמן לכאורה אם מביאה העידי חתימה שמעידים שחתמו ביום זה ג"כ גובה מיום שמעידין שחתמו כיון דאמרינן מסתמא נמסר ביום שנכתב גוב' היא הפירו' מיום הנ"ל וא"כ לכאו'קשה דאף אי יש לבעל פירות עד שעת נתינה ג"כ הוצרכו לתקן זמן דאי לא יהי' זמן תוכל לגבות בעידי חתימה שלא כדין שבאמת יכול להיות שנמסר אח"כ לא ביום שנכתב ואעפ"כ ליכא קלא כיון שאין בו זמן ולא ידעו העידי מסירה מתי נכתב ואין לו קול ובאמר אח"כ ואעפ"כ תגבה בעידי חתימה מיום הכתיבה ולכך תיקנו זמן וממילא יהיה קול אם ימסר אח"כ לא ביום הכתיבה כנ"ל. אך זה טעות כיון דכל הטע' דלא אמרינן אייתי ראי' ואמרינן מסתמא כו' הוא משום דאל"ה הי' לו קול וא"כ אם לא יהי' זמן שפיר נאמר אייתי ראיה ולא תגבה כלל בעידי חתימה לחוד דנימא שמא לא נמסר ביום שנכתב כנ"ל. ואח"כ ראיתי זה בס' תורת גיטין כמ"ש:

אמנם למ"ש הרשב"א והר"ן דבאמת לכך אמרי' מסתמ' נמסר ביום כו' משום לא מקדים איניש כו' רק גבי מצא גט אשה כו' דנפל חיישינן שלא נמסר ביום כו' אף ששייך לא מקדים משום דנפל איתרע ע"ש התירוץ הוא משום קול ויאמרו אייתי ראיה כדמשני התם ע"ש. והנה גבי כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו הקשו תוס' ג"כ אמאי ניחוש לשמא כתב בניסן ולא ימסור עד אח"כ ותירצו ג"כ משום שיהי' קול שלא נמסר ביום כו' וגם לרשב"א והר"ן ז"ל הנ"ל ג"כ צריך לומר כדברי תוס' הנ"ל דלא שייך תירוצם משום לא מקדים דלענין זה שנכתב לאיש בלא האשה הוי כמו איתרע בנפילה כיון שאין אשתו עמו כמ"ש תוס' ב"מ ובש"ך ל"ט ע"ש ולא סמכינן אהא דלא מקדים לכתחלה לכתוב ורק הטעם דכותבין הוא משום שיהי' קול כתירוץ תו' כנ"ל. והנה אם לא תקנו זמן נראה דלא הי' כותבין גט לאיש כו' דשייך שפיר קושי' הנ"ל שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואח"כ תגבה היא בעידי חתימה דשפיר נימא מסתמא נמסר ביום שנכתב משום לא מקדים איניש כדברי הרשב"א הנ"ל דאח"כ לא יהי' איתרע כלל ושפיר נסמוך אהא דלא מקדים כו' ותגבה מיום החתימה ובאמת עכשיו דאיתרע שאין אשתו עמו לא סמכינן אהא דלא מקדים כו' ויכול להיות שימסר אח"כ דלא שייך תירוץ התוס' שיהי' קול דכיון שאין בו זמן לא יהי' קול כלל ואעפ"כ תגבה בעידי חתימה מיום, הכתיבה מחמת לא מקדים כו' ושלא כדין א"כ ממילא אין כותבין גט לאיש כו' אם לא הי' זמן כנ"ל:

והנה תוס' כתבו דלכך כותבין גט לאיש אע"פ שאינה עמו הוא משום עגונה לפעמים ע"ש ולכך תקנו אף במקום שאין עגונות ע"ש וא"כ משום זה עצמו הוצרכו לתקן זמן בגט דאם לא יתקנו יהי' אסור לכתוב גט לאיש כו' כנ"ל ותיקנו זמן שאז מותר לכתוב שיהי' קול דבלא זה תגבה שלא כדין אם כותבין כו' דלא יהי' קול כנ"ל. וא"כ אף אי יש לבעל פירות עד שעת נתינה צריך זמן משום פירות כנ"ל. אך י"ל למ"ש לעיל דאף לרמב"ם ז"ל דסגי בעידי חתימה לחוד הוא משום שהם עדים על המסירה כמ"ש הר"ן וממילא באין בו זמן לא מהני שעדות על המסירה צריך דרישה וחקירה שהוא גמר הדבר ולא מהני וע"כ בעינן עידי מסירה וקשה דהוי חצי דבר לרי"ף פ' מרובה שם כמ"ש לעיל ודלא כדברי הנ"י הנ"ל ולא אמרינן אפקעינהו וע"כ דצריך למסור בפני העידי חתימה עצמם כמ"ש הב"ש שם ע"ש וא"כ ממילא לא קשה כנ"ל דשפיר לא הוצרכו לתקן זמן משום פירות אי יש לו עד שעת נתינה דא"ל כנ"ל דתקנה דתגב' בעידי חתימה ולא נדע שנמסר אח"כ דז"א דאם לא יתקנו זמן יהי' צריך למסור בפני העידי חתימה עצמם כנ"ל וממילא ידעו העידי חתימה שלא נמסר ביום שנכתב כנ"ל ולא תוכל לגבות עמהם וממילא שפיר עכשיו כותבין גט לאיש כו' ולא הוצרכו זמן וא"ש כנ"ל:

אך לר"ש דסבר דעידי מסירה כרתי בגיטין כמ"ש תו' וכדאמר לעיל א"כ ממילא לא הוי חצי דבר כיון דסגי בעידי מסירה לחוד בדיעבד א"כ שפיר יכול למסור אף בפני עידי מסירה אחרים ואח"כ תוכל לגבות שפיר בעידי חתימה לחוד דנימא מסתמא נמסר ביום כו' משום לא מקדים ושפיר לר"ש תיקנו זמן משום פירו' אף אי יש לו עד שעת נתינה כו' דאל"ה אין כותבין גט לאיש כו' וא"כ י"ל לר"י דר"ש סבר שפיר כרבנן דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ואעפ"כ תיקנו זמן כנ"ל אף דלא ס"ל חיפוי מ"מ תיקנו כנ"ל לר"ש ואעפ"כ מוקדם כשר דיהי' לו קול דעכשיו יראו העדי מסירה שלא נמסר ביום הזמן ויוציאו הקול ויאמרו אייתי ראיה כו' כנ"ל:

ומיושב בזה מ"ש המפ' מנ"ל לר"י דרבנן פליגי אר"ש כיון דר"ש ע"כ ס"ל אף לר"י דמשנתן עיניו לגרשה כו' א"כ מנ"ל לרבנן דיש לו פירות עד נתינה כו' דלמא סברי ג"כ כר"ש רק דפליגי בחששא דחיפוי כנ"ל ולמ"ש מיושב דלר"י באמת י"ל דגם ר"ש סבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה כרבנן ולא פליגי בזה כלל וא"ש. ומיושב ג"כ דמשני ר"י אליבי' דר"ש לא קאמינא דבל"ז א"ש דתיקנו זמן כנ"ל וסבר שפיר כרבנן כנ"ל. וממילא מיושב קושיא ראשונה דפריך בשלמא לר"י כו' היינו דאיכא דבאמת גם ר"ש סבר עד שעת נתינה רק דפליג בחששא דחיפוי כנ"ל אבל לר"ל מאי איכא דע"כ לדידי' לא סבר ר"ש כרבנן דאי סבר ג"כ עד שעת חתימה אמאי כשר מוקדם וע"כ פליג ארבנן ופריך שפיר מאי איכא ומשני דסבר משנתן עיניו לגרשה כו' דכיון דפליג ע"כ אמר שפיר דסבר משנתן עיניו ותיקנו זמן בפשיטות כנ"ל וא"ש:

שם תוס' ד"ה גזייה לזמן כו' ותמהו על רש"י ז"ל שפי' ביבמות דאי מחקה לזמן קטלינן לה דמוקמי' אחזקה ותימה דהכא אמר גזיי' לזמן ולא קטלינן לה מספיקא ע"ש. ונראה לישב דהנה משני לרמאי לא חיישי' שהוא רמאות ניכר ונגלה כמ"ש פרש"י ז"ל ולכאורה למאי דקי"ל דמוקד' פסול ואי גזיי' לזמן כשר ע"ש בש"ע א"כ אין כאן רמאות ניכר שעושה כן לחפות דיכול לו' שהי' מוקדם או שנשתהא בין כתיבה למסירה ולכך גזיי' לזמן שיהי' כשר ולא יהיה מוקדם ולא תטרוף שלא כדין ואח"כ ראיתי זה בס' א' שהקשה כן. אך נראה למאי שהקשה הרשב"א ז"ל לקמן דאמרינן דמחוסר קציצה פסול כיון שמחוסר בין כתיבה לנתינה וכתיב וכ' ונתן והקשה אמאי הכא בגזיי' לזמן כשר הא הוי מחוסר קציצה ותירץ כיון דכשר אף בלא הקציצה לא הוי מחוסר קציצה דדוקא במחובר דפסול בל"ז ע"ש. וא"כ נראה דבמוקדם אם גזיי' לזמן ממילא פסול דהוי מחוסר קציצה כנ"ל כיון דאם לא גזיי' לזמן הוא פסול מטעם מוקדם וממילא עכשיו פסול מחמת מחוסר קציצה ואפשר דפסול אפילו מדאורייתא כיון שבל"ז הי' פסול מדרבנן והוי עומד לכך וממילא פסול מדאורייתא וע"ש גבי קלף גדול וא"כ ממילא מיושב דמשני שפיר לרמאי לא חיישינן דהוי רמאות ניכר שאם יאמר שהי' מוקדם ולכך גזיי', א"כ ממילא פסול דהוי מחוסר כנ"ל:

אך למ"ש הפוסקים דגט מוקדם כשר כששולחו ע"י שליח דאית ליה קלא כדמסיק כו' ע"ש ברא"ש וא"כ ממילא לא הוי מחוסר קציצה דהי' יכול ליתנו אף בלא הקציצה ע"י שליח דהי' כשר אף שהוא מוקדם כנ"ל וא"כ ממילא כשר גם עכשיו דבגזיי' לזמן כו' וממילא פסול דלא שייך לרמאי לא חיישינן שאינו רמאות ניכר ונגלה כנ"ל אך באמת עכשיו לס"ד לא ידעינן עדיין דכשר ע"י שליח דהיינו הא דמסיק על גיטין הבאין ממדינת הים דאיתלי' קלא כו' וממילא עכשיו לס"ד דפסול גם ע"י שליח וממילא פסול במוקדם גזיי' ומשני שפיר לרמאי כו' וממילא קושיא תוס' הנ"ל מיושב דלמסקנא דמסיק הנהו קלא אית לי' לכאורה קשה כנ"ל גזיי' לזמן כו' דליכא למימר לרמאי כו' כנ"ל דיכול לומר שהי' מוקדם ואעפ"כ כשר דלא הוי מחוסר כנ"ל. אך י"ל דהטעם באמת דלא קטלינן לה אף שהוא רמאות ניכר שכיון לחפות י"ל הטעם באמת כנ"ל שיכול להיות ולומר שהי' מוקדם וגזיי' כנ"ל ואף דלס"ד הוא פסול מחמת מחוסר כנ"ל כיון דאינו כשר ע"י שליח מ"מ לא קטלינן לה דיכול לומר שאעפ"כ הי' כונתו שיהיה כשר כמ"ש הפוסקים ולא הי' יכול לעשות באופן אחר להכשירו וא"ל דהי' לו לשלחו ע"י שליח ז"א דעכשיו ס"ד דאף ע"י שליח פסול כנ"ל ולכך לא קטלינן לה כו' משא"כ למסקנא דכשר ע"י שליח שפיר קטלינן לה דהוא רמאות ניכר שכיונה לחפות דא"ל שהי' מוקדם כנ"ל ז"א דהי' לו לשלחו ע"י שליח דכשר א"כ ממילא למסקנא דכשר ע"י שליח בל"ז לא קשה גזייה לזמן כנ"ל. וממילא מיושב פירש"י ז"ל דפירש שם דקטלינן לה כו' דלמסקנא הכא דכשר ע"י שליח ע"כ אין לומר כתירוץ הש"ס לרמאי כו' דקשה כנ"ל דלא הוי מחוסר כנ"ל וע"כ דקטלינן לה כנ"ל וא"ש:

שם גמ' גזיי' לזמן כו' לרמאי לא חיישי' כו' ופסק הרמב"ם ז"ל דגזיי' לזמן כשר לכתחלה להנשא בו ע"ש ותמהו עליו הא שייך שמא יחפה כמו באין בו זמן ע"ש ותירוצם דחוק מאד ע"ש. ונראה לישב דהנה המפ' כתבו דתירוץ הש"ס דחוק לענין חיפוי מאי בכך דלא חיישי' לרמאי מ"מ כיון שרוצה להצילה ממיתה יעשה כל טצדקי דמצי למעבד בשלמא לענין פירות משני שפיר בשביל הפסד ממון לא יעשה רמאות משא"כ לענין חיפוי ע"ש במפ'. ונראה דהנה הרשב"א הנ"ל הקשה מאי פריך גזיי' לזמן הא הוי מחוסר קציצה ותירץ כיון דכשר בל"ז לא הוי מחוסר ואף דגבי קלף גדול אם חתך ממנו פסקו התוס' דהוי מחוסר קציצה היינו דוקא בקלף גדול שבשעת כתיבה הי' דעתו לקוצצו מיקרי מחוסר בין כתיבה לנתינה משא"כ כשלא הי' דעתו לכך ולא הי' עומד לכך דדוקא היכא שלא הי' בדעתו ליתן לה אותו החלק שקוצץ ע"ש בתוס' ורשב"א ז"ל. ולפ"ז לכאורה קשה עדיין מאי פריך גזיי' לזמן כו' וכל החשש הוא שיכוון לחפות כמ"ש תוס' ולא לחיפוי דממילא ע"ש וא"כ כיון שמכוין לחפות וכותב בשביל זה כדי שיגוז הזמן ויחפה א"כ כיון שדעתו לכך בשעת כתיבה א"כ ממילא פסול אח"כ דגזיי' משום מחוסר קציצה כיון שבשעת כתיבה הי' דעתו לקוצצו כנ"ל כיון שמכוין לחפות וממילא פסול לגמרי וא"כ שפיר נהרוג אותה וניקו אותה בחזקת אשת איש שזינתה קודם וכיון לחפות כקושית תוס' וא"ל כתירוצם דהרי גרושה לפנינו ז"א דאם כיון לחפות ממילא אינה מגורשת כלל אף עכשיו דפסול מחמת מחוסר קציצה כנ"ל ושפיר נהרוג אותה וממילא כשר עכשיו ולא שייך גזיי' לזמן כו' ומאי פריך:

אך י"ל כיון דיש לו פירות עד נתינה או לר"ל כו' א"כ יכול להיות דגזיי' לזמן אחר הכתיבה בשביל להפסידה הפירות ואף שיכול להביא עידי מסירה מ"מ אם לא תביא תפסיד ולכך גזיי' ולא הי' כוונתו בשעת הכתיבה לגוז הזמן רק אחר כך או שנשתהא כנ"ל וממילא חיישינן שיכולין לחפות ואעפ"כ לא נהרוג אותה דיכול לומר שכיון בשביל פירות כנ"ל וממילא משני שפיר לרמאי לא חיישי' והיינו בשביל הפסד ממון כנ"ל א"כ ממילא אף לענין חיפוי יעשה רמאות מכל מקום לא שייך כלל חיפוי דשפיר נהרוג אותה אם זינתה דהוי מחוסר כנ"ל דנימא שכיון לחפות וא"ל שכיון בשביל פירות דז"א דלענין ממון לרמאי לא חיישינן שפיר כנ"ל ושפיר נהרוג אותה ולא שייך חיפוי כנ"ל ולכך משני שפיר כנ"ל. ומיושב דברי הרמב"ם דלמסקנא דלרמאי לא חיישינן כו' ממילא כשר לכתחלה גזיי' לזמן דלא שייך חיפוי דנהרוג אותה אם זינתה דכיון לחפות והוי מחוסר כנ"ל דבשביל פירות אין חשש וגם תביא עדים וא"ש ובזה מיושבים ג"כ דברי רש"י הנ"ל שפיר' שם דקטלינן לה שפיר למסקנא דלרמאי כו' דנימא שהוא מחק אם לא תביא עידי מסירה אך ז"א:

או י"ל דגם הראב"ד סבר דבע"ח אינה מגורשת רק משעה שמוכח מתוכו כמ"ש תוס' ולכך פ' שפיר דכשר בעידי מסירה ותנשא מיד דלא שייך חיפוי דאם לא ע"מ שפיר קטלינן לה דאמרינן בכל מקום שאין ראיה שנמסר כלל בע"מ כמ"ש הר"ן פ' המגרש רק שע"ח כורתין אז. ומחמת זה בעי מוכח ולא תגרש רק מהזמן כשלא תביא ע"מ וכשתביא לא שייך חיפוי ולכך מגורשת בע"מ מיד כנ"ל:

שם בש"ס איפוך כו' וכ' הרא"ש דאי איפוך קמייתא היה לו לומר אלא ואינו מובן. וי"ל דיש לפרש כך דהא קשה דר"י אמר אליבא דר"ש לא קאמינא דודאי סבר זנות לא שכיח ע"ש ותמוה מנ"ל דרבנן פליגי עלי' דר"ש בתרתי דזנות שכיח. וגם דיש לבעל פירות עד שעת נתינה הא סגי בחדא או דסוברים ג"כ משנתן עיניו כו' ואעפ"כ פסלינן נכתב ביום משום זנות דשכיח ור"ש סבר לא שכיח. או להיפך דפליגי רק בפירות דגם רבנן סברי דלא שכיח רק דיש לבעל פירות עד שעת חתימה ופסלו נכתב ביום כמו לר"ל. ולמה אמר ר"י דפליגי בזנות אי שכיח וגם בפירות דסברי עד שעת נתינה. דבשלמא הש"ס דאמר לר"י דלא אמר כר"ל משום דסבר יש כו' עד נתינה ולא אמר משום דסבר משנתן עיניו לגרשה כר"ש וליכא למימר משום פירות ז"א דא"כ עכ"פ יכול לומר דתיקנו זמן משום פירות דזה אינו טעם רק על נכתב ביום כו' דכשר אבל על הזמן שייך כנ"ל. אולם על ר"י גופי' קשה כנ"ל. ולהיפוך לא מצינן למימר דר"ש סבר יש לבעל פירות עד נתינה ולכך מכשיר נכתב ביום כו' דא"כ למה תיקנו זמן כלל לר"ש וע"כ משום חיפוי ושוב נפסל נכתב ביום כו' ג"כ. א"כ גם מוקדם גמור יהיה כשר לר"ש ולמה דוקא נכתב כו'. ולכך י"ל למסקנא דלא אמרינן כלל סברת תוס' דאי יש פירות עד נתינה תוכל להביא עדים כו'. ובאמת אמרינן להיפוך דר"י סבר אליבא דכ"ע משנתן עיניו לגרשה כו' דאין לו פירות משעת כתיבה ואעפ"כ לא מצי אמר דתיקנו זמן רק משום פירות דא"כ למה פסלו רבנן נכתב ביום ולכך סבר אליבא דרבנן דתיקנו משום חיפוי ולכך פסול נכתב ביום אבל גוף הזמן שייך ב' התקנות ור"ש פליג רק אזנות דלא שכיח והי' התקנה משום פירות לחוד וכשר נכתב ביום כו' ור"ל סבר להיפוך דיש לו פירות עד נתינה וצריך זמן משום פירות דמסתמא ביום שנכתב נמסר והיינו אליבא דרבנן ולכך פסול נכתב ביום ור"ש פליג דמשנתן עיניו כו' וכשר. וא"ש איפוך רק הטעם והוא ממש כדאיתמר ר"י אמר משעת כתיבה ור"ל עד נתינה וא"צ לדחוק כמ"ש התוס' דמשעת כתיבה כוונתו החתימה ע"ש רק כתיבה ממש. וכך דעת הגאונים דפ' משעת כתיבה כר"י וא"ש דברי הרא"ש שדחה דהי' לו לומר אלא כיון דהוי שינו' אחרינא דלא כדאמר מעיקרא כנ"ל. וא"ש:

שם גמ' אהני דלכתחלה לא תנשא. לרש"י ז"ל אינו מדוקדק דהיה לו לומר אהני שלא יחתמו לכתחילה דאין התועלת במה דלא תנשא דאעפ"כ לא קטלינן לה. ולטור א"ש דכיון דלא תנשא שוב נקטלה כו' וי"ל דעיקר הכונה לר"ל שכתבו התוס' ג' ע"ב דהיכא דפסול גם לר"ל אין לו פירות עד נתינה ואהני שפיר דלא תנשא ושוב כדין תפסיד. ולר"י באמת אין התועלת רק שלא יחתמו. או י"ל למ"ש הרא"ש כתובות דהיכא דלא קרינן לכשתנשא לאחר שאסורה ל לינשא אין לה כתובה ע"ש וכיון שכ' הנ"י דהא דמהני בלא זמן אף שאין כאן דו"ח משום דאיכא כתובה למשקל כד"מ הוי. וא"כ אהני דלא תנשא לכתחלה ושוב אין לה כתובה דלא קרינן כו' ושוב בטל מה"ת דאין כאן דו"ח כיון שאין בו זמן וכשא"י החקירות בטל העדות מה"ת רק האי דכשר הוא דלר"מ כך הכשר הגט דגלי קרא ולא בעי דו"ח ולר"א משום כיון שאינו רוצה לקלקלה מסתמא נמסר בע"מ ומאי בכך שאין דו"ח מ"מ מסתמא נמסר בע"מ וסגי. אבל אם זינתה נוקי אותה בחזקת א"א שהיה כוונתו לחפות ולא מסר בע"מ כדי שלא יהיה קול ויועיל רק משום דעדים כורתין בשעתן וזה לא מהני בלא דו"ח ולא שייך הרי גרושה לפנינו דעדיין אינה מגורשת כנ"ל:

או י"ל למ"ש הפ' דבהערמה לא מהני כלל כמו מתנת בית חורון כו'. וא"כ לכאורה אם זינתה נוקי אחזקה שכונתו רק לחפות ואינו רוצה לגרשה כלל והגט בטל לגמרי ולא שייך הרי גרושה לפנינו. אך הא דברים שבלב אינן דברים ואין כאן מוכח אומדנא שכונתו להערמה ומ"מ מגורשת עכשיו ואין מועיל אמנם אמר שפיר דאהני דלא תנשא ויש כאן אומדנא דמוכח שאין כונתו לגרשה כיון שתהיה אסורה רק לחפות ושוב אינה מגורשת כלל וקטלינן לה דהוי הערמה ויש לדחות דאין האומדנא שאינו רוצה רק לחפות דיכול להיות שרוצה שתיהן לגרשה באמת ולחפות ג"כ ושוב הוו דברים שבלב כנ"ל אך י"ל דמתניתין דג' גיטין כו' שוב לא היה דיני נפשות כמ"ש תוס' ושאר פ' ואין החשש רק שיחפה שלא תהיה אסורה עליו ויחזור ויקח אותה כמ"ש תוס'. וא"כ הוי הערמה ממש ויהיה אומדנא כנ"ל. ושוב תהיה אסורה משום חזקת א"א דליכא הרי גרושה כנ"ל. דהחשש הב' שיחפה על הבנים לא שייך כ"כ דבל"ז כשרים דרוב בעילות כו' כמ"ש הב"ש ע"ש. או י"ל כיון דלא תנשא יהיה ניכר הרמאות דלא היה כונתו לגרשה סתם ולרמאי לא חיישינן או שיהיה דין מרומה וליבעי דו"ח. או י"ל דהא הע"מ כשרואין שלא נמסר ביום שנכתב מפקי לקלא לידע מתי נתגרשה רק באין בו זמן לא שייך זה וכיון דלא תנשא לכתחילה שוב מפקי לקלא מתי נמסר כיון שרואין הריעותא שאין בו זמן ולמה נותן לה גט שתהיה אסורה לינשא ואית ליה קלא. ואם לא יהיה קול י"ל דנוקי אחזקה שלא נמסר בע"מ כנ"ל:

שם גמרא גזיי' לזמן ויהיב לה כו' ופ' הרמב"ם דכשר לכתחלה ותמוה דהא שייך חיפוי וצ"ל דכיון דאמר לרמאי לא חיישינן הוי דלא שכיח. ודוחק ע"ש בב"י. וראיתי ממאי דמשני קודם אהני דלא תנשא כו' והדר פריך גזי' לזמן כו' משמע דכשר אף לכתחלה תמוה דא"ש כפירש"י שאין תועלת במה שלא יחתמו העדים:

ונראה לישב למ"ש הר"ן בשם ר' האי גאון אהא דפסול מחוסר קציצה והקשה מהא דגזיי' לזמן ויהיב לה לפסול משום מחוסר קציצה כו' ותירץ דוקא היכאדבשעת כתיבה הוי דעתו למיגז מיניה אז הוי מחוסר כו' ע"ש. וא"כ א"ש כיון שניכר שחתכו כמ"ש רש"י רמאות ניכר. א"כ אם זינתה באמת שפיר נקטול אותה כקושית תוס' לעיל דמוקמינן אחזקת אשת איש שזינתה קודם וכ' הגט אח"כ כדי לחפות וחתך הזמן. ולא שייך תירוץ תוס' דהרי גרושה לפנינו ז"א כיון שהיה כונתו בכל הגט כדי לחפות א"כ כתבו מתחלה כדי לחתוך הזמן אח"כ וא"כ הוי דעתיה למיגז מיניה בשעת כתיבה ושוב אינה מגורשת כלל משום מחוסר קציצה ואינה גרושה גם עכשיו וקטלינן לה כנ"ל. וממילא כשלא זינתה כשר דלא שייך חשש חיפוי דיקטול אותה כנ"ל. רק דנחוש עכשיו שלא נתירה לינשא דשמא זינתה באמת ודעתו למיגז מיני' ופסול באמת משום מחוסר כו'. וע"ז משני לרמאי לא חיישינן כנ"ל כיון שאין ריעותא כו'. ומיושב קושית תוס' ג"כ. או י"ל דסבר אם באמת זינתה ניבעי דו"ח כיון שאין לה כתובה וגם הוי דין מרומה ולא יועיל בלא ע"מ כו'. או כמ"ש לעיל מטעם הערמה. או י"ל דמשמע דפריך ג' גיטין כו' הולד כשר מאי הועילו חכמים כו'. משמע דאם היה הדין אף ניסת תצא לא קשה ואף דלכאורה כיון שהוא מדרבנן לא קטלינן לה ועדיין אין תועלת וצ"ל כיון דמדרבנן אינה מגורשת כלל לא שייך הרי גרושה לפנינו ונוקי אחזקת א"א משא"כ אי כשר דיעבד. והנה להפ' דבשאר פסולין בכתב שיכול להזדייף ובמזויף מתוכו אף ניסת תצא. וצריך טעם למה בג' גיטין באין בו זמן לא תצא כו' בפרט להפ' כר"מ דכל המשנה כו' ע"ש בתוס' והר"ן. וי"ל דבשלמא מזויף מתוכו הי' בגט זה יכול לזייף משא"כ באין בו ן משום חיפוי. כמ"ש לעיל דכשדנינן על אשה זו אמרינן שלא זינתה רק התקנה משום פרוצות. וא"כ לכך אינו פסול אם ניסת דנגד אשה זו שדונין עליו אמרינן שאין חשש כלל דודאי לא זינתה ולכך הי' המטבע שיהיה כשר דיעבד. וא"כ שוב לא שייך החשש דאם זינתה אז החשש עליו ויהיה פסול גם דיעבד ונוקי אחזקה כנ"ל רק באין בו זמן ע"כ הי' הצורך לפסול דאל"כ לא נקטול אותה דלא יהיה שום ריעותא משא"כ עכשיו כשר בגזיי' לזמן ויהיב לה כנ"ל ויש לדחות בפרט להרמב"ם דסבר בכל פסולין דרבנן לא תצא כו' כנ"ל:

(יז ב) והא איפכא שמעינן להו וכו' איפוך.—כתב הר"נ בחדושיו דבתרייתא מפכינן דמסתמא מאן דמתרץ מתכוין להעמיד דבריו וה"נ מוכחא בפרק השולח (מו ב) דמותבינן אמתני' דהמוציא את אשתו משום איילונית דר"י אדר"י ואמרינן איפוך ומוכחא התם דבתרייתא מפכינן ע"כ. ביאור דבריו: דהתם מוכח דמפכינן מתני' דאיילונית השנייה באחרונה אחר מתני' דמוציא שם רע. אבל מ"מ אין ראייתו מובנת דבתלמודא שם מקשינן עלה דמתני' דאיילונית ממתני' דמוציא שם רע דלמעלה. אבל בתלמודא שם באותו מקום מייתינן מתניתין דמוציא שם רע באחרונה. וא"כ שפיר י"ל דהתם מפכינן קדמייתא דהיינו נמי מתני' דאיילונית. והנה בכתובות (יו"ד א) מוכח דהיכא דאמרינן "איפוך" סתם - בתרייתא אפכינן (ע"ש). ולפ"ז נכונים דברי רבנו תם (ביצה ט ע"ב תוס' ד"ה אמר, ע"ש).