שבת סג ע"ב

דף סג - ב

שנאמר "למס  מרעהו חסד". שכן בלשון יונית קורין לכלב "למס".

רב נחמן בר יצחק אמר: אף פורק ממנו יראת שמים שנאמר "ויראת שדי יעזוב" ^[28].

ההיא איתתא דעיילא לההוא ביתא למיפא - מעשה באשה שעלתה לאפות בבית אחד שהשאיל בעל הבית ההוא את תנורו. נבח בה כלבא ומרוב פחדה איתעקר ולדה והפילה, אמר לה מרי דביתא בעל הבית לאשה: לא תידחלי, דשקילי ניביה ושקילין טופריה - אל תפחדי מהכלב לפי שניטלו שיניו ואינו יכול לנשוך וניטלו צפורניו ואינו יכול לסרוט.

אמרה ליה האשה לבעל הבית: שקולא טיבותיך ושדיא אחיזרי נטולה היא טובתך ^[29] ומוטלת היא על הקוצים, משום שכבר נד נעקר ולד ממקומו, ואין לו תקנה.

אמר רב הונא: מאי דכתיב "שמח בחור בילדותך וייטיבך לבך בימי בחורותיך, והלך בדרכי לבך ובמראה עינך. ודע: כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט!"

עד כאן, "שמח בחור בילדותך" - דברי יצר הרע.

מכאן ואילך - סופו של הכתוב שנאמר: "ודע כי על כל אלה" - דברי יצר טוב.

ריש לקיש אמר: עד כאן - לדברי תורה, ופירוש הפסוק:

"שמח" - בתלמודך, שתלמד בשמחה ובטוב לב.

"והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך" - שתלמד ותבין כפי ראות עיניך.

מכאן ואילך - שאמר הכתוב: "ודע כי על כל אלה" - למעשים טובים! שעתיד אדם ליתן את הדין אם לא יקיים את מה שלמד.

שנינו במשנה: בירית טהורה.

אמר רב יהודה: בירית - זו אצעדה של זרוע.

מתיב רב יוסף לרב יהודה מדתנן במשנתנו: בירית טהורה היא ויוצא בה בשבת, ואילו אצעדה טמאה היא, שהרי במעשה מדין נאמר בפסוק "אצעדה וצמיד", וכתיב על כך "תתחטאו אתם ושביכם" ^[30].

ומוכח שבירית אינה אצעדה!?

ומשנינן: הכי קאמר רב יהודה: בירית - תחת אצעדה עומדת להחזיק את בתי שוקיה שלא יפלו ויראו שוקיה, וטהורה היא לפי שאינה כלי, ואינה עשויה לנוי, וגם אינה כלי תשמיש לאדם אלא תשמיש לכלי ^[31].

יתיב רבין ורב הונא קמיה דרב ירמיה, ויתיב רב ירמיה וקא מנמנם.

ויתיב רבין וקאמר: בירית האמורה במשנה - מניחין אותה באחת משוקיה בלבד.

כבלים - האמורים במשנה שהם טמאים מניחין אותם בשתים, בשתי רגליה.

אמר ליה רב הונא: אלו ואלו בשתים מרגליה, ומטילים שלשלת ביניהן, ונעשו כבלים.

ומקשינן: וכי שלשלת שבו משויא להו מנא שאמרה המשנה שהכבלים טמאין, ומדוע הם נחשבים כלים? האם מפני שיש בהם שלשלת הם הופכים להיות כלי?

וכי תימא הטעם שמקבלים טומאה הוא כרבי שמואל בר נחמני.

דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: מנין למשמיע קול בכלי מתכות שהוא טמא, שנאמר "כל דבר אשר יבא באש", ודרשינן: אפילו דיבור במשמע אפילו כלי המשמיע קול מקבל טומאה, למרות שכל שימושו הוא רק להשמעת קול. ומאותו טעם גם כבלים טמאים.

ודחינן: בשלמא התם קא בעו לה לקלא, וקעביד מעשה. לפיכך הכלי מקבל טומאה לפי שהוא כלי מעשה. אבל הכא כבלים - מאי מעשה קעביד, והלא אין בהם שימוש "מעשה" כדי שיהא להם שם כלי?

ומתרצינן: הכא בכבלים נמי קא עביד מעשה, וכלי מעשה הם נחשבים.

דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: משפחה אחת היתה בירושלים שהיו פסיעותיהן גסות, ומשום כך היו בתולותיהן נושרות. עשו להן כבלים, והטילו שלשלת; ביניהן, שלא יהיו פסיעותיהן גסות, ולא היו בתולותיהן נושרות. ולכן שלשלת זו היא כלי מעשה שהיא תשמיש לאדם ומשום כך מקבלת טומאה.

איתער בהו רבי ירמיה, שהיה מנמנם קודם לכן, אמר להו: יישר, יפה אמרת, וכן אמר רבי יוחנן כדבריך.

כי אתא רב דימי לבבל מארץ ישראל, אמר בשם רבי יוחנן: מנין לאריג שגודלו כל שהוא, שיש לו דין בגד, שהוא טמא, ילפינן לה מציץ שהוא דבר מועט ^[32].

אמר ליה אביי: וכי ציץ אריג הוא? והתניא: ציץ - כמין טס של זהב. ורוחב שתי אצבעות. ומוקף מאוזן לאוזן. וכתוב עליו בב' שיטין: יו"ד ה"א למעלה, וקודש למ"ד מלמטה ^[33].

ואמר רבי אליעזר ברבי יוסי: אני ראיתיו ^[34] בעיר רומי, וכתוב בו: קודש לה' בשיטה אחת.

כי סליק רב דימי כאשר הלך לנהרדעא, חזר בו מדבריו הקודמים שאמר ציץ אריג הוא.

שלח להו לחכמים: דברים שאמרתי לכם - טעות הם בידי.

ברם, כך אמרו משום רבי יוחנן: מנין לתכשיט ששיעורו כל שהוא שהוא טמא? למדו זאת מציץ.

ומנין לאריג ששיעורו כל שהוא שהוא טמא? ^[35] דרשו זאת מדכתיב "או בגד" וכל "או" האמור בכתוב רבוי הוא.

תנו רבנן: אריג ששיעורו כל שהוא - טמא. ותכשיט כל שהוא - טמא.

אריג ותכשיט, דבר שחציו אריג וחציו תכשיט ששיעורו כל שהוא - טמא.

מוסף נוסף שק כל שהוא על הבגד, שטמא משום אריג אף על פי שאינו אריג.

אמר רבא לפרש את דברי הברייתא:

אריג כל שהוא - טמא אנו למדים מהפסוק "או בגד".

תכשיט כל שהוא - טמא אנו למדים מציץ.

אריג ותכשיט המחוברים יחדיו ששיעורו כל שהוא - טמא, אנו למדים מהפסוק כל כלי מעשה, ו"כל" לרבות הוא בא ^[36].

אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: ההוא קרא שנאמר בו "כל כלי מעשה" הרי במדין כתיב לגבי טומאת מת, ואיך אפשר ללמוד ממנו ביחס לטומאת שרצים הקלה מטומאת מת ^[37].

אמר ר' אלעזר בר' יוסי אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו קודש לה' בשיטה אחת. ותניא כוותיה במס' דיומא בפ' הוציאו לו את הכף (דף נז) אמר ר' אלעזר בר' יוסי אני ראיתיה ברומי והיו עליה כמה טיפי דמים והדבר שגרם לו לצאת לרומי מפורש במס' מעילה בפ' קדשי מזבח (מעילה דף יז) שאל ר' מתיה בן חרש את ר' שמעון בן יוחי ברומי מניין לדם שרצים שהוא טמא אמר ליה דאמר קרא וזה לכם הטמא אמרו לו תלמידיו (גזר עליו) [חכים ליה] רשב"י אמר להם תלמוד ערוך הוא מפיו של ר' אלעזר בר' יוסי פעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו בניהם ושיבעלו נשותיהם כשהן נדות הלך ר' ראובן בן איצטרובולי וספר קומוי והלך וישב עמהם אמר להם מי שיש לו אויב רוצה שיעשיר או שיעני אמרו לו יעני אמר להן אם כן לא יעשו מלאכה בשבת כדי שיענו אמרו לו טבות אמר ובטלוה חזר ואמר להן מי שיש לו אויב יכחיש או יבריא אמרו לו יכחיש אמר אם כן ימלו בניהם לח' ימים כדי שיכחישו אמרו טבות אמר ובטלוה חזר ואמר מי שיש לו אויב ירבה או ימעיט אמרו ימעיט אמר להם (לא) אם כן לא יבעלו נשותיהם כשהן נדות ובטלוה הכירו בו שהוא יהודי החזירום אמרו מי ילך ויבטל את הגזירה ילך ר' שמעון בן יוחי שהוא מלומד בנסים וילך עמו ר' אלעזר בר' יוסי וכו' על לבי גזא אשכחוה לההוא אגרתא שקלוה וקרעוה והיינו דאמר ר' אלעזר אני ראיתיה ברומי והיו עליה כמה טיפי דמים ובתוספ' מקואות (פרק ד) אמר ר' אלעזר בר' יוסי הלכה זו הוריתי ברומי לטהרה וכשבאתי אצל חברי אמרו לי יפה הוריתה ובמס' נדה בפ' הרואה כתם (נדה דף נח) תניא כוותיה אמר ר' אלעזר בר' יוסי הלכה זו כו':

בירית זו אצעדה. אוקימנא בשתי יריכות בלא שלשלת נקראת בירית. ואם יש בהן שלשלת נקרא כבלים. הא דתניא ציץ דומה כמין טס של זהב רחב ב' אצבעות ומוקף מאוזן לאוזן וכתוב עליו בב' שיטין יו"ד ה"א מלמעלה קדש למ"ד מלמטה. א"ר אלעזר בר' יוסי אני הייתי ברומי כו':

אריג כ"ש טמא. פי' כגון שארג דבר קטן בפ"ע לשמש ואינו בא מבגד גדול ולא ראוי להוסיף עליו א"נ אפי' בא מבגד גדול כיון שכ"ש שלו ראוי ואינו ראוי להיות גדול יותר כנון איבי חלילא וכיוצא בהן. והאי דמפקי' לה מאו בגד, ק"ל הא אפיקתי' בפ' במה מדליקין לרבא לג' על ג' בשאר בגדים לאביי לרכות שלש על שלש בצמר ופשתים דמטמא בשרצים ואפשר דהאי או בגד כולה יתירה הוא דמכדי לגזירה שוה בעור סגי ובנד גופא משכבת זרע ילפי' הילכך בגד דכתב רחמנא לאריג כל שהוא או לשלשה על שלשה בשאר בגדים, א"נ איפכא:

האי במדין כתיב. פירש"י ז"ל גבי טמא מת, בשרץ מנ"ל. והא קשי' הא גמרי' (סד:) גזירה שוה בגד ועור בגד ועור שרץ ממת, ועוד דהא רבינן נמי מאו בגד דשרצים ולא מקשינן האי בשרצים כתיב מת מנ"ל דהא איכא נמי פירכא לקמן בהא ועוד לישנא דגמרא לא משמע הכי דהול"ל תינח מת בשרץ מנ"ל. אלא ה"פ: האי במדין כתיב גבי קרבן שהקריבו אנשי הצבא ולא גבי טומאת מת כלל ואתם ושביכם לא משמע כל שביכם דהאיכא בהמות ואדם ומפרקי' גמר כלי כלי מהתם כתיב הכא וכל כלי מעש' וכתיב התם וכל בנד ובג כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו וכיון דאית למת גמרי' לשרץ בגזירה שוה:

בירית באחת כבלים בשתים. נראה לי דלרבין שני כלים הן, והבירית הוא טבעת הכלים ואין נותנין אלא באחת אבל כבלים הוא כלי אחר והוא עשוי לתכשיט ונותנין בשתים, דאילו (נתן) [נתנה] שתי בירית בשתי שוקיה אמאי טמאין ואמאי אין יוצאין דאטו משום דהוו שתים הוו להו מנא.

יו"ד ה"א מלמעלה וקדש למ"ד מלמטה. יש מפרשים שכתוב קדש ל בשיטה שניה בראש שיטה ושם מלמעלה בסוף שיטה ראשונה כזה: ואינו נראה שאין דרך השם קדש ל כתיבה וקריאה כן. אבל רבנו תם ז"ל פירש: שם מלמעלה בראש שיטה שניה וקדש ל מלמטה בסוף שיטה ראשונה כזה: ומפני שאדם פוגע תחילה קדש ל השם שיטה שניה קוראהו למעלה ולמעלה במקום זה הקדמה.

מנין לאריג כל שהוא שהוא טמא מאו בגד (ויקרא יא, לב). ודוקא בבגד שאין רצונו לארוג בו יותר ולא בא מבגד גדול דעכשיו יש לרבותו מאו בגד, כלומר שהוא בגד בפני עצמו, אבל הא דבעינן בעלמא שלש על שלש אי נמי שלשה על שלשה הני מילי בבא מבגד גדול. ואם תאמר והיכי מרבינן אריג כל שהוא מאו בגד, והא אפיקתיה בפרק במה מדליקין (לעיל שבת כז, א) לרבא שלשה על שלשה בשאר בגדים ולאביי לרבות שלש על שלש בצמר ופשתים דמטמא בשרצים. יש לומר דכוליה או בגד אייתר ליה כדאיתא לקמן בסמוך ודרשינן חדא מאו וחדא מבגד.

מנין לתכשיט כל שהוא שהוא טמא מציץ. ואם תאמר לימא מטבעת דזוטר טפי. יש לומר דניחא ליה לאתויי מציץ שהוא כלי קטן ותכשיטו משהו, וכל שהוא דקאמר אכולה מילתא קאי, כלומר: שהוא תכשיט שגופו כל שהוא ותכשיטו כל שהוא, אבל טבעת הוא עשוי לתכשיט ממש. כך תירצו בתוס'.

אריג ותכשיט כל שהוא טמא מכל כלי מעשה (במדבר לא, נא). ואם תאמר למאי איצטריך, דהא אריג כל שהוא בפני עצמו טמא ותכשיט כל שהוא בפני עצמו טמא, וכיון שכן מאי למימרא דכשהן מחוברין ביחד שהוא טמא. ופירשו בתוס' דאריג שהוא תכשיט קאמר, דאילו אריג כל שהוא שאינו תכשיט רבינן מאו בגד, ותכשיט של מתכת כל שהוא רבינן מציץ, אבל הייתי אומר דדוקא של מתכת דומיא דציץ אבל דאריג לא, קא משמע לן דאפילו תכשיט כל שהוא של אריג טמא מכל כלי מעשה.

ההוא במדין כתיב. פירש רש"י ז"ל: בטומאת מת, דטומאה שנזכרה במדין בטומאת מת הוה וכדכתיב בה לא, יט) תתחטאו אתם ושביכם דהיינו הזאה, והכי קאמר ההיא בטומאת מת כתיב דחמיר אבל בשאר טומאות דקילי מנא לן. ואינו מחוור. חדא דהוה ליה למימר בהדיא ההוא בטומאת מת כתיב. ועוד דהא טומאת מת וטומאת שרץ ילפינן מהדדי בסמוך (לקמן שבת סד, א) מבגד ועור בגד ועור (ויקרא יא, לב. במדבר לא, כ). ועוד דאם כן הא דמרבינן אריג כל שהוא מאו בגד דכתיב גבי שרצים ליפרוך נמי ההוא בשרצים כתיב בטומאת מת מנין, דבשרצים נמי איכא למיפרך מה לשרצים שכן טומאתו מרובה אי נמי מה לשרצים שכן בכעדשה וכדאמרינן בסמוך (לקמן שם).
אלא הכי פירושא: ההוא בשלל של מדין כתיב גבי קרבן שהקריבו אנשי הצבא ולא משתעי מידי בטומאה וטהרה בההיא פרשתא, ואע"ג דכתיב בפרשה הראשונה דמשתעי בטומאה וטהרה תתחטאו אתם ושביכם, לאו בכולה שביה קא משתעי דהא איכא בהמה ונפש אדם שהביאו מן השבי.
ותמיה לי דאם כן אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז נמי בשלל מדין כתיבי (במדבר לא, נ) ולא בפרשת טומאה וטהרה שלמעלה, ואם כן מנא לן דמקבלי טומאה, והיכי אקשי הכי להדיא לעיל ואילו אצעדה טמאה. ונראה לי משום דהנהו נמי הוו בכלל כלים דכתיב גבי טומאת מת וכדכתיב (במדבר יט, יח) והזה על האהל ועל הנפשות ועל הכלים, אבל אריג ותכשיט כל שהוא לא הוי בכלל סתם כלים, והלכך איצטריך לרבויי מכל כלי.
אחר כן מצאתי בספר הישר (חלק החידושים סי' רמו עי"ש) שנשמר מן הקושיא הזאת, וכן כתוב שם: וכל הני כלים דכתיבי נמי התם כגון אצעדה וצמיד ילפינן מכל כלי, וכיון דנפקא לן לגבי טומאת מת ילפינן מבגד או עור לגבי טומאת שרץ. עד כאן.

הציץ היה דומה כמין טס של זהב ורחב שתי אצבעות ומקיף מאזן לאזן וכתוב עליו בשני שיטין קדש לי"י ל' בשיטה התחתונה ויו"ד ה"א וא"ו ה"א בשיט' עליונה בצורה זו קדש ל יהוה ופי' בירושלמי כמלך היושב בקתדרא שלו ואע"פ שמגדולי החכמים העידו אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו קדש לי"י בשיטה אחת לא הכחישו את הידוע אצלם אף בעדות ראיה:

אריג כל שהו מקבל טומאה מתורת בגד ולא נאמר בו דין ג' אצבעות על ג' אצבעות אלא בחתיכה הבאה מבגד גדול אבל כל שארגו בפני עצמו מיטמא בכל שהוא ומ"מ דוקא בשאר טומאות כגון מגע שרץ ואהל המת ודומיהם אבל למדרס לעולם אינו מיטמא בפחות משלשה טפחים אף באריג בפני עצמו וכן התכשיטין אפי' היו באים מבגד גדול כגון שעשה תכשיט מחתיכת בגד מיטמאין בכל שהן וכן הדין בשעשה תכשיט בלא שום אריג כגון שעשה חומרין מן החוטים אבל חוטין עצמן שקלעם אין מקבלים טומאה לא מתורת תכשיט שאין דרך לעדות בחוטין כלל ואפי' כקליעה מתוך דקותם ולא מתורת אריג שקליעתן אינה נידונת כאריגה ומוסף בזו השק על הבגד שאף חוטים שבו אם קלעם מקבלין טומאה מתורת תכשיט שכן דרך העני לקלע מהם שנים ושלשה נימין לתלו' בצואר בתו אבל לא מתורת אריג ולימד שמאחר שדרך בני אדם בכך קליעתם זו היא אריגתם שהרי אף אריג שלו אינו מיטמא אלא בד' טפחים על ד' כמו שביארנו בפרק שני וגדולי הרבנים יש לחוש בזו בקצת דבריהם:

בד"ה בירית כו' וקשה לפ"ז דא"כ בכבלים אמאי אין יוצאין כו' עכ"ל וה"ה דיש לגמגם בפירוש הקונטרס כיון דכבר פירש בבירית דלאו לנוי הוא כו' לא איצטריך ליה לפרש דליכא למיחש למשלף ואחוי משום דלא מגלי' שוקא דהא בלא"ה כיון דלאו לנוי הוא ואינו תכשיט ודאי דלא שייך ביה למיחש למשלף ואחויי וק"ל:

מ"ד שמח בחור גו' ע"כ דברי יצה"ר כו' פרש"י ע"כ עד ודע כי על כל אלה גו' עכ"ל הכא גבי יצהר ויצ"ט ניחא אבל גבי תורה ומ"ט לא יתיישב שפיר וכי על דברי תורה אין ליתן דין והרי אמרו תחילת דינו של אדם על ד"ת ונראה לפרש דה"ק שמח בחור בילדותך גו' עד והלך בדרכי לבך. גו' זו דבר יצה"ר מכאן ואילך והלך בדרכי לבך גו' זו דברי יצ"ט וכת"י ואזיל בענוותנותא עם אורחי לבד ותהי זהיר בחזיוני עינך גו' כי על כל אלה שהן דרך יצה"ר ודרך יצ"ט תביא במשפט ליתן לן. עליהם שכר ועונש ר"ל אמר ע"כ לד"ת דהיינו שמח בחור גו' עד והלך גו' שילמוד האדם מנעוריו לשמח בה מטוב לב ומכאן ואילך והלך בדרכי גו' למ"ט שילך האדם בדרך טובים ובמראה עיניך גו' ולא תסתכל בביש כפי' ת"י ועל כל אלה שהן ד"ת ומ"ע יביאך האלהים במשפט ועל ר"ת קודם שהוא תחילת דינו כמ"ש ואח"כ על המעשים ודו"ק:

ציץ כמין טס כו' ומוקף מאוזן לאוזן כו' ובקרא כתיב על מצחו ומתרגם בין עינוהי ויש לפרש דמקום הכתב קודש לה' וודאי היה בין העינים אבל הטס היה משוך יותר דהיינו מאוזן לאוזן והכוונה בו כי היה מונח הציץ על המצח במקום המוח אשר שם כח הנשמה הטהורה וע"כ היה הציץ בין החושיים אלו הרוחניים ביותר שהם הראות והשמע שיהיו קודש לה' וכדכתיב בהו ולא נתן ה' גו' עינים לראות ואזנים לשמוע עד היום גו' וק"ל:

בגמ' וכתוב עליו בשני שיטין יו"ד ה"א למעלה וקדש למ"ד למטה כצ"ל:

אני ראיתי ברומי וכתוב וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה ההוא במדין כתיב וכו' דמה למת שכן טומאה חמורה ומשני גמר כלי כלי וכו' כך היא גירסת התוס' ולא כספרים שלנו:

גמ' ע"כ לדברי תורה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ועשו כו' כלי דלא תקבל טומאה כו' כצ"ל:

תד"ה וכתוב. עמש"כ בס"ד בסוכה (דף ה):

גמ' מכאן ואילך למעשים טובים. נ״ב כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה שתקיים מה שלמדת ועסקת בתורה שתהא לשמה:

רש"י סד"ה ואילו אצעדה. "אותם וגו'" נמחק:

אַף פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם. נראה לי בס"ד על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (קידושין פב.) הספנים רובם חסידים, כי על ידי פחדם מן הים תמיד שמים יראת ה' על פניהם, וזה שֶׁמְגַדֵּל כֶּלֶב כדי לשומרו מן הגנבים יהיה בטחונו עליו ויסיר בטחונו מהשם יתברך, וממילא לא תעורר יראת שמים בלבו תמיד כדכתיב (משלי כח, יד) אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, שהפחד מעורר יראת שמים בלבם. ומה שאמר מוֹנֵעַ חֶסֶד עיין רש"י ז"ל שנדחק [שאינו מניח העניים לבא לפתחו], ונראה לי לַמָּס נדרשת כפליים שהוא רצונו לומר כֶּלֶב, וגם לשון הִמֵּס יִמָּס (שמואל ב' יז, י), כי על ידי הכלב שהוא לַמָּס לכך יִמָּס מֵרֵעֵהוּ חֶסֶד, ולפי זה שהכלב נקרא לַמָּס לכך 'סמא"ל' שהוא שר הקליפות הנקראים 'כְּלָבִים' אם תסיר ממנו אות אלף שרומוז לחלק הקדושה שבלוע בו ישאר לַמָּס.

שְׁקִילָא טִיבוּתִיךְ וְשַׁדְיָא אַחִיזְרֵי. עיין פירש רש"י ז"ל [טובת הנאת נחמתך], ועוד נראה לי בס"ד טִיבוּתִיךְ קאי על התנור אשר השאילו לה לאפות בו, דמה בצע בטובה אם נָד הַוְלַד והפסידה אותו דנמצא טובתו אליה וקוץ בה, שהשאיל לה התנור והניח האורב בפנים, שאיבד לה את הַוְלַד.

עַד כָּאן דִּבְרֵי תּוֹרָה, מִכָּאן וָאֵילָךְ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים. פירוש כי התורה גם כן מכונית בשם אשה, והוא נושא אותה ושמח עמה מילדות קודם שמחת אשה הגשמית שהיא תהיה אחר שיגדל, וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ (קהלת יא, ט) זו תורה שבעל פה שמסורה ללב שלא נתנה להכתב, וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ זו תורה שבכתב שצריך ללמדה במראה עיניו בספר, כי דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, ואומרו כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט, דידוע אותיות 'אֵלֶּה' דשם אלהים ה"ס [הוא סוד] המעשה, ואותיות 'ים' דשם אלהים ה"ס ההבל, וזה שאמר כִּי עַל כָּל 'אֵלֶּה' דייקא שה"ס המעשה יְבִיאֲךָ אֱלֹהִים ודוק.

צִיץ, כְּמִין טַס שֶׁל זָהָב, וְרָחְבּוֹ שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת, וּמֻקָּף מֵאֹזֶן לְאֹזֶן. נראה לי בס"ד הציץ מרצה בזכות התורה שבעל פה, לכך נקרא צִיץ שמספרו אל"ף רמז ללימוד התורה, לשון אֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה (איוב לג, לג), ולכך היה שֶׁל זָהָב דתורה שבעל פה היא סוד הזהב, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (בראשית ב' יב) וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב וְרָחְבּוֹ שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת, שיש לימוד נגלה ולימוד נסתר, מֻקָּף מֵאֹזֶן לְאֹזֶן, כי תורה שבעל פה אי אתה רשאי ללמדה מתוך הכתב אלא בשמע האוזן, וכמו שכתבו המפרשים ז"ל על פסוק (משלי כ, יב) אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה הֳ' עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם.

מִכָּאן וָאֵילָךְ דִּבְרֵי יֵצֶר טוֹב. פירוש: דִּבְרֵי יֵצֶר טוֹב אשר דבר בהם יצר הרע אחר שכבר הפיל את האדם בעצתו בכמה מיני עונות, דעתה חושש פן האדם יפנה לבו לעשות תשובה, אחר שכבר שבע ממעשים רעים, ולכן ידבר עתה יצר הרע עמו דברים אלו, אשר מנהגו של יצר הטוב לדבר לומר לו, כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט (קהלת יא, ט) ומטרת לבו של יצר הרע בדברים אלו כדי שיתרשל מלעשות תשובה, דאומר לו כמה חבילות של עונות יש בידך, שהם עבירות חמורות ותולדותיהן עצמו מספר, הא ודאי אם תעשה תשובה ותצער עצמך עד שתגיע לשערי מות, לא תספיק תשובה שלך לטהר אותך להוציאך בדימוס מן משפט האלהים, ולכן נכתבו דברים אלו בפסוק, כי באמת גם דברים אלו יצר הרע אומר אותם לבסוף, כדי למנעו מן התשובה.

גמ' שכן בל' יונית. וכן סוכה לה ע"א וסנהדרין ד ע"ב טט בכתבי שתים וכו':

שם ע"כ לדברי תורה. עי' ערכין יא ע"א תוס' ד"ה משמח:

שם קמיה דר' ירמיה ויתיב ר"י וקא מנמנם. גיטין יא ע"ב ונדרים כט ע"ב:

תוס' ד"ה מנין לאריג. דראוי הוא לכוף. ק"ל ממתני' פ' כ"ו מ"ב דכלים צרור המרגלית ועי' ברמב"ם ור"ש שם והרי מ"מ הוא בכלל אפשר לקפל ולהניח בו מעות כמקדם. וצע"ג:

(סג ב) וציץ אריג הוא וכו'.—קשה לי דהא הכיפה שעליה ציץ נתון ארוגה היא כדאיתא בחולין (קלג א) כיפה של צמר היתה מונחת בראש כה"ג ועליה ציץ נתון (ומובא ברי"ף ראש פרק זה), ומשמע דהכיפה עצמה רחבה שתי אצבעות כרחבו של ציץ.

(סג סע"ב) אריג ותכשיט כ"ש טמא.—פי' שאריג כל שהוא שמשמש לאיזה תשמיש או לתכשיט טמא וכן מתכת כל שהוא שמשמש לתכשיט כמות שהוא טמא, ועדיין לא ידענו דין מתכת כל שהוא שאין משתמשין בו לתכשיט כמות שהוא אלא אם כן מצרפין עמו אריג כל שהוא, ואותו אריג כ"ש גם הוא אינו ראוי לתשמיש אלא עם תכשיט זה של מתכת, קמ"ל דגם זה טמא. ועי' מ"ש ע"ז בתוספות וחדושי רשב"א.

מרעהו. מונע חסד ואע''ג דלא כתיב מונע ממילא משמע שכל תיבה שראשה מ''ם משמשת נטילה היא כמו ויקח מידם (שמות לב) אבדו גוים מארצו (תהלים י): למיפא. לאפות עיסה שהשאיל בעה''ב תנורו: שקילי ניביה. נטולות ד' שיניו שהוא נושך בהן אותן שיניים קרי ניבין כדאמרינן באלו טרפות (חולין דף נט.) גמל ניבי אית ליה: שקילי טופריה. נטולות צפרניו מלסרוט: שקולא. נטולה טובתך ומוטלת על הקוצים: טיבותיך. טובת הנאת נחמתך כמו מחזיק טוב הגרי''א בלע''ז: עד כאן. עד ודע כי על כל אלה וגו': עד כאן לתורה. שמח בתלמודך למוד משמחה ומטוב לב והלך בדרכי לבך להבין מה בלבך לפי ראות עיניך: מכאן ואילך למעשים טובים. ודע כי על כל אלה על כל מה שלמדת סופך ליתן את הדין אם לא תקיים: אצעדה. של זרוע: ואילו אצעדה טמאה היא. דכתיב (במדבר לא) במעשה מדין אצעדה וצמיד וגו' וכתיב תתחטאו אתם ושביכם: תחת אצעדה. שבזרוע עומדת בשוק להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו ויראו שוקיה הלכך טהורה דלאו לנוי היא וכלי תשמיש נמי לא הוי אלא כלי המשמש כלי דומיא דטבעות הכלים דאמרינן בפרקין דלעיל דטהורין ויוצאין בהם דצורך לבישה היא ומישלף ואחויי נמי ליכא למיחש דלא מיגליא לשוקה: בירית באחת. משוקיה: ושלשלת משוי להו מנא. בתמיה דקתני כבלים טמאים: וכי תימא כדר' שמואל כו': משמיע קול בכלי מתכות. בריש פרקין: ועשו להן שלשלת כו'. הלכך שלשלת תשמיש אדם הוא ולאו תשמיש כלי דלא תקבל טומאה ואין יוצאין בהן דילמא שלפא לשלשלת שהיא של זהב ומחויא דכי שקלת לשלשלת לא מיגליא שוקה שהרי בירית במקומה עומדת: יישר וכן אמר ר' יוחנן. יפה אמרת וכן שמעתי מר' יוחנן: מציץ. שהוא דבר מועט ומנאו עם תכשיטי כהן: יו''ד ה''א מלמעלה קדש למ''ד מלמטה. כלומר השם שלם בשיטה עליונה וקדש למ''ד בשיטה תחתונה שלא להקדים שאר אותיות למעלה מן השם מאחר ששני שיטין היו ורבינו הלוי שונה קודש לה' מלמטה והיא היא: אני ראיתיו ברומי. שנכנס לאוצר המלך ליטול מה שירצה במס' מעילה (דף טו:) במעשה בן תלמיון: כי סליק רב דימי לנהרדעא. חזר בו ממה שאמר ציץ אריג הוא: מאו בגד. דכתיב גבי שרצים או בגד או עור או ריבוי הוא: אריג ותכשיט כל שהוא. חציו אריג וחציו תכשיט שאינו אריג וכולו הוי כל שהוא כלומר דבר קטן: מוסיף שק על הבגד. בדבר זה שהשק טמא משום אריג ולקמיה מפרש ליה: ההוא במדין כתיב. גבי טומאת מת ושרץ ממת לא יליף להחמיר דמה למת שכן טומאתו חמורה:

ואילו אצעדה טמאה היא. פ''ה דכתיב במעשה מדין אצעדה וצמיד וגו' וכתיב תתחטאו אתם ושביכם ולא נהירא דע''כ תתחטאו לא אכל השבי קאי דהא בהמות נמי הוו בשבי ולאו בני קבולי טומאה (מהם) כל כלי מעשה דקאי אכל הכלים שנלקחו וילפינן לקמן כלי כלי משרצים: בירית תחת אצעדה עומדת. פי' בקונטרס בשוק להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו ויראו שוקיה וקשה לפי' זה דא''כ בכבלים אמאי אין יוצאין למאי דס''ד השתא דאין חילוק בין בירית לכבלים אלא שזה באחת וזה בשתים לכן נ''ל דאפשר ליטלן בלא גילוי שוקים ומש''ה כבלים אין יוצאין בהן דילמא שלפא ומחויא דתכשיט לנוי הם אבל בירית שהיא באחת לא שלפא ומחויא דאין זה תכשיט דכיון שאין לה אלא באחת גנאי היא לה ומש''ה ניחא דבירית טהורה דלאו תכשיט לנוי הוא וכלי תשמיש נמי לא הוי אלא כלי המשמש כלי דומיא דטבעת הכלי דאמר לעיל דטהור וכן פירש הקונטרס וטעמא דכבלים טמאים משום דתכשיט הם לנוי כדפי': וכתוב עליו בשני שיטין יו''ד ה''א מלמעלה וקדש למ''ד למטה. נראה לר''ת שהיה כתוב יו''ד ה''א בסוף שיטה ראשונה וקדש ל' בתחלת שיטה שניה והשתא נקרא יפה ואין לפרש כמשמעו דא''כ אינו נקרא כהלכתו: מניין לאריג כל שהוא שהוא טמא ת''ל או בגד. וא''ת והא לעיל בפרק במה מדליקין (דף כו. ושם) לא מרבינן אלא ג' על ג' וי''ל דהתם מיירי בבא מבגד גדול אבל הכא מיירי באריג כל שהוא דמתחלה לא היה דעתו להוסיף עליו ותרוייהו שמעינן מאו בגד דשקולים הם דחשיב כל שהוא אריג מתחלה כמו ג' על ג' מבגד גדול וא''ת ואכתי בגד כל שהוא למה הוא טמא והא בעינן שיטלטל מלא וריקן דומיא דשק וי''ל דראוי הוא לכוף ולקפל וליקח בו מרגלית או מחט ואם תאמר א''כ פשוטי כלי עור אמאי טהורין הרי ראויין הם לקפל בו שום דבר כמו הכא וי''ל דמיירי בעור שלוק שהוא קשה: מניין לתכשיט כל שהוא טמא. ואם תאמר תיפוק ליה דתכשיט כל שהוא טמא מדכתיב בכלי מדין טבעת ויש לומר דאפשר שהטבעת היא עבה וגדולה מאד ולא הוי כל שהוא: אריג ותכשיט. פי' חציו אריג וחציו תכשיט טמא מכאן משמע דמ''מ בעינן שיעור קצת דאל''כ חציו דכ''ש מאי הוי: ההוא במדין כתיב. פ''ה ובמדין הויא טומאת מת ושרץ ממת לא יליף להחמיר דמה למת שכן טומאה חמורה ומשני גמר כלי כלי משרץ פירוש מה כלי האמור בשרץ מטמא בשרץ אף כלי האמור כאן מטמא בשרץ וקשה דא''כ הוה ליה למיפרך ההוא בטומאת מת כתיב ועוד כי משני גמר כלי כלי הוה ליה לשנויי גמר בגד ועור לג''ש לכן נ''ל דההוא במדין כתיב בשלל מדין ולא מיירי הך פרשה בטומאה כלל והיכי יליף דאריג ותכשיט כל שהוא טמא מכל כלי מעשה ומשני גמר כלי כלי פי' כי היכי דכלי דכתיב גבי שרצים מיירי לענין טומאה הכי נמי כלי דכתיב גבי מדין לענין טומאה: