שבת סד ע"א

דף סד - א

אמר ליה: למדנו טומאת שרצים מטומאת מת משום דגמר כלי האמור בשרצים דכתיב "כל כלי אשר יעשה מלאכה" -  מכלי האמור התם בטומאת מת דכתיב "כל כלי מעשה".

שנינו בברייתא: מוסף שק כל שהוא על הבגד שטמא משום אריג.

והוינן בה: אטו בגד לאו אריג הוא? והרי בגד הוא יותר אריג משק?

ומשנינן: הכי קאמר: מוסף שק כל שהוא על הבגד, שאף על פי שהשק אינו אריג כמו בגד מכל מקום טמא, ובזה יש חומר בשק יותר מבבגד ^[38].

והוינן בה: למאי חזי? למה ראוי אותו שק קטן שאינו אריג אלא קלע קטן העשוי מנוצה של עזים?

אמר רבי יוחנן: שכן עני קולע שלש נימין של מטוה מנוצה של עזים ותולה לתכשיט בצואר בתו, ואף על פי שאינו אריג ממש, מכל מקום חשובה קליעתו זו כתכשיט ומקבל טומאה כאריג ^[39].

תנו רבנן: "שק" האמור בכתוב שמקבל טומאת שרץ, אין לי אלא שק העשוי למלבושי רועים העשוי מנוצת עזים.

מנין לרבות את הקילקלי שהוא בגד קשה העשוי משיער של עזים ^[40].

ואת החבק אוכף של חמור.

תלמוד לומר: "או שק" לרבות גם את אלו ^[41].

יכול שאני מרבה אף את החבלים ואת המשיחות העשויים לצורך מדידה ושזורים הם ולא טווים ולא ארוגים,

תלמוד לומר: "שק" - שדוקא מה שדומה לשק טמא. מה שק טווי ואריג - אף כל טווי ואריג מקבל טומאה. והקולע שלש נימין הרי הן טוויים, וזה דרך אריגתו. אבל חבלים ומשיחות אינם טוויים כלל ^[42].

הרי הוא אומר בטומאת מת: "וכל כלי עור וכל מעשה עזים וגו' תתחטאו" ודרשינן "וכל" לרבות את הקילקלי ואת החבק שטמאים טומאת מת.

יכול שאני מרבה לטומאת מת אף את החבלים ואת המשיחות, שהרי בטומאת שרץ מיעטם הכתוב, וכאן לא מיעט.

אינו כן, אינם טמאים טומאת מת ולא צריך פסוק למעט אותם, ודין הוא שלא נרבה אותם. שהרי טימא הכתוב בשרץ, וטימא במת, מה כשטימא בשרץ לא טימא אלא טווי ואריג, אף כשטימא במת לא טימא אלא טווי ואריג. ולא חבלים ומשיחות.

ואם תאמר לא נוכל ללמוד משרץ, כי הן אם היקל בטמא שרץ שטומאתו היא קלה, שטמא רק עד הערב, נקיל בטומאת המת שהיא חמורה, שטמא טומאת שבעה?

תלמוד לומר: ילפינן "בגד ועור" "בגד ועור" לגזירה שוה. שלמדנו טומאת מת מטומאת שרץ.

נאמר "בגד ועור" בשרץ, ונאמר "בגד ועור" במת - מה "בגד ועור" האמור בשרץ לא טימא אלא טווי ואריג - אף "בגד ועור" האמור במת לא טימא אלא טווי ואריג.

ועוד למדנו טומאת שרץ מטומאת מת מגזירה שוה זו: ומה "בגד ועור" האמור במת טמא כל מעשה עזים לרבות קילקלי וחבק אף "בגד ועור" האמור בשרץ טמא כל מעשה עזים.

אין לי אלא דבר הבא מן העזים,

מנין לרבות דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה?

תלמוד לומר: "או שק" לרבות.

ומקשינן על דברי הברייתא: והא אפיקתיה כבר דרשנו את "או שק" לרבות קילקלי וחבק, ואיך נדרוש מאותו פסוק כל דבר הבא מזנב סוס או פרה?

ומשנינן: הני מילי שדרשנו קילקלי וחבק מ"או שק" לרבות קילקלי וחבק מקמי דליתיה גזירה שוה לפני שדרשנו גזירה שוה היינו צריכים לריבוי זה עבורם, אבל השתא דאתי גזירה שוה טומאת שרץ לטומאת מת, אנו לומדים כל מעשה עזים בגזירה שוה, ושוב אייתור ליה דרשת "או שק", ולכן דרשו לרבות כל דבר העשוי מזנב הסוס או הפרה.

ואין לי העשוי מזנב הסוס או הפרה אלא בטומאת שרץ, שנאמר בה "או שק" בטומאת מת מנין?

ודין הוא למדנו טומאת מת מטומאת שרץ, טימא במת וטימא בשרץ, מה כשטימא בשרץ עשה דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה כמעשה עזים, אף כשטימא במת עשה דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה כמעשה עזים.

שמא תאמר, לא נוכל ללמוד בבנין אב טומאת מת מטומאת שרץ, שהרי הן אם הרבה הכתוב בטומאת שרץ הטמא טומאת ערב בלבד שהיא מרובה, שהרי כל טומאות מגע הן טומאת ערב, כגון שרץ, נבילה ושכבת זרע וזב, והנוגע בטמא מת. וכי נרבה אנו בטומאת מת שהיא טומאת שבעה, שהיא מועטת, שלא נאמרה טומאת שבעה אלא במגע מת עצמו?

תלמוד לומר: ילפינן "בגד ועור" "בגד ועור" לגזירה שוה.

נאמר בגד ועור בשרץ ונאמר בגד ועור במת, מה "בגד ועור" האמור בשרץ עשה דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה כמעשה עזים, שמקבל טומאה, אף "בגד ועור" האמור במת עשה דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה כמעשה עזים.

ומופנה, גזירה זו של "בגד ועור", משום ששתי תיבות אלו מיותרות הן. אבל גזירה שוה שאינה מופנה אפשר להשיב עליה.

דאי לאו מופנה גזירה שווה זו, אם כן איכא למפרך - מה לשרץ שכן מטמא בכעדשה מה שאין כן מת שאינו מטמא בכעדשה ^[43].

לאי, באמת אפנויי מופני, מיותר, מה שכתבה התורה "בגד ועור" כדי שנדרוש גזירה שוה, אבל לטומאת שרץ עצמה אין צורך בפסוק זה.

שהרי מכדי שרץ איתקש בפסוק לשכבת זרע דכתיב "איש אשר תצא ממנו שכבת זרע" וסמיך ליה "איש אשר יגע בכל שרץ", וכתיב ביה בשכבת זרע "וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע". אם כן "בגד ועור" דכתב רחמנא בשרץ למה לי, והרי אפשר ללמוד זאת מטומאת שכבת זרע?

שמע מינה, שמיותר בגד ועור האמורים בטומאת שרץ לאפנויי, ללמדנו גזירה שוה, שאין משיבין עליה פירכא, שהרי זה כאילו כתבה התורה במפורש דין זה.

ואכתי יש להקשות שמופנה מצד אחד הוא. שרק האמור בשרץ מיותר ולא האמור במת.

הניחא למאן דאמר שגם גזירה שוה שהיא מופנה מצד אחד למידין גזירה שוה ואין משיבין. אלא למאן דאמר למידין ומשיבין - מאי איכא למימר? הרי כאן הוא מופנה רק מצד אחד, ויש עליה פירכא?

ומתרצינן: יש לומר ד" בגד ועור" האמור במת נמי אפנויי מופנה ומיותר לגזירה שוה זו.

כי מכדי, מת גם כן אתקש לשכבת זרע דכתיב "והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע" וכתיב בשכבת זרע "וכל בגד וכל עור", אם כן "בגד ועור" דכתב רחמנא במת למה לי, הרי אפשר ללמוד זאת משכבת זרע?

שמע מינה, לאפנויי ואם כן גזירה שוה זו מופנה היא משני צדדין, ואין משיבין עליה פירכא כלל ^[44].

בפרשת מעשה מדין נאמר: "ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז".

ומפרשינן: אמר רבי אלעזר: עגיל האמור שם - זה דפוס של דדין שמונחות בו.

כומז האמור שם - זה דפוס של בית הרחם.

אמר רב יוסף: אי הכי שזהו כומז האמור שם, מובן שזהו היינו דמתרגמינן בתרגום אונקלוס את הפסוק "כומז" - זהו מחוך - דבר המביא לידי גיחוך לידי שחוק וקלות ראש.

אמר ליה רבה: מגופיה דקרא שמעת מינה שכומז הוא דפוס של בית הרחם כי שמו רומז עליו: כומז שהוא נוטריקון [רמז לשוני] - כאן מקום זימה.

עוד נאמר בפרשת מעשה מדין: "ויקצוף משה על פקודי החיל".

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר להן משה לישראל שמא חזרתם לקלקולכם הראשון? שמא עשיתם במדין עבירות וקלקול כמעשה שטים שזנו עם בנות מואב, ולכך הוצרכתם קרבן ^[45].

אמרו לו ישראל למשה: לא נפקד ממנו איש לא נחסר מאתנו אף אחד, שנהגנו כולנו כדין. [ונפקד מלשון נחסר, והיינו ממדרגתו בשמירת המצוות].

אמר להן: אם כן כפרה למה הוצרכתם?

אמרו לו: אם מידי עבירה יצאנו שלא נכשלנו בה, אבל מידי הרהור לא יצאנו ^[46]. מיד הקריבו קרבן, שנאמר "ונקרב את קרבן ה '".

תנא דבי רבי ישמעאל: מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה?

הניחא למאן [דאמר] מופנה מצד א' למדין ואין משיבין אלא למאן דאמר למידין ומשיבין מאי איכא למימר. מחלוקת בין ר' ישמעאל ורבנן ועיקר דילה במס' נדה בפרק המפלת (נדה דף כב) אמר רב יהודה אמר שמואל משום ר' כל גזירה שוה שאינה מופנה כל עיקר אין למידין ממנה מופנה מצד אחד לר' ישמעאל למידין ואין משיבין לרבנן למידין ומשיבין:

אמר להם משה לישראל שמא חזרתם לקלקולכם הראשון אמרו לו לא נפקד ממנו איש. במס' יבמות בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סא) אמרו ור' שמעון לא נפקד ממנו איש לעבירה ולדבר זה נתכוונו בהם בתשובה זו:

קילקלי. מלשון יון הוא והוא עשוי בגד [(גליון) משיער של עזים והוא קשה עשוי להצניעו תחת הכרים והכסתות. חבקים כסוי הכסאות (ת"ל) או בגד או עור או שק אין לי אלא] שק בלבד מנין לרבות הקילקלי וחבק ת"ל או שק פי' מרבינן להו מאו כלומר הוה ליה למימר שק. או דכתב רחמנא למה לי לרבויי קילקלי וחבק. יכול שאני מרבה חבלים ומשיחין שיטמאו ת"ל שק מה שק טווי ואריג אף כל טווי ואריג הרי הוא אמר במת כל מעשה עזים יכול שאני מרבה חבלים ומשיחים דין הוא טימא בשרץ טימא במת כו'. ודחינן ואם היקל בטומאת שרץ שהיא קלה פי' טומאת שרץ קלה היא שהיא טומאת ערב אבל טומאת מת חמורה היא שהיא טומאת שבעה לא נתרבה ת"ל (או) בגד ועור בגד ועור לג"ש נאמר בגד ועור בשרץ ונאמר בגד ועור במת. פי' דין ג"ש ב' פסוקים וכל פסוק ופסוק כתוב מלין שאינן צריכין לפסוק ואין מילין פטיין לא נכתבו אלא בתוך פסוקים אלו אלא לדון מהם ג"ש להיות כל דין שמפורש באחד מהן שיהא גם השני כמותו וזהו שכתוב בעניננו בגד ועור בשרץ בגד ועור במת וצריכין להיות אלו בגד ועור מופנים בשני הפסוקים. שאם הן בפסוק אחד יתירין כגון שלמדו טומאת בגד ועור בשרץ משכבת זרע ונמצא בגד ועור האמור בשרץ מופנה כגון זה למידין ואם יש פירכא משיבין ופורכין ואם הן אלו פסוקים בגד ועור יתירין בשרץ ובמת למידין במת מן השרץ זהו טמאין במת דבר הבא מזנב הסוס מזנב הפרה כשם שמטמאין בשרץ ואין משיבין ואע"ג דאיכא למפרך ואם ריבה בטומאת שרץ שהיא מרובה. פי' טומאת שרץ (נותנת) [נוהגת] בשמנה שרצים.

נרבה טומאת מת שהיא מועטת שאינה אלא במת בלבד ואוקימנא כיון שהן מופנה משני צדדין למידין ואין משיבין. ואלו הדברים הל"מ להדרש בענין הזה מסורת בידי חכמים:

דמת נמי אפנויי מופנה מכדי מת איתקש לש"ז. איכא למידק, א"כ גזירה שוה ל"ל כיון דכתיב או שק בשרץ לרבות דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה ממילא נתרבה אף בש"ז וכיון שנתרבה בש"ז ממילא שמעי' למת ומיעוכי דחבלים נמי דאתי משק מיהא גמור וכן נמי איכא למיגמרשרץ ממת לענין קנקי וחבק דהא איתקש תרווייהו לש"ז ואי אתה יכול לומר משוס דהו"ל דבר הלמד מהיקש ואינו חוזר ומלמד דלא איתמר הכי אלא לענין קדשים אבל בכל התורה למידין למד מלמד אלא א"ל דמלתא דאתי' בהקישא כה"ג טרח וכ' לה קרא בג"ש, וה"נ משמע במס' ב"ק (כה:) גבי פכין קטנים:

מנין לרבות קלקי וחבק. ואם תאמר והלא אין מטלטלין מלא וריקן, ואם תאמר מפני שראוי לקפלו ולשים בו שום דבר, מכל מקום כיון שאינו עשוי לכך לא חשבינן ליה כמטלטל מלא וריקן, וכדתנן לקמן (שבת סו, א) גבי קב הקיטע ואם יש לו בית קבול ראש שוקו לא חשבינן ליה בית קבול כיון שאותו בית קבול אינו עשוי לטלטל בתוכו שום דבר, וכמו שפירש רש"י זכרונו לברכה שם. ותירצו בתוס' דאף קלקי וחבק נמי על כרחין אית לן למימר דעשוי לכל תשמיש. ולדידי קשיא לי דהא איצטריך למעוטי חבלים ומשיחות משום דאינן אריג ואף על גב דאין עשוין לטלטלן מלא וריקן ואינן ראוין לכך. וצריך לי עיון.

מה לטומאת שרצים שכן מרובה. פירש רבנו האי גאון ז"ל שהיא מצויה. ואינו מחוור, דאם כן הוה ליה למימר שכן מצויה. והנכון מה שפרש"י ז"ל, דכל שאר הטומאות הקלות שאינן צריכות שבעה כטומאת מת קרי טומאת שרץ, וכדקרינן חטאת חלב כל חטאות שיש בהן כרת, ומרובה מרובה ממש קאמר.

בגד ועור דכתיב (במדבר לא, כ) גבי מת למאי איצטריך שמע מינה לאפנויי. ואם תאמר אם כן בגד ועור דכתיב גבי מת וגבי שרץ (ויקרא יא, לב) למאי איצטריכי הא כולהו אתו מהיקשא דשכבת זרע, דכל מה שנאמר בשרץ כאילו נכתב בשכבת זרע ומה שנכתב בשכבת זרע יליף מת מיניה והוא הדין למה שנכתב במת יליף שכבת זרע מיניה והדר יליף שרץ מיניה. ויש לומר דכל מילתא דאתיא בהיקשא טרח וכתב לה קרא.

הקילקי והוא תכשיט הבהמה המונח בחזה שלה ונקרא פייטרא"ל וכן החבק והוא החוגרו מגבה על בטנה ונקרא צינגאלא"ה כלם מיטמאין מתורת שק ואע"פ שכלי בהמה אין מקבלים טומאה מ"מ תשמיש אדם הם שיכול להנהיג בהמתו בראשי הרצועות שבהם וכן שבשעה שהוא רוכב כשיש בה קילקי וחבק מנהיגה כרצונו והרי היא כמקל של בהמה שמיטמא הואיל ואדם רודה בו וכטבעת של בהמה שאדם מושך בו אבל חבלים ומשיחות הואיל ואין בהם טווי ואריג אין מיטמאין כלל ואע"פ שיש בהם קליעה שלא טמאנו קליעה בשק אלא מתורת תכשיט ולדעת גדולי הרבנים שמטמאין בקליעה מתורת אריג אתה צריך לפרש שהחבלים אין בהן קליעה או שאינם טווי ומ"מ כבר כתבנו מה שיש לנו לפקפק בדבריהם:

דברים אלו ר"ל הבאת קילקי וחבק לטומאה והפקעת חבלים ומשיחות ממנה שוים הם בין לטומאת מת בין לטומאת שרץ וכן הבאת בגד העשוי מצמר של עזים לטומאה והוא הנקרא נוצה על שם שדרך בני אדם למרטו ולא לגזזו וכן העשוי מן הגמלים או מזנב הסוס ומזנב הפרה כלם שוים הם בין לטומאת מת בין לטומאת שרץ ששניהם למדים זה מזה בג"ש ואע"פ שיש להשיב בשתיהם שהרי המת טומאתו חמורה והשרץ טומאתו מרובה ר"ל שרוב טומאות בדינה לטומאת ערב הרי היא מופנת משני צדדים וכל ג"ש שמופנת משני צדדין למדין ואין משיבין אע"פ שיש להשיב בה אבל כל שאינה מופנת אלא מצד א' למדין ממנה אם אין שם תשובה אבל משיבין אם יש שם תשובה ואין למדין בה:

כבר ידעת שהרהורי עבירה קשים מעבירה ומעתה אדם צריך כפרה על ההרהור כעבירה עצמה והוא שנאמר במדין ונקרב את קרבן י"י איש אשר מצא אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשותינו לפני י"י ונאמר שם ויקצוף משה על פקודי החיל ודרשו בו א"ל משה לישראל שמא חזרתם לקלקולכם הראשון כלומר כשראה אותם מזקיקי' עצמם לכפרה חשב שזנו עם בנות מדין כדרך שזנו עם בנות מואב בשטים והשיבוהו לא נפקד ממנו איש כלומר לא נפקד ממנו איש לעבירה א"ל א"כ כפרה זו למה א"ל אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו מיד ונקרב את קרבן י"י וכן אמרו מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה מפני שזינו עיניהם מן הערוה הא למדת שראוי ליזהר מהרהורי עבירה כגוף העבירה והוא שדרשו מפני מה מנה הכתו' תכשיטין שבחוץ ר"ל טבעת עם תכשיטין שבפנים ר"ל עגיל וכומז לומר לך כל המסתכל אפי' באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום התורף:

גמרא איכא למיפרך מה לשרץ שכן מטמא בכעדשה כו' הא דלא ניחא ליה לתלמודא הכא בהך פרכא דנקט בברייתא אם הרבה בטומאת שרץ שהיא מרובה כו' די"ל דאין זה דבר חמור למפרך ליה הכא אג"ש אלא דבברייתא אמה מצינו פריך ליה דבטומאת שרץ שמצינו בה שהיא מרובה הרבה בה הכתוב ועוד דהכא אג"ש קמייתא ע"כ דצריך למפרך בה דבר חמור כמ"ש לקמן בשם הראב"ן ניחא ליה למנקט לג"ש בתרייתא פרכת דבר חמור ודו"ק:

בפרש"י בד"ה דאיכא למפרך כו' וה"ה דמצי למימר הכי אג"ש קמייתא כו' עכ"ל הא ודאי דהך פרכא דמה לשרץ דמטמא בכעדשה לא שייך למפרך בג"ש קמייתא דיליף מג"ש משרץ לטמא מת דאינו מטמא באינו טווי ואריג וכן דיליף מג"ש מטמא מת לטמא כל מעשה עזים דאדרבה סייעתא היא דמחומר בכעדשה מטעם זה יש להחמיר בשרץ טפי אלא דר"ל הך פרכא דמופני דאי לא מופני כו' איכא למיפרך בג"ש קמייתא דיש ג"כ הרבה חומרות בטמא מת משא"כ בשרץ כגון אבי אבות הטומאה וטומאת ז' וטומאת אהל אלא דנטר בהך פירכא דמופני כו' עד לסוף למפרך לה אבל הג"ש דנקט בברייתא ומשום דסליק מינה בהך ג"ש בתרייתא נקט למילתא בחומר דשייך בהך פירכא בתרייתא כן תוכן דברי הראב"ן לבאר פירש"י ע"ש:

תוס' בד"ה מנין לרבות כו' אך קשה דלעיל פרק במה מדליקין מפיק דבר הבא מן העזים כו' מאו בגד וקילקלי כו' ומפיק להו הכא מאו שק כו' עכ"ל לכאורה קשה לדבריהם למאי דלא אסקי אדעתייהו דאיכא תרי גוונא נוצה תקשי להו בפשיטות משק גופיה דהיינו נוצה של עזים ול"ל התם קרא לדבר הבא מן העזים וכמו שהקשו התוס' שם פרק במה מדליקין ותירצו כה"ג ע"ש וע"ק דא"כ קילקלי וחבק גרעו טפי דהא כתיב שק בקרא ואפ"ה איצטריך ריבויא לקילקלי וחבק וכן במת כתיב בהדיא מעשה עזים ואפ"ה איצטריך ריבויא לקילקלי וחבק ולפי תירוצם נמי כיון דשק וקילקלי וחבק כולהו מנוצה גסה ואפ"ה איצטריך ריבויא לקילקלי וחבק ע"כ היינו משום דגריעי משק הם וא"כ מאי קשיא להו הכא דאימא אע"ג דאתרבו התם מעשה עזים מאו בגד איצטריך הכא רבויא לקילקלי וחבק דגריעי ויש ליישב דבריהם דהכא למאי דלא אסקי למימר דאיכא ב' גווני נוצה משמע להו הא דאיצטריך התם או בגד לרבות נוצה של עזים היינו כמו קילקלי וחבק דלא אתיין משק משום דגריעי ואהא קשיא להו שפיר הכא דהתם מרבה קילקלי מאו בגד והכא מרבה להו מאו שק וע"ק דהתם מרבה לנוצה לג' כו' ואילו שק כו' ר"ל דודאי לא עדיפי קילקלי וחבק משק דלא מטמא אלא בד':

ודע איך שיהיה צ"ל דכל דבריהם אלו אינו אלא למאי דבעי למילף מעיקרא קילקלי וחבק מאו שק אבל לפי האמת יליף לה מג"ש וכדמסיק וא"כ התם נמי דיליף נוצה דקה מאו בגד היינו מקמי דליתי' ג"ש אבל לבתר דאתי ג"ש לא איצטריך נמי התם או בגד להכי דאתי נמי מג"ש אלא למילתא אחריתא אתא או לג' על ג' כדקאמר פרק במה מדליקין ובהכי ניחא דקשיא מאי פריך בשמעתין והא אפיקתיה לקילקלי וחבק כו' וכי לא ראה בברייתא דיליף מג"ש כל מעשה עזים בשרץ ממת דאיכא למימר דהוה סבר דלא יליף מג"ש לטמא מעשה עזים בשרץ אלא נוצה דקה אבל קילקלי וחבק לא יליף מג"ש אלא מאו שק כדנקט לה בברייתא ולהכי פריך שפיר והא אפיקתיה כו' ומשני השתא דאתי ג"ש קילקלי וחבק נמי אתו מיניה ואייתר להו או שק לזנב הסוס כו' ודו"ק:

עגול זה דפוס של דדין כו' וקרא כתיב ועגילין על ידיך ואפשר דעגיל הוא מלשון דבר העגול ונופל בין על תכשיט שעל היד ובין על דפוס של דדין ששניהם בצורת עגולים הם וכן בתכשיט נזם מצינו נזם באף ומצינו נזם באוזן וחבירו מוכיח עליו הכא דכתיב גבי כומז שפירושו ג"כ דפוס בית הרחם וניחא בזה שלא פירש שם כומז אקרא דלעיל מיניה בפ' ויקהל דכתיב חח וכומז גו' משום דהכא בא לפרש שניהם עגיל וכומז דשניהם משתעי בענין אחד ע"ש דפוס וק"ל:

ויקצוף משה גו' שמא חזרתם לקלקולכם כו' פרש"י לקלקולכם של מעשה כו' לכך אתם צריכין קרבן עכ"ל ופי' דחוק דהיכן הוזכר כלל גבי ויקצוף משה גו' ענין הקרבן דלא כתיב ונקרב את קרבן ה' גו' עד אחר ולא נפקד ממנו גו' אבל יש לפרש בפשיטות שמא חזרתם לקלקולכם ולכך החייתם כל נקבה כמפורש בקרא וע"ז השיבו לו ולא נפקד ממנו גו' דלא נחסר מאתנו מדת יהודים בזה כפרש"י וגם שזה המקרא הוא רחוק מקרא דויקצוף משה גו' אין כל זה מפסיק שהוא מענינו ומדסמך ליה ונקרב את גו' אמרו שגם זה תשובה שראה משה מהם שבאו להביא קרבן ה' וע"ז שאל אותם דא"כ הוא כאשר אמרתם ולא נפקד גו' ולא עשיתם עבירה כפרה זו למה וע"ז השיבו לו בהביאם קרבן ה' שהם כולם תכשיטים לאשה דאם מידי כו' מידי הרהור ע"י תכשיטים הללו לא יצאנו ולכך הביאו אותם לכפרה שהם הביאו אותם לידי הרהור דהיינו שזנו עיניהם מן הערוה ומדהביאו נמי טבעת לכפרה שהוא תכשיט שמבחוץ קאמר רב ששת דכל המסתכל כו' ולכך בתכשיט טבעת שמבחוץ קאמר נמי זנו מן הערוה ופרש"י זנו מלשון מזון ואין צורך דיש לפרש מלשון זנות ממש דהיינו מהרהור עבירה של זנות וק"ל:

בגמ' מנין לרבות הקילקלי וכו" כצ"ל:

לאי אפנויי מופני מכדי שרץ איתקש לשכבת זרע דכתיב איש כי תצא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה מנין לרבות את הקילקלי וכו' והתם מיירי בדקה שעושה ממנה בגדים וכו' כצ"ל:

ד"ה מידי הרהור וכו' כדאמרי' וחשקת בה ולא בחבירתה ר"ל ושמא הרהרו בחבירתה:

תוס' בד"ה מנין כו' ומשיחות ושק כצ"ל:

תוס' ד"ה ש"מ. הקשה כו'. עיין ב"ק (כה ב') בתד"ה ש"מ שכ' ישוב לזה ועמש"כ שם בס"ד:

תוס' ד"ה מידי. וא״ת כו'. נ"ב י"ל דהרהורי עבירה קשין מעבירה (יומא כ"ט א'):

דָּבָר הַמֵּבִיא לִידֵי גִּחוּךְ. פירוש 'ליצנות' והכונה כי הרואה תכשיט זה ביד אדם אחר עושה בו ליצנות, כיון שהוא תכשיט של 'אותו מקום' ורבא שפירש 'כּוּמָז' כָּאן מְקוֹם זִמָּה הכונה הרואהו מהרהר בזנות שיצייר מקומו נגד עיניו.

שֶׁמָּא חֲזַרְתֶּם לְקִלְקוּלְכֶם הָרִאשׁוֹן?. פירוש רש"י 'מעשה שיטים' וקשא והלא אותם שזנו בשיטים כולם מתו, ואלו היו צדיקים גדולים והובררו על פי ה'? ועוד אמאי נקיט זה על 'וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה' והלא הקרבן הביאו אחר שהרגו כל הנקבות ופסוק 'וַיִּקְצֹף' הוא קודם? ונראה לי בס"ד 'קִלְקוּלְכֶם' קאי על מה שהחיו הנקבות ועברו על דבריו שצום כששלחם להרוג הכל, ולכן עתה אחר שהרגו הנקבות שהביאום ובאו להביא קרבן, אמר להם שֶׁמָּא חֲזַרְתֶּם לְקִלְקוּלְכֶם? שגם בפעם הזאת שצויתי אתכם שתהרגו כָל אִשָּׁה יֹדַעַת מִשְׁכַּב גם כן עברתם והשארתם מהם נשים שלא הרגתם אותם, ולכן הביא על פסוק 'וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה' ללמדנו בקלקולכם קאי על דבר זה שקצף עליו משה.

אִם מִידֵי עֲבֵרָה יָצָאנוּ, מִידֵי הִרְהוּר לֹא יָצָאנוּ. יש להקשות על עבירה עצמה שהיא מעשה בפועל מה שייך בה ספק כדי שאומרים 'אִם' שהוא לשון ספק דכל אחד יודע בעצמו אם עשה מעשה עבירה, ולא אפשר לומר שעשה ושכח, והוה ליה למימר בפשיטות מִידֵי עֲבֵרָה יָצָאנוּ אֲבָל מִידֵי הִרְהוּר לֹא יָצָאנוּ? ונראה לי בס"ד שיש שני מיני הרהור אחד בהסתכלות שזנו עיניהם מן הערוה, וזה איסור גדול במעשה כמו שכתבו הרי"ף ופתח עינים ז"ל, אך זה נקרא 'יְדֵי עֲבֵרָה' שממנו נמשך האדם לעשות עבירה ממש שמתגרה בו היצר הרע, ובזה הם מסתפקים כיון דלא הוה מעשה ממש אלא רק ראיה בהסתכלות, דאפשר שהסתכלו וזנו עיניהם ולאו אדעתייהו. והשני הרהור שהוא מן ראיה בלתי הסתכלות, אלא דרך העברה בעלמא שלא זנו עיניהם כל כך, וזה בודאי היה להם, כי אי אפשר לומר שלא ראו אותם אפילו ראיה מועטת בעלמא, וזה נקרא 'יְדֵי הִרְהוּר' שזה הראיה המועטת אפשר שימשך ממנה האדם להרהור גמור שהוא ראיה בהסתכלות שזנו עיניו מן הערוה, ועל זה אמרו מִידֵי הִרְהוּר לֹא יָצָאנוּ בודאי.

מִפְּנֵי מָה הֻצְרְכוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כַּפָּרָה?. יש להקשות למה הוצרך לומר 'שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר'? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל קודם שעברו הירדן לא היו נענשים הצדיקים על עונות אחרים מדין ערבות, וכמו שכתב רש"י בפסוק (דברים כט, כח) הַנִּסְתָּרֹת לַהֳ' אֱלֹהֵינוּ וכו', עיין שם. ואיתא בספרי בפסוק וַיִּמָּסְרוּ (במדבר לא, ה) מגיד הכתוב שהיו בני אדם כשרים וצדיקים שהיו שקולים כפנחס, גם אמרו בגמרא שלא היה בהם אפילו מי שהקדים תפילין של ראש לתפילין של יד, ולכן שואל מִפְּנֵי מָה הֻצְרְכוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כַּפָּרָה? 'אוֹתוֹ הַדּוֹר' דייקא, שלא נתחייבו עדיין בעונות אחרים והם היו צדיקים גמורים, אבל אם היו בדור אחר לא הוה קשיא ליה, דיש לומר הוצרכו בשביל שנתחייבו בשל אחרים מכח ערבות. והשיב בשביל שֶׁזָּנוּ עֵינֵיהֶם, שהזנת העין היו אנוסים בה מחמת ראיה, ובשביל עצמם הביאו שנסתפקו אולי זָּנוּ עֵינֵיהֶם. והא דנקיט לשון הֲזָנָה עיין מה שכתב רש"י ז"ל [לשון מזון שנהנו במראית העין], ומה שכתב עליו מהרש"א ז"ל [ופרש"י זנו מלשון מזון ואין צורך דיש לפרש מלשון זנות ממש דהיינו מהרהור עבירה של זנות.] עיין שם. ונראה לי יבא לשון זה נכון על פי מה שכתבו המקובלים ז"ל המסתכל בנשים נקרא גם כן מזנה, ולכך ברא הקב"ה עוף ששמו בַּת הַיַּעֲנָה אשר בת זוגו מתעברת בראיה בלבד, ולכן 'הַיַּעֲנָה' אותיות 'הַעֵינָהּ' שפועלת בראיה, בלבד עד כאן דבריו. ולכן אמרו כאן שֶׁזָּנוּ עֵינֵיהֶם מִן הָעֶרְוָה.

בתוס' בד"ה מניין לרבות וכו' וא"ת והא לא מיטלטל מלא וריקן ואי משום דאפשר לקפלה וכו' וי"ל דה"נ לשם כל צרכן הן עשויין עכ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דאכתי קשה אמאי איצטריך למעוטי חבלים ומשיחות תיפוק ליה דאין מטלטלין מלא וריקן ולקפל בהן נמי לא חזו וכו' ע"ש שהניח בצ"ע ולע"ד נראה ליישב דהא בלא"ה קשה בהא דקאמר יכול שאני מרבה אף חבלים ומשיחות דמהיכי תיתי כיון דאיכא לאוקמי ריבויא דאו שק לדדמי לקילקולי וחבק אע"כ דהשתא משמע ליה דחבלים ומשיחות עדיפי טובא דלא בעינן דלהוי מטלטל מלא וריקן דומיא דשק והיינו כדאשכחן בנגעים שמטמאין בשתי וערב לפי שראוי לארוג בהן הרבה ה"ה לחבלים ומשיחות נמי שייך לומר כן והכי איתא להדיא לעיל בפ' במה מדליקין דף כ"ז בהא דאמרינן התם בגמרא מה לנגעים שכן שתי וערב מטמא בהן משא"כ בשאר טומאות ופי' התוס' שם דהא דפשיטא לן דשתי וערב אינו מטמא בשאר טומאות היינו מדממעטינן הכא חבלים ומשיחות א"כ לפ"ז כל כמה דלא ממעטינן חבלים ומשיחות הו"א דאפי' שתי וערב טמא כ"ש חבלים ומשיחות כן נ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה ש"מ לאפנויי הקשה הר"א ממיץ כיון דאיתקש שרץ למת וכו' עס"ה. ולע"ד נראה ליישב דאע"ג דקי"ל אין היקש למחצה היינו במידי דכתיב' בהאי ענינא דהקישא כמ"ש התוספת לקמן בר"פ כלל גדול דף ס"ט בד"ה ומה עכו"ם שחייבין וכו' ע"ש וכה"ג כתבו בכמה דוכתי א"כ כ"ש הכא דהאי היקישא דמת לשרץ ולשכבת זרע כתיבא בפרשת אמור בת"כ א"כ לא קאי האי היקישא אלא להנך מילי דכתיבי בת"כ ואפילו בהנך דטומאת מת דכתיבי בפרשת פרה כיון דפרשת טמאין ופרשת פרה ביום אחד נאמרו ביום שהוקם המשכן משא"כ בהא דמרבינן הכא לקילקלי וחבק מקרא דכל מעשה עזים דכתיב בפרשת מדין שהוא לסוף מ' שנה א"כ לא שייך לומר דהאי היקישא דת"כ עלה נמי קאי מש"ה איצטריך ג"ש ומשום דאכתי איכא למיפרך מש"ה איצטריך לתלמודא לאסוקי דהך ג"ש מופנה משני צדדים. כן נ"ל:

ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשו התוס' לעיל בשמעתין על פרש"י בד"ה ההוא במדין כתיב דלפרש"י הו"ל למימר ההוא בטומאת מת כתיב ולמאי דפרישית א"ש דלא מצי לאקשויי הכי דודאי אי הוי כתיב בפרשת טומאת מת גופא שפיר הוי מצינן למילף בהיקישא דהכא אלא כיון דבפ' מדין כתיב דלא שייך הך היקישא מקשה שפיר דלית לן למילף שרץ ממת דאיכא למיפרך. כן נ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה מידי הרהור מי יצאנו וא"ת והא אפי' יפת תואר הותרה להם וכו' עס"ה. ואע"ג דיפ"ת לא הותרה להם אלא במלחמת רשות כמו שפירש"י בחומש בפ' כי תצא דאי במלחמת חובה כבר כתיב לא תחיה כל נשמה אפ"ה משמע להו להתוס' דהאי מלחמת חובה היינו דוקא מלחמת שבעה אומות משא"כ הך דהכא במלחמת מדין אע"ג שהיתה ע"פ הדיבור אפ"ה לא דמי למלחמות ז' אומות שהן לכיבוש ארץ ישראל ועליהם נאמר לא תחיה כל נשמה. ונראה לי דהא דפשיטא להו להתוס' הך סברא לחלק בין מלחמת מדין לז' אומות היינו מדאשכחן במלחמת מדין שצוה להם אלעזר על הגעלת כלים ואי ס"ד דמלחמ' מדין כמלחמת ז' אומות דמי אם כן אין צורך להגעיל הכלים דהא אפילו כתלי דחזירי הותרה להם כדאיתא בפ"ק דחולין וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפירוש החומש דמה שלא הזהיר להם משה על הגעלת כלים במלחמות סיחון ועוג שהיה קודם לכן היינו מה"ט גופא דאפי' כתלי דחזירי הותרה להם וא"כ לפ"ז ע"כ דמלחמת מדין רשות קרי לה לגבי ז' אומות אע"פ שהיה ע"פ הדיבור כדאמרינן בסוטה ס"פ משוח מלחמה דמצוה לגבי חובה רשות קרי ליה מש"ה משמע להו להתוס' דבמלחמ' מדין אפי' יפת תואר הותרה להם. כן נ"ל:

ובזה נתיישב לי ג"כ מה שדרשו חכמים ז"ל על פסוק ויקצוף משה על פקודי החיל שמתוך כעס בא לידי טעות שלא נאמר' פרשת גיעולי מדין על ידו ולכאורה יש לתמוה מה ענין זה לזה ולמאי דפרישית א"ש דדא ודא אחת היא והיינו לפי מה שמצאתי במדרש דמ"ש על פקודי החיל ואמר החייתם כל נקבה היינו שאמר להם היה לכם ללמוד ק"ו מז' אומות שנאמר בהם לא תחיה כל נשמה וא"כ לפ"ז הא בהא תליא דמחמת אותו הכעס שהיה סובר בפשיטות דמלחמת מדין חמיר מז' אומות מש"ה בא ג"כ לכלל טעות שלא אמר להם פרשת גיעולי מדין על הגעלת כלים לפי שהיה סובר דאפי' כתלי דחזירי הותרה להם. כן נראה לי נכון והוא כפתור ופרח בעז"ה:

תנא דבי ר' ישמעאל מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה מפני שזנו וכו' כי הא דאמר ר"ל ביומא דף ע"ד טוב מראה עינים באשה יותר מגופו של(א) אותו מעשה והיינו לאשמועינן להתרחק מן העריות ושלא להסתכל בהם וכמ"ש הרב מהר"ם ן' חביב שם בחידושיו. וכ"כ הסמ"ג לאוין קכ"ו על הא דר"ל ועמ"ש הרב מהר"ם די לונזאנו בס' שתי ידות דף קכ"ט. והטיב אשר דיבר הרב מהר"י פינטו דמאי דשאל מפני מה הוצרכו היינו דלא אשכחן כפרה על המחשבה רק בע"ז ומשני מפני שזנו במראית עין וזהו מעשה ודבריו עיקר ודלא כהרב עיון יעקב שפקפק מדברי הש"ס פ"ק דקדושין והסכים להפך דמדברי ר"ל הנז' ומהסמ"ג ומדברי רבינו יונה שהביא הרב מהר"ם די לונזאנו שם נראה כהר"י פינטו ז"ל ואותה דפרק קמא דקדושין יש לישב בנקל. ואפשר שזה כונת הכתוב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וכ"ת להסתכל הוא מחשבה לז"א אשר אתם זונים זה ההסתכלות הוא מעשה. אך מאי דחילק הרב מהר"י אירגאס ז"ל בשו"ת דברי יוסף סי' ס' דהא דאמרו מחשבה רעה אינה מצרפה היינו כגון חושב להרוג חבירו ולא הרגו או חושב ללבוש שעטנז ולא לבש. אבל היכא שההרהור עצמו הוא העון אז נענש. קשה מההיא דקדושין הנז' דפריך על מי שא"ל אביו עלה והבא לי גוזלות ושלח האם ונטל הבנים ונפל ומת וכו' ודילמא מהרהר בעבירה הוה ומשני מחשבה רעה אינו מצרפה והרי בהדיא דקאמר הש"ס הכי על הרהור עבירה. ובשלמא לדברי מהר"י פינטו שכתב דההסתכלות הוא מעשה יש לישב דלא מקשה הש"ס אח"כ שהיה בו בפרק מסתכל בנשי דזהו מעשה דעל הרוב בעלותו ליקח גוזלות לא שכיחי נשים ולא מקשה כי אם מהרהור לבד בלא הסתכלות עתה ועל זה מתרץ דהוא מחשבה. ולא בעי לאוקמה דהוו נשים דטפי עדיף להקשות מהרהר בע"ז וכמו שכתבנו בסמוך דלשיטת הרי"ף יש לישב ומה שהקשה הרב מהר"י אירגאס מהרהור בשעת תשמיש יש לומר דעושה מעשה בהרהור רע והוא מעשה. ומה שהקשה ממ"ש בזהר הקדוש בשמות דף י"ז דר' יוסי נענש על ההרהור לק"מ דנענש על ביטול תורה ומה גם דעל פי לימודו הקדוש היה מיחד הדודים וע"י הרהור במילי דעלמא היה כמפריד ח"ו. ועוד דמדקדק עם חסידיו כחוט השערה וכבר כתב בס' אספקלריא המאירה פי' הזהר דף ע"ו דמענישין על המחשבה בג"ע העליון ולכך לר' יוסי כרב גודלו נענש ולאנשים דעלמא אין עונש על המחשבה. אמנם מ"ש הרב משכנות יעקב [דף ע"ו ע"ד] דעובר ושונה מחשבה מצטרפת ק' מההיא דקדושין דמאי משני לקושית מהרהר בעבירה דמחשבה רעה אינה מצטרפת אימא דמקשה מהרהור בעבירה ששנה דמחשבה מצטרפת. ושמא גם העובר ושונה אין למחשבה אלא עונש קל ודוחק. ומאי דמייתי הרב מהר"י אירגאס משמעתין דהוצרכו כפרה על הרהור ע"ש הרי כבר תנא דבי ר' ישמעאל פירש דזנו עיניהם מן הערוה ופירש"י ל' מזון שנהנו במראית עין ולהכי אתא להשמיענו דמ"ש מידי הרהור לא יצאנו היינו שזנו עיניהם והוי מעשה כמ"ש הרי"ף הנז':

כלי כלי. בשרצים כתיב כל כלי אשר יעשה מלאכה וגו' ומגופיה דקרא דשרצים לא מצי יליף דאשר יעשה מלאכה לאו כלי תכשיט משמע: שק. הוא עשוי מנוצה של עזים שאף על פי שאינו אריג אלא קלע קטן עשה מנוצה של עזים לתלות בו בתי נפש לצואר בתו טמא שדרכו בכך ותכשיט הוא וה''ק שהוא טמא משום אריג ואע''פ שאינו אריג: קולע ג' נימין כו'. ג' חוטין של מטוה של נוצה של עזים צבועה: ותולה בצואר בתו. וקליעתה זו היא אריגתו מאחר שהוא טווי כדאמרן גבי תיכי חלילתא בריש פירקין דקרי להו אריג והא דקאמר אע''פ שאינו אריג כלומר לאו אריג ממש: אין לי אלא שק. העשוי ללבוש רועים: קילקלי. מסרך של סוס שקורין פייטרא''ל: חבק. צינגל"א של סרגא ואוכף ועושין אותה מנוצה של עזים טווי ואריג: יכול שאני מרבה החבלים והמשיחות. לציא''ל שעושין למדוד וקולעין מן הנוצה כמו שנתלשה ואינו טווי ולא דמי לקולע שלש נימין דלעיל דהתם טווי הוא וזו היא אריגתו: יכול שאני מרבה כו'. הואיל וכתיב כל: ודין הוא שלא נרבה. ולא צריך קרא למעוטי: הן. תמיה הוא וכי דברים כוונים הם: אם היקל בטומאת שרץ שהיא קלה. כלומר אם היקל מלטמא חבלים ומשיחות היקל לך בשרץ שטומאתו קלה טומאת ערב: נקל. גם אנחנו בבנין אב זה במת שטומאתו חמורה טומאת ז': השתא דאתיא גזירה שוה. וכי היכי דיליף מת משרץ למעוטי חבלים ומשיחות יליף נמי שרץ ממת לכל מעשה עזים לרבות קילקלי וחבק: אין לי אלא בשרץ. דאו שק התם כתיב: אם ריבה. לטמא דבר הבא מזנב הסוס בטומאת ערב הוא דריבה: שהיא מרובה. שכל המגעות טומאת ערב הן בין דשרץ ונבילה ושכבת זרע מגע הזב ומגע טמא מת: נרבה אנו בטומאת ז' שכן מועטת היא. שאינה בכל המגעות אלא במגע המת בלבד: מופנה. צריך שתהא גזירה שוה זו מב' תיבות דבגד ועור מופנין למדרש זה שלא יהו צריכין לגופן ומאחר שמופנין ללמוד גזירה שוה ה''ל כמאן דכתיב דרשא בקרא בהדיא ואין משיבין עליה: דאי לאו מופנה. אמרינן לגופן באו ולא ילפינן להא מילתא מינייהו: דאיכא למיפרך כו'. וה''ה דמצי למימר הכי אגזירה שוה קמייתא ומיהו אסקי לכולה ברייתא ברישא ופריך אהא דסליק מינה ובשינויא דמשנינן בהא מתרצה נמי קמייתא: לאי. באמת: וכתיב ביה בשכבת זרע. דבגד ועור טמאים הם בו: מצד אחד. הכתובין בשרץ מופנים כדאמרן אבל הכתובין במת אין מופנין: הניחא למ''ד כו'. פלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן היא במסכת נדה בהמפלת (דף כב:): אלא למאן דאמר למידין. אם אין תשובה: ומשיבין. אם יש להשיב: מאי איכא למימר. הרי יש להשיב שכן מטמא בכעדשה: והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע: דפוס של דדין. שמונחות בו: גיחוך. ליצנות: לקלקולכם. של מעשה שטים לזנות את בנות מואב שמא כך עשיתם במדין לכך אתם צריכין קרבן: לא נפקד. לא נחסר מדת יהודית:

מניין לרבות את הקילקלי והחבק. ואם תאמר והא לא מיטלטל מלא וריקן ואי משום דאפשר לקפלה אם אינו עשוי לכך לאו כלום הוא כדאמר לקמן גבי קב הקיטע דאע''ג דיש לו בית קיבול לראש שוקו אם אינו עשוי לקבל טהור וי''ל דהני נמי לשם כל צורכן הן עשוין מתחלה אך קשה דלעיל פ' במה מדליקין (דף כז. ושם) מפיק דבר הבא מן העזים דמטמא בשרצים מאו בגד וקילקלי וחבק באין מן העזים ומפיק להן הכא מאו שק וע''ק דהתם מרבה לנוצה של עזים לג' על ג' ואילו שק שיעורו בד' ואומר ר''י דתרי גווני נוצה של עזים הוו והתם מיירי [בדקה] שעושים ממנה בגדים חשובים והלכך איתרבו לשלשה על שלשה כמו שאר בגדים והכא מיירי בנוצה גסה שממנה עושין קילקלי וחבק וחבלים ומשיחות ושק: שמע מינה לאפנויי. הקשה ה''ר אליעזר ממיץ כיון דאיתקש שרץ ומת לשכבת זרע א''כ ג''ש דבגד ועור ל''ל דכל מה שיהיה במת ניתן בשכבת זרע וכל מה שיהיה בשכבת זרע ניתן בשרץ וכן להפך דהא קי''ל דבר הבא מן ההיקש חוזר ומלמד בהיקש חוץ מן הקדשים: מידי הרהור מי יצאנו. וא''ת והא אפילו יפת תואר הותרה להם וי''ל דמכל מקום שייך בה איסור כדאמרינן (קדושין דף כב.) וחשקת בה ולא בחברתה: