שבת סד ע"ב

שזנו עיניהם מן הערווה אמר רב ששת מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורפה:
מתני' יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה ובטוטפת ובסרביטין בזמן שהן תפורין בכבול ובפאה נכרית לחצר במוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנדתה בפילפל ובגלגל מלח וכל דבר שניתן לתוך פיה ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת ואם נפל לא תחזיר שן תותבת שן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרים:
גמ' וצריכא דאי אשמעינן דידה משום דלא מאיס אבל חבירתה דמאיס אימא לא ואי אשמעינן דחבירתה דבת מינה הוא אבל דבהמה לאו בר מינה הוא אימא לא צריכא תנא ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה אלא ילדה בשל זקנה אמאי גנאי הוא לה איידי דתנא זקנה בשל ילדה תנא נמי ילדה בשל זקנה: בכבול ובפאה נכרית לחצר: אמר רב כל שאסרו חכמים לצאת בו לרה''ר אסור לצאת בו לחצר חוץ מכבול ופאה נכרית רבי ענני בר ששון משמיה דר' ישמעאל אמר הכל ככבול תנן בכבול ובפאה נכרית לחצר בשלמא לרב ניחא אלא לרבי ענני בר ששון קשיא רבי ענני בר ששון משמיה דמאן קאמר ליה משמיה דר' ישמעאל בר יוסי רבי ישמעאל בר יוסי תנא הוא ופליג ורב מאי שנא הני אמר עולא כדי שלא תתגנה על בעלה כדתניא {ויקרא טו-לג} והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין עד שבא ר''ע ולימד אם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה אלא מה ת''ל והדוה בנדתה בנדתה תהא עד שתבא במים אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור תנן ולא בזוג אע''פ שפקוק ותניא אידך פוקק לה זוג בצוארה ומטייל עמה בחצר תנאי היא דתניא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סד - ב

מפני שזנו את עיניהם במראית העין נהנו מן הערוה.

אמר רב ששת: מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ טבעת עם תכשיטין שבפנים כומז?

לומר לך - כל המסתכל [כשמתכון להנות] באצבע קטנה של אשה שהיא מקום טבעת הרי הוא כאילו מסתכל במקום התורפה שעל שניהם הם הביאו כפרה על הראייה.

מתניתין:

יוצאה אשה בחוטי שער שקולעת ^[47] בהן את שערה בין היו החוטים תלושים משער שלה בין היו החוטים משער של חבירתה בין היו משל בהמה כגון שער סוס.

ויוצאה גם בטוטפת ציץ של זהב המגיע מאוזן לאוזן, ובסרביטין ציץ שכורכתו על ראשה ואינו מגיע אלא עד הלחיים ותלוי לה על לחייה מכאן ומכאן, בזמן שהן תפורין בשבכה שלה התירו לצאת בהן, ולא חששו שתבוא לשלוף את השבכה מראשה ברשות הרבים שהרי לא תגלה שערה.

כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת. חוץ מכבול שהוא כיפה של צמר שעל ראשה ^[48] שיוצאה בו, ובפאה נכרית לחצר שאינה מעורבת כדי שלא תתגנה על בעלה.

וכן יוצאה אשה לרשות הרבים במוך שבאזנה בזמן שהוא קשור לאזנה והוא עשוי לבלוע את צואת וליחת האוזן, ומתוך שהוא קשור לא חששו שמא יפול ותבוא להוליכו ארבע אמות ברשות הרבים. ובמוך הקשור שבסנדלה שמניחה שם לתענוג. ובמוך שהתקינה לנדתה באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יפול עליה ויצערנה ^[49].

וכן יוצאה אשה בפילפל שמניחה בפיה אשה שריחה רע. ובגלגל מלח שמניחה בפיה לרפואת שיניה וכל דבר שניתן לתוך פיה יוצאת.

ושלושת רפואות אלו יוצאת בהן, ובלבד שלא תתן לכתחילה בשבת אלא מבעוד יום שבשבת אסור ליטול רפואות גזירה שמא יבוא לשחוק סממנין בשבת ^[50].

ואם נפל הרפואה בשבת לא תחזיר שכשם שאסור לתת תרופה לכתחילה בשבת כך גם להחזירה אסור ^[51].

שן תותבת שהיא שן של זהב, רבי מתיר לצאת בה וחכמים אוסרים כיון שמשונה היא שן זו משאר השינים חששו שמא יחייכו עליה ותשלוף שן זו ותבוא להוליכה ארבע אמות ברשות הרבים.

גמרא:

וצריכא המשנה לחדש את כל שלושת האופנים שמותר לה לצאת בחוטי שער שקולעת בהן שערה, בין בשלה, בין בשל חבירתה, ובין בשל בהמה.

משום דאי אשמעינן רק שיוצאת בשער דידה היינו טועים שדוקא משל עצמה התירו חכמים משום דלא מאיס ולא יבואו לחייך עליה ולא תבוא לשלוף אותו.

אבל משער של חבירתה דמאיס, אימא לא התירו שמא יבואו לחייך עליה ומתוך כך תבוא לשלוף אותו, לכך אמרה המשנה משל חבירתה גם כן.

ואי אשמעינן דמשער של חבירתה מותר לצאת בו היינו חושבים שדוקא בזה התירו חכמים משום דבת מינה הוא ולא ניכר הדבר ולא יבואו לחייך עליה.

אבל שער דבהמה דלאו בר מינה הוא אימא לא התירו חכמים, צריכא המשנה לחדש שיוצאת גם בשל בהמה.

תנא: התירו לצאת בחוטי שער ובלבד שלא תצא ילדה ששערותיה שחורות בחוטי שער של זקנה שהם לבנות, ולא תצא זקנה בחוטי שער של ילדה ששערותיה שחורות שבהן חששו חכמים שמתוך שהדבר מגוחך תבוא לשלוף אותן.

והוינן בה: בשלמא זקנה בשל ילדה צריך לחדש שאף על פי ששבח הוא לה אסרו לצאת בהן, אלא ילדה בחוטים של זקנה אמאי צריכה הברייתא לומר שלא תצא, פשיטא שהרי גנאי הוא לה? ^[52]

ומשנינן: אין הכי נמי שילדה בשל זקנה פשיטא הוא, ואין צריך התנא להשמיענו, אבל איידי מתוך דתנא זקנה בשל ילדה תנא נמי ילדה בשל זקנה.

שנינו במשנה: מותרת לצאת בכבול ובפאה נכרית לחצר.

אמר רב: כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בו לחצר שמא ישכח ויצא בו לרשות הרבים חוץ מכבול ופאה נכרית שהתירו לצאת בהן לחצר.

רבי ענני בר ששון משמיה דרבי ישמעאל אמר: הכל - כל התכשיטים כולן מותרים בחצר ככבול ^[53].

תנן במתניתין: מותרת לצאת בכבול ובפאה נכרית לחצר.

וקשה: בשלמא לרב שאסר לצאת בכל התכשיטים לחצר ניחא מתניתין, אלא לרבי ענני בר ששון קשיא מהמשנה הרי לדבריו התירו לצאת בכל התכשיטים ומדוע מתירה המשנה בכבול ובפאה נכרית בלבד?

ומשנינן: הרי רבי ענני בר ששון משמיה דמאן קאמר ליה? משמיה דרבי ישמעאל בר יוסי! ואם כן לא קשה. שהרי רבי ישמעאל בר יוסי תנא הוא ופליג על המשנה.

והוינן בה: ורב שסובר שבכל התכשיטים אסרו לצאת לחצר, מאי שנא הני כבול ופאה נכרית שהתירו לצאת בהם לחצר?

אמר עולא: כדי שלא תתגנה ^[54] על בעלה ^[55] התירו לה קצת קישוטים הנאים. וחששו רבנן לכך שלא תתגנה על בעלה כדתניא בברייתא:

כתיב "והדוה בנדתה" - זקנים הראשונים היו דורשים את הפסוק כמשמעו שתהא כמנודה ומרוחקת מבעלה, ולפיכך אמרו שלא תכחול הנדה את עיניה ולא תפקוס שרק אדום על פניה ולא תתקשט בבגדי צבעונין בימי נדתה.

עד שבא רבי עקיבא ^[56] ולימד שלא לאסור זאת. משום שאם כן אתה מגנה אותה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה, אלא, מה תלמוד לומר "והדוה בנדתה" דרשינן בטומאת נדתה תהא עד שתבא במים לטבול, ואף על פי שעברו שבעת ימיה ופסק מעיינה אינה טהורה עד טבילה.

אמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים איסור וגזירה, כגון שלא לצאת בשבת מפני מראית העין שלא יחשדוהו באיסור כגון לא לצאת במלבושי מלחמה [שריון, קסדא ומגפיים] אפילו בחדרי חדרים אסור ללובשו.

תנן: ולא תצא הבהמה בזוג אף על פי שהוא פקוק ואינו משמיע קול משום שנראה כאילו מוליכה לשוק למכור ולפיכך תלה לה זוג לייפותה.

ותניא אידך בברייתא: פוקק לה לבהמה זוג בצוארה ומטייל עמה בחצר משום שאין מראית העין בחצר.

וקשה לדברי רב יהודה אמר רב שאמר שכל האסור משום מראית העין נאסר אפילו בחדרי חדרים, אם כן מדוע מתירה הברייתא לטייל עמה בחצר כאשר זוג בצווארה?

ומשנינן: הא דרב יהודה אמר רב שבחדרי חדרים אסור מחלוקת תנאי היא.

הערות

^[47] רש"י. וכך פירש גם את המשנה בתחילת הפרק [נז, א], אבל התוספות והרא"ש שם מפרשים את המשנה בחוטים שקשורים מעל השערות, וראה שם שבמחלוקת זו יש נפקא מינה לדיני חציצה בטבילה בשערות - שלדעת רש"י כשהשער שלה עצמה קלוע וכן חוטים הקלועים בתוך השער, מספיק שהיא תרפה את הקליעה ואינם חוצצים, ולדעת התוספות והרא"ש צריך לסתור לגמרי את קליעת השער ולהוציא חוטים הקלועים בתוך השער. ראה שו"ע [יו"ד קצח, ב. ואו"ח שג, א] ופרי מגדים וביאור הגר"א.

^[48] רש"י, וכתב שאף שנחלקו האמוראים לעיל [נז, ב] מהו כבול ששנינו במשנה [נז, א], במשנה כאן כולם מודים שהכונה היא לכפה של צמר. והתוספות לעיל תמהו עליו, וראה פני יהושע [שם].

^[49] תוספות. ורש"י מפרש שמניחה אותו כדי להגן על בגדיה, והקשו התוספות הרי הגמרא לעיל [יא, ב] אומרת שהגנה מטינוף נחשב משא ולא בגד? וראה מה שתירץ בהגהות רבי אלעזר משה הורביץ. והשו"ע [שא, יג] פסק כמו תוספות, וכתב [שם יד] שאם הוא עשוי כמו מלבוש מותר אפילו לצורך הגנה מטינוף הבגדים. [כגון מעיל גשם].

^[50] התוספות בשם הר"ר פורת. ולפירושו מדובר כאן רק על מה שנותנת לתוך פיה ולא על מוך שבאזנה ובסנדלה. ורבי עקיבא איגר הקשה שפלפל עשוי להפיג ריח רע ואינו נחשב כרפואה בשבת כמבואר בתוספתא? והמלאכת שלמה כתב שהמשנה מדברת רק על גרגר מלח [לרפואת שיניים] ולא על פלפל, ובהגהות חשק שלמה הוכיח מהמרדכי שהמשנה מדברת רק על גרגר מלח ולא על פלפל. והתוספות הקשו שיהא מותר להחזירו אם נפל כמו רטיה, שברפואה לא גזרו על החזרת הרפואה? ולכן פירשו שאסור לתת לכתחילה לתוך פיה וכן להחזיר משום שנראה כאילו היא מערמת כדי לטלטל ולהוציא בתוך פיה. ולפי פירושם האיסור להחזיר ולתת לכתחילה הוא גם על מוך שבאזנה וסנדלה. וראה להלן עוד חילוק לדינא בין הפירושים הנ"ל.

^[51] התוספות יום טוב כתב שדוקא אם נפל על הקרקע אסור להחזיר, אבל אם נפל על כלי מותר. וחילוק זה כתבו התוספות על החזרת רטיה על מכה. אבל המגן אברהם [שג, יא] דחה את דבריו משום שדוקא לפי הר"ר פורת שהאיסור להחזיר במשנתנו הוא משום רפואה בשבת יש לחלק כך, אבל לפירוש התוספות [הובא לעיל] שהאיסור משום שנראה שהיא רוצה להוציאם בפיה אין לחלק בין נפל על כלי או על הקרקע. [ראה משנה ברורה שג, נ].

^[52] תוספות. והם גורסים בברייתא שלא תצא זקנה בשל ילדה ולא ילדה בשל זקינה [להיפך מהסדר שבגירסא שלנו] וקושיית הגמרא: שאחרי הרישא שלא תצא זקינה בשל ילדה אין שום חידוש בסיפא. ועוד פירשו שהשאלה היא מה צריך התנא לדבר על דבר שלא עושים אותו בכלל אפילו בחול. אבל הרמב"ם [יט, ט] פסק שזקינה בשל ילדה אסור שהוא כמו תכשיט אצלה ועלולה לשולפן ולטלטלן, וילדה בשל זקינה באמת מותר [והתוספות כתבו שעל זה הקשו: פשיטא שאסור], וכתב הכסף משנה שצריך לומר שהיתה לו גירסא אחרת בגמרא, וראה מגיד משנה וספר שבת של מי.

^[53] נחלקו הראשונים איך ההלכה בדין זה. הרמב"ם ורוב הפוסקים פסקו כרב וכמו המשנה, ונחלקו הראשונים לפי המשנה - אם שאר התכשיטים אסרו בחצר מעורבת ואפילו בבית, או דוקא בחצר שאינה מעורבת שהיא דומה לרשות הרבים. והתוספות פוסקים כרב ענני בר ששון שכל התכשיטים מותרים בחצר. ובכך מיישבים התוספות את מנהג הנשים בימינו שיוצאות בתכשיטים משום שאין לנו רשות הרבים דאורייתא ולכן אין את האיסור דרבנן כמו בחצר, והשו"ע [שג, יח] מביא את כל הדעות הנ"ל, והרמ"א מוסיף עוד הסברים מדוע היום נוהגות הנשים לצאת בתכשיטים ראה ביאור הלכה שם, והובא לעיל נז, א.

^[54] התוספות לעיל נז, ב [ד"ה אי] מפרשים שהאיסור לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים הוא משום חשש שיצחקו עליה והיא תוריד אותה ותטלטלנה. והקשה הפני יהושע הרי כאן מבואר שהוא עשוי לנוי בפני בעלה? וכתב שמרש"י משמע שפאה נכרית אסורה מצד תכשיט [והיינו משום חשש שתורידנה להראותה לחברותיה]. אבל מהרשב"א להלן [סה, א] נראה שהחשש הוא שמא יצחקו עליה, ולא משום שאינה נאה אלא שכל דבר שעשוי להסתיר את מומה יש חשש שתורידנו, ופאה נכרית עשויה לאשה ששערה מועט וכדי שתיראה כבעלת שער, ולכן ברשות הרבים יש חשש שתוריד את הפאה נכרית אבל בפני בעלה יש בה שבח ונוי.

^[55] השלטי הגיבורים למד מכאן שמדובר באשה נשואה, ומוכח שמותר לה לצאת בחול לרשות הרבים בפאה נכרית ואינו נחשב כגילוי שער, ואפילו בשערות תלושות של האשה בעצמה מותר כמבואר ברישא: בין משלה בין משל חבירתה, ודוקא שער מחובר וגלוי אסור. וכך פסק הרמ"א [או"ח עה, ב] והמגן אברהם [שם, ה] מביא שיש חולקים אבל פסק לדינא שמותר וכן פסקו הגר"ז ומשנה ברורה [טו], וכתב שבמקומות שנהגו שלא לצאת בפאה נכרית יש להחמיר משום מראית העין.

^[56] ופירש היעב"ץ שזקנים הראשונים לא חששו שתתגנה על בעלה, משום שלפי מדרגת אנשי דורם לא היה צריך לחשוש לכך כלל, ומפני ירידת הדורות עד דורו של רבי עקיבא היה צורך לחשוש שתתגנה על בעלה והוצרך רבי עקיבא לבטל את תקנת הזקנים הראשונים. [וכמו שמבואר במשנה בבכורות [יג, א] שבראשונה היו מתכוונים [בייבום] לשם מצוה ומצות ייבום קודמת למצות חליצה, ועכשיו שאין עושין לשם מצוה מצות חליצה קודמת]. אולם מהירושלמי [סוף גיטין] נראה שהזקנים הראשונים לא חששו שבעלה יגרשנה משום שהם סוברים כבית שמאי [שם] שאפשר לגרש אשה רק "כי מצא בה ערות דבר", ורבי עקיבא חשש לכך לשיטתו [שם], שיכול אדם לגרש את אשתו אפילו אם מצא אשה אחרת נאה ממנה. וראה תורה תמימה [ויקרא טו, לג] מה שתמה על הירושלמי. ומהרשב"א וריטב"א נראה שזקנים הראשונים חולקים על דרשת רבי עקיבא, והקשו מהיכן הם דרשו טבילה לנדה, ראה תירוצם. אך השפת אמת כתב שכולם מודים שהדרשא היא כרבי עקיבא, אלא שהם למדו גם את המשמעות כפשוטה שתהא ניכרת בנידתה ולכן תיקנו שלא תכחול וכו', והפסוק הוא אסמכתא לאיסור שהם תיקנו, ורבי עקיבא ביטל את תקנתם.

שזנו (נהנו) עיניהם מן הערוה.

ועל אותו פסוק המונה את התכשיטים אמר רב ששת: מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ, כגון צמיד שביד, עם תכשיטין שבפנים, כגון כומז? — לומר לך כי כל המסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורפה (הערווה), שהרי כפרה זו היתה על שחטאו בהסתכלות.

א משנה ועוד בדיני המותר והאסור לצאת בו בשבת. יוצאה אשה בחוטי שער ששמה על ראשה, בין שהם משערות שלה שהתקינה מהן פיאה, בין משל חבירתה, בין משל בהמה.

ויוצאת אשה בתכשיטים הקרויים "טוטפת", ובסרביטין בזמן שהם תפורין ואינם נופלים,

וכן בדבר הקרוי "כבול" ובפאה נכרית יוצאת בשבת לחצר, אף כי לא לרשות הרבים. וכן יוצאת במוך שבאזנה, ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנדתה,

ובפילפל, ובגלגל (גרגר) מלח וכל דבר שניתן לתוך פיה לרפואה או להרחקת ריח רע, ובלבד שלא תתן דברים אלה לתוך פיה לכתחלה בשבת, ואם נפל — לא תחזיר.

שן תותבת (זרה) וכן (רמב"ן) שן של זהב — רבי מתיר לצאת בה, וחכמים אוסרים.

ב גמרא שנינו במשנה שיוצאת אשה בחוטי שיער מכמה סוגים. ומעירים: וצריכא [וצריך] להשמיע את כולם, דאי אשמעינן דידה [שאם היה משמיע לנו רק שערות שלה] הייתי אומר שיכולה לצאת בהם משום דלא מאיס [שאינן מאוסות], וזהות הן לאלה שבראשה, ולכן אין כל סיבה שבתוא להסירן מראשה ולטלטלן בידיה ברשות הרבים, אבל של חבירתה דמאיס [שהן מאוסות] וצבען שונה מאלה שלה — אימא [הייתי אומר] שלא תצא בהן, משום החשש שמא תתבייש בהן ותסירן מראשה, ותבוא לטלטלן ברשות הרבים.

ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] שמותר לה לצאת בשערות חבירתה — הייתי אומר כי מותרת לצאת בהן משום שבת מינה היא, ולכן אינן מאוסות בעיניה ולא תבוא להסירן, אבל בשערות בהמה כיון שלאו בר [שאינה בת] מינה אימא [הייתי אומר] שלא תצא בהן משום החשש שתבוא להסירן, על כן צריכא [הוצרכה] לציין במפורש בכל מקרה.

תנא [שנויה תוספתא]: ובלבד שלא תצא ילדה (צעירה) בשערות של זקנה, וזקנה בשערות של ילדה.

ומקשים: בשלמא [נניח] זקנה היוצאת בשערות של ילדה — מובן הדבר, כי שבח הוא לה שתראה צעירה. אלא ילדה בשערות של זקנה אמאי [מדוע] תצא כך? והלא גנאי הוא לה! ולשם מה תוסיף אשה לעצמה שערות שיבה? ומשיבים: איידי דתנא [על ידי, מפני ששנה] זקנה בשל ילדה, תנא נמי [שנה גם כן] שלא לצורך ילדה בשל זקנה.

ג שנינו במשנה שיוצאת אשה בכבול ובפאה נכרית לחצר. אמר רב: כל תכשיט ולבוש שאסרו חכמים לצאת בו בשבת לרשות הרבים אסור לצאת בו גם לחצר, מחשש שמא תשכח ותצא לרחוב, חוץ מכבול ופאה נכרית.

ר' ענני בר ששון משמיה [משמו] של ר' ישמעאל אמר: הכל, כל התכשיטים, דינם לענין היתר היציאה בהם לחצר ככבול שמותרים.

תנן [שנינו במשנה] שמותר לצאת בכבול ובפיאה נכרית לחצר, בשלמא [נניח] לשיטת רב — ניחא [נוח הדבר], שרק כבול ופאה נכרית מותר לצאת בהם לחצר, אלא לשיטת ר' ענני בר ששון קשיא [קשה]! ומשיבים: ר' ענני בר ששון משמיה דמאן קאמר ליה [משמו של מי אמר זאת] — משמיה [משמו] של ר' ישמעאל בר יוסי, ור' ישמעאל בר' יוסי תנא הוא ופליג [וחולק], רשות בידו כתנא לחלוק על המשנה, שהרי אף היא חיבור מתורת התנאים.

ושואלים: ולשיטת רב, מאי שנא הני [מה שונים אלו] כבול ופיאה נכרית שאותם התירו? אמר עולא: כדי שלא תתגנה (תמאס) האשה על בעלה, אם תחוייב להיות בלתי מקושטת אף בחצר ביתה. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא] על הנאמר "והדוה בנדתה" (ויקרא טו, לג), זקנים הראשונים אמרו שפסוק זה בא ללמדנו שתהא הנדה מרוחקת מבעלה בכל הדברים, שלא תכחול את עיניה בכחול, ושלא תפקוס בצבע אדום בפניה ולא תתקשט בבגדי צבעונין. עד שבא ר' עקיבא ולימד: אם כן אתה עושה — אתה מגנה על בעלה, ונמצא בעלה מגרשה, ולכן אין לעשות הרחקות שתגרומנה לכך. אלא מה תלמוד לומר "והדוה בנדתה" — הכוונה: באיסור נדתה תהא אף לאחר שתפסק זיבת הדם עד שתבא במים לטבול.

ד אמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים דבר מפני מראית העין — אפילו בחדרי חדרים שאין איש רואה אסור, שלא חלקו חכמים בדבריהם ואסרו בכל מקרה.

ומקשים: והלא תנן [שנינו במשנה] שלא תצא בהמת ישראל בשבת בזוג (פעמון) שבצוארה אף על פי שהוא פוקק ואינו משמיע קול, משום מראית עין, שנראה כמוליכה לשוק. ותניא [ושנינו בברייתא]: פוקק לה לבהמה זוג בצוארה ומטייל עמה בחצר. נמצא שדבר שאסרו חכמים מפני מראית עין, התירוהו בחצר!

ומשיבים: תנאי היא [מחלוקת תנאים היא] בדבר זה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

they nourished their eyes from nakedness.

With regard to the verse that lists the ornaments, Rav Sheshet said: For what reason did the verse list outer ornaments, i.e., a bracelet, with inner ornaments, i.e., a kumaz? To tell you that anyone who gazes upon a woman’s little finger is considered as if he gazed upon her naked genitals. The atonement was for the sin of looking.

MISHNA: The mishna continues to discuss those items with which it is permitted to go out and those items with which it is prohibited to go out on Shabbat. A woman may go out with strands of hair that she put on her head, whether they are from her own hair that she made into a wig, or whether they are from the hair of another, or whether they are from the hair of an animal.

And a woman may go out with an ornament called totefet, and with sarvitin when they are sewn and will not fall.

She may go out on Shabbat with a woolen cap or with a wig to the courtyard, although not to the public domain. And likewise she may go out with a cloth that is in her ear, and with a cloth in her sandal, and with a cloth that she placed due to her menstrual status.

She may go out on Shabbat with pepper, or with a grain of salt, or anything placed in her mouth for healing or for preventing bad odor, as long as she does not put these objects in her mouth for the first time on Shabbat. And if it fell out she may not replace it.

A false tooth as well as (Ramban) a gold tooth, Rabbi Yehuda HaNasi permits going out with it, and the Rabbis prohibit doing so.

GEMARA: We learned in the mishna that a woman may go out with different strands of hair. The Gemara comments: And it is necessary to cite all of the cases. If the mishna taught us only with regard to her own hair, I would have said that she may go out with it because it is not repulsive, as it is her own hair; therefore, there is no concern lest she come to remove the strands and carry them in the public domain. However, the hair of another, which is repulsive and a different color from hers, say no, she may not go out with it, due to concern lest she be embarrassed, remove it, and come to carry it in the public domain.

And if the mishna taught us that she is permitted to go out with the hair of another, I would have said that she may go out with it because it is hair of her own kind. Therefore, it is not repulsive in her eyes and she will not come to remove it. However, the hair of an animal, since it is not of her own kind, say no, she may not go out with it due to concern lest she remove it. Therefore, it is necessary to cite all three cases.

It was taught in the Tosefta: It is permitted as long as a girl does not go out with the hair of an elderly woman, and an elderly woman does not go out with the hair of a girl.

The Gemara challenges: Granted, the Gemara cited the case of an elderly woman who goes out with the hair of a girl, as it is a reasonable scenario because it is flattering for her to look young. However, why would a girl go out with the hair of an elderly woman? Since it is demeaning for her to appear elderly, it is an unlikely scenario. The Gemara answers: Since the mishna taught the case of an elderly woman with the hair of a girl, it also taught the improbable case of a girl with the hair of an elderly woman.

It was taught in the mishna that a woman may go out with a woolen cap or with a wig to the courtyard. Rav said: With regard to all ornaments and garments with which the Sages prohibited going out into the public domain on Shabbat, it is also prohibited to go out with them into the courtyard due to the concern lest she forget and go out to the street, with the exception of a woolen cap and a wig.

Rabbi Anani bar Sason said in the name of Rabbi Yishmael: All ornaments have the same legal status as a woolen cap and may be worn into the courtyard.

We learned in the mishna that it is permitted to go out with a woolen cap or a wig into the courtyard. Granted, according to the opinion of Rav the matter works out well, as the mishna allows one to go out into a courtyard only with a woolen cap and a wig. However, according to the opinion of Rabbi Anani bar Sason, it is difficult. The Gemara answers: In whose name did Rabbi Anani bar Sason say his halakha? In the name of Rabbi Yishmael bar Yosei, and Rabbi Yishmael bar Yosei is a tanna and, as such, has the authority to dispute the determination in the mishna.

The Gemara asks: And according to Rav, what is different about these, the woolen cap and the wig, that the mishna permitted going out into the courtyard with them? Ulla said: So that she will not become unappealing to her husband. That would be the result if all ornamentation was prohibited. As it was taught in a baraita with regard to the verse: “And of her that is sick in her menstrual status [niddata]” (Leviticus 15:33), the Elders of the early generations said that this verse comes to teach us that the menstruating woman should be distanced from her husband in all senses, like a person ostracized [menudeh] by the Sages. This includes that she may not paint her eyes blue, and she may not rouge [pokeset] her face, and she may not adorn herself with colorful clothing. Until Rabbi Akiva came and taught: If you do so, you are making her unappealing to her husband, and her husband will consequently divorce her. Therefore, extreme strictures should not be instituted. Rather, what is the meaning of that which the verse states: “And of her that is sick in her menstrual status”? She shall remain prohibited in her menstrual status even after the flow of blood has stopped until she immerses in the water of a ritual bath.

Rav Yehuda said that Rav said: Wherever the Sages prohibited an action due to the appearance of prohibition, even in the innermost chambers, where no one will see it, it is prohibited. When prohibiting an action, the Sages did not distinguish between different circumstances. They prohibited performing the action in all cases.

The Gemara raises an objection. We learned in the mishna that an animal belonging to a Jew may not go out on Shabbat with a bell around its neck, even though it is plugged and makes no sound, due to the appearance of prohibition, as it appears as if he were taking the animal to the marketplace. And it was taught in another baraita: He may plug the bell on the animal’s neck and walk with it in the courtyard. Apparently, although the Sages prohibited this action due to the appearance of prohibition, they permitted it in the courtyard.

The Gemara answers: It is subject to a dispute between tanna’im in this matter, as it was taught in a baraita:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' יוצאה אשה בחוטי שיער כו'.

אמר [רב] כל שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר אסור לצאת בו אפילו לחצר חוץ מכבול ופאה נכרית כדי שלא תתגנה על בעלה. והלכתא כותיה דרב ואע"ג דאמרינן ר' ישמעאל ב"ר יוסי תנא הוא ופליג לית הלכתא כוותיה.

אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור. ואקשינן עליה תנן בפרקין דקמי דין תנן לא בזוג אע"פ שהוא פקוק ותניא פוקקין לה זוג ומטיילתא בחצר.

מתני': בכבול ובפיאה נכרית לחצר. איכא דקשי' לי', הא מרישא שמעת מינה דקתני (נז.) לרשה"ר, הא לחצר שרי. וכן נמי טוטפת וסרביטין בזמן שתפורין מרישא שמעת מינה דקתני ולא בטוטפ' ולא בסרביטין בזמן שאינן תפורין הא תפורין ש"ד וא"ל דהנך נמי מיצרך צריכו דאי מרישא ה"א ה"ה גמי לטוטפת וסרביטין אלא דאתא לאשמועי' דאפי' אינן תפורין נמי אינה חייכת חטאת וכן אתה מפרש במחט וטבעת וכן נמי אי לא הדר ותני בכבול וכפיאה נכרית לחצר ה"א דכולהו נמי לא אסרי אלא נרה"ר אבו לחצר לא מיירי מידי דהוה אכבול וז"ה הדר ותני גי' למימרא דוקא כבוו התירו לחצר ולא שאר התכשיטין. וק"ל אמאי לא תנא ברישא פיאה נכרית בהדי בבול ואפשר שבכבול עצמי די נו ללמוד לשאר התכשיטין שלא יצא בהן לחצר. ול"נ דאורחא דתנא הוא ל'ייתני איסורא ומהדר ומתנינהו להתירא משוס חדא רבותא בעלי.א כדתנן באלו טריפות (חולין מב.) ואלו כשרות (שם נד.) וכן בפסולי אתרוג (סוכה כט:), וכן כיוצא בהן, אף כאן משום חוטי שער והנך דהתירא תני נמי הנך להתירא. והוי יודע שלדברי הכל כבול דשנוי ברישא די'תני' הוא השנוי בסיפ', ועולא דמפרש כדי שלא תתגנה על בעל' ס"ל כמ"ד כיפה של צמר תנן, ומ"ד כבלא דעבדא תנן אמר האי טעמא בפיאה נכרית וגבי כבול שלא יכעוס רבה עליה לומר שהיא מראה עצמה לדעת כבת חורין, א"נ לא גזרו בסימני עבדית בהצר דנאו תכשיטין נינהו וכי נפקא שלפא, דאדרבה בהכי ניחא לי'. ואין דברי רש"י נ"ל נוחין בזה, שאמר דהכא לד"ה כיפהשל צמר תנן, ואם כן קשי' סיפא למאן דאמר כבלא דעבדא תנן:

אמר רב כל שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר אסור לצאת בו לחצר. לאו דוקא חצר, אלא אסור ללבשן בבית כלל וכל שאסרו חכמים היינו בין אותן שאמרו אינו חייב חטאת בין אותן שאמרו חייב חטאת ובלבד דרך מלבוש כיון דלבוש בהן בבית חוששין שמא יצא בהן לשוק שאין דרך לפשוט ושוכח ויוצא הוא וליכא הכא למימר היא גופה גזירה בשאינו חייב חטאת ואנן נגזור בבית וחצר אטו רה"ר דהא אמרן בתכשיטין שהוא לבוש אין דרך לפשטן והיינו דאמרי' בפ' כירה השירין והנזמין והטבעות הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר ואמר עולא מ"פ' הואיל ואיכא תורת כלי עליהן אלמא אסור ללבשן בין בבית בין בחצר והיינו דאמרי' ישרינן כבול שלא תתגנה על בעלה והיינו בבית ומיהו אלה ורומח ביד בחצר מותר דהא לאו דרך מלבוש הוא וטלטול כעלנוא הוא וכלים הללו נמי לצורך מטלטלין הן והכי איתא לקמן בדוכתא. ושמא נאמר דבבית מותר ולא אסרו אלא בחצר דדיירי בי' רבים ודמי לרה"ר ושלפא ומחוייא התם ואיכא לא תתגנה על בעלה דחזי לה בחצר שאלו ברשות הרבים אינו רואה אותה ומה שאמרו הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר לומר דאף על גב דלא חזי התם ללבישה, ואף להכניסן לבית בידו לא חזי כשאינה מעורבת נטלין הן בחצר משום דחזי לכסויי מאני. וראיתי לר' משה הספרדי ז"ל שפי' אסור לצאת בהן לחצר בשאינה מעורבת אבל למעורבת מותר ואצ"ל בבית וק"ל אם כן אפילו בחצר שאינה מעורבת ראוין הן ללבישה שם כשם שראוין לכסויי מנא שהרי מותר לטלטל בכולה (ולא) [דהא לפ"ז לא] אסרו אלא לצאת בהן מבית לחצר מפגי שאסור להוציא כלום דרך טלטול מבית לחצר או עבדר כעין גזירה דילמא שלפא ומחוייא ומפקא להו ביד מבית לחצר, ועוד דלא נהיר, דחצר סתם לאו שאינה מעורבת משמע:

הא דתנן שן תותבת ושן של זהב. לא חדא קתני, שן תותבת שהיא של זהב כמו שפרש"י ז"ל, דא"כ שן שן ל"ל ולאו אהתירא דרישא קאי כל"א שפרש"י ז"ל דהוה ליה למימר ובשן תותבת. אלא תרתי קתני, ובתרוייהו פליגי. ומפורש בירושלמי (ו,ה) א"ר יוסי מסתברא של זהב שעמדה לו ביוקר לא תצא דאי נפלה ודאי מחזרי' ליה ואקשי' שן תותבת מאי אית לך ומפרקי' עוד הוא דמבהתא למימר לנגרה דעבד לה חורי וכי נפלה ידאי מחזרי' לי' נראה שהוא של עץ ופי' תותבת גיורת ר"ל נכרית מלשון תותב והכוונה שנתישבה תחת שינה שנפלה עיין בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל ומלת תושב פי' עיין בהראב"ע ז"ל פרשת לך לך ולפי שהזכירו בירושלמי נגר ואסרוה מפני שהיא בושה לומר לנגר לעשות לה לפי שהנגר יכיר בה שאין לה כל (שיעורו) [שיניה] שאם היה לה למה היא עושה שן של עץ אבל של כסף ושל זהב אין בה משום חששא זו לפי שיכולה היא לומר שלנוי היא עושה ליטלה בידה כמו שמנהג הנשים לעשות צורת כל דבר מזהב ומתוך שדמי' יקרים אסור מ"מ לגמ' דילן לא משמע דמשום דלמא נפלה היא כלל אלא משום דילמא שלפא ומחוייא ושל כסף דמותר משום דדומה לשן ושל זהב כיון שמכירין בה מחוייא היא להו תכשיט דידה ולר' כיון שנשארה חסרה שן לא מחויא ושן תותבת נמי לחכמים מחוייא דתכשיט הוא לה אע"ג דמגנייא בה. וי"מ שן תותבת שהיא עשוי' להושיבה ע"ג שן שחורה והיא כעין דפוס לשן ומפני כך היא בושה להראות לנגר או לאומן לעשות לה אתרת שהרי צריך הוא לעשותה בדפיסה אבל שן של זהב שהיה מונחת במקום שן שהיא חסרה אינה צריכה כל כך ואינ' צריכ' להראות שני' לאומן:

מתני': בטוטפת ובסרביטין בזמן שהן תפורין. ואם תאמר והא מרישא (לעיל שבת נז, א) שמעת מינה [דקתני] ולא בטוטפת ולא בסרביטין בזמן שאינן תפורין הא תפורין יוצאין, והא נמי דקתני בכבול ובפאה לחצר מרישא שמעת מינה דקתני ולא בכבול ברשות הרבים הא בחצר יוצאה. ויש לומר דאורחא דתנא הכין דתני איסורא והדר תני התירא משום חדא דמיצטריך ליה למיתני בהיתר, וכדתנן (חולין מב, א) אלו טרפות ניקב הלב לבית חללו וכו', והדר תני (שם נד, א) אלו כשרות ניקב הלב ולא לבית חללו, וכן רבים.

בכבול. פירש רש"י ז"ל: דהאי כבול דסיפא לכולי עלמא היינו כיפה של צמר, מדמפרש טעמיה בגמרא כדי שלא תתגנה על בעלה. ואינו מחוור, דאם כן הוה להו למיפרך מינה לשמואל דאמר (לעיל שבת נח, א) בכבול דרישא (דמתניתין לעיל שבת נז, א) כבלא דעבדא. אלא האי נמי לשמואל כבלא דעבדא הוא, ולדידיה לאו משום האי טעמא שרו ליה אלא משום קטטה ואי נמי דלא גזרו בחותם שבעבדים דאינהו מידכר דכירי ושלפי ליה דניחא להו בהכין להעביר מהן חותם של עבדות, וכמו שכתבתי לעיל (שבת נז, ב ד"ה כבלא).

במוך שהתקינה לנדתה. פירש רש"י ז"ל: כדי שלא יטנפו בגדיה. ואינו מחוור, דאם כן אצולי טינוף לא חשבינן. וכדאמרינן בפרק קמא (לעיל שבת יא, ב) בכיס של זב. אבל בתוס' פירשו: כדי שלא יטפטף על בשרה ויתייבש עליה ויסרט את הבשר.

שן תותבת שן של זהב. פירש רש"י ז"ל: דכולה חדא מילתא היא, כלומר: שן תותבת שהיא שן של זהב. ואינו מחוור, דאם כן שן שן למה לי. ופירוש אחר פירש דתרתי קאמר, ושן תותבת אהתירא דרישא קאי, כלומר: ויוצאה גם כן בשן תותבת אבל בשן של זהב פליגי. וגם זה אינו מחוור, דאם כן ובשן תותבת הוה ליה למיתני.
אלא תרתי נינהו ובתרוייהו פליגי, כלומר: שן תותבת פירוש שן נכרית תרגום תושב תותב וכן שן של זהב רבי מתיר דלא חיישינן לנפילה וכן נמי לא חיישינן למישלף ואחויי דכל מידי דמיגניא ביה לא אתי לאחויי וחכמים אוסרים דחיישינן דילמא נפלה ואתי לאתויי.
ומיהו בברייתא (לקמן שבת סה, א) תניא דבשל כסף דברי הכל מותר, והיינו טעמא משום דכיון שאינה ניכרת בין השינים לא שלפה ומחויא, ואי נפלה נמי לא חשיבא ליה ולא אתי לאתויי דאזלא לבי אומנא ועבדא אחרינא דלא כסיפא ליה מילתא דסברה דאומנא לא מרגיש בה משום דדרכן של נשים לעשות תכשיטין של כסף בצורת כל הדברים, אבל שן דאי מתאביד האי לא משכחא אחרינא אי נפלה אתי לאתוייה.

גמרא: בנדתה תהא עד שתבא במים. ולזקנים הראשונים איכא למימר דנפקא לן מבמי נדה יתחטא (במדבר לא, כג) דאמרינן בשלהי עבודה זרה (עה, ב) מים שהנדה טובלת בהן, ורבי עקיבא סבירא ליה דדילמא ההיא לטהרות אבל לבעלה דחולין הוא לא צריכה.

המשנה החמשית יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חברתה ובין משל בהמה ובטוטפת ובסרביטין בזמן שהם תפורין ובכבול ובפיאה נכרית שבחצר ובמוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנדתה בפלפל ובגרגיר מלח ובכל דבר שתתן לתוך פיה ובלבד שלא תתן כתחלה בשבת אם נתן לא תחזיר שן תותבת ושן של זהב ר' מתיר וחכמים אוסרין אמר הר"ם פי' חוטי שער הם החוטי' הנעשין משער כי אין ענינם כענין חוטי צמר וחוטי פשתן הנזכרים בראש הפרק כי חוטי שער אפי' קשרן על עצמה קשר מהודק אינה חוששת לפי שהמים נכנסין בהם ולפי שמותר לטבול בהן מותר לצאת בהן בשבת כאשר ביארנו בראש הפרק ואלו השמיענו שלה היינו אומרין שלה שאין מאוסין לה מותר אבל של חברתה שהן מאוסין לה דשמא יש לחברתה בראשה חולי הנקרא חלי השועל והוא מריטת השער וכיוצא בו אסור ואלו השמיענו של חברתה היינו אומרין של חברתה שהיא ממינה אבל של בהמה שאינה ממינה אסור על כן השמיענו שהכל מותר ופיאה נכרית כמו מגבעות ידבקו בה שער נאה והרבה ותשים אותם האשה על ראשה דרך עראי כדי שתתקשט בשער ומוך מעט צמר או צמר גפן ודומיהם ובמוך שהתקינה לנדתה ואפי' נשתמשה בו או שלא יהיה קשור לפי שאם נפל לא תטלנו ולא תביאנו מפני מאיסותו אבל מוך שבאזנה ושבעקבה לא תצא בו עד שיהיה קשור קשר מהודק באזן או בעקב ומה שתתן האשה בפיה פלפל או מלח והדומי' להם הוא להעביר ריח הפה אם יש בו זוהמא או ריח רע ושן תותבת הוא שן נכרי שנותנת האשה בפיה במקום שנה שנפל לה דרך עראי ותחזק בלחיצת השנים האחרים ושן של זהב הוא שיהיה משניה משונה במראיתו ותעשה מכסה מזהב בצורת אותו השן ותרכיבה עליו להסתיר מומה ור' אומ' שכיון שזה המעשה להסתיר מומה שלא תעקור אותו להראות לחברתה וחכמים אומרים שתעקור ותראה ברה"ר ולפיכך אסור לצאת בו והלכה כחכמים:

אמר המאירי המשנה החמשית והכונה לבאר בה ענין החלק הה' והוא שאמר יוצאה אשה בחוטי שער ר"ל באותם חוטים שקולעת בהם שערה וקווצותיה שהיו נוהגות לקלען בשער בין בשלה ר"ל בשערות התלושים שלה שקלעה בהם שער ראשה בין משל חברתה בין משל בהמה כגון של סוס ואין לחוש שמא תטבול ותרפם שהרי חוטי שער אין חוצצי' ופי' בגמ' ששלשתן הוצרכו כלומר לא סוף דבר בשלה שאינו מאוס אצלה ואין לחוש שמא תשלפם מתוך מיאוסה בהם אלא אף בשל חברתה ולא סוף דבר בחברתה שמתוך שהיא בת מינה אינה חוששת שיכירו בה ותתבייש אלא אף של בהמה שהוא ניכר ויש לחוש שמא תתבייש ותשלוף מותר שמ"מ הואיל וכרכה בהם שערה אין לחוש להיות שולפתם מעל ראשה ופי' בגמ' דוקא ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה ששחורות ע"ג לבנות ולבנות על גבי שחורות מאוס הוא ותבא לידי שליפה ויש פוסקים שילדה בשל זקנה מותר שגנאי הוא לה ולא תבא לידי שליפה ובטוטפת וסרביטין בזמן שהם תפורין לשבכה על הדרך שביארנו במשנה ראשונה:

ובכבול ופאה נכרית לחצר אבל לא ברה"ר ואע"פ שכל שאסרו בר"ה אסרו אף בחצר בשני אלו התירו שלא תתגנה על בעלה כמו שביארנו במשנה ראשונה ומילת כבול כבר ביארנוה במשנה ראשונה וענין פאה נכרית היא קליעת שער עשויה משער חברתה אם מפני ששער שלה מועט אם מפני שהוא לבן במוך שבאזנה הנתון בה לשאוב ליחת האוזן ופי' בגמ' דוקא בקשור באזנה קשר מהודק או תחוב באזנה בהדוק ויש פוסקין דוקא בקשור ומהודק ומחלקת זו תלויה במה שאמרו בגמ' הא דמיהדק הא דלא מיהדק ולשיטה ראשונה מה שהוקשה והא תני רמי והוא שקשור הוא מקשה כלומר והיאך יצאו הם בלא קשר ותירץ הא דמיהדק כלומר הא דאמרינן והוא שקשור בדלא מיהדק והא דלא בעי קשור במיהדק ולשיטה שניה אתה צריך לפרש שהוא מקשה הואיל ופירשת משנתנו בקשור ודאי ר' ינאי בקשור יצא ולמה חלקו עליו ותירץ מפני שיצא בלא הדוק וחלקו עליו אע"פ שהיה קשור וראשון עיקר:

ובמוך שבסנדלה הנתון בתוכה לחמם או להגין מקושי הקרקע ואף בזו פי' בגמ' בקשור בסנדלה ומאחר שנקשרו אין בהם חשש שליפה ובמוך שהתקינה לנדתה ליתן בחדריה הצנועים לשאוב את הדם שלא יטנפו בו בגדיה ומתוך מיאוסו אין בו חשש שליפה ואפי' בלא קשר ואפי' עשתה בית יד לאותו מוך ליטלו בלא לכלוך ידיה כך פירשוה בגמ' וכן יוצאה בפלפל הנתון בפיה לריח הפה ובגרגיר מלח הנתון בפיה לחולי השנים והוא שאמרו עליה בגמ' לדור שיני כלומר לשורת השנים ובכל דבר שנתון לתוך פיה ופי' בגמ' כגון זנגביל או דרציני והוא בשם הנקרא קאני"לאה ובלבד שלא תתנם לכתחילה בשבת כלומר מה שהתרנו באלו לא התרנו אלא מחשש הוצאה ומצד שאין חוששין בהם לשליפה ומ"מ מה שיש יחוש בו משום רפואה ומחשש שחיקת סמנין לא התרנו ומעתה לא התרנו אלא כשהם עליה מבעוד יום אבל לא תתן לכתחילה בשבת שיש לחוש לשחיקת סמנין ואפי' היו שם מבעוד יום אם נפל מפיה אסור להחזירה:

שן תותבת ושל זהב פי' הכל אחד כלומר שן תותבת שהיא של זהב ר"ל שן שהושיבתה בשורת שיניה של זאת והיא של זהב ר' מתיר שמאחר שהיא מתגנית בהסרתה אין בה חשש שליפה וחכמים אוסרים שאע"פ שאין בה חשש שליפה כדי להראות לחברותי' שהרי גנאי הוא לה מ"מ שמא מתוך שינויה יהו חברותיה מתלוצצות בה ושולפתה והלכה כחכמים שהרי סברת האומרים כל מידי דמתגניא ביה לא אתיא לאחוויי כבר העמידוה בגמ' בשיטה ואין הלכה כשיטה אבל של כסף מותר לדברי הכל שאינו ניכר ואין כאן בשת וגדולי הפוסקים לא הביאו חלוק זה שבין זהב לכסף והוא תמה שהרי בגמ' פירשוה בהדיא בלא שום מחלקת וכן פסקוה גדולי המחברים וי"מ שן תותבת ושן של זהב שהם שני דברים שאם לא כן שן שן למה לי ומ"מ יש ספרים שגורסין שן תותבת ושל זהב ומ"מ הם מפרשים שן תותבת של עץ וכן יראה מלשון תלמוד המערב שבסוגיא זו אלא שלענין פסק הכל א':

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

כל שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר אסור לצאת בו לחצר ופירשוה גדולי המחברים דוקא כשאינה מעורבת וי"מ אף במעורבת חוץ מכבול ופאה נכרית שאסור ברה"ר ומותר בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה ויש שואלין והרי בפרק בהמה נ"ג א' אמרו ופוקק לה זוג ומטיילת עמה בחצר וברה"ר אסור וכמה שאמרו שם ולא בזוג שבצוארה ותירצו שלא נאמרה זו שבכאן אלא באשה וכל מין אדם שהוא בן דעת ואם נתירהו בחצר יבא לצאת עמה ברה"ר ויש מתרצים שלא נאמרה בכאן אלא במה שאסרו מפני מראית העין כגון אלו שאיסורם מחשש שלפא ומחויא שמא יבאו להקל לצאת בו אבל בשאר איסורין כגון זוג שהוא משום משאוי דוקא ברה"ר אסור אבל בחצר מותר כשאר דברים הניטלין לאדם בחצר ושמא תאמר והרי טבעות איסורן מחשש שליפה ואמרו בפרק כירה השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים וניטלין בחצר פירושו בדרך טלטול בידו שאין לחוש להוצאתם לא דרך מלבוש באצבעותיו ומ"מ עיקר התירוץ אינו שהרי איסור זוג אינו אלא שנראה כמוליכו למכור כמו שביארנו למעלה:

הנדה מותר לה לכחול ולפקס ולהתקשט בבגדי צבעוני' שלא תתגנה על בעלה ואע"פ שזקנים הראשונים היו דורשים והדוה בנדתה שתהא יושבת בבגדי נדות כבר בא ר' עקיבא ולימד א"כ נמצאת מגנה על בעלה והרי בעלה מגרשה אלא והדוה בנדתה שהיא בנדתה עד שתבא במים אע"פ שעברו ימי נדות:

כל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור והקשו עליה בסוגיא זו ממה שאמרו ופוקקין לה זוג ומטיילת בחצר אע"פ שאמרו ברה"ר ולא בזוג אע"פ שפקוק ופירש בה תנאי היא וכמו שאמרו בנשרו כליו במים שוטחן בחמה שלא כנגד העם ור' אלעזר ור' שמעון אוסרים ומ"מ אחר שפסקנו שאסור אף בחדרים ראוי לאסור אף טיול חצר בזוג פקוק ומעתה באו ונתמה על גדולי הפוסקי' שפסקו זו שבחדרי חדרים אסור וזו שבזוג פקוק בחצר וגדולי המפרשים דחו זו של חדרים ופסקו זו של טיול חצר בזוג פקוק שבכמה דברים אמרו שהם אסורים מפני מראית העין ובצנעה הותרו כמו שאמרו במסכת כתבות פ"ה צינור שעלו בו עשבים ממעכן בצנעה בשבת וכן במסכ' ע"ז ישב לו קוץ לפני ע"ז לא ישוח ויטלנו מפני שנראה כמשתחוה לע"ז ואם אינו נר' מותר וכן אמרו שם בנתפזרו לו מעות לפני ע"ז ובפרצופים המקלחים וכבר ביארנו מענין פסק זה במסכת י"ט:

בשלמא זקנה בשל ילדה כיון דשבת הוא לה אתיא לאחזוי' אלא ילדה בשל זקנה גנאי הוא לה כדי נסבה קשיא לי דבחוטי שער ליכא למיחש למישלף ואחזויי דגנאי הוא לה לגלות שערה והנכון בעיני דאיפכא גרסי' בשלמא ילדה בשל זקנה מאיסי לה ואיכא למיחש דילמא בעת טבילה לא תתשוי להו אראשה שמפני ששערה שרוי במים מואסת בשער הזקנה ואתיא לאתינהו ד' אמות בר"ה אלא זקנה בשל ילדה לא מאיסי לה אלא כדי נסבה:

ורב מ"ש הני אמר עולא כדי שלא תתגנה על בעלה פי' ולשמואל דאמר כבלא דעבדא תנן אין לשאול על הכבול שטעמו מפורש הוא דפני יראת רבו נאסר דילמא אתיא לאתויינהו ד"א הילכך ברה"ר איכא למיגזר אבל בחצר ליכא למיגזר אלא לרב דאמר כיפה של צמר וגם בפיאה נכרית שהוא תכשיט יש לשאול מ"ש הני מכל התכשיטין שאסרו חכמים אף בחצר עיין בפ' מי שהפך במהדורא בתרא בסוף הפרק:

בד"ה ובלבד כו' וע"כ לא אסרי' להחזיר הרטיה אלא משום שמא ימרח כו' עכ"ל דודאי דשייך נמי שחיקת סממנין גם ברטיה אלא ע"כ מדנקט רטיה משום איסור שמא ימרח הוא והתוס' כתבו שם ליישב דנקט רטיה לרבותא דאפ"ה מחזירין במקדש וק"ל:

בד"ה רבי ענני כו' ור"י תנא הוא ופליג ועוד דבשל סופרים הלך כו' עכ"ל לכאורה מלשון ועוד משמע שהוא הוכחה אחרת ואינו כן דמהא דר"י תנא הוא ופליג לחוד ודאי דליכא לאוכוחי דהלכתא כוותיה דאימא אדרבה דהלכתא כתנא דמתני' אבל צ"ל דאין זה אלא הוכחה אחת ור"ל דאי לאו איכא תנא דפליג לא הוה הלכתא כר' ענני דהוא אמורא ואדרבה מתני' תקשי ליה אבל כיון דר"י תנא ופליג אמתני' ועוד איכא דבשל סופרים כו' אית לן למימר דהלכה כרבי ענני וק"ל:

בא"ד דבחצר מעורבת ליכא שום חדוש כו' עכ"ל ודבריהם תמוהים דהא מטעם דאוסר רב לצאת אפילו בחצר משום דמרגלא ליה ונפקא לר"ה כפירש"י אין סברא לחלק בין חצר שאינה מעורבת ובין חצר מעורבת וא"כ ודאי דאיכא חידוש להתיר בחצר מעורבת לאפוקי מדרב דאסר לה דליכא למימר דהתוס' לא ס"ל טעמא לאסור בחצר לרב משום דמרגלא לר"ה כפירש"י אלא דאין לאסור בחצר לרב אלא בשאינה מעורבת משום דדמיא לר"ה אבל חצר מעורבת שרי דלא דמיא לר"ה דלא משמע כן מדבריהם פרק כירה אהא דהרי הן ככל הכלים הניטלים בחצר ואמר עולא עלה מה טעם הואיל ואיכא תורת כלי עליהן וכתבו התוס' שם דהיינו כמאן דאסר להתקשט בהן בחצר וקאמר דהרי הן ככל הכלים שמלאכתן לאיסור דשרי לצורך גופו ומקומו כו' עכ"ל ע"ש והשתא [אי נימא] דרב לא קאסר להתקשט אלא בחצר שאינה מעורבת אבל בחצר מעורבת שרי אכתי לא איצטריך ליה למימר לעולא מה טעם הואיל ואיכא תורת כלי עליהן דהיינו שמלאכתו לאיסור אלא דכיון דשרי להתקשט בהן בבית ובחצר מעורבת ה"ל ככלי שמלאכתו להיתר ככל הכלים שמשתמשין בהן בבית ובחצר מעורבת ועוד מדבריהם דהכא ג"כ יש להוכיח דלרב דאוסר היינו אפילו בבית ובחצר מעורבת ממה שכתבו אם כן דהלכה כרבי ענני נשים מותרות להתקשט בבית ובחצר כו' משמע אבל לרב אסור אפילו בבית ובחצר המעורבת ומשום טעמא דמרגלא לר"ה ויש ליישב בדוחק דודאי גבי שאר תכשיטין ודאי דאיכא חידוש גם בבית ובחצר מעורבת דשרי דהא רב אסר כמ"ש אלא דר"ל בכבול דתני במתני' דשרי בחצר ליכא שום חידוש בחצר מעורבת דהא מרישא שמעינן לה דקתני ולא בכבול לר"ה דמשמע מיניה אבל לבית וכן לחצר מעורבת שרי ולא איצטריך ליה למתני בסיפא דשרי בכבול לחצר אלא אפילו לחצר שאינה מעורבת וא"כ ר' ענני דקאמר הכל ככבול היינו נמי אפילו לחצר שאינה מעורבת ותו לא מידי ודו"ק:

בגמ' בשלמא זקנה בשל ילדה שבה הוא לה אלא ילדה וכו' כצ"ל:

ותנו עלה פוקק לה זוג בצוארה וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה ובלבד שלא תצא וכו' אמאי איצטריך לאשמעינן דלא תצא פשיטא וכו' כצ"ל:

גמ' שבח הוא לה אלא ילדה כו' כצ"ל ונמחק ואתיא לאחוויי:

רש"י בד"ה בין משל כו' סוס הס"ד:

בד"ה וחכמים כו' נקט דוקא דלא מאיס דליכא למימר דשלפא ליה כו' ל"א כו' דרבי ורבנן וה"ק כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ובלבד כו' אסרינן להחזיר הרטייה כו' כצ"ל:

בד"ה ובלבד כו' לאשמעינן דלא תצא פשיטא כו' כצ"ל:

ד"ה בחוטי שער. שקולעת בהן שערה. והרע"ב הוסיף או אפילו קשרה אותן על פדחתה. ולכאורה מנ"ל הא' הא זה הוה קשה ע"ג הרך דגרע עי' בגמ' ר"פ ובתד"ה השתא הב'. אבל דבריו לקוחין מפירוש הרמב"ם. והוא פי' גם בר"פ שבראשה נכלל גם מצחה:

רד"ה לחצר. וכבול דסיפא כו' דלכ"ע כיפה ש"צ. ע' לעיל (נז ב') תד"ה אי ובמש"כ שם:

גמ' שזנו עיניהם מן הערוה. נ"ב ש"מ דנכרית בכלל ערוה היא וכ"פ שהיא בכלל ג״ע:

שם עד שבא ר"ע ולמד כו'. נ"ב נ"ל שלא חלק על זקנים הראשונים ח"ו אלא זקנים ראשונים לפי דורם כן למדו ויפה הורו. שהן ידעו בבני דורם שאינם מקפידים ולא מסתכלין בהן אפי' בעת טהרתן. כענין שאמרו (ב"ב טז א') בא"א (עתה) (הנה נא) ידעתי כו'. וכן למעלה (נ״ג ב') בפב"ב באחד שנשא גדמת כו'. וכי הא דאמרינן בא וראה שלא כדורת הראשונים כו' ר"פ כ"מ (ברכות לה: גיטין פא.) וה״ט דמשנה אחרונה (סוף פ"ק דבכורות וש"מ) במח״ק:

רש"י ד"ה בנדתה. "להרחיקה". כצ"ל:

כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה. יש להקשות למה נקיט 'אֶצְבַּע קְטַנָּה' דמה יתרון יש בענין הזנות ההסתכלות בין אצבע קטנה לבין אצבע גדולה? ונראה לי בס"ד אורחא דמלתא נקיט, כי היה דרכם כשלובשת האשה טבעת אחת לובשתה באצבע קטנה שלה, וכמו שכתב המשורר 'כל האצבעות שוים ולקטנה יתנו כבוד טבעת' ולכן אורחא דמלתא המסתכל יסתכל באצבע קטנה שהיא מקושטת בטבעת. ומה שאמר כְּאִלּוּ מִסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם הַתֻּרְפָּה, היינו כי בשמים ידונו כיון דמסתכל לזון עיניו מן הערוה אם היה מזדמן לפניו מקום התורפה היה מסתכל בו גם כן, ולכן חושבין לו כאלו הסתכל שם.

מִפְּנֵי מַה מָּנָה הַכָּתוּב תַּכְשִׁיטִין שֶׁבַּחוּץ, עִם תַּכְשִׁיטִין שֶׁבִּפְנִים?. מקשים כיון דמעשה שהיה כך היה, שהביאו מאלו ומאלו ומה הוה ליה קרא למעבד, וכי יצטרך לזה פסוק בפני עצמו ולזה פסוק בפני עצמו? ויש מתרצים דהוקשה לו למה פרט אותם, כיון דאמר אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב (במדבר לא, נ) סגי בהכי, וזה אינו תירוץ כלל, דהא רב ששת לא אמר 'מִפְּנֵי מַה פָּרַט' אלא אמר למה מנה אלו עם אלו? ונראה לי בס"ד, רוצה לומר כיון ד'טַבַּעַת' הוא תכשיט של אצבע שהוא מקום גלוי יותר מכולם, הוה ליה להזכירו ראשונה עם תכשיטי חוץ, ואחריו ה'צָמִיד' שהוא של זרוע, ואחריו 'אֶצְעָדָה' שהא סוף הרגל, שגם זה הוא בכלל חוץ אלא שהצמיד הוא חוץ יותר והטבעת הוא חוץ יותר ויותר, ואחר אצעדה יזכיר תכשיטין שבפנים, שהם 'עָגִיל' שהוא דְפוּס שֶׁל דַּדִּין לדעת רבי אלעזר שהוא מקום צנוע הודה של אשה, ואחריו ה'כוּמָז' שהוא לפנים יותר, וזה ששאל מִפְּנֵי מַה מָּנָה הַכָּתוּב תַּכְשִׁיטִין שֶׁבַּחוּץ הוא הַטַּבַּעַת שהוא של חוּץ ביותר עִם תַּכְשִׁיטִין שֶׁבִּפְנִים שהם עגיל וכומז שהניחו סמוך לעגיל וכומז, והשיב לוֹמַר לְךָ וכו'. ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר, כיון דתכשיטין שבפנים נזכרו בכתוב באחרונה, הכי הוה ליה למימר 'לָמָּה מָּנָה תַּכְשִׁיטִין שֶׁבִּפְנִים עִם תַּכְשִׁיטִין שֶׁבַּחוּץ'? ובזה מובן שפיר כי הוא כל קושיתו על 'הַטַּבַּעַת' שהיא משל חוץ שלא מנה אותה בסדר הראוי לה.

עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד. יש להקשות מהיכן 'בָּא' ולמה נקיט בלשון זה? ונראה לי בס"ד דגבי מורא תלמידי חכמים אמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה יז:) עד שבא רבי עקיבה ולימד אֶת הֳ' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא (דברים י, כ) לרבות תלמידי חכמים, ופירשו רבני אשכנז ז"ל עד שבא מן השמים אחר שעלה בעליית הפרדס עם בן עזאי ובן זומא ואלישע וראה שם דהענישו את מלאך מט"ט על אשר לא קם מקמיה אלישע. ובזה נתברר יותר מורא תלמידי חכמים עד היכן מגיע! ולכך נתעורר לדרוש דרשה זו את לרבות תלמידי חכמים עד כאן דבריו. אך אעיקרא דמלתא יש להקשות מה טעם יש להשוות כבוד בשר ודם לכבוד המקום? אמנם הטעם מפורש בספרי המפרשים שגם זה הוא כבוד המקום, יען כי החכם הוא מורה חוקי האלהים ותורותיו ומודיע לעם הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון, ואם לא יהיה לו כבוד ביותר נפיק מזה חורבא לקיום התורה והמצות שלא יהיו דבריו נשמעים אצל ההמון, ועתה מדבר זה אנחנו למדין טעם נכון אצל אשה נדה להתיר לה הקישוט בימי נדתה, כדי שלא תתגנה בעיני בעלה ויגרשנה בעלה. ולזה אמר עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא מן השמים ודרש דרשה להשוות כבוד תלמידי חכמים לכבוד שמים, שאז לימד לנו גם דבר זה להתיר הקישוט בנדה כדי שלא תתגנה, כמו שמצינו היתר להשוות כבוד תלמידי חכמים לכבוד שמים כדי שלא יתגנה בעיני ההמון ויהיו דבריו נשמעין. ועוד נראה לי בס"ד, דרבי עקיבה היה תחלתו עני שהיה כמה שנים בתחלת ימיו מסוג העניים, ואחר כך בא ונכנס עם סוג העשירים, ומצינו אחר שנתעשר היה מכבד את אשתו בתכשיטין יקרים מה שלא עשו זאת שאר חכמים, כי אפילו אשתו של רבן גמליאל שהיה נשיא ועשיר גדול נתקנאת ממנה, ואמרה לבעלה אתה נשיא וגדול איך לא תעשה לי כמו שעושה רבי עקיבה לאשתו?! ועוד אמרו רבותינו ז"ל דאמרו לו תלמידיו רבינו ביישתנו במה שאתה עושה כל כך לאשתך! ומאחר שהיה נותן כבוד לנשים לכך שם על לבו לדרוש ולתת טעם בתכשיט הנשים גם בימי נדתה, כי התכשיטין הם כבוד האשה. וזה שאמר עַד שֶׁבָּא בסוג העשירים שאז היה נזהר בכבוד הנשים, ואז לימד הלכה זו הנותנת כבוד ויקר לנשים.

תוס' ד"ה ר' ענני כו' אין להחמיר בכרמלית. עי' כתובות דף ז ע"א תוס' ד"ה מתוך:

מתני', בפלפל ובגרגיר מלח וכל דבר שתתן לתוך פיה [מבעוד יום אשה יוצאת בו] ובלבד שלא תתן לכתחילה בשבת.
הטעם שאסור ליתן לכתחילה דנראה דהערמה היא עושת כדי להוציאו וכמ"ש התוס'.
ועל פירוש הר"ר פורת שפירש דגזירה הוא משום שחיקת סמנים קשי' לי הא איתא בתוספתא (הובא בהרי"ף ס"פ שמונה שרצי') אין לועסים מוסכי בשבת אימת בזמן שמכוין לרפואה ואם מפני ריח הפה מותר, וכן פסקינן בש"ע (סי' שכח), הרי דמפני ריח הפה לא מקרי רפואה. והא הכא דפלפל דהוא משום ריח הפה ואסור, ולמה דמסקו תוס' דהטעם דחזי כמערמת להוציא ניחא, אבל להר"ר פורת קשה:

במשנה יוצאה אשה וכו' בכבול ובפיאה נכרית לחצר ופירש"י דהאי כבול דהכא לא פליגי בה אמוראי דלכ"ע כיפה של צמר. ונראה דלישנא דמתני' הכי משמע ליה מדקתני בכבול ובפיאה נכרית בחד בבא באפי נפשה דיוצאין בהן לחצר אלמא דבחד גוונא איירי באשה וחד טעמא לתרווייהו כדמפרש בגמרא שהתירו כדי שלא תתגנה על בעלה ואע"ג דאליבא דרב הוא דמסקינן הכי ורב מפרש לכבול דריש פירקין נמי בכיפה של צמר אפ"ה ממילא משמע דלשמואל נמי ע"כ האי טעמא אית ליה וא"כ לית לן למימר דהאי כבול דהכא היינו כבלא דעבדא דא"כ לא הוי מחד טעמא ועוד כיון דר' ישמעאל ב"ר יוסי נמי אמתני' דהכא קאי ופליג אתנא דמתני' ואמר הכל ככבול א"כ ע"כ דכבול היינו כיפה של צמר דאי כבלא דעבדא לא דמי כלל לתכשיטי אשה וטפי הו"ל למימר הכל כפיאה נכרית. כן נ"ל וכבר הארכתי בזה לעיל בריש פירקין דאפשר דטעמא דשמואל גופא דאמר כבלא דעבדא היינו משום דתנא הכא כבול ופיאה נכרית ולעיל שבקה לפיאה נכרית ולא קתני אלא כבול לחודא ושם כתבתי ליישב שיטת רש"י במה שהקשו התו' שם ועיין עליו:

בתוס' בד"ה ובמוך שהתקינה לנדתה פי' הקונטרס וכו' עס"ה. עיין בס' מג"ש למ"ז ז"ל שכתב ליישב פרש"י דדוקא בזב מיקרי אצולי טינוף כיון שאינו נושאו אלא כחס על בגדיו שלא יתלכלכו משא"כ הכא עיקר המוך היינו שלא יטנף גופה מחמת הבגדים וכו' ע"ש ובאמת בלא"ה יש סברא לחלק בין זב לנדה בענין זה:

בד"ה ר' ענני בר ששון וכו' נראה דהלכה כר' ענני וכו' ור' ישמעאל תנא ופליג ועוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל עכ"ל ולכאורה אין ראיות הללו מספיקות לענין עיקר הלכה דמה בכך דר"י תנא הוא ופליג והא קי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ואדרבה אי לאו דמסיק סתמא דתלמודא דר"י תנא הוא ופליג היה באפשר לומר דר' ישמעאל סבר דתנא דמתניתין נמי סובר כן והאי לחצר אכולה בבי דרישא דמתני' קאי דמשמע ליה דבהנך נמי שייך שלא תתגנה אבל כיון דסתמא דתלמודא אמר להדיא דתנא הוא ופליג א"כ ממילא דהלכה כסתם משנה ומ"ש עוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל נמי ליכא ראיה דהאי כללא היינו דוקא ביחיד לגבי יחיד בפלוגתא דתנאי או אמוראי משא"כ ביחיד לגבי רבים לא אשכחן האי כללא אלא במאי דאמר שמואל דהלכה כדברי המיקל באבל וכה"ג בעירובין. והנראה בזה דעיקר דברי התוספת בכל זה הדיבור היינו משום דבלא"ה כן נהוג עלמא בימיהם וכמ"ש בסוף הדבור שסוף דבר אמרו הקדמונים דמותרת לצאת בהן ועל זה כתבו כאן שיש טעם לקולא זו כיון דר"י תנא הוא ופליג אתנא דמתניתין וא"כ אפשר דהא דאמר רבי ענני משמיה דר"י ב"ר יוסי היינו שבא לקבוע הלכה כמותו ופליג אדרב דפסק כתנא דמתניתין וא"כ כיון דפלוגתא דרב ורבי ענני היא שפיר שייך לומר דהלך אחר המיקל. כן נ"ל ועיין במהרש"א:

בא"ד ור' ענני וכו' דבחצר מעורבת ליכא שום חידוש וכו' עס"ה. ואין להקשות א"כ דלרב נמי שרי בבית ובחצר מעורבת א"כ בכבול ובפיא' נכרית אמאי התירו לצאת אפי' בחצר שאינה מעורבת כדי שלא תתגנה כיון דבלא"ה רשאה להתקשט בהן בחצר מעורבת ובבית אלא דאפשר שאם נחמיר עליה לצאת בחצר שאינה מעורבת שוב לא תתקשט בהן אפילו בבית לפי שאימת שבת עליה ויראה דלמא משתלי ונפקה בחצר שאינה מעורבת כן נראה לי ועיין במהרש"א ומה שדקדק בדברי התוס' דהכא על דבריהם בפרק כירה דמשמע ליה שרוצים לומר שם דתכשיטי אשה שאינה רשאי לצאת בהן לחצר הוי ככלי שמלאכתו לאיסור ולע"ד מעולם לא עלה כן בדעת התוס' אלא דעיקר כוונתם שם דאע"ג דהנך תכשיטין לא חזו לה בשבת מטעמא דפרישית א"כ יש סברא לומר דלא הוי אלא כצרורות ומעות וכיוצא בהן שאסורין לגמרי בטלטול והיינו דקאמר מ"ט דשרי הואיל ואיכא תורת כלי עליה והכוונה בזה דאע"ג שכל כלי דמלאכתו לאיסור ובשבת לא חזי להך מילתא ואפ"ה לא חשבינן להו כצרורות ומעות אלא כיון דבחול חזיין בשבת נמי תורת כלי עליה ומש"ה מותרין לטלטלן לצורך גופן ומקומן ולא מחמה לצל א"כ ממילא דכ"ש דשייך האי טעמא בשירין ונזמים וטבעות דכיון דבחול הוי כמו מלבושי אשה א"כ לא גריעי מכלים שמלאכתן להיתר דאפי' מחמה לצל שרי אע"ג דבשבת לא חזיין. כנ"ל ודו"ק:

בגמרא אר"י אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין וכו' ופרש"י כגון שריון וקסדא ומגפיים וכו'. נראה שהוכרח לפרש כן דאל"כ אין מקום להך מימרא דרב הכא בשמעתין אבל לפירושו ניחא דשפיר קאי אהך מימרא דרב דלעיל בסמוך שאוסר לצאת נשים בתכשיטין אפילו לחצר ולא תימא דדוקא בהנך אוסר משום דמרגלי בהו ונפקא בהו לרה"ר וא"כ סד"א היכא דליכא חששא כגון בהנך שאין אסורין אלא משום מראית עין הו"א דשרי קמ"ל דאפ"ה אסור. מיהו יותר נראה לפרש איפכא והיינו לפי שיטת התוספות דבהנך דלעיל אפילו לרב מותר בחצר מעורבת וכ"ש בבית משא"כ בהנך דאסורין משום מראית עין דנראה כאילו לובשן למלחמה והוי עובדא דחול ומש"ה אסור אפילו בבית. וזה נראה לי עיקר ודו"ק:

אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין וכו' עיין פ"ק דביצה דף ט' ומ"ש שם בשיטה מקובצת. ועמ"ש הרב שלטי הגבורים פ"ק דע"ז ועמ"ש הרב באר שבע דף צ"ב. ועמ"ש הרב שלטי הגבורים עצמו פ' חבית:

שזנו. לשון מזון שנהנו במראית העין: תכשיטין שבחוץ. טבעת: תכשיטין שבפנים. כומז: לומר לך המסתכל באצבע. שהיא מקום טבעת כמסתכל במקום כומז שהרי כפרה זו על שנסתכלו בה: מתני' בחוטי שער. שקולעת בהן שערה: בין משלה. תלושין: בין משל בהמה. כגון של סוס: שהן תפורין. לסבכה דתו לא שלפא להו לאחוויי: לחצר. אכבול ופיאה נכרית קאי דאסרו לעיל למיפק בה לרה''ר ואיצטריך לאשמעינן דלחצר מותר וכבול דסיפא דמתני' לא איפלגו בה אמוראי דלכולי עלמא כיפה של צמר: פיאה נכרית. קליעת שער תלושה וצוברתה על שערה עם קליעתה שתראה בעלת שער: במוך שבאזנה. שנותנת לבלוע ליחה של צואת האוזן: שבסנדלה. לתענוג: לנדתה. באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנף בגדיה: פלפל. פלפל ארוך נותנת אשה בפיה שריחה רע: גלגל מלח. כמו גרגיר מלח לרפואת חולי שינים: שנתנה לתוך פיה. מבעוד יום: שן תותבת. נותנת בלחייה ממקום אחר והיא של זהב: רבי מתיר. לצאת בה: וחכמים אוסרין. דכיון דמשונה משאר השינים דילמא מיחייכי עלה ושקלה לה מהתם וממטי לה בידה ובגמרא אמרינן דשל זהב נקט דווקא ל''א שן תותבת שן של אדם היתה ואהיתירא דלעיל קאי ולאו אפלוגתא דרבי ורבנן והכי קאמר בפלפל ובגלגל מלח ושן תותבת שן של זהב רבי מתיר כו': גמ' דלא מאיס. וליכא למימר דמשלפא ליה משום דמחכו עלה וממטי ליה בידיה: דבת מינה הוא. ולא מינכר ולא מחייכי עלה: ובלבד שלא תצא זקנה. בחוטי שער של ילדה וילדה בשל זקנה דלבנות על שחורות או שחורות על לבנות מאיס ואתי למישלף: כל שאסרו חכמים. בריש פרקין חוטי צמר ופשתן טוטפת ושאר השנויים במשנה שאסור ללכת בהן לרה''ר: אסור לצאת לחצר. ואף על גב דשרי לטלטולינהו דתורת כלי עליהן כדאמרן הרי הן ככל הכלים הנטלים בחצר מיהו דרך מלבוש אסור דמרגלה ליה ונפקא ביה לרה''ר: חוץ מכבול ופיאה. שמותר לחצר כדתנן במתניתין וטעמא מפרש לקמיה: הכל ככבול. כל הנאסרים לא נאסרו אלא לרה''ר אבל לחצר מותרים ככבול: בשלמא לרב ניחא. מדנקט הני ושבקינהו לאינך דמיתני בהדייהו לאיסורא ברישא דמתניתין מכלל דכולהו אף לחצר באיסורייהו קיימי: כדי שלא תתגנה. התירו לה קצת קישוטים הנאים: כדתניא. דחשו רבנן להכי: בנדתה. היו דורשין הראשונים כמשמעו כדבר המנודה ומרחיקה מבעלה: שלא תכחול. עיניה: ולא תפקוס. שרק על פניה טינפאנ''ל בלע''ז והוא אדום: תהא בנדתה. בטומאתה: עד שתבא במים. לטבול ואע''פ שעברו ז' שלה ופסק מעיינה: כל שאסרו חכמים משום מראית העין. שלא יחשדוהו באיסור כגון שריון וקסדא ומגפיים או לא יקשור גמלים זה בזה דמיחזי כאזיל לחינגא: ולא בזוג אע''פ שהוא פקוק. ואינו מוליד קול לא תצא בהמה בו וטעמא פרישנא בפ' במה בהמה (לעיל דף נד:) משום דמיחזי כאזיל לחינגא: ותניא. בברייתא דבחצר דליכא מראית העין מותר:

ובמוך שהתקינה לנדתה. פ''ה באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנפו בגדיה ול''נ דא''כ אצולי טינוף הוא ומשוי הוא כדאמר בפ''ק (דף יא:) דכל אצולי טינוף לא חשיב ומשוי הוא לכן נ''ל שלא יפול על בשרה ותייבש עליה ונמצא מצערה: ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת. פירש הר''ר פורת גזירה משום שחיקת סממנים כיון דלרפואה הוא ול''נ דאם כן אם נפל אמאי לא תחזיר האמר בפרק בתרא דעירובין (דף קב: ושם) מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה וע''כ לא אסרינן להחזיר הרטיה אלא משום שמא ימרח והכא לא שייך מירוח דאין שייך מירוח אלא בדבר לח כגון רטיה אבל בפלפלין ובגלגלא לא שייך מירוח לכן נ''ל ובלבד שלא תתן לכתחלה מפני שנראה כמערמת להוציאה ולפירוש זה כל הנך דלעיל מוך שבאזנה ושבסנדלה אסורין לתת לכתחלה וא''ת א''כ היכי שרו לקמן פורפת על האבן או על האגוז והא נראה כמערמת וי''ל דהתם ניכר הדבר והכל יודעין דלכך צריכה וליכא שום חששא אבל בדבר שהיא נותנת בתוך פיה אינם יודעין למה היא נותנת: ובלבד שלא תצא זקנה בשל ילדה וילדה בשל זקנה. כך היא עיקר הגירסא והשתא פריך שפיר בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה פירוש ומשום הכי איצטריך לאשמעינן שלא תצא דאפילו הכי מחכו עלה אלא ילדה בשל זקנה אמאי גנאי הוא לה פירוש אמאי איצטריך לאשמעינן דלא תצא פשיטא דכיון דגנאי הוא לה ודאי מחכו עלה ושקלה להו וכיון דתנא זקנה בשל ילדה אסור כל שכן ילדה בשל זקנה ודוחק הוא לומר זו וא''צ לומר זו קתני ואית דגרסי איפכא ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה ואינו מיושב דא''כ אמאי פריך ילדה בשל זקנה אמאי שהרי כך הוא דרך הש''ס לשנות הפשוט תחלה והרב פורת מיישב גירסא זו וה''פ אלא ילדה בשל זקנה אמאי איצטריך גנאי הוא לה דלעולם לא תצא בהן אפילו בחול: רבי ענני ברבי ששון אמר הכל ככבול. ונראה דהלכה כרבי ענני מדאמר מילתיה משמיה דרבי ישמעאל בר' יוסי ור' ישמעאל תנא הוא ופליג ועוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל ור' ענני דמתיר בחצר היינו אפילו בחצר שאינה מעורבת דבחצר מעורבת ליכא שום חדוש אם כן נשים מותרות להתקשט בבית ובחצר בטבעות ובתכשיטין ואנו שאין לנו רה''ר גמור דכל רה''ר שלנו כרמלית היא שהרי אין מבואות שלנו רחבות י''ו אמה ולא ס' ריבוא בוקעים בו הרי הוא כחצר שאינה מעורבת ומותרות נשים שלנו להתקשט בטבעות ובתכשיטים כפר''ת והקשה ר''י דאפילו אי רה''ר שלנו חשיב ככרמלית היכי שרו כמו חצר והאמר לקמן פרק כל כתבי (דף קכ.) גבי דליקה דמותר להציל בחצר שאינה. מעורבת ולא בכרמלית ואומר רבינו ברוך כיון דלדידהו הוו להו רה''ר גמורה לא מדמו כרמלית לחצר שאינה מעורבת ואסרינן כרמלית משום רה''ר אבל אנו שאין לנו רה''ר כלל אין להחמיר בכרמלית כ''כ וה''ר שמשון מצא כתוב בשם רבינו שר שלום דדבר שהוא רגילות להראות זו לזו אסור וכשאינם רגילות מותרות ונשי דידן אינן מראות תכשיטיהן וטבעותיהן ומש''ה מותרות לצאת בהן וסוף דבר אמרו הקדמונים דמותרות לצאת בהן דמוטב יהו שוגגות ואל יהו מזידות:

שבת סד ע"ב - טקסט הדף

דף סד - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד