שבת סה ע"א

דף סה - א

דתניא: מי שנפלו בגדיו למים בשבת,  שוטחן לבגדיו בחמה, אבל לא כנגד העם, משום מראית העין, שלא יאמרו שכבסן בשבת.

ולמדנו מדברי תנא קמא שאיסור מראית העין אינו בחדרי חדרים.

רבי אליעזר ורבי שמעון אוסרים.

שהם סוברים אסור אף בחדרי חדרים ^[57].

תנן במתניתין: ובמוך שבאזנה יוצאת בשבת.

תני רמי בר יחזקאל: והוא - שהתירו דוקא כשקשור המוך באזנה, שאז אין חשש שמא יפול ותבוא להוליכנו ברשות הרבים.

עוד תנן: ובמוך שבסנדלה יוצאת בשבת.

תני רמי בר יחזקאל: והוא - שהתירו דוקא כשקשור לה המוך בסנדלה, שאין חשש שמא יפול.

עוד תנן: ובמוך שהתקינה לה לנדתה, יוצאת בשבת.

סבר רמי בר חמא למימר שגם במוך זה התירו רק והוא - שקשורה לה בין יריכותיה.

אמר רבא: התירו לצאת במוך של נדה אף על פי שאינו קשור. והסיבה לכך - כיון דמאיס, לא חששו שמא אתיא לאיתויי.

בעא מיניה רבי ירמיה מרבי אבא: עשתה לה האשה בית יד למוך שבאותו מקום - מהו?

האם גם באופן כזה התירו לצאת בו, או שמא כיון שיש למוך בית יד, יש לחשוש שמא תבוא להוליכנו ברשות הרבים?

אמר ליה: מותר לצאת בו, שגם כשיש למוך בית יד עדיין מאוס הוא.

איתמר נמי, אמר רב נחמן בר אושעיא אמר רבי יוחנן: עשתה לה בית יד למוך מותר לצאת בו.

רבי יוחנן נפיק בהו, ברשות הרבים, במוך שבאזנו לבי מדרשא. מפני שהיה זקן וצואת אזנו מרובה.

וחלוקין עליו חבריו, שסוברים כי אסור לצאת במוך שבאזנו כשאינו קשור.

רבי ינאי נפיק בהו לכרמלית.

וחלוקין עליו כל דורו ^[58], מפני שלא קשר.

ומקשינן לרבי יוחנן ורבי ינאי: כיצד יצאו במוך שאינו קשור? והתני רמי בר יחזקאל כי זה ששנינו במשנתינו שמותר לצאת במוך שבאוזן: והוא - דוקא שקשור לה המוך באזנה!?

ומשנינן: לא קשיא.

הא מה שיצא רבי יוחנן מדובר - דמיהדק המוך לאזנו, ולפיכך התיר אף כשאינו קשור ^[59].

הא ששנה רמי בר יחזקאל - מדובר באופן דלא מיהדק, ולפיכך התיר רק כשקשור.

שנינו במשנה: יוצאת בפלפל ובגלגל מלח שבפיה.

ומבארינן: פלפל - נותנת בפיה לריח הפה להעביר את ריח הרע שבפיה.

גלגל מלח - נותנין בפה לדורשיני, לרפואת חולי השינים.

עוד שנינו במשנה: וכל דבר שנותנת לתוך פיה מותר לצאת בו.

ומבארינן: לרבות זנגבילא. אי נמי דרצונא, קנמון.

שנינו במשנה: שן תותבת כשהיא שן של זהב, רבי מתיר וחכמים אוסרין.

אמר רבי זירא: לא שנו שחכמים אוסרין אלא שן זהב. שכיון שמשונה במראה משאר השינים חיישינן שמא יבזו אותה, ותבוא להוריד שן זו ולהוליכה בידה ברשות הרבים. אבל בשן של כסף דברי הכל מותר לצאת בה, שדומה לשאר שינים ^[60].

תניא נמי הכי: בשל כסף דברי הכל מותר. בשל זהב - רבי מתיר וחכמים אוסרין.

אמר אביי: רבי ורבי אליעזר ורבי שמעון בן אלעזר - כולהו סבירא להו דכל מידי דמיגניא ביה, כל דבר שגנאי הוא לה ^[61] אם תורידנו, מותר לצאת בו בשבת, שלא חוששים שהיא אתיא לאחויי לחברותיה, ועלולה לטלטלו.

רבי - הא דאמרן במשנתנו, שמתיר לצאת בשן תותבת של זהב ולא חושש שמא תשלוף את השן.

רבי אליעזר - דתניא: רבי אליעזר פוטר ומתיר לכתחילה לצאת בכובלת, קשר שקשור בו סם וריחו ערב, אשר אשה שריחה רע נושאת אותו עליה, ובצלוחית של פלייטון, שדרך נשים שריחן רע לשאת אותה. ולא חשש רבי אליעזר שמא תבוא לשלוף אותם שהרי לא תראה גנותה.

רבי שמעון בן אלעזר - דתניא: כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר: כל דבר שהוא למטה מן הסבכה שעל ראש האשה - יוצאה בו. שהרי לא תבוא להוריד את הסבכה ולגלות שערה. אך כל שהוא למעלה מן הסבכה - אינה יוצאה בו, משום חשש שמא תורידנו ותבוא להוליכנו ברשות הרבים.

מתניתין:

יוצאה אשה בשבת בסלע, שהוא מטבע שמניחין על הצינית, על פיסת הרגל, לאדם שיש לו שם מכה, כדי שלא ינגף ברגלו. וגם נרפא על ידי הנחת סלע זו.

הבנות קטנות, שמנקבות אזניהם אך עדיין לא מניחות בנקב נזמים עד שיגדלו, ודרכן להניח חוטים או קסמים באזניהם כדי שלא יסתם הנקב - יוצאות בחוטין הללו. ואפילו בקסמין שבאזניהם, שאינם תכשיט לנוי, התירו לצאת, שאין זה משא, משום שדרכן בכך ^[62].

ערביות, נשים ישראליות שבערב - יוצאות רעולות כדרך נשים ערביות שראשן ופניהם עטופים, חוץ מן העינים.

ומדיות, נשים ישראליות שבמדי - יוצאות פרופות, שמתעטפות בטלית שיש בראשה האחד של הטלית רצועה, וקושרת אבן או אגוז בראשה השני, וכורכת את הרצועה ונעזרת באבן או באגוז כדי שלא תפול הטלית מעליה ^[63].

ולא רק ערביות יוצאות רעולות ומדיות יוצאות פרופות, אלא, וכל אדם יוצא כן, אלא שדברו חכמים בהווה, שבערב ובמדי כך דרכן לצאת.

פורפת מחברת את חלקי בגדיה כשלובשת אותם על האבן ועל האגוז ועל המטבע בשבת.

ובלבד שלא תפרוף בו לכתחלה בשבת, אלא תפרוף מערב שבת, שמעשה זה מועיל לבטל מהמטבע שם מוקצה, ונעשה כמו כלי או מלבוש.

גמרא:

מאי צינית האמור במשנה? בת ארעא מכה שהיא תחת פרסת הרגל.

ומאי שנא סלע דוקא שמניחים אותו שם כדי להגן על הרגל?

אילימא כל מידי דאקושא כל דבר קשה מעלי לה מועיל להגן על המכה מהקוצים - ליעבד לה חספא יניח שם חרס שהוא קשה ויגן על רגלה?

אלא מועיל מטבע סלע שם משום שוכתא ליחלוחית היוצאת מן הכסף מרפאת את המכה, אם כן אין צורך במטבע דוקא ליעבד לה טסא טס של כסף?

אלא הקפידו להניח שם מטבע משום צורתא שצורת המטבע מועילה למכה, אם כן אין צורך במטבע דוקא - ליעבד לה פולסא עגול של עץ ויעשו עליו צורה.

אמר אביי: שמע מינה, כולהו מעלין לה שלרפואת הרגל צריך גם דבר קשה להגן מהקוצים וגם כסף בגלל לחלוחית שבו שהוא יפה למכה וגם צורה של מטבע מועילה לו, ובמטבע של סלע יש את שלושת המעלות הללו ^[64].

שנינו במתניתין: הבנות יוצאות בחוטין שבנקב שבאוזניהם.

אבוה דשמואל לא שביק להו לבנתיה דנפקי לא הניח לבנותיו לצאת בשבת בחוטין שבאוזניהן.

ולא שביק להו לא הניח להם גניאן גבי הדדי לישון זו אצל זו בעודן בתולות.

ועביד להו מקואות של מים מכונסים סמוך לנהר וממשיך לתוך המקווה את מי הנהר וטובלות שם ביומי ניסן.

ועשה לבנותיו מפצי זמורות של עץ שיניחו תחת רגליהן כשטובלות בנהר פרת ביומי תשרי שיש בקרקעית הנהר טיט, ואם לא תניח זמורות או נסרים תחת רגליה יחצוץ הטיט שברגליה ולא תועיל לה הטבילה ^[65].

והוינן בה לפרש את דברי אבוה דשמואל: מדוע לא שביק להו לבנותיו שיהיו יוצאות בחוטין, והאנן תנן במתניתין הבנות יוצאות בחוטין.

ומתרצינן: בנתיה דאבוה דשמואל חוטים שלהן דצבעונין הוו ולפיכך לא התיר להן לצאת גזירה שמא יבואו לשלפם ולהראותם לחברותיהם, וההיתר השנוי במשנה הוא בחוטים שאינם צבועים ^[66].

ומה שלא שביק להו אבוה דשמואל לבנותיו גניאן גבי הדדי, לימא מסייע ליה לרב הונא דאמר רב הונא: נשים המסוללות המתחככות זו בזו מחמת תאות תשמיש  פסולות לכהונה ^[67] ולכך חשש אבוה דשמואל.

ומשני תנאי היא דתניא מי שנשרו כליו שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ור' אלעזר ורבי שמעון אוסרין ואיהו דאמר כר' אלעזר ורבי שמעון:

במוך שבאזנה תני רמי [בר יחזקאל] והוא שקשור באזנה.

ובמוך שבסנדלה והוא שקשור בעקבה.

במוך שהתקינה לנדתה והוא שקשור בירכותיה ורבא אמר אע"פ שאינו קשור כיון דמאיס לה לא אתיא לאחווייה.

אמר רבא עשתה לה בית יד מותר. פי' בית יד שעושה לידה שתכסה אותה כדי שתבדוק מוך לנדתה ולא תגע בו ולא תטנף בו. והא דאמר במוך שבאזנה ותני רמי בר יחזקאל והוא שקשור באזנה אוקמה במהדק ואי לא מהדק אסור:

ושן תותבת של כסף דברי הכל מותר:
ר' שמתיר בשל זהב ור' אלעזר שמתיר בצלוחית של פלייטון ור' שמעון בן אלעזר שמתיר בכל שהוא למטה מן הסבכה אלו כולן סבירא להו כל מידי דגנאי הוא לא אתא לאחווייה והני שיטה נינהו ולית הלכתא כחד מינייהו:
מתני' יוצאין בסלע שעל הצינית סילעיא שיש עליה צורת מטבע ומעלא לצינית שהוא מכה תחת הרגל.

ציניתא בת ארעא.

הבנות יוצאות בחוטין אפילו בקסמים שבאזניהן.

מתני': הבנות קטנות יוצאות בחוטין. פירש"י ז"ל, הבנות הקטנות שמנקבות אזניהן (ועושין) [ואין עושין] להן נזמין עד שיגדלו יונותנין חוטין או קסמים באזניהם שלא יסתמו נקבי אזניהן. וי"מ חוטין שקולעת בהן שערה דאסרי' נכי גדולה בר"פ משום דשכיחא בהו טבילה אבל קטנה דלא שכיחא בה טבילה ש"ד. ולשון ראשון הגון מזה, חדא דקטנות גמי צריכות טבילה דטומאת מגע משום טהרות ואף נדות נמי שכיחא בהו כדתניא מעשה שהיה והטבילוה קודם לאמה ועוד מדקתני אפי' בקסמין איכא למשמע דחוטין נמי אאזנים קיימי דאי חוטי הראש לא שייך למיתני אפי' בקסמין אלו דברי רש"י ז"ל. אבל בירושל' [ו,ה]נראה שהן חוטין שבראשן דגרסי' התם אמתני' דיוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חברתה ר' חנן בר אמי קומי רבנן יהודה בר מנשה בר ירמי' בלבד שלא תצא לא ילדה כשל זקנה ולא זקנה בשל ילדה והא תנינן הבנות יוצאות בחוטין ר' בא בשם ר' יהודה אפי' כרוך על צוארה פי' ואע"פ שאין דומין לשערה וה"ל כילדה בשל זקינה וזקינה בשל ילדה ופריק תמן שאינה יכולה להביא חוט (שאינו) [שהוא] דומה לשערה היא יוצאה בהם, הכא בלבד שלא תצא ילדה כשל זקנה וזקנה בשל ילדה פי' משוס דמיגנייא בהו ואתי לשלפויי, נראה מכאן שאינן חוטין שבאזנים. ומה שהקשה רש"י ליחוש משום דילמא מתרמיא לה טבילה של מצוה י"ל שלא תששו לכך אלא בגדולה דשכיחא לה דמים והיא רדופה לביתה אבל קטנה א"נ טבלה לטהרות אינה רדופה כל כך ועוד דלא שכיחא בה טבילה ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ועוד שהחוטין לבנות שיוצאת וראשן פרוע צריכי להו טפי ולא מנשיא להו כי היכידלייתינהו ארבע אמות ברשות הרבים. ומיהו מאי דקשי' ליה לרש"י מאי אפי' משמע ולבני מערבא נמי קשר דגרסי' תו התם אבא בר ממל מפקיד לשמואל ברר לא תפק תקבל עלך מיתני אלא אבל לא קסמין שבאזני' מ"מ לפי גמרא שלנו לא משמע דהתניא בריש פרקין הבנות יוצאות בחוטין אבל לא בחבקים ומשום טבילה ועוד בנתר דאבוה דשמואל נשואות היו ומקשי' עלה ממתני' אלא משמע בחוטין שבאזניהן הן ואינו מהודקין לחוץ בטביל' וכדתניא לעיל וקסמין נמי אינן חוצצין בטכילה ומשום נפילה נמי קשורין באזנים הוו, אי נמי אין מקפידות עליהן להביאן:

ומפצי ביומי תשרי. פרש"י ז"ל מפני טיט הנהרות, ואפש' שהי' עבה ביותר, אבל אין טיט חוצץ אלא טיט היוצרים והבורות וכיוצא בהן, ואע"פ ששנינו הטביל את המטה אע"פ שרגליה שוקעת בטיט העבה טהורה מפני שהמים מקדמין ומשמע שאין טיט העבה חוצץ בתוך המים התם דוקא במטה אבל ברגלי אדם חוצץ שהוא נכנס לו בין האצבעות ונדחק שם וכן פר במס' נדה דאמרי' אשה לא תטבול בנמל מפני הטיט ואין זה מחוור שאין בנמל טיט יותר משאר בורות. והגאונים ז"ל פירשו לשתיהן מפני הצניעות לפי שהן מתייראות שמא יבוא אדם ויראה אותן ואינן טובלות כתקנן לפיכך הי' עושה להן מפצי לצניעות:

נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה. פירש"י ז"ל לכהן גדול לפי שאינן בתולות. ואין הלשון נוח לפרש כן, ועוד דגרסי' בפ' הערל (יבמות עו.) אמר רבא לית הלכת' לא כברא ולא כאבא, מאי הוא, דאר"ה נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה, ואפי' לר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה ה"מ איש אבל אשה פריצותא בעלמא הוא, ומשמע דר"ה זונה קרי לה ואפי' לכהן הדיוט אסרן, וכ"כ שם רש"י ז"ל עצמו פסולות לכהונה משום זנות. ומיהו איכא למידק מההוא דגרסי' בפ' הבא על יבמתו אנוסת חברו ומפותת חברו לא ישא ואם נשא ראב"י אומר הולד חלל ואמרי' מ"ט דר"א ואר"ה א"ר וכן אמר רב גידל א"ר סביר' ליה כר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה ואקשי' ומי ס"ל והא קיימא לן משנת ראב"י קב ונקי ואלו בהא אמר רב עמרם אין הלכה כר"א קשיא ומאי פרכא דהא ר"ה כר"א סביר' ליה א"ל מדרב קא מקשי' לרב עמרם דרב גברא רבא הוא ורביהו דכולהו ולא פליגי עלי' א"נ לגמרא קשיא ולאו לרב הונא ויש לפרש לר"ה נשים עושות זו עם זו זונות אפי' לרבנן מפגי שאין בהן אישות, ורבא קאמר דאפי' לר"א אינן עושות:

עשתה לו בית יד מהו. רש"י ז"ל ורבנו האי גאון ז"ל פירשו אמוך שהתקינה לנדתה. אבל הראב"ד ז"ל פירשה אמוך שהתקינה לאזנה ושבסנדלה, כלומר: אם עשתה לו בית יד צריך קשירה או לא. ונראה שפירש כן מדאמר רב נחמן בר הושעיא אמר רבי יוחנן עשתה לו בית יד מותר, דמשמע מהאי לישנא דמשום בית יד הוא דמותר, שאילו להתיר אפילו בבית יד היה לו לומר אפילו עשתה לו בית יד מותר. וכן נראה גם מהירושלמי (דפרקין ה"ה), דגרסינן התם א"ר זעירא עשה לו רב חייא בר אשי בית יד למוך שבאזנו.

אמר אביי רבי ורבי אליעזר ורבי שמעון בן אלעזר כולהו סבירא להו דכל מידי דמיגניא לא אתיא לאחוייה. תמיהא לי דהא אפילו לכולי עלמא לא אתיא לאחוייה, דהא בירית מהאי טעמא הוא דשרינן (לעיל שבת ס, א). ועוד דלישנא דמיגניא לא שייך שפיר בכיפה של צמר אלא משום צניעותא. ועל כן נראה לי דכל הני לא נפקן בהו אלא משום מום שן תותבת וכובלת וצלוחית של פליטון דאמרן לעיל (שבת סב, א) מאן דרכה למיפק בצלוחית אשה שריחה רע, והלכך סברי רבנן דכיון שמומה ניכר דכל הרואה אותה יוצאה בשן של זהב כבר הוא יודע ששינה חסר וכן הרואה אותה יוצאה בכובלת כבר יודע שהיא בעלת ריח רע, וכיון שאינה יכולה להעלים מומיה אף היא אינה מקפדת ושלפה ומחויא. ורבי סבר אע"פ שיכירו שהיא בעלת מום לא שלפה ומחויא, כי היכי דלא תתגנה בהראות מומיה בעין. וכן הטעם בכיפה של צמר שאין אשה מקשטת עצמה באותה כיפה אלא אשה שהיא קרחת מפאת ראשה, והיינו דתני לה בהדי פאה נכרית, והיינו דשרו לה טפי כבול בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה משאר תכשיטין, ואפילו כובלת וצלוחית של פליטון לא התירו לה בחצר אע"פ שהוא גנאי לה וקרוב להתגנות בכך על בעלה, אלא שמע מינה דכיפה צריכה לה טפי לסלק גנותה. כך נראה לי.

מתני': בחוטין וכו' שבאזניהם. כלומר: ולא חיישינן לטבילה משום דלא מיהדק ולא חייצי, כדפירש רש"י ז"ל. ולא כפירוש השני שפירש דבקליעת הראש קא מיירי ומשום דבקטנות לא חיישינן לטבילה, דאין פירוש זה מחוור כמו שדחה הוא ז"ל בפירושיו. ועוד דבהדיא קתני בברייתא דמייתינן בריש פרקין (לעיל שבת נז, א) הבנות יוצאות בחוטין שבאזניהם אבל לא בחבקין שבצואריהן, ומפרשינן לה התם משום טבילה. ועוד מדאמרינן בגמ' אבוה דשמואל לא שביק להו לבנתיה נפקן בחוטין שבאזניהן, ואקשינן עליה ממתניתין דקתני הבנות יוצאות בחוטין, ובנתיה דאבוה דשמואל נשואות הוו וכדקאמרינן עביד להו מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי, ואפילו הכי קא מקשה ליה ממתניתין.

נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה. פירש רש"י ז"ל: לכהן גדול משום דכתיב ביה (ויקרא כא, יג) אשה בבתוליה יקח, שיהיו כל בתוליה קיימין. ואין זה מחוור, דבפרק הערל (יבמות עו, א) משמע דמשום זנות קא אסר ליה, דאמרינן התם לית הלכתא לא כברא ולא כאבא, כברא הא דאמרן, כאבא דאמר רב הונא נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה, ואפילו לרבי אלעזר דאמר (שם סא, ב) פנוי הבא על הפנויה [שלא לשם אישות] עשאה זונה התם באיש אבל באשה פריצותא בעלמא הויא, אלמא משמע דטעמיה דרב הונא משום זונה קא אסר לה ואפילו לכהן הדיוט.

ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות נט, ב) אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא [נשוי אנוסת חבירו ומפותת חבירו לא ישא ואם נשא] רבי אליעזר בן יעקב אומר הולד חלל, ואמרינן (שם ס, א עי"ש) מאי טעמא דרבי אליעזר אמר רב הונא אמר רב וכן אמר רב גדל סבר לה כרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, ואקשינן ומי סבר ליה [כותיה] והא קיי"ל דמשנת ר"א בן יעקב קב ונקי (שם מט, ב), ואילו בהא לית הלכתא כרבי אלעזר דאמר רב עמרם (שם סא, ב) אין הלכה כרבי אלעזר, ואי איתא דרב הונא בשיטת רבי אלעזר אמרה ומשום זונה קא אסר לה לכהונה מאי קא קשיא ליה התם דמוקי ליה לרבי אליעזר בן יעקב כרבי אלעזר היינו משום דלדידיה סבירא ליה כרבי אלעזר. ויש לומר דתלמודא קא קשיא ליה היכי קאמר הכין רבי אליעזר בן יעקב, דאי בשיטת רבי אלעזר אמרה תיקשי לן הלכתא אהלכתא. ואי נמי יש לומר דמדרב קא מקשה ליה לרב עמרם דרב רבהון דכולהו הוה.

ומפצי ביומי תשרי. פירש רש"י ז"ל: לשים תחת רגליהן מפני טיט הנהרות. וכן פירש הרב בפרק בתרא דנדה (סז, א) גבי אשה לא תטבול בנמל מפני הטיט. וכן היה נראה מאותה סוגיא שם לכאורה, מפני שאמרוה שם סמוך לנתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה ואע"ג דהשתא ליכא אימר בדריוני נפל, וגם אותה שלא תטבול בנמל למד מן הענין, ושניהם משום חציצה. ויש מקצת ספרים שכתוב בהן שם גם בההיא דלא תטבול בנמל אע"ג דהשתא ליכא אימר בדריוני נפל, וזה בפירושו של רש"י ז"ל מפורש.
ומכל מקום אינו נראה, לפי שאין טיט בנמל יותר מבשאר נהרות. ועוד שאין חוצץ אלא טיט היון דהיינו טיט הבורות וטיט היוצרים בלבד, כמו ששנינו במסכת מקואות בפרק ט' (מ"ב). ובגירסאות מדויקות ששם (בנדה) לא גריס אע"ג דליכא השתא אימר בדריוני נפל. והגאונים לא גרסי ליה כלל.
והנכון כפירוש הגאונים ז"ל שפירשו דמשום צניעות היה עושה להן כן, מפני שהן מתיראות שמא יבא אדם ויסתכל בהן ולפיכך ימהרו לטבול ואינן טובלות כדרכן, ולפיכך היה עושה להן מפצי להיות כמסך להבדיל בין הנהר ובין העם לצניעות בעלמא, והוא הדין והוא הטעם לאותה שלא תטבול בנמל.

המשנה הששית יוצאין בסלע שעל הצינית הבנות יוצאות בחוטין אפי' בקסמין שבאזניהם ערביות יוצאות רעולות ומדיות פרופות וכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה אמר הר"ם פי' צינית חולי הנקרא בערבי סל"עא וחכמים קוראין אותה בת ארעא לעובי חלטיה וקושי עצמה וסלע כמו פשוט מפותח מכסף או נחשת וזולתו כי סגלת התועלת הוא בפתוח וחוטין חוטין קשורין בצואר ובלבד שלא יהו צבועין כי אם היו צבועים מחמת יפים תסיר אותם מצוארה ותראם לחברותיה ברה"ר רעולות כמו פעמונים או זגים כי הנשים הערביות היו יוצאות בזגין כמו שמנהגן לצאת תמיד והוא מין ממיני החלי הנטיפות והשירות והרעלות וכמהו והברושים הרעלו כלומר הונדו והרעלו והונעו כדי שיפול פרים וקסמין שבאזניהם עצים קטנים עגלים היו מכניסי' אותם בנקבי אזניהם כדי שלא יסגר הנקב ופרופות כמו כרוכות ר"ל כי הנשים היו אוספות שולי הרדיד וכנפותיו יחד על דבר קשה כמו אבן או עץ וקושרות מלמעלה ואח"כ אמר כי כל הנשים מותר להם לצאת בזה הענין ומה שייחד ערביות ומדיות לפי שהן הידועות בזה המעשה וזה המנהג:

אמר המאירי המשנה הששית והכונה לבאר בה ענין החלק הששי והוא שאמר יוצאין בסלע שעל גבי הצינית ופי' בגמ' בת ארעא ר"ל מכה שתחת כפות הרגל והיו רגילים לקשור בה סלע לרפואה ולענין גוף הרפואה שאלו בה בגמ' מאי שנא סלע אי משום דאקושא ר"ל שהיא קשה ומגינה על המכה מקוצים ויתדות ליעביד לה חספא אי משום שוכתא ר"ל חלודה היוצאת מן הכסף שמועיל למכה ליעביד לה טסא ר"ל רדיד של כסף ומה ענין למטבע אי משום צורתא ר"ל הצורה שבמטבע שהיא שוקעת ומניחין מקום שקיעתה על המכה שלא תדחק בדריסתו על המכה ליעביד ליה פולסא ושאלו בזו שנראה מכאן שהפולסא יש עליה צורה ובמציעא אמרו אין מחללין מעשר שני על אסימון ואמרו שם מאי אסימון פולסא אלמא פולסא אין עליה צורה עד שפירשו כאן ליעביד פולסא ויחוק עליה צורה ויש שפירשו כאן פולסא חתיכת עץ ויחוק עליה צורה וגדולי המפרשים פירשו שסתם פולסא ודאי יש עליה צורה על הדרך האמור בסוגיא זו אלא שהוא מטבע שאינו יוצא ולענין מעשר צריך מטבע היוצא ומטבע היוצא צריך לצורה מפורסמת לאותה מלכות כגון כתב שם האדון או שם עירו ותירץ בה שמע מינה כלהו מעלו ר"ל הקושי והצורה והחלודה ואין שלשתם אלא במטבע גדול כגון סלע וצריך שתדע שזו שאמרו אי משום צורתא שנר' ממנה שהם היו רגילים לרפא בצורות לא בצורות הנעשות על פי השעה לפי מבט הכוכבים חלילה שזהו מין ע"ז כמו שביארנו בסנהדרין אלא שהוא סלע מן הסלעים העוברים בהוצאה והיא רפואה המוניית כעשיית הצורה הנקראת צורה שלומיית על הלחי הבולט ולגדולי מפרשי הלכות ראיתי שהצורה שהיא שוקעת מועילה למכה ונראה ביאור דבריהם שמניחין מקום שקיעתה על המכה שלא ידחק מקום המכה בדריסתו וינזק ויפה פירשו:

הבנות יוצאות בחוטין ר"ל הבנות הקטנות שמנקבים את אזניהם ואין עושים להם נזמים עד שיגדלו ונותנין חוטים או קסמין באזן שלא יסתמו הנקבים וזהו שאמר אפילו בקסמין שבאזניהם כלומר אע"פ שהקיסמין אינם תכשיט כלל וי"מ חוטין שקולעין בהן שערותיהן שאסרנום בגדולה מסרך טבילה והקטנות הואיל ואין טבילה מצויה בהם מותר ויש דוחין פירוש זה מפני שהטבילה לקטנות אע"פ שלענין דמים אינה מצויה לענין טהרות מיהא מצויה ומצויה ועוד שהקסמין מעידין על החוטים שבתכשיטי האזן אנו עסוקים וי"מ בחוטין שבצואריהם ואין כאן סרך טבילה שאין אשה חונקת עצמה כמו שביארנו בראש הפרק:

ערביות רעולות ר"ל נשים ישראליות שבערביא יוצאות רעולות ר"ל בעיטוף ראשיהן ופניהן חוץ מן העינים והוא מענין הרעלו' הנזכרות בתכשיטי הנשים בנבואת ישעיה וכן מדיות יוצאות פרופות והענין שהיו נוהגות להתעטף בטלית שבו רצועה בשפה האחת כנגד הצואר וכורכת בשפה האחרת אבן או אגוז או מטבע וקושרת הרצועה על אותו הכרך שלא ישמט הטלית מעליה ואותו חבור הבא מצד אחד לחבירו הוא קרוי פריפה על הדרך שמתרגמים קרסים פורפיא והוא שאמר:

משנה פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף כתחלה בשבת אמר הר"ם פי' זאת הפרפה היא בשבת כי אין בה קשר ולא כריכת החוט בלבד ואמר ובלבד שלא תפרוף כתחלה בשבת הוא חוזר על המאמר האחרון והוא אמרו על המטבע לפי שהוא אסור טלטול מטבע בשבת:

אמר המאירי פורפת על האבן או על האגוז או על המטבע וז"ש אח"כ ובלבד שלא תפרוף לכתחילה בשבת שאלו עליה בגמ' והא אמרת רישא פורפת לכתחילה ופירש בה סופא אתאן למטבע כלומר שהמטבע אחר שאינו ראוי לטלטול לא תפרוף לכתחילה בשבת אלא שאם פרפתהו מערב שבת יוצאה בו אבל אבן אחר שהקצה אותה והכינה לכך ראויה לטלטול היא ומותר ובתי ידים הנקראים גאנץ וכן כובע שעל הראש העשוי להולכי דרכים להגין מן החמה לא הוזכרו כאן ורוב גאונים מסכימים בהיתרם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

זה שהתרנו בחוטי הבנות אם היה של מיני צבעונין אסור ויש מתירים ולא הוזכר לדעתם על אבוה דשמואל שלא היה מניח את בנותיו לנשאן אלא מדרך חסידות ועל הדרך שהוזכר בו שלא היה מניחן לישן זו אצל זו ואע"פ שנשים המסוללות זו בזו לא נפסלו לכהונה היה עושה כן שלא יהו רגילות בקירוב בשר אחרים עד שיבאו לידי הרהורים רעים:

בפירש"י בד"ה הא דמהדק כו' ל"א מתלמידי כו' ר"י ובית מדרשו סמוך לביתו הוה כו' עכ"ל לכאורה ה"מ לפרש גם לפי' זה דהיה רה"ר מפסיק ודר"י קשור הוה ובפשיטות פריך על דחלוקין עליו חבריו לאסור אף בקשור והתני רמי כו' וי"ל דלפירוש זה ודאי דמדקדק אמאי נקט בי מדרשא דלא ניחא ליה למימר דמעשה שהיה כך היה דמ"מ ה"ל למנקט נמי דהוה בי מדרשא והוה רשות הרבים מפסקת שזהו עיקר החידוש ודו"ק:

בד"ה אבל של כסף כו' ויש לתרץ דרבנן מיסר קאסרי מ"מ כו' עכ"ל ר"ל דנהי דרבנן נמי לאו לאתויי חיישינן מ"מ רבנן אסרי לשל זהב מטעמא אחרינא משום דחייכי ותלמודא לא קחשיב אלא הני תנאי דאסקי למלתייהו להיתרא ודו"ק:

תוס' בד"ה ליעביד ליה כו' וי"ל דצורת סלע צריך עכ"ל ויש לדקדק לפ"ז מנליה דכולהו מעלי אימא דצורת סלע בעי וי"ל דתלמודא סמך עצמו דאי משום צורת סלע לחוד ליעביד ליה של עץ בצורת סלע אי לאו דבעי נמי שוכתא ולא חש התלמוד להאריך בזה מיהו איך שיהיה הפי' גם לפרש"י אכתי מנליה דאקושא מעלי לה וי"ל דפסיקא ליה לתלמודא דאיכא מידי אחרינא דאית ביה שוכתא ותקשי ליעבד ליה צורת סלע אי לאו דבעי נמי אקושא וההוא מידי אחרינא לאו אקושא הוא והתלמוד לא חש להאריך בזה ודו"ק:

בגמ' איתמר נמי אמר רב נחמן בר אושעיא וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה יוצאה בה וכו' וד"ה דמיגלי וכו' הכל דבור אחד:

רש"י בד"ה אבל של כסף כו' ומ"ש רבי דקשרי משום דחשיב כו' כצ"ל:

בד"ה יוצאה בה כו' ומחויי דמיגלי כו' הד"א:

רש"י ד"ה פוטר בכובלת. ואוקימנא דהאי פוטר מותר לכתחלה. לכאורה יפלא מדוע אינו מביא אביי אידך ברייתא דשם דתני בה להדיא דר"א מתיר לכתחלה. ואולי י"ל דההיא לא מתניא בר"ח ור"א. והך מתניא בתוספתא וע' מש"כ לעיל (סג). אך כאן עדיין יש לדון דהא מ"מ אי לאו דההיא לא הוה ידעינן מהך דמתיר לכתחלה. אולם כה"ג מצינו לעיל (מה) ע"ש בפירש"י ד"ה אלא מן הסמוך לה:

גמ' לדורשיני. נ"ב תרי מלין לדיר שני כלומר לתולעת שבשנים כמו (פ"ט דפרה מ"ב) הדירה והכנה שבתבואה:

תוס' ד"ה ומפצי. ור״ת פי' כו'. נ"ב נייד מפירש"י משום דק״ל ההיא דתנן (מקואות ספ"ז) שהמים מקדימין ורש"י מפליג בין טיט לטיט עיין ביו"ד סי' קצ"ח (וע"ש בהגר"א ס״ק ל' מ״ד):

תוס' ד"ה אמר רב וכו' מדתני בחולין. ראיה זו כתבו תוספות בחולין בשם ירושלמי:

ע"ב בתוס' בד"ה שמא ירבו הנוטפים פי' מי גשמים וכו' וא"ת אמאי חיישינן וכו' לימא קמא קמא בטיל כדאמר בפ"ה דעכו"ם וכו' עס"ה. ונראה דקושיא זו היינו לפי שיטת ר"י בעל התוס' וסייעתו שכתבו התוס' בפרק המוכר את הבית דף ס"ו ובכמה דוכתי דהך ברייתא דת"כ דאיירי בפסול שאובין ודריש מהיקשא דמים למקוה אינו אלא מדרבנן ואסמכתא בעלמא הוא א"כ משמע דלענין זוחלין ונוטפין נמי מדרבנן ומש"ה קשיא להו דנימא קמא קמא בטיל משא"כ לפי' ר"ת וסייעתו דהאי ברייתא דת"כ פסולה דאורייתא היא א"כ אין מקום לקושיא זו דשפיר מצינן לחלק בין פסול מקוה דאורייתא ובין יין נסך שהוא מדרבנן ועיין בתוס' פרק הגוזל דף ק' ע"ב בד"ה אומר לו גדור שהאריכו בזה וע"ש בחידושינו והרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין האריך בזה ועיין ג"כ בל' הר"ן ודעתי להאריך בהלכות מקואות אי"ה:

פיסקא פורפת על האבן וכו' והאמרת רישא פורפת וכו' אמר אביי סיפא אתאן למטבע ופרש"י דמטבע לאו בר טלטול הוא אבל אבן שהוקצה לכך ראוי לטלטול עכ"ל. משמע דבאבן מיהא בהוקצה לכך מאתמול וא"כ לפ"ז הו"מ לשנויי דרישא דפורפת היינו שהוקצה מאתמול וסיפא דלא תפרוף היינו בשלא הוקצה אלא כיון דלקושטא דמילתא במטבע לא מהני אע"ג דהוקצה מאתמול כמ"ש הטור והש"ע מש"ה מוקי לה אביי בהכי מיהו הר"ן ז"ל כתב בענין אחר ואפשר שהוא ע"פ שיטת הרמב"ם והא דלא מהני יחוד עכ"פ במטבע נ"ל שאין דרך ליחד מטבע לשום דבר ובטלה דעתיה אצל כל אדם ועיין בשלטי גבורים ודו"ק:

בד"ה הקיטע יוצא בקב שלו וכו' והקשה ר"ת דבמסכת יומא משמע דלכ"ע מנעל הוא וכו' עס"ה. והרשב"א ז"ל בחידושיו האריך בזה למעניתו וגם מ"ז בס' מג"ש כתב באריכות ליישב הסוגיא דהכא ודמס' יומא ושניהם לדבר אחד נתכוונו דסוגיא דהכא היינו כהנך אמוראי דלית להו הך אוקימתא דרבא במס' יומא ולפי שראיתי שגם בתוס' ישני' דמס' יומא האריכו מאוד בענין זה ועיקר השקלא וטרי' שייך למס' יומא לכן הסכמתי בלבי לבאר הסוגיא במס' יומא אם יגזור ה' עלי בחיים:

שוטחן בחמה. מי שנשרו כליו בדרך במי גשמים: אבל לא כנגד העם. שלא יאמרו כבסן בשבת האי תנא סבר דמידי דמשום מראית העין מותר בחדרים: אוסרין. כרב: עשתה לו בית יד. למוך שבאותו מקום מהו למיסריה דילמא שקלה וממטא לה בידים דלא מאיס לאוחזה בבית יד שלה: עשתה . לה בית יד מותר. דלא אמרינן לא מאיס אלא אפילו בבית יד מאיס: רבי יוחנן נפיק ביה לבי מדרשא. במוך שבאזנו שהיה זקן והיתה לו צואת האוזן מרובה: וחלוקין עליו חבריו. מפני שלא היה קשור באזנו והוא יוצא בו לרה''ר: הא דמיהדק. דר' יוחנן היה תוחב באזנו יפה ומהדק ולא בעי קשירה ודרמי בר יחזקאל בדלא מיהדק ל''א מתלמידי רבינו הלוי דרבי יוחנן קשור הוה ובית מדרשו סמוך לביתו הוה ולא היתה רה''ר מפסקת: והא תני רמי והוא שקשור כו'. וכי קשור מיהא אפילו לרה''ר מותר ואמאי קאמר לבי מדרשו ולא קאמר לרשות הרבים ומשני דר' יוחנן קשור ולא מיהדק הקשר ולשון ראשון מיושב מזה: לדורשיני. לחולי השינים: זנגבילא. גינזירו: דרצונא. קנמון: לא שנו. דחכמים אוסרין אלא של זהב שמשונה במראה משאר שינים ודילמא מבזו לה ושקלה לה בידה וממטיא: אבל של כסף. שדומה לשאר השינים דברי הכל מותר לשון רבותי ולי נראה טעמא דשל זהב משום דחשיבא ואתי' לאחויי לכך אסור אבל של כסף לא חשיבא ולא אתי' לאחוויי וללשון רבותי קשיא לי הא דאמר אביי רבי ור''ש בן אלעזר כו' ואי טעמא דרבנן משום דחייכי עלה הוא מאי שנא רבי דקחשיב ליה רבנן נמי לאו לאחוויי חיישי ויש לתרץ דרבנן מיסר קאסרי מכל מקום ורבי מתיר דקסבר לא חייכו עלה ולא שלפא להו ומיהו ה''ל למיחש דלמא שלפא לה משום אחוויי אלא לא שלפא משום דאי מחוי לה גנותא היא: רבי הא דאמרן. דלא חייש דילמא שלפא: פוטר בכובלת. ואוקימנא דהאי פוטר מותר לכתחילה הוא ואמר טעמא מאן דרכה למיפק בכובלת אשה שריחה רע ולא שלפא ומחויא גנותה: למטה מן הסבכה. כגון כיפה של צמר: יוצאה בה. דלא חיישינן דילמא שלפא ומחוויא דמיגלי שערה ומגניא בה שהשבכה נוי הוא לשער: מתני' סלע. מטבע הוא: צינית. מפרש בגמ': הבנות קטנות. שמנקבות אזניהם ואין עושין נזמים עד שיגדלו ונותנין חוטין או קסמים באזניהם שלא יסתמו אזניהם לוי''ה: ואפילו. רבותא קאמר דאע''ג דלאו תכשיט נוי הוא אורחא בהכי ולא משאוי הוא ויש מפרשין חוטין שקולעת בהן שערה דאסרינן לגדולה בריש פרקין התם משום דשכיחא בהו טבילה אבל קטנות דלא שכיחא בהו טבילה שרי ולשון ראשון הגון מזה חדא דקטנות נמי צריכות טבילה לטומאת מגע משום טהרות ואף נדות נמי שכיחות בהו כדתניא (נדה דף לב.) מעשה שהיה והטבילוה קודם לאמה ועוד מדקתני אפי' בקיסמין איכא למישמע דחוטין נמי אאזנים קיימי דאי חוטי הראש לא שייך למיתני אפי' בקסמין: ערביות. נשים ישראליות שבערב: יוצאות רעולות. דרך ערביות להיות מעוטפות ראשן ופניהם חוץ מן העינים וקרי לה בלשון ערבי רעולות היינו הרעלות דכתיב גבי תכשיטי נשים בספר ישעיה: מדיות. נשים ישראליות שבמדי: פרופות. שמעטפות בטלית ותולה הרצועה בשפתה האחת כנגד צוארה ובשפתה השנית כורכת אבן או אגוז וקושרת הרצועה בכרך ואין הטלית נופל מעליה: פורפת. כמו קרסים דמתרגמינן פורפין כל המחבר בגד לחבירו קרי פריפה: ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת. ובגמ' פריך והאמרת רישא פורפת: גמ' בת ארעא. מכה שהיא תחת פרסת הרגל וקושר בה סלע לרפואה: דאקושא. שהיא קשה ומגינה על המכה מקוצים ויתדות דרכים: שוכתא. ליחלוחית היוצא מן הכסף ובלע''ז רוי''ל ויפה למכה שוכתא כמו דשתך טפי דאלו מציאות (ב''מ דף כו.) ומשתכין כנחשת דתענית (דף ח.): ליעבד טסא. דכספא טיבעא למה לי אלא משום צורתא דטיבעא מעליא למכה ולאו שוכתא: ליעבד פולסא. עגול של עץ ויצור עליו: אמר אביי ש''מ. ממתני' דנקט סלע: כולהו בהדדי מעלו לה. ולהכי נקט סלע דאיתנהו לכולהו אקושא ושוכתא וצורתא: לא שביק להו לבנתיה כו'. מפרש לקמן טעמא דכולהו: גניאן גבי הדדי. לישן זו אצל זו בעודן בתולות: מקואות ביומי ניסן. של מים מכונסין או סמוך לנהר וממשיך לתוכן מי הנהר וטובלות שם: ומפצי ביומי תשרי. שטובלות בפרת ומפני הטיט שלא יהא חציצה נותנות המפץ תחת רגליהן: דצבעונין. וחייש למישלף ואחוויי: המסוללות. מתחככות משום תאות תשמיש:

לעיל אמר רב כל מקום שאסרו חכמים כו'. י''מ דאין הלכה כרב מדתני בחולין (דף מא.) אין שוחטין לתוך גומא ברשות הרבים שלא יחקה האפיקורסים ובחצר מותר ומיהו אין זה ראיה דבחצר מותר דאף הרואה אותו אומר לנקר חצרו הוא צריך אבל בעלמא שאם יראה אדם הרואה יחשדנו אפילו בחדרי חדרים אסור: ליעבד לה פולסא. פ''ה חתיכה של עץ ויצור עליה צורה ולפירושו ניחא מה שמקשים דבעלמא אמר מאי אסימון פולסא ופ''ה התם היינו דבר שאין עליו צורה וקשה דהכא משמע דפולסא הוא דבר שיש עליו צורה ולפירש''י ניחא דפירש ליעבד פולסא בלא צורה ויצור עליו הצורה אבל לפיר''ת קשה דפירש אסימון הוי של מתכת ויש עליו צורה אבל אינה חשובה ואינה יוצאה אם כן הכא מאי איריא סלע אפילו אסימון ושמא י''ל דצורת סלע צריך: ומפצי ביומי תשרי. פ''ה מפני הטיט שלא יהיה חציצה ונותנות המפץ תחת רגליהן ורבינו תם פירש שהיו נותנות מפצי זקופות שלא יראו אותן העולם ויתביישו מהם ולא יטבלו היטב: