שבת סה ע"ב

פסולות לכהונה לא סבר כי היכי דלא לילפן גופא נוכראה ועביד להו מקוה ביומי ניסן מסייע ליה לרב דאמר רב מטרא במערבא סהדא רבה פרת סבר שלא ירבו הנוטפין על הזוחלין ופליגא דשמואל דאמר שמואל נהרא מכיפיה מיברך ופליגא דידיה אדידיה דאמר שמואל אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד: פורפת על האבן כו': והאמרת רישא פורפת אמר אביי סיפא אתאן למטבע בעי אביי אשה מהו שתערים ותפרוף על האגוז להוציא לבנה קטן בשבת תיבעי למ''ד מערימין תיבעי למאן דאמר אין מערימין תיבעי למאן דאמר מערימין בדליקה התם הוא דאי לא שרית ליה אתי לכבויי אבל הכא אי לא שרית ליה לא אתי לאפוקי או דלמא אפילו למאן דאמר אין מערימין בדליקה התם דרך הוצאה בכך אבל הכא אין דרך הוצאה בכך אימא שפיר דמי תיקו:
מתני' הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר' מאיר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סה - ב

ודחינן: לא אין ראיה מאבוה דשמואל לרב הונא, דאף אם לא נפסלות לכהונה סבר שאין להניחן לעשות כן, כי היכי דלא לילפן גופא נוכראה שיתאוו לשכב עם איש.

ועביד להו מקוה ביומי ניסן ולא טבלו בנהר פרת בימי ניסן.

מסייע ליה לרב, דאמר רב: מטרא במערבא - סהדא רבה פרת כאשר יורדים גשמים בארץ ישראל, נהר פרת מעיד על כך שמתרבים מימיו על ידי גשמי ארץ ישראל, ולפיכך לא הניחן לטבול בנהר בניסן סבר שלא ירבו ^[68] הנוטפין על הזוחלין.

מעיין מטהר כאשר מימיו זוחלים ואילו מקוה מטהר רק כאשר מימיו עומדים. ובימי הפשרת השלגים בניסן יש לחשוש שמא רבו מי הגשמים בנהר פרת על מי המעיין ובטלו תורת מי מעיין מהם, ומי גשמים אינם מטהרים אלא במקווה כשהם עומדים ולא כשהם זוחלים.

ומה שאמר רב שנהר פרת מתברך ממי הגשמים פליגא דשמואל.

דאמר שמואל: נהרא מכיפיה מתברך מעצמו ולא ממי הגשמים.

ופליגא דידיה אדידיה מימרא זו של שמואל נחלקת על מימרא אחרת דאמר שמואל עצמו ^[69]: אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי ^[70] בלבד. ומשום שבשאר ימות השנה חשש שמואל שנתרבו מי הגשמים ובטל מהנהר תורת מעיין.

ומוכח שהוא חזר בו ממה שאמר שכל נהר שגדל, גידולו מהמעינות שבו.

שנינו במתניתין: פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת.

ומקשינן: והאמרת רישא פורפת, וכונת המשנה שמותר לפרוף לכתחלה בשבת, שהרי לא בא התנא להשמיענו שיוצאת בשבת כשבגדיה פרופים שהרי כבר שנינו "מדיות יוצאות פרופות". וקשה הרישא שאמר פורפת על הסיפא שלא תפרוף לכתחלה בשבת.

אמר אביי: הרישא שפורפת לכתחלה בשבת מדובר באבן או באגוז שאין בהם תורת מוקצה [אגוז אינו מוקצה - ואבן עגולה שדרכה לפרוף בו אינו מוקצה כשיחדה במחשבתו לכך מבעוד יום].

והסיפא שלא תפרוף לכתחלה בשבת, אתאן למטבע שצריך מעשה מערב שבת לבטל ממנו תורת מוקצה ^[71].

בעי אביי: אשה מהו שתערים ותפרוף על האגוז כשמטרתה להוציא כדי לתנו לבנה הקטן לאוכלו בשבת?

בפרק כל כתבי [לקמן דף ק"כ] נחלקו האם מותר להערים בשעת הדליקה וללבוש כל מה שיכול ללבוש כדי להציל את הבגדים, או אסור, ומסתפקת הגמרא האם הספק אם מותר להערים ולפרוף, יהא תלוי באותה מחלוקת.

ואמרינן: תיבעי למאן דאמר בדליקה שמערימין, ותיבעי גם למאן דאמר בדליקה שאין מערימין שיש לחלק ולומר שהערמה בפריפת אגוז שונה.

תיבעי למאן דאמר מערימין בדליקה, שמא יש לחלק שדוקא התם הוא שהתירו חכמים להערים ולהוציא דרך מלבוש משום דאי לא שרית ליה להוציא כך, מתוך שבהול על ממונו אתי לכבויי ולעבור על איסור תורה, אבל הכא אי לא שרית ליה להוציא דרך הערמה לא אתי לאפוקי לצורך בנה, שמא לא התירו באופן כזה?

או דלמא, יש לומר להיפך שאפילו למאן דאמר אין מערימין בדליקה יש לחלק ולומר, דוקא התם דרך הוצאה בכך שמוכרי כסות מוציאים הרבה בגדים דרך מלבוש לכך אסרו, אבל הכא אין דרך הוצאה של אגוז בכך על ידי שקושרת את הבגד בו, אימא שפיר דמי והתירו להערים.

תיקו! ^[72]

מתניתין:

הקיטע שנקטעה רגלו יוצא בקב שלו המחזיקה את רגלו ומאפשר לו ללכת [ומלבד זה יש לו משענת שמחזיק בידו] לפי שהוא משמש לו כמנעל, דברי רבי מאיר.

הערות

^[68] התרומת הדשן [רצד] הקשה מדוע מקוה שהוא כשר, אפילו אם יוסיפו עליו כל מים שאובין [פסולים למקוה] שבעולם לא נפסל המקוה, ואילו מעין שנוספו עליו רוב מי גשמים [שהם כשרים לטבילה אלא שמעלתם פחותה ממעין וצריכים להיות אשבורן] נפסל המעין ונעשה דינו כמקוה? ראה מה שתירץ, והב"ח [יו"ד, רא] הוסיף עוד חילוק. אך הט"ז [רא, ג] העיר שבאמת גם במעין יש אופנים שאם מוסיף עליו הרבה מים [יותר מרוב] נעשה הכל כמעין וכך מפורש במשנה [מקואות א, ז], אלא שנחלקו הראשונים באיזה אופן אם נתרבו מים על המעין נשאר דינו כמעין, ובאיזה אופן נפסלים הנהרות מלהיות כמעין כמבואר בגמרא כאן, והובאה מחלוקת זו בר"ן [כאן על הרי"ף, ובנדרים מ, ב]. דעת הרמב"ם שדוקא אם הוסיף מים בתוך גומת המעיין הם הופכים למי מעין, אבל אם נוספו מים על המשך זחילת מי המעיין והם רבו על מי המעיין דינם כמקוה, וכך מדובר בנהרות בימי ניסן. והמשנה אחרונה במקואות [א, ז] מפרש שבתוך גומת המעיין דינו כ"קבוע" שאינו בטל ברוב, ומיישב כך את קושייית התרומת הדשן. אך הכסף משנה [ט, יא] מפרש את הרמב"ם באופן אחר. ודעת הראב"ד שבכל מקום שמי המעיין מתפשטים יכול להוסיף עליהם הרבה מים וישאר דינו כמעיין, אבל אם יתרבו המים ויתפשטו מחוץ למקום הקבוע של המעיין התבטלה חשיבות המעין ונעשה דינו כמקוה [במקום התפשטותו], ובנהרות ביומי ניסן באמצע הנהר מותר לטבול בזוחלין ובצידי הנהר במקום התרחבותו על ידי מי הגשמים דינו כמקוה. [ראה רמב"ם מקוואות ט, יא והשגת הראב"ד וכסף משנה שם].

^[69] הר"ן [על הרי"ף, בנדרים מ, ב] מפרש בשם הרמב"ן ששמואל לא חזר בו ממה שאמר שמותר לטבול בנהרות זוחלין אפילו כשרבו עליהם מי גשמים, אלא שהוא מחמיר לנהוג למעשה כמו רב ואבוה דשמואל, ולכן פסקו הרי"ף והרמב"ם [י, יג] שאסור לטבול בנהרות בימי ניסן. וכך פסק השו"ע [רא, ב], והרמ"א כתב שכך נכון להורות ולהחמיר. אבל רבנו תם פסק כשמואל שמותר לטבול בנהרות גם כשנתרבו עליה מי הגשמים, ומשום שהגמרא בבכורות [נה, ב] אומרת שיש סתם משנה כדבריו. והרמ"א [רא, ב] כתב שכך נהגו ברוב המקומות שאין בהם מקוה, ואין למחות ביד הנוהגים להקל. אלא שיש הגבלות באיזה נהרות מותר וכדלהלן.

^[70] כתב הר"ן [על הרי"ף, ובנדרים מ, ב] שאין כונתו לפסול את כל הנהרות חוץ מנהר פרת, וכן לא נפסל נהר פרת כל השנה חוץ מתשרי, אלא הכל לפי הענין ואם יש חשש שרבו מי הגשמים על הנהר אסור לטבול בו, ואם אין חשש שהתרבו מי הגשמים כל כך מותר לטבול בנהר [בזוחלין]. וכונת שמואל בדבריו: פרת, וביומי תשרי, למעט שני דברים - שנהר שלפעמים הוא יבש לגמרי אסור לטבול בו אפילו ביומי תשרי ובזמן שהוא מלא, משום שדוקא נהר פרת וכיוצא בו שאינו יבש לעולם אין לחשוש שכל מימיו הם מהגשמים והפשרת שלגים. וכן מי שלא מכיר את טבעו ודרכו של נהר פרת [וכיוצא בו] יכול לטבול בו רק ביומי תשרי שאז אין כלל חשש שרבו עליו מי הגשמים, אבל מי שיודע ומכיר את הנהר ורואה שלא נתרבו מימיו הרבה יותר מאשר בימי תשרי יכול לטבול בו גם בשאר ימות השנה. והרמ"א [רא, ב] פסק שאף במקומות שנוהגים לטבול בנהרות כל השנה, אם הנהר לפעמים יבש לגמרי אסור לטבול בו.

^[71] הרשב"א תמה מה החילוק בין אבן למטבע, ומדוע מטבע צריכה יותר ייחוד מערב שבת והריטב"א מפרש שמטבע מפני חשיבותו לא מספיק שיחשוב וייחדו בכונה או דיבור אלא צריך מעשה. וראה פני יהושע. אך רבי עקיבא איגר [בשו"ע שג, כב] כתב שאם הוא מייחד את המטבע לעולם שהוא יהא מונח בבגד לפרוף בו באופן קבוע, מותר אפילו לייחדו ולפרוף בו בשבת עצמה, וכאן מדובר שהוא מייחד אותו לפרוף בו רק בשבת זו ולכן צריך לעשות בו מעשה מערב שבת. ולפי זה צריך לומר שמדובר כאן באבן עגולה שמיועדת לפרוף בה ולכן מועיל בה ייחוד לשבת אחת, אבל אבן רגילה לא מועיל לייחד אותה לשבת אחת כמו שפסק המגן אברהם [שח, מג]. ראה משנה ברורה שג, עג.

^[72] הטור ושו"ע פסקו [שא, כג] שלרשות הרבים אסור ולכרמלית מותר, ומשום שכל ספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא ורשות הרבים הוא איסור הוצאה דאורייתא וכרמלית דרבנן. אך הרמב"ם [יט, יב] כתב שאסור להערים ולפרוף ולא חילק. [ונראה מדבריו שאפילו לרשות הרבים אינו איסור דאורייתא שאינו דרך הוצאה וכך משמע בגמרא. וראה בית יוסף [שג]. והוסיף הרמב"ם שאם פרפה מותר לה לצאת בו, והטור והשו"ע [שג, כב] הוסיפו על דבריו שמדובר שפרפה מערב שבת, ופסקו שאם פרפה בשבת אסור לה לצאת עמו לרשות הרבים [שם, כג]. אך השלטי הגיבורים תמה מנין להם שייחוד מטבע במעשה לפרוף בו צריך להיות מערב שבת, וכתב שבפשטות כונת הרמב"ם שאם פרפה בשבת עצמה אף שהיה אסור לה לפרוף מותר לה לצאת בו. וראה תהלה לדוד [שג, ט].

פסולות לכהונה, שהדבר נחשב לזנות וזונה אסורה לכהן (תוספות).

ודוחים: לא, אין הדבר הכרחי, ואילו טעמו של אבי שמואל — משום שהוא סבר כי היכי [כדי] שלא לילפן גופא נוכראה [תלמדנה, תתרגלנה, לישון עם גוף זר], ויבואו בסופו של דבר.

ועביד להו [ועשה להן] מקוה ביומי [בימי, בתקופת] ניסן, הרי זה מסייע ליה [לו] לרב שאמר רב: מטרא במערבא סהדא רבא [לגשם היורד במערב, בארץ ישראל, העד הגדול] הוא נהר הפרת, שמי הפרת מתרבים לאחר תקופת הגשמים, וגשמי צפון בבל שמשם יורד הפרת מקבילים בעיקרם לגשמים שבארץ ישראל, ולכן מי הפרת המרובים שבתקופת האביב — מי גשמים הם. וסבר [וסבר היה] אבי שמואל שלא תיטהרנה בטבילה בפרת, משום החשש שמא ירבו הנוטפין (מי הגשמים) על הזוחלין (מי הנהר), ולא יטהר הנהר עוד כנהר. כי בדיני המקוה קיימים שני אופני טהרה, האחד הוא הטבילה במקום שניקוו בו מים, כגון מי גשמים, והם עומדים במקומם, והאחר במים הזורמים כדרכם בטבע, כמי מעיין ונהר. ואולם מי גשמים אינם מטהרים כשהם זורמים אלא כשהם קוויים.

ופליגא [וחלוק הוא] על שמואל בנו. שאמר שמואל: נהרא מכיפיה מיברך [הנהר מתברך מאפיקו] (גאונים), שתוספת המים בנהר אינה בעיקר מן הגשמים אלא ממים תת קרקעיים. ופליגא דידיה אדידיה, [וחלוקים דבריו על דברי עצמו], שאמר שמואל: אין המים מטהרין בזוחלין אלא מי נהר הפרת ביומי [בימי, תקופת] תשרי בלבד, שכיון שלא ירדו גשמים בתקופת הקיץ רק אז ברור שהמים הם מי הנהר בלבד.

א שנינו במשנה שהאשה פורפת על האבן, אבל לא תפרוף לכתחילה בשבת. ומקשים: והאמרת רישא [והרי אמרת בראש הלכה זו במשנה] ש"פורפת", ומשמעו שלכתחילה מותר לה לעשות כן, וכיצד תוסבר הסתירה? אמר אביי: סיפא אתאן [בסוף הלכה זו הגענו] למקרה של מטבע שהוזכר אף הוא במשנה, ודין זה יוצא דופן, כי מאחר שהמטבע הוא מוקצה משימוש בשבת אין להשתמש בו לכאורה כפריפה, ובכל אופן הותר.

בעי [שאל] אביי: אשה מהו שתערים ותפרוף בגדה על האגוז כדי להוציא אותו בדרך זו בהיתר לבנה הקטן הנמצא ברשות הרבים בשבת?

ומעירים: שאלה זו תיבעי למאן דאמר [תישאל לדעת מי שאומר] שמערימין, שמותר להערים בזמן דליקה בשבת, ומותר ללבוש בגדים מרובים זה על גבי זה כדי להוציאם מבית בוער בשבת. וכמו כן שאלה זו תיבעי למאן דאמר [תישאל לדעת מי שאומר] שאין מערימין.

ומפרטים: תיבעי למאן דאמר [תישאל לדעת מי שאומר] שמערימין בדליקה, והנימוק: התם [שם] הוא שהותר להערים משום דאי [שאם] לא שרית ליה [תתיר לו] להערים אתי לכבויי [יבוא לכבות], אבל הכא אי [כאן אם] לא שרית ליה [תתיר לה] לאשה זו להערים ולהוציא בגד בנה לרשות הרבים בדרך פריפה לא אתי לאפוקי [תבוא להוציא].

או דלמא [שמא] אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאין מערימין בדליקה, התם [שם] הוא שנאסר הדבר משום שאף כרגיל דרך הוצאה של בגדים היא אף בכך, בדרך הערמה, אבל הכא [כאן] — על ידי פריפה אין דרך הוצאה בכך, ואין בדבר איסור מן התורה כלל, ואם כן אימא שפיר דמי [אמור כי יפה הדבר, מותר]. לשאלה זו לא נמצא פתרון, ולכן תיקו במקומה.

ב משנה הקיטע (קטוע רגל) יוצא בשבת בקב (רגל עשויה עץ) שלו שדינו כמנעל, אלו דברי ר' מאיר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

are disqualified from marrying into the priesthood. The act renders a woman a zona. It is prohibited for a priest to marry her (Tosafot).

The Gemara rejects this: No, that is not necessarily so. Perhaps the reason for Shmuel’s father’s insistence was because he thought to prevent them from lying next to one another so that they would not become accustomed to sleeping with a foreign body, which could stimulate sexual desire.

And he made a ritual bath for them in the days of Nisan. This supports the opinion of Rav, as Rav said: When rain falls in the West, Eretz Yisrael, the great witness attesting to that fact is the Euphrates, as the water flow in the Euphrates increases after the rainy season. The rainfall in northern Babylonia, where the source of the Euphrates is located, is essentially parallel to the rainfall in Eretz Yisrael. The increased water flow of the Euphrates in the spring is the result of the rainfall in the winter. Shmuel’s father held that immersion in the Euphrates would not purify them. A river maintains its status as a river in terms of purification through immersion only if it is established that the rain water that fell would not exceed the naturally flowing spring water. In the halakhot of ritual baths, there are two manners of purification. The first is the immersion in a place where water is gathered, e.g., collected rainwater that does not flow and remains in place. The second is immersion in flowing waters in their natural state, e.g., a spring or a river. However, rainwater purifies only when it is collected; it does not purify when it is flowing.

And he disagrees with his son Shmuel, as Shmuel said: The river is blessed from its riverbed (ge’onim); the additional water in the river is not from rainfall but rather from subterranean sources. And this statement of Shmuel disagrees with another ruling that he himself issued, as Shmuel said: The water purifies when flowing only in the Euphrates during the days of Tishrei alone. Since rain does not fall in the summer, only then is it clear that the water is in fact river water.

We learned in the mishna: A woman may fasten her cloak on a stone, and on a nut, and on a coin, as long as she does not fasten her cloak with them ab initio on Shabbat. The Gemara asks: Didn’t you say in the first clause of this halakha in the mishna that a woman may fasten, indicating that she is permitted to do so even ab initio? How do you explain the contradiction? Abaye said: In the latter clause of the mishna we have arrived at the case of a coin, one of the examples cited in the mishna. The halakha with regard to a coin is the exception. Because a coin is set-aside from use on Shabbat, one might conclude that it may not be used at all; nevertheless, it is only prohibited to fasten the cloak on the coin ab initio on Shabbat itself.

Abaye raised a dilemma: What is the halakha with regard to a case where a woman employs artifice to circumvent the halakha and fastens her garment on a nut in order to take the nut out in a permissible fashion to her young child in the public domain on Shabbat?

The Gemara notes: This is a dilemma according to the one who said that one may employ artifice when there is a fire on Shabbat. One is permitted to wear several layers of garments to take them out of a burning house on Shabbat. And this is a dilemma according to the one who said that one may not employ artifice when there is a fire on Shabbat.

The Gemara elaborates: This is a dilemma according to the one who said that one may employ artifice when there is a fire on Shabbat, as the cases are distinct. Perhaps there, artifice is permitted because if you do not permit him to take the garments out of the burning house in that manner, he will come to extinguish the fire. However, here, if you do not permit the woman to employ artifice and take the nut out to her child in the public domain, she will not come to take it out.

Or perhaps, even according to one who said that one may not employ artifice in the case of a fire, there is a distinction between the cases. There, in the case of a fire, wearing garments is the typical manner in which one takes clothing out to the public domain. However, here, utilizing a nut as a button is not the typical manner in which one takes a nut out to the public domain. Since no Torah prohibition is violated by doing so, say that she may well employ artifice to take the nut out to her son. The Gemara concludes: Let this dilemma stand unresolved.

MISHNA: One with an amputated leg may go out on Shabbat with his wooden leg, as it has the legal status of a shoe; this is the statement of Rabbi Meir.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

קסבר שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין. עיקר דילה בתורת כהנים אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין תלמוד לומר אך המעין מטהר בזוחלין והמקוה מטהר באשבורן ובמסכת מקואות (פרק ה משנה ה) הזוחלין כמעין והנוטפין כמקוה העיד רבי צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהן כשרים ותישתכח בפרק ז' דעדיות הנוטפין שרבו על הזוחלין אינן כשירים:

תיבעי למאן דאמר (מדליקין) [מערימין] בדליקה תיבעי למאן דאמר אין מערימין. עיקר דיליה בפרק כל כתבי הקודש (דף קכ) דתנן לובש כל שהוא יכול ללבוש ועוטף כל מה שהוא יכול להתעטף רבי יוסי אומר י"ח כלי מכלל דתנא קמא סבר מותר ללבוש ולהציל אפילו יתר מי"ח כלי ואף על פי שהוא מערים בכך:

בנתיה דאבוה דשמואל תלתא גווני צבעונים הוו חוטי דידהו ולא שביק להו למיפק בהו סבר דילמא שלפא ומחויא לחברתה ולא הוה שביק להו דגנייו גבי הדדי סבר דלא לילפו גופא נוכראה (ואמר רב הונא נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה) והוה עביד לבנתי' מקוה (ביום) [ביומי] ניסן ולא היה מניחן לטבול בפרת מפני שרוב מי פרת בניסן מי מטר הן כרב דאמר מטרא במערבא שהדא רבה פרת. כלומר כיון שתראה כי רבו מי פרת עדות היא שהוגשמה ארץ המערב וסבר אבוה דשמואל שמא ירבו נוטפין שהן מי גשמים הנוטפין מן הגגות ונעשו שאובין על מי הפרת שהן זוחלין כדתני במקוואות בפ' ה' הזוחלין כמעין והנוטפין כמקוה העיד ר' (יצחק) [צדוק] על הזוחלין שרבו על הנוטפין שמכשירין ושאמר שמואל נהרא מכיפיה מתברך כלומר הנהר הגדול מן הסלע שיוצא ממנו משום נרבת מליאתו ולא ממי המטר פליגא על אבוה דשמואל ועל רב ועוד דברי שמואל סותרין זה את זה בכאן אמר כי מי המטר אינם ממלאים הנהר אלא מכיפיה מיבריך ועוד אמר אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד מכלל דבשאר החדשים זולתי תשרי כנוטפין הם דגשמים רבו עליהן ומפצי ביומי תשרי היה מסתירו לבנותיו במפצי מפני בני אדם שעל הנהר וטובלת בפרת כי דברי הכל בתשרי זוחלין הן ולמה במפצי דלית להו טהרה במקוה:

פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע מע"ש. פי' נותנת אבן או אגוז או מטבע בקצה הסדין כמין קרס בלולאות שלא ישמט הסדין מעליה כדי שתהא מתעטפת באותו סדין ונותנת זה שעשאתו כמין קרס. נשים מדיות מנהגן לצאת בענין הזה פרופות. ובלבד שלא תפרוף בתחלה בשבת על המטבע. והנשים הערביות מנהגן לצאת רעלות ופי' רעלות בירושלמי בליכריאה והן כמו כסוי פנים כדכתיב (ישעיהו ג׳:י״ט) השרות והרעלות. וי"א זוג ללמדך שבמקומות הללו כך היה מנהגם ומותר להם וכל אדם מותר בכך אלא שדברו חכמים בהווה:

בעי אביי אשה מהו שתערים ותפרוף באגוז להוציא לבנה קטן בשבת ועלתה בתיקו:

שמא ירבו נוטפין על הזוחלין. [יפה] פירש"י ז"ל, ומ"ש במקצת הספרים והוו להו שאובין אינו נכון ואין כ"כ בנוסחי עתיקי. אבל ר"ח ז"ל כ' כלשון הזה, שמא ירבו מי גשמים שהן נוטפין מן הגנות ונעשו שאובין על מי פרת שהן זוחלין כדתנן במקוואות הזוחלין כמעיין והנוטפין כמקוה כו' פי' לפי שהשאובין פוסלין את המעיין ברוב ולא לגמרי אלא דבעי אשבורן כדתנן התם במס' מקואות למעלה מהן מעיין שמימיו מועטין שרבו עליהן מים שאובין שוין למקוה לטהר באשבורן ולמעיין לטהר בכל שהוא ומשום הכי עביד להו , מקוואות ומושך לתוכן מאותן מימות דאשבורן מטהרין. אבל אין לשון נוטפין אלא כדברי רש"י ז"ל כדתנן והוטפין כמקוה ואי שאובין הן האיך הן כמקוה אלא מי גשמים נקרין נוטפין וכ"נ שאף היורדין מן המעיין דרך אויר נקרין נוטפין וכן דרך המשניות במקומן (מכשירין ב,ד). וק"ל, היכי אמר [שמא] ירבו הנוטפין על הזוחלין אפי' מחצה נמי פסולין כדתנן בעדיות העיד ר' צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שכשרין אלמא מחצה על מחצה פסולין ואפשר דלאו דוקא וה"ה למחצה על מחצה שפסולין אלא לפי שא"א לצמצם לא קפיד בלישנא. ול"נ שהזוחלין שהלכו למקום הנוטפין ונתערבו הרי הן כנוטפין עד שירבו עליהן אכל הנוטפין שנתערבו בזוחלים כפרת ביומי ניסן אינן פוסלין לעולם עד שירבו הנוטפין על הזוחלין, שבכל כיוצא בזה במקומן חשיבי. והוי יודע שהנוטפין בעו אשבורן ואינן מטהרין בזוחלין אבל מעיין מטהר כין בזוחלין בין באשבורץ ממאי מדתנן (מקואות א,ז)שוה למקוה לטהר באשבורן, וקתני עלה למעלה מהן מים מובין שהן מטהרין בזוחלין והיינו אפי' בזוחלין דאי בזוחלין דוקא מאי למעל' מהן הכא בחד גוונא מטהרי והכא בחד גונא מטהרי ותנץ נמי מעין שהוא צר וחקקו ועשאו רחב מטהר באשבורן ואינו מטהר בזוחלין אלא במקום שהמים יכולין לילך שם מתחלה אלמא מעין נמי מטהר באשבורן ותנן במס' פרה פ"ו המפנה מעיין לתוך הגת או לתוך הגג פסולין לזבין ולמצורעין ולמי חטאת אלגנא לשאר כל אדם כשר אע"פ שהוא אשבורן, ולקמן בפ' ח' שרצים (שבת קט.) אמרי' כל הימים כמקוה, ר' יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין והיינו אף בזוחלין שלא פסלן באשבורן תדע שאם לא יאמר כן פרת לא יטהר נמי באשבורן שמא רבו זוחלין על הנוטפין ונא אמרו אלא אין המים מטהרין בזוחלין הא באשבורן כולן מטהרין הן:

הא דאמר שמואל נהרא מכיפי' מבריך. תימה הוא, שהרי אנו רואין שכשיורדין נשמים הנהר רבה וי"ל מפני שאמרו שאין לך כל טפח וטפח יורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפחיים כדאיתא בשלהי פ' סדר תעניות וא"ת א"כ היכי שמטית מינה דפליגי דשמואל אדרב דאמר סהדא רבא פרת א"ל דלשמואל כיון דנהרא מכיפי' מבריך פעמים שאין הנשמים יורדין ותהום עולה ומשקה הארץ ונהרי מברכי אבל לרב אין עלייתו של תהום מבריך הנהרות אלא הגשמים היורדין לתוכן ועוד שאין זה סהדא רבא שפעמים גשמים מועטין ותהום עולה הרבה. ונראה מדברי ר"ח ז"ל שהלכה כרב ואף רבינו הגדול כתבה לדאבוה דשמואל אע"פ שלא כתבה לדרב וכן סלקא שמעתא דהא שמואל נמי ס"ל כאידך ואיהו לא סמך נפשי' לענין איסורא אנן היכי סמכינן ואף על גב דאמרי' בגמ' ופליגא דידי' אדידי' טעמא פליגי אבל מימר א"ל דלא פליגי אלא תייש לשמא רבו מן הנוטפין וכיוצא בזו כפסחים ופליגי דידי' אדידי' גבי ספיחי שביעית דטעמי פליגי אבל עיקר דינא א"ל דרבי שמעון בן יוחאי ראוי לסמוך עליו בפניו דרבה בב"ח קטן ממנו הי' ולא חשש לכבוד עצמו להסמיך אחרים עליו אפי' בפניו, ועוד דאמרי' כי ההוא דפרקי' לעיל (שבת נד.) השתא דאמר שמואל מכיפיה ואמר אין מטהרין ש"מ הלכה למעשה קמ"ל (וע"כ) הלכה כרב, דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי, ועוד דרבים נינהו דהא איכא אבוה דשמואל. אלא שקשה עלינו שנהנו לטבול בנהרות בין ביומי ניסן בין ביומי תשרי. ויש מי שאומר [ר"ת] הלכתא כשמואל דאמר מכיפיה מבריך מדאמרי' במס' בכורות תניא רמ"א יובל שמו ולמא נקרא שמו פרת שמימיו פרין ורבין מסייע ליה לשמואל דאמר שמואל נהרא מכיפיה מבריך וכן פסק בס' היראים בשם (ר"ח) [ר"ת] ז"ל, ואין הפסק נכון ולא ראוי לסמוך עליו שיותר יש לנו לסמוך עג הלכת' פסיקת' דאתמר גבי'.עיקר ושמטתין כרב סלקא והתם לא מסייעא לשמואל אלא מדר"מ ורבנן הא אמרו פרת שמו ולא אמרו שמימיו פרין ורבין והיינו טעמא נמי דרב ואבוה דשמואל וא"ת א"כ מאי סייעתא דר"מ י"ל משום דלא חזי' לרבנן דפליגי עלי' בהא שלא יהיו מימיו פרין ורבין ומיהו רב ואבוה דשמואל אמרי לך פליגי ואנן דאמרי' כרבנן ומיהו יש נוסחאות שכ' בהן וחכמים אומרים פרת שמו שמימיו פרין ורבין ולמה נקרא שמו יובל וכו' ומסייע ליה לשמואל מדרבנן ומדר"מ, והכי כתוב בס' היראים. וק"ל מאי סייעתא פרת הוא שמימיו פרין ורבין ולא נהר אחר ובשביל כך נקרא כן ואי ס"ד שכל הנהרות מתברכין מכיפיהו מה נשתנה זה שנשתנה שמו וי"ל שפרת רבה הרבה יותר משאר נהרות לפיכך נקרא כן שהוא גדול לפעמים יותר על מה שהי' מתחלה ואין זה מצוי בשאר הנהרות ובמס' ברכות פ' הרואה נמי אמרי' למה נקרא שמו פרת שמימיו פרין ורבין. עי"ל שכל הנהרות כפרת כדאמרי' התם הנודר ממי פרת אסור בכל מימות שבעולם דאפי' עינתא דמדליין סולמי דפרת נינהו הלכך אם רבוי פרת מכיפיה שאר נהרות ממנו ושמא יש להקל ולומר שנדין בזה לפי מה שנראה בנהרות שהרי אנו רואין שאין הנהרות רבות בימות הגשמים יותר עג שהיו כל השנה אלא מעט או יום א' וב' לאחר הנשמים. ואי , אפשר שיהיו בו נוטפין רבים על הזוחלין אלא שהי' פרת [רבה] הרבה כימות הגשמים קרוב למה שהי' בתחלהולפעמים יותר, ולפיכך הי' חושש אבוה דשמואל וכן יש לחוש במקצת נהרות קטנים שהן יבשין בימות החמה וכל ימות הגשמים ומקצת ימות החמה הן מושכין מים הרבה אפילו שלא בשעת הגשמים עד שיכלה הפשרת שלגים בימות הקיץ שהן מתייבשין מ"ה אמר שמואל אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי לבד על כיוצא באלו שאמרתי אבל לא כלל כל הנהרות בכלל זה. וי"א, בבל עמוקה וכל מימי הגשמים יורדין שם כדאמרי' למה נקרא שמה שנער ששם ננערו כל מתי מבול ולפיכך חוששין בנהרותי' אבל לא אמרו במקומות אחרים ובס' היראים נמי הכי כתוב אע"פ שהלכה כשמואל מיהו לנהרות קטנים יש לחוש לרביית נוטפין מסברא ממתני' דתנן במס' פרה פ"ח המים המכזבין פסולין אלו הן המים המכזבין א' בשבוע פי' א' לז' שנים המכזבין בפולמוסיו' בשני בצורת כשרין ור"י פוסל ולדעתנו אנו יש לחוש בכל נהר עד שיתברר לך מעין שלו כמה הוא ומאיזה מקום המשכתו ורבויו באין בין בימות החמה בין בימות הגשמים והלכתא ודאי כרב ואין תולין ברביית כיפה ועליית תהום כשמואל. וכבר הקשו בשמועה זו, ואפי' רבו נוטפין על הזוחלין מאי הוו והרי פרת נהר גדול הוא ומושך הוא לעולם ותנן במקוואת מעין שהוא מושך כנדל ורבה עליו והמשיכו הרי הוא כמות שהיה היה עומד ורבה עליו והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין נהטביל בכל שהוא וי"א מאי ורבה עליו דקתני שהוסיף עליו והמשיכי הא אלו רבה במעיין מים מרובין על שלו אינו מטהר אלא באשבורן, והקשו בזה א"כ ליתני הוסיף. ול"נ לפי ענין המשניות שהמעיין נקרא גומת העיין עצמה ואמה המושכת ממנו נקרא זוחלין כענין ששנייות הזוחלין כמעין (והזוחלין) [והנוטפין]כמקוה, ושנו בתוספתא (מקואות א.) לענין החופר בצד הנהר והחופר בצד המעין שאין הנהר המוסיף נקרא מעין אלא עין המים בלבד ולפיכך אמנ'ו שהמעין שהוא מושך אפי' כנדל ורבה שאובין בתוך המעיין עצמו עדיין הוא כמות שהיה ומטהר במים הנזחלין ממנו ובלבד במקום זחילתן הראשונה וכן מפורש בתוספתא. היה עומד אע"פ שרבה ממש לתוכה של מעין כיון שכל זחילתו מחמת הנוטפין צריך אשבורן וזה ששנינו בתחלת מקוואות למעלה מהן מעין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן היינו מימיו ממועטין ועומדין הא רבים ומושכים אע"פ שרבה עליו כשרין נטהר בזוחלין וכ"ז במרבה לתוך המעין עצמו אבל במרבה לתוך המים הנזחלין לעונם נפסלין ברוב שאובין וברוב נוטפין והיינו שמעתין, וכ"נ דברי ה"ר משה ז"ל ומדבריו למדתי'. וכן יש לתרץ שמועה זו בטובלות על שפת הנהר (מקור) [מקום] שלא היה בו זוחל תחלה, וכענין ששנו בתוספתא כמו שהזכרתי:

סבר שמא ירבו נוטפין על הזוחלין. ואם תאמר כי רבו מאי הוי. והא תנינא במסכת מקואות (פ"ה מ"ג) מעין שהוא מושך כנדל וריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמות שהיה, ופרת נהר גדול ומושך הוא לעולם. יש לומר דלא ריבה ממש קאמר, אלא שהוסיף עליו, מכל מקום מי המעין רבים על הנוטפין. ויש מי שהקשה על זה דאם כן ליתני הוסיף ולא ליתני ריבה. ויש לומר עוד דההיא דמקואות בשריבה בתוך המעין בעצמו, כלומר: בתוך הגומא, וכיון שהוא נותן בתוך עיקר המעין עצמו הרי כל המים נחשבים כמי המעין, אבל במרבה בתוך הנהר המושך מתוך המעין נפסל ברוב השאובין או ברוב הנוטפין, ובמרבה המעין גם כן דוקא [במקום] זחילתן בין באורך בין ברוחב, אבל שלא במקום זחילתן כיון שזחילתן זו אינה אלא מחמת הנוטפין הרי הן כנוטפין ואין מטהרין אלא באשבורן, וכמו ששנינו שם בסיפא דההיא מתניתין דמקואות היה עומד וריבה עליו והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכל שהוא, ותנן נמי בפרק קמא דמסכת מקואות (מ"ז) למעלה מהן מעין שמימיו מועטין שרבו עליהם מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן.
ואם תאמר עוד, כי רבו נוטפין על הזוחלין נמי נימא קמא קמא בטיל, וכדאמרינן בפרק בתרא דעבודה זרה (עג, א) גבי יין נסך שנפל לבור, כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל. וכלאים נמי היאך (נוספים) [נאסרים] בתוספת אחד ומאתים לימא ראשון ראשון בטל. ובנדרים נמי בפרק הנודר מן הירק (נדרים נז, ב) גבי בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית דאמרינן כשרבו גידוליו על עיקרו מותר דגידולי היתר מעלין את האיסור, ואמאי נימא ראשון ראשון בטל. תירץ ר"ת ז"ל דלא אמרו ביין נסך קמא קמא בטיל אלא במערה מעט מעט בהפסקות, אבל בלא הפסק לא אמרינן דליבטיל, והלכך בנוטפין שיורדין בלא הפסק ואי נמי בגידולי זרעים שמתרבין בכל שעה בלי הפסק הרי אנו רואין כאילו בא הכל ביחד ואינו בטל.
אלא שקשה לתירוצו, הא [תנן] במסכת מקואות (פ"ז מ"ב) ומייתינן לה ביבמות פרק הערל (יבמות פב, ב) מקוה שיש בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו, וברובו מיהא פסול ולא אמרינן קמא קמא בטיל ואע"ג דקא יהיב לסירוגין. ויש לומר דהתם הוא מיירי במי פירות וכדמשמע הכי בהדיא במקומה במסכת מקואות, ואפשר דבמי פירות החמירו. ואם תאמר מאי קא מדמה לה התם ביבמות לתרומה בזמן הזה דרבנן, דהא פסול מי פירות למקוה דאורייתא, דהא ממעט להו בפרק כסוי הדם (חולין פד, א) מדכתיב מים יתירא. ותירצו בתוס' דהתם דוקא להטביל בו מחטין וצנורות דמדאורייתא לא בעו ארבעים סאה אלא מדרבנן בעלמא והלכך כיון שיש שם רובו של מקוה מים כשרים כשר, ומיהו בעינן דלישתארו רובו ומשום הכי מוכח מינה התם [ד]בדרבנן בעי רבייה.

ועדיין הקשו בתוס' מהא דמסיק רב דימי בפרק שלישי דבכורות (כב, א) גבי הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור מה נפשך אי רובא מיא סלקא להו השקה אי רובא ציר לא בעי השקה, ומסיק לא שנו אלא לטבול בו פתן אבל לקדרה לא, מצא מין את מינו וניעור, אלמא אע"ג דנתבטלו המים בתוך הציר כי נפלה לקדרה ניעורו, וכל שכן דלא אמרינן ראשון ראשון בטל ואפילו בהפסקה. ותירצו דדילמא לגבי הא החמירו בטהרות יותר מן האיסורין. והא דתנן (תרומות פ"ה מ"ח) סאה של תרומה שנפלה למאה חולין ולא הספיק להעלותה עד שנפלה שם סאה אחרת לא תעלה, דאלמא אף באיסורין לא אמרינן קמא קמא בטיל. לא היא דהתם משום דלא נתבטלה לגמרי אלא צריך הוא להרים סאה של תרומה קודם שיהא מותר וכיון שצריך להרים לא שייך ביה למימר ראשון ראשון בטל.
ואיכא למידק, אמאי אמרו שמא ירבו נוטפין על הזוחלין אפילו מחצה על מחצה נמי פסולין, וכדתנן במסכת עדיות (פ"ז מ"ג) העיד רבי (יצחק) [צדוק] על הזוחלין שרבו על הנוטפין שכשרין אלמא מחצה על מחצה פסולין. ויש לומר דהכא לאו דוקא שמא ירבו נוטפין ממש קאמר, אלא לפי שאי אפשר לצמצם לא דייק בלישנא. והרמב"ן ז"ל תירץ שהזוחלין שהלכו למקום הנוטפין ונתערבו הרי הן כנוטפין עד שירבו עליהן אבל הנוטפין שנתערבו בזוחלין הרי הן כזוחלין עד שירבו עליהן, והלכך מימי פרת ביומי ניסן שהנוטפין באין עליהן לא היו נפסלין אלא אם כן רבו עליהן הנוטפין.
וכתבו בתוס' שהנוטפין הוא שאין מטהרין אלא באשבורן אבל מעין מטהר בין בזוחלין בין באשבורן, דאע"פ ששנינו (מקואות פ"ה מ"ה) הזוחלין כמעין והנוטפין כמקוה, לאו דוקא בזוחלין אלא משום דנוטפין דוקא במקוה ולא בזוחלין שנו שהמעין למעלה מהן שמטהר אפילו בזוחלין. ותדע לך מדתנן בפרק קמא דמקואות (מ"ז-ח שם) שוה למקוה לטהר באשבורן וכו' למעלה מהן מי מעין שהן מטהרין בזוחלין, ואם איתא דהאי באשבורן ולא בזוחלין (והאי) [וההיא] בזוחלין ולא באשבורן מאי למעלה מהן, האי בחד גוונא מטהרי והאי בחד גוונא מטהרי. (ותנן) [ותני] נמי (תוספתא מקואות פ"א ה"ז) מעין שהוא צר וחקקו ועשאו רחב מטהר באשבורן ואינו מטהר בזוחלין אלא במקום שיכולין לילך שם מתחילה, אלמא מעין נמי מטהר הוא באשבורן. ותנן נמי (פרה פ"ח מ"ח ומקואות פ"ה מ"ד) כל הימים כמקוה שנאמר (בראשית א, י) ולמקוה המים קרא ימים רבי יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין, ומסתמא משמע דר"י לא פליג אהא דמטהרין באשבורן אע"ג דחשיב להו כמעין ליטהר בזוחלין. ועוד מדאמרינן הכא אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד משמע דדוקא בזוחלין הוא דאין מטהרין בשאר הימים הא באשבורן מטהרין, ואיך יטהר פרת ביומי ניסן באשבורן ניחוש שמא לא רבו הנוטפין והוו להו זוחלין רובא ולא יטהרו באשבורן, אלא ודאי שהמעין מטהר בכל ענין.

מסייע ליה לרב דאמר רב מטרא במערבא סהדא רבא וכו'. כבר כתבתיה בנדרים פרק אין בין המודר (נדרים מ, א) בסייעתא דשמיא.

סיפא אתאן למטבע. אבל שארא אפילו לכתחילה. ותמהני מאי שנא מטבע מאי שנא אבן, דאף היא אינה מטלטלת כמטבע ואין לה תורת כלי. ובירושלמי (פ"ו ה"ז) גרסינן: תני רבן שמעון בן גמליאל אומר לא שנו אלא מטבע ואבן הא באגוז מותר מפני שהוא מיטלטל, [אמר רב אדא בר אהבה אתיא דרבן שמעון בן גמליאל כרבי מאיר כמה דרבי מאיר אמר דבר שהוא מיטלטל] מותר כן רבן שמעון בן גמליאל אומר דבר שהוא מיטלטל מותר.

מתני': הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר ורבי יוסי אוסר. פירש רש"י ז"ל: דבמנעל ולא מנעל פליגי, דרבי מאיר סבר מנעל הוא ולפיכך יוצא בו, ורבי יוסי סבר לאו מנעל הוא ואינו לו אלא משוי ולפיכך אינו יוצא בו. ובודאי דלכאורה (כפירושו) [בפירוש] משמע מסוגיא דגמרא דהכא (סו, א), דאמרינן ואף שמואל הדר ביה דתנן (יבמות קא, א) חלצה בסנדל שאינו שלו בסנדל של עץ או בשל שמאל בימין חליצתה כשרה, ואמרינן מאן תנא אמר שמואל רבי מאיר היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר, אלמא מדאוקימנא הא דחליצה בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי שמע מינה דבמנעל ולא מנעל פליגי, דחליצה במנעל ולא מנעל תליא מילתא. ומדרב הונא נמי שמעינן לה, דתנן סנדל של סיידין טמא מדרס ואשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת דברי רבי עקיבא ולא הודו לו, ואמר רב הונא מאן לא הודו לו רבי יוסי מאן הודו לו רבי מאיר.

ואלא מיהו לא מחוור. דהא אסיקנא בפרק בתרא דיומא (עח, ב) ואמרינן [אלא אמר רבא] דכולי עלמא מנעל הוא ובהא פליגי מר סבר גזרינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי ומר סבר לא גזרינן, וטעמא דשמואל ורב הונא דשמעתין דאוקימו מתניתין דחליצה דלא כרבי יוסי היינו נמי מההוא טעמא דרבא, דכיון שקשה ומשתמיט לא קרינן ביה נעלו (דברים כה, ט) הראוי להלך בו לדעת רבי יוסי, ואע"ג דאית ביה שנצי, מתוך שהוא קשה ואין בו עור לא מיהדק ומשתמיט ואין ראוי להלך בו. והא דמשמע התם בפרק מצות חליצה (יבמות קג, א) דאי מחופה עור חולצת בו לכולי עלמא, התם הוא דכיון דמחופה עור אף הוא מתהדק ורצועותיו נקשרות היטב ולא משתמיט.
אלא דאיכא למידק אם כן דשמואל ורב הונא בשיטת רבא אמרו, מאי טעמא אמר רבא מאן לא הודו לו רבי יוחנן בן נורי ולא אמר כרב הונא. ועוד התם בפרק מצות חליצה (יבמות קב, ב; קג, א) דתניא חלצה בסנדל של שעם ושל סיב ובקב הקיטע חליצתה כשרה וכו' במוך בסמיכת הרגלים ובאנפליא של בגד חליצתה פסולה, ואמרינן קב הקיטע מני רבי מאיר היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר באנפליא של בגד אתאן לרבנן, וסתמא דמילתא הני רבנן דקאמרינן היינו רבי יוסי דפליג בהדי רבי מאיר בקב הקיטע, ואם איתא דלא פליגי במנעל ולא מנעל אלא בקב דמשתמיט ואינו יכול להלך בו, אמאי מוקי אנפליא של בגד כרבנן הא בשארא לא פליגי וכולהו שוין בהו. ואיכא לתרוצי בהא, דהתם מתרץ לה אליבא דאביי דמוקי פלוגתייהו בפרק בתרא דיומא (שם) במנעל ולא מנעל, והיינו נמי דמתרץ לה אביי התם (ביבמות שם) ואמר מדסיפא רבנן רישא [נמי] רבנן ובמחופה עור, עד דאתא רבא ואוקמה כולה כרבי מאיר ומשום דלא מגין כלומר: אף סיפא רבי מאיר והוא הדין לרבי יוסי דבהא לא פליגי. ואלא מיהו אכתי קשיא הא דהכא, אמאי לא מוקי רבא לההיא דסנדל של סיידין כדאוקי לה רב הונא. ויש לומר דאף [ד]שמואל ורב הונא דהכא סבירא להו דבמנעל ולא מנעל פליגי ולפיכך לרבי יוסי אינה חולצת בו, אבל לרבא רבי יוסי נמי לגבי חליצה מודה הוא דחולצת, ומשום הכי אוקמה רבא לההיא דסנדל של סיידין דקתני בגוה ולא הודו לו כרבי יוחנן בן נורי, דאילו לרבי יוסי חולצת בו אע"פ שאינו יוצא בו בשבת.
ואילו נפרש כן נצטרך לומר, דהא דאמר רבא התם בפרק מצות חליצה מדרישא רבי מאיר סיפא נמי רבי מאיר הוא הדין דהוה מצי למימר דכולה ברייתא כולי עלמא היא דלגבי חליצה לא פליגי, אלא כלפי מאי דסבירא להו מעיקרא דבמנעל ולא מנעל פליגי ותברוה רישא רבי מאיר וסיפא רבנן אמר להו רבא דאפילו כולה רבי מאיר היא. ואי נמי איכא למימר, דהתם לאו לאפוקי מדרבי יוסי אוקמה רבא כרבי מאיר, אלא לאפוקי מדרבי יוחנן בן נורי דלדידיה לא הוי מנעל כלל. וכן כתבתי שם ביבמות (ד"ה הא).
ועדיין קשה לי ההיא דחולצת בסנדל של עץ דאוקי שמואל הכא כרבי מאיר, אמאי לא פליג בה רבא ונוקמה ככולי עלמא, כדפליג באוקמתא דרב הונא בההיא דסנדל של סיידין. ואולי נאמר דבשל עץ שהוא קשה ועשוי לישמט מודה רבא דרבי יוסי לטעמיה דאף לחליצה פסול דאינו ראוי להלך בו, וההיא דסנדל של עץ [ד]מתניתין וברייתא דהכא ובפרק מצות חליצה ודאי כרבי מאיר אתיין כפשטא דסוגיא דהכא ודהתם, אבל בשל סיידין בהא פליג רבא, או משום דהוי של שעם כדפירש הכא רש"י ז"ל ואינו קשה כל כך ולא משתמיט כשל עץ, או אפילו הוי של עץ כדפירש רבנו שמואל ז"ל אלא משום דאית ליה בסנדל ולא משתמיט כקב הקיטע. כך נראה לי.
ואלא מיהו עדיין נצטרך לומר על כרחין דברייתא דהתם דקתני בשל סיב ובשל שעם ובקב הקיטע חליצתה כשרה ואוקימנא לה כרבי מאיר, לאו כולה רישא מוקמינן לרבא כרבי מאיר דוקא, אלא קב הקיטע בלחוד, אבל סנדל של שעם ושל סיב כולי עלמא היא.
ואי קשיא לך כיון דאסיק רבא התם (ביומא) דכולי עלמא מנעל הוא, היכי נפיק ביה איהו ביום הכפורים. לא היא, דכולי עלמא דקאמר היינו רבי יוסי ורבי מאיר, אבל לרבי יוחנן בן נורי לאו מנעל הוא, וכדאמר רבא הכא מאן לא הודו לו רבי יוחנן בן נורי, דלדידיה לא הוה מנעל אלא של עור, כדכתיב (יחזקאל טז, י) ואנעלך תחש וכדאמרינן התם בפרק מצות חליצה (יבמות קב, ב), וקיימא לן כרבי יוחנן בן נורי. ואם תאמר מכל מקום היכי נפיק ביה ניגזור דילמא משתמיט ואתי לאתויי, דבהא לא אשכחן דפליג עליה דרבי יוסי אלא רבי מאיר ורבי מאיר ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי (עירובין מו, ב). ולפיכך נראה לי כמו שכתבתי דבשל שעם ושל סיב אף רבי יוסי לא גזר משום דאינו קשה כל כך ולא עביד לאשתמוטי כשל עץ.

ואם תאמר עוד, לאביי דסבירא ליה דבמנעל ולא מנעל פליגי דאלמא כל שאינו מנעל אין יוצאין בו דלאו תכשיט הוא אלא משוי, אם כן היכי נפיק ביה איהו, דאי מנעל הוא כרבי עקיבא ורבי מאיר אין יוצאין בו ביום הכפורים, ואי לאו מנעל הוא כרבי יוסי וכרבי יוחנן בן נורי, מכל מקום לא ליפוק דמשוי הוא. ונראה לי דלאביי בגזירה נמי פליגי אי גזרינן דילמא משתמיט או לא גזרינן, כלומר: דרבי יוסי תרתי אית ליה, דלאו מנעל הוא ועוד דעביד לאשתמוטי, דאי משום דלאו מנעל בלחוד הוא לא הוה אסר ליה, דכל מידי דמגין ודרכן של בריות לצאת בו בחול להנאת תשמישו לאו משוי הוא, מידי דהוה אאנפליא של בגד שאינו מנעל לכולי עלמא ויוצאין בו, ומשום דמשתמיט בלחוד נמי אי מנעל הוה לא הוה אסר ליה, דאי מלבוש הוא לא אסרו מלבושיו עליו ולא גזרו במלבושיו דילמא משתמיט, אלא משום דאינו מנעל ועוד דמשתמיט גזרינן לרבי יוסי, ורבי מאיר סבר דמנעל הוא ומשום גזירה דילמא משתמיט לא אסרינן ליה עליה כדאמרן, והלכך בשל סיב ובשל שעם דלא משתמיט כשל עץ כדאמרן שרי משום דלאו מנעל כרבי יוסי ורבי יוחנן בן נורי.
ואכתי קשיא לי, אמאי איצטריך אביי התם ביומא לאוקומה לההיא דקב הקיטע בדאית ביה כתיתין ומשום תענוג, תיפוק לי דלכולי עלמא אסור ממה נפשך, לרבי מאיר משום מנעל ולרבי יוסי משום דלאו מנעל והוי משוי דעירוב הוצאה אף ליום הכפורים כשבת (כריתות יד, א).
ומתוך הדוחק יש לי לומר, דודאי בין מאן דמייתי מינה ראיה בין אביי דדחי לה סבירא להו דבמנעל ולא מנעל פליגי, ומה"ט גופא אית להו לרבי מאיר ורבי יוסי למיסר ביוה"כ, אלא דמדקתני בההיא ברייתא ושוין שאסור לצאת בו ביוה"כ משמע להו דעוד מטעמא אחרינא דשניהם השוו בו לענין יום הכפורים ואינו בשבת אסרי ליה, ולכולי עלמא קאמר, כלומר: ושוין דבר מן הדין טעמא דמנעל ומשוי אסור, ואי סלקא דעתך דמשום ההוא טעמא דמנעל או משוי השוו בו לענין יום הכפורים דאסור, למה להו למימר דשוין ביוה"כ שאין יוצאין בו פשיטא דאסור לדידהו ממה נפשך כדאמרן, ומשום הכי אוקמה אביי בדאית ביה כתיתין ומשום תענוג, דקסבר בלא מנעל אסור משום עינוי, ולקרא דתענו את נפשותיכם (ויקרא טז, כט) סמכי ליה. ונפקא מינה להיכא דלאו מנעל וליכא נמי למיגזר דילמא משתמיט וכגון אנפליא של בגד דמיהדק שפיר ולא משתמיט ולאו מנעל הוא לכו"ע ואפילו הכי אי אית ביה כתיתין אסור משום תענוג, וכדקאמר התם ביבמות בפרק מצות חליצה ומהכא יליף לה.
ועיקר בעיא דהתם דפרק בתרא דמסכת יומא (עח, א-ב) מהו לצאת בסנדל של שעם ביום הכפורים, כלומר: מי אמרינן דמנעל בלחוד אסרו או דילמא אף כל מידי דמגין כמנעל. ואתי למפשטה מברייתא דקב הקיטע דאינו מנעל לרבי יוסי ואפילו הכי קתני בברייתא ושוין שאסור לצאת בו ביום הכפורים אלמא כל מידי דמגין כמנעל אסרו, דמדאיצטרכינן למיתני ושוין שאסור לצאת בו ביום הכפורים על כרחין בלא טעמא דמנעל ומשוי קאמרינן ולכולי עלמא אסור, והלכך אף לדידן דקיימא לן דלאו מנעל הוא, ולית לן נמי דכל מידי דלאו מנעל אסור משום משוי דהא אנפליא של בגד אע"ג דלאו מנעל הוא לכולי עלמא כדאיתא בפרק מצות חליצה (יבמות קב, ב; קג, א) אפילו הכי יוצאין בה כדקתני התם בברייתא, אפילו כן מידי דמגין כמנעל אסור. ודחי אביי דאין ודאי משמע דקב הקיטע טעמא חדתא אית להו בגויה כדקאמרת, אלא מיהו לאו משום דמגין הוא וכדקא סלקא דעתך, אלא בדאית ביה כתיתין ומשום תענוג, והוא הדין לאנפליא דאינו מגין אי אית ביה כתיתין אסור לצאת בו ביום הכפורים, וכדאמר אביי נמי התם בפרק מצות חליצה (יבמות קב, ב), אבל ודאי אפילו לית ביה כתיתין לרבי מאיר אסור משום מנעל ולרבי יוסי אסור משום משוי ואי נמי משום דקשה ואין לו תוך ועביד לאשתמוטי, אבל לדידן דלא קיימא לן כרבי מאיר דאמר מנעל הוא ולא כרבי יוסי דאסר כל מידי דלאו נעל ומשוי שרי, ואי נמי טעמא דרבי יוסי משום דמשתמיט הני מילי בקב הקיטע דקשה ואין לו תוך כנעל דאיכא למיחש לאשתמוטי אבל בשל שעם דאינו קשה כל כך ואי נמי בשל עץ דיש לו תוך כנעל דלא עביד לאשתמוטי שרי. ואתא רבא ואוקמה בטעמא אחרינא ואמר דוקא נעל בלחוד הוא דאסור אבל מידי אחרינא לא ואפילו מגין כנעל ואפילו אית ביה כתיתין ואינהו דאסרי ליה ביום הכפורים משום מנעל הוא, הא לדידן קיימא לן כרבי יוחנן בן נורי דלאו מנעל הוא ומשום הכי שרי, והא דקתני בברייתא ושוין ביום הכפורים, לאו משום טעמא חדתא קאמר אלא לאשמעינן דפלוגתייהו לאו במנעל ולא מנעל הוא אלא לכולהו מנעל הוא ובשבת בגזירת דילמא משתמיט הוא [דפליגי], והלכך ביום הכפורים לכולהו אסור משום מנעל ולדידן דאינו מנעל שרי, ולאשתמוטי בשל שעם שאינו קשה כשל עץ או בשל עץ ויש לו תוך כנעל לא חיישינן דלא עבידי לאשתמוטי וכדאמרן. כך נראה לי.

הוזכר עוד באבוה דשמואל שהיה עושה לבנותיו מקואות בימי ניסן ומחצלות בימי תשרי ופרשו הטעם במקואות בימי ניסן שמא ירבו נוטפים על הזוחלים והוו להו שאובים כלומר היה חושש שזה שנתרבה הנהר עד שהוא מלא על גדותיו הוא מפני הגשמים והשלגים שנתפשרו סמוך לסוף ימי הגשמים ומי הגשמים אין מטהרין אלא באשבורן ר"ל במקום עמוק שהמים עומדים נקוים לשם כדין מקוה אבל הנובעים מטהרים אף כשהם נוזלים והולכים והיה חושש שמא מים אלו שהם טובלות בהן רובן מי גשמים ואין מטהרים בזחילה ומפני כך היה עושה להם מקואות בבתיהם של מים מכונסים או סמוך לנהר וממשיך לתוכם מי הנהר והוא שאמרו מיטרא במערבא סהדא רבא פרת כלומר שכשהוא מתגדל הוא סימן שהגשמים שירדו במערב רבו עליו ושלא לטבול בו מחשש שמא רבו נוטפין על הזוחלין אבל בתשרי שכבר יבשו הנהרות ואין שם אלא מי המקור נמצאו מטהרין אף בזוחלין והיה מתירן לטבול שם והוא שאמרו אין המים מטהרים בזוחלים אלא מי פרת בימי תשרי אלא שהיה חושש שמא יש טיט בנהר במקום שהן טובלות בו וידבק ברגליהן ויחוץ בהם והיה פושט מחצלאות בתוך הנהר במקום טבילתן להיות הן מניחות רגליהן עליהן ויש דוחין פירוש זה לומר שמאחר שנכנסו במים ורגליהם לחים מן המים אין עוד שם חציצה וכמו שאמרו המטביל את הכלים מדיח ידיו תחלה במים ואח"כ לוקחם בידו ומטבילם ואין חיבור היד עם הכלי נקרא חציצה אחר שהודחה מתחלה וכן אמרו במסכת מקואות המטביל את המטה אע"פ שרגליה שוקעות בטיט עלתה לה טבילה מפני שרגליה מקדימין כלומר כבר נטבלו הרגלים במים קודם שהגיעו לטיט וכיון שנטבלו תחלה אין הטיט יכול להדבק לגמרי ברגל והמים נכנסין ביניהם ואע"פ שעד ששקעו בטיט לא נכנסה כל המטה במים ולא נגמרה טבילתה ומכאן אמרו במוחלט שהנדה אינה צריכה בטבילתה להגביה רגליה מן הקרקע שלא יהא דבר דבוק עם רגליה אלא שיש חולקים בה כמו שביארנו באחרון של נדה והם מפרשים בכאן שלא היה עושה כן אלא בשפת הנהר ששפת הנהר מרבה טיט תמיד וכבר נטנפו רגליהם קודם שיכנסו במים ויש נוטים לדעת שלישית שלא היה עושה כן אלא לצניעות שלא יראום העוברים אחר שהמים מועטין ואין יכולות להחביא עצמן עד צוארן במים כשיכנסו שם או שמא מתוך שיתביישו לא יטבלו כראוי:

ממה שכתבנו למדת שהנוטפים והם מי גשמים מטהרין באשבורן ולא בזוחלין והזוחלין והם מי המעיין והנהרות ושאר המקורות מטהרין בזוחלים ויש לך לפרש בה אף בזוחלין והוא הדין באשבורן ואף צורת השמועה מוכחת כן שאם לא כן לדעת המפרש במקואות אלו שהוא היה עושה אותן סמוך לנהר וממי הנהר שהיה ממשיך לתוכן הרי היה לו לחוש יותר שמא רבו זוחלים על הנוטפים וכן אמרו בסוף השמועה אין המים מטהרין בזוחלין אלא בימי תשרי משמע הא באשבורן כלן מטהרין ואף במקואות פירשו שמעין שהוא צר וחקקו ועשאו רחב מטהר באשבורן ואינו מטהר בזוחלין אא"כ במקום שהמים יכולים לילך שם מתחלה אלמא שאף מעין מטהר באשבורן וטעם הדבר שהנוטפין צריכין אנו בהם לארבעים סאה במקום אחד אבל מים חיים חיותם מחברם אף בזחילתן ואין צריכים במקום אחד ולא עוד אלא כל שהגוף עולה בהן יהו שם כמה שיהו כגון אם היה הטובל ננוס או שהיה מטביל את הכלי דיו שיעלה שם כל גופו מה שאין כן במקוה שהוא צריך ארבעים סאה אף להטבלת מחטין וכמו שאמרו המעין בכל שהוא והמקוה בארבעים סאה ולא אמרו בכל שהוא אלא למחטים וצנורות או לאדם קטן אבל לאדם בינוני ולכלים גדולים אנו צריכין למים שכל גופו עולה בהם וכן אמרו בתורת כהנים מה ביאת שמשו כלו כאחת אף רחיצת גופו כלו כאחת ואף רבותינו הצרפתים הביאו ראיות לדעת זה אלא שאינן מוכרחות והוא והביאו ראיה מים שעשה שלמה שהיו המים מכונסים שם והיו באים לתוכה מן הים ואינו הכרח שאיפשר שמצד אחד היו נכנסים ומצד אחר היו יוצאים ונמצא שהם זוחלים והוא שאמרו בירושלמי שרגלי השוורים היו פחותים כמוציא רמון ונמצא המים באים דרך הים מלמעלה והיו יוצאין דרך רגלי השוורים וכן הביאו הם ראיה ממה ששנינו ביומא פרק ממונה חמשה טבילות ועשרה קדושין טובל כהן גדול בו ביום וכלן בקדש בבית הפרוה ופירשו שם על גג בית הפרוה היה ומעין עיטם היה בא ומ"מ אף בזו אפשר שמצד א' נכנסין ומצד אחר יוצאין אלא שראיות שכבר כתבנו מספיקו' א"כ מה ששנינו במקואות הזוחלים במעיין והנוטפים במקוה פירושו הזוחלין הותרו במעין ואין צריך לומר האשבורן והנוטפים במקוה ר"ל באשבורן אבל לא בזחילה ויש גורסין הזוחלין כמעין והנוטפין כמקוה ר"ל שהנמשכים מן המעיין דרך זחילה הרי הן כגוף המעיין לטהר בכל שהן והנוטפין אפי' ניטפו מן המעיין הואיל ואין נזחלין הרי הן כמקוה ואין צריך לומר מי גשמים:

ממה שכתבנו אתה למד שכל שנתערבו זוחלין בנוטפים אם רבו זוחלים ר"ל של מקור דינו כמעיין לטהר בכל שהוא ובזחילה ואם רבו נוטפים מטהרים כנוטפים בארבעים סאה ובאשבורן והוא שאמר שמא ירבו נוטפים על הזוחלים ויש שואלים ומה אנו צריכים לרוב ליפסל בזחילה והלא אף במחצה על מחצה נפסלו מטהרת זחילה שהרי בבחירתא שנינו העיד ר' צדוק על הזוחלים שרבו על הנוטפים שכשרים ר"ל לטהר בזחילה אלמא מחצה על מחצה נפסלו ושמא לאו דוקא שמא ירבו אלא לרוחא דמילתא אמרה כן ומ"מ מחצה על מחצה נפסלו וגדולי המפרשים תרצו שלא נאמר פסול מחצה על מחצה אלא לענין זבים ומצורעים וקדוש מי חטאת שהם צריכים למים חיים אבל לענין אשבורן אפי' מחצה על מחצה אין אנו צריכים אשבורן:

ויש שואלין כלך לדרך זו ואפי' רבו נוטפים מפני מה נפסלו מלטהר בזחילה ויתבטל ראשון ראשון כמו שאמרו במערה יין נסך מחבית לבור שאפי' כל היום כלו ראשון ראשון בטל ושאלה זו נתפשטה אף בכלאים מפני מה נאסרו בתוספת מאתים וכן מה שאמרו בנדרים פרק ירק בבצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית שאם רבו גדוליו על עיקרו מותר והם שואלים בה אמאי נימא קמא קמא בטיל ומקצת חכמי תוספות תירצו שם שהבצל וכן הכלאים הואיל ווסתן ליגדל בכך מעט אין אומרים בהם קמא קמא בטיל וכן הדין והתירוץ בעצמו בנוטפים על הזוחלים ואין בהם דמיון ליין נסך וקצת חכמי צרפת תירצו שלא נאמר ביין קמא קמא בטיל אלא בדרך פסיקה שכשעירה מעט ומשך ידו נתבטל וכן בכל מה שעירה שם מעט מעט אבל בצל וכלאים שמשהתחיל הגידול לא נפסק אין לומר ראשון ראשון בטל ואף נוטפים על הזוחלים שמא בלא הפסק רבו ומ"מ יש אומרין ביין נסך שאף בלא פסיקה כן כמו שיתבאר במקומו אלא שזו שבכאן יש מתרצה שבדבר הבא בידי שמים אין אומרים קמא קמא בטיל הואיל ואין בידו לעכב שלא ירדו:

מאחר שכל נהר שיש לחוש בו לרבוי נוטפים אתה פוסלו מלטהר בזחילה יש לשאול היאך נתפשט המנהג לטבול בנהרות אף בימי ניסן ואף לאחר ריבוי גשמים עד שמתוך המנהג פסקו קצת רבותינו הצרפתים שאין חוששין בנהר לרבוי נוטפין והלכה כשמואל שאמר בנדרים פרק אין בין המודר נהרא מכיפיה מיבריך כלומר ממקורו הוא מתגדל ולא ממי הגשמים כמו שאמרו אין לך טפח יורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפחים ומותר לטבול בנהר אף ביום הגשם עצמו שאע"פ שנראה לעין שמתרבה מן הגשמים מ"מ ממקומו הוא מתגדל יותר ומסתייעים ממה שאמרו בבכורות ר' מאיר אומר יובל שמו ולמה נקרא שמו פרת שמימיו פרין ורבין מסייע ליה לשמואל דאמר שמואל נהרא מכיפיה מיבריך ואין זה סעד כלל חדא שרב ושמואל הלכה כרב ועוד שלא נסתייעו שם דברי שמואל אלא מדר' מאיר והרי רבנן אמרו פרת שמו ומתוך כך כתבו חכמי האחרונים שלא חששו בכך אלא בפרת שהוא רבה על ידי גשמים הרבה מחמת שהרבה מורדות של הרים ניגרים לתוכו וכן שבעצירת גשמים מימיו מכזבים וכמו שאמרו בספרי נהר פרת שכלה והולך כמגריפה ר"ל כשמגיע לבבל הוא כלה שם בימי הקיץ אבל שאר נהרות אין חוששים להם אלא יום או יומים לאחר הגשמים ומ"מ אף הם כתבו דוקא בנהרות הגדולים אבל נהרות קטנים שיבשים תמיד ולפעמים מושכים מים הרבה על ידי גשמים או הפשרת שלגים שאין טובלין בהם עד שתכלה הפשרת השלגים והוא שאמרו המים המכזבים פסולים ואלו הם המכזבים פעם אחת בשבוע אבל המכזבין בפולמוסיאות ובשני בצורת כשרים ויש חוששין בכל נהר עד שיתברר מעין שלו כמה הוא ואיזה מקום המשכתו בין בימות החמה בין בימות הגשמים ובנמשכים לדעת זה הקלו אחרים לומר שלא נאמר כן אלא בטובלת בשפת נהר מקום שלא היה זוחל בו מתחלה אבל באמצע שכבר היו המים נזחלים בו מתחלה מותר אף בשעת הגשמים ולא יראה כן שאף שם איפשר שרבו הנוטפין ומ"מ גדולי המפרשים נוטים לדעת זו ר"ל לפסול בכל נהרות המכחדים ונפסקים ממקום פסיקתם ולמטה אע"פ שמושכין הרבה ע"י גשמים וכן פסקו בכל נהרות שבעולם הואיל ומתמעטים ואין עושים ידים אילך ואילך אלא שהולכים דרך מהלך האמצעי ובימות הגשמים מתפשטים ועושין זרועות לכאן ולכאן שאותם הזרועות והנחלים יש להם דין מעיין העומד הואיל ובימות החמה נפסקים לגמרי וראייתם ממה ששנינו מעין המושך כנדל וכו' ר"ל דוקא שהוא מושך מעט אבל אם נפסק לגמרי ממקום שנפסק ולמטה דינו כמעיין העומד ונמצא שאין מעיין מטהר בזוחלים אלא עד מקום זחילתו הראשונה:

מערמת אשה ופורפת על האגוז כדי להוציאה לבנה קטן להאכילה לו ברה"ר ויש חולקים להחמיר ויש מקילין באגוז אחד ומחמירין ביותר מאחד מפני שהערמתה ניכרת בכך ובדליקה מיהו מערימין ומוציאין מן הבית דרך מלבוש לובש כל מה שהוא יכול ללבוש ומתעטף בכל שהוא יכול להתעטף כמו שיתבאר אלו שמחמירים לאסור הערמת פריפה הוא מפני שאין זה צרך מלבוש אצלה ואוסרין מכאן להביא מלבוש לאחר אפי' בדרך מלבוש גמור הואיל ואינו לובשו לצרכו אלא להביאו לאחר ואפי' פשט הוא מבגדיו עד שמלבוש זה צריך לו שהרי בזו סותרת היא פריפתה הראשונה ופורפת מתחלה על האגוז ואין הדברים נראים ואף אם תמצא לומר להחמיר בהערמת פריפה אין הערמת המלבוש דומה לה שאין הפריפה מלבוש אלא מכשירי מלבוש:

המשנה השביעית הקטע יוצא בקב שלו דברי ר' יוסי ור' מאיר אוסר אם יש לו בית קבול כתיתין טמא סמוכות שלו טמאים מדרס יוצאין בהן בשבת ונכנסין בהן לעזרה כסוי סמוכות שלו טמאות מדרס אין יוצאין בהן בשבת ואין נכנסין בהן לעזרה לוקטמין טהורין ואין יוצאין בהן אמר הר"ם פי' בית קבול כתיתין ענינו שיהא באותו עץ שהוא קב הקיטע גומא שיכנסו בה קצוות הבשר שיבש ונשאר יוצא לחוץ ממי שקטעו ידו או רגלו ולא כונו החתך ואמרו טמא ענינו שהוא מקבל טומאה אפי' טומאת שרץ לפי שהוא כלי קבול כאשר נבאר במסכת כלים טומאת מדרס הוא כי כל מה שהוא ראוי למשכב ומושב כשנתן כובד הזב עליו טמא ואפי' יהיה בין הזב ובין המושב דברים בינוניים מאבנים וכיוצא בו ועוד התבאר זאת הטומאה משלם במסכת זבים ולפי שזכר הקב והוא הרגל שיעשה הקטע וזכר מסעדיו שהוא מותר לצאת בהן בשבת לפי שהן קיימות וחזקות ושיכול להכנס בהם לעזרה ואינו דרך בזיון כמו הסנדל והמנעל שהוא אסור להכנס בהן בהר הבית כלו כאשר ביארנו בסוף ברכות דבר גם כן על סמוכות של כסא אי זה כסא שיהיה ואמר שהן מקבלות טומאה ומצורות אלו המסעדים שהם ידועים אצלם יודע מאי זה טעם לא יצא בהם בשבת והוא לרוב התפרקם מן הרגל וההולך בהן כאלו הוא מוליכן או גוררן אנקטמין כמו מנעל מעץ ולפי שאינם ראויים למשכב ומושב ולא תקל ההליכה בהן אין מקבלין טומאת מדרס ועוד יתבארו אלו העקרים כלם במסכת כלים והלכה כר' יוסי:

אמר המאירי המשנה השביעית והכוונה בה ככונת מה שלפניה והוא שאמר הקיטע יוצא בקב שלו ר"ל קיטע והוא שנקטעה רגלו הא' יוצא בקב שלו והוא שעושים לו צורת רגל וחוקקין בו מעט כדי להניח ראש שוקו בתוכו וקושרו עם השוק דברי ר' מאיר מפני שהוא סובר שסנדל של עץ קרוי מנעל והרי הוא מנעל אצלו כשאר מנעלים אצל שאר בני אדם ור' יוסי אוסר מפני שהוא סובר שאין זה מנעל ואינו אצלו אלא משאוי זו היא שטתינו בטעם ר' מאיר ור' יוסי והראיה ממה שאמרו ביבמות חלצה בסנדל של עץ חליצתה כשירה ואמרו שם מאן תנא ר' מאיר היא דאמר הקטע יוצא בקב שלו ומאחר שדמו אותה לחליצה וודאי חליצה אין הדבר תלוי בה אלא במה שקרוי מנעל ובמה שאינו קרוי מנעל אלמא אף בזו כן וכן אמרו בגמ' סנדל של סיידין אשה חולצת בה ויוצאין בו בשבת דברי ר' עקיבא ולא הודו לו והתניא והודו לו ומתרץ מאן הודו ר' מאיר ומאן לא הודו ר' יוסי ואנו מפרשים שלא הודה ר' יוסי לא בחליצה ולא בשבת ומפני שאינו מנעל ונמצא שבחליצה אין כאן מנעל ובשבת הרי הוא משאוי ומ"מ יש מקשין שהרי באחרון של יומא אמרו רב יהודה נפיק בדחיטני ואביי נפיק בדהוצי ורבא נפיק בדבילי והוא סנדל של קש ויש גורסי' בדיקולי והוא סנדל העשוי מנסרים של דקל וטעם כלם מפני שאינו מנעל והקשה והא תנן הקיטע יוצא בקב שלו ור' יוסי אוסר ותני עלה ושוים שאין יוצא בה ביום הכפרים כלומר אלמא אע"ג דלאו מנעל הוא לר' יוסי אוסר הוא ביום הכפרים והני נמי אע"ג דלאו מנעל נינהו ליתסרו ותירץ התם בדאית ביה כתיתין ומשום תענוג וחזר והקשה ותענוג בלאו מנעל מי אסיר והא רבא כריך סודרא עילויה ונפיק אלא אמר רבא קב הקיטע לדברי הכל מנעל הוא ובשבת היינו טעמייהו מר סבר גזרינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי ומר סבר לא גזרינן עד שמתוך כך מפרשים משנה זו באוקמתא דהתם ומה שאמרו כאן לא הודו לו לענין יציאה בשבת ומשום דילמא משתמיט הא לענין חליצה מנעל הוא וכשירה ומ"מ עדיין קשה להם סוגיא של יבמות והם דוחים אותה מפני זו ועיקר הדברים שלא נאמר שם לדברי הכל מנעל הוא אלא לגבי יום הכפרים מפני שכל שהוא של עץ מגין הוא כעור ואף יותר ממנו אבל לשאר דברים אינו מנעל לדעת ר' יוסי שהלכה כמותו והוא שפסקנו במקומו בסנדל של עץ שחליצתו פסולה אלא א"כ מחופה עור וא"ת ביום הכפרים שעם חיטני והוצי אם אינם מנעל יאסרו משום משאוי שהרי עירוב הוצאה ליום הכפרים כשבת פירשו בה שלא הותרו אלא בחצר וכן כתבו גדולי המפרשים שם באנפליא של בגד העשויה כתבנית מנעל שמאחר שאין לה שם מנעל לא הותרה אלא בתוך ביתו ובחצרו וביבמות פרק חליצה אמרו אבל מטייל הוא ביום הכפרים באנפליא בתוך ביתו אלמא שברה"ר אסור אע"פ שכתבנו שכל שנאסר ברה"ר נאסר בחצר חוץ מכבול ופיאה ופי' שבאלו הקלו הואיל ובחצר עצמו אין התירו פשוט לכל וע"י שאלה לחכם הוא שמתירין לו ואף החכם מזכיר לו את איסורו בשעת התירו ולא יבא לידי העברה ברה"ר ויש מתרצים שלא נאמרה אלא כדרך מלבוש ואם נתיר בחצר לא יהיו נותנים על לבם חשש גזירה זו ויצאו לרה"ר ויש לחוש בה דילמא שליף אבל מה שהותרו אלו בחצרו ענינם שלא כדרך מלבוש ועיקר הדברים שאף ברה"ר הותרו שכל אלו דרך מלבוש הם כמנעל גמור ואין בהם חשש דילמא שליף וכן הדין באנפליא של בגד שכל שאינו מנעל והיא דרך מלבוש מותר ונשוב לענין המשנה והוא שהלכה כרבי יוסי ואינו יוצא בקב שלו ומ"מ יתבאר ביבמות שכל שחפהו עור מנעל הוא ולדעתנו במחפה עור מיהא יוצא:

ונתגלגל מענין זה לענין אחר והוא שאם יש לו בית קיבול כתיתין ר"ל שחקק בו כל כך שיש בו בכדי להניח שם בגדים רכים ומכין להניח ראש שוקו עליהם טמא ר"ל שמקבל טומאה ולא סוף דבר טומאת מגע כגון טומאת מת או שרץ אלא אף טומאת מדרס שהרי כל גופו נשען עליהם שאינו קרוי עוד פשוטי כלי עץ הא אם אין לו אלא בית קיבול שוקו אין זה בית קיבול לגלגל עליו טומאה דדומיא דשק בעינן והוא שיהא בית קיבולו עשוי ליטלטל מה שבתוכו על ידו ואין השוק מיטלטל אגב הקב:

סמוכות שלו ר"ל שהוא קיטע בשתי רגליו והוא מהלך על ארכובותיו ושוקיו נגררים אחר הארכובות בגרירת קרקע ועושה סמוכות של עור לשוקיו ולארכובותיו ואמר עליהם שהם טמאות מדרס אם הוא זב שהרי לסמיכת כל גופו הם עשויות מה שאין כן בקב שאחר שאינו קיטע אלא ברגלו אחת אין כל גופו נשען עליו ויוצאין בהן בשבת שזהו תכשיט של שוק וארכובה והרי הוא אצל ארכובה של זה כמנעל ברגל אצל שאר בני אדם ונכנסין בהם לעזרה ואע"פ שאמרו לא יכנס אדם להר הבית במנעלו אין אלו מנעל והרי הוא כשאר בגדיו:

כסא סמוכות שלו טמאין וכו' פי' יש קיטע שגידי שוקיו כווצים ויבישים ואינו יכול לילך אף על ארכובותיו ועושין לו כמין כסא נמוך ונותן עגבותיו לתוכו וקושרן עמו ויש לו כמין שני ספסלים קטנים בשתי ידיו שנשען עליהם ודוחף עצמו בהם ר"ל שעוקר גופו עם הכסא מן הארץ בסמיכות הספסלים וגורר עצמו מעט מעט למקום שרוצה לילך ויש שם מלבד אלו סמוכות לרגליו שהם חוץ לכסא תלוים באויר ואינן מגיעין לארץ אלא שפעמים כשהוא עולה במקום גבוה כשנשען ועוקר עצמו נשען גם על רגליו והוא צריך להם לסמוכות של עור בנעיצת רגליו על הקרקע ועל אותם הסמוכות הוא אומר שטמאות מדרס שהרי כל שנשען על רגליו כל גופו הוא נשען ואין יוצאין בהם בשבת שמאחר שרגליו תלויות ועומדות פעמים שאינו מרגיש והם נשלפות ויבא להביאם וכן שאיפשר בזולתם על ידי הדחק ואין נכנסין עמהם בעזרה שהרי מנעל גמור הוא והכסא עצמו הסכימו כל הגאונים שהוא מותר לצאת בו וכן הספסלים ולא הוצרך להזכירם שהרי אין יכול לילך בכסא בלא ספסלים ומכאן התירו רבותי' הצרפתים באדם חגר או שנכוצו גידי שוקיו לילך ברה"ר ולסמוך במקלו הואיל ואין יכול לילך בזולתו שהמקל הוא כדמות הספסלים ואפי' לא נקשר עמו שאין לחוש להשמטה אחר שאין יכול לילך בזולתו ומ"מ זקנים ההולכים במקלות מחמת זקנה אסור לצאת בהם בשבת שאין זה לצורך הלוך גמור אלא ליפותו וכן התירו בבני אדם הנחבשים לצאת בזיקים וכבלי ברזל שכל שנעשה לשמירה אינו משאוי ולשליפה אין לחוש שהרי נזהרים הם בכך ויש חולקים באלו ואין דבריהם נראים והסומא כבר ביארנו בתלמוד ביצה שאף בי"ט אינו יוצא בו ואין צריך לומר בשבת:

לוקטמין ופי' בגמ' חמרא דאכפא וביאורו חמור הנישא בכתפים ובלעז קבא"ל פוש"ט והוא דמות חמור של עץ חלול ותולה בו מיני צבעונין ומרכיבו על כתפו והוא עומד בתוכו ומניעו ושוחק בו לפני רבים בשוק טהורים שאין לו תורת כלי ואין יוצאים בו בשבת שאין בו שום צורך והרי הוא משאוי:

זהו ביאור המשנה ולענין קב הקיטע הלכה כר' יוסי ושאר הדברים שם הלכה הם ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין עיין בקונטרסי פ' בתרא דבכורות:

והא אמרת רישא פורפת פי' המורה והאי ודאי לכתחלה קאמר בשבת דאי מבע"י ולאשמעי' דדיוצאה בו בשבת הא תנא לי' ריש' מדיות פרופות וקשיא לי להאי פרושא דיא משמעותא דפורפת לא משמע אלא בשבת היכא מתתרץ אביי סיפא אתאן למטבע ואכתי ליקשי והא אמרה רישא פורפת אפי' על המטבע דמשמע בשבת מש"ה נ"ל לפרש דאפילו אם נפרש דההיא פורפת מבעוד יום הוא אתי שפיר דכי תנא מדיות פרופות אשמעי' דלא יקרא הטלית משוי אם הוא פרופה והדר אשמעי' דהאי פרופה מצי למעבד באגוז ובאבן ובמטבע ולא אמרי' לא תפרוף בהני משום דלא מבטל להו והויא ההיא פריפה משוי א"נ משום מוקצה ולעולם מבעוד יום מיירי והאי דמקשה והא אמרת רישא פורפת ה כי מקשה לי הדפורפת סתם קתני ומשמע ואפילו בשבת ומן הדין הוא דניהדר לי' אביי דרישא מבע"י קאמר וסיפא בשבת אלא אי הוה אמר הכי הוי אסר למיפרף בשבת אפי' באגוז ואיהו סבר דשרי למיפרף בשבת באגוז כדתני' בתוספתא וכדכתבית במהדורא תנינא להכי אמר סיפא אתאן למטבע וה"פ מתני' פורפת על האגוז ועל האבן ועל המטבע מבע"י ובלבד שלא תפרוף בשבת במטבע ודוקא במטבע לא תפרוף אבל באגוז תפרוף:

בד"ה סהדא רבה כו' וכל הנהרות יורדים ממזרח למערב כו' עכ"ל וכ"כ התוס' פרק לא יחפור שגן עדן במזרחו של עולם וארבע הנהרות יוצאים מג"ע אבל התוס' פ"ב דבכורות כתבו דג"ע במערב ע"ש:

בד"ה דאמר שמואל כו' שאין לך טפח כו' שאין טפחיים עולים כנגדם כו' אלא יובל שמו כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה אין מים מטהרין כו' שהנוטפין שבתוכן מטהרין בריבוי כו' זב וזבה טובלין כו' עכ"ל הזבה לא בעי מים חיים כמו שפרש"י לעיל אלא לענין זה קאמר שהנוטפים מטהרין בריבוי הזוחלין שתהיה הזבה טובלת בהם דרך זחילה ולא בעי מקוה ואין חילוק בין פרש"י ובין הפירוש ששמע בבכורות אלא דלפירושו קאי מלת מטהרין אאדם וכלים הטובלין בהם ולפי' ששמע בבכורות קאי מלת מטהרין אנוטפין ודו"ק:

תוס' בד"ה הקיטע יוצא כו' ראש שוקו בתוכו והוא נסמך עליו כו' עכ"ל כ"ה בספרים מדוייקים וכן נראה דודאי למאי דלא אסקי השתא אדעתייהו לפרש"י דאיירי בנושא מקל בידו ועיקר הליכתו בסמיכת המקל כפירוש ר"י לקמן א"כ ע"כ דהוא נסמך על ראש שוקו של רגל הנקטע דבלא"ה אין לו אלא רגל א' ואי אפשר לו לזוז ממקומו אך קשה למאי שהבינו השתא מפרש"י שהוא נסמך ממש על ראש שוקו של רגל הנקטע ולא איירי בנושא מקל בידו לסמוך עליו תקשי להו אמאי לא מטמא ליה אביי משום מדרס והיאך קאמר אביי דהכא לא סמיך עליה ודו"ק:

בתוס' ד"ה פסולות לכהונה וכו' לית הלכתא כאבא ולא כברא עד וכו' כצ"ל ופי' ברא הוא בנו של רב הונא ואבא הוא רב הונא דקאמר נשים המסוללות וכו' וקאמר התם דלית הלכתא כוותיה וכו': ד"ה שמא ירבו וכו' עד וההיא דיין נסך דקאמר קמא קמא בטיל וכו' וא"ת מה חידוש הוא זה דאשמעינן שיהא בטל עד ששים וי"ל דאתי לאשמעינן דאע"ג דמין במינו במשהו הנ"מ בנפל היתרא לגו איסורא אבל איסורא לגו היתרא קמא קמא בטל כן הוא בתוס' בע"ז בדף הנ"ל ע"ש:

רש"י בד"ה פסולות לכהונה כו' לאו אורת ארעא. נ"ב אבל הרמב"ם כתב דתרבות רעה היא ומכין עליה מכת מרדות וכן בסמ"ג:

בד"ה וסבר כו' וחזרתי ובדקתי לפרש כו'. נ"ב פי' כדי ליישב ולקיים פי' רבינו הלוי ויגעתי ולא מצאתי וק"ל:

בא"ד נוטפין כשאובין ולאו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה פסולות כו' בפ' הערל דקאמר התם לית הלכתא לא כברא ולא כאבא כו' עד דקאמר כו' כצ"ל:

בד"ה סהדא כו' שהרי בבל במזרח א"י קאי כו'. נ"ב לאו דוקא ממש למזרח דהא מסקינן בפרק קמא דגיטין דבבל לצפונה דא"י קיימא אלא משוכה לצד המזרח רחוק מן המערב ודו"ק:

בד"ה שמא כו' רוצה להטבילן בהן משום כו' כצ"ל:

בד"ה דאמר כו' טפחיים עולים כנגדה כו' דבכורות דתניא כו' אלא יובל שמו כו' הד"א וכצ"ל:

בד"ה הקיטע כו' אבל הכסא שבידו כו' כצ"ל:

תד"ה סהדא. וכל הנהרות יורדים ממזרח למערב. ל"י מאין להם זה. כי הנהר הגדול דאנוי' מושך ממדינת שוואבין דרך בייערן. עסטרייך. אונגערין. וואלאחאי'. ונופל משם לים השחור והוא ממערב למזרח כמו שראיתי במפת העולם ואולי כוונתם רק על הנהרות הידועים והם הד' הנהרות הנמשכים מג"ע. עי' בדבריהם בב"ב (פד סע"א) ופרת ראיתי שמה שמושך ממערבית צפונית למזרחית דרומית ונופל לים פרסי:

גמ' התם דרך הוצאה. נ"ב וכיון דלא צריך לו משוי הוא:

שם אבל הכא א"ד הוצאה. נ"ב ואין חייבין עליה אפי' בלא הערמה:

רש״י סד"ה וסבר שמא כו' משום דאמרינן חומר כו'. נ"ב עמ"ש בס"ד בשי"ע ספ"ח:

פסולות לכהונה. לכהן גדול דלא הויא בתולה שלימה דאע''ג דכהן גדול ביומיה לא הוה הואיל ודרך זנות חשיב ליה לאו אורח ארעא: דלא לילפן גופא נוכראה. ויתאוו לשכב עם איש: מטרא במערבא. בארץ ישראל: סהדא רבה פרת. פרת מעיד בדבר שהוא יורד מארץ ישראל לבבל וגדל ממי הגשמים ויודעין בני בבל שירדו גשמים בהרי ארץ ישראל ושמחים על אחיהם ואבוה דשמואל נמי כרב סבירא ליה דאמר פרת גדל ומימיו מתברכין ע''י גשמים: וסבר שמא ירבו נוטפים. היינו גשמים על הזוחלין הנובעין ותנן במסכת מקואות (פ''ה מ''ה) הזוחלין כמעיין והנוטפין כמקוה ושנינו בת''כ אך מעין ובור מקוה מים יכול מילא על כתפו ועשה מקוה בתחילה יהא טהור ת''ל מעיין מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים אי מה מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין ת''ל אך מעיין המעיין מטהר בזוחלין ומקוה מטהר באשבורן ומהו אשבורן דקוו וקיימי לאפוקי שאם הטביל בו כלים דרך זחילתו כשהן נמשכין ויורדים למקוה לא עלתה להם טבילה דבור ומקוה כתיב דקוו וקיימי אבל נובעין מטהרין כמו שהן זוחלין ומושכין מגבוה לנמוך כדרך כל הנהרות הלכך ביומי ניסן שהנהרות גדילים ממי הגשמים של ימי החורף ומהפשרת השלגים חייש שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין שניתוספו בנהר מן הגשמים על הזוחלים החיים ובטלו הזוחלין החיים בנוטפים ואין תורת מעיין עליהן לטהר בזוחלין אלא באשבורן ועביד להו מקוואות דקוו וקיימי ואני קבלתי מרבינו הלוי משום דספק זיבות נינהו וזבה טעונה מים חיים ואי אפשר להעמיד שמועתו משום דאמרינן חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים וזבה אינה טעונה מים חיים וחזרתי ובדקתי לפרשה וכן נראה בעיני כמו שפירשתי ורובא דעלמא מפרשים נוטפין כשאובין ולאו מילתא היא דתנן הנוטפין כמקוה: דהוו להו שאובין ל''ג: מכיפיה מיברך. משפתו וממקורו ומסלעו סלע מתרגמינן כיפה מכיפיה מיברך ולא ממי הגשמים: ופליגא דידיה אדידיה. דשמואל אשמואל: אין המים מטהרין בזוחלין. אין מטהרין אדם וכלים הטובלין בהן דרך זחילה וצריך להמשיכן למקוה ולטבול במקוה: אלא פרת ביומי תשרי. שחדלו הגשמים ורבו הזוחלין עליהם ויש תורת מעיין על נהרות המושכין אלמא סבירא ליה שגדילין ממי הגשמים ואני שמעתי בבכורות מטהרין בזוחלין שהנוטפין שבתוכן מטהרין בריבוי הזוחלין ויתבטלו הנוטפין בהן להיות זב וזבה טובלין בהן בשביל הזוחלין: והא אמרת רישא פורפת. וההיא ודאי לכתחלה קאמר בשבת דאי מבעוד יום ולאשמועינן דיוצאה בו בשבת הא תנא רישא מדיות פרופות: סיפא. דקתני לא תפרוף: אתאן למטבע. דלאו בר טלטול הוא אבל אבן שהקצה לכך ראוי לטלטול: להוציא לבנה הקטן. לאוכלו: תיבעי למאן דאמר. פלוגתא בכל כתבי הקדש (לקמן דף קכ.) לובש כל מה שיכול ללבוש דברי רבי מאיר ואפילו עשרה חלוקים זה על זה רבי יוסי אומר שמונה עשר כלים כדרך שהוא לובש בחול: דרך הוצאה בכך. כגון מוכרי כסות מוציאין אותו דרך מלבוש: מתני' הקיטע. שנקטעה רגלו: יוצא בקב שלו. דמנעל דידיה הוא:

פסולות לכהונה. פי' לכהונה גדולה דלאו בתולה שלימה היא ואע''ג דכהן גדול בימי שמואל לא הוה היה מחמיר וי''מ משום זונה ופסולות אף לכהן הדיוט וכן משמע בפ' הערל (יבמות עו.) דקאמר התם לית הלכתא [לא כברא ולא] כאבא (עד דקאמר) [וקאמר] ואפילו לרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה כו' משמע דטעמא משום זונה: סהדא רבה פרת. פי' הקונטרס פרת מעיד שהוא יורד מא''י לבבל וגדל ממי גשמים ולא נהירא שהרי בבל במזרח א''י קאי וכל הנהרות יורדים ממזרח למערב לכך פר''ת שהיו מכירים שירדו הגשמים לא''י ע''י שחוזר פרת לאחוריו על ידי גדילתו בא''י מתוך הגשמים: שמא ירבו הנוטפים. פירוש מי גשמים על מי נהרות שהיו זוחלין והוו להו מקוה ואמרינן דאין מקוה מטהר בזוחלין כ''א באשבורן דתנן במסכת מקוואות (''ה מ''ה) הזוחלין כמעיין והנוטפין כמקוה ותניא בת''כ יכול מילא מים על כתיפו ועשאו מקוה בתחילה יהא טהור תלמוד לומר מעיין מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים אי מה מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין פי' . אף בזוחלין וכ''ש באשבורן תלמוד לומר אך מעיין מעיין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן ומהו אשבורן דקוו וקיימי ויש מפרשים שלא היה רוצה להטבילן בהן משום דהוו להו ספק זבות וזב וזבה טעונים מים חיים ושמא ירבו הנוטפין והוו להו מכונסין ולא נהירא חדא דמ''ט עביד להו מקוואות והא בעינן מים חיים ועוד (דבת''כ) [דבתוספתא פ''ג דזבים] קאמר חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים והזבה אינה טעונה מים חיים וא''ת ולשמואל דאמר אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי זב דבעי מים חיים איך יטבול ביומי ניסן וי''ל במעיין מכוסה שאין מי גשמים יורדין בתוכו וא''ת אמאי חיישינן שמא ירבו הנוטפים לימא קמא קמא בטיל כדאמר בפ''ה דמסכת ע''ז (דף עג.) המערה יין נסך לבור אפילו כל היום כולו כשר דאמרינן קמא קמא בטיל וי''ל דלא מהני טעמא דקמא קמא בטיל כיון שהאיסור רבה מכשיעור וההיא דיין נסך דקאמר קמא קמא בטיל היינו קודם שרבה האיסור עד כדי נתינת טעם בהיתר: דאמר שמואל נהרא מכיפיה מיתבריך. פי' ממקומו ומסלעו סלע מתרגם כיפיה מנביעתו מיתבריך ולא ממי גשמים וא''ת והא קא חזינן שמחמת הגשמים הם גדילים וי''ל כדאמר במסכת תענית (דף כה:) שאין לך טפח יורד מלמעלה שאין טפחיים עולים כנגדו מלמטה ואור''ת דהילכתא כוותיה דשמואל ומייתי ראיה מפרק בתרא דבכורות (דף נה:) דתניא רבי מאיר אומר לא פרת שמו אלא יובל שמו ולמה נקרא שמו פרת שמימיו פרין ורבין ולאו דוקא נקט פרת דה''ה לכל נהרות והא דנקט פרת משום שהוא גדול מכל נהרות ולפי שהוא מא''י וקאמר התם מסייע ליה לשמואל דאמר נהרא מכיפיה מיתבריך ועל זה אנו סומכין לטבול בנהרות אפילו אם גדלו מאד: הקיטע יוצא בקב שלו. פ''ה קיטע שנקטעה רגלו עושה כמין .. דפוס רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו ואינו [ס''א והוא] נסמך עליו ומש''ה יוצא בקב שלו דמנעל דידיה הוא ור' יוסי אוסר דלאו תכשיט הוא ואינו מנעל והוי משוי והקשה רבינו תם דבמסכת יומא (דף ח: ושם) משמע דלכ''ע מנעל הוא ואסור לנעול בו ביוה''כ ולענין שבת בהא הוא דפליגי דרבי יוסי גזר דילמא מיפסיק ואתי לאתויי ורבי מאיר לא גזר וי''ל דה''נ בהא פליגי דטעמא דר' יוסי דכיון דלא הוי של עור לא מיהדק ואיכא למיחש דילמא מיפסיק ואתי לאתויי אך קשה מהא דאמר בגמרא חלצה בסנדל כו' חליצתו כשרה ואמר שמואל ר''מ הוא משמע דלר' יוסי חליצתו פסולה ואמאי כיון דמנעל הוא וי''ל דהאי נמי בהא תליא דכיון דלענין שבת גזר דילמא מיפסיק אינו ראוי להלך בו ודמי לקטן שחלץ במנעל גדול דחליצתו פסולה כדאיתא בפ' מצות חליצה (יבות קג:) משום דנעלו כתיב נעלו הראוי לו וא''ת היכי גזרי דילמא נפיל ואתי לאתויי הלא אין לו אלא רגל אחד ואי נפיל לא יזוז ממקומו ואומר ר''י דמיירי שנושא בידו מקל ועיקר הליכתו היא בסמיכת המקל והשתא אי נמי מיפסיק יוכל להלך מכאן יש להתיר למי . שכווצו גידי שוקיו ללכת במקלו בשבת והרב פור''ת פי' דקיטע יש לו סמך שקושר בכרעו ומגיע לארץ והשוק כפופה לאחוריה ובראש השוק במקום הרגל עושה לו קב להראות כמו שיש לו רגל ובהא פליגי ר' יוסי סבר כיון שאינו נסמך עליו אלא תלוי באויר חיישינן דילמא נפיל ור''מ לא חייש ולפי זה אין ראיה להתיר לקיטע לצאת במקלו אמנם יש להתיר מסיפא דמתניתין דאינו אוסר אלא סמוכות שלו לפי ששוקיו תלויין באויר ודילמא נפיל ואתי לאתויי (אבל הכסא) והספסלים שבידו אינו אוסר ואינהו הוו דומיא דמקל וק''ק לפי זה אמאי מטמא ליה רבא משום מדרס כיון שאינו נסמך עליו ושמא כשהוא יושב פעמים הוא נסמך עליו ולכך עושה לו בית קבול כתיתין שלא יוזק בקשר העץ שהוא יושב:

שבת סה ע"ב - טקסט הדף

דף סה - ב

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד