דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

שבת סו ע"א - טקסט הדף

ורבי יוסי אוסר ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא סמוכות שלו טמאין מדרס ויוצאין בהן בשבת ונכנסין בהן בעזרה כסא וסמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת ואין נכנסין בהן בעזרה לוקטמין טהורין ואין יוצאין בהן:
גמ' אמר ליה רבא לרב נחמן היכי תנן אמר ליה לא ידענא הילכתא מאי אמר ליה לא ידענא איתמר אמר שמואל אין הקיטע וכן אמר רב הונא אין הקיטע אמר רב יוסף הואיל ואמר שמואל אין הקיטע ואמר רב הונא אין הקיטע אנן נמי ניתני אין הקיטע מתקיף לה רבא בר שירא לא שמיע להו הא דמתני ליה רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה דרב בקיטונא דבי רב אין הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר' מאיר ור' יוסי מתיר ומחוי ליה רב איפוך אמר רב נחמן בר יצחק וסימנא סמך סמך ואף שמואל הדר ביה דתנן חלצה בסנדל שאינו שלו בסנדל של עץ או של שמאל בימין חליצה כשרה ואמרינן מאן תנא אמר שמואל ר''מ היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר''מ ר' יוסי אוסר ואף רב הונא הדר ביה דתניא סנדל של סיידין טמא מדרס ואשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת דברי ר''ע ולא הודו לו והתניא הודו לו אמר רב הונא מאן הודו לו ר' מאיר ומאן לא הודו לו ר' יוסי (אמר רב יוסף) מאן לא הודו לו ר' יוחנן בן נורי דתנן כוורת של קש ושפופרת של קנים ר''ע מטמא ור' יוחנן בן נורי מטהר אמר מר סנדל של סיידין טמא מדרס הא לאו להילוכא עבדי אמר רב אחא בר רב עולא שכן הסייד מטייל בו עד שמגיע לביתו: ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא: אמר אביי טמא טומאת מת ואין טמא מדרס רבא אמר אף טמא מדרס אמר רבא מנא אמינא לה דתנן עגלה של קטן טמאה מדרס ואביי אמר התם סמיך עילויה הכא לא סמיך עילויה אמר אביי מנא אמינא לה דתניא מקל של זקנים טהור מכלום ורבא התם

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סו - א

ורבי יוסי אוסר, כיון שאינו נסמך על הקב אלא על המקלות, ואינו לובשו רק כדי שלא יראה חסר רגל [73], לפיכך אינו מלבוש ולא תכשיט אלא משא.

ואם יש לו בית קיבול בראש הקב שאפשר להניח בו כתיתין, בגדים רכים שיניח את ראש שוקו עליהן - טמא, מקבל טומאת מגע. ואם אין לו בית קיבול לכתיתין אינו מקבל טומאת מגע משום שפשוטי כלי עץ שאין להם בית קיבול, אינם מקבלים טומאה [74].

סמוכות שלו, קיטע בשתי רגליו ומהלך על שוקיו ועושה כסוי של עור לרגליו, אם הקטע הוא זב הרי גם הסמוכות טמאין מדרס, ויוצאין בהן בשבת שזהו תכשיט שלו, ונכנסין בהן בעזרה אף שאין נכנסין במנעל להר הבית [משום דכתיב "של נעליך מעל רגלך"] ובסמוכות אלו יכול להיכנס לפי שאינם מנעל.

קיטע אשר יבשו וכווצו גידי שוקיו עד שאפילו אינו יכול ללכת עליהן ועושין לו כסא נמוך שהוא קשור בו, וכשנעקר ממנו נשען על משענות קטנות שבידו, ועוקר את את גופו מן הארץ, ונדחף לפניו, וחוזר ונח על אחוריו. אם הקטע זב, הרי כסא וסמוכות [75] שלו - טמאין מדרס. ואין יוצאין בהן בשבת. שכיון שסמוכות אלו תלויים ולא מניחם על הארץ, חששו שמא הם יפלו ויבוא להוליכם ארבע אמות ברשות הרבים.

ואין נכנסין בהן בעזרה כדין מנעל.

לוקטמין [76] כעין חמור שעושים הליצנים ונושא אותו האדם בכתפיו ונראה כרוכב עליו - טהורין מלקבל טומאה, שאינו כלי תשמיש לאדם ולא תכשיט. ואין יוצאין בהן בשבת שאין זה דרך מלבוש.

גמרא:

אמר ליה רבא לרב נחמן: היכי תנן במתניתין? האם שנינו הקיטע יוצא בקב שלו, דברי רבי מאיר, ורבי יוסי אוסר.

או שמא שנינו להיפך: הקיטע אינו יוצא בקב שלו, דברי רבי מאיר, ורבי יוסי מתיר.

אמר ליה רב נחמן לרבא: לא ידענא כיצד שנינו במשנתינו!

אמר ליה: הלכתא מאי, האם יוצא בשבת בקב?

אמר ליה: לא ידענא!

איתמר, אמר שמואל: שנינו במתניתין: אין הקיטע יוצא בקב שלו, דברי רבי מאיר ורבי יוסי מתיר.

וכן אמר רב הונא: שנינו: אין הקיטע יוצא.

אמר רב יוסף: הואיל ואמר שמואל אין הקיטע יוצא, ואמר רב הונא גם כן אין הקיטע יוצא, אנן, נמי ניתני: אין הקיטע יוצא בקב שלו, דברי רבי מאיר.

מתקיף לה רבא בר שירא: האם לא שמיע להו לשמואל ורב הונא הא דמתני ליה רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה דרב בקיטונא דבי רב, ששנה לו משנה זו בחדר הקטן של בית המדרש, וכך שנה לו: אין הקיטע יוצא בקב שלו, דברי רבי מאיר, ורבי יוסי מתיר. וכששמע רב שכך שנה לו מחוי ליה רב הראה לו באצבעותיו איפוך שנינו, שרבי מאיר מתיר ורבי יוסי אוסר.

אמר רב נחמן בר יצחק: וסימנא שרבי יוסי הוא האוסר, שבתיבות אלו רבי יוסי אוסר יש אותיות סמך סמך זו אצל זו [77].

ואף שמואל שאמר ששנינו רבי מאיר אוסר הדר ביה והודה לרב.

דתנן במסכת יבמות: חלצה בסנדל שאינו שלו של היבם, או חלצה בסנדל של עץ, או חלצה סנדל של שמאל שנעל ברגל ימין [שהרי חליצה היא ברגל ימין] - חליצתה כשרה.

ואמרינן: מאן תנא הסובר שסנדל של עץ נחשב נעל?

אמר שמואל: רבי מאיר היא.

דתנן: הקיטע יוצא בקב שלו, דברי רבי מאיר מפני שהוא מנעל.

ורבי יוסי אוסר.

ולמדנו מכאן שחזר בו שמואל ושנה את משנתינו כרב.

ואף רב הונא הדר ביה ושנה את משנתינו כרב, שרבי מאיר מתיר ורבי יוסי אוסר.

דתניא בברייתא: סנדל של סיידין העשוי מעץ [78], ומוכרי סיד נועלים אותו בזמן עיסוקם בסיד מפני שהסיד שורף את העור - טמא מדרס כשזב נועל אותו. ואשה חולצת בו מפני שיש לו דין מנעל. ויוצאין בו בשבת מפני שיש לו דין מנעל, דברי רבי עקיבא, ולא הודו לו חכמים.

ומקשינן סתירה בשתי ברייתות:

והתניא בברייתא אחרת: הודו לו חכמים לרבי עקיבא!?

אמר רב הונא: לא קשיא סתירת הברייתות.

מאן "הודו לו חכמים" - היינו רבי מאיר במשנתנו, המתיר לצאת במנעל של עץ בשבת מפני שסובר שיש לו דין מנעל [79].

ומאן "לא הודו לו חכמים", היינו רבי יוסי במשנתנו, האוסר לצאת בזה בשבת.

ולמדנו מדבריו שחזר בו רב הונא ושנה כרב.

רב יוסף אמר: סנדל של סיידים מקש הוא עשוי - ונחלקו תנאים אם קש דינו כעץ או לא. ומאן לא הודו חכמים - רבי יוחנן בן נורי.

דתנן: כוורת של קש ושפופרת של קנים, רבי עקיבא מטמא, שהוא סובר שקש דינו כעץ. ורבי יוחנן בן נורי מטהר, וסובר שקש אינו מטמא כעץ [80].

אמר מר: הא דתניא: סנדל של סיידין טמא מדרס - אמאי. הא לאו להילוכא עבדי, אלא רק להגן על רגליהם בזמן שמתעסקים בסיד? [81] אמר רב אחא בר רב עולא: דינו כמנעל ומטמא מדרס שכן הסייד מטייל בו עד שמגיע לביתו.

שנינו במתניתין: ואם יש לו, לקב בראשו, בית קיבול כתיתין - טמא.

אמר אביי: טמא ששנינו במשנה הוא רק טומאת מת בטומאת אוהל ובמגע, ואין טמא מדרס. שאינו נעשה על ידי מדרס הזב לאב הטומאה משום שאינו עשוי למדרס הזב אלא לתכשיט, וטומאת מדרס היא רק בכלי המיוחד לכך, ולא בכלי אחר שדרס עליו הזב.

רבא אמר: קב שיש לו בית קיבול אף טמא מדרס, כיון שלפעמים נסמך הזב על הקב.

אמר רבא: מנא אמינא לה שאם לפעמים הוא נסמך עליו, יכול לקבל טומאת מדרס?

דתנן: עגלה של קטן העשויה למשחק [82], ולעיתים מושיבים אותו בה לשחק עמו - טמאה מדרס, מפני שלפעמים הקטן יושב עליה, והוא הדין קב שיש לו בית קיבול לפעמים הוא נסמך עליו.

ואביי אמר: שאין להוכיח משם. כי התם טמאה מדרס משום שסמיך עילויה, הכא לא סמיך עילויה.

אמר אביי: מנא אמינא לה שאין הקב נטמא מדרס מפני שלא נחשב מיוחד לכך.

דתניא בברייתא: מקל של זקנים המהלכים על רגלם, ולפעמים נסמכים עליו - טהור מכלום, אינו מטמא מדרס לפי שאינו עשוי לסמיכה, ושאר טומאות אינו מטמא שהרי כלי עץ שאין להם בית קיבול אינם מקבלים טומאה באהל או במגע.

ולמד אביי קב הקיטע ממקל של זקנים.

הערות

[73] התוספות והראשונים [כאן, וביומא עח, ב] כתבו שרש"י מפרש את המחלוקת - אם קב של קיטע נחשב משא משום שאינו נעל, או שהוא נחשב נעל ומלבוש. [ובודאי שאינו משא מדאורייתא משום שאינו כדרך הוצאה. משנה ברורה שא, ע]. והסיבה שאינו נחשב נעל או משום שהוא לא עשוי מעור ואינו כצורת נעל, או משום שאינו מהלך ונשען עליו אלא הוא נשען בעיקר על מקלות שבידיו. והתוספות מביאים את הגמרא ביומא [עח, ב] שלכולי עלמא הקב נחשב כמו נעל, אלא שאסרו לצאת בו מחשש שיפול והקיטע עלול לטלטלו. ומדובר שהוא נשען על הקב והולך על ידי מקלות שבידו, והרב פורת [בתוספות] כתב שמטרת הקב אינה לצורך הליכה אלא להסתיר את המום [והשפת אמת תמה אם כן מה הגמרא דנה על הקב לדין חליצה ונעילת הסנדל ביום כיפור והרי אינו מיועד להליכה כלל]. ומדובר שאין לו מקלות בידו. והשו"ע [שא, טו] צירף את שתי הדעות יחד וכתב שהקב עשוי להסתיר את חיסרון הרגל ויש לו גם מקלות בידו להליכה, והעיר שם הגר"א שהם שתי דעות שונות ומבאר שלמסקנא כולם מודים שאסור באופן כזה. ובאמת יש כמה חילוקי דינים הנובעים מהמחלוקת בביאור המשנה, והראשונים כתבו שרש"י סובר שזו מחלוקת הסוגיא כאן והגמרא ביומא - מה הסיבה שרבי יוסי אוסר, אם משום שאינו נעל ונחשב כמשא או מחשש שהוא יפול. [וראה שם בביאור הגר"א כמה חידושים].

[74] וכתב רש"י דאף שהקב מקבל בתוכו את רגלו של הקיטע אין זה נחשב לכלי קיבול, כיון שאין הרגל מיטלטלת על ידי הבית קיבול. והמקדש דוד [נד] תמה מאד מכמה מקומות, וכן הקשו אם כן כל בגד מדוע הוא טמא הרי אינו מיטלטל מלא כמו שק [והגוף לא נחשב כמילוי הכלי] ? וראה לעיל סג, ב בשם הקהילות יעקב שבגד טומאתו אינה מדין כלי הנלמד מהפסוק "שק", אלא מהפסוקים המפורשים על בגדים "וכבס בגדיו" ואינו צריך כלל להיות כלי קיבול. אך החזון איש [כלים כח, א] הוכיח מתוספות [סג, ב] שבגד צריך להיות כלי קיבול וכך משמע ברש"י כאן, והוא מבאר שבגד עשוי למלאות בתוכו את הגוף ומיועד לכך ולכן הוא נחשב מילוי, אבל קב הקיטע אין תשמישו למלאות בתוכו אלא הצדדים של הכלי תומכים ומסייעים בהליכתו ולכן זה לא נחשב תשמיש "בתוכו". ומיושב בדבריו קושיות המקדש דוד. [כך כתב הקהילות יעקב טהרות י].

[75] כך הגירסא לפנינו, ומשמע שהאיסור לצאת בשבת נאמר גם על הכסא. אך גירסת רש"י והרא"ש כסא - סמוכות שלו וכו' והאיסור לצאת בשבת נאמר רק על הסמוכות ולא על הכסא, וכך סוברים התוספות והפוסקים [שא, טז] שכל מה שהאדם מוכרח להליכתו ובלעדיו לא יוכל ללכת נחשב כמו מלבוש ותכשיט ומותר לצאת בו בשבת. וראה ביאור הגר"א שם. והחידוש בזה הוא שאפילו שאת המקל הוא נושא בידו וכדרך הוצאה [שהרי מי שמוציאו כמשא גם נושאו בידו] מותר, משום שאצל מי שמוכרח את זה להליכתו הסמוכות הם כמלבוש. וראה לעיל סב, א שבקמיע שסגולתו לרפואה היא כשנושאו בידו - יש אוסרים משום שבידו היא דרך הוצאה, ולשיטתם צריך לומר שקיטע שניכר יותר שהוא לצורך הליכה מותר. ובאגרות משה [או"ח ד, צ] כתב שלנכה מותר לצאת עם כסא גלגלים לרשות הרבים כמו קיטע במקל, ואף שאינו עוזר לו להליכה אלא הוא נוסע עליו כיון שאינו יכול ללכת בלא הכסא מותר.

[76] כך הגירסא לפנינו. ובמשנה שבמשניות הגירסא אנקטמין, והרמב"ם בפירוש המשנה מפרש שהוא כעין מנעל מעץ. והתוספות יום טוב כתב שבמשנה בכלים [סוף פט"ו] נראה שהוא נעל מעץ ושם מדובר שעושים זאת כדי להשמיע קול וכאן לצורך קיטע, וראה להלן בגמרא.

[77] השפת אמת מעיר שאותו סימן יש במם מם - רבי מאיר מתיר, אלא שאין זה לשון המשנה רבי מאיר מתיר. ועוד כתב שבאמת כונת הגרא סמך לסימן בשתי האותיות ס ומ שנכללים במלה סמך. [ומיושב בכך קושיית תוספות להלן קי, א ד"ה סיסאני].

[78] רש"י בשם רבותיו. והוא עצמו והתוספות מפרשים שהוא סנדל שעשוי מקש ונחלקו אם הוא נחשב נעל או שכיון שאינו מתקיים זמן רב אינו נחשב נעל. וכתבו התוספות שלפי הפירוש שהוא עשוי מקש מובן מדוע חכמים מטהרים מטומאת מדרס משום שאין לו קיום ואינו נחשב כלי מיוחד לכך, אבל לפי פירוש רבותיו של רש"י צריך לבאר במה גרע סנדל מעץ מכופת שאור שייחדה לישיבה שהיא טמאה מדרס? ותירצו שאם עושה דבר שאין רגילות לעשותו לישיבה אינו נחשב מיוחד למדרס, וגרע מכופת שאור שלפעמים מייעדים אותו לישיבה. וראה להלן.

[79] ומבואר משמואל ורב הונא שהמחלוקת אם מותר לצאת בקב הקיטע היא - האם הוא נחשב מנעל או לא, וכפירוש רש"י במשנה. ואף שבסוגיא ביומא [עח, ב] אמרינן שהמחלוקת רק לגבי שבת ומשום חשש שיפול ויטלטלנו, הגמרא כאן סוברת שהמחלוקת היא אם הוא נחשב נעל, כמו המחלוקת לגבי חליצה. אך הפוסקים חילקו בין שבת לשאר דברים, ופסקו [שא, טז] שמותר לצאת בנעל מעץ, ולגבי יום הכיפורים [תריד, ב] ותשעה באב [תקנד, טז] פסקו שנעל העשויה מעץ אינה נחשבת נעל. ובביאור הגר"א מבאר מדוע פסק השו"ע שחלוק דין שבת משאר דינים לגבי אם נחשב נעל. וראה משנה ברורה [שא, נט]. והתוספות שמפרשים במשנה שהמחלוקת היא אם חוששים שהקב יפול ויבא לטלטלו או לא, מבארים את מה שהגמרא מדמה זאת למחלוקת אם הוא נחשב נעל לחליצה, שכמו שלענין שבת הוא לא נחשב נעל משום שהוא אינו צמוד לרגל ועלול ליפול כך לענין חליצה אינו נחשב נעל מטעם זה. ולענין לצאת בו לרשות הרבים ביום כיפור [שדינו כשבת] השו"ע [תריד, ב] מתיר, ומבאר הר"ן משום שביום כיפור אסור לנעול מנעל ממש לכן סנדל מעץ וכדומה הוא דרך מלבוש ליום כיפור. והביאור הלכה [שם] כתב שיש אוסרים ביום כיפור לנעול מנעל של לבד ועץ אם הוא קשה וצמוד כמו נעל ממש [אפילו בבית, מצד איסור נעילת הסנדל].

[80] לפי הפירוש שסנדל של סיידין עשוי מקש מובן בפשטות הדמיון לכורת של קש. ולפי הפירוש שהוא סנדל מעץ מפרשים רש"י והתוספות שהגמרא מדמה שכמו שרבי יוחנן בן נורי סובר שכל דבר שהוא עשוי מחומר שאין רגילות לעשותו כך, אינו מקבל טומאה ואינו כלי, כך נעל העשויה מעץ שאין רגילות לעשותו מעץ אינו נחשב מיוחד למדרס.

[81] ואף שהוא נועל והולך עם הסנדל בזמן עבודתו בסיד, מפרשים התוספות [ר"י] שיש לו נעליים אחרות והסנדל עשוי לשמור על הנעליים שלא יתקלקלו בסיד וזה לא נחשב מיוחד למדרס, ומתרצינן שכיון שהוא הולך עם הסנדל גם שלא בשעת עבודתו בסיד הוא נחשב עשוי למדרס [הליכה]. עוד פירשו [רשב"א] שבאמת הסנדל עשוי לטוח בו את הסיד ולא לנעול אותו, אלא שצורתו היא כמו סנדל ולכן לפעמים הוא נועל אותו והולך עימו.

[82] רש"י. והתוספות מפרשים שהם עשויים ללמד את התינוק ללכת, והוא רק נשען עליהם ולא יושב עליהם.

ור' יוסי אוסר, שאינו מחשיב אותו למנעל.

ואם יש לו לקב בית קיבול כתיתין — מקום חלול בראש הקב שבו שם הקיטע דברים רכים (=כתיתין) שלא להכאיב לגדם טמא (מקבל טומאה) הקב, שאז דינו ככלי קיבול של עץ המקבל טומאה.

והסמוכות שלו שהם כעין נעליים שעושה מי שנקטעו שתי רגליו ונועלם על ברכיו ועליהן הוא הולך, אם הוא זב הריהן טמאין מדרס, שהם ככלי שדורס (דורך) עליו הזב, ומקבלים טומאה משום כך, ויוצאין בהן בשבת שהן כרגלי הקיטע, ואף נכנסין בהן בעזרה שבבית המקדש, אף שאסור לבוא נעול נעליים לעזרה.

ואילו קיטע שאינו יכול כלל ללכת, ויושב על כסא וגורר עצמו בסמוכות, הכסא והסמוכות שלו טמאין מדרס, ואולם אין יוצאין בהם בשבת, ואין נכנסין בהן בעזרה.

הלוקטמין (אשר תבואר מהותם בגמרא) טהורין מלקבל טומאה כיון שאינם כלי, ואין יוצאין בהן בשבת.

א גמרא אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: היכי תנן [איך שנינו במשנתנו]? האם הגירסה במשנה שהקיטע יוצא בקב ור' יוסי אוסר, או אין הקיטע יוצא ור' יוסי מתיר? אמר ליה [לו] רב נחמן: לא ידענא [אינני יודע]. ועוד שאלו רבא: הילכתא מאי [מה ההלכה] בענין זה? אמר ליה [לו]: לא ידענא [אינני יודע].

איתמר [נאמר] כי אמר שמואל שגירסת המשנה היא "אין הקיטע יוצא ", ור' יוסי מתיר. וכן אמר רב הונא שהגירסה "אין הקיטע". אמר על כך רב יוסף: הואיל ואמר שמואל כי הגירסה היא "אין הקיטע" וכמו כן אמר אף רב הונא, אם כן אנן נמי ניתני [אנו גם כן נשנה] במשנה כגירסה זו "אין הקיטע".

מתקיף לה [מקשה עליה] רבא בר שירא: וכי לא שמיע להו הא דמתני ליה [שמעו הם הלכה זו ששנה לו] רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה [לפני] רב בקיטונא דבי [בקיטון, חדר קטן של בית] רב, שגרס לפניו: אין הקיטע יוצא בשבת בקב שלו, אלו דברי ר' מאיר, ור' יוסי מתיר. ומחוי ליה [והראה לו] רב ברמז: איפוך [הפוך] את השיטות, שיש לגרוס שר' יוסי הוא האוסר ור' מאיר הוא המתיר. אמר רב נחמן בר יצחק, וסימנא [וסימן] לזכור מי המתיר והאוסר יהא: "סמ"ך סמ"ך", שהאות ס' שנמצאת גם במלה "יוסי" וגם במלה "אוסר" באה להזכיר כי ר' יוסי הוא האוסר.

ומעירים: ואף שמואל האומר כי הגירסה היא "אין הקיטע" ולדעתו ר' יוסי מתיר, הדר ביה [חזר בו] מדבריו. דתנן [שכן שנינו במשנה] יבמה שחלצה ליבם בסנדל שאינו שלו, או בסנדל של עץ, או שהיה סנדל של רגל שמאל ברגל ימין — חליצה זו כשרה.

ואמרינן [ואמרנו]: מאן [מיהו] התנא הסבור שסנדל של עץ נחשב כנעל? ואמר שמואל: שיטת ר' מאיר היא, דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: הקיטע יוצא בקב שלו, אלו דברי ר' מאיר, ור' יוסי אוסר, והרי אם כן שגרס שמואל לבסוף כגירסת רב.

ואף רב הונא הדר ביה [חזר בו] מגרסתו, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: סנדל של סיידין שהוא מעין סנדל קלוע מקש או מנצרים לכסות בו את נעלי העור שלא יתקלקלו מן הסיד אם הסייד זב והלך בו, הרי סנדל זה טמא מדרס, שהוא נחשב כנעל. ואשה חולצת בו, ויוצאים בו בשבת, אלו דברי ר' עקיבא ולא הודו לו חכמים.

ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שהודו לו! אמר רב הונא: מאן [מיהו] החכם עליו נאמר שהודו לו — ר' מאיר, ומאן [ומיהו] החכם עליו נאמר שלא הודו לו — ר' יוסי. הרי שאף הוא גרס במשנתנו שר' יוסי אוסר.

אמר רב יוסף: מאן [מיהו] החכם עליו נאמר שלא הודו לו לר' עקיבא — ר' יוחנן בן נורי. דתנן [שכן שנינו במשנה]: כורת של קש ושפופרת של קנים, ר' עקיבא מטמא אותם בתורת כלי, שלדעתו הם מקבלים טומאה, ור' יוחנן בן נורי מטהר. והרי שלדעת ר' יוחנן בן נורי דבר העשוי קש אינו נחשב לכלי ראוי לשימוש.

שנינו מקודם שאמר מר [החכם] שסנדל של סיידין טמא מדרס. ושואלים: הא לאו להילוכא עבדי [הרי לא להילוך עשויים סנדלים אלו]! אמר רב אחא בר רב עולא: לעיתים הם כן משמשים להילוך, שכן הסייד מטייל בו לעתים עד שמגיע לביתו, ואם כן מתהלכים לפעמים בסנדל זה.

ב שנינו במשנה שאם יש בקב בית קיבול כתיתין — טמא (מקבל טומאה). אמר אביי: הכוונה היא שטמא טומאת מת, שאם נגעה בו טומאה זו הריהן טמא, ואולם אין הוא טמא טומאת מדרס, שאם השתמש זב בקב זה — לא נטמא הקב, כיון שאין הזב יכול להשען עליו בכל כובד משקלו. רבא אמר: קב זה אף טמא טומאת מדרס.

אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה הלכה] — דתנן [שכן שנינו במשנה]: עגלה של ילד קטן שעשויה כדי ללמדו ללכת (תוספות) — טמא מדרס, כיון שבמדת עשוייה היא להישען עליה. ואביי אמר שאין לדמות: התם [שם] בעגלת הקטן — סמיך עילויה [נשען עליה], ואילו הכא [כאן] בקב הלא לא סמיך עילויה [אינו נשען עליו בשלימות].

אמר אביי: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה הלכה] — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מקל של זקנים טהור מכלום (אינו מקבל כל טומאה), והרי שמצאנו כבר שדבר שנסמכים עליו במידה מסויימת אינו נטמא מדרס!

ורבא דוחה, ואומר שיש לחלק בין הדברים: התם [שם, במקל של זקן]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And Rabbi Yosei prohibits going out into the public domain with the wooden leg, since he does not consider it to have the legal status of a shoe.

And if the wooden leg has a receptacle for pads, a concave space at the top of the leg into which pads are placed to cushion the amputated leg, it assumes the status of a wooden vessel and can become ritually impure.

And his supports, which are shoes that one who had both of his feet amputated places on his knees in order to walk on his knees, if a zav wears them, they are subject to ritual impurity imparted by treading. A zav is a primary source of ritual impurity. If he touches a vessel it assumes first-degree ritual impurity status. However, vessels on which he treads, sits, lies, or leans become primary sources of ritual impurity, provided they are designated for that purpose. These supports are vessels designated for treading. And one may go out with them into the public domain on Shabbat since they have the legal status of shoes. And one may enter the Temple courtyard with them. Although, generally, wearing shoes in the Temple courtyard is prohibited, in this regard, the supports do not have the legal status of shoes.

However, if one who is crippled to the extent that he cannot walk at all sits on a chair that is attached to him, places supports on his hands, and propels himself along with his hands, his chair and supports are subject to ritual impurity imparted by treading. And one may not go out with them on Shabbat, and one may not enter the Temple courtyard with them.

Loketamin, which will be explained in the Gemara, are ritually pure in the sense that they cannot become ritually impure because they are not vessels, and one may not go out with them on Shabbat.

GEMARA: Rava said to Rav Naḥman: How did we learn the dispute in our mishna? Does Rabbi Meir rule that the amputee may go out with a wooden leg and foot and Rabbi Yosei prohibits him from doing so? Or is it Rabbi Meir who prohibited him from doing so, and Rabbi Yosei’s opinion is the lenient one? Rav Naḥman said to him: I don’t know. And Rava asked: What is the halakha in this matter? Rav Naḥman said to him: I don’t know.

It was stated: Shmuel said that the correct reading of the mishna is: An amputee may not go out, and Rabbi Yosei permits him to do so. And, likewise, Rav Huna said that the correct reading of the mishna is: An amputee may not. Rav Yosef said: Since Shmuel said that the correct reading of the mishna is: An amputee may not, and Rav Huna said: An amputee may not, we will also learn the mishna: An amputee may not.

Rava bar Shira strongly objects to this: And did they not hear that Rav Ḥanan bar Rava taught the mishna to Ḥiyya bar Rav before Rav in a small room [kituna] in the school of Rav: An amputee may not go out on Shabbat with his wooden leg; this is the statement of Rabbi Meir. And Rabbi Yosei permits going out with it. And Rav signaled him with a hand gesture to reverse the opinions, Rabbi Meir permits going out and Rabbi Yosei prohibits doing so. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: And the mnemonic to remember which tanna permits and which tanna prohibits is samekh samekh. The letter samekh appears both in the name Yosei and in the Hebrew word for prohibits [oser]. In that way, one remembers that Rabbi Yosei is the one who prohibits it.

The Gemara comments: And even Shmuel, who said that the correct reading of the mishna is: An amputee may not, and Rabbi Yosei permits it, reversed his opinion. As we learned in a mishna: The ḥalitza ceremony, which frees a childless widow from the obligation to enter into levirate marriage with her brother-in-law, involves the widow removing her brother-in-law’s sandal from his foot. If she removed a sandal that is not his, or a wooden sandal, or the sandal of the left foot that was on his right foot, the ḥalitza is valid.

And we said: Who is the tanna who holds that a wooden sandal is considered a shoe for this purpose? Shmuel said: It is Rabbi Meir, as we learned in a mishna: An amputee may go out with his wooden leg, this is the statement of Rabbi Meir, and Rabbi Yosei prohibits doing so. Ultimately, Shmuel accepted Rav’s reading of the mishna.

And Rav Huna also reversed his opinion, as it was taught in a baraita: With regard to a plasterers’ sandal worn by those who work with lime and would cover their leather shoes with a shoe woven from straw or reeds so that the leather shoes would not get ruined by the lime. If the plasterer is a zav and walks with his shoes covered, the shoe covering is subject to ritual impurity imparted by treading, as the legal status of that sandal is that of a shoe. A woman may perform ḥalitza with it, and one may go out with it on Shabbat; this is the statement of Rabbi Akiva. And the Rabbis did not agree with him.

The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita that they agreed with him? Rav Huna said in resolution of this apparent contradiction: Who is the Sage whose opinion is referred to in the phrase: They agreed with him? It is Rabbi Meir. And who is the Sage whose opinion is referred to in the phrase: They did not agree with him? It is Rabbi Yosei. Even Rav Huna accepted Rav’s reading of the mishna that Rabbi Yosei prohibits going out with a wooden leg.

Rav Yosef said: Who is the Sage whose opinion is referred to in the phrase: They did not agree with Rabbi Akiva? It is Rabbi Yoḥanan ben Nuri. As we learned in a mishna: A receptacle made of straw and a tube made of reeds, Rabbi Akiva deems these vessels capable of becoming ritually impure, and Rabbi Yoḥanan ben Nuri deems them pure, i.e., incapable of becoming ritually impure because they are not vessels. According to Rabbi Yoḥanan ben Nuri, straw objects are not considered vessels fit for use.

It was taught in a baraita that the Master said: A plasterers’ sandal is subject to ritual impurity imparted by treading. The Gemara asks: How could that be? These sandals are not made for walking. Rav Aḥa bar Rav Ulla said: They are used for walking, as, at times, the plasterer walks in them until he reaches his house.

We learned in the mishna: And if the wooden leg has a receptacle for pads, it is capable of becoming ritually impure. Abaye said: It is subject to ritual impurity due to contact with ritual impurity imparted by a corpse, and it is not subject to ritual impurity imparted by treading. If a zav uses a wooden leg it merely assumes first-degree ritual impurity status, since he cannot lean all his weight on it. Rava said: The artificial foot is even subject to ritual impurity imparted by treading.

Rava said: From where do I derive to say this halakha? As we learned in a mishna: The wagon of a small child utilized to teach him to walk (Tosafot) is subject to ritual impurity imparted by treading, since its purpose is to lean on it. And Abaye said: The two cases are not comparable. There, in the case of the wagon, he leans all his weight on it; here, in the case of the wooden leg, he does not lean all his weight on it.

Abaye said: From where do I derive to say this halakha? As it was taught in a baraita: A walking stick, typically used by the elderly, is pure, i.e., incapable of becoming ritually impure from any form of ritual impurity. Apparently, an object upon which one does not lean all his weight is not subject to ritual impurity imparted by treading.

And how does Rava respond to this proof? He says that there is a distinction between the cases: There, in the case of a walking stick used by the elderly,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

סמיכות שלו אין נכנסין בהן לעזרה. מחמת מה שנאמרה בפ' הרואה מקום במסכת ברכות (דף נד) ולא יכנס בה להר הבית במקל ובמנעלו:

[מתני'] הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר ורבי יוסי אוסר וכדאוקמוה ומחתי בה סימנא סמך סמך כלומר ר' יוסי אוסר (סבר) [דכ"ע סברי] הקב של קיטע (אינו) חשוב כסנדל ואסור לצאת בו ביוה"כ והיינו טעמא דר' יוסי דאסר בשבת גזרה דלמא משתמיט ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר (כו') ושמואל נמי ורב יוסף (לפנינו הגי' רב הונא) הדרו ואוקמוה למתני' הקטע יוצא דברי ר"מ:

סנדל של סיידין. פי' הסייד כשהוא סד קרקעית הבית בסיד נועל סנדלו של עץ ברגלו כדי שלא יהא הסיד אוכל ברגלו.

בית קבול כתיתין.

מאן לא הודה לו ר' יוסי. פי' לא הודה לו שיצאו בו בשבת אבל לגבי חליצה הודה גו כדאמרי' בפ' בתרא דיומא לעולם מנעל הוא והכא בהא קמפלגי מר סבר גזרי' דלמא משתמיט ואתי לאתויי ומר סבר לא גזרי' ושל סידין נמי לאו להילוכה עבי' ולא מיהדק ומישתליף (דאפשר) [ואפשר] דר"ה לא סבר לההוא אוקימתא דהתם. והוא סביר' לי' דר' יוסי אוסר משום דלאו סנדל הוא כלל והיינו דלא בעי (רבא) [נ"א - רבה, וי"ג - רב יוסף] למימר הכא לא הודו לו דר"י (דר"ה) [כרב הונא], ופריק פירוקא אחרינא ואמר מאן לא הודה לו ר"י ב"נ ושמואל נמי דאמר ר"מ הוא סבר דלר' יוסי לאו סנדל הוא אי נמי לאו לאפוקי מדר' יוסי אמר ר"מ הוא אלא לאפוקי מדרבנן דפליגי עליה דר"מ ור"ע כדתניא לו הודו לו וקסבר שמואל רבנן פליגי עלי' ולא הודו לו כלל דלהוי סנדל. ובמס' יבמות נמי בפ' מצות חליצה תניא בסנדל של שעם בקב הקיטע חליצה כשרה ואמר רבא עלה מדרישא ר"מ סיפא ר"מ ומשמע דסבירא ליה לרבא דלרבנן לאו מנעל הוא ולאו ר"מ לאפוקי מדר' יוסי דהא רבא גופיה הוא דאמר במס' יומא דלר' יוסי נמי מנעל הוא אלא לאפוקי מדרבנן דפליגו עלייהו ומשום דהא מתני' דהכא שמיע להו טפי ובכמה דוכתי אמרי' הא מני ר"מ הוא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכמה רבנן קשישי סברי הכי במס' יבמות בפ' האשה רבה ולא הזכירו א' מהן אלא ר"מ והא דאמרי' התם במס' יומא לעולם מנעל הוא לר"מ ור"י קאמרינן דהא תלמוד לענין חליצה לאו מנעל כדאמרי' מנעל התפור בפשתן איץ חולצין בו [-והיינו כרבנן] והתם במס' יומא אמרי' נמי דרבא גופי' לפיק בדכילי שהוא סנדל של קש דומיא דשעם והא איהו דאמר דכולי עלמא מנעל הוא אלא שמע מינה דדוקא לר"י ור"מ ולא לרבנן. וה"פ דשמעתין דהתם: מהו לצאת בסנדל של שעם דפשיטא לן שאינו מנעל כרבנן דלא הודו לו ומיהו שמא אפ"ה אסור ביה"כ ואמרי' דמותר והדר אקשי' מהא דר' יוסי אוסר אלמא לאו מנעל הוא ומש"ה אמר שאסור ביום הכפורים אבל לדידן דלאו מנעל הוא מותר שלא אסרו אלא מנעל. ובס' התרומה (ס' ר"מ) מפורש דכל הני אמוראי כרבא ס"ל דאמר דכ"ע מנעל הוא ובשבת בהא פליגי דחיישינן דלמא משתלף ואתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים כלומר דכיון דהוא עץ לא מהדק ומשתליף ולענין חליצה נמי כיון דמשתליף הו"ל כמנעל גדול שאינו יכיל להלוך בו דפסולה. וזה פי' משובש דסנדל דחליצה ודאי יכול להלוך בו הוא ולא פליגי בשבת אלא בקב הקיטע מפני שאין לו רגל ומשתליף מיניה ועוד דסנדל דחליצה דאית לי' רצועות ושנצן בין של עץ בין של עור יכול להלוך בו ועוד אי משום דעץ קשה הוא ולא מיהדק כי מחופה עור היכי מיהדק והלא קושייתו של עץ במקומו עומד ובר מן דין אי סנדל דעץ אינו יכול להלוך בו הוא עד דהוי' חליצתו פסולה בכך כבר הוצאת אותו מכלל מנעל ומדבריהם הן (יושבין) [מושבין(-פי' מופרכין)]. אבל רש"י ז"ל פי' שם דכ"ע מנעל הוא של עץ וכי נפק רבא בשל קש ושל שעם שהוא מן קש נפיק דלא מגין כעץ ולאו מנעל הוא ולפי פירושו היינו נמי דאמר רבא מאי לא הודה לו ריב"נ כלו' בשל עץ הכל מודים דסנדל הוא וכי פליגי בקש הוא דפליגי וריב"נ הוא. ואי קשיא לך הא דאמרי' בפ' מצות חליצה של שעם ושל סיב ושל עץ חליצה כשרה ואוקי' כר"מ אלמא של שעם ושל עץ שוין א"ל ר"מ כר"ע סבירא להו דאמר הכא חולצת ואמר התם מטמא שעליו שנוי בבריית' הודו לו שסנדל של סיידין שהוא של קש סנדל הוא אבל (לריב"נ) לא הודה לו ותני בברייתא בלשון רבים ורבנן דיומא ס"ל כוותי'. והא דאמר מנעל התפור ופשתן אין חולצין בו א"ל לכתחלה קאמר אבל דיעבד חליצה כשרה דומיא דעץ וא"ל אפי' דיעבד חליצתה פסולה משום דבעי' של עור או של עץ דומיא דעור שהוא מגין משום דנעל ריבה אבל תפור בפשתן כשם שאם היה כולו של פשתן בגד הוא אף כשהוא בפשתן אינו מנעל. ולפי פירוש זה, הא דתנן בסנדל של עץ חליצתה כשרה לרבא אפי' כרבנן אתיא דל"פ רבנן עלייהו (ור"מ) [דר"מ] ור"ע בשל עץ דמנעל הוא וחליצתה כשרה ובשל קש לחוד הוא דפליג ריב"נ וק"ל אם כן למה פסק רבינו הגדול בסנדל של עץ חליצתה פסולה אלא אם כן מחופה עור ושמא חששו להחמיר להנך אמוראי. ועדיין אני תמה האיך שתיק רבא [ביבמות] מאותה סוגיא ולא העמיד משנתינו כד"ה שם ואפשר דסבירא ליה דרב דאמר אין חולצין במנעל התפור בפשתן אפילו דיעבד קאמר כדגמר לה מואנעלך תחש לגבי חליצה הא לשאר מילי מנעל [הוא, ולא פליגי במדרס], ושבת אלא ריב"נ דפליג בשל קש מיהו לגבי חליצה פליגי והיינו דאבוה דשמואל ושמואל דאמרי התם מאן תנא של עץ חליצתה כשרה ר"מ הא לרבנן פסולה דגמר גמירי לה דרבנן לא קרו מנעל לחליצה אלא של עור ופליגי אר"י ור"מ דהודו לו לר"ע ואע"ג דלא אשכחן היכא כדאמרי' בעלמא אין הלכה כדברי ר"מ ור"י אלא פורס מפה ומקדש כלו' שחכמים אומרים כן ואמרי' בכמה דוכתי זו דברי (ר"מ) [רבי] פלוני סתימתאה אבל חכמים אומרים וכו', ואף על גב דלא אשכחן להו בהדיא. ויש לדקדק באותה שמועה של מס' יומא האיך יוצאין בסנדל של שעם ביום הכפורים כיון שאינו סנדל נמצא שאסור לצאת בו משום משוי דהא קיי"ל ערוב והוצאה ליום הכפורים כשבת וא"ת בחצר דוקא והלא כל שהוא דרך מלבוש הרי הוא כתכשיט כדפי' לעיל לאסור לצאת בו לחצר כלל ובמתני' נמי תנן בכולן לא יצא חוץ מכבול לחצר. ומתוך הדוחק י"ל דאפילו למאן דאמר לאו מנעל הוא לא משוי הוה דלהנאתו עביד ליה ודומיא דאנפלייא של בגד דלאו מנעל הוא כלל ויוצאין בה בשבת וביום הכפורים אלא טעמא משום דכיון דלא סיימו אינשי אלא עורדמגין ורכיך גזרו בו דילמא תליץ ליה ואזיל לסיומי מסאני'ואתילאתויי ד' אמות ברשות הרבים וגבי קב הקיטע נמי חליץ ליה דכאיב ליה הלכך ביום הכפורים דלא סייס מסאני' לא חליץ להו ומותר דלאו במקום מנעל סאים להו וזהו התירן. עוד יש לדחוק ולומר, הני אמוראי כולהו דלא סליק להו טעמא במנעל ולאו מנעל פליגי וכל דלאו מנעל אסור בשבת ורבא מוקי טעמא דפלוגתא בגזירה ולדידי' אפי' כי לא הוה מנעל כל היכי דליכא למיגזר מותר וכולהו רבנן דיומא דמסיימו ביום הכפורים הנהו מיני כרבא סביר להו ועד"ז מתקיימות כל השמועות כהלכה ובקושי ובדוחק ועוד דאביי נפיק ומתרץ דשרי ול"ל דרבא ואם נאמר דסבירא ליה לחצר מותר, אינו נכון כלל. ומצאתי בירושלמי במס' יבמות (יב:) סנדל של עץ חבריא בשם רב שיהיו חבטיו של עור תמו אמרין בשם רב והוא שיהיו תרסיותיו של עור פי' חבטיו מה שהרגל חובט עליו והיינו מחופה מבפנים עור ותרסיותיו עור ר' אילא בשם ר' יוחנן ואפי' כולו של עץ כשר במתני' מסייע לר' יוחנן סנדל של קש טמא מדרס והאשה חולצת בו דר"ע אבל חכמים לא הודו לא למדרס פי' למדרס ר"י היא דקא"ל ופריש ולא הודו לו דקתני למדרס למדנו מכאן דסנדל של סיידין דקש הוא ילמדנו לדעתו של ר' יוחנן דהכל מודים בסנדל של עץ שהוא כשר לחליצה וכן של קש דתריוייהו מנעל נינהו ואין זה מסכים לסוגי' שבגמ' שלנו. עוד ראיתי בתוספתא דיבמות (יב,ח) גבי ברייתא דקתני חלצה בסנדל של שעם בקב הקיטע חליצתה כשרה אר"י אלו ראה ר' אלעזר בסנדל של עץ עתה היה אומר עליו הריהוא כסנדל לכל דבריו משמע דר"י גמר דפלוגתא דרבי אלעזר ורבנן הוא בסנדל של עץ לגבי טומאה, ועכשיו הי' ר"א מסתייע ראה שחולצין בו לעשותו נמי כסנדל לשאר כל הדברים. ובתוספתא דשבת (ו.) קתני ר"א אומר קב הקיטע אם יש בו בית קיבול כתיתין יוצאים בו ואם לאו אין יוצאין בו פי' דס"ל כיון דאית בה בית קבול כתיתין הדוקי מהדק לי' ברגלו ולא משתמיט מינה וזה קצת סיוע לדברי שאני אומר סנדל של עץ רבנן פליגי עלי' לומר לאו מנעל הוא ואפשר שנאמר בזו שאמרו מותר לצאת בסנדל של שעם ביום הכפורים דלאו דוקא אלא לנעול בבית התירו וכפי לשון אחרון שכתבתי למעלה אלא לפי שתפסו להם לצאת בתענית צבור אמרו כן ביום הכפורים א"נ לומר שהוא מותר לצאת בהם בפני רבים דלא באו להתיר איסור אלא נעילה אבל איסור הוצאה לא מיירי בה הכא אי עירוב והוצאה ליום הכפורים ואי לחצר מותר אלא הנך מתפרשי בדוכתייהו:

ודאמרי' מאן הודו לו ר"מ. איכא למידק והא לא אמר ר"מ אלא דיעבד אבל לא לכתחלה ור"ע חולצת לכתחלה קאמר, א"ל לר"מ נמי לכתחלה חולצת והא דקתני חליצתה כשרה משום סנדל שאינו שלו ומשום של שמאל בימין:

סמוכות שלו טמאין מדרס. פירש רש"י ז"ל: שהקב הוא חקוק להניח בו ראש שוקו, וסמוכות היינו סמוכות של הקיטע כי יש קיטע בשתי רגליו דהולך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור בשוק[י]ו. והקשו עליו בתוס' דאם כן אינו יכול להלך בלתי אותו קב ולמה אסר רבי יוסי לצאת בו, וכל שכן לרבא (ביומא עח, ב) דמפרש טעמא דרבי יוסי משום דלמא משתמיט ואתי לאתויי והלא אינו יכול להלך בלתי אותו הקב. ועוד דאם כן היכי מטהר ליה אביי מטומאת מדרס וקא מפרש טעמא משום דלא סמיך עלייהו, והלא כל גופו נשען עליו. ויש מי שתירץ שהוא נשען על מקלות שבידו ואין הקב צריך לו כל כך להשען עליו, ואינו אלא כמקל של זקנים כדאמר אביי בגמרא.
ויש מי שפירש שהקב הוא כצורת רגל, ונותנו בראש שוקו כדי שיחשבו הרואים שהוא רגל, ועושה לו סמוכות ונותן ארכובותיו עליהן וכופה שוקו לאחוריו וקושר הסמיכה ליריכו והוא נשען עליו ומהלך בו, ולפעמים שהוא מסיר הסמיכה ונשען על הקב. ולפיכך נחלקו אביי ורבא, דלאביי טהורה מכלום לפי שאינו צריך לישען עליו אלא על הסמוכות, ואע"פ שלעתים מניח ראש שוקו על גבי הקרקע עם הקב דבר מועט הוא ואינו לו אלא כמקל של זקנים, ורבא אמר דטפי עדיף מיניה כדאיתא בגמ'. והיינו נמי דאסר ליה רבי יוסי משום משוי או משום גזירת דילמא משתמיט ואתי לאתויי.
ומכל מקום מדברי רש"י ז"ל נלמוד דדבר פשוט הוא דיכול להלך במקלות שבידו אף על פי שאינן קשורין בו, הואיל ואינו יכול להלך בענין אחר. וגם לפירוש השני יש להתיר כן, מדקתני סמוכות שלו ומשמע ששתי סמוכות יש לו וכגון שנקטעו שתי רגליו וכיון שכן אינו יכול להלך בלתי מקלות שבידו ואפילו הכי לא אסר להו. והא דקתני כסא סמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת, כבר פירש רש"י ז"ל משום דאינהו תלו ולא מנחי אארעא זימנין דמשלפי. וכן התירו בתוס', ואמרו משמו של ר"ת ז"ל שהתיר לאדם אחד שנכווצו גידי שוקיו לצאת במקלו שבידו.

גמרא: סנדל של סיידין. פירש רש"י ז"ל: שהוא של שעם, ומוכרי הסיד נועלין אותו כשמתעסקים בו מפני שהסיד מפסיד את העור. והקשה עליו ר"ת ז"ל דאם כן היכי מקשה עלה והלא לאו להלוכא עבידי, והלא הולך בו כשמתעסק בסיד. ועוד שהוא נשען עליו, ותניא בתורת כהנים (פרשת מצורע פרשת זבים פרק ב ה"ז) אין לי אלא יושב עומד נתלה ונשען מנין כו'. ולפיכך פירש רבנו שמואל ז"ל דכלי הוא מכלי אומנות הסיידין לטוח בו קירות הבית, והוא מברזל ועשוי כעין סנדל שלמטה הוא ארוך ורחב כשולי סנדל, ובאמצעיתו יש לו בית קבול כדי אחיזת בית יד, ואותו בית יד מקיפו משפתו אל שפתו לשים בו כשהוא טח בו, ולעתותי ערב מניח רגלו בתוכו ומוליכו כך עד ביתו, ומשום הכי קאמר דלאו להלוכא קא עביד.
ומיהו בתוספתא (כלים ב"ב פ"ד ה"ב) משמע כדפירש רש"י ז"ל דסנדל של סיידין היינו של קש, דתניא התם סנדל של קש רבי עקיבא מטמא מדרס ואשה חולצת בו וכו'. ובירושלמי נמי גרסינן במסכת יבמות (פי"ב ה"ב עי"ש היטב): סנדל של עץ חבריא בשם רב והוא שיהו חבטיו של עור, תמן אמרין בשם רב והוא שיהו תרסיותיו של עור, רבי אילא בשם רבי יוחנן ואפילו כולו של עץ כשר, מתניתא מסייעא לרבי יוחנן סנדל של קש טמא מדרס והאשה חולצת בו דברי רבי עקיבא אבל חכמים לא הודו לו למדרס, עד כאן בירושלמי, והיא היא הברייתא השנויה כאן, אלמא סנדל של סיידין של קש הוא כדברי רש"י ז"ל.
ומכל מקום מה שאמרו שם בירושלמי דחכמים דהיינו רבי יוחנן בן נורי לא הודה לו דוקא למדרס, אינו מסכים עם סוגית הגמ' שבכאן.
ומיהו טעמא דמילתא לא כמו שפירש רש"י ז"ל דמשום דלא חשיב כשל עץ מטהר רבי יוחנן בן נורי, דהא אפילו כופת שאור שיחדה לישיבה טמאה מדרס, כדמוכח בפרק העור והרוטב (חולין קכט, א). אבל בתוס' פירשו טעמא דרבי יוחנן משום דאין תורת כלי עליו דחשיב ליה כדבר שאינו מתקיים וגרע טפי מכופת שאור. ורבי עקיבא סבר דכיון שמתקיימין לפי שעה כלים גמורים הם, ואפילו טומאת מת בלא יחוד לישיבה מטמא רבי עקיבא לכוורת ולשפופרת דהא סתמא קתני רבי עקיבא מטמא. והכי תניא בתוספתא דכלים בפרק מלא תרווד רקב (ב"מ פ"ז ה"ג) העושה כלי מדבר שהוא של מעמיד טמא מדבר שאינו של מעמיד טהור, הלפת ואתרוג והדלעת שחקקום התינוקות למוד בהן העפר טהורין, האלון והרמון והאגוז שחקקום תינוקות טמאין, ופירשוה הם ז"ל דבר המעמיד הוא דבר המתקיים, ודלעת דחשיב דבר שאינו מתקיים היינו דלעת לחה דומיא דלפת, אבל כלי עץ חשוב הוא.
והא דאקשינן והא לאו להלוכא קא עביד, הכי קאמר: כיון שאינו נועלו להנאת הלוכו אלא כדי להציל מנעליו שלא ישרפו בסיד הרי הן כאילו אינן עשוין להלך, ומשני כיון שהוא מטייל בהן לעתותי ערב עד ביתו עבידי להלוך חשבינן להו.

מאן הודו לו רבי מאיר. איכא למידק והא קתני בההיא דאייתינן לעיל בסנדל של עץ חליצתה כשרה, דאלמא לכתחילה לא ואוקימנא כרבי מאיר. ויש לומר דהא דאמרינן מאן הודו לו רבי מאיר לאו אאשה חולצת בו קאי אלא איוצאין בו בשבת. ואי נמי אהכשרא דסנדל של סיידין קאי ולומר דהוי מנעל אף לרבי מאיר. ובתוס' אמרו דהא דקתני לעיל חליצתה כשרה הוא הדין לכתחילה, ואיידי דקא בעי למיתני סיפא באנפליא של בגד חליצתה פסולה ואפילו דיעבד תנא רישא חליצתה כשרה.

אביי אמר טמא טומאת מת ואינו טמא טומאת מדרס. איכא למידק אם כן סבירא ליה לאביי דלאו להלוכא עביד, וכיון שכן היאך אשה חולצת בו לרבי מאיר, דהא פסלינן בפרק מצות חליצה (יבמות קד, א) לכולי עלמא של זקן שעשאה לפי כבודו ומשום דלאו להלוכא עביד. ותירצו בתוס' דלגבי חליצה כל היכא דעביד קצת להלוך שרי אבל לטומאת מדרס לא מטמא אלא בדעביד להלוך ממש.

החולץ ליבמה במנעל שאינו שלו או שחלצה סנדל של שמאל מעל רגלו הימנית או בסנדל של עץ והוא מחפה עור חליצתו כשרה אבל בסנדל של עץ ואינו מחופה עור או של סיב או של שעם וכן אם חלצה מעל רגלו השמאלית חליצתו פסולה:

סנדל של סיידין והם העסוקים במלאכת הסיד שנועלים סנדלים רחבים של עץ שלא יכנס חום הסיד ברגליהם ואין עושין אותן מן העור מפני שחום הסיד שורף את העור טמא טומאת מדרס שהרי כל גופו נשען עליהם ואע"פ שאינו עשוי להלוך שכן סייד מטייל בו עד שמגיע לביתו אבל אין חולצין בה ואין יוצאין בה בשבת כמו שביארנו:

כוורת של קנים או של קש מקבלת טומאה ובכלל כלי עץ הם כדין כל הכלים העשויים מן הגומא ומן הערבה ומכפות התמרים ומן העלים והשריגים ומקליפי האלנות שכלם בכלל כלי עץ הם וכן שפופרת של קש מקבלת טומאה ככל כלי העץ המקבלים ואפי' אינה מקבלת אלא טיפה אחת כמו שיתבאר במקומו:

עגלה של קטן העשויה ללמדו לילך אם קטן זה הוא זב מיטמאה מדרס שהרי כל גופו נשען בה ומיוחדת היא לכך וכבר ביארנו ענין זה בארוכה בסוף שני של ביצה אבל מקל של זקנים אינו טמא מדרס שאינו עשוי לגוף הלוך אלא לתקנו וליפותו:

ואמר שמואל ר"מ הוא דתנן הקיע יוצא בקב שלו דברי ר"מ ור' יוסי אוסר כתב בספר הישר קשיא לי דהתם ביומא בפ' בתרא הכי אסיקנא שמעתתא אלא אמר רבה בין לר"נ בין לר' יוסי מנעל הוא והיינו טעמא דר' יוסי דילמא מופסק ואתי לאיתוייה והתם אמרי ושוין ר"מ ור"י שאסור לצאת בו ביוה"כ והכי אמרי' בגמרא מאן תנא דסנדל של עץ מנעל הוא אמר שמואל ר"מ היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר"מ ור' יוסי אוסר אלמא לר' יוסי לא חשיב לי' מנעל ונראה לי דאע"ג שהיו שניהן שוין שאין יוצאין בו ביוה"כ מ"מ גבי שבת הוי אסר ר' יוסי דילמא מיפסק ואתיא לאתוייה א"כ לא הי' עושה אותו מנעל ברור וכיון שאינו מנעל ברור כשאר כל הסנדלים אינו דין שתחלוץ בו דבחליצה כתיב נעלו המיוחד לו א"כ האי דתני חלצה בסנדל של עץ חליצתה כשרה לא אתיא אלא כר' מאיר שעושה אותו סנדל ברור לכל דבר עיין בפ' מצות חליצה במהדורא תליתאה:

תוס' בד"ה טמא מדרס כו' הואיל ואין רגילות לעשות מנעל להילוך כמותו דכוותה בשפופרת כו' עכ"ל אין דומין ממש דבסנדל מטעם זה הואיל ואין רגילות כו' לא מטמא מדרס אבל בשפופרת לר' עקיבא נמי לא מטמא מדרס אלא דמטעם זה לר"י בן נורי בשפופרת כיון שאין רגילות לעשות מקנים לא חשיב כלל אף לטמא טומאת מת וק"ל:

בד"ה כוורת כו' ר' עקיבא מטמא וא"ת היכי מטמא כו' ולענין טומאת מת כיון דלא חזי לישיבה כו' עכ"ל ר"ל דאי הוה חזי לישיבה והוה מטמא מדרס הוה ניחא דהוה מטמא נמי טומאת מת אע"ג דלאו עץ נינהו כדתנן דכל הטמא מדרס טמא טומאת מת אבל כיון דע"כ אינו חזי לישיבה ולא יטמא מדרס מדקתני רבי עקיבא מטמא סתם ולא קתני מטמא מדרס א"כ טומאת מת נמי לא יטמא דהא לא כתיב בפרשה דטומאת מת אלא עץ ועור כו' וק"ל:

בפרש"י בד"ה ורבי יוחנן כו' ור"י בן נורי מטהר בכלי קש דלאו עץ נינהו כו' כצ"ל יש לדקדק לפי זה דהך ברייתא דקתני הודו לו כמאן אתיא דהא ר"מ במתני' נמי לא קאמר דהוי מנעל אלא בשל עץ אבל בשל קש אפשר דס"ל נמי כר"י בן נורי דמטהר מיהו הא ודאי לא קשה לרב הונא לפי' זה דלא פירש כן אלא לרב יוסף דקאמר מאן לא הודו לו ר"י בן נורי דאיירי בקש ע"כ דהך דסנדל של סיידין מתוקמא נמי בהכי אבל לרב הונא איירי ההיא דסנדל של סיידין לכל הפירושים בשל עץ ויש ליישב לרב יוסף נמי הא דאיכא לפלוגי בין של עץ ושל קש לר"י בן נורי היינו לענין טומאת מת דלא כתיב בפ' אלא כלי עץ כו' כמ"ש התוס' אבל לענין הכשר חליצה אין לחלק בין של עץ לשל קש ושפיר אתיא הך דהודו לו כר"מ ורב יוסף נמי מודה דהך דקתני לא הודו לו לענין חליצה איכא למימר דהיינו רבי יוסי דמתני' כדקאמר רב הונא אלא דבעי רב יוסף לאשכוחי נמי לא הודו לו לענין טומאה דהיינו ר"י בן נורי ודו"ק:

ברש"י ד"ה טהור מכלום וכו' ואע"ג דמסתמיך עליה לפרקים וכו' לא דפשוטי כלי עץ הוא אלמא אע"ג דזימנין דמסתמיך עליה וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה כוורת וכו' כיון דלא חזו לישיבה לא מטמא מדרס הא לא וכו' כצ"ל ור"ל דאין לומר דמטמא טומאת מת דכל דבר הטמא מדרס טמא טומאת מת דהא לא מטמא מדרס ואי טמא משום כלי הא לא כתיב בפרשה וכו':

רש"י בד"ה טמא מקבלין צ"ל טמא ומקבל טומאת כו':

בד"ה ואין יוצאין כי' דמשתלפי הס"ד:

בד"ה טהור מכלום כו' טומאה ולא מטמא מדרם משום כו' עץ הוא אלמא אע"ג דזימנין דמסתמיך עליה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה רבא אמר כו' ל"ל בית קבול כתיתין כו' נ"ב פי' דס"ל השתא דבכל ענין ראוי למדרס ואף א"ת שהאמת כן הוא שאף בלא כתיתין טמא מדרס ולא תני כתיתין אלא משום טומאת מת תיפוק ליה כו' ולאו דוקא שקשר הקושיא לדברי הרב פורת דבזולתו יותר יוקשה ל"ל בית קיבול כתיתין ודו"ק אלא משום דסליק בהאי עניינא טהור לגמרי מקשה ל"ל כו' ואדרבה יטמא לגמרי ודו"ק:

ד"ה טמא. מקבל טומאת מגע. ונמשך הרע"ב אחריו ותימה עליו ועל התוי"ט דשתיק ליה הלא זהו דעת אביי בגמרא (והביא זה גם התוי"ט) ורבא פליג עליה ואמר אף מדרס והל' כרבא וכן פירוש הרמב"ם ופסק כן בחבורו:

[רד"ה טמאין מדרס. ומדרס הזב נעשה אה"ט. כ"ה הלשון בהר"ן:

רד"ה סמוכות (הב'). עושה (כצ"ל) כו' לראשי שוקיו. ומש"כ לעיל דאינו מנעל לענין עזרה אלא אם הן בראש הרגל. היינו לאפוקי סמוכות דשם שהן באורך השוק והכא דבראש השוק הן הוי מנעל ועי' יבמות (ק"ג)] :

גמרא דמתני ליה רחב"ח לחב"ר קמיה דרב כו'. כי הא איתא ביומא (יט:) וע"ש ותמצא טעם מדוע מחוי ליה רב ולא א"ל בהדיא:

שם והתניא הודו לו. אולי צ"ל והתנן דכן איתא במתניתין דעדיות:

תוס' ד"ה טמא. ואלו גבי לפת ואתרוג שחקקו קתני שא"מ טומאה כו'. הוא בתוספתא דכלים ב"מ פ"ז:

תד"ה כוורת. וי"ל דקש נמי חשיב של עץ כו' א"נ כו'. ואנכי מצאתי ראיה דקש מיקרי עץ בתו"כ גבי פר כהן משיח ושרף אותו על עצים באש וז"ל שיכול כו' בעצים כשרים למערכה ת"ל עצים לרבות כל משמע עצים אפי' בקש כו' ופירש הק"א דכולם נקראים עצים ואולי יש לדחות דמדכתיב עצים ל"ר מרבי ליה או דסתם ספרא ר"י ואיהו ס"ל עץ שאכל אדה"ר חטה היתה אך לפ"ז יקשה על הרמב"ם שפסק להא דתו"כ בפ"ז מהל' מעה"ק ה"ה אמת שמהפך שם דרשת הכתובים וע' לח"מ שם והנ"ל דלהפוסקים כר"י בר"פ כל שעה דא"ב חמץ אלא שרפה והוא יליף מנותר הוא דוקא בעצים (עיין רמב"ם שם) ולפמש"כ אף לא בקש ויהיה מדוייק לישנא דא"ל כו' לא מצא עצים לשרפו כו' שם (כז:) ושם (יב:) שעה א' ללקוט עצים:

גמ' והתניא הודו לו "אמר" צ"ל ואמר (וכ"ה ברש"י):

תוס' ד"ה כוורת. דקש נמי חשיב כשל עץ כדאמר כו'. נ"ב דעדיפא איכא בפשתי העץ (לעיל כו:):

גמ' אמר רב יוסף מאן לא הודו לו. ברמב"ן במלחמות רפ"ח דיומא גרס כאן רבא אמר:

רש"י ד"ה טמא וכו' אבל שוקו אינו מיטלטל. עיין לקמן דף פא ע"א תוס' ד"ה חפי פותחות:

בתוס' בד"ה כוורת הקש וכו' וא"ת והיכי מטמא לענין ט"מ וכו' הא לא כתיב בפרשה וי"ל דקש נמי חשיב של עץ כדאמר פרי שאכל אדם הראשון וכו' אי נמי הך טומאה דרבנן היא עכ"ל. משמע מדבריהם דמעיקרא בלשון קושייתם הוי משמע להו דכל מה דלא כתיב בפרשה אינו טמא במת כלל ובשאר טומאות אף מדרבנן ולתירוצם הראשון נמי משמע דדוקא בקש מטמא ר"ע דמין עץ הוא ולא בשאר דברים דלא כתיבא בפרשה ויש לתמוה טובא היאך אפשר לומר כן הא הלכה פסוקה היא בכולה תלמודא דדוקא כלי גללים וכלי אבנים הוא דאין מטמאין לא מד"ת ולא מד"ס וכדאיתא נמי להדיא ס"פ המצניע ובספ"ק דסוכה מייתי ברייתא דכל החוצלות מטמאין טמא מת ומייתי נמי אידך ברייתא דקתני להדיא מחצלת של שיפה ושל שעם ושל קנה ושל גמי מטמאין טמא מת וחכמים אומרים אף מדרס וכמה משניות דכלים נמי אשכחן כה"ג טובא בדיני המפץ ושאר כלים וכיוצא בהן דטמאים והרמב"ם ז"ל בחיבורו בהלכות כלים כתב להדיא שכל הכלים שבעולם הן בכלל כלי עץ ע"ש דמשמע דטמאין אפילו מדאורייתא ולפ"ז אפשר לומר דהא דמטהר ריב"נ היינו משום שאינו דבר של קיימא וא"כ שיטת התוס' צ"ע ודו"ק:

ור' יוסי אוסר. דלאו תכשיט הוא: ואם יש לו בית קבול כתיתין. שנחקק בו כדי קיבול כתיתין של בגדים רכין ומוכין להניח ראש שוקו עליהן: טמא. מקבל טומאת מגע אבל אם אין לו אלא בית קבול ראש שוקו ואינו מניח שם כתיתין לאו בית קבול לטומאה והוה ליה כפשוטי כלי עץ ודומיא דשק בעינן שקבול שלו עשוי לטלטל על ידו מה שנותנין לתוכו אבל שוקו אינו מיטלטל ע''ג הכלי: סמוכות שלו. סמוכות של קיטע יש קיטע בשתי רגליו מהלך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו: טמאין מדרס. אם זב הוא דהא לסמיכת גופו עביד ומדרס הזב עושה אב הטומאה: ויוצאין בהן בשבת. דתכשיט דידיה הוא: ונכנסין בהן לעזרה. דאע''ג דתנן (ברכות דף נד.) לא יכנס אדם להר הבית במנעלו הני לאו מנעל נינהו דלאו בראש רגלו הן: כסא. יש קיטע שיבשו וכווצו גידי שוקיו ואפי' על ארכובותיו אינו יכול לילך ועושין כמין כסא נמוך ויושב עליו וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח על אחוריו והכסא קשור לו מאוחריו: סמוכות. של אותו קיטע עושה לה סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או רגליו התלויין וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת: ואין יוצאין בהן בשבת רבותינו אומרים מפני שאינם צריכין לו כל כך ולא נהירא לי טעמא ואיכא למימר דאיידי דתלו ולא מנחי אארעא זימנין דמשתלפי: ואין נכנסין בהן בעזרה. דמנעל נינהו: לוקטמין. טלמשק''א נעשין לשחוק להבעית תינוקות: טהורים. מלקבל טומאה דאינו לא כלי תשמיש ולא תכשיט: גמ' היכי תנן. הקיטע יוצא ורבי יוסי אוסר או אין הקיטע יוצא ורבי יוסי מתיר: בר שירא: קיטונא. חדר קטן של בית המדרש: סמך סמך. ר' יוסי אוסר שתי תיבות שיש בהן סמך סמך זו אצל זו: או של שמאל בימין. סנדל של שמאל נעל בימין וחלצה דחליצה בימין הוא דגמר רגל רגל ממצורע: מאן תנא. דסנדל של עץ חשיב נעלו: סנדל של סיידין. מוכרי סיד וכשמתעסקין בו נועלין אותו ושל עץ הוא מפני שהסיד שורף את העור: ואמר רב הונא גרסי': מאן הודו לו ר' מאיר. דאמר הקיטע יוצא בקב שלו: ור' יוחנן בן נורי מטהר. דלאו אורחא לעשות מקש אלא מקנים ומנעל נמי לאו אורחיה מעץ אלא מעור זה לשון רבותי ולי נראה סנדל של סיידין של קש הוא ור' יוחנן בן נורי מטהר בכלי קש דלאו עץ נינהו ור' עקיבא כעץ חשיב להו דקשין הן: קש. זנבות השבלים: ואין טמא מדרס. דלא מסתמיך עליה הא דנקט טומאת מת ה''ה לכל טומאת מגע אלא משום דאמר אין טמא מדרס שהוא אב הטומאה נקט נמי טומאת מת והכי קאמר נעשה אב הטומאה ע''י מת דכלי עץ שיש לו בית קבול הוא ומקבל כל טומאת מגע ואהל ועל ידי כל הטומאות הוא נעשה ראשון ועל ידי מת שהוא אבי אבות הטומאה נעשה אב הטומאה ואין נעשה אב הטומאה ע''י מדרס דקסבר לאו לסמיכה עבידי אלא לתכשיט ואומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו: . עגלה של קטן. לצחק בה ולטלטלו עליה: טמאה מדרס. הואיל ופעמים שיושב עליה והאי נמי זימנין דמסתמיך עליה: טהור מכלום. לא מדרס ולא שאר טומאה לא מטמא מדרס משום דלאו לסמיכה עביד שעל רגלו מהלך ואע''ג דמיסתמיך עליה לפרקים ושאר טומאה נמי לא דפשוטי כלי עץ הוא אלמא אע''ג דזימנין דמסתמיך עליה הואיל ועיקר עשייתה אינה לכך אינה טמאה מדרס ואין לומר משום דפשוט הוא יהא טהור ממדרס דלא הוזכרה טהרת פשוטי כלי עץ אלא לטומאת מגע ואהל דטעמא משום דאיתקש לשק הוא וגבי מת ושרצים הויא היקישא:

סנדל של סיידין. פ''ה מוכרי הסיד וכשמתעסקין בסיד נועלין אותו ושל עץ הוא מפני שהסיד שורף את העור זה לשון רבותי ול''נ סנדל סיידין של קש הוא וכפי' זה נראה דהכי תניא בתוספתא סנדל של קש ר' עקיבא מטמא כו': טמא מדרס ולא הודו לו. וא''ת ואמאי לא הודו לו ומי גרע מכופת שאור שיחדו לישיבה דקיי''ל דטמא מדרס דגבי מדרס לא בעינן דומיא דשק דכל דבר המיוחד למדרס טמא מדרס וי''ל דללשון שפירש רש''י של קש הוא ניחא דכיון דלאו בר קיימא הוא אינו טמא ולא דמי לכופת שאור שהוא בר קיימא והכי אשכחן במשניות דקתני גבי האלון והאגוז ורימון שחקקום תינוקות למוד בהן עפר שמקבלין טומאה ואילו גבי לפת ואתרוג שחקקו קתני שאינן מקבלין טומאה לפי שאינן מתקיימין וללשון שפירש שסנדל הוי של עץ קשה שהרי ראוי הוא להתקיים כיון שהוא של עץ ושמא י''ל דהיינו טעמא דמטהר סנדל דלא חשיב עביד להילוכא מה שמטייל בו הואיל ואין רגילות לעשות מנעל להילוך כמותו דכוותה בשפופרת כיון שאין רגילות לעשותה מקנים לא חשיבה כלי ולא דמי לכופה שרגילות לעשות לישיבה כמותה: כוורת הקש ושפופרת של קנים ר''ע מטמא. ואם תאמר והיכי מטמא (לענין טמא מת) כיון דלא חזי לישיבה לא מטמא מדרס ולענין טומאת מת הא לא כתיב בפרשה אלא כלי עץ ועור ובגד ושק וי''ל דקש נמי חשיב של עץ כדאמר (ברכות דף מ.) פרי שאכל אדם הראשון חטה היתה אי נמי הך טומאה דרבנן היא: ורבי יוחנן מטהר. לפירוש אחרון שפי' בקונטרס דסנדל של קש הוא מדמי שפיר כוורת לסנדל של סיידין ולאידך פירושא שפי' דסנדל של עץ הוא צ''ל דמייתי הכי דכי היכי דר' יוחנן מטהר בכוורת של קש לפי שאין רגילות לעשותה מקש הכי נמי במנעל של סיידין לפי שאין רגילות לעשות מנעל של עץ מטהר: והא לאו להילוכא עביד. הקשה הר''ר אליעזר ממיץ לרשב''א מאי פריך והלא משעת מלאכתו הוא מהלך בו ולכך הוא נעשה ותירץ לו דסנדל של סיידין לאו לנעול עשוי אלא אחד מכלי אומנתו של סיידין הוא ועשוי כעין סנדל ויכול לתת רגלו בתוכו לנועלו אך אין עשוי רק לטוח בו את הבית ופעמים שנועל בו ומטייל בו עד שיגיע לביתו ולהכי פריך והא לאו להילוכא כו' ור''י פירש הואיל ואין עשוי כלל לנעילה רק לשמור מנעליו שלא ישרפו בסיד לאו להילוכא עביד ומכל מקום משני לו שכן הסייד כו': רבא אמר אף טמא טומאת מדרס. פי' הרב פור''ת הא דלא קתני ברישא דמתניתין ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא מדרס כדקתני בסיפא משום דהוה משמע אבל אם אין לו בית קיבול טהור מן המדרס אבל טמא טומאת מת ולא היא דהא פשוטי כלי עץ הוא ולהכי תנא טמא סתמא דבכה''ג טמא הא אין לו בית קיבול כתיתין טהור לגמרי וא''ת למה לי בית קיבול כתיתין תיפוק ליה דכל הטמא מדרס טמא טומאת מת וי''ל דבית קיבול כתיתין עושין אותו ראוי למדרס: עגלה של קטן. פ''ה עגלה שהקטן יושב עליה ול''נ דא''כ מאי קמ''ל פשיטא דאין לך מיוחד למדרס גדול מזה לכך נ''ל דהיינו עגלה שעושין לקטן להתלמד להלך טמאה מדרס דנשען עליה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד